Chabad Library · Around Chassidus
The Chabad Rebbes and Bukharan Jewry·
אעיר מקלט - סמרקנד
להתראות עם כ"ק
להתראות עם כ"ק
באדמו"ר שליט"א
גחסידי
דחב"ד שהתקבצו בסמרקנד, ניסו ככל יכולתם להתגבש יחד ולנהל חיים יהודים וחסידיים
הסבירים ככל האפשר, למרות כל הקשיים והאתגרים הגדולים היום יומיים.
וקרן
זאור באותם ימים אפלים, היו ההתוועדויות החסידיות. הדאגות והצרות היו חלק בלתי נפרד
חמאורח החיים בסמרקנד. היו שסבלו כלכלית, אחרים ממחלות, וכולם דאגו לבני המשפחה
טוידידים שנותרו תחת הכיבוש הנאצי. ובימים האלו, ההתוועדויות היוו קרן אור במנהרה
יהחשוכה, שאיש לא ידע מתי תגיע לסיומה.
יאחשובי
יבהחסידים התוועדו שעות ארוכות, כאשר הדמעות, ה'לחיים' וניגוני הגעגועים שולבו זה
יגבזה, ואילו 'פארבייסן' הוגש במשורה.
ידבשנים
טוהראשונות ראש המתוועדים היה הרב ישראל נח בליניצקי שהגיע לסמרקנד מקרמנצ'וג, וכאשר
טזהרב ניסן נמנוב הגיע לסמרקנד בשנת תש"ג היו שניהם מתוועדים ומעודדים את
יזאנ"ש והתמימים שהדאגות היו חלק מאורח חייהם.
יחהרב
יטמאיר גורקאוו מתאר בזיכרונותיו את ההתוועדויות בסמרקנד:
כ"כל
כאאברכי התמימים התחזקו בקביעת עתים לתורה ללימודי הנגלה וללימוד החסידות, איש לא
כבנעדר. לפרקים מזומנים התוועדו בהתוועדות של אהבת אחים איש את רעהו, וחיזקו אחד את
כגהשני בתורה ועבודה.
כדהברכות
כהשנתברכו בשתיית 'לחיים' היו רק באחת, שיעזור השם יתברך להתראות פנים אל פנים, עם
כוכ"ק אדמו"ר שליט"א [הריי"צ] בשובע שמחות. בראש חבורת התמימים
כזהיה הרה"ח המפורסם התמים ר' ישראל נח בליניצקי, אם כי היה זקן וחלוש אכן ליבו
כחער תמיד, והתיחסו אליו בכבוד והדר".
כטסיפר
ללימים הרה"ח ר' חיים סרברנסקי, שעם בואו בתחילת המלחמה לסמרקנד היה בחור כבן
לאשבע-עשרה:
לב"ביומי
לגדפגרא, היינו הבחורים וכמה מאנ"ש מתקבצים לבית משפחת בליניצקי להתוועדויות.
לדבהתוועדויות אלו, היה מדבר ר' ישראל נח הגדול, בהתרגשות רבה על החובה ללמוד נגלה
להוחסידות, וכן עודד אותנו להמשיך ולשמור על הנהגה יהודית וחסידית, הגם שהדבר כרוך
לובמסירות נפש. בין החסידים שזכור לי כי נטלו חלק בהתוועדויות: הרב אברהם אליהו
לזפלוטקין ע"ה, הרה"ח ר' זושא קובליצר ע"ה, הרה"ח ר' ניסן נמנוב
לחע"ה, הרה"ח ר' דוד הורודקער [קיבמן] ע"ה".
לטהרהור תשובה אמיתי?!
מכך
מאסיפר לימים המשפיע הנודע הרב מענדל פוטרפס ע"ה:
מב"באחת
מגמשנות מלחמת העולם השנייה, החסידים בסמרקנד התוועדו בי"ב תמוז התוועדות 'חמה'
מדביותר ולקחו הרבה 'משקה'.
מהראיתי
מואז את החסיד ר' ישראל נח בליניצקי, שהיה עייף ומותש מאוד ונשכב בפינה כלשהי לנוח.
מזהבטתי עליו כמה רגעים, והבחנתי שהוא טרוד במחשבות של התבוננות. הוא היה חסיד פנימי
מחמאוד, שלא מדבר אודות עצמו מאומה, אך כיוון שראיתי שהוא לקח הרבה מאוד משקה, הבנתי
מטשעתה זוהי הזדמנות טובה לחדור לעולמו של חסיד פנימי זה.
נניגשתי
נאאליו ושאלתיו: 'ר' ישראל נח, על מה אתה חושב כעת, מה מטריד אותך?' הוא הסתכל בי
נבבמבטו הפיקח ובלב שבור אמר לי: מתבונן אני במהלך ימי חיי ומנסה אני למצוא אם אי
נגפעם עבר בקרבי הרהור תשובה אמיתי".
נדוסיפור
נהנוסף מהתוועדות עם ר' מענדל:
נובאחת
נזההתוועדויות בתקופה הקשה ההיא, אמר ר' מענדל 'לחיים' פעמים רבות. ר' ישראל נח אמר
נחלו: "לפי כמות המשקה שאתה לוגם, עליך להוריד דמעות בקריאת שמע שעל המיטה, עד
נטשפניך ישטפו בדמעות".
סעל
סאהתקופה שלאחר בואו של ר' ניסן נמנוב לסמרקנד, מספר הרב שלמה מטוסוב:
סב"ר'
סגניסן היה משפיע לחסידי חב"ד והפך להיות המנהיג המקומי לכל עניניהם. היו
סדכפופים ונשמעים לו, ושואלים את עצתו בגשם וברוח, ושמרו כל הגה היוצא מפיו. היה
סהמתפלל באריכות, עובד את ה', ומדבר בכל התוועדות על התקשרות לרבי, ועל הצורך וההכרח
סולעמוד במסירות נפש".
סזחשש מגיוס לצבא האדום
סחחשש
סטגדול היה לחסידים באותם ימים מפני גיוס לצבא האדום, שכן באותם ימים כל הצעירים גויסו.
עולמרות שרובם המוחלט של החסידים הוציאו בצעירותם 'תעודה לבנה' - היינו פטור משירות
עאצבאי, הרי בימי המלחמה כל הפטורים בוטלו וכל מי שבגיל שירות נקרא לצבא. היו שנאלצו
עבבגלל סיבה זו להתחבא במקומות מסתור, כפי שמספר ר' ישראל לוין ע"ה:
עג"הוכרחתי
עדלהתחבא, השגתי איזו חורבה להתחבאות בה ושם גרנו. זוגתי הייתה רגילה לקום בבוקר
עהולסגור הדלת מבחוץ, כי אסור היה לי לצאת החוצה". פעם אחת פשטו חיילים על ביתו
עושל ר' ישראל ואך בנס לא גילו אותו.
עזכך
עחהיה גם עם הרב חיים שניאור זלמן קוזלינר. בכל פעם שבאו חיילים לביתו, הוא הצליח
עטלחמוק. פעם אחת החיילים התדפקו על הדלת וכבר היה מאוחר מלהימלט. מי שהציל אותו היו
פבנותיו. הן הורידו את המזרון מהמיטה, הוא נשכב ועליו הניחו מזרון ושמיכות. במהירות
פאהן סידרו את המיטה בקפידה, והחיילים שהגיעו חיפשוהו ויצאו בידיים ריקות.
