Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אא. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בא' משיחותיו335:
באדמו"ר הזקן אמר ש"צריכים לחיות עם הזמן". ולאחרי שחסידים התייגעו קשות להבין פירושה של אימרה זו, נתגלה הפירוש ע"י המהרי"ל, אחיו של רבינו הזקן336, שהכוונה היא "לחיות עם פרשת השבוע".
גהשבוע של פרשת בראשית הוא בכללותו שבוע שמח ("אַ פריילעכע וואָך"), אף שסוף הפרשה אינו נעים כל כך ("ניט אַזוי געשמאַק"). השבוע של פרשת נח הוא שבוע אפור ועצוב ("אַ קאַלעמוטנע וואָך"), כיון שלומדים בו אודות המבול, דור הפלגה, וכיו"ב. ואילו השבוע של פרשת לך לך הוא השבוע של שמחה אמיתית ("די אמת'ע פריילעכע וואָך"), כיון שבכל יום מימות השבוע חיים עם אברהם אבינו, היהודי הראשון שפתח את הצינור של מסירת נפש337, והנחילו בירושה לכל בנ"י לדורותיהם.
ד[ולהעיר, שכח המס"נ שהנחיל אברהם אבינו בירושה הוא גם אצל גרים, כיון שגם הם מתייחסים לאברהם אבינו338 ונקראים בני אברהם, כמ"ש הרמב"ם בתשובתו הידועה339 (על יסוד דברי הירושלמי340) שגם גרים יכולים לומר "לאבותינו", כיון שאברהם אבינו הוא אב לכל הגרים. ולכן נדרש גם מהם קיום התומ"צ בכל התוקף, שקשור עם מסירת נפש341].
הע"כ תוכן השיחה בנוגע לעניננו.
וב. עפ"ז יש לומר שהשבוע שלאחרי פרשת לך לך הוא בודאי שבוע שמח, כיון שבו מדובר אודות מעמדו ומצבו של אברהם אבינו לאחרי המילה, שעי"ז נעשה אצלו עילוי שבאין-ערוך:
זגם לפני המילה, ואפילו לפני הציווי "לך לך מארצך וגו'" – הי' אברהם אבינו בדרגא נעלית, ובלשונו של כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה דשמח"ת תש"י342 שאברהם אבינו הי' אז יהודי בן שבעים וחמש, יהודי בעל אחוזות ("פּאָסעסאָר"), בעה"ב על כל הנהגותיו, והגיע לכל הדרגות שהי' יכול להגיע אליהם בכח עצמו, עד להדרגא ד"שכל הנעלם מכל רעיון"343.
חואז נאמר לו הציווי "לך לך מארצך וגו'" – להתעלות לדרגא נעלית יותר, ולאחרי זה נצטווה על המילה – שמזה מובן גודל מעלת והפלאת הדרגא שהגיע אלי' ע"י המילה.
טוהענין בזה:
יכל הענינים והדרגות שהיו אצל אברהם אבינו לפני המילה, נעשו ע"י עבודתו בכח עצמו, להיותם ענינים ודרגות שיש להם שייכות לנבראים; משא"כ מילה שעל ידה נמשכים אורות נעלים ביותר שלמעלה לגמרי מהבריאה וסדר השתלשלות, אורות נעלים שאי אפשר להמשיכם ע"י עבודת האדם, ובאים מלמעלה בתורת מתנה, כמ"ש344 "ומל ה' אלקיך את לבבך"345, ופעולת האדם בענין המילה אינה אלא הסרת המסך ודבר המונע, הסרת הערלה שמצד הקליפות כו', שזוהי ההכנה שעי"ז יומשכו ממילא האורות העליונים שבאים מלמעלה346.
יא[דוגמא לדבר בשיעור היומי בתניא347 – התגלות תעלומות חכמה (ניצוצים ואורות עליונים) שהיו כבושים בגלות בקליפות, ע"י הקדמת פעולת התחתונים המלובשים בגוף שמקליפת נוגה להתיש כחה בשבירת התאוות, ולכן באים העליונים348 לשמוע חידושי תורה מהתחתונים].
יבויש להוסיף, שהעילוי שנעשה ע"י המילה הוא באין ערוך לגמרי
יג– כמו ענין הלידה349, שהולד הנולד הוא מציאות חדשה, הקשורה עם התגלות כח האין-סוף למטה (כמבואר בדא"ח350).
