Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבס"ד. שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים,
מבה"ח וער"ח אדר ה'תשט"ז.
מבה"ח וער"ח אדר ה'תשט"ז.
בבלתי מוגה
גא. הזמן שלאחר חצות שייך כבר ליום שלאחריו, ומטעם זה אין אומרים היום במנחה "צדקתך"1.
דומכיון שאמרו רז"ל2 "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ואיתא בספרים שאפשר להתחיל בשמחה זו כבר מיום א' דראש חודש3 – יש לעשות את ההתחלה בזה כבר עתה4.
ה[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אַ פרייליכן ניגון"].
ו***
זב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי תשא.
ח***
טג. "משנכנס5 אדר מרבין בשמחה".
יבמשנה6 איתא "משנכנס אב ממעטין בשמחה", אלא שבגמרא2 איתא על זה "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".
יארואים אנו בזה שני ענינים הפכיים:
יבא) מהלשון "כשם" משמע, שהעיקר הוא הענין ד"משנכנס אב ממעטין בשמחה", שנאמר בפירוש במשנה, משא"כ הענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה", אינו אלא "כשם", שנלמד מ"משנכנס אב".
יגב) לאידך גיסא רואים אנו שבהנוגע לפועל הרי הענין ד"משנכנס אב ממעטין בשמחה" הוא מוגבל. לא בכל הענינים ממעטין. ישנם ענינישמחה7 גם באב8. אבל זה ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה" – הרי זה ללא שום הגבלות, עד "עד דלא ידע"9.
ידלכאורה אינו מובן: כיון שכל הענין ד"משנכנס אדר מרבין" נמשך מזה ש"משנכנס אדר ממעטין", כלשון הגמרא "כשם" – מדוע איפוא הענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה" הוא יותר מהענין ד"משנכנס אב ממעטין וכו'"?
טוד. הביאור בזה בפשטות – מכיון ששמחה צריכה להיות תמיד, אפילו בחודש אב, שהרי תמיד ישנו הציווי ד"עבדו10 את הוי' בשמחה"11. ולכן, כשניתוסף עוד "מרבין בשמחה" – הרי זה בלי גבול. ואילו ה"ממעטין" הוא מוגבל, כיון שגם אז צריכים להיות עניני שמחה מסויימים, ובפרט מצד הציווי ד"עבדו את הוי' בשמחה".
טזפנימיות הענין הוא12:
יזכמדובר בהמאמר13, תכלית הכוונה היא לפעול את הענין ד"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"14, שיהי' להקב"ה דירה כאן למטה. וכשם שהאדם הדר בדירה, נמצא הוא בדירה בכל עצמותו ("מיט זיין גאַנצן וועזן"), כך הוא גם הפירוש ד"דירה בתחתונים", שהקב"ה יהי' למטה בכל עצמותו ומהותו יתברך.
יחכתיב15 "עוז וחדוה במקומו", שבמקום בו נמצא הקב"ה ישנה שמחה. ובמילא, כדי שיהי' "דירה בתחתונים", בהכרח שיהי' "עוז וחדוה", ואזי יוכל להיות מקומו ודירתו יתברך16.
יטובזה יובן שצריכים להיות תמיד בשמחה. אפילו בזמנים שעליהם נאמר "ממעטין" – גם אז צריכים להיות בשמחה, במידה ידועה, מכיון ש"דירה לו יתברך" בהכרח לעשות תמיד, בכל רגע ורגע, שהרי "זה כלהאדם"17, "אני (לא) נבראתי (אלא) לשמש את קוני"18, ובמילא מוטל החיוב להיות תמיד, בכל רגע, בשמחה.
כה. ומה שלפעמים צריך סדר העבודה להיות בקו השני, קו ההפכי משמחה – יובן ג"כ ע"פ המבואר בהמאמר19, בענין סדר עשיית הדירה לו יתברך, עד"מ מאופן עשיית דירה למלך בשר ודם: לכל לראש בהכרח לנקות את המקום מכל לכלוך וכו', ולאחרי כן מייפים אותו בכלים נאים בכדי שיהי' ראוי לדירת המלך.