פבפריחה רוחנית למרות הכל
פגרעב,
פדצרות, מחלות ודאגות אפפו את החסידים בסמרקנד מכל כיוון. וחרף כל זאת, נרתמו חסידים
פהרבים להפרחת החיים הרוחניים בקהילה שהתלכדה בעיר.
פוהרדיפות
פזמצד השלטונות הקומוניסטיים היו בעוצמה פחותה מאשר בשנים הקודמות, בימי המלחמה הייתה
פחהקלה במידת מה ברדיפות מצד השלטונות הקומוניסטיים. זאת בשל העובדה שמירב הכוחות
פטותשומת הלב הופנו לחזית ולא לנעשה בפנים המדינה. וכך התאפשרה הקמת
צ"מניינים" חסידיים, כיתות 'חדר' ואפילו ישיבת "תומכי תמימים".
צאמניין קרסיק-שוסטרמן
צברוב חסידי חב"ד התפללו
צגב"מניינים" שהוקמו בבתים פרטיים. ר' אייזיק קרסיק שהגיע לסמרקנד בקיץ
צדתש"א מספר על הקמת ה"מניין" בביתו:
צה"מיד
צוכשהגענו לסמרקנד חיפשנו מקום להתפלל. לבית הכנסת המקומי פחדנו להיכנס מחשש שמא
צזמישהו ילשין למשטרה, ולכן במשך תקופה ממושכת התפלל ציבור החסידים אצלנו בבית. גם
צחהתוועדויות חסידיות רבות התקיימו בביתנו. כמובן שהכל התנהל בחשאיות ובזהירות
צטרבה".
קלקראת
קאהימים הנוראים, סוכם כי בראש השנה יתקיים מניין מצומצם בבית הרב מרדכי שוסטרמן שגר
קבסמוך למשפחת קרסיק, ואילו ביום הכיפורים שוב יתפללו אצל משפחת קרסיק, כדי להסתיר
קגאת מקום התפילה מעיני השלטונות.
קדאלא
קהשהתוכניות השתבשו בליל 'כל נדרי'. בסמרקנד היו גם יהודים רבים מפולין. בליל יום
קוהכיפורים יהודים אלו שחיו כל חייהם בסביבה יהודית, ביקשו להתפלל את תפילת "כל
קזנדרי" במניין. הם עברו מחצר לחצר לשמוע אולי יגיע לאוזניהם קול מתפללים
קח"כל נדרי". וכאשר עברו ליד החצר של ר' אייזיק ושמעו כי מהחצר הזו יוצא
קטקול חזן בניגון "כל נדרי", התחילו לדפוק בשער. וכאשר נפתח השער התמלא כל
קיהבית...
קיאלאחר
קיבתפילה המונית שכזו, היה חשש פן המניין יתגלה, ולכן למחרת התפללו בבית משפחת
קיגשוסטרמן ומאז המניין נותר בבית משפחת שוסטרמן במשך שנה שלימה.
קידסיפר
קיההרב מרדכי שוסטרמן (לימים "בעל הקריאה" אצל הרבי נשיא דורנו): "במהלך
קיוהשנה הראשונה למלחמה, כיוון שהמלחמה היתה עוד בשיאה, סידרו אנ"ש שבכל ליל שישי
קיזאחרי חצות לילה לגמור את כל התהלים בציבור. כמובן, שכל אחד השתתף במבצע לקיים אל
קיחתפרוש מן הציבור, אף שהיה כרוך עם סכנה".
קיטמניין "שפיץ
קכחב"ד"
קכאכאשר
קכבזרם הפליטים גבר הוקמו עוד "מניינים" חב"דיים, שהיוו מקום לתפילות,
קכגלימוד והתוועדויות. מניין ייחודי שכונה "שפיץ חב"ד" וגם "ר'
קכדישראל נח'ס מניין" (המניין של ר' ישראל נח) התנהל בבית ר' ישראל נח בליניצקי.
קכהבמניין
קכוזה התפללו ה'אריות שבחבורה' – זקני וחשובי החסידים, ובו התקיימו מידי שבת שני
קכזמניינים - מניין אחד מוקדם ומניין שני מיוחד ל'עובדים'.
קכחהרב
קכטמאיר צבי גרוזמן, לימים מראשי ישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד, שהה בתקופה ההיא
קלבסמרקנד. וכך הוא מספר אודות "מניין שפיץ חב"ד":
קלא"במניין
קלבבביתו של ר' ישראל נח, שררה אוירה עילאית. בעת התפילות איש לא שת אל ליבו לסבל
קלגהיום-יומי. החסידים שהתחנכו בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש, היו שקועים בתפילתם
קלדכמו בימים הטובים.
קלהבית
קלומשפחת בליניצקי היה בן חדר אחד ולפניו פרוזדור צר וקטן. בתוך החדר עמדה מכונת
קלזאריגה, ממנה ר' ישראל נח התפרנס בדוחק. המכונה תפסה רבע מהחדר, ואילו בצידי החדר
קלחעמדו מיטות. בזמן שה'עובדים' התפללו, ישבו ר' ישראל נח ורעייתו סביב שולחן צר
קלטלסעודת שבת. ובתוך המקום שנותר בין המיטות המכונה והשולחן, נדחסו כחמש עשרה חסידים
קמשהתפללו באריכות ובדביקות".
קמאתור לארבעת המינים
קמבהרב
קמגשמריהו ששונקין אירח אף הוא "מניין" בימים הנוראים ולקראת חג הסוכות באחת
קמדהשנים הצליח להשיג ארבעת המינים, עליהם בירכו המונים.
קמהאת
קמוכל זאת הוא מתאר בצורה חיה בזיכרונותיו:
קמז"בדירה
קמחשלנו הייתה גם כעין אכסדרה גדולה, אותה ניצלנו עבור מקום לתפילה. בשנה הראשונה
קמטלשהותנו בסמרקנד לא היה לנו מקום מיוחד לתפילה, ולכן סידרתי בדירה שלנו מקום מתאים
קנלתפילה בציבור בימים הנוראים, וכמה מנינים השתתפו אתנו בתפילה...
קנאהתחלתי
קנבלהשמיע שיעור ב'עין יעקב' בין מנחה לערבית, ובימי שבת קודש מסובב הייתי בבתי
קנגמדרשות לחזור חסידות".
קנדהרב
קנהששונקין דאג גם לארבעת המינים בחג הסוכות:
קנו"זכורני
קנזכי בשנה השניה לשהותנו בסמרקנד, בחודש תשרי תש"ג, ניצלתי את הקשרים שהיו לי
קנחעם נדיב לב רפאל שמו [=כנראה הכוונה לרבי רפאל חודיידטוב], אשר היה רותם את סוסו
קנטהחסון למרכבתו, ויחד היינו נוסעים בשעות הבוקר בכל הגנים אשר ברחבי סמרקנד עד אשר
קסעלה בידינו להשיג לולב והדסים. אתרוג, בחזקת בלתי מורכב, היינו מקבלים מארץ ישראל.
קסאהיה
קסבאז קידוש שם שמים גדול, רגילים היינו כולנו להיות עדים למחזה של תורים ארוכים
קסגהמחכים ללחם או למצרכים גשמיים אחרים. והנה, כאן התמשך תור גדול של אנשים, אשכנזים
קסדוספרדים, אשר היו מחכים בתור לזכות לרגע לברך על ארבעת המינים".
קסהסיפור נוסף בעניין זה סיפר לימים הרב
קסוצבי הירש חיטריק ע"ה:
קסז"בתקופת המלחמה היינו פליטים
קסחמרוסיה והגענו לסמרקנד. כולנו התרכזנו ב'מאחלה', שכונת הבוכרים בעיר העתיקה. והנה
קסטהגיע חג הסוכות ולאיש מאיתנו אין ארבעה מינים. קשה מאוד היה להשיגם באמצע המלחמה.
קעמישהו מבני העדה הבוכרית אמר לי שבעיר החדשה יש אדם שלו ארבעה מינים ושמו ר' רפאל
קעאחודיידטוב. ביררתי היכן הוא גר, והתברר לי שהמקום מרוחק כעשרה קילומטרים מה'מאחלה'.
קעבהחלטתי ללכת לביתו ברגל, בלילה הראשון
קעגשל החג. הגעתי לביתו בשעת לילה מאוחרת. דפקתי בדלת, הוא פתח לי, קיבל את פני בסבר
קעדפנים יפות ושאל במה יוכל לעזור לי.
קעהאמרתי לו 'בעיר העתיקה יש הרבה פליטים
קעויהודים שאין להם ארבעה מינים ואיש מהם לא יוכל לקיים מחר בבוקר את המצווה. האם
קעזתואיל להשאיל לי את האתרוג מיד לאחר שתברך עליו עם אור הבוקר, כדי שאוכל לזכות בו
קעחאת הפליטים?'.
קעטר' רפאל הביט בי במבט בוחן. הייתי בחור
קפצעיר, והוא שאל בחשד, 'ומי אחראי לכך שהאתרוג יחזור אליי עד מחר בצהריים?'. אמרתי
קפאלו, 'הרי ביום הראשון חייב האתרוג להיות שייך למי שמברך עליו ("לכם").
קפבתוכל אפוא להקנות את האתרוג לכל אחד מהמברכים ב'מתנה על מנת להחזיר' באותו יום,
קפגואז נהיה חייבים להחזירו לך עד מחר, שאם לא כן, איש מאיתנו לא יצא ידי חובה!'...
קפדהוא אמר לי, 'תשובתך משכנעת אותי, אתה
קפהנראה לי בחור נאמן. קח את האתרוג, תן לכולם לברך ותחזיר לי עד מחר בצהריים'. הגעתי
קפול'מאחלה' בשעת בוקר מוקדמת, ומאות אנשים עמדו בתור כדי לברך על ארבעת המינים. את
קפזהאתרוג החזרתי לו בשעת צהריים, וכך זכו ביום הראשון של החג מאות פליטים לברך על
קפחאתרוגו המהודר של ר' רפאל".
קפטהתפילה שקירבה לחסידות
קצהיו
קצאמהפליטים הלא חב"דיים שהתקרבו לחב"ד דווקא בתקופה טרופה זו. אחד מהם,
קצבהוא הרה"ח ר' בעריש רוזנברג מחסידי ראדומסק. לפני פרוץ השואה הוא התגורר
קצגבצ'כסלובקיה, ובגלל מאורעות המלחמה הגיע לסמרקנד, כאן החל להתקרב לחב"ד.
קצדהרב
קצהחיים שניאור זלמן קוזלינר קירבו מאוד, ואף נהג לגלות לו היכן מתקיימות התוועדויות.
קצובאותם ימים של שלטון הקומוניסטים מיקום ההתוועדות היה בבחינת סוד גמור, אולם ר'
קצזחיים זלמן הכיר כי ר' בעריש רוצה מאוד להתקרב לחב"ד ולכן גילה לו בכל פעם
קצחהיכן תהיה התוועדות. עם הזמן החל ר' בעריש לנהוג כחסיד חב"ד מן השורה, ולאחר
קצטעלייתו ארצה, היה מחשובי חסידי חב"ד בלוד.
רגם
ראהרב יעקב יהודה מאיעסקי ע"ה שלימים כיהן כמנהל רוחני של "בית רבקה"
רבבקראון הייטס, התקרב לחב"ד בתקופת סמרקנד. הרב מאיעסקי למד בתקופת טרום
רגהמלחמה בישיבת ברנוביץ שבליטא, ובימי המלחמה התגלגל לסמרקנד.
רדיום
רהאחד עבר בסמטאות העיר שהיתה מלאה פליטים רעבים וחולים ולפתע אוזניו קולטות מנגינה
רומעולם אחר. מנגינה של תפילה עריבה, יהודי קורא קריאת שמע בדביקות מיוחדת.
רזהוא
רחחשב לתומו כי היום יש ליהודי האלמוני, סיבה מיוחדת בגינה התעורר להתפלל מתוך
רטדביקות עילאית. למחרת, שוב עבר באותה שעה ושמע את התפילה הייחודית. כך יום אחר יום
ריעבר הבחור הצעיר בסימטה הסמרקנדית, ושמע יהודי שמתפלל בדביקות והתפעלות, כאילו
ריאנמצא הוא בימי שלוה ורוגע, ולא בימי מצוקה רעב ומחסור.
ריבר'
ריגיעקב יהודה השתוקק לדעת מי הוא היהודי המיוחד הזה, אבל התבייש להיכנס לבית זר,
רידבכדי לראות מי המתפלל. לאחר לבטים התגבר על הבושה, דפק על דלת הכניסה, ונכנס
ריהבצעדים מהוססים אל תוך הבית.
ריולעיניו
ריזהתגלה חסיד חב"די זקן, עטור בטלית ותפילין, כשהוא מתפלל ומשלב בתפילתו ניגוני
ריחגעגועים חסידיים. התפעלותו גברה, והוא נותר במקום עד לסיום התפילה, אז החל לשוחח
ריטעם החסיד, הלא הוא ר' ישראל נח בליניצקי. לאחר זמן הבין כי ראשו של ר' ישראל מונח
רכבתפילה, אבל רגליו בקרקע – עזרה לפליטים בגשמיות וברוחניות. ר' ישראל נח החל לקרבו
רכאלחסידות, צעד אחר צעד עד שהיה ל'תמים' במלא מובן המילה.
רכבלאחר
רכגזמן, הפך ר' יעקב יהודה ממקורבו לחתנו של ר' ישראל נח, שכן הוא השתדך עם הבת מרת
רכדחיה. והחתונה התקיימה ביום שישי ב' ניסן תש"ה.
רכההפתעה במהלך החתונה
רכובימי
רכזמלחמת העולם השניה, החתונות בקרב חסידי חב"ד היו שמחות, אבל השמחה לא היתה
רכחמושלמת. באווירה כזו החלה חתונתו של הרה"ח ר' שלום וילנקין עם רעייתו מרת
רכטפריידה מריישא, בתו של הרה"ח ר' חיים אלעזר גורליק, אלא שבמהלך החתונה נכונה
רללחתן הפתעה מדהימה:
רלאב'זאת
רלבחנוכה' תש"ב הועמדה החופה. את צד החתן 'ייצג' הגיס ר' ליפא שפירא. השמחה
רלגוהעצבות שימשו בערבוביה שכן לכל אחד היו קרובים ומכרים רבים באזורי הקרבות והחששות
רלדהיו גדולים. גם המצוקה הכלכלית האיומה ששררה לא הוסיפה לשמחה הגדולה. סעודת החתונה
רלההורכבה מעשר ליפיושקות (פיתות אוזבקיות), חצי קילו בשר וקילו אורז...
רלובתו
רלזמרת שרה רבקה גורליק מתארת את החתונה כפי ששמעה על כך לימים:
רלח"בימי
רלטהמלחמה שרר רעב כבד, והלחם חולק במשורה. לכל אזרח היה כרטיס תמורתו יכול היה לקבל
רממנת לחם יומית קטנה. מי שנתפס עם יותר מכרטיס אחד או שנמצאה ברשותו כמות גדולה של
רמאלחם, נענש קשות.
רמבלקראת
רמגהחתונה השיג אבא בדרך-לא-דרך עשר ליפיושקות, ועמן הלך ברחוב כשהוא מחביאן היטב
רמדמתחת לחליפתו ונחפז להגיע לביתו. אלא שמעשה שטן, בדיוק עצרו שוטר מקומי שביקש
רמהלראות את תעודותיו. לאחר מכן החליט לערוך חיפוש על גופו. כעבור רגע גילה השוטר
רמונדהם עשר ליפיושקות חמות וטריות... אבא התחנן בפניו שלא יחרים את הליפיושקות כיון
רמזשהיום הוא מתחתן, וזה כל הכיבוד שיוגש למוזמנים. בדרך נס האמין לו השוטר, ריחם
רמחעליו ושיחררו לדרכו...
רמטבסעודת
רנהחתונה הדליק הסבא (אבי הכלה) ר' חיים אלעזר, נר של חנוכה, עליו בירך בקול רם:
רנא'להדליק נר חנוכה'. לא היה זה הלילה הראשון של חנוכה, אולם בשל המחסור החמור בנרות
רנבובשמן, רק בקושי הצליח להשיג נר אחד..."
רנגאל
רנדהחתונה הגיעו אורחים רבים מפליטי המלחמה ששהו בעיר. למרות שהאוכל היה בצמצום,
רנהולמרות הימים הקשים והטרופים, השתדלו כולם לשמוח ולרקוד בשמחה עמוקה שנבעה מתוך
רנוהלב. הריקודים נמשכו במשך כל הלילה, אף על פי שרובם לא הכירו את החתן.
רנזבמהלך
רנחהחתונה התברר כי אחד המוזמנים פגש לא מכבר את אביו של ר' שלום - החסיד ר' שניאור
רנטזלמן וילנקין שזכה כי הרבי נשיא דורנו למד אצלו בילדותו – ואת אחיותיו. בימי
רסהמלחמה לא ידע ר' שלום היכן הם, וכעת בעיצומה של החתונה התבשר בבשורה טובה שכזו,
רסאוהשמחה שהיתה גדולה גם כך, התעצמה והלכה.
רסבבתום
רסגהשמחה, נסע אחד מבני המשפחה מסמרקנד לקווקז שם היו האבא והאחיות, והם הגיעו יחדיו
רסדלסמרקנד. שמחה שהחלה בחתונה והסתיימה באיחוד משפחות.
רסהשמחה בגשמיות ושמחה ברוחניות
רסומוסיף
רסזומספר הרב מרדכי שוסטערמאן בזכרונותיו:
רסחכאשר
רסטהחל המצב הגשמי להשתפר, בדרך ממילא השתפר גם המצב הרוחני. אחדים מאנ"ש יסדו מפעלי
רעאריגה, והרבה מאנ"ש וגם אני בתוכם העמידו מכונות אריגה בבתיהם, וכשנהיה שמח יותר
רעאבגשמיות נהיה שמח יותר ברוחניות.
רעבבמוסקבה
רעגעבדתי ב'רעטוש' של פורטרטים, ולעבודה זו צריכים אור חזק. ומאחר שגם בביתנו שבמוסקבה
רעדלא היה עוד חשמל, הבאתי מז'לובין 'לאמפ' מנורה גדול מספר 30 של נפט המפיץ אור גדול,
רעהולאור 'לאמפ' כזה יכולתי לעבוד ב'רעטוש' גם בשעות הלילה, אך היו צריכים לדעת איך להדליק
רעואת ה'לאמפ' הזה.
רעזבי"ט
רעחכסלו תש"ה סדרו אנ"ש לראשונה התוועדות גדולה, בחדר גדול שהשיגו בשביל ההתוועדות.
רעטלפנות
רפערב של י"ט כסלו לקחתי את ה'לאמפ' אתי, והלכתי למקום ההתוועדות בכדי להדליק את
רפאה'לאמפ'.
רפברוב
רפגאנ"ש העמידו בבתיהם מכונות אריגה, וגם אני בתוכם. אחותי גולדה בבואה לסמרקנד עבדה
רפדעל מכונת האריגה שבביתי, ובבית הורי העמדתי את מכונת ה'שתי'.
רפהאצלי
רפוהיתה מכונת עץ עגולה כמו חבית גדולה, שהקוטר שלה היה מן הסתם עשר מטר, ועליה עשיתי
רפזאת חוטי השתי בשביל אותם שהיה להם מכונת האריגה, המכניסה את חוטי הערב בין השתי.
רפחעל
רפטמכונה זו עבדתי בעצמי לעשות את חוטי השתי, בשביל אותם שהיו להם מכונות האריגה, ואבי
רצז"ל ניהל את החשבונות עם הלקוחות.
רצאאם
רצבכי המצב הגשמי וכן הרוחני השתפרו, "עס איז גיווארן פרייליכער", וגם בחורים
רצגרווקים התחילו להתחתן, אבל בדעת כולם היה שככלות המלחמה לא יישארו בסמרקנד.
רצד**זכרונות
רצההרב אבא דוד גורביץ**
רצוזכרונות
רצזמרתקים נוספים מימי המלחמה בסמרקנד, מצויים בפיו של הרב אבא דוד שי' גורביץ, כפי
רצחשהעלה בספרו "זכרונותיו של חסיד". להלן חלק מתיאורים אלו:
רצטבסמרקנד,
שכמו בכל ברית המועצות היה רעב נורא. בכל יום פליטים יהודים נפלו מרעב כמו זבובים
שאר"ל, וזה למרות עזרתם הנפלאה מצד יהודים המקומיים, שהכניסו בהמוניהם משפחות-משפחות
שבלביתם, טהתחלקו איתם עם חתיכת לחם שחסר בלאו הכי לבני ביתם. לפני ראש השנה
שגתש"ב עוד לא היה כפור, אבל כמעט לכולם חסרו בגדי חורף, לא היה במה להתכסות
שדבמיטה...