ידומזה מובן גודל השמחה דהשבוע שלאחרי פרשת לך לך, שבו חיים עם אברהם אבינו לאחרי שניתוסף אצלו העילוי שע"י מצות מילה.
טוושמחה זו נמשכת גם בהשבועות שלאח"ז, בכל השנה, ע"ד ובדוגמת המשכת השמחה על כל השנה משמח"ת, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר351 שבשמח"ת נמשך בחי' מקיף עליון הכללי שכולל כל המקיפים דכל השנה כולה.
טזג. ובתור הכנה לענין המילה (גילוי והמשכת האורות הנעלים שהתגלותם הו"ע של לידה) – נאמר לאברהם אבינו "לך לך מארצך וגו'":
יזבכדי להגיע לאורות נעלים אלה נדרשת תחילה היציאה מההגבלות שלו, אפילו מההגבלות של קדושה.
יחהיציאה מההגדרות וההגבלות של נפש הבהמית – נעשית ע"י ההנהגה ע"פ שולחן-ערוך ולימוד ספרי מוסר, שעי"ז יבין שגשמיות אין לה ערך כלל ("גשמיות איז גאָרנישט"), ובמילא יצא מההגבלות של נפש הבהמית, ומכ"ש מההגבלות של הגוף; אבל היציאה מההגבלות דקדושה – ה"ז ענין אחר לגמרי.
יטד. ובפרטיות יותר:
כבנוגע ללימוד התורה – יכול לטעון: מספיק להיות "תמכין לאורייתא"352, מספיק ללמוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית353, מספיק השיעור שלאחרי התפלה, מספיק לימוד ללא יגיעת נפש ויגיעת בשר, מספיק לימוד נגלה דתורה, ומה חסר לו לימוד החסידות?!
כאבנוגע לעבודה (תפלה) – מספיק (טוען הוא) לבוא לבית-הכנסת באמצע התפלה, וע"פ שו"ע יכול לדלג רוב פסוקי דזמרה – לדלג שלשת-רבעי התפלה – העיקר שיתפלל עם הציבור354. "לטחון" את תיבות התפלה במהירות ("בראָקן נאָכאַנאַנד") ללא פירוש המלות – גם מספיק. פירוש המלות גם ללא ההתבוננות לפני מי אתה עומד – די והותר. כובד ראש לפני התפלה – יוצא י"ח בכך שחובק את ידיו
כבבאצבעותיו ("צוזאַמענלייגן די הענט") כעבדא קמי מרי'355, ובמילא, יכול להניח למחשבה לשוטט...
כגבנוגע לצדקה – טוען הוא שע"פ שו"ע356 ישנם שיעורים לנתינת הצדקה, ישנו שיעור מדאורייתא וישנו שיעור מדרבנן, ואין חיוב ליתן יותר מהשיעור. ויותר מחומש – (לא זו בלבד שאין חיוב ליתן, אלא יתירה מזה) אסור ליתן, כמאמר357 "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש".
כדובכלל – טוען הוא – לא צריך להחמיר על עצמו יותר מציווי התורה. ובלשון הירושלמי358 "דייך מה שאסרה לך התורה". וכי צריך להיות ירא-שמים יותר ("פרימער") מהירושלמי?!... וכן טוען שאין לדרוש ממנו ענינים שהם לפנים משורת הדין, הלואי שיתנהג ע"פ דין, ע"פ השו"ע.
כהטענות אלה – הם מצד הגבלות השכל, כולל גם שכל דקדושה.
כוה. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם359 שבאמריקא קיימת מחלה הנקראת: "מען מאָג" ("מותר").
כזולהיפך מזה – סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמה פעמים360 שישנו מאמר החסידים: "וואָס מען טאָר ניט – טאָר מען ניט, און וואָס מען מאָג – דאַרף מען ניט" (מה שאסור – אסור, ומה שמותר – לא צריך).
כחוע"ד מ"ש361 ש"עם הארץ אסור לאכול בשר" – שאין הכוונה לאיסור ממש362, שהרי דבר איסור ממש הוא אסור וקשור בידי החיצונים363, ואסור לברך עליו, ואילו בשר לעם הארץ אינו אסור וקשור בידי החיצונים, ועם הארץ האוכל בשר מחוייב לברך לפניו ולאחריו, אלא, שזהו ע"ד המאמר הנ"ל: "וואָס מען מאָג – דאַרף מען ניט" (מה שמותר – לא צריך).
