Toldos Avraham Chaim·Chapter 6 - Writings on Halachahתולדות אברהם חיים·פרק שישי - כתביו בהלכה

אברכת הלבנה דרך חלון
ב"ה ⁽⁴⁶⁾ י"ג אלול תרח"ם ⁽⁴⁷⁾

בייטיב ה' הכוה"ח אל כבוד ידידי הרב הג' מופ' ושנון חו"ב כו' כש"ת מוהר"ר יהודא ליב נ"י משכיל איתן

גבדבר אשר כתב לי מעכת"ר במכתבו הראשון, בענין הכוונה בברכה שני' ⁽⁴⁸⁾, מצאתי סמוכין לדבריו, ולא בשגגה פלטה קולמסו בזה, כיון לבו ומזלי' חזי, בתיקוני הזהר תקונא תמניסרי דל"ב ע"ב, דלשם מבואר אשר יש מקום לכוין גם בג"ר על שאלת צרכיו (רק צרכי חיי הנפש, ולא צרכי הגוף, עי"ש).

דעתה אבקש את כתר"ה גם כן להשיבני על אשר אשאל ממנו, והוא,

האם יש לברך ברכת הלבנה, כשרואים אותה דרך הזכוכית מהחלון, ובלתי אפשר לצאת החוצה. וגם לא לפתוח את החלון, כמו בזמן החורף, וגם בקיץ אשר מנקים הבית-כסאות בלילה, ומובילים סמוך להחלון, ובלתי אפשר לפתחה משום ריח רע.

והנה בתשו' דבר שמואל הובא בבאה"ט סי' תכ"ו סק"א כתב אשר ע"י זכוכית אין לברך עלי', אמנם אולי מיירי שם במקום שאפשר ואין דנין כו' (ומצואה בעששית או ערוה בעששית ליכא להוכיח מידי, דהא משום דבכסוי תלה רחמנא שרי, והא משום דבראי' תלה רחמנא אסור).

זאבל קשה לי על דברי הד"ש הנ"ל מנר הבדלה בסי' רצ"ח סעי' ט"ו ב"י בשם הירושלמי נר בתוך תיקו (ובגמ' דילן ברכות נ"ג: הגירסא טמונה בחיקו) או בתוך פנס כו' עד שיהא רואה את השלהבת ומשתמש לאורה. וע"ז הביא הבאה"ט בשם מ"א דאספקלרי' של זכוכית מקרי שפיר רואה כו' ומשתמש כו' ומברכין עלי'. ומ"ש ברכת הלבנה מנר הבדלה, דתרוייהו תלי' בהנאת אורם, כמו אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, וגם גבי ברכת הלבנה בסי' תכ"ו סעי' א', הביא הרמ"א בש' האגור ונהנין מאורה.

חולענ"ד נראה דיש לחלק, דלא דמי היכא דהכסוי הוא על הדבר הנראה להיכא דהדבר המכסה הוא חוצץ בפני הרואה, וראי' לזה מעב דק וקלוש דרשאי לברך אע"ג דמחשיך טפי מזכוכית בהירה בעת זריחת הלבנה בתקפה, ולא מצינו מי שחולק ע"ז, ואה"נ דגם על הנר אין מברכין דרך זכוכית החלון. והנסיון יעיד דיש חילוק גדול בדבר בין אם הדבר המסתיר הוא על עין הרואים ובין אם הוא על הדבר הנראה,

טא', מבתי עינים, אשר הזכוכית היא לכאו"א לפי שניו, או לפי טבע ראייתו, ויש בתי עינים אשר האחד לא יראה מאומה מבלעדם, ולעיני רעהו יסתירו לגמרי. אמנם אין זה רק בשומם על העינים, משא"כ כאשר ישימו אותם על אותיות הספר או שאר דבר, אזי לא יועילו מאומה להאחד, ולא יסתירו כלל לרעהו, נמצא כי הזכוכית לא תעשה שינוי הן למעליותא והן לגריעותא רק בהיותה סמוך לעיני הרואה, ולא בהתקרבה להדבר הנראה, וסתם זכוכית של חלון תשנה ותסתיר מעט את הדבר הנראה מעיני הרואה מכפי שהי' רואה בפתחו את החלון (אבל בבתי עינים אשר יועילו להרואה, אין זה לחשוב בזה, אשר רשאי לברך).

ינסיון ב', מדבר השוה לכל נפש, והוא איזה הסתר היותר דק וקלוש, כמו נייר דקה מן הדקה, בשומו אותה סמוך לעין תסתור לו ולא יראה מאומה, ואם יניחנה על אותיות הספר כמעט שלא תסתיר כלל.