שהבשנות
שותש"ב-תש"ג מתו מרעב וממחלות הרבה מאנ"ש. אחד מהם היה הרה"ח ר'
שזשמואל הלוי ע"ה הורוביץ, שהשאיר אלמנה מרת דאבא (שהייתה צריכה בקרוב ללדת),
שחעם שני יתומים. עם הזמן נולד לה ילד ויקרא שמו בישראל שמואל בן שמואל.
שטכשנה
שיאחרי פטירת בעלה, ביקר אותה, לא פעם ראשונה, ידיד המשפחה הרב מענדל פוטרפס
שיאוהתעניין אודות חייהם. שמוליק הקטן ישן במיטה, ושני המבוגרים היו עובדים כדי לתמוך
שיבבמצב הכלכלי בבית. ר' מענדל הציע לגברת הורוביץ לשלוח את הבן האמצעי בצלאל ללמוד
שיגבישיבת "תומכי תמימים". "ידיעות התורה שהוא ירכוש עכשיו יחזק העתיד
שידשלו שיוכל להקים משפחה חסידית כמו החברים שלו, ואת המצב הכלכלי במשפחתך אנו נשתדל
שיהלסייע ולחזק". גברת דאבא בלי לחשוב פעמיים הסכימה ובשמחה, ואכן הת' בצלאל למד
שיוכמה שנים נגלה וחסידות בהצלחה בצוותא עם בני גילו הרב חיים עוזר מרינובסקי, הרב
שיזזלמן לוין, האחים מישולובין וזלצמן.
שיח**איך
שיטמשיגים חיטה?**
שכלמרות
שכאהיותי ילד בן חמש, הנני זוכר את הדברים הבאים מפסח תש"ב: בהתקרב חג הפסח
שכבהבעיה שהטרידה את כולם הייתה איך להשיג חיטה? הרי מתקרב החג! זהו בנוסף לכל ימות
שכגהשנה שהייתה בעיה עם אוכל, כי לכל הפליטים לא היו "קארטוצקי" (כרטיסיות)
שכדלקנות בחנויות צרכי אוכל. חייבים להבהיר שלחם כמעט תמיד אי אפשר היה להשיג, שכן מלחמה
שכהבמדינה! רק חיפשנו משהו כתחליף. ובהתקרב חג הפסח הבעיה הייתה שבעתים. נשאר רק
שכולהישען על ישועת השי"ת!
שכזוהשי"ת
שכחעזר. בין עדה הקדושה הבוכרית בסמרקנד היה יהודי יו"ר "קולחוז" (זהו
שכטהמקור של "קיבוץ" בארץ) שלא מכבר עזב את תפקידו – הרב רפאל חודיידטוב.
שלנשאר לו קצת "צידה לדרך", ובהיותו יהודי עם לב חם, הנה הוא, ביחד עם
שלאחסידי חב"ד, טחנו חיטה עם כל ההידורים ואפו מצות שיספיקו לכל החג הממשמש ובא.
שלבכשהגיעו
שלגלליל הסדר ובאו יותר ממה שתכננו, יותר מאלף יהודים – מה יש להתבייש? כולם רעבים...
שלדמה אפשר להגיד?!... – הנה למחרת באמצע יום ראשון של חול המועד פסח היו חייבים
שלהלאפות מצות מחדש ליהודים הרעבים לפת. נדיבות כזאת מיהודי בתקופת רעבון נורא... הנהגה
שלוחסידית כזאת אי אפשר לשכוח...
שלז**הסתדרות
שלחוביסוס הישיבות**
שלטבסוף
שמהקיץ ההוא, בשנת תש"ב, התחילו יהודים לעבוד במשהו. למשל קנו מכונות לאריגת
שמאגרביים וכדומה והתחילו לעבוד, והכל בבתים השכורים. אבל איך משיגים כרטיס לדברי
שמבאוכל? לפי החוק, "קארטוצקי" היו מקבלים רק בני משפחות החיילים שנמצאים
שמגבקרב, או עובדי מפעלים ממערכת הצבא, גם ילדי בתי הספר העממי היו מקבלים. אבל
שמדהחסידים שלא היו על פי הרוב בסוגים אלו, לא היו זכאים לקבלם. אולם בעזר ה' הרבה
שמהמהחסידים ואבי בתוכם הצליחו איך שהוא על ידי שוחד, בדרכים ללא דרכים להשיג לכולם
שמו"קארטוצקי". כך התחילו לאט לנשום.
שמזראשית
שמחכל ייסדו ישיבת "תומכי תמימים" בסמרקנד וגם בטשקנט. מהפליטים הראשונים
שמטשנקלטו בישיבה היו האחים התמימים ר' משה ור' שלום לברטוב, (בני הרה"ח ר'
שנדובער, שהיה שו"ב ומוהל. הוא נאסר ונפטר אח"כ בגלות ז' אלול תש"ט –
שנאהי"ד). גם אחיי אברהם ושמואל התחילו ללמוד בתומכי תמימים עם בני גילם. אני
שנבהצעיר במשפחה זכיתי ללמוד בישיבה התחלת גמרא, כמה שנים אחריהם, אצל המורה הדגול
שנגוהיקר הרב אליהו חיים רויטבלאט.
שנדברצוני
שנהלהזכיר פרט קטן אבל מאוד חשוב: בחדר שלמדנו עם המורה האהוב הזה, על הקיר בצד היה
שנותלוי מקל, ואף אחד מאיתנו לא הרגיש על עצמו את כוחו. אפילו הרב אליהו חיים לבד פעם
שנזהצהיר שאף פעם לא השתמש בו למעשה.
שנחבתחילת
שנטה'זמן', כשהייתי אמור ללכת לחדר ללמוד חומש עם רש"י, היה לי פצע על הרגל.
שסתרופות כמו אספירין או אנטיביוטיקה לא היה בנמצא. אז 'זמן' אחד למדתי אצל אבא שלי,
שסאשהיה מלמד דרדקי מצוין. פרטים על כך הזכיר לי אחרי כיובל שנים הרה"ח ר' חיים וולוביק
שסבבנחלת הר חב"ד. בתור משגיח ר' חיים היה "מבקר" הרבה מהשיעורים, פעם
שסגהוא נכנס לשיעור שמסר אבא, למדנו פסוק י"ג בפרשת שמות: "ויעבידו מצרים
שסדאת בני ישראל בפרך". מפרש בעל הטורים: "בפה רך, שאמר להם בנו לכם ערים
שסהלשבת". ואבא הסביר כך: פרעה אמר לבני ישראל, אתם עובדים לטובת עצמכם... תקבלו
שסו"קארטוצקי" במה לקנות לחם, וגם מים ושאר צרכיכם, זהו לטובתכם... הוא
שסזתיאר לנו החיים במצרים בדוגמת מצב חיינו העכשווי ברוסיה הקומוניסטית...
שסחב'זמן'
שסטהבא המשכתי ללמוד אצל הרה"ח ר' חיים דובער חן, המשפיע הידוע שעלה לארץ הקודש
שעבשנת תשכ"ב אחרי שנות גלות רבות.
