Toras Menachem·Vol. 16 (5716·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Shemini·Shabbos Mevarchim Iyar 5716תורת מנחם·– טז – שנת תשט"ז – חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ שמיני·מבה"ח אייר ה'תשט"ז.

זובפרטיות יותר:

חתוכן ענין התפלה הוא – "שיפנה את לבו מכל המחשבות ("עובדין דחול") ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה"⁴, "כעבדא קמי מארי'"⁵, שזוהי ההקדמה לתפלה – "דע לפני מי אתה עומד"⁶.

טועד"ז בנוגע ליום השבת, שבו היא העלי' דכל הענינים שבששת ימי החול, כמ"ש⁷ "ויכולו השמים והארץ", שבתיבת "ויכולו" ישנם ב'פירושים⁸: א) מלשון גמר ושלימות, ב) מלשון כליון ותענוג, דהיינו שביום השבת עומדת כל הבריאה בתנועה של כליון להקב"ה, ובזה גופא – כפי שהקב"ה נקרא בשם הוי' דוקא, כמ"ש⁹ "שבת להוי'", "הי' הוה ויהי' כאחד"¹⁰, למעלה מהטבע.

יומזה מובן, שכשם שבתפלה אפשר לתקן ולהעלות את כל הענינים שנעשו במשך היום – כן הוא גם בשבת, דאף שאמרו רז"ל¹¹ שדוקא "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", מ"מ, במדה ידועה אפשר בשבת לתקן ולהעלות את הענינים דששת ימי החול, וכידוע ש"שבת" אותיות "תשב"¹², אלא שענינה הוא תשובה עילאה, שלמעלה מתשובה תתאה¹³.

יאג. אמנם, בנוגע ליום-טוב – אין זה שייך לימי השבוע, שהרי ידוע¹⁴ שהסדר דימי השנה הוא חשבון בפני עצמו שאינו שייך להסדר דימי השבוע, שלכן יכול אותו יו"ט לחול בכל יום מימי השבוע – יום ראשון, יום שני וכו' עד ליום הש"ק.

יבאבל אעפ"כ, מצינו בכמה ענינים שישנה שייכות בין ימי השבוע לימי השנה. ולדוגמא – יו"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעין בו, כיון שהענינים הנפעלים ע"ד הרגיל ע"י התקיעות שבר"ה נפעלים ע"י יום השבת עצמו¹⁵.

יגוכיון שבענינים ידועים ישנה שייכות בין ימי השבוע לימי השנה – נמצא, שבשבת שלאחר יו"ט אפשר לתקן ולהעלות גם את הענינים דיו"ט.

ידכלפי מה הדברים אמורים?

טוכיון שבשבוע זה היו הימים טובים דשביעי של פסח ואחרון של פסח, יש לדעת, שביום הש"ק זה אפשר לתקן גם ימים טובים אלו, היינו, לתקן לא רק את הענינים השייכים לימים אלו בתור ימי השבוע (יום השני ויום השלישי בשבוע), אלא גם את עניני היו"ט שבימים אלה.(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כיון שכבר ניגנו ניגון א' השייך לחג הפסח ("והיא שעמדה") – ינגנו עתה ניגון נוסף השייך לחג הפסח, "ממצרים גאלתנו".

טז(אחרי הניגון אמר:) אלו שלא היו כאן באחרון של פסח – ישתו עתה את הד' כוסות, וגם אלו שהיו כאן ולא השלימו את כל הד' כוסות – ישלימו זאת עתה.

יז***

יחד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה לפיכך נקראו הראשונים סופרים.

יט***

כה. נתבאר תוכן סימני הטהרה ד"מפרסת פרסה" ו"מעלת גרה"¹⁶ (בהקדמת החקירה¹⁷ אם סימנים אלו הם סיבה לטהרה וטומאה, או שהם סימנים המבררים בלבד) בעבודת האדם¹⁸, ש"מפרסת פרסה" ענינו שההתעסקות עם ענינים ארציים היא בב' התנועות ד"ימין מקרבת" ו"שמאל דוחה"¹⁹, ו"מעלת גרה" ענינו שבכל ענין גשמי ה"ה מברר וחוזר ומברר אם צריך לעשותו באמת²⁰ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 222 ואילך²¹.

כאו. [בסיום הענין, בהמשך להביאור בענין "מפרסת פרסה", ושלילת ההנהגה לוותר ולעשות "תיקונים" בתורה לפי "רוח הזמן", כדי לקרב עוד מבני ישראל לתורה ומצוותי' – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

כבכבר דובר פעם, שכדי לדעת כיצד יש להתנהג מכאן ואילך – אפשר ללמוד זאת מהנסיון שהי' במשך אלפי שנים, מאז מתן-תורה.

כגובעניננו: ראו תמיד במוחש, שבכל פעם שנתרחקו מהתורה כחוט השערה – הרי לא זו בלבד שהדבר לא הביא כל תועלת, אלא אדרבה: על-ידי זה נתרחקו יותר ויותר ("מ'איז פאַרקראָכן ווייטער און ווייטער").

כדדוגמא לדבר – מהענין ד"אותו האיש":התחלת האמונה ב"אותו האיש" – לא הי' בה ענין של עבודה זרה, ואין זה אלא שמאמיניו טענו שהוא נביא, למרות שע"פ דין הי' מאלו שאודותם נאמר²² "לא יבא גו' בקהל"²³, וכמבואר בכ"מ²⁴ שהנוצרים הראשונים הודו בכל התורה כולה וקיימו את כל התורה כולה, אלא שהוסיפו דבר אחד – שהכריזו עליו כנביא, בשעה שע"פ דין לא הי' ראוי לכך²⁵.

כהומה היתה לבסוף התוצאה מזה – "אזל זקף לבינתא והשתחוה לה"²⁶, ענין של עבודה זרה ממש! וכפס"ד הרמב"ם²⁷ (שנשמט בדפוסים האחרונים ע"י ה"צענזור") ש"נוצרים עובדי עבודה זרה הם" ממש (משא"כ בנוגע להישמעאלים²⁸).

כוז. וכן ראינו גם בדורות האחרונים, בנוגע לענין ה"קונסרבטיב", הרי ההתחלה בזה היתה ע"י שזזו מדרך התורה זיז כל שהוא, וע"י שהניחו לזה ("מען האָט עס צוגעלאָזן"), נתרחקו יותר ויותר.

כזועד"ז בנוגע ל"רפורמים" – שבתחלה עדיין הודו בכמה וכמה דינים עיקריים, וע"י שהניחו לזה, הנה במשך הזמן נסוגו ("זיי האָבן אָפּגעטראָטן") יותר ויותר מהיהדות, שעשו שבתם ביום ראשון, ועד לטמיעה בעכו"ם ע"י נישואין עם בנותיהם, אשר "אין בנך הבא מן הנכרית קרוי בנך אלא בנה"²⁹. וע"ד מארז"ל³⁰ "גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן".

כחאלא שמכיון ש"לא ידח ממנו נדח"³¹, סיבב הקב"ה את הסיבות כך שאנשים מן הצד לגמרי, שהתחילו להתעניין אודות יהודים ויהדות, ואודות ה"אורטודוקסים", ה"קונסרבטיבים" וה"רפורמים", חישבו את אחוזי הטמיעה בעכו"ם בין ג' קבוצות אלו, ומצאו, שאצל ה"אורטודוקסים" ה"ז מספר היותר מועט, אצל ה"קונסרבטיבים" – מספר גדול יותר, ואצל ה"רפורמים" – מספר גדול עוד יותר.ומצד הפרסום בענין זה – עשה הדבר רושם על כו"כ מישראל שלא יצטרפו לה"קונסרבטיבים", ומכל-שכן – לה"רפורמים".

כטח. ולאחרי³² כל זה – באים רבנים "אורטודוקסים", ורוצים להתחבר עם ה"קונסרבטיבים" וה"רפורמים", וטענתם, שעי"ז יקרבו אותם ליהדות!...

ליש לדעת, שענין זה הוא היפך התורה, כיון שע"פ דין התורה אסור לקבלם בתור רבנים ביהדות, ולכן, אפילו אם עי"ז היו מקרבים אותם – גם אז הי' אסור לעשות כן, כנ"ל שאסור לנטות זיז כל שהוא מהשולחן-ערוך מצד איזה טעם שיהי'. ועאכו"כ – כאשר האמת היא שהדבר לא יביא שום תועלת, אלא להיפך ח"ו (כנ"ל).

לאואם האחריות לענין זה מוטלת על כל אחד ואחד – הרי מכל-שכן שהאחריות מוטלת על אלו שדבריהם נשמעים, דהיינו על אותם רבנים שיתירו ענין זה, ועליהם לדעת שהקולר תלוי בצוארם, והם נושאים באחריות לתוצאות שעלולים להיות מזה בנוגע למאות אלפים מישראל!

לבהאמת היא, ש"טענתם" שהם עושים זאת רק כדי לקרב יהודים לתורה – אינה אמיתית כלל, אלא גם מצד עצמם יש להם שייכות לענין זה, וה"טענה" הנ"ל אינה אלא תירוץ בעלמא.

לגיתן השי"ת ויפר מחשבתם הרעה, אם עי"ז שיעשו תשובה ויודיעו ברבים שהדבר אסור על-פי הדין, ויבהירו את גודל הסכנה שבזה, ובאם לאו ח"ו – יהיו במעמד ומצב ד"זקן ששכח תלמודו", ובמילא לא יהיו דבריהם נשמעים³³. ויתן השי"ת שיהי' זה בחסד וברחמים.

לדט. ישנם המקשים: הרי מצינו גם בדורות שלפני זה יהודים שידעו ללמוד – או עכ"פ שנחשבו כמי שיודעים ללמוד – שהתירו ענינים האסורים על-פי תורה, ומצד זה נגרמו תוצאות בלתי-רצויות, ואעפ"כ האריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים?

להוהמענה לזה – שישנו חילוק בין הדורות הקודמים לימינו אלה:

לובדורות הקודמים – נותרו עדיין כמה וכמה שנים עד ביאת המשיח, ולכן, הענין ד"לא ידח ממנו נדח" הי' יכול להתקיים עי"זשיתקנו את עוונותיהם בגלגול אחר³⁴. והיינו, שהן אלו שהתירו את האיסורים, והן אלו מישראל שנמשכו אחריהם, ירדו לעולם בגלגול שני, ואז תיקנו את אשר קלקלו בגלגול הקודם.

לז[ולהעיר, שענין הגלגולים הוא א' האופנים בהענין דכף הקלע. – בהמאמר דלעיל לא דובר אודות אופן זה, אבל ע"פ המבואר במאמר אחר³⁵, גם ענין הגלגולים הוא א' האופנים בהענין דכף הקלע].

לחמשא"כ עתה, שאנו נמצאים בדורו של משיח – וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמה פעמים³⁶ שעתה הוא הזמן ד"הנה זה עומד אחר כתלנו"³⁷, ואין בזה שום "פּשט'לאַך", אלא הכוונה היא פשוט בפשטות, שהנה הנה בא משיח מיד ממש ("באַלד ממש, אָט אָט קומט באַלד משיח") – הרי עתה אין עתותינו בידינו להמתין עד שיקלקלו תחלה, יסיימו לחיות את שבעים שנותיהם, ורק לאח"ז ירדו שוב בגלגול שני, יחד עם אותם מישראל שקלקלו... שהרי בינתיים יבוא כבר משיח!...

לטולכן, מצד הענין ד"לא ידח ממנו נדח" – מוכרחים הם כבר לתקן את מחשבתם הרעה.

מוכאמור לעיל – ענין זה יכול להיות בב' אופנים: אם על ידי שהם עצמם יעשו תשובה, או שהקב"ה יעשה שכל בני ישראל ידעו שמעשיהם הם מצד פני' של ממון, של כבוד, שימנו אותו ל"פּרעזידענט"... ושאר שטותים כיו"ב, ומצד פני' זו של כבוד או ממון – שבסופו של דבר עתיד להוציאו על רופאים... – נכון בעיניו ("איז ביי אים רעכט") להעמיד במצב בלתי-רצוי מאות אלפים מישראל, וגם את עצמו יחד עם משפחתו! וכל זה – בשביל פניות של שטות!

מאוכשיהי' הדבר ידוע לכל – לא יהיו דבריו נשמעים.

מבויתן השי"ת שיהי' זה בחסד וברחמים.

מגי. עוד טוענים, שע"פ דין מחוייבים לנהוג כבוד ברבנים, מצד כבוד הרבנות והתורה.

מדבענין זה ישנו פתגם מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שכל כחושל רב הוא מצד התורה, אבל כאשר הוא "פוסק" היפך התורה – הרי הוא עצמו מסלק מעצמו את כח הרבנות שבו!

מהענין זה מובן גם ע"פ נגלה, שהרי בזמן הזה אין לנו סמוכים, וכל כחם של רבנים הוא מצד זה ש"שליחותייהו קא עבדינן"³⁸, והרי בנוגע לשליח הדין הוא שכח השליח הוא דוקא בשעה שעושה ציוויו של המשלח, אבל בשעה שאינו שומע לקול המשלח, ועושה מה שעולה ברצונו – על כך אין לו כח של שליח³⁹! ובמילא, בשעה שרב "פוסק" היפך התורה – שהרי הם עצמם מודים שה"פסק" שלהם אינו ע"פ תורה, אלא שטוענים שכדי לקרב אנשים מישראל הדבר כדאי – אזי לא שייך כל ענין כבוד הרבנות!

מוואף שאותו רב עצמו, זמן קצר לאחר-מכן, אומר שיעור ופוסק דינים ע"פ תורה – אין ענין אחד נוגע לשני.

מזוע"ד המבואר בחסידות⁴⁰ בענין "היינו כחולמים"⁴¹ שנאמר על זמן הגלות, ש"יכול הוא להרכיב ב' דברים הפכיים . . הגם שבתפלה מעורר את האהבה . . אעפ"כ אחר התפלה חולפת ועוברת האהבה, ואינו שם ללבו כי הוא הפוך ההתבוננות שבתפלה", כיון שזמן הגלות הוא בדוגמת ענין החלום, ש"מחבר שני הפכים בנושא א' ומרכיב שני ענינים הפכיים כאלו היו לאחדים".

מחאלא שמ"מ אין זה אלא "כחולמים", בכ"ף הדמיון, ולא חלום ממש – כי בחלום ממש שני הענינים הסותרים זה לזה אינם קיימים במציאות, ואינם אלא דמיון בלבד, משא"כ בהנמשל – התורה והתפלה הם מציאות אמיתית, אלא שהם באופן ד"כחולמים", בכ"ף הדמיון, ומצד זה ביכלתו להיות לאח"ז במצב שאינו מתאים לתפלתו.

מטאמנם, ענין זה הוא רק בנוגע להתורה והתפלה, אבל הענינים שאינם מתאימים להתפלה – הם אכן חלום ממש, דהיינו שאינם אלא דמיון בלבד.

נועפ"ז, בנדו"ד – כשמדובר בנוגע להענינים שהרבנים הנ"ל פוסקים היפך התורה – הרי ענינים אלו הם בבחינת חלום ממש, וממילא מובן שאין שייך בזה כלל הענין דכבוד הרבנות.(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יתן השי"ת שתופר מחשבתם הרעה, ויתבטלו כל ההעלמות והסתרים, וכל בני ישראל יזכו ללכת לקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו, בחסד וברחמים.

נאיא. יום זה הוא "יום ההולדת" של "צעירי אגודת חב"ד" (בארצות הברית)⁴². יאמר איפוא ה"ילד" "לחיים", וינגן "ניגון צעיר" ("אַ יונגן ניגון")...

נב***

נגיב. התחלת פרשתנו היא "ויהי ביום השמיני", "שמיני למילואים"⁴³, היום שבו נפעל ענין נתינת הכהונה הגדולה לאהרן, לו ולבניו אחריו (שהרי עד יום זה הי' משה כהן⁴⁴, וביום זה ניתנה הכהונה לאהרן).

נדענינו של כהן גדול הוא – היותו האיש היותר מובחר מכל באי עולם: בני ישראל – בחר בהם הקב"ה מכל העמים, וכפי שאנו אומרים⁴⁵ "אתה בחרתנו מכל העמים"; מתוך בני ישראל גופא – בחר הקב"ה את שבט לוי; מתוך שבט לוי – את הכהנים; ומתוך הכהנים עצמם – את הכהן הגדול, כמ"ש⁴⁶ "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים".

נהוהנה, ידוע⁴⁷ שישנם ג' הענינים דעולם, שנה ונפש. וכשם שבהענין ד"נפש" ישנו האיש היותר מובחר, שהוא הכהן הגדול – כך ישנו ב"עולם" המקום היותר מובחר, וכן ב"שנה" ישנו הזמן היותר מובחר.

נוב"עולם" – המקום היותר מובחר הוא קודש-הקדשים: ארץ ישראל – "מקודשת מכל הארצות"⁴⁸; בארץ ישראל גופא – ירושלים מקודשת ביותר; בירושלים גופא – הר הבית, בית-המקדש, ועד לקודש-הקדשים⁴⁹.

נזב"שנה" – הזמן היותר מובחר הוא יום-הכפורים: המועדים –"מועדי"⁵⁰ – נקראים "מקראי קודש"⁵⁰; שבת – היא "קודש"⁵¹; ויום-הכפורים – הוא "שבת שבתון"⁵², למעלה משבת.

נחובשעה שהכהן הגדול נכנס לקודש-הקדשים ביום-הכיפורים, אזי נצטרפו כל ג' המעלות יחד – המובחר שבאדם, שבמקום ושבזמן.

נטיג. והנה, מבואר בחסידות שכאו"א מישראל יכול "בשעתא חדא וברגעא חדא"⁵³ לפעול בעצמו לבוא להמעמד ומצב דכהן גדול בקודש-הקדשים ביום-הכפורים.

סומהי הדרך לזה? – על כך מספרת הגמרא⁵⁴: "שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה, אמרו לה חכמים מה עשית שזכית לכך, אמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי".

סאדבר זה צריכה לדעת כל אשה מישראל – שחינוך הילדים ואופן גידולם, תלוי בה, באם היהודי', יותר מאשר באב⁵⁵.

סבומה נדרש ממנה? – לא שהבית יהיה מטופח ומצוחצח כו' ("אויסגעפּוצט"), אלא נדרש ממנה הענין ד"מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי" – ענין הצניעות, כפשוטם של דברים.

סגיד. נוסף להפירוש בפשטות – ישנו בהענין ד"לא ראו קורות ביתי קלעי שערי" (כמו בכל ענין בתורה) גם רמז פנימי.

סדובהקדמה:

סהענינם של "שערות" הוא – שאינם חלק מגוף האדם, והיינו, שלא זו בלבד שאינם עיקר בגוף האדם (כמו הראש והלב), אלא שאינם נחשבים כלל לחלק מהגוף, כמו הידים, הרגלים ושאר האיברים, ואינם אלא ענין חיצוני לגמרי, וכדאיתא בגמרא⁵⁶ שהשיער נקרא "את הטפל לבשרו", דהיינו שהשערות אינם נכללים ב"בשר", אלא נקראים "טפל לבשרו".

סווא"כ, עלול אדם לחשוב: בשלמא הראש והלב – מובן שצריכים להיות ע"פ תורה; הידים והרגלים – גם בנוגע אליהם נוגע שיהיו ע"פ תורה; אבל "שערות", שאפשר לגוזזם לגמרי, ואפשר לסלסל בהם ולעשות בהם כרצונו – מה נוגע שגם הם יהיו ע"פ תורה?והמענה לזה – שלא כך הדבר: אמנם אפשר לסלסל בשערות, לטפחם ולעשות בהם כל מה שברצונו – אבל כל זה דוקא באופן המתאים ע"פ תורה; וענין זה נוגע למצבם של הילדים.

סזוכאמור – יש בענין זה רמז פנימי:

סחישנם הטוענים: בשלמא ענינים שהם מדאורייתא – בהכרח לציית להם; ענינים שהם מדרבנן – גם להם צריך לציית, שהרי הם נכללים בהלאו ד"לא תסור"⁵⁷; אבל מה נוגע ענינים שהם מנהגים בעלמא? והמענה לזה הוא כנ"ל – שגם ענינים שהם בבחי' "שערות", שאינם חלק מגוף האדם, גם הם נוגעים.

סטובפרט כשמדובר בנוגע לחינוך הילדים, שבזה נוגע ענין המנהגים עוד יותר מאשר דינים, כמדובר לעיל⁵⁸.

עטו. וזוהי ההוראה לנשי ישראל מהנהגתה של קמחית – שעליהן לדעת, שגורל ילדיהן תלוי בהן.

עאאמנם ודאי הדבר, שגם אם הילד לא יגיע למדריגת "כהן גדול" – גם אז הרי הוא יהודי, ובמילא הרי הוא בבחי' "כהן"; אבל, הרי אין אתנו יודע דרכיו של הקב"ה, ואפשר שנקבע מלמעלה שילדה של אשה פלונית יוכל להיות במדריגת "כהן גדול" (ברוחניות), וע"י שהנהגתה היא באופן שחסר אצלה הענין ד"מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי", מונעת היא מבנה זכות גדולה זו שהיתה בהישג ידו!

עבאשה יהודי' צריכה להבטיח שביתה יהי' בית יהודי, בית חסידי, ולא רק בענינים עיקריים, אלא גם בענינים של הידורים ומנהגים (שלאמיתו של דבר, גם הם ענינים עיקריים, כמארז"ל⁵⁹ "שלא תהא יושב ושוקל מצוותי' של תורה כו'"), ועי"ז תזכה לילדים טובים וכשרים.

עגוע"פ פתגמו הידוע של כ"ק מו"ח אדמו"ר⁶⁰ "טובה פעולה אחת מאלף אנחות" – אין לצאת ידי חובה באנחות ובבכיות, אלא יעשו זאת בפועל ממש, ועי"ז יזכו לילדים בריאים בגשמיות ובריאים ברