Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
א– לאחר תפלת מנחה –
בבלתי מוגה
גא. "סיום" – קשור עם ענין של שמחה, ובנדו"ד – ה"סיום" דאמירת קדיש במשך י"א חודש להסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ909.
דויש לבאר תוכן הענין דסיום אמירת הקדיש – בהקדם הסיפור אודות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע910, שהוסיף יום אחד באמירת קדיש די"א חודש, ואח"כ הצטער והתחרט על זה, שמזה מובן גודל הדיוק בסיום אמירת הקדיש (שלא להוסיף אפילו יום אחד).
הולכאורה דרוש ביאור והסבר:
והטעם שמפסיקים לומר קדיש לאחר י"א חודש, הוא, לפי שאמירת הקדיש היא בשביל לסייע לנשמה בהדין ומשפט ולהקל העונש כו', וכיון ש"משפט רשע י"ב חודש", אומרים קדיש רק י"א חודש, "שלא יעשו אביהם ואמם רשעים"911, היינו, שאמירת קדיש י"ב חודש היא זלזול עבור הנפטר שמחשיבים אותו לרשע. אבל, "מי שיודע באביו ואמו שהיו רשעים מאותם שנידונים י"ב חודש, ראוי ומחוייב שיאמר קדיש י"ב חודש"912.
זולכאורה, כיון ש"מדה טובה מרובה ממדת פורענות"913, הרי, כשם שיש שינוי בדין אמירת קדיש ב"מי שיודע . . שהיו רשעים כו'", הי' צ"ל שינוי בדין אמירת קדיש גם כשיודעים שהנפטר הוא צדיק, ולא שייך אצלו משפט עונש ח"ו – שלא יאמרו קדיש בכלל?
חוההסברה בזה – ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל914 שאמירת הקדיש היא (לא רק בשביל להקל הדין ומשפט והעונש, אלא גם) בשביל עליית הנשמה מדרגא לדרגא בגן עדן גופא, ולכן אומרים קדיש גם בשבת, שאז לא שייך הטעם להקל הדין ומשפט והעונש כיון שבשבת אין דין ומשפט
טלמעלה, ועכצ"ל שאמירת הקדיש בשבת היא בשביל העליות בגן עדן, ומזה מובן גם בנוגע לאמירת קדיש על הסתלקות של צדיק, שקשורה עם העליות מדרגא לדרגא בגן עדן גופא.
יועפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא: מהו הדיוק להפסיק באמירת הקדיש אחר י"א חודש, ולהקפיד שלא להוסיף אפילו יום אחד, ועד שכ"ק אדנ"ע הצטער על אמירת קדיש יום נוסף – למה יגרע אמירת קדיש לאחרי י"א חודש מאמירת קדיש ביום השבת שעל ידו נעשית העליות בגן עדן?
יאב. ויש לומר הביאור בזה:
יביש חילוק בין העליות שבמשך י"א חודש לעליות שלאח"ז – שהעליות במשך י"א חודש הם בדרגא כזו שבה יכולים לפעול ע"י דיבור (אמירת הקדיש), משא"כ העליות שלאחרי י"א חודש הם בדרגא נעלית יותר שבה אי-אפשר לפעול ע"י דיבור, כיון שהדיבור אינו בערך לדרגא זו.
יגדוגמא לדבר – החילוק שבין תפילין של יד לתפילין של ראש, שאמירת הברכה היא על תפילין של יד, ואילו על תפילין של ראש אין מברכים ברכה מיוחדת, כיון שההמשכה ע"י תפילין של ראש היא מדרגא נעלית יותר שאי-אפשר להמשיכה ע"י דיבור915.
ידועפ"ז יש לבאר הטעם שכ"ק אדנ"ע הצטער על שהוסיף יום א' באמירת קדיש – כי, לגבי העלי' לדרגא כזו שבה אין ערך לדיבור, נחשבת אמירת הקדיש (עלי' שנעשית ע"י דיבור) כזלזול!
טוג. אמנם, ע"פ האמור שאין אומרים קדיש לאחרי י"א חודש כיון שהעליות הם בדרגא שלמעלה מהמשכה ע"י הדיבור – צריך להבין מהו הטעם דאמירת קדיש ביום היאָרצייט?
טז[ולהעיר, שיש דעה שלא לומר קדיש ביום היאָרצייט916, אבל, דעה זו לא נתקבלה בתפוצות ישראל, שנוהגין לומר קדיש ביום היאָרצייט].
יזויש לומר הביאור בזה:
יחידוע917 החילוק שבין כל הימים טובים לפורים (וחנוכה) – שכל הימים טובים אסורים בעשיית מלאכה מפני שהגילוי אלקות שנמשך בהם
יטאינו יכול לבוא ולהתגלות בעובדין דחול, משא"כ בפורים (וחנוכה) נמשך אור וגילוי נעלה ביותר שאינו מוגבל כלל, ולכן יכול לבוא בהמשכה וגילוי גם בעובדין דחול.