שעא**ה'קסקט'
שעבשל ר' מענדל**
שעגבין
שעדעסקני ותומכי הישיבה היה הרב מנחם מענדל פוטרפס. הוא היה בעל עסק ומהכסף שהרוויח
שעהסיבסד את הישיבות: כל יום ששי הוא היה בא הביתה עם הכסף, הריווח השבועי, ושואל את
שעוזוגתו הצדקנית מרת לאה: "כמה כסף את צריכה להוצאות השבוע"? ונותן לה,
שעזושאר הכסף הביא לקופת תומכי תמימים. וכך כל שבוע ושבוע.
שעחדרך
שעטאגב: ר' מענדל היה גר אז בטשקנט. בשנת תש"ג ר' מענדל בצוותא עם הרה"ח ר'
שפבן ציון שם טוב פתחו מפעל טריקוטאז' לבגדים, ובשנת תש"ה הם לקחו למנהל יהודי
שפאשהגיע לטשקנט ישר מהקרב, הרב אברהם שמואל בן הרה"ח ר' שניאור זלמן גורליק
שפבמברזין, חייל עם צל"שים, שעבר עם כל הקשיים במשך חמש שנות קרב. בימים ההם אדם
שפגכזה היה מאוד מכובד ובעל זכויות – הוא הרי שפך דם בהגנה על המולדת מהגרמנים! בפניו
שפדהיו נפתחים כל שערי המשרדים בעיר. בגלל זה מינו אותו להיות כמנהל המפעל. בכל אופן,
שפההעסק הצליח עוד יותר והביא הרבה ריווח.
שפור׳
שפזמענדל כמו רוב אנ״ש היה הולך עם כובע קסקט ״סטלינקא״ הדומה לכובע צבאי, אבל יותר
שפחמידי משומש. המנהל ניסה להעיר לו שכדאי להחליפו לחדש, בפרט שלפעמים מגיעים למפעל
שפטפקידי המשטר , אך ללא הצלחה. פעם כאשר הם ישבו ביחד ור׳ מענדל שם את הכובע על
שצהשולחן, הוא ניצל את ההזדמנות, מדד את גודל הכובע, ובקרוב הביא כובע חדש.
שצאלר׳
שצבמענדל כל הענין לא מצא חן בעיניו, ועוד והוא העיקר, שהשותף עוד מרוצה מפעלו - הנה
שצגבנוסף לזה הצאת עכשיו כסף מיותר גם עבורי. הרי ידוע לך כמה אלמנות עם ילדים רעבים
שצדללחם ר״ל חיים מסביב, ולתמימים בישיבה חסרים כל התנאים המינימליים, ועלינו להאכילם
שצהולהלבישם!...
שצומענין
שצזלענין באותו עניין: השותף רצה לשכנע את ר׳ מענדל שכדאי עם חלק מהכסף לקנות זהב,
שצחלפחות לזמן קצר, ואחר כך הריווח יעלה, שכן האינפלציה הייתה מאוד גבוהה. אחרי הרבה
שצטוויכוחים חמים עם השותף, ר׳ מענדל עשה כדבריו.
תבגמר
תאשיעורי הלימוד היומיים שלו, התחיל ר׳ מענדל להתכונן לקריאת שמע על המיטה. הוא
תבהעריך איך עבר היום ונזכר שברחוב ממול גרה אלמנה עם כמה ילדים שבטח רעבים... הוא
תגהתלהב ויצא החוצה, חפר והוציא ה״אוצר״ שלו, דאג להחליף על ״רובל״ והביאם לנצרכים.
תד**הבית
תהוהמשפחה שלנו**
תואנחנו
תזגרנו בסמטה בשם ״חוג'ום״ בחצר גדולה ביחד עם הרה״ג ר׳ זלמן שמעון דבורקין, הרה״ח
תחר׳ אברהם שמואל לבנהרץ, ועוד. היו כמה בתי תפילה חב״ד בסביבה. אנו התפללנו בבית
תטכנסת חב״ד של הרב ישראל נח בלניצקי, וב״גומבאז״ של הרב החשוב של השכונה רבי חכם
תיחזקיה קייקוב, שהיה בין תלמידי הרה״ג ר׳ שלמה יהודה ליב אליעזרוב, ואחר כך של בן
תיאגיסו הרה״ג ר׳ אברהם חיים נאה, והמשיך תחת הדרכת הרה״ח ר׳ שמחה גורודצקי.
תיבהרב
תיגקייקוב היה גר בבית מול בית הכנסת הנ״ל. כמה פעמים הוא נאסר ונשלח לסיביר עם עוד
תידחברים ״ליובאוויטשער׳ס״. הנני נזכר שהייתי הולך אליהם הביתה לקנות חלב, הם היו
תיהמרתיחים את החלב ומורידים את ה״פענקא״ (שמנת). תמיד הייתי מקבל מהם משום מה
תיו״פענקא״ קצת יותר מאחרים... דברים קטני ערך כאלה נשארו אצלי בזיכרון.
תיזאבי
תיחכאמור היה מלמד דרדקי ובהצלחה ב״ה. אבל פרנסה בבית היה קשה. פעם בשבוע היה קונה ״א
תיטזייטל״, צלע של בהמה, ומוכר בין אנ״ש המיוחדים. הנני זוכר את תלונות אמנו: ״אתה
תכמביא הביתה רק עצמות"... אבא הצטדק שהקונים צריכים להיות מרוצים... פעם
תכאההורים השאירו אותי בבית, סגרו את הדלת והתריסים שעל החלונות מבחוץ, וחזרו רק אחרי
תכבצהרים עם קצת ״אוטרובי״ (סובין) על חשבון בני משפחתנו. זה היה הישג גדול בשבילנו
תכגשהיה מה לאכול.
תכדאת
תכההסיפור הבא שמעתי בנחלת הר חב״ד מידידי הרה״ח ר׳ מרדכי קוזלינר: ביום שישי אחד אבא
תכוקיבל משכורת שבועית של 50,000 רובל (ככר לחם עלה יותר מ-100 רובל), והולך הביתה
תכזשמח שיביא סוף סוף כסף הביתה. הוא מתקדם בסמטאות הצרות לכיוון הבית, ופתאום הוא
תכחרואה שני שוטרים מובילים את השוחט הרה״ח ר׳ לייזר וואלף (היה חסיד קוידנוב) עם
תכט״זייטל״ בשר על כתפיים.
תלאבא
תלאשיער תיכף את הרגש והמצב אליו נקלע החבר מאנ״ש, אין זמן לחשוב! צריכים להצילו! בלי
תלבאריכות ההתבוננות בן רגע הוא ניגש לשוטרים ושאל ״כמה?״ וקיבל מענה ברור בלי בושה:
תלג50,000 רובל! בדיוק הסכום שהיה לו עכשיו בכיס. אבא נתן לו הכסף מיד וכך זכה למצווה
תלדרמה של פדיון שבויים ממש! גם אמנו, למרות שנשארה בלי הכסף שחיכתה כל כך לקבל, הייתה
תלהשמחה ושיבחה את הנהגת בעלה...
תלועד
תלזהיום נשאר אצלי הנוהג שלימד אותי אבא: ״ביומי דפגרא כשיש התוועדות בבית הכנסת, הנה
תלחמקודם הולכים הביתה לאכול ואחר כך נלך להתוועדות״. להדגיש אשר לשולחן ההתוועדות
תלטילדים לא היו ניגשים. היינו מתחבאים תחת השולחן ואוספים בקבוקים ריקים עם כמה
תמטיפות שיריים של משקה ובצד היינו אומרים ״לחיים״ כמו הגדולים. בין החברים שלי הנני
תמאזוכר את ידידי האהוב לכולם ועדין הנפש הרה״ח ר׳ נפתלי קרביצקי ע״ה, הרה״ח ר׳ דוד
תמבאליהו משה יוניק ע״ה, ויבדלח"ט הרה״ח ר׳ אברהם יצחק שי׳ ששונקין.
תמג**ה'הרוג'
תמדשחזר מהמלחמה**
תמהאביו
תמושל ידידי ר׳ נפתלי קרביצקי, הרה״ח ר׳ אשר, נלקח בהתחלת המלחמה לקרב. בשנת
תמזתש"ט אשתו מרת נחמה קיבלה תעודת פטירה, אשר בעלה נהרג אי שם בקרב. כעבור כמה
תמחחדשים הגיע לסמרקנד יהודי פצוע מהמלחמה, שסיפר איך שראה את חברו ר׳ אשר נהרג: הוא
תמטראה איך שכדור נכנס לראש וכל הפנים היה מלא דם ר״ל. כעבור שנה של צער, אבל עם
תנתקווה של חסד חינם - הגיע הרה״ח ר׳ אשר הביתה...
תנאהתברר
תנבשהכדור אכן פגע לו בעין ולכן ראו את כל הפנים מלא בדם, אבל חובשים בשדה הקרב ב״ה
תנגהבחינו בו, ובמסירות נפש הצליחו להביאו למקום מבטחים. חודשים רבים הוא העביר בבתי רפואה
תנדעד שהגיע בגמר המלחמה הביתה. המכתבים שהרב אשר קרביצקי שלח מאי שם לא הגיעו למענם.
תנהלשמחת המשפחה וכל אנ״ש לא הייתה גבול. כאן ראינו את עמקות התורה, שבימי המלחמה
תנונאמן להעיד על מוות רק מי שהשתתף בקבורת המת.
תנזאחרי
תנחכשנה במשפחת קרביצקי נולדה בת, אבל למרבה הצער, הלידה הייתה קשה והרופאים לא
תנטהצליחו להציל לא את האם ולא את הילדה, הרי לא היו שום תרופות להשיג. משפחת הרב
תסמרינובסקי, הגיס של הנפטרת, שכנע את האברך להתחתן עוד הפעם כי היה לו בן קטן נפתלי
תסאשהיה צריך לאמא...
תסבבכיתה
תסגהיה תלמיד אחד שאביו היה מהמקורבים מפליטי פולין. בכלל, עבור אלו שלא היו מעדת
תסדחסידי חב״ד ייסדו ישיבה חוץ מ״תומכי תמימים״, עם כל ההידורים אבל לא הצריכו אותם
תסהלהתפלל בנוסח האריז״ל.
תסולמדנו
תסזבחומש שמצווה לעקור ולשרש עבודה זרה מתוכנו. כל יום ביומו היינו הולכים הביתה דרך
תסח״ציי-חאנא״ (״בית קפה״) על יד שלולית שם עמד פסל דמותו של השר קיראוו. בחור אחד
תסטמאיתנו בהיותו לבד הלך ושבר את הפסל, וזרקו למים הזורמים... הדבר גרם לבהלה, והיו
תעצריכים להשתיק את הרעש על ידי ששילמו כסף להנהלת ה'מאחלה'.
תעאלקראת
תעביום הולדת השמיני שלי, בימי חנוכה תש"ה, אבא קנה בקבוק משקה, ואימא
תעגהביאה מבית החרושת בו עבדה מעיל עם צמר גפן בפנים. היינו חמשה חברים ביחד, אמרנו
תעד"לחיים" וכולם איחלו לי שנת הצלחה בכל. בחוץ השלג כיסה את השבילים ואנו
תעההתגלשנו על "סאנקי". זה היה ביום שישי, ולמחרת בשבת אבי המשיך את חגיגת
תעויום הולדת שלי...
תעזבכ"ח
תעחניסן תש"ה התקיימה בישיבת תומכי תמימים הבר מצוה של אחי הת' שמואל גרשון
תעטניסן, שמחה שהשתתפו בה רוב אנ"ש. חתן הבר מצוה חזר שני מאמרים ואחד מהם
תפ"אין הקב"ה בא בטרוניא" של הרבי הריי"צ.
תפא**וועד
תפבההצלה**
תפגבשנת
תפדתש"ו התחילו שמועות בין חסידי חב"ד שכאילו הרבי הריי"צ הביע תקווה
תפהואפילו ברכה על האפשרות לצאת מברית המועצות. היו גם שמועות סותרות אחת לשנייה. רק
תפואחרי שהרבה חסידים נסעו כבר, נודע רשמית על ברכת הרבי.
תפזהחסידים
תפחארגנו "וועד הצלה" שהחליט על תכנית שהייתה כרוכה עם הרבה כסף ומסירות
תפטנפש ממש. בראש "וועד ההצלה" עמדו הרבנים הגאונים החסידים והמשפיעים:
תציונה הכהן (פאלטאבער) כהן הי"ד, ר' זלמן שמעון דבורקין, ר' ישראל נח בליניצקי,
תצאר' שמואל נוטיק הי"ד ועוד.
תצבהתוכנית
תצגהיתה שכולם יגיעו ללבוב, יקבלו שם ניירות מזויפים, ומשם יבריחו את הגבול
תצדב"עשאלונים" הנוסעים לחוץ לארץ דרך העיר פשעמישל. הניירות המזויפים היו
תצהפספורטים של שמות אנשים פולניים שברחו במלחמה מפולין ועתה כביכול רוצים לחזור לשם.
תצוהפספורטים האלה ניתנו לאנ"ש כאילו הם אזרחי פולין.
תצזהייתה
תצחתקופה אשר את הפספורטים היה ממלא הרה"ח ר' מנחם מענדל גורליק. הייתה גם קבוצת
תצטצעירים ונשים שהיו מתעסקים בהעברת המסמכים למשטרה הלוך וחזור: כך "מומע
500שרה" קצנלבויגן הייתה פעילה מרכזית בזה, מרת ציפא קוזלינר, הרה"ח ר'
501יהודה לייב שי' מוצקין, ועוד הרבה.
502הסכנה
503הייתה כרוכה בזה שהתעסקו עם המשטרה הבולשת. כמובן שהם עשו זאת עבור תשלום כסף
504גדול, אבל אחר כך ראינו אשר באם מישהו מהם לא קיבל את חלקו ובפרט הראשים שביניהם –
505כל עבודת ההצלה עמדה בסכנה, כמו שקרה לצערנו.
506על
507הוועד היה גם להשגיח על הסדר בלבוב, מי ומי הנוסעים: קודם כל יקבלו ניירות משפחות
508אלמנות, וגם משפחות עם בחורי תמימים שלומדים בתומכי תמימים. תשלום כסף: כאמור אשר
509כל המבצע עלה הרבה כסף, ו"כסף מנלן"?... לא לכולם היה מהמוכן. סוכם אשר
510אלו שישלמו מכספם לנצרכים עבור מסמכים – יקבלו התרומות בחזרה במרכז
511אחרי
512שבת נחמו תש"ו יצאנו בשעה טובה ברכב, בצוותא עם משפחת הרה"ח ר' חיים
513דובער חן, וחמיו וחמותו הרה"ח ר' שניאור זלמן ומנוחה קלמנסון. בנסיעה בין
514הסמטאות הצרות של "מאחאליא ווסטאק", שכונת המזרח בה גרו רוב יהודי העיר
515סמרקנד, נתקע הרכב שלנו ופגע בבית קטן, וכדי להתפטר מהבעלים שילמנו כסף רב...
516בתחנת
517הרכבת עלינו על "עשאלון" שיוצא למוסקבה, בתוך הקרונות היינו ישנים על
518החפצים אשר כל אחד לקח לדרך. בתחנות בדרך היינו קונים מים רותחים לשתייה, וגם
519פירות וירקות אפשר היה לקנות בשופי בשוק העשיר המזרחי.
520כאשר
521הגענו למוסקבה ראינו שדירה שלנו הייתה תפוסה. אבל לא דאגנו לזה, כי בין כך לא
522חשבנו להתעכב שם רק לכמה ימים. עזבנו את מוסקבה והגענו ללבוב בראש חודש אלול תש"ו.
523עד כאן מזכרונות הרב גורביץ
524אולם,
525משפחת גורביץ לא הצליחה לצאת את לבוב באותם ימים, והם נשארו להתגורר שם עוד שנים
526ארוכות, ובשנת תשכ"ב הם חזרו לאוזבקיסטן, לטשקנט, כפי שיסופר בפרק הבא.
527יציאת סמרקנד
528על
529תקופת 'יציאת סמרקנד', מספר הרב מרדכי שוסטערמאן בספרו "למען ידעו":
530"המלחמה נגמרה
531בקיץ תש"ה. כעבור זמן קצר יצאה פקודה מנציגות ממשלת פולין שבסמרקנד כי כל הפולנים
532שברצונם לשוב למולדתם לפולין יכולים לסדר זה אצלה.
533בחורף
534תש"ו פתחו משרד, וכל מי שהביא איזה נייר שהוא יליד פולין קיבל על סמך זה (אחרי
535איזה חדשים) דרכון פולני על שמו שיכול להגר לפולין.
536היו
537הרבה דרכים איך לקבל פספורט רשמי פולני בלי קשיים מרובים, אבל בין אנ"ש היה אז
538בלבול ולא ידעו מה לעשות. זה אומר כך וזה אומר ההיפך - גם לא ידעו מהו דעת כ"ק
539אדמו"ר הריי"צ.
540בין
541אנ"ש היו שנים שהצהירו שאינם מתחשבים עם שום דבר – ונוסעים! הלא הם הרב מיכאל
542טייטלבוים והרב ישראל לוין.
543גם
544גיסי הר"ר יחזקאל לאנגזאם הצהיר: אתם, הלא רוסישע אתם, אבל אני הלא יליד לטביה.
545אני נוסע!
546ואני
547- אם כי לא היתה אצלי שום החלטה בנוגע לנסיעה, אבל החלטתי להכין דרכונים, באמרי: בכל
548אופן שיהיו דרכונים בכיסי! באם יחליטו לנסוע - הרי יש לי דרכונים, ואם לאו - אינני
549מפסיד מאומה. אם לא יועיל גם לא יזיק!
550הכינותי
551דרכונים עבורי ועבור זוגתי ושתי בנותינו שי', וגם בעד אבי ואמי, כי איך אוכל לעזוב
552את הורי לבדם, וגם בעד אחותי גאלדע שהיתה עדיין רווקה.
553בינתיים
554הוציאו שמועה שדעת הרבי היא שעם ילדים קטנים לא לנסוע. כל זה היה בחורף תש"ו,
555והנסיעה בפועל היתה צריכה להיות בקיץ שלאחריו.
556היות
557שבסמרקנד היו הרבה יהודי פולין, נתנה הממשלה ארבע 'עשאלונים' עם הרבה קרונות של משא
558הנקראים 'טאווארנע וואגאנעס', וכל אחד היה צריך להירשם באיזה 'עשאלון' הוא רוצה לנסוע.
559בינתיים,
560אחדים מאנ"ש התחילו לחשוב אודות הגירה, אבל בסמרקנד כבר נגמר הרישום להגירה -
561איחרו את המועד!
562אכן
563אמרו שבלמברג יכולים עוד לסדר להגר, ויסעו אחדים מאנ"ש ללמברג באופן פרטי, אבל
564רוב אנ"ש לא חשבו עוד אודות הגירה.
565אחרי
566שאחדים מאנ"ש החליטו באופן פרטי לנסוע ללמברג ומשם לפולין, הנה הגיע טלגרמה שאי
567אפשר לסדר את ההגירה, וכאן באותו יום נסעו אחדים, כמדומני שהם היו ר' ישראל לייבוב
568ור' יחזקאל פינסאן, במשאית לתחנת הרכבת, והשאלה היא האם להחזירם או לאו?
569כל
570אנ"ש הלא גרו בשכונה אחת, ותיכף נודע הדבר לכל אנ"ש, והתאספו לחצר דירת הרה"ח
571הישיש ר' ישראל נח בליניצקי. מכיון שהיה זה בקיץ, התיישבו כולם על האדמה בחצר לטכס
572עצה - מה לעשות עם אותם הנוסעים.
573ויעמידו
574שולחן וישבו הר' ישראל נח והר' ניסן, וישלחו שליח אחרי המרא דאתרא הרב ר' שמרי' ששונקין.
575ויבא הרב וישב גם הוא ליד השולחן להחליט מה לעשות עם הנוסעים.
576והנה
577ניגש הרה"ח ר' חיים זלמן קוזלינר שהיה נודע כ 'א פרייליכער איד' ויאמר: "נו
578ר' שמרי', שטעלט אן דעם רוח הקודש אויף דער העכסטער אקטאווע" [=נו, העמד את
579הרוח הקודש על המדריגה היותר עליונה}...
580ההחלטה
581היתה כי חדשים לא יסעו, אבל מי שנסע – שיסע לשלום!...
582ואכן,
583בתום המלחמה, רוב מוחלט של חסידי חב"ד עזבו את סמרקנד ויצאו את ברית המועצות
584בבריחה הידועה דרך לבוב. רק משפחות מעטות נותרו במקום, ואלה המשיכו לנהל בעיר חיי
585קהילה חסידיים יחד עם אחיהם ושכניהם יהודי בוכרה, עד ראשית שנות הלמ"ד, אז
586יצאו כולם את ברית המועצות, כפי שיסופר בפרק הבא.
587[49] "למען
588ידעו" עמוד 57 ואילך.
589[50] עמוד 60.