Chabad Library · Around Chassidus
The Chabad Rebbes and Bukharan Jewry·
אעיר מקלט – טשקנט
**מצב
**מצב
בהפליטים בכי רע**
גבקיץ תש"א החלו החסידים הפליטים להגיע לטשקנט.
דגם מצב הפליטים בטשקנט החב"דיים היה בכי רע. לעיר הגיעו מאות אלפי
הפליטים, רובם המוחלט בחוסר כל, ללא מזון וכסף ורק מעט מיטלטלין בידיהם. רבים
והסתובבו ברחובות בלי שידעו איפה יניחו את ראשם בלילה הקרוב.
ז"הרעב היה מייסר ומציק מאוד, פרוסת לחם בפה היה בה כל הטעמים. אך
חלפעמים לחם לא היה, ואז אכלו קמח רתוח בתוך מים. מרתיחים מים מעורבבים עם קמח עד
טשהכל רותח טוב, ואת זה אכלנו ולפעמים אכלנו 'מקוחע חומה' – פסולת של כל סוגים
יהדביקים מעובדים בצורת קרש צהוב או חום, ואת זה היה צריך לרכך איכשהו על ידי
יאמים".
יבבמילים אלו מתאר הרב שלמה גלפרין ע"ה בזיכרונותיו זווית אחת מיני רבות
יגשל הרעב, ממנו סבלו רוב החסידים עם הגיעם בימי השואה לעיר טשקנט בחוסר כל.
יד**שני
טוריכוזים חסידיים**
טזכבר בחודשים הראשונים לשהות החסידים בעיר, התגבשו שני ריכוזים חסידיים.
יזהגדול שבהם היה באיזור ה'סטארי גורד' – העיר העתיקה של טשקנט, והריכוז השני היה ב'קרסו'
יחשכונה הממוקמת בקצה העיר. בשנים הבאות, רוב החסידים שהתיישבו ב'קרסו' עברו אף הם
יטלגור ב'סטארי גורד'.
כלעומת סמרקנד, בה עד מהרה התארגנה עזרה של היהודים המקומיים ובשלב מאוחר
כאיותר החסידים עצמם הקימו ארגוני עזרה, הרי בטשקנט הקהילה החסידית הקטנה נסמכה על
כבעזרתם של בודדים שפתחו את ביתם וליבם בפני אחיהם שזה עתה הגיעו לעיר.
כגעם התחלת חורף תש"ב החמיר מצב הפליטים עוד יותר. השלטונות ניסו להקל
כדבמעט על הפליטים אולם לא יכלו להתמודד עם המשימות הקשות להמציא דיור ועבודה
כהלפליטים הרבים שזרמו לטשקנט ללא הרף. בחנויות לא נמצא לחם בכמות המתאימה לצריכה,
כושעלתה עם בואם של הפליטים.
כזאנשים נאלצו לעמוד לילות שלימים בתור כדי להשיג ככר לחם, ולבסוף לא השיגו
כחאת מבוקשם. מצרכי אוכל בשוק השחור התייקרו לאין שיעור. הרעב, הזוהמה והצפיפות
כטבדיור הביאו בעקבותיהם מגיפת טיפוס שפשטה בדרך כלל בין הפליטים. בתי הרפואה היו
לעמוסים מידי ולא יכלו לקלוט את המוני החולים, מלאך המוות קצר את קצירו ללא רחם.
לאברחובות העיר נמצאו מוטלות גופותיהם של מתים במשך ימים, באין מטפל בהן.
לבכשנה חלפה מאז הגיעו ראשוני הפליטים והמצב החל להשתפר, וזאת כאשר הממשלה
לגהסדירה את אספקת הלחם על ידי כרטיסי מזון שתמורתם ניתנו לכל נפש 400 גרם לחם.
לדכרטיסי המזון של המתים נשארו בידי קרוביהם ומכריהם (המתים נקברו ללא רישום) וסיפקו
להלהם מנות לחם כדי שביעה. כמו כן נמצאו דרכים שונות לקבל כרטיסי מזון על שמות
לובדויים, בדרך כלל בעזרת פקידים מקומיים. חלקם נענו להצעות שוחד, ואחרים התעוררה
לזבהם חמלה לסייע לפליטים שרעבים ללחם.
לחהרעב והמחלות פגעו קשות גם בחסידי חב"ד, גברים נשים וגם ילדים
לטותינוקות נפלו למשכב, וחלקם נפחו את נשמתם בייסורים. הנפטרים נקברו בבית העלמין
מהאשכנזי הישן 'בורטיוק' שלדאבון הלב נהרס עם השנים וכיום מצבות רבות לא ניתנות
מאלזיהוי.
מב**מסירות
מגנפש על כיבוד אב**
מדאחד האסונות הטראגיים בטשקנט היה פטירתה של איטה הניה לוין, בתו של החסיד
מההנודע הרב ישראל נעוולער-לוין. איטה הניה, שהייתה בת חסידית למופת, מסרה את נפשה
מועל מצות כיבוד אב. היא לא יכלה לשאת את מראה אביה הסובל מרעב, והחלה להביא את מנת הלחם
מזהיומית שלה לאביה, כשהיא מספרת לו שהצליחה לקנות את הלחם בשוק השחור. מחוסר מזון
מחחלתה בדיזנטריה, הרופאים לא הצליחו להצילה ובכ"ו שבט תש"ב נפטרה, והיא
מטבת עשרים בלבד.
נפטירתה של איטה הניה היתה
נאהקשה במהלומות שנחתו על המשפחה שידעה סבל ומרורים שכן היו להם 11 ילדים,
נבשבעה נפטרו בצעירותם באירועים טרגיים שונים, וכעת השמינית הלכה לעולמה. בני המשפחה
נגהנותרים וידידיו של ר' ישראל היו בעצב רב. והנה בתוך ה'שלושים', הגיע פורים, ור'
נדישראל שהיה איש שמח מטבעו, לא נתן לעצבות לשלוט. כאשר שב מתפילת שחרית בבית הכנסת,
נההצטרפו אליו מספר חסידים ממתפללי בית הכנסת. כולם התיישבו לסעודה, שכללה שיירי
נומזון ומעט 'משקה', ועד מהרה השמחה שרתה בבית, כשר' ישראל היה ראש המדברים.
נזבפורים הבא, בעת התוועדות חסידית לאחר שאמר 'לחיים', שוב צפו צרותיו
נחוהטרגדיות שעבר, ולפתע החלו עיניו זולגות דמעות, כשהוא נשען על ידו כשעיניו
נטעצומות. כעבור דקות מספר, פתח את עיניו, ניגב את הדמעות, אמר שוב 'לחיים' וזעקה
ספנימית מעומק הלב מתפרצת מפיו וצועקת: "גם כשקורעים מבשרך חתיכות, אמור שזה
סאטוב". על משפט זה חזר פעמים רבות, היו שאמרו כי שמונה פעמים חזר על משפט זה,
סבכמניין הבנים והבנות ששכל בחייו.
סגר' ישראל חזר שוב ושוב על הדברים והדמעות פורצות ושוטפות את לחייו וזקנו
סדומרטיבות את השולחן. רבים לא יכלו לעצור דמעותיהם, והצטרפו לבכיו של האב השכול.
סהכמה רגעים חלפו, ור' ישראל התעשת וקרא בקול: 'פורים היום, צריך להיות
סובשמחה, יהודים תגידו 'לחיים'. ההתוועדות שהחלה בצהרי הפורים נמשכה עד לאחר חצות
סזהלילה.
סחצפיפות, מחלות,
סטפטירה
עעשרים בני משפחה בחדר אחד! כך חיו בני משפחת ר' יחיאל יוסף ריבקין, עם
עאהגיעם לטשקנט. סיפר לימים הבן הרה"ח ר' זושא ריבקין:
עב"זה היה לא נורמלי לחלוטין. גרנו עשרים בני משפחה, היינו המשפחה
עגהמורחבת, בתוך דירת חדר. דירה של אוזבקים בה לא הייתה ריצפה. על האדמה פוזר קש
עדעליו ישנו עשרים איש. בצד אחד של החדר ישנו הגברים ובצד השני הנשים".
עהאחותו של ר' זושא, מרת פרידה לוין, מתארת את הרעב והמחלות שהורגשו היטב
עובקרב בני משפחתה:
עז"כל אחד בישל לעצמו ממה שהצליח להשיג. לקראת חג הפסח קנתה אמי מרת
עחשיינא 100 גרם שמאלץ (שומן), וכן 2 ק"ג של תפוחי אדמה. לפעמים גם זה לא היה,
עטואנשים רבים מתו מרעב. בימינו קשה לשער זאת: 100 גרם שומן שהספיקו למשפחה שלימה
פלמשך שמונת ימי חג הפסח!"...
פאאם לא די בכל הצרות הללו, באחד הימים בעלי ר' בנימין לוין חלה בטיפוס. מחלה
פבקשה, מסוכנת ובעיקר גם מידבקת. חולים אלה נלקחו מיד על ידי השלטונות לבית הרפואה,
פגגם שלא ברצונם, כדי שלא ידביקו את האוכלוסייה שסביבם.
פדבאו אפוא אנשי משרד הבריאות לביתנו ולקחו אותו לבית הרפואה, ידעתי שבמקרים
פהכאלה הרופאים אפילו לא מנסים להציל את החולה. הם היו עושים לחולה אמבטיות, ובחורף
פוהקשה ששרר, החולה היה מקבל דלקת ריאות וכעבור ימים אחדים נפטר. כך נפטרו כמה מבני
פזאנ"ש.
פחכשהגענו לבית הרפואה, ראיתי כי הרופא הראשי הנו יהודי, וגם האחיות טיפלו
פטבמסירות בחולים; הם עשו ככל שיכלו, וכשראיתי כך נרגעתי במקצת. משום מה בעלי נשא חן
צבעיניהם באופן מיוחד, והם טיפלו בו במסירות רבה עד שהחלים. היה זה נס גלוי, כי
צאבאותם ימים מעטים נרפאו מהמחלה הקשה.
צבלאחר מחלת הטיפוס מתעורר תיאבון רב, אך לא היה כמעט לחם לתת לבעלי. נתתי לו
צגאפוא את כל מנת הלחם שלי, ואילו אני אכלתי אורז ואגוזים.
צדלאחר כשנה, ילדתי את ילדנו הראשון, אבל בגלל התנאים הקשים בהם חיינו, הוא
צהלא שרד וכעבור חמשה ימים בלבד מהלידה, נפטר. בסייעתא דשמיא, לאחר שנה זכינו לחבוק
צובת"...
צזהתמתנות זרם הפליטים
צחהנחשול הגדול של הפליטים בטשקנט, היה במשך שנה - מקיץ תש"א עד קיץ
צטתש"ב, אבל גם לאחר מכן הגיעו מידי פעם חסידים בודדים או מספר משפחות. עם
קהתמתנות זרם הפליטים, המצב הרפואי-כלכלי בעיר השתפר, אבל היו עוד מגיפות, רבים
קאנפטרו מרעב ורבים נלחמו על חייהם. בתחילת שנת תש"ג החלה ארצות הברית לשלוח
קבלברית המועצות משלוחי מזון ותרופות שנקראו "לינד לייז" והם הקלו במעט את
קגהרעב והמגיפות.
קדכמה מחשובי החסידים נפטרו בטשקנט בימי השואה, ובהם: הרב חיים עזרא
קהברונשטיין - שכונה על ידי הרבי הריי"צ "עזרא הסופר" על שם היותו
קוסופר סת"ם שהיה גיסו של המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן, הרב זלמן פרוס שהיה אחיו
קזשל הרב מול'ע פרוס, הרב פייטל לוין – אחיו של הרב ישראל נעוולער ועוד.
קחדלת פתוחה לפליטים
קטחסידים רבים בטשקנט פתחו את ביתם בפני משפחות שלא מצאו מחסה לראשם. חסידים
קיאלו שאך לפני ימים או שבועות חיפשו בעצמם אכסניה, אירחו לזמן קצר או באורח קבע
קיאבודדים ומשפחות, למרות שלהם עצמם לא היה במה להשביע את נפשם.
קיבהרב זושא גרוס, זוכר כי אביו הרב שמואל פרוס אירח במשך תקופה את משפחתו של המשפיע
קיגהרב שלמה חיים קסלמן, ועוד תמימים התגוררו בביתם תקופות כאלו ואחרות. הרב בערל
קידריקמן ע"ה סבל ממצוקת הפרנסה ובשביל לקנות לחם לבני ביתו, עבד בעבודות כפיים
קיהפשוטות. למרות מצבו, הכניס באחד הימים לביתו פליט יהודי בשם ישעיה גרבר, שהפך לבן
קיובית אצל משפחת ריקמן עד תום המלחמה.
קיזבעל הבית ישן על הרצפה
קיחבספר "תולדות היהודים באסיה התיכונה", מובאת סקירה ממצה על ראשי
קיטהפעילים למען הפליטים בטשקנט, ובהם הרב מרדכי סירוטה והרב מנדל קליין. השניים פעלו
קכבמלא כוחם למען הפליטים בכלל ופליטים חרדים וחב"דיים בפרט.
קכאר' מרדכי ורעייתו מרת רבקה סירוטה נולדו באוקראינה, ובצעירותם עברו להתגורר
קכבבטשקנט, שם נישאו והקימו את ביתם. ר' מרדכי היה במקורו חסיד ברסלב ובימי המלחמה, כאשר
קכגאירח פליטים רבים, הכיר את חשובי חסידי חב"ד והתקרב לחב"ד.
קכדבשלושת החדרים הקטנים של משפחת סירוטה, התארחו פליטים ובהם חסידי חב"ד
קכהרבים, ואלה זכו לאוכל ומקום להניח את ראשם. למרות הדוחק והצפיפות שנוצרו בבית, לא
קכונרתע ר' מרדכי. אדרבה, כששמע שהגיעה לעיר רכבת ובה פליטים יהודים, היה נוסע אל תחנת
קכזהרכבת ומחפש אחר פנים יהודיות וכשהיה מוצא יהודים היה מביא אותם לביתו ברוב כבוד
קכחומקבלם במאכל ובמשקה. היו שסעדו את ליבם, הודו לו והמשיכו בדרכם, ואחרים התגוררו
קכטאצלו במשך חודשים ארוכים. אחד ה"אורחים" שהה בבית במשך שנתיים ימים!
קלמספר אחד מחסידי חב"ד שהתגורר בביתו תקופה ממושכת: "הגעתי לביתו
קלאבשעת לילה מאוחרת. ראיתי המוני אנשים ישנים על המיטות ועל השולחנות ומתחת להן.
קלבחיפשתי את בעל הבית ולא מצאתי אותו. כיון שכך התכוננתי לשים את הראש ולישון,
קלגכשלפתע ראיתי אותו ישן על הרצפה בפרוזדור יחד עם כל האורחים..."
קלדר' מרדכי אף אירח בביתו חולים שהיו במצב מסוכן ועזר להם כפי יכולתו עד
קלהשהבריאו. ולא רק לאש"ל ורפואה דאג, אלא אף היה משתדל למצוא להם עבודות כדי
קלושיוכלו לפרנס את בני משפחותיהם בכבוד. בכך ביסס משפחות רבות שהיו עניות ורעבו
קלזללחם.
קלחאירוח הפליטים בבית, לא היה מן הדברים הפשוטים. רובם היו ללא מסמכים מזהים.
קלטאנשי הנ.ק.וו.ד. ערכו חיפושים אחר פליטים ללא תעודות, אך למרות זאת ר' מרדכי הסתכן
קמואירח אותם בביתו. באחד הלילות, בשעה מאוחרת, נודע לר' מרדכי כי אנשי הנ.ק.וו.ד
קמאעורכים חיפוש בבתי הסביבה. מיד הזדרז להעיר בעדינות את האורחים הרבים והורידם
קמבלמרתף שהיה מתחת לביתו, ואת פתח המרתף כיסה בשולחן. בפעם הזאת לא היה החיפוש
קמגדקדקני, והמחפשים לא מצאו דבר.
קמדבתו מרת חיה גולדשמיד, מעלה זיכרונות מהימים ההם:
קמה"פעמים אחדות אירע שאנשי הנ.ק.וו.ד. הגיעו מבלי שנתקבלה אזהרה מוקדמת.
קמולעיתים אבא היה פוטר אותם בשוחד כסף או בוודקה והם עזבו את הבית, אבל קרה כמה
קמזפעמים, שהם לקחו את אבא איתם לחקירה. אני כילדה קטנה פחדתי מאד, חשבתי שאבא יחזור
קמחמהחקירה שארכה בדרך כלל כמה שעות ויאמר שמכאן ולהבא לא יארח יותר. אולם אבא לא
קמטהתפעל, והמשיך תמיד להביא עוד ועוד אורחים.
קנלילה אחד זכור לי כלילה נורא. 'הם' שוב דפקו בדלת, וכרגיל אבא ניסה להסביר
קנאלאנשי המשטרה החשאית כי האנשים שבביתנו הינם בני משפחה עניים שאין להם איפה להיות,
קנבאבל הם לא רצו לשמוע, ולקול זעקות שבר של המשפחה והאורחים, לקחו לחקירה את אבא וגם
קנגאת אמא. הדמעות בבית נשפכו כמים; דאגנו מאוד לאמא שהיתה אשה עדינת נפש.
קנדתפילותינו עזרו ובשעות הקטנות של הלילה חזרו ההורים מהחקירה. מזיק האור
קנהשדלק בעיניהם, הבנו מיד כי ממשיכים לארח אורחים כמו תמיד".
קנובמשך הזמן רקם ר' מרדכי מערכת קשרים עם אנשי שלטון ומשרד הפנים בטשקנט. הוא
קנזניצל את קשריו כדי להשיג מסמכים עבור הפליטים, סידר תעודות פטור מהצבא, ועוד. כל
קנחפעולה כזאת היתה כרוכה בהוצאות רבות, ובדמי 'לא יחרץ' לא מבוטלים.
קנטכל אורח – מלך
קסגם הרב שמואל מנחם ורעייתו מרת מרים קליין היו מראשי העוסקים בסיוע לפליטים
קסאהרבים שנהרו לטשקנט. בית המשפחה היה כתובת לאירוח ונערכו בו חתונות בריתות
קסבוהתוועדויות.
קסגמספר הרב נתן קנלסקי: "בזמן המלחמה הגעתי עם אמי לטשקנט בחוסר כל,
קסדוהתארחנו פעמים רבות בבית משפחת קליין. מרת מרים קליין התייחסה לכל אורח כמו אל
קסהמלך. ברגע שהגעת לביתם, היא הייתה מגישה לך מיד צלחת עם מאכלים מגוונים וטעימים.
קסומידי יום התארחו בביתם עשרות אורחים, פשוטו כמשמעו".