יאהחקירה בזה ידוע מספרי המחקר, כי כח הראי' מתגשם ומתחזק באויר בהתמשכותו הלאה מהעין, אשר לזאת לא יפעול שם ההסתר כ"כ (הגם דעב דק וקלוש הוא ג"כ יותר קרוב להעין מללבנה, כידוע דמרחק גלגל הירח הוא באין ערוך ממרחק העננים, אמנם חוש הראי' אינו מרגיש בזה, והעין לא תשער את המרחק הזה, ומה גם כידוע אשר לעינינו לא נראה רק זיו הירח, ולא הגלגל בעצמו, לרוב ריחוקו ממשך כח הראי') (רק בדבר אשר נמצא בו נקבים דקים כמו חתיכת בגד ארוג, אשר יש נקבים דקים בין חוט לחוט, נהפוך הוא, וטעם הדבר מובן).

יבאמנם להלכה למעשה, במקום שאי אפשר באופן אחר, יורני מעכתר"ה אם יש לברך על הלבנה דרך הזכוכית ⁽⁴⁹⁾.

יגיודיעני נא אם שב לאיתנו, בתכלית שלימות הבריאות.

ידאבקש את כת"ר, בעת קניית אתרוגים, יכוין נא גם עבורי בקניית אתרוג יעניווער, ולולב יפה במראיתו, תם ושלם בתכלית, גם ג' בדי הדס משולשים, ואני אסמוך ע"ז אשר יגיע לידי תיכף אחר יוהכ"פ הבע"ל אי"ה.

טויכתב ויחתם לאלתר לחיים טובים ושלום, הנני ידידו דו"ש באהבה

טזאברהם חיים ראזענבוים

יזאח"כ ראיתי בסדור תו"א בח"ב הנק' שער תפלה שער ל"ב וז"ל, וצריך לפתוח כו' ואם אינו יכול לפתחה יכול לקדשה דרך הזכוכית, ובלבד שתהא זכה כ"כ כו' עכ"ל ע"ש.

יחחיוב שמיעת קריאת התורה
ב"ה יום ד' עשירי למנחם תור"ה וכבו"ד לפ"ק

יטידידי עוז כו'

כאחרי צאתו מעל פני ביום אתמול, החילותי להתבונן בדבריו, אשר רצה להוכיח כי אין חובה מוטלת על כ"א מישראל לשמוע כל הפרשה כולה מפי הקורא, ובשמיעת ג' פסוקי' מחד גברא יצא.

כאואני לא הסכמתי תיכף על דבריו, ולא נכנסו לאזני להודות לו. רק מפני התענית ומצד דברים הנחוצים אשר הי' לי לדבר אתו זולת זה, ועתות ההתראות ⁽⁵⁰⁾ ספורות ומוגבלות המה, הייתי כמחריש. אך מצאתי את עצמי כמחויב בדבר, לבלתי היות מחריש מתאפק מלהשיבו על דבריו.

כבנפלאתי מה ראה על ככה, ומה הגיע אליו לדבר כן. ועוד להביא ראי' לדבריו. נכנס לפרש פירוש זר בדברי הגמ' דברכות ד"ח, ולתלות בוקי סריקי באילן גדול כר' אבהו, דמאי דנפיק בין גברא לגברא הכוונה הוא שיצא אחר קריאת הגבר הראשון, באין דעתו לחזור לשמוע את כל הפרשה, והי' מסתפק בזה לצאת י"ח. הלא עדיפא מינה הי' לו להוכיח דגם בפסוק א' יוצא י"ח, מהא דבעי ר"פ שם בין פסוקא לפסוקא מהו? אם יהי' הכוונה באין דעתו לחזור ולשמוע כו', דמי לא איירינן גם בין פסוק ראשון לשני. ועד כאן לא בעי רב פפא רק אם יש בזה משום ועוזבי ה' כו' זה המניח ס"ת ויוצא, אבל הא פשיטא לי' דיצא י"ח גם בפסוק אחד.

כגבדותא היא ואין הדעת סובלתו, ואין הלשון "בין גברא לגברא" סובל זה לומר דנפיק לגמרי שלא לחזור, כי אז הי' לו לומר נפיק בתר דשמע תלתא פסוקי, או בלשון אחר דלישתמע להדי' כפירושו, אבל אם אמר בין גברא לגברא משמע שיציאתו הי' רק על זמן זה המופסק בין גברא לגברא, דהא וודאי שרי.

כדוכן איפסק הלכתא בשו"ע סי' קמ"ו דמותר לצאת בגל"ג, ולספר (אפי' בד"ת) אסור אפי' בין גל"ג, מהא דאמרינן בסוטה דל"ט מאי דכתי' וכפתחו עמדו כל העם כיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה. והשל"ה הק' כתב כן (הובא בבאה"ט שם סק"ג) דאפי' בין גברא לגברא אסור. ואפי' הב"ח דפסק להיתר בין גל"ג היינו באופן שיחזור אח"כ לשמיעת קה"ת, מדכתב הבאה"ט שם "ובפרט האידנא שמאריכין במי שבירך", ואי איתא דכבר יצא י"ח וא"צ לשמוע יותר מאי נפקותא בזה מה שמאריכין במי שבירך.

כהוהגם שבשו"ע מביא שם י"א דאם יש עשרה כו' ויש מתירים למי שקודם כו' (פי' דכיון שכבר התחיל במצוה, עי' בדברי חמודות פ"ק דברכות סי' ז' סעי' ל"ח), הנה מסקנת השו"ע שם וז"ל והנכון שבכל הפרשיות (פי' לאו דווקא פ"ז ופ"פ) ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמעם מפי הקורא, ומש"כ למדקדק בדבריו פי' גם על פי התנאים המבוארים קודם, אבל בסתם לית דין צריך בושש דכ"א מחויב לשמוע, וכדמוכח מקרא דנחמי' עמדו כל העם דווקא, ועמדו פירושו שתקו כדי לשמוע כו', עי' בגמ' דסוטה הנ"ל ובפרש"י שם.

כוועוד יש להביא ראי' דליתא להא דאמר נפיק בין גברא לגברא, מחמת שכבר יצא בקריאת הראשון (אף כי למותר הוא, כי האמת עד לעצמו), מהא דמקשי התוס' בברכות שם ארב ששת דמהדר אפי' וגריס מגמ' דסוטה הנ"ל, ומשני תלתא שינויי ע"ש, ואי איתא כו' מאי קושיא, דלמא הא דמהדר אפי' וגריס הי' אחר שיצא י"ח ושמע קריאת הראשון (וגם לישנא דמהדר אפי' הי' מתיישב בטוב דבתחלה הקריאה היו פניו אל הקורא ואח"כ הדר אפי').

כזא"ו דאין סברא לומר כן, וכ"א מישראל מוטל עליו חובה לשמוע כל הקריאה אפי' אם יש שם עשרה שומעים זולתו, כדמסיק התוס' שם, ואין מסתבר לן כי האי תירוצא (דשאני רק ששת דתורתו אומנתו), ורק מי שתורתו אומנתו מותר. ולשון אנן "בדידן" מוכיח על תורתו אומנתו, ולא מסתבר להתוס' כפי' הג' לפלוגי בין יש עשרה אחריני כו'. ועי' רש"ל שם דגריס הכי להדיא בדברי התוס', והאידנא ליתא גבן מי תורתו אומנתו כי גם ר' יוחנן אמר (שבת די"א) ל"ש אלא כגון רשב"י וחביריו שתורתן אומנתן, אבל כגון אנו מפסיקין כו'.

כחשאל כו' זקניך ויאמרו לך, מה שבעינינו ראינו מזקני אנ"ש המפורסמים. לא נצרך לספר מהרה"צ ר' הלל נ"ע זי"ע, כמה הי' זהיר בזה. גם הרב החסיד המפורסם מ' שמו"ד ז"ל מבאריסעוו, בכל פעם לא התחיל להתפלל עד ששמע קה"ת מתחלה ועד סוף.

כטומסיר אזנו משמוע תורה כו' (משלי כח). ואם כל אחד יקל לעצמו לומר כי יש עשרה שומעים זולתו, מאן מפיס לן מי המה מהעשרה ומי המה מהנבדלים מעדת ה', והלא כ"א יוכל לאמר כן, ולא ישארו גם עשרה שומעים, דאז קרוב הדבר לוודאי שגם ברכות העולים לתורה הם לבטלה, וגורם להם לעבור על לא תשא כו', דחמיר טפי משלא לקרות בתורה כלל.

לחלילה וחלילה להקל בזה. ובפרט מי שמעיין בזהר בכמה דוכתי ובפרט בפ' ויקהל דר"ו ע"א וז"ל, ואסור למקרי בספרא דאוריתא בר חד בלחודוי "וכלא" צייתין ושתקין בגין דישמעון מלין מפומי' כאלו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני כו' עכ"ל הצריך לענינינו. מי הוא אשר לא תסמר שערות ראשו ויקל לעצמו לבלי תת אוזן קשבת לקול הקורא מתחילה ועד סוף.

לאובאמת ראוי ונכון לכל מורה בעדתו לנהל צאן קדשים על מי מנוחות שיהי' מנוחה והשקט בעת קה"ת, ולהורותם גודל החיוב בזה, כי לכל העם בשגגה, ואשימם בראשיכם, אשמותיהם של ישראל תלויות כו', ה' יכפר בעדם ובעד כל בית ישראל.

לבמניעת עצמו מלעלות לתורה
נתגלה ⁽⁵¹⁾ לי מפי אלי' תלונת כבוד מעלתו עלי, אשר מונע אני א"ע מלעלות לתורה עודני פה, ונהייתי לשיחה בפי שופטי נפשי, אשר אני בזה כמתעתע מדרך הישר, או כאיש גאות לבש, להחזיק עצמי מרום ומובדל מיתר אחב"י הנתונים בצרה ובשבי', או כמצטבע להתיפות ולהתנאות למען יאמרו כי הוא זה.

לגהן לא אוכל לשאת תלונה ותרעומת בלבבי על כבודו, אשר ישפוט אותי בכאלה, טרם ידע את אשר בלבבי, כי אולי גם אני הייתי אומר כן, בהשקפה ראשונה, אם היו מספרים לי על איש אחד היושב ושוכן בין יותר משלשים איש מאחינו ב"י, ולא ימצא בם עשרה לצרף לכל דבר שבקדושה, אז אמרתי גם אני, מוטב להטיל דופי בהאחד הזה, כי יוהרא וצביעות העטיפו, מליתן שמצה בקהל ועדה בישראל.

לדאמנם לא יוכל השופט להוכיח למשמע אזניו מאומה, גם אני לא הייתי מאמין מעולם על מציאות כזאת, אם לא ראו עיני. ועתה מצאתי עלי חובה להתנצל, כפי שהוזהרנו והייתם נקיים כו'.

להראשית, אינני יכול לצייר לפני כבודו תמונות האנשים הנמצאים פה, אשר לא לבד משוללים הם משם ישראל, אף גם זאת למין אנושי לא יתכן לכנותם, ולא ישתוו למין המדבר זולת בהבראם בה' מוצאות, והם מהלכי שתיים כבני אדם, אבל הם קרובים יותר להדמות לחייתו יער אוכלי אדם, לבד מה שע"פ דין הם כמעט כולם מחללי שבתות בפרהסיא, והרבה מהם ישימו קטורה בפיהם לעין כל בעת ספר התורה פתוח, ואין מוחה בידם, ואני יליד עיר קטנה ⁽⁵²⁾ לא ראיתי כזאת.

לוהנה גם הס"ת הנמצא פה, לפי הרבה דיעות כל בעל נפש לא יברך עלי'.

לזלעלות לתורה איננה מ"ע דאורייתא, וגם לא דרבנן כי אף שמשה תיקן להם לישראל כו' וכן עזרא תיקן בב' וה' כו' כל זה הוא רק על קריאת התורה בצבור, אבל אין נוגע לעצם התקנה, שכל אחד יתחייב לעלות לתורה. ואף כי נמצאים איזו חיובים בפוסקים אחרונים לעלות לתורה, ומעלת קדימתם זה על זה, כמו חתן, מוהל, יא"צ וכדומה, כ"ז הוא רק מצד המנהג, וחשש ברכה לבטלה הוא מלאו דלא תשא כו' ומפורש בעשה"ד, ובשעה שנאמר נזדעזע כל העולם כידוע. ולמה להכנס בחשש לאו כזה, בדבר שאין בו שום הנאה גם להגוף ונושאי כליו.

לחהס"ת ישנה מאד, מלאה נפסקים, והרבה יריעות אשר נתחלפו חדשים תחתיהם, הנה בתשובת ש"י ותשובת מהרי"כ וחוט השני ⁽⁵³⁾ מקיימים פסק השו"ע ביו"ד סי' ר"פ כי צריך להחליף דוקא שלש יריעות, אפי' אם לא בלה רק א', כדי שיהיו שלשה דומות זל"ז.

לטוגם נמצא בתוכה כתוב על טלאים באופן הפסול לפי דעת הב"ח ⁽⁵⁴⁾.

מגם מעט אפשר להבין מהות האנשים, אשר הש"ץ שהתפלל פה ביוהכ"פ הביא עמדו חתיכת לעקעח לטעום אחר התענית, גנבו ממנו את הלעקעח בעת "ונופלים על פניהם", ולא נחשדו בזה אשר המתינו באכילתו עד יעבור הצום, גם לא המתינו על פתח לנו שער כו' כדרכם, רק נחלש לבם בשמעם ממנו את סדר העשרה הרוגי מלכות, והחיו את נפשם במעט האוכל הזה.

מאבקצרה, אודה ולא אבוש, כי לא תדאב עלי נפשי על זה שאינני עולה לתורה כל זמן היותי בבית מאסרי, כמו שידוה לבי בזכרי על ליליו הראשונים של חג הסוכות, שאהי' נבדל מכל עדת ישראל, ולא אוכל לישב בצל סוכה ⁽⁵⁵⁾ על רגעים אחדים לאכול שם כזית פת, אשר הוא מהמ"ע הגבוהות ורמי המעלה. יאמין לי כבודו אשר הייתי מרוצה להחליף וליתן עבור זה את כל העליות הפטומות אשר זכיתי בהם עודני חי, שלישי וששי ומפטיר גם חתן תורה ובראשית, אשר כל זה הוא מהמצות אשר אפשר להעשות ע"י אחרים.

מבברכת הגומל ביציאה ממאסר
ומסופק אני לענין דינא, כשיזכני ה' וממצוקותי יושיעני בקרב, לענין ברכת הגומל. הגם דחבוש הוא על עסקי נפשות דוקא, וי"א דגם על עסקי ממון אם הי' מעונה בכבלי ברזל ⁽⁵⁶⁾, אכן באמת בלא"ה יש בזה סכנה, שנמצאים פה אנשים א"י, לא רק החשודים על ש"ד, כי אם רוצחי נפש ממש, אשר נגמר דינם להשתלח אל ארץ גזרה על כל ימיהם, ואין להם משפט אדם כלל והמה כחיתו יער, אשר רק בהשגחתו ית' אנחנו חיים, ברוך ה' שלא נתננו כו' ואל יטשנו לנצח, ובאברתו יסך לנו.

מגישוב להשגה על הצמח צדק
אל כבוד ⁽⁵⁷⁾ הרב המפורסם חריף ובקי שמו נודע בשערים נכבד ונעלה כש"ת מו"ה שלמה דוד נ"י אב"ד ומ"ץ דק' לאהייסק

מדהנה בימים אלו עיינתי בספרו ב"ש ⁽⁵⁸⁾ בתשו' סי' ט', מה שמעל' כת"ר נושא ונותן בדין אשה קטלנית. והגם כי מי אנכי נבער מדעת לגשת מול הדרת כבודו להתחרות אליו בענין חריפותו ופלפולו, עכ"ז מדעתי את כת"ר ואת רוחו הנמוכה, לזאת הרהבתי עוז בנפשי לשחר פני כת"ר שישיב גם לאיש כמוני ברוח נדיבה, על אשר אשאל מה שלא זכיתי להבין בדבריו לעומק המושג וקוצר דעת המשיג.

מהא) בדבר השאלה אשר הבעל הי' מסוכן וגרשה ואח"כ נתרפא, לא נזכר כלל שהי' גוסס. והנה באופן כזה ודאי אין להחזיקה לקטלנית, כי רוב חולים אפי' מסוכנים הם לחיים, רק בזה נראה מתוך התשובה שהי' גוסס, וכמבואר להדיא בלשונו הטהור עד שהי' מסוכן וגוסס, ומסתמא נשמט תיבת גוסס גם מדברי השאלה, אבל זהו עיקר גדול, אשר על יסוד זה נבנה כל הבנין.

מוב) אמנם גם באופן זה שהי' גוסס, קצרה דעתי מלהבין, איך לדון את האשה בזה למוחזקת שבעלי' מתים, במה הוחזקה הלא לרשב"ג בעינן דוקא תלתא זימני, ואף לדברי רבי דבתרי זימני הוי חזקה, מנלן להוסיף על דבריו לאמר דבחד מת והשני גוסס דהוי נמי חזקה, והלא לשון התוספתא מבואר להדיא ניסת לראשון ומת לשני ומת דוקא. גם בגמ' דכתובות דמ"ג מדייק הגמ' אבל נתארמלה תרי זימני תו לא חזי לאנסובי. ובנידון דידן הא לא נתארמלא רק זימנא חדא.

מזומה שכת"ר כתב דאולי זה אינו אלא למ"ד מע"ג כו' אבל למ"ד מז"ג יש להסתפק, ואיך אפשר לומר כן דדברי רבי מה שמדייק לשונו לשני ומת דוקא, לא מתוקם רק אליבא דרב הונא דאמר מע"ג ולא אליבא דרב אשי. ובפרט שרוב הפוסקים פסקו כרב אשי, ואיך אפשר לומר שלא יתוקם דברי ר'. וגם ל' הגמ' דכתובות נתארמלא תרי זימני אליבא דרב אשי, ואם הי' הסברא נותנת דלמ"ד מז"ג, גם בגוסס נחשבה לקטלנית, הא אפשר להוכיח כמ"ד מע"ג, דאי כמ"ד מז"ג הו"ל לאשמועינן רבותא טפי, ניסת לראשון ומת, לשני ונעשה גוסס, א"ו דאף למ"ד מז"ג היינו דוקא כשמת השני, ולא כשנעשה גוסס. ומה בכך שרוב גוססים למיתה, אם באמת הרי הוא כחי לכל דבריו (יו"ד של"ט סעי' א).

מחובפרט בני"ד שבאמת נתרפא אח"כ, ומנלן לומר דזהו מחמת שגירשה, ואם לא הי' מגרשה הי' מת, כיון דעד עתה לא הוחזקה לקטלנית, דגוסס כחי. ועוד דאם נחשוב אותו כמת, איך גירשה, הלא אין גט לאחר מיתה. ובאמת מבואר בשו"ע סי' קכ"א סעי' ז' דגוסס הרי הוא כחי ויכול לגרש.

מטג) וגדולה מזו דאף בנתארמלה תרי זימני, אם הי' בעלה אחד זקן (ב"ש סי' ט' סק"ו) או חולה שאינו גוסס דדמי לזקן (בגיטין דכ"ח ע"א) הגם דרוב חולים לחיים, אינה נעשית קטלנית בזה, אע"ג דגבי רוצח ההורג את החולה אפילו חולה מסוכן (ואפילו גוסס בידי שמים) חייב, דקרינן בי' ואיש כי יכה כל נפש, ומי שעשאו לחבירו גוסס פטור (וזהו ל"ד משום גזה"כ כאשר ית' אי"ה).

נוהכא דבניסת לחולה ומת לא נעשית קטלנית, נמצא אנו רואים דקיל דינא דקטלנית מדין רוצח, דכל כמה דמצינן למתלי דלא מחמתה מת תלינן, כ"ש כשנעשה גוסס ולא מת, דבענין זה גם רוצח פטור, ודאי דלא מחזקינן אותה לקטלנית, וזיל בתר רוב נשים דעלמא דאינן קטלניות, אלא ודאי צריכים אנו לומר דאף אם לא הי' מגרשה הי' מתרפא.

נאובלא"ה דוחק לומר אשר אחר שנעשה גוסס ומעותד למות ודאי מחמת מזלה, ומחמת שגירשה הכריע מזלו כ"כ שיחי' בתחה"מ ממש למעלה מן הטבע. אלא כיון שיתרפא ודאי לא הי' עליו שם חשיב כמת מעולם. וכיון שלא מת לא הוחזקה כנ"ל. וכיון שלא הוחזקה, א"כ לא נחלה כלל מחמת מזלה, ולא נתרפא מחמת שגירשה.

נבוהא דלענין סכנה חיישינן אפילו למיעוטא, היינו דוקא בהוחזק הסכנה, דאל"כ יהיו כל הנשים אסורות מחמת מיעוטא דנשים קטלניות, וכן גבי מים מגולים דחיישינן שמא שתה מהם נחש, היינו דוקא במקומות שמוחזקים שם נחשים, ואז חיישינן אף דהוי נחשים מיעוטא (כפירש"י), אבל עכשיו שאין נחשים מצוים אצלינו ליתא כלל לאיסורא דמים מגולים, כדאי' ביו"ד סי' קט"ז סעי' א'.

נגועוד יש להביא ראי' מהא דאי' בגמ' דחולין בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, נמצא מובן מזה דחזקה לא מיקרי רק עד שיודע לך דוקא בבירור, ומש"ה אם בא זאב ונטל בני מעיים כו'.

נדד) והנה הראי' שהביא כת"ר מתוס' דסנהדרין בגוסס בידי אדם מה שהקשו, אותו שעשאו גוסס אמאי פטור הא רוב גוססים למיתה, והוצרכו לתרץ משום שהקילה עליו התורה, נמצא דבלא"ה הוי אזלינן בתר רובא להרוג את הרוצח, ג"כ אינו מובן לי כלל, דאדרבא מדברי התוס' הנ"ל גופא איפכא מסתברא, דעיקר קושית התוס' הוא משום דבדיני נפשות הולכין אחר הרוב, ולולא האי טעמא שהקילה עליו תורה הי' מן הדין להרוג את הרוצח, משום דאזלינן בתר רובא, אע"ג דעדיין הוא חשיב כחי, וכמבואר בדברי התוס' להדיא אין הורגין אותו כ"ז שהוא חי, אבל לגבי קטלנית לא שייך כלל למיזל בתר רובא דרוב גוססים, רק תליא בזה אם הוא עדיין חי, וממ"נ אם דעת כת"ר להשוות דין דקטלנית לכל דיני נפשות בענין למיזל בתר רובא, אין הקש למחצה.

נה[הגם דבדברי אדמו"ר ז"ל ג"כ מבואר האי סברא דשאני התם שהקילה עליו התורה, היינו דוקא באופן שרוצה לומר דמהא דסנהדרין אין ראי', ואין רוצה לדמות. וגם זה כתב בדרך אפ"ל, ותיכף מצא סברא גם להיפך להקל גבי קטלנית דאדרבא כיון שהכא רק גרמא אין להוסיף חומרות. אבל דעת כת"ר להביא ראי' משם, נמצא הוא משוה דין דקטלנית לדיני נפשות, לזה אינו מובן לי דמה ראי' משם, אולי צריך להשוותם גם בענין זה שהקילה עליו התורה].

נווצריך להשוותם גם בענין זה שהקילה עליו תורה לא לחייב את הרוצח כ"ז שלא נתברר שמת על ידו, דהיינו כשבא אחר והרגו. ופשיטא בנידון דידן הרי נתרפא אח"כ. ונהי דלא בריר לן דלמא נתרפא מחמת מזלו אחר שגרשה, אבל זה ודאי לא נתברר דהיא קטלנית, שמא הי' מתרפא בלא"ה, והתורה הקילה לא לחשוב אותו לרוצח כלל, כ"ז שלא נתברר דוקא שמת על ידו, כגון אם בא אחר והרגו, אז פטור הראשון שעשאו גוסס.

נזוהא דהשני פטור הוא רק משום גזה"כ דכי יכה כל נפש דוקא, ולא משום שלא נתברר לן אולי הי' מת מהכאת הראשון שעשאו גוסס, רק זה ודאי דגוסס חשיב חי. וראי' מגוסס בידי שמים דלא שייך שם האי טעמא דכי יכה כל נפש, שהרי הכה כל הנפש והחיות שניתן לו מן השמים (כסברת כת"ר דמה לי אם יש לו חיות רב או מעט) אז באמת ההורגו חייב.

נחה) ומעתה נכונים מאד דברי אדמו"ר נבג"מ בס' דברי נחמי' בדין אשה שנשאת לא' ומת ונשאת לשני וג"כ מת, רק שלפני מותו גרשה בתוך חליו, דלמ"ד מז"ג יש להקל, במכש"כ ממי שעשאו לחבירו גוסס ע"י הכאה דפטור אם אח"כ בא אחר והרגו בפו"מ (הגם דהשני ג"כ פטור זהו משום גזה"כ כנ"ל), ואפשר אם לא הי' בא השני והרגו הי' מתרפא, אע"ג דרוב גוססין למיתה, ובד"נ הולכים אחר הרוב, רק משום שהקילה עליו תורה שחובשין אותו ואין הורגין אותו מיד כ"ז שהוא חי, וזימנין נמי דאומדין אותו למיתה וחי, לכן כשא"א לברר מחמת שבא השני והרגו, הראשון פטור, דחשבינן אותו כחי לגבי דידי' ולא נחשב רוצח.

נטוראי' מגוסס בי"ש דנמי נחשב כחי אפילו לחייב את הורגו, א"כ הכא (בשאלת אדמו"ר) כשגירשה לא הי' גוסס כ"א חולי מסוכן (ורוב חולים לחיים) כ"ש דחשבינן לי' כחי ממש לגבי דידה דלא תהא נחשבת קטלנית. והגם שמת אח"כ, אבל לא נתברר הדבר אשר מת על ידי מזלה, כיון שמת אחר שגירשה, ואז לא הי' במזלה כ"א במזלו, נמצא אף אם מת מאותו חולי יש סברא נכונה להקל, במכש"כ ממי שעשאו לחבירו גוסס כנ"ל. כ"ש וכ"ש כשנתרפא הרי נתברר למפרע שלא הי' חולה למות, ומה בכך שאמדוהו למיתה, אם אח"כ נתברר להיפך, ואף אם אפשר לומר שזה שנתרפא הוא מחמת מזלו, אבל עכ"פ זה ודאי לא נתברר שמחמת מזלה הי' מת בודאי.

סו) גם מה שהביא כת"ר ראי' לזה דחמירא סכנתא מהא דכפתו לפני ארי דפטור משום דהוי רק גורם, וגבי קטלנית אסרוה להנשא משום גורם דמזל או מעין אינו מובן לענ"ד כלל (והגם דהאי סברא מבואר ג"כ בדברי אדמו"ר נ"ע, גם שם אינו מובן לי).

סאא', במה נחלק דין קטלנית מדין דכפתו לפני ארי, שיקרא זה סכנתא וזה איסורא, הלא בשניהם יש סכנת מיתה, ואדרבא הסברא נותנת דכפות לפני ארי הוא יותר מסוכן.

סבועוד מי התיר לכתחלה לכפות את חבירו ולהניחו לפני ארי, אם כפתו והניחו פטור משום דהוי רק גורם, והכי נמי קטלנית אם עברה וניסת ומת בעלה עי"ז ג"כ פטורה משום גורם, ובמה מצא חומרא בקטלנית יותר מכפתו לפני ארי.

סגולכאורה לענ"ד אדרבא מצינו קולא בקטלנית לגבי איסורא, דהנה כל הנושא אשה בעבירה אפילו באיסור דרבנן כופין אותו להוציא (אה"ע קנ"ד סעי' כ'), ואפי' נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא (כתובות דע"ז ע"א), וכן אפסק הלכתא סי' הנ"ל סעי' י' (ורק גבי שהה י' שנים לא נהגו לכוף בזה"ז כדאי' שם ובסי' א' סעיף ג' בהג"ה ובלבד שלא תהא אסורה עליו). וגבי קטלנית סתם המחבר בסי' ט' סעי' א' כדעת הרמב"ם דאם נשאת לא תצא, ואפי' נתקדשה יכנוס, וכתב ה"ה הטעם (בפכ"א מהא"ב) שאין להוסיף על גזירה של דבריהם אלא מה שאמרו הם בפי' כו', נמצא גם בני"ד אין להוסיף על דבריהם.

סדגם מ"ש כת"ר דהתוס' משני דלא חשבינן לי' משום דעשאו גוסס, כמו שהרג כל הנפש, אבל לא משום דחשבינן לי' כחי. ובדברי התוס' מבואר להדיא דחשבינן לי' כחי.

סהוהנה מי אנכי לבא ח"ו לסתור דברי כבוד תורתו, אשר ידיו רב לו בפלפול וסברא, אני העני אין לפני אלא מה שעיני רואות, טרוד בהבלי עולם, רק תולה אני בחסרון ידיעתי, אשר איני מבין את דבריו אף שמץ מנהו [...] טוב טעם ודעת ילמדני בכל הדברים הנ"ל אשר אני בהם מחוסר הבנה, לפקח עינים עורות ולהורני הדרך הישרה במעגלי צדק בדבריו העמוקים ממני.

סוכ"ד המעתיר דו"ש וחפץ הצלחתו

סזאברהם חיים ראזענבוים

סחהערות לס' באר אליעזר
למען כבוד הרה"ג חו"ב צמ"ס, שמו נודע בשערים כו' מוהר"ר אליעזר סופר נ"י

סטמדי עברי בין בתרי ספרו באר אליעזר ⁽⁵⁹⁾ וראיתי בו דברים ישרים ונכוחים למוצאי דעת, ראוים הדברים למי שאמרם, מצאתי במו גם דברים הצריכים ביאור לאיש כמוני, ואלה המה.

עא. בפתיחה בתחילתה ד"ה גרסינן ז"ל, והיכן מבואר דיעשה שלום אף בפשמ"ט, ע"ש בפרש"י וז"ל שלום שלום תרתי זימני, א' למעלה וא' למטה ע"כ. ואי משום דק"ל לשון הכתוב דקאמר לי לי, עי' חדא"ג מהרש"א וז"ל, כפל ענין השלום לו ית' ב"ה כי שני העולמות שלו ית' ב"ה הם כל ע"כ. וכ"ה בזהר במדבר דקי"ח ע"א ע"ש, ועי' בתיקונים דמ"ה ע"ב ודמ"ז ע"ב.

עאב. בברכות דמ"א ע"ב ר"ח ורב המנונא כו', וקשה לו איך בריך רה"מ קודם ר"ח שהי' כהן כו' או והוא העיקר דרה"מ הי' רבו של ר"ח מדקא"ל מר עכ"ל.

עבהנה בקדושין דכ"ה גבי סבי דנזוניא משמע להיפך דרה"מ הי' תלמידו של ר"ח. וכן אי' להדיא בעירובין דס"ג גבי רה"מ אורי בחרתא דארגיז בשני דר"ח. ואם כי מבואר בתוס' שם דתרי רה"מ הוי, הנה חד תלמידו של ר"ח וחד תלמידו של רב, אבל זה לא מצינו שהי' עוד רה"מ רבו של ר"ח.

עגוהראי' שהביא מר מדקא"ל מר, אין ראי' כלל, ע' ביצה ד"ו גבי רבינא הוי יתיב קמי' דרב אשי חזי' דהוי עציב כו' אמאי עציב מר כו' ולותיב מר האידנא. וע' בעירובין דס"ג רבינא סר סכינא בבבל א"ל רב אשי מ"ט עביד מר הכי. וע' בכתובות דפ"ה דרבא קרי לרב פפא תלמידו בשם מר. וע' בברכות דמ"ו גבי ר' אבוה ור' זירא דקראו זא"ז בשם מר, לישרי לן מר כו' לא ס"ל מר כו'.

עדועיקר קושיתו אינני מבין, דלמא לא הי' רוצה ר"ח לאכול כלל לא התמרי ולא הרמוני, ודלמא הוי אכיל חד מינייהו, ודילמא הוי אכיל תרווייהו ובריך ארמוני ברישא.

עהואי משום דשתיק לי' רה"מ לא אירי', דכה"ג מצינו בשבת ד"נ ע"ב גבי אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוי יתבי אייתי לקמייהו ברדא, אמימר ורב אשי משו מר זוטרא לא משא, אמרי לי' לא סבר לי' מר כו'.

עוועוד קשה מנ"ל למר דגם רה"מ לא הי' כהן.

עזהנני המתאבק בעפר תלמידי החכמים, מצפה לתשובתו

עחאברהם חיים ראזינבוים