כטו. וההסברה בזה:
למבואר בחסידות364 שעיקר האכילה היא (לא לצורך האדם, שיקבל
לאמהמאכל, שהרי האדם הוא בדרגא נעלית יותר מהמאכל, אלא) לצורך המאכל, כדי שהאדם יברר ויעלה את המאכל, ולכן רוצה המאכל וממתין שהאדם יאכלנו.
לב– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר365 אודות אביו, כ"ק אדמו"ר נ"ע, שפעם נשמט המאכל מהמזלג לתוך הצלחת, וחייך ואמר: הוא (המאכל) אינו רוצה עדיין. –
לגוכל זה (שהמאכל רוצה שהאדם יאכלנו) – כשאכילת האדם היא לא בגלל רצונו הוא (רצון האדם), אלא בגלל רצונו של המאכל, כלומר, שאכילתו היא בשביל העלאת המאכל, משא"כ כשאכילתו היא בגלל רצונו הוא, כלומר, שאכילתו היא לצורך עצמו, שרוצה לקבל מהמאכל – אזי לא זו בלבד שאינו מעלה את המאכל, אלא אדרבה, המאכל מוריד אותו. וכיון שהמאכל מוריד את האדם, ה"ז פועל ירידה גם בהמאכל עצמו, משום שעל ידו נכשל האדם366.
לדועד"ז מבואר בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר367 שכאשר הולכים ברחוב צריך להרהר בדברי תורה [כל אחד לפי ערכו – חסידות, גמרא, משניות, עין יעקב, ולכל הפחות368 פסוק חומש או תהלים], ואם לאו, אומרת לו האבן: גולם ("בולאַך"), מדוע הנך דורך עלי?!... כי, אף שהאדם הוא נעלה יותר מהאבן, מדבר שלמעלה מדומם, הרי, מעלת המדבר היא שיש בו נפש השכלית והנהגתו היא ע"פ שכל, אבל כשנכנסה בו רוח שטות – שאינו ממלא את תפקידו – שלכן קוראים לו "גולם", אזי אומרת לו האבן: גולם, מדוע הנך דורך עלי?!
להז. אמנם, לאחרי כל ההסברות הנ"ל – הרי, מצד שכל אנושי, אפילו שכל של יהודי, נשאלת סו"ס הקושיא:
לובשלמא מה שאסור ע"פ תורה, אסור, אבל מה שמותר ע"פ תורה, כיון שע"פ שו"ע מותר הדבר, למה אומרים לו שמה שמותר לא צריך?!
לזוהמענה לזה – שאין להכנס לטענות ומענות ע"פ שכל, שאז ישנם קושיות שונות, קושיא מבבלי, קושיא מירושלמי, וכיו"ב, אלא יש צורך בקבלת-עול ומסירת-נפש דוקא. – בהתחלת העבודה ה"ז קבלת-עול, ובדרגא נעלית ה"ז מסירת-נפש. וכמבואר בחסידות שמסירת-נפש
לחפירושה מסירת הרצון (כי נפש פירושה רצון369), כולל גם מסירת הרצון דקדושה (שזהו הרצון האמיתי של יהודי, כפס"ד הרמב"ם370), היינו, לצאת מכל ההגבלות, אפילו הגבלות דקדושה.
לטובהדגשה יתירה בזמן הגלות (לאחרי ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו") – שאז לא מספיקה העבודה שע"פ טעם ודעת, אלא יש צורך בענין המסירת-נפש, ובכח זה עוברים ("גייט מען דורך") את הגלות [ומ"ש בתניא7 בביאור הטעם ש"צוה משה רבינו ע"ה . . לדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש פעמים בכל יום לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש" – ה"ז מס"נ בכח בלבד, ולא בפועל, משא"כ בזמן הגלות יש צורך במס"נ בפועל]. ומההוכחות לזה – שבזמן הגלות דוקא נמצא ונתגלה ענין המסירת-נפש.