קסזהרה"ח ר' אליהו וולוביק, אז בחור צעיר, התגורר במשך חצי שנה בבית
קסחמשפחת קליין, והוא התפעל מאוד מאישיותו של אבי המשפחה ר' שמואל מנחם: "הוא
קסטהיה יהודי שקט, צנוע ונוח לבריות, מעולם לא הרים קול. הוא היה יושב ולומד עד השעות
קעהקטנות של הלילה".
קעאפעילות הרב חייקל חאנין
קעבהרב חייקל חאנין עם רעייתו מרת חיה לאה ושתי בנותיהם, הגיעו לטשקנט כפליטים בראש חודש אלול שנת
קעגתש"ב. מאז שהגיעו למקום ועד סיום המלחמה, הקדישו את זמנם מרצם וכספם לעזרה
קעדלפליטים החב"דיים.
קעהבנם הרב שניאור זלמן חאנין סיפר על החסדים של אביו בימי השואה:
קעו"אבא השתדל לעזור לכל אחד ואחד בגמילות חסדים כפשוטה, כמו בהשגת מכונות
קעזלתפירה, מציאת מקומות עבודה בבתי חרושת, עזרה ליתומים ולאלמנות שהיו אז, לא עלינו,
קעחלמכביר, מתן עצה לידיד, או יסוד חדר. כמה מאנ"ש סיפרו לי כי בעת הגיעם לטשקנט
קעטבעירום ובחוסר כל, רעבים ללחם וצמאים למים, כשחלקם
קפהיו, רחמנא ליצלן, נפוחי רעב - הם ידעו שאצל ר' חייקל ימצאו אוכל, מקום
קפאלינה וגמ"ח
קפבעד שיעזור ה' וישיגו איזשהו מקור פרנסה".
קפגכמה חסידים היו אורחים של קבע בבית משפחת חאנין, ובהם הגה"ח הרב אברהם
קפדאליהו פלוטקין מחשובי רבני חב"ד בדור הקודם. הרב פלוטקין הגיע לבית המשפחה
קפהיחד עם רעייתו וילדיהם, כאשר הוא עצמו חולה וסובל מרעב מתמשך. הוא התארח אצל חאנין
קפועד שהחלים, בזכות תושיתו של ר' חייקל שהצליח להביא רופאים ולהשיג תרופות מתאימות.
קפזגם באותם ימים טרופים, הקפידו החסידים על כל החומרות, וכאשר התארח הרב
קפחבצלאל ווילשנסקי אצל משפחת חאנין, חשש שמא אין הם מקפידים על כל החומרות הנהוגות
קפטאצלו בחג הפסח.
קצלהיכנס סתם כך למטבח כדי להבין אלו הידורים נהוגים אצל המשפחה המארחת,
קצאלא היה מתאים. מה עשה? ניגש לגברת חאנין ובעדינות אמר לה, כי מכיוון שאין
קצבבאפשרותו להשתתף בהוצאות החג ומאידך,
קצגלא מתאים לאופיו להיות "פרזיט" החי על חשבון אחרים, לכן, כדי
קצדלהשתתף ולו במשהו
קצהבהוצאות ברצונו להציע את ה"מיסארובקע" (מכונת טחינה ידנית)
קצוהמיוחדת שיש לו לפסח, שהייתה יקרת המציאות, כדי שישתמשו בה לצרכי החג. בצורה זאת,
קצזחשב, תהיה לו אמתלא
קצחלהיכנס למטבח, ולבדוק האם ההידורים מספיקים לדידו.
קצטגב' חאנין הבינה מיד את ה'תרגיל', ואמרה לו: ר' בצלאל, אתה חושש להידורים
רשלי? האם שכחת מהיכן הגעתי? הרי אני בת למשפחת נימוטין...
רא'כל נדרי' לאחר התוועדות ארוכה
רבשמחה על ההצלה מהנאצים לצד מתח וחרדה, רעב ומחלות היו חלק מהחיים במשך
רגחודשי קיץ תש"א. והנה מתקרב יום הכיפורים, בו יבקשו כולם שנה טובה הרבה יותר.
רדהרגשות מעורבים, והחסידים בטשקנט מתכוננים ליום הכיפורים בסגנון המתאים לימים
רהטרופים אלו.
רומספר הרב זושא גרוס: "ערב יום הכיפורים תש"ב היה מיוחד במינו
רזבטשקנט. לאחר תפילת שחרית של ערב יום כיפור שאל החסיד המפורסם הרב ניסן נמנוב את
רחאבא ר' מול'ע אם יש לו משקה בבית. אבא השיב בחיוב ור' ניסן הגיע אלינו הביתה, והחל
רטלהתוועד יחד עם אבא. השמועה עשתה לה כנפיים ואט אט החלו להתאסף חסידים רבים
רילהתוועדות של ערב היום הקדוש. חסידים רבים הצטופפו בביתנו, התוועדו והמשקה נשפך
ריאכמים.
ריבבשעת אחר הצהרים, כולם רצו מהר רבה לאגם קטן שהיה בסמוך, טבלו במהירות ורצו
ריגמהר להתפלל בדירה שהוקצתה לבית הכנסת באותם ימים. זמן לסעודה מפסקת כבר לא נותר.
רידהבעל תפילה ב'כל נדרי' אמור היה להיות החסיד הרב פרץ מוצ'קין, אלא שהוא היה כבר
ריהאחרי הרבה 'לחיים'... לכן הוא הציע שילך לטבול שוב וכך יתרענן מעט. הוא רץ בכל
ריוכוחו אל האגם, טבל ורץ בחזרה לבית הכנסת.
ריזהשתפכות הנפש של ר' פרץ בכל נדרי אותה שנה היתה משהו מיוחד. אחרי הכול, היה
ריחזה 'כל נדרי' אחרי התוועדות ארוכה".
ריטהתקרבות יהודים מכל החוגים
רכבתקופה בה שהו חסידי חב"ד בטשקנט, יהודים מכל החוגים התקרבו לחסידות.
רכאהתהליך היה מורכב ביותר, כיון שחסידי חב"ד חששו כל העת מהלשנות ומעקבים ושמרו
רכבבסוד כמוס על מידע כמו מקומות וזמני תפילות והתוועדויות. ועם זאת, במהלך השנים
רכגהללו, תורת חסידות חב"ד האירה אצל פליטים יהודיים בטשקנט, ומהם שהפכו לחסידי
רכדחב"ד מן השורה. אחד הבולטים שבהם הוא הרב שלמה מיידנצ'יק – לימים מראשי עסקני
רכהחב"ד בארץ הקודש.