כאוכן הוא גם בעבודה הרוחנית: תחלה בהכרח לסלק את הלכלוך וכו', שענין זה נפעל ע"י קו המרירות. וזוהי העבודה דחודש אב, "ממעטין בשמחה", כדי לסלק את הענינים ד"ומפני חטאינו גלינו מארצנו"20. אבל אין זה אלא הכנה לדירה, ואילו הדירה עצמה עושים ע"י שמחה21.
כבו. ומה שנאמר בגמרא בענין "משנכנס אדר מרבין בשמחה", הדיוק "כשם", שמזה משמע שהענין ד"משנכנס אדר מרבין" נמשך מהענין ד"משנכנס אב ממעטין"22 – יובן ע"פ המבואר בחסידות23 שיתרון האור בא מתוך החושך24 דוקא. ובמילא מובן, שהענין המעורר ומגלה ("רופט אַרויס") באדר את הבלי גבול דשמחה, "עד דלא ידע" – הרי זה בא מהחושך דוקא, שהו"ע העבודה ד"אתכפיא סטרא אחרא" ע"י מרירות, ואזי השמחה היא גדולה ביותר, בלי גבול.
כגוזהו הטעם שדוקא בחודש אדר השמחה היא בלי גבול, כיון שאז באה השמחה "מתוך החושך", כמ"ש25 "ורבים מעמי הארץ מתיהדים"– ש"עמי הארץ", ג' קליפות הטמאות, הם עצמם "מתיהדים", נעשו יהודים, כופרים בעבודה זרה26 ומודים בכל התורה27.
כדומצד עבודה זו28 נעשה "יתרון האור" – שבפורים חיוב השמחה הוא "עד דלא ידע", וגם בכל חודש אדר צריך להיות שמחה בריבוי, כמ"ש29 "והחודש אשר נהפך", כל חודש אדר30.
כה*
כוז. בפרשתנו31 נאמר32 "ורפא ירפא", ועל זה אמרו רז"ל33 "מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות". והיינו, שלא לומר "רחמנא מחי ואנא מסי?"34 – על כך למדים מפסוק זה, ש"ניתן לרשות לרופא לרפאות".
כזישנו לימוד נוסף, שלא זו בלבד שרשות לרפאות, אלא שזוהי גם חובה. ולמדים זאת מהפסוק35 "והשבותו לו"36, שנאמר בהשבת אבידה.
כח[ולימוד37 זה הוא בק"ו: ומה ממון הקל מחוייב להשיב, עאכו"כ שמחוייב ברפואה שהיא אבידת גופו.
כטומטעם זה הביאו הרמב"ם ועוד ראשונים38 רק הפסוק "והשבותו לו", ולא הפסוק ד"ורפא ירפא" – כי מ"ורפא ירפא" למדים רק ש"ניתן רשות", משא"כ מהפסוק "והשבותו לו" למדים יתירה מזו, שיש חיוב לרפאות (כמבואר באחרונים39).
לאלא שהקשו באחרונים39, דהשתא דילפינן מ"והשבותו לו" שהוא חיוב, למה לי הלימוד ד"ורפא ירפא" להורות שניתנה רשות – דפשיטא שניתנה רשות, שהרי הקב"ה לא יצווה על דבר שלא ניתנה רשות לעשותו?אבל באמת קושיא זו מעיקרא ליתא, כי, לולי הלימוד ד"ורפא ירפא", "ניתן רשות לרופא לרפאות", לא הי' אפשר ללמוד מ"והשבותו לו" החיוב דרפואה, שהרי אלמלא ניתנה רשות לרופא לרפאות לא הי' כלל מציאות של לימוד חכמת הרפואה, וכיון שאינו יודע חכמת הרפואה, הרי אי אפשר להטיל עליו החיוב ד"והשבותו לו". ורק לאחר ש"ניתן רשות לרופא לרפאות", שאז ישנה מציאות שאדם ילמד חכמת הרפואה מצד סיבות שונות, אזי ילפינן מ"והשבותו לו" לרבות אבידת גופו, שחל עליו חיוב לרפאותו].
לאח. גם כפי שענין זה הוא בעבודה הרוחנית, יש בו שני ענינים: "ורפא ירפא" – "שניתן רשות", ו"והשבותו לו" – שהוא חובה.
לבגם ברוחניות ישנו ענין החולי40. ובזה ישנם כמה סוגים: חולה שיש בו סכנה, חולה שאין בו סכנה, ועד שישנה מדריגה ד"חולה" בגימטריא מ"ט41, שהכוונה בזה היא שהגיע כבר לכל מ"ט שערי בינה, ומ"מ ה"ה חולה, כיון שחסר לו שער הנו"ן.
לגומובן הריחוק שישנו בין סוגי חולים אלו. והביאור בקצרה:
לדישנו חולה שהחולי שלו נוגע לקיום המצוות, שהרי רמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח אברים ושס"ה ל"ת הם שס"ה גידים42. חולה בקיום המצוות רחמנא לצלן – הרי החולאת שלו היא ענין נוגע ביותר.
להוישנו חולה שחסר לו שער הנו"ן, ע"ד מדריגת משה רבינו, עליו נאמר43 "ותחסרהו מעט מאלקים", כיון שלא הי' לו שער הנו"ן44, וזכה לזה בשעת הסתלקותו בהר נבו, נו"ן בו45.
לולפי החילוק בין סוגי החולים – הוא גם החילוק באופן הכרח הרפואה:
לזבשעה שמדובר ע"ד חולה בקיום המצוות – אזי הרפואה היא חובה. אבל בשעה שעוסקים ב"חולה" בגימטריא מ"ט, שחסר לו רק שער הנו"ן – על זה נאמר "ורפא ירפא", "שניתן רשות לרופא לרפאות" – לא תמיד ולכל אחד שייך הדבר.ט. עוד הוראה מהאמור:
לחבשעה שתובעים מיהודי שיעסוק בהפצת היהדות, שיפעל על יהודי בנוגע לקיום המצוות בפועל, והוא עונה שהוא חס על זמנו, ורצונו לנצל את הזמן טוב יותר ולעסוק עם עצמו46, לעלות ב"שער הנו"ן" –
לטעליו לדעת, שמה שתובעים ממנו "לרפאות" את הזולת, מדובר במחלה שמחוייבים לרפאותה, משא"כ מה שברצונו לעסוק עם עצמו, זהו דבר נכון, אבל הוא רשות לגבי החוב המוטל עליו לגבי הזולת. ועל דרך לשון הגמרא47, שלגבי חובה הרי זה רשות, ולגבי רשות הרי זה מצוה.
מי. במצוות מעשיות כל ישראל שוים, שזהו דבר ששייך לכל אחד. מצוות התורה, דקדוק קל של דברי סופרים – גם המאוחרים יותר, "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש"48 – שייכים לכל ישראל. אבל בעניני הידורים – ישנם ענינים שלא הכל אוחזים בהם.
מאואם אדם "נתפס" לענין זה – יתכן לפעמים שהדבר מגיע מצד היצר הרע, שכדאי לו שיעשה ענין של הידור, אם עי"ז ימעט בענינים שהוא מחוייב לעשותם49.
מבובהנוגע לפועל: יש לעסוק בדבר שמחוייבים בו50 – בהשבת אבדה51, ואז יתן הקב"ה הצלחה גם בעבודה הפרטית בהנוגע לעצמו, עד לשער הנו"ן.
מג***
מדיא. (כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר לחתן שכלתו היא בת כהן52:)
מהבני ישראל נקראים בשם "בת כהן"53 – דכיון שהקב"ה הוא כהן,כמארז"ל54 "אלקיכם כהן הוא", ובני ישראל הם "בנים אתם להוי' אלקיכם"55, נמצא שבני ישראל הם "בת כהן".
מואיתא בגמרא56 שבת כהן צריכה לינשא לתלמיד חכם דוקא. ופוסק הצ"צ57 – "מאן מלכי רבנן"58 – ש"כל שיודע מסכת אחת" נקרא תלמיד חכם לענין זה, "ואפילו במסכתא דכלה"59.
מזבלקו"ת שיר השירים60 מבואר שיש ב' בחי' כלה, לשון כליון, ולשון כלות הנפש, וכנגד ב' בחינות אלו נאמר ונשנה בשיר השירים ב"פ החיבוב שבין חתן וכלה, כיון שבכנסת ישראל ישנם ב' בחינות הנ"ל. וכנגדם בנגלה יש ב' מסכתות כלה.
מחובנוגע לפועל – קודם החתונה יש ללמוד ולסיים ("אָפּלערנען") את מסכת כלה, וכן מאמר הנ"ל בלקו"ת.
מטלימוד המסכת יכול להיות גם כפי שלומדים קודם ערב פסח כדי לערוך "סיום" – שהרי סוף-סוף למד וסיים את המסכת.
נוכמו"כ בנוגע ללימוד המאמר – ע"ד הידוע61, ששאלו את אדמו"ר הזקן על כך שבתורת החסידות לומדים ע"ד ענינים נעלים, יחודא עילאה ויחודא תתאה כו', בשעה שאין אוחזים בהם? והשיב אדמו"ר הזקן: עתה היא העבודה דהשגת המוח, וכשיבוא משיח, אזי יהי' הענין ד"והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר"62.
נא***
נביב. בשבת63 זו ישנו ענין נוסף – שבת מחר חודש, ומסיימים את ההפטורה בפסוק ראשון ואחרון מהפטרת מחר חודש.
נגענינו של ערב ראש חודש הוא, שהלבנה היא לגמרי בהעלם. זה שבועיים שהלבנה הולכת ומתמעטת ומתעלמת, עד שנעשית נקודה בלבד, ויתירה מזו, שלבסוף היא נעלמת לגמרי, שזהו הרגע האחרון שבערב ראש חודש. וא"כ, הרי אפשר להתייאש ח"ו. ועל כך אומרים – "מחרחודש"64: תיכף ("אָט באַלד") תשוב הלבנה ותתחדש, היא מתחילה שוב להאיר, וכשיודעים זאת – קל יותר לסבול ("דורכטראָגן"), כיון ש"ישראל65 דומין ללבנה"66.
נדזמן הגלות הרי הוא זמן ההעלם וההסתר – כמשך זמן שהלבנה הולכת ומתמעטת, עד שנעשית נקודה בלבד, ועד שח"ו מתעלמת לגמרי, וא"כ יכול אדם ליפול ברוחו ("אַראָפּפאַלן ביי זיך") וליפול ביאוש.
נה– הן אמת שחצי' העליון של הלבנה הוא תמיד בשלימות. כך מבואר בחסידות67, וכך מובן גם בחכמת הטבע68. אבל חצי' התחתון של הלבנה, דהיינו זה שאנו רואים, מה שנוגע לעבודה, יש בו שינויים ולפעמים הוא מתעלם –
נועל כך אומרים: "מחר חודש", תיכף ישוב ויתחדש. יבוא זמן של גילויים נעלים ביותר, שעדיין לא היו מעולם.
נזובידענו ש"מחר חודש", ושהענין ד"מחר חודש" תלוי במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות, שע"י העבודה שבזמן הגלות דוקא נבוא לידי הגילויים דימות המשיח69 – הרי זה פועל עריבות וקלות ("אַ געשמאַקייט און אַ גרינגערקייט") בהעבודה שבזמן הגלות.
נחוהיינו שדוקא ע"י העבודה עתה, נבוא להענין ד"ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"70 – "מאד" אותיות "אדם"71, אבל בצירוף אחר, דהיינו שהוא למעלה מאדם הראשון, כמבואר בדא"ח72, ולזה באים ע"י העבודה דעכשיו דוקא,
נטשהולכים ומתקרבים ל"בעתה" ול"אחישנה"73,
סשבמהרה בימינו תהי' הגאולה השלימה ע"י "עבדי" הנ"ל, ע"י משיח, ותהי' בגלוי הדירה בתחתונים לו ית'.
סא**