מומזה מובן בנוגע לאברהם אבינו – שכאשר התחיל אצלו ענין הגלות, אמר לו הקב"ה: "לך לך", לצאת מההגבלות שלו, ובכח זה יוכל לילך "אל הארץ", לצאת לעולם, בידעו שאף ש"דרך ממעטת ג' דברים"371, מ"מ, לא זו בלבד שאצלו לא יוחלש דבר, אלא אדרבה: "ואגדלה שמך"372, דקאי על שם הוי', שמו העצמי (כמבואר בדא"ח373), ועד שיגיע למעלת המילה, גילוי האורות הנעלים, שהתגלותם היא ענין של לידה (כנ"ל ס"ב).
מא***
מבח. האמור לעיל בנוגע למילה (לאחרי ההכנה ד"לך לך") שעל ידה נמשכים אורות נעלים שהתגלותם היא ענין של לידה – שייך במיוחד ליום זה, העשירי בחשון, שבו מלאו תשעה חדשים מיום ההסתלקות דכ"ק מו"ח אדמו"ר:
מגהפירוש ד"הסתלקות" – כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר
מדבהמאמר דיום ההסתלקות374 – הו"ע של עלי', שמזה מובן שע"י ההסתלקות נמשכים אורות נעלים ביותר, שהם באופן של עלי', ועל שם זה נקראת המשכתם בשם הסתלקות ("אסתלק")375.
מהולהיותם אורות נעלים ביותר, הרי ההתגלות שלהם (ע"י ההסתלקות) היא בדוגמת ענין של לידה376.
מווענין זה מודגש ביותר במלאת תשעה חדשים מיום ההסתלקות – כיון שזמן הלידה הוא לאחרי תשעה חדשים, תשעה ירחי לידה.
מזט. ובפרטיות יותר377:
מחבעיבור ולידה ישנם ג' זמנים: ז' חדשים, ט' חדשים, וי"ב חדשים (כרבה תוספאה378. ואף שבתוספות379 איתא שלא קי"ל כרבה תוספאה, הרי הרמ"א380 פוסק להלכה שזמן העיבור יכול להיות גם י"ב חדשים).
מטוהענין בזה:
נכללות ענין העיבור הוא לברר ולחלק בין הענינים השייכים לראש לגוף ולרגל, שהרי, בהטיפה כלול כל הגוף (מהראש עד לצפרניים שברגל) ביחד (כמבואר בתניא381), וע"י העיבור נעשה הבירור וההתחלקות שהשייך לראש יהי' בראש, השייך לגוף יהי' בגוף, והשייך לרגל יהי' ברגל.
נאומזה מובן שככל שמתארך זמן העיבור נעשה בירור וזיכוך הגוף יותר. ולכן: גופו של משה שהי' בעיבור ז' חדשים – טעון קבורה, וגופו של אליהו שהי' בעיבור י"ב חדשים – אינו טעון קבורה, כיון שגופו נזדכך ביותר עד שהי' יכול לעלות בסערה השמימה382.
נבאמנם, זמן העיבור ע"ד המיצוע הוא תשעה חדשים: אלה שעיקר עבודתם בבירור הגוף – צריכים עיבור של י"ב חדשים. אלה שעיקר עבודתם בנשמתם (ואור הנשמה יאיר כבר גם את הגוף) – מספיק להם
נגעיבור של ז' חדשים. ואלה שאצלם צריכה להיות הן העבודה בגוף והן העבודה בנשמה – דרך הבינונים, השייכת לכל, כמ"ש רבינו הזקן383 ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך" – זמן העיבור הוא תשעה חדשים.
נדי. בהזמן דתשעה חדשים גופא ישנם ב' דעות384:
נהא) תשעה חדשים שלמים – רע"א יום (ט' חדשים של שלושים יום וביום ראשון של עשירי יולדת), או רע"ב יום (אם לא קלט הזרע יום ראשון קולט בשני ימים), או רע"ג יום (אם לא קלט בשני קולט בשלישי, כיון שקליטת הזרע יכולה להיות עד שלשה ימים).
נוב) תשעה חדשים אפילו מקוטעין – שאם עברו תשעה ראשי חדשים לאחר הקליטה, ה"ז נחשב לתשעה חדשים, ויכולה להיות הלידה.