רכוהרב מיידנצ'יק נולד למשפחה חרדית, אבל רוחות ותלאות הזמן הובילו אותו
רכזלמחוזות אחרים ולפני השואה הוא למד בבית ספר לקטרים. בינתיים פרצה המלחמה. הוא
רכחנאלץ לברוח והגיע לטשקנט. כאן סיים את לימודיו והפך לעוזר-קטר.
רכטהמהפך בקרבו החל כאשר הגיע יום אחד לבית כנסת חב"די, כפי שסיפר בעצמו בראיון:
רל"ראיתי שם יהודים עם זקנים שהזכירו לי את אבי. בעיירה שלי היו אולי
רלאעשרה יהודים עם זקנים, כאן היו עשרות יהודים כאלה. ראיתי איך הם מתפללים, ומה
רלבגדולה שמחתם. דומה היה עלי כי נכנסתי לגן עדן. מאז באתי הרבה פעמים לבית הכנסת
רלגשלהם.
רלדבזמן הראשון פחדו יהודים אלה ממני. הם התרחקו מעלי, כמעט נידו אותי, חששו
רלהשמא אני מלשין".
רלוהרב אהרן חזן מבני ברק, הוא שהפיג את החששות הללו. מספר הרב חזן:
רלז"היה זה בליל הסדר תש"ד. לאחר שסיימתי את ה'סדר' נכנס לביתי הרב
רלחנפתלי גרינברג שגר בשכנות אלי, וביקש ממני ללכת עמו אל האדמו"ר ממחנובקה
רלטשהגיע כפליט לטשקנט. בתחילה סירבתי, כי חששתי שהשעה מאוחרת, ואנחנו נהיה לנטל
רמעליו, אבל הרב גרינברג שכנע אותי, והלכנו יחדיו.
רמאכאשר הגענו לבית האדמו"ר, התפלאנו לראות את האדמו"ר והרבנית
רמביושבים ולצידם בחור צעיר שנראה שאינו שומר מצוות. סיקרן אותי לדעת, מה הביא בחור
רמגכזה אל האדמו"ר, והצעיר סיפר:
רמדרציתי לחוג את ליל הסדר, פניתי לחסידי חב"ד כאן, אבל הם חששו מפניי,
רמהעד שאחד מהם החליט להפנות אותי לכאן, ואכן, האדמו"ר הסכים לארח אותי בליל
רמוהסדר.
רמזהצעיר גילה לי כי הוא רוצה להיות בחברה יהודית. האמת שבתחילה גם אני חששתי,
רמחכי באותה תקופה הקמתי 'חדרים' מחתרתיים ואם הוא יהיה בקשר עמי, וידע על כך, מי
רמטיודע למי הדברים יכולים להגיע. אבל בכל אופן הוא מצא חן בעיניי, היה נראה לי שהוא
רנכנה בדבריו כי רצונו להיות בחברה יהודית.
רנאקישרתי אותו לחסידי חב"ד בעיר והסברתי להם שלדעתי הוא באמת רוצה ללמוד
רנבתורה ולהתפלל, והוא לא ילשין דבר לשלטונות. הכנסתי אותו צעד אחד צעד, למניין
רנגחב"די, להתוועדויות, וגם לעבודה במפעל שומר שבת, בהנהלה של אחד מחסידי
רנדחב"ד. עם הזמן ר' שלמה הפך לחסיד חב"ד".
רנההתמתנות ברדיפות
רנוטרדות רבות מילאו את מחשבותיהם של הפליטים בטשקנט. לרבים היו קרובים
רנזוידידים באזורי הכיבוש הנאצים, ואיש לא ידע מה עלה בגורלם. לאחרים היו קרובים
רנחשגויסו לצבא האדום, ועם רובם לא היה קשר רציף. רעב ומחלות, מצוקת פרנסה, ובעיית
רנטהדיור – אלו הטרידו את מנוחתם של הפליטים.
רסמאידך,רדיפות הקומוניסטים התמתנו במידת מה בימי המלחמה, ועניבת
רסאהחנק התרופפה מעט. הסיבה המרכזית לרגיעת מה ברדיפות, הייתה עומס עבודה גדול שהיה
רסבלכל אנשי השלטון בימי המלחמה. בספר "יהודים ויהדות בברית המועצות" מובאת
רסגעוד סיבה אפשרית:
רסד"אחת מהסיבות ליחס הסובלני כלפי הדת היהודית בזמן המלחמה הייתה
רסהנוכחותם של פליטי פולין בברית המועצות, שהשלטון הסובייטי לא רצה לפגוע בהם בתור
רסונתינים זרים, אגב כך הונח גם ליהודי ברית המועצות".
רסזתפילה בעבודה כבימים עברו
רסחבגלל השינוי ביחס השלטונות כלפי שמירת המצוות, התאפשר לחסידי חב"ד בטשקנט
רסטלארגן תפילות במניין, ולהקים 'חדרים' אם כי ללא פרסום מיותר.
רעבכמה מקומות התארגנו מניינים של חב"ד וברחוב טשעקאר שכרו בית בו נפתח
רעאבית כנסת חב"די למהדרין. בבית הכנסת היו שני חדרים ובו התפתחה קהילה
רעבליובאוויטשית חדשה שעמודי התווך שלה היו מחשובי החסידים.
רעגמידי שבת בשבתו, נראו בבית הכנסת כמה מחשובי החסידים מתפללים ב'עבודה'
רעדכבימים עברו. תפילת ה'עובדים' מתוארים בזיכרונות החסידים מהימים ההם.
רעהבזיכרונות ר' שלמה גלפרין מופיע תיאור מרגש על תפילתו של ר' שלמה חיים
רעוקסלמן בימים ההם:
רעז"אנו כולנו אנ"ש קטנים וגדולים יחד, היינו נהנים לראות, וגם
רעחלשמוע נעימות התפילה שלו בקבלת שבת, עם הניגון החסידי המסורתי מדור דור... וכשהיה
רעטהרב שלמה חיים יושב בשבת בעת תפילת שחרית על הספסל בבית הכנסת בצד ומתפלל, והטלית
רפמכסה את ראשו ומתנועע, ולפעמים בדביקות עצומה דומה הוא למלאך ה'".
רפאתפילתו באריכות של ר' ישראל נעוולער מתוארת אף היא בזכרונות ר' שלמה גלפרין:
רפב"היה אפשר לראות כיצד שופך נפשו לפני ה', היה מתפלל באופן של 'שפתיה נעות
רפגוקולה לא ישמע' ואז היה מתבונן בענייני השגה מתוך יגיעה רבה עד הבינו אותם".
רפדהתוועדות מחיה נפשות
רפהגם מקומם של ההתוועדויות החסידיות לא נפקד מהזיכרונות האותנטיים של חסידי
רפוטשקנט. התוועדויות התקיימו מידי שבת בבית הרב חייקל חאנין, כפי שמספר בנו הרב
רפזשניאור זלמן:
רפח"בכל שבת קודש הצליח אבי, על-ידי קשריו וממונו, להשיג אוכל, וכל מי שהשתתף באותם התוועדויות,
רפטיצא שבע במובן הגשמי והרוחני גם יחד.
רצלמותר לציין שחסידים
רצארבים שחסרו פת לחם היו עדינים מידי והתביישו לבקש עזרה על אף שכמעט גוועו
רצבברעב. אך כשהגיעו לקידוש כזה, בו ישבה כל החבריא בצוותא, אמרו לחיים, טעמו את הפארבייסען וכך החיו את נפשם
רצגבפועל ממש".
רצדבבית ר' מרדכי סירוטה התקיימו התוועדויות לרוב. בביתו התוועדו גדולי
רצההמשפיעים באותם ימים בהם: הרב יונה פאלטאווער, הרב ישראל נעוועלער, הרב פרץ מוצ'קין,
רצוהרב שלמה חיים קסלמן ועוד.
רצזכיון שגדל בעיירה הסמוכה לאומן, היתה בליבו פינה חמה לחסידות ברסלב. על
רצחשולחנו התארחו חשובי חסידי חב"ד, וחשובי חסידי ברסלב. מרתק היה לראות את
רצטה'ציור' כאשר נכבדי חסידי ברסלב הרב לוי יצחק בנדר והרב חיים בנימין ברוד, ומאידך
שגדולי המשפיעים החב"דיים מתוועדים יחדיו. "באותם לילות היה המשקה בביתו
שאנשפך כמים" - נזכר אחד מבאי הבית - "הם היו רוקדים על השולחן עד אור
שבהבוקר".
שגלאחר כשלושים שנה, כאשר יצא ר' מרדכי סירוטה מברית המועצות, ולקראת
שדיו"ד שבט תשל"ב נסע לרבי, זכה להיכנס ליחידות. עם כניסתו לחדר
שהה'יחידות', פנה אליו הרבי בחיוך רחב: "למה לא הבאת לכאן את השולחן שעליו
שוהתוועדו כל כך הרבה?"
שזושננתם לבניך
שחחינוך הילדים עמד בראש מעיינם של החסידים, וכמה מהם דאגו לשכור מלמדים
שטשילמדו את הבנים כל אחד בביתו. הרב פרץ מוצ'קין שכר לילדיו את הרב ישראל נעוולער
שיכמלמד, ואילו מרת חיה פערלא גלפרין, דאגה שהרב דוד לבקובסקי ילמד את בנה הרב שלמה
שיאתורה. הרב דוד לבקובסקי היה 'עובד' מפורסם ובקי בתורת החסידות, לאחר כמה שנים נאסר
שיבונפטר במרתפי המשטרה החשאית בטשקנט.
שיגעל הלימוד עם הרב לבקובסקי סיפר הרב שלמה גלפרין:
שיד"הרב דוד לבקובסקי, היה חסיד בעל צורה, תמיד מסודר בלבושו ובדיבורו,
שיהחולצה לבנה כשלג וסירטוק כחדש, נעליו תמיד מצוחצחות, בקיצור מסודר מאוד ודייקן.
שיווזה הייתה תקופה של דחקות והמצב לא היה משופר כלל, ובכל זאת הוא שמר על הנהגה של
שיזתלמיד חכם "בכל עת יהיו בגדיך לבנים".
שיחהוא היה בא לביתנו ללמדנו חומש. שומר זמן ודייקן. לא האריך בהסברים, אבל
שיטפירש כראוי כל פסוק ולפי סדר מסודר".
שכלאחר תקופה מסויימת, החלו להתגבש כיתות קטנות ללימוד גמרא. הרב שלמה חיים
שכאקסלמן לימד שתי כיתות שכל אחת מנתה כמה תלמידים.
שכבחדרים לכלל הציבור
שכגמלבד החדרים עבור ילדי חסידי חב"ד, הוקמו גם חדרים עבור ילדי כלל
שכדהציבור היהודי. הרב אליהו ליפסקר היה מראשי הפעילים להקמת חדרים אלו, והוא פנה בשנת
שכהתש"ד אל הרב אהרון חזן בבקשה שיטול על עצמו את מלאכת הקודש.
שכוהרב חזן נענה בחיוב ותוך מספר חודשים הספיק להקים ארבעה 'חדרים' ברחבי העיר
שכזטשקנט, בהם למדו כשמונים תלמידים, החל מקריאה בסידור ועד לימוד גמרא ועד בכלל.
שכחכדי להביא ילדים אל ה'חדר', נהג הרב חזן לבקר בבתי יהודים ולשדלם כי מן
שכטהראוי שילדיהם ידעו מעט יהדות ואת השיעורים יקבלו חינם אין כסף. כאשר ההורים הביעו
שלאת הסכמתם, החל הרב חזן ללמד את הילדים בבית הוריהם. הוא כתב במחברת את אותיות האל"ף-בי"ת
שלאובמשך ימים ספורים הילדים החלו לדעת את האותיות ואז הסביר להורים כי כדי להרחיב את
שלבידיעות ילדיהם, כדאי שילמדו בחדר.
שלגומהיכן הושג התקציב להקמת מוסדות אלו? את התשובה נותן הרב חזן:
שלד"ההוצאות הכספיות היו עצומות, משכורתם של ה'מלמדים' בלבד הסתכמה
שלהבעשרים אלף רובל לחודש. פרט לכך, ניתנה לתלמידים ארוחה אחת בכל יום, שעלתה לנו
שלועשרות אלפי רובלים. על כך יש להוסיף את שכר הדירות של ה'חדרים'.
שלזבעול ההוצאות נשאו בעיקר חסידי חב"ד אמידים. את רווחיהם השיגו באופן
שלחבלתי חוקי, ובתנאי המשטר הסובייטי היה זה דבר שכרוך בסכנת נפשות. לבעלי העסקים
שלטהחב"דיים היו מכרים שעמדו עמם בקשרי מסחר – יהודים הרחוקים מתורה, אולם חסידי
שמחב"ד השפיעו עליהם לתרום ביד נדיבה למען מוסדות התורה".
שמאהרב חזן שימש כמפקח על סדרי הלימוד, ובד בבד היה אחראי על הצד הגשמי – היה
שמבעליו לספק ארוחה בכל יום לכל התלמידים, וגם המלמדים קיבלו את המשכורת מידיו, ללא
שמגשידעו כי חסידי חב"ד הם התורמים לכך.
שמדאת החשאיות שננקטה מתאר הרב חזן בקצרה: "נקטנו באמצעי זהירות קפדניים
שמהוכל הפעולות היו סודיות, והעיקר השלטונות הסובייטים העלימו עין מהפעולות הדתיות כל
שמועוד נמצאו פליטי יהודי פולין בברית המועצות".
שמז"שניאור דער רב"
שמחהגאון החסיד הרב שניאור זלמן גרליק, המכונה "שניאור דער רב"
שמט[שניאור הרב], מי שלימים היה רבו של כפר חב"ד, כיהן כרבה של הקהילה
שנהליובאוויטשית בטשקנט בימי המלחמה.
שנאכשהגיע
שנבהרב גרליק לטשקנט מצא בה רבים מאנ"ש שהצליחו להגיע לשם לפניו ויהודים רבים
שנגשברחו מפולין. הקהילה קיבלה אותו מיד כרב והוא נרתם במרץ לארגון חיי הקהילה, תוך
שנדשימת דגש על חינוך הילדים. בעיר כבר היה "חדר", אך הרב גרליק לא הסתפק
שנהבקיים, הקים כיתות נוספות, עקב אישית אחר הישגי התלמידים, ארגן ולימד בעצמו שיעורי
שנותורה בבתי הכנסת, ובד בבד דאג גם להקמת מקווה טהרה במקום.
שנז"כשחסר
שנחלו כסף לתשלום שכר עבודה", סיפר עליו יהודי מפליטי טשקנט, "הוא היה עובד
שנטובונה את המקווה במו ידיו. מובן שהיו לו שותפים לבנייה, אך הרב גרליק היה 'הרוח
שסהחיה באופנים'. הוא לא הסכים לוותר על שום הידור, ולבסוף הקים תוך זמן קצר יחסית
שסאמקווה משוכלל ביחס לתנאי הימים ההם".
שסבלפרנסתו
שסגעסק הרב, לפחות רשמית, בסריגת גרביים במכונה – מלאכה שאפשרה לו, כמו לרבים
שסדמאנ"ש, להימנע מעבודה בשבתות. "המכונה עמדה אצלו בבית", סיפרו בני
שסהביתו, "אך הרב גרליק כמעט לא עבד בה. כל היום ובדרך כלל רוב שעות הלילה היה
שסולומד ומלמד תורה. הוא ארגן שיעורי תורה לצעירים ולמבוגרים שרובם נאמרו על ידו, ואף
שסזבשעותיו הפנויות היה מוסר שיעורים ליחידים, מבוגרים ואברכים".
שסחמוסיף
שסטומספר על אותם ימים נכדו, הרב אלעזר גרליק:
שע"עם
שעאפרוץ המלחמה הצלחנו להגיע לטשקנט. סבא הגיע יותר מאוחר. הייתי אז ילד קטן וכשהגיע
שעבהכרתי אותו לראשונה. אבא ודודי גויסו למלחמה וסבא דאג לנו הנכדים. תמיד היה בוחן
שעגאותנו, עוקב אחר התקדמותנו, לוקח אותנו ל'חדר' כדי ללמוד ולבית הכנסת כדי להתפלל.
שעדכל אימת שהייתי בא לסבא, הייתי מוצא אותו יושב ולומד לבדו או עם מישהו. איני זוכר
שעהאת סבא ללא ספר.
שעובינתיים
שעזנודע לנו שדודי הרה"ג הרה"ח ר' נחום טרבניק (מי שמילא את מקומו של הרב
שעחגרליק ברבנות כפר חב"ד לאחר פטירתו) נאסר ונשלח לעומק סיביר. לכאורה לא היתה
שעטכל אפשרות גישה אליו, אך סבא עשה מאמצים רבים והפעיל רבים מחסידי חב"ד, עד
שפשהצליח להוציא אותו מהארץ גזרה ולהביא אותו לטשקנט. בדרך זו סבא איחד לאט לאט את
שפאהמשפחה שהתפזרה עם פרוץ המלחמה ברחבי רוסיה.
שפבכולנו
שפגידענו שסבא מסתכן בלי הרף, אך למרות עסקנותו הגדולה בענייני תורה ומצוות, הקמת
שפדשיעורי תורה, הפעלת בתי כנסת ולהבדיל מקוואות טהרה, תמיד הצליח להתחמק מהמשטרה
שפההחשאית. סבא אפילו התבטא פעם בעניין זה כשאמר שמעולם לא זכה 'לשבת'
שפוברוסיה"...
שפזזכרונות הרב אהרן זאקאן
שפחאחד
שפטהחסידים שהעלה על הכתב בפרטיות את זיכרונותיו מימי המלחמה בטשקנט, הוא הרב אהרן
שצזאקאן. הנה תיאוריו:
שצאבעקבות
שצבהמלחמה שפרצה בין גרמניה הנאצית ורוסיה בסוף חודש סיון תש"א, החלו תושבי
שצגרוסיה לברוח מערי הספר לעומקה של המדינה. אנ"ש חסידי חב"ד ברחו בעיקר
שצדלערי אסיה התיכונה, ורבים מהם הגיעו לערים סמרקנד וטשקנט באוזבקיסטן.
שצהבני
שצומשפחתי ואני נסענו תחילה ממוסקבה לכפר קאראסו השוכן ליד העיר טשקנט בירת אוזבקיסטן
שצז– נסיעה שנמשכה שבע יממות – ובשנת תש"ב עברנו לעיר טשקנט עצמה ורכשנו בה בית
שצחמגורים בשכונת אורצא.
שצט'עובדים' ב'טשעקארער שול'
תבטשקנט
תאשל אותה תקופה התגוררו חסידי חב"ד רבים, ובמשך שהייתי במקוום תפס ומשך אותי
תבמאוד מראה התפילה באריכות של החסידים ה'עובדים'. זאת, למרות שבאתי מבית חסידי, כי
תגאבי נמנה עם חסידי מאקרוב מגזע טשרנוביל. בשבתות נהגתי להתפלל ב'טשעקארער שול' –
תדהשטיבל של חב"ד ברחוב טשעקאר בעיר העתיקה של טשקנט.
תהלאחר
תוסיום מניין התפילה הרגיל, ראיתי את החסידים הידועים ר' יונה פאלטאווער [כהן], ר'
תזישראל נעוולער [לוין], ר' שלמה חיים קסלמן, ר' איטשע לימא'ס [מינקאוויטש], ר' זלמן
תחהלוי דוכמאן וחסידים נוספים, מתפללים באריכות. זה עומד ליד החלון וזה בפניו אל
תטהקיר; זה מתפלל בהתלהבות, זה מתבונן וזה מנגן ניגון של דבקות. המחזה הגדול הזה
תינשאר חקוק בלבי עד עצם היום הזה.
תיאב'טשעקארער
תיבשול' כיהן אז ברבנות הרב שניאור גרליק; השמש היה ר' חיים בנימין ברוד והאחראי
תיגלמקווה ששכן קרוב לבית הכנסת היה ר' מרדכי דובער לאקשין. ר' שלמה חיים קסלמן היה
תידהמשפיע שהיה מוסר לבעלי בתים שיעור ב'לקוטי תורה' ומתוועד עמם.
תיההתמיכה נשארה בסוד
תיובתקופה
תיזההיא באו פעם לאסוף כסף בשביל אביו של הרבי, כ"ק הרה"ג הרה"ח
תיחהמקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן זצ"ל, ואבי נתן להם תרומה שנחשבה באותם ימים
תיטלסכום גדול.
תכאגב,
תכאבשנת תש"ז הייתי עם משפחתי בפריס, וכשנודע לנו שהרבי, שהיה מכונה אז
תכבהרמ"ש, עומד לבוא לעיר כדי לבקר את אמו הרבנית חנה, אבי הזדרז להזהיר אותי
תכגשלא לספר לרבי דבר וחצי דבר על התמיכה הגדולה ששלח לאביו רבי לוי יצחק בעת שהייתנו
תכדבטשקנט. אבי לא רצה שהרבי יכבדנו משום כך, ואכן לא סיפרתי על כך לרבי אף פעם.
תכהביום
תכוכ"ט בכסלו תש"ג, נר ה' דחנוכה, הייתי לבר מצווה ובין המשתתפים בסעודת
תכזהמצווה שאבי ערך בלטו ר' ישראל נעוולער והאדמו"ר ממכנובקה שעמד בקשרי ידידות
תכחעם אבי.
תכטחלון קטן בגן עדן
תלההתוועדויות
תלאהיו מתקיימות בבית הכנסת החב"די ברחוב טשעקאר. ר' יונה היה בעל מנגן נפלא.
תלבאמרו עליו שהוא מנגן מדי ערב שבת את ניגוני רבותינו נשיאינו. זכור לי שאמרו שיש לו
תלגהוראה על כך מהרבי הריי"צ.
תלדכשהמשפיעים
תלההיו מתוועדים בינם ובין עצמם, היו 'יורדים' זה על זה כהוגן. פעם אירע שבאמצע
תלוההתוועדות נגמר המשקה. השעה היתה בערך שתים לפנות בוקר ור' יונה לקח את מקלו והלך
תלזבלווייתי – הייתי אז בחור גבוה וחסון – לחוצות העיר. הסתובבנו בעיר, דפקנו על
תלחדלתות של אנ"ש, הערנו אותם משנתם וביקשנו שינדבו מעט משקה. רק כשהיה ברשותנו
תלטדי משקה, חזרנו להתוועדות.
תמבשבת
תמאאחרת, בעוד ר' יונה מתוועד עמנו, הגיע ר' נחום לבקובסקי מהתפילה (בשבתות היה גומר
תמבלהתפלל מאוחר ולפעמים היה מאריך עד השקיעה) ור' יונה שלגם קודם מעט משקה קרא
תמגלעברו: כשנבוא לעולם הבא, יושיבו את ר' נחום בגן עדן ויעשו לו חלון קטן שמבעדו
תמדיביט בנו ניצלים בגהינום!"
תמהבאותה
תמותקופה הגיע ר' אברהם דרייזין לטשקנט ומדי פעם התוועד עימנו. בהתוועדות אחת אמר:
תמז"כשהייתי במוסקבה ושמעתי את מטוסי הגרמנים ימ"ש עוברים מעלינו ומפציצים,
תמחהציף אותי בתחילה רגש של שמחה על שסטלין ימ"ש ילמד בדרך זו אז ס'איז פאראן אן
תמטאויבערשטער אויפ'ן וועלט [=שיש מנהיג לבירה זו] אך כשנודע לי שהגרמנים רודפים גם
תנאחרי היהודים - נמוגה שמחתי". כשהתוועד אתנו ר' אברהם בי"ט בכסלו, אמר
תנאלנו לפני שניגנו את הניגון של אדמו"ר הזקן, כי בשעה שמנגנים את הניגון של
תנבאדמו"ר הזקן, הוא נמצא איתנו.
תנג'גויאיש' באמצע הלימוד...
תנדבטשקנט
תנההתגורר אז הרב ר' נחום טרבניק. הוא היה אז נוהג לבחון אותנו ועמו ישבו ר' ישראל
תנונעוולער ור' יונה פאלטאווער. באותה עת למדנו מסכת בבא מציעא, וכשבחן אותי והתחלתי
תנזלהסביר את הגמרא, נפלטו מפי תוך כדי הסבר מילים ספורות ברוסית. ר' נחום היה מרוצה
תנחמכך שהיה לי 'קאך' וחיות בלימוד, אך ר' יונה לא היה יכול לסבול שדיברתי 'גויאיש'
תנט(רוסית) והעיר לי על כך...
תסבתום המלחמה יצאו רוב חסידי חב"ד את ברית המועצות, בבריחה הידועה דרך
תסאהעיר לבוב, ורק כמה עשרות משפחות חב"דיות נותרו בטשקנט והמשיכו לנהל חיי
תסבקהילה חסידיים יחד עם יהודי בוכרה תושבי העיר. בראשית שנות הלמ"ד גם הם עלו
תסגלארץ הקודש.