כועד"ז י"ל בנדו"ד:
כאביום היאָרצייט העלי' היא לדרגא נעלית עוד יותר (למעלה מהעליות שלאחרי י"א חודש) עד לתכלית העילוי, כידוע שביום היאָרצייט חוזרים וניעורים כל הענינים דיום (ורגע) ההסתלקות, שאז מתעלים "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" בתכלית העילוי918, וכמבואר בסידור שער הל"ג בעומר919 שהעלי' היא "לתחילת וראש כל המדרגות שלו . . שרש שרשו ברום המעלות במדריגה היותר עליונה למעלה מעלה".
כבומצד גודל מעלת העלי' לדרגא הכי נעלית, ה"ז נמשך ומתגלה למטה – כמבואר בסידור שם ש"אור היותר עליון לא יוכל לבוא בגילוי כ"א ביותר תחתון", שזהו"ע ל"ג בעומר, ש"הוא מדריגה היותר תחתונה . . הוד שבהוד . . ובו דוקא נעוץ בחי' היותר תחילה כו'".
כגויש לומר, שענין זה מודגש ביותר אצל צדיק שכל ימי חייו עסק בהמשכת ענינים הכי נעלים גם בדברים פשוטים ביותר.
כדועפ"ז יש לבאר הטעם דאמירת הקדיש ביום היאָרצייט – כיון שהעלי' לדרגא הכי נעלית שנמשכת ומתגלה למטה, נעשית גם ע"י פעולת המטה, שזהו"ע דאמירת הקדיש בדיבור.
כהד. ונמצא, שהזמן שלאחרי י"א חודש ולפני היאָרצייט (חודש הי"ב) הוא זמן ממוצע:
כועליות הנשמה בזמן זה הם למעלה מענין הדיבור (דלא כהעליות די"א חודש דאמירת הקדיש שנעשים ע"י הדיבור), אבל, עדיין אין זה למעלה מעלה ביותר עד כדי כך שתוכל להיות העלי' ע"י הדיבור למטה (דלא כהעליות דהיאָרצייט שמצד גודל מעלתן נעשים ע"י הדיבור למטה).
כזויש לומר, שענין זה הוא (לא רק בנוגע להפעולה דעליית הנשמה ע"י הדיבור למטה, אלא) גם בנוגע להגילוי וההמשכה למטה – שבזמן זה (הממוצע) עיקר ההמשכה היא בנוגע לענינים רוחניים, אהבה ויראה כו', ולא כ"כ בנוגע לענינים גשמיים.
כחאמנם, חילוקים הנ"ל בנוגע לפעולת הדיבור הם בנוגע להמשפיע,
כטאבל בנוגע להמקבלים, הרי, גם בזמן הממוצע שאינם יכולים לפעול ע"י הדיבור (אמירת הקדיש), צריכים הם לעשות "כלים" לקבל את כל ההמשכות, הן ההמשכות שנמשכו במשך הי"א חודש, הן ההמשכות שלאחרי הי"א חודש עד היאָרצייט, והן ההמשכות שבהיאָרצייט ובכל משך הזמן שלאח"ז.
לה. ישנם השואלים: מי הוא זה שיש בכחו להתלוות ו"לרוץ" אחר הרבי בעליותיו בעילוי אחר עילוי?!
לאוכפי שרואים בגשמיות – שאדם ההולך לאט יכולים להתלוות אליו ולילך עמו, אבל כשמתחיל לילך במהירות צריכים להתייגע כדי להמשיך בהליכה עמו, וכשמתחיל לרוץ צריכים ליגיעה גדולה יותר, וכשמוסיף במרוצה גדולה אזי צריכים כחות גדולים ביותר כדי לרוץ אחריו.
לבודוגמתו בנמשל – בנוגע להליכה באורחותיו של הרבי: אם בחיים חיותו בעלמא דין לא היו יכולים להתלוות ו"לרוץ" אחריו – לאחרי הסתלקותו, שאינו מוגבל בהגבלות הגוף920, על אחת כמה וכמה שאי-אפשר להתלוות ו"לרוץ" אחריו.
לגוהמענה לזה – ע"פ מארז"ל921 "אדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה"922:
לדכאן למטה מספיק מעט בשביל לקבל הרבה מלמעלה, וכמבואר באגה"ת923 המשל מ"הילוך והעתקת הצל בארץ טפח לפי הילוך גלגל השמש ברקיע אלפים מילין".
להומזה מובן גם בנוגע להליכה באורחותיו של הרבי – שכאשר הולך מעט בעבודתו למטה ("מקדש עצמו מעט למטה", כולל גם "למטה" של האדם) אזי נותנים לו מלמעלה כחות נעלים ("מקדשין אותו הרבה מלמעלה") להתלוות אל הרבי בעליותיו למעלה, ולקבל כל ההמשכות שנמשכים מלמעלה.
לו**