נזובנוגע לעניננו – החשבון דתשעה חדשי לידה מיום ההסתלקות שבו נמשכים אורות נעלים ביותר הנקראים בשם לידה:
נחלהדעה שמספיק תשעה חדשים מקוטעין – נעשה ענין הלידה כבר מר"ח. ולהדעה שצ"ל תשעה חדשים שלמים, רע"א-רע"ג יום – יהי' ענין הלידה ביום הרביעי שלאחרי שבת זה, ובמילא שייך גם ליום השבת זה, שנותן כח על כל ימי השבוע385, כולל גם יום הרביעי.
נטיא. וכאן רואים דבר פלא – "א בעל-שם'סקער ענין" – בנוגע לשיעורים בתניא דג' הימים (רע"א-רע"ב-רע"ג) שבהם ימלאו תשעה חדשים מיום ההסתלקות:
סכ"ק מו"ח אדמו"ר סידר חלוקת ספר התניא ע"מ ללמדו במשך השנה. חלוקה אחת לשנה פשוטה וחלוקה אחת לשנה מעוברת. וע"פ חלוקה זו (הן בשנה פשוטה והן בשנה מעוברת), הרי, הביאור לסימן כ"ז שבאגה"ק (שבו מדובר בענין ההסתלקות), נחלק לג' חלקים, ללמדו במשך ג' ימים.
סאוהפלא שבדבר – "אַ בעל-שם'סקער ענין" – שע"פ חלוקה זו, שנעשתה שבע שנים לפני ההסתלקות, נקבע שבג' הימים דמלאת תשעה חדשים מיום ההסתלקות (י"ד-ט"ז חשון בשנה פשוטה) ילמדו בשיעורי התניא הביאור לסימן כ"ז, מקור הביאור לענין ההסתלקות!
סביב. ולבאר יותר הדיוק דאגרת הקודש סימן כ"ז וביאורה דוקא – האגרת היחידה שרבינו הזקן בעצמו כתב עלי' ביאור, ובני הגאון המחבר צירפו גם את הביאור לספר התניא, באגה"ק סימן כ"ז:
סגבאגה"ק שבתניא ישנם שתי אגרות שבהם מדובר אודות ענין ההסתלקות – סימן כ"ז (כולל גם ביאור על הנ"ל), וסימן כ"ח: סימן כ"ח – אגרת תנחומין על פטירת בנו של הרה"צ הרה"ק וכו' ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב, וסימן כ"ז – אגרת תנחומין על פטירת הרה"צ הרה"ק וכו' ר' מנחם מענדל מהאָראָדאָק.
סדומהחילוקים שביניהם: בנו של הרה"צ הרה"ק וכו' ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב הי' אמנם איש נעלה ביותר, צדיק, חסיד וכו', אבל לא הי' נשיא, שהרי לא נהג בנשיאות. ואילו הרה"צ הרה"ק וכו' ר' מנחם מענדל מהאָראָדאָק הי' גם איש כללי, נשיא בישראל, ויתירה מזה, שהיתה לו שייכות לנשיאות דחסידות חב"ד ביחוד386, שהרי נשיאותו היתה בחבל רייסין387, ועד כדי כך, שאפילו רבינו הזקן בעצמו הי' נוסע במשך זמן אל הרמ"מ מהאָראָדאָק, ונסיעה זו היתה ע"ד ובדוגמת נסיעת חסיד אל רבו (כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר388).
סהועפ"ז יש לומר בדרך אפשר הטעם להוספת הביאור לאגרת התנחומין על פטירת הרמ"מ מהאָראָדאָק:
סוובהקדמה – שבנוגע לכללות ענין ההסתלקות, בנוגע לכל יהודי, איתא בגמרא389 ש"דומה לספר תורה שנשרף", ובפרט הסתלקות של צדיק (שהיא כ"שבירת הלוחות"390), ובפרט צדיק שהוא גם איש כללי, ראשי אלפי ישראל – הרי בודאי שהסתלקותו הו"ע שאינו מובן כלל איך יתכן דבר כזה!
סזולכן, כדי לפעול שתהי' נחמה על (ענין ההסתלקות, ובפרט) הסתלקות של נשיא בישראל, ובפרט (כפי שרוצה רבינו הזקן) "לנחמם בכפלים לתושי'"391, שע"י ההסתלקות יתוסף באופן ד"כפלים לתושי'" [ע"ד דרשת חז"ל392 בנוגע לשבירת הלוחות שעי"ז ניתוסף בלוחות
סחאחרונות באופן ד"כפלים לתושי'"] – שזהו ענין קשה ביותר – צריך רבינו הזקן בעצמו להוסיף ביאור על אגרת התנחומין!
סטיג. והענין בזה:
ערבינו הזקן ראה שבכח עצמנו יוקשה עלינו להבין את ענין ההסתלקות, ובפרט להגיע לגילויים שבאים ע"י ההסתלקות, ולכן כתב "ביאור" על ענין ההסתלקות, שעי"ז פתח את הצינור שגם אחרים יוכלו להגיע לזה ("האַלטן דערביי") – ע"ד המבואר שהמסירת נפש דאברהם אבינו היתה פתיחת הצינור של מסירת נפש לכל בנ"י3, ועד"ז מפורש במארז"ל393 "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני", ש"שביל הוא צינור, שפתח צינור ושביל השפע"394.
עאועוד י"ל, שע"י פתיחת הצינור להבנת ענין ההסתלקות (ע"י ה"ביאור" שבאגה"ק סכ"ז) – ענין שאינו מובן בתכלית – נפתחים בדרך ממילא הצינורות להבנת כל דבר קשה בספר התניא, ובמילא גם להבנת כל דבר הקשה בתורת החסידות, כהסדר בביאור ענין מוקשה, שכאשר מתרצים את הקושיא הגדולה ביותר, נעשה כללות הענין נקל יותר. והמשל לזה – מהגבהת כתלי בית, שצריכים להתחיל להגבי' הקורה התחתונה דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו (כמובא בחסידות395).
עביד. האמת היא שגם לאחרי ה"ביאור" – הרי, לאנשים כערכנו, אינני יודע אם כבר נתבאר הענין... ומה גם באופן ד"כפלים לתושי'".
עגאבל אעפ"כ, יכולים אנו לשער איך היו פני הדברים אילולי הי' ה"ביאור" בחלל העולם עכ"פ!
עדו"ביאור" זה – ההבנה בענין ההסתלקות דנשיא, איך שמזה יכול להיות ענין של לידה באופן ד"כפלים לתושי'" – קבע כ"ק מו"ח אדמו"ר (בחלוקת ספר התניא שבע שנים לפני הסתלקותו) שילמדוהו בג' הימים (רע"א רע"ב רע"ג) הקשורים עם מלאת תשעה חדשים (זמן הלידה) מיום הסתלקותו!
עהטו. וביאור ענין הלידה – בקשר עם מלאות תשעה חדשים לההסתלקות – בעבודה בפועל:
עובענין הלידה ישנם ב' אופנים: לידת זכר (בן), ולידת נקבה (בת).
עזובהקדמה – שאף שבנוסח הברכה בלידת בת מצינו בספרים רק הלשון "לחופה ולמעשים טובים", מ"מ, כותב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בא' ממכתביו (ונמסר להעתקה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר)396: "שמעתי בשם כ"ק אבותינו הקדושים . . שגם על בת צ"ל לתורה (ולחופה ולמע"ט), ע"פ מה שארז"ל397 נשים במאי זכיין באקרויי בנייהו כו' ובאתנויי גברייהו כו' ונטרין לגברייהו כו'" (ומזה למדים כמה ענינים בחיובי האשה – שצריכה להשתדל לפעול על הבעל לקבוע עתים לתורה, ובבוא הזמן להשתדל שגם הילדים ילמדו תורה, כדי שיהי' לה חלק בהלימוד שלהם).
עחוהחילוק שביניהם בעבודה398 – שלידת זכר, "איש דרכו לכבוש"399, מורה על העבודה דכיבוש ובירור חלקו בעולם, עבודה שקשורה ונעשית ע"פ שכל, ולידת נקבה, "אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה"400, מורה על העבודה דקבלת עול.
עטואמרו חז"ל401 "בת תחלה סימן יפה לבנים . . דמרביא (מגדלת) לאחהא", היינו, שהבת מסייעת בהשגחה ובטיפול בהבנים. וענינו בעבודה – שהקדמת הקבלת-עול (בת תחלה) מהוה השגחה וטיפול על העבודה דכיבוש ובירור חלקו בעולם (מרביא לאחהא) שתהי' כדבעי למהוי402.
פומזה מובן שלאחרי מלאת תשעה חדשים מההסתלקות צ"ל ענין הלידה – התחדשות בעבודה דכיבוש ובירור העולם ע"י הקדמת הקבלת-עול.
פאטז. ובעיקר – בנוגע לעבודה דהפצת תורת החסידות חוצה, כמרומז בדברי הגמרא50 בנוגע להמ"ד שזמן העיבור הוא תשעה חדשים שלמים (רע"א-רע"ג יום): "הוא דאמר כחסידים הראשונים".
פבובהקדמה – שכל דבר, ובפרט ענין הקשור עם בנ"י, תורה ומצוות, הוא בהשגחה ולא במקרה, ובולט ביחוד בענין שלכאורה ע"פ סדר הנהוג הי' צריך להיות באופן אחר.
פגובנדו"ד: השם "חסידים" – שם שבו נקראים בש"ס ומדרשי חז"ל סוג מיוחד מבנ"י – נקבע בפי כל ישראל בלי הבדל מפלגה דוקא לתלמידי הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן וכו'.
פדכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם403, שלכאורה, היו החסידים צריכים להקרא בשם שבו נקראים המנגדים שלהם, והמתנגדים היו צריכים להקרא בשם חסידים, שהרי החסידים הם אלה שבאו עם דברים חדשים (שאליהם היתה ההתנגדות), ובפועל, המנגדים עצמם קראו לחסידים בשם "חסידים" ולעצמם בשם "מתנגדים"! אלא, שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, כך, שעם התגלות תורת החסידות, הודו כולם וקראו לה בשם "חסידות" ולהולכים בה בשם "חסידים", ו"כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד"404.
פהחסידות אינה ענין של מפלגה, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר405 שרבינו הזקן ייסד את תורת החסידות עבור כלל ישראל, וכיון שכך הי' רצונו של רבינו הזקן, בודאי יהי' הדבר בפועל,
פו– שהרי צדיק הוא בעל-הבית למלא את רצונותיו, כמאמר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"406, ויתירה מזה, "אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא (הצדיק) מבטלה"407 –
פזובודאי נותנים כחות מלמעלה לעשות את כל בנ"י לחסידים, ושיקויים כבר ה"יפוצו מעינותיך חוצה".
פחה"חוצה" – דתורה בכלל ודתורת החסידות בפרט – נמצא; ה"מעינותיך" – נמצאים; חסר רק ה"יפוצו". צריכים איפוא לצאת ולעורר ולקרב יהודים לחסידות.
פט***
ציז. בהמשך להנ"ל – ברצוני להזכיר עוה"פ המדובר בשבת בראשית408 ע"ד ההצעה שכאו"א ישתדל עד י"ט כסלו לפעול על עשרה (מנין) מבנ"י, במחשבה, בדיבור או במעשה, או בשלשתם יחד.
צאישנם כאלה החושבים שלא אליהם מכוונים הדברים. – הכל מסכימים שצריכים לפעול בהחזקת היהדות בכלל ובהפצת החסידות
צבבפרט, אלא הטענה היא: לא אלי מכוונים הדברים. ועד"ז בנוגע להצעה האמורה: רבים – אינני רוצה לומר רובם – סבורים שלא אליהם מכוונים הדברים. זוהי הצעה נכונה, אבל, שמישהו אחר יעשה אותה.
צגישנם כאלה החושבים שדבר זה שייך לאנשים פשוטים, אבל הם עומדים למעלה מזה. וישנם כאלה שאינם מוטעים לחשוב שהם עומדים למעלה מזה, וטענתם היא להיפך: בענין כזה צריכים לעסוק אנשים שלמעלה מהם, ואילו הם אינם שייכים לפעול על הזולת, ובקושי מסתדרים עם עצמם.
צדהאמת היא – ששתי הטענות בטעות יסודם.
צהכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) כותב409 שעכשיו אין אתנו יודע עד מה בסוד הבירורים, וכל אחד מחוייב לעסוק בכל עניני הבירורים שמזדמנים לידו מלמעלה, וכיון שמלמעלה נותנים לו כחות, ה"ז ראי' מוכחת שתובעים זאת מלמעלה, שהרי "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"410. ועוד ענין גדול מזה: אם אינו עושה זאת, אינו מנצל את הכחות שניתנו לו, ובכך עושה הוא – בבריאתו של הקב"ה – חידוש לגריעותא, דבר לבטלה.
צויח. ויש להוסיף, שהדבר הנדרש ממנו בודאי יבוא לידי פועל גם בלעדו. היהודי שצריך להתקרב על ידו, יתקרב גם בלעדו. ובודאי שכללות היעוד "יפוצו מעינותיך חוצה" יתקיים בפועל גם בלעדו. אלא, שעליו להשתדל – לצורך עצמו – לבצע את הדבר.
צז– כתב לי מישהו שיש לו בן שהגיע לפרקו, אבל, אינו רוצה לעשות מאומה לצורך שידוך, כיון שחושש שמא לא יכוין ("ער וועט ניט טרעפן"), ורצונו להמתין עד שיבואו אליו בהצעת שידוך מן המוכן, ואז יווכח שזהו מן השמים. ומובן, שגישה זו היא היפך הרצוי, וכמארז"ל "דרכו של איש לחזר כו'"411, ו"שמא יקדמנו אחר, ברחמים"412.
צחועד"ז בנדו"ד – שעליו לחשוש "שמא יקדמנו אחר ברחמים", ולכן צריך הוא – לצורך עצמו – לרצות ולעשות כל מה שביכלתו לקיים את הדבר ולפעול על הזולת.
צט***
קיט. בהמשך להמדובר לעיל בהענין ד"לך לך" – ישנו מאמר של כ"ק מו"ח אדמו"ר משבת פ' לך לך תרפ"ו413 (עשרים שנה משנת תרס"ו), ומביא שם מארז"ל414 "ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה . . וי"א אף שינוי מקום דכתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'", ומסיק כדעת הר"ן414 שדברים אלה מועילים אפילו על גזר דין שבא ע"י חטא ועון.
קאוי"ל ענינם בעבודה הרוחנית:
קב"צדקה" – ענין התפלה שהיא בכלל גמ"ח, כפירוש רש"י415 ש"עיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים". וכמשנ"ת בחסידות416 בפירוש מארז"ל417 "כל האומר אין לו אלא תורה כו' אפילו תורה אין לו", אלא צ"ל "תורה וגמ"ח", שהכוונה היא לתפלה.
קג"צעקה" – ענין המסירה ונתינה, ולא ע"פ טעם ודעת.
קד"שינוי מעשה" – בנוגע אלינו בפרט – לימוד החסידות אליבא דנפשי', ואלה שלמדו כבר יתחילו ללמוד יותר, ותלמידי הישיבה ילמדו לא רק בסדרי הישיבה, אלא גם בהוספה, ואליבא דנפשי'.
קהוע"י שינוי מעשה הנ"ל יהי' בדרך ממילא גם "שינוי מקום" – מקום רוחני שפירושו (כמ"ש הרמב"ם418) מעלה ומדרגה, כלומר, שינוי במצבו ומדרגתו.
קווע"י שינוי מקום יהי' גם "שינוי השם" – שיקבל את השם האמיתי של "חסיד".
קז– כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' אומר419, שישנם החושבים שבהכאת אצבע צרדה ("ווען מ'גיט אַ קנאַק מיטן פינגער") בתפלה, ומבינים "משהו" בתורת החסידות, נעשים "חסיד". "חסיד" הוא זה שלומד חסידות אליבא דנפשי', מתפלל באריכות, ושומר על לימוד השיעורים.
קחע"י שינוי מעשה, שמביא גם לשינוי מקום, שינוי המדרגה, יהי' במילא שינוי השם – שיוכלו להקרא "חסידים", חסידי חב"ד, אשר,
קטלהם ניתנה הארץ כדי לפעול בה הענין ד"יפוצו מעינותיך", נצחון החסידות, שזהו ענינו של י"ט כסלו.
קיועי"ז שישלימו הענין האמור עד י"ט כסלו, הרי, כשם שבי"ט כסלו הראשון הי' נצחון החסידות, "דידן נצח", כך יתקיים בי"ט כסלו זה ה"דידן נצח", ובקרוב ובעגלא דידן יוליכנו הרבי לקראת משיח, אמן כן יהי רצון.
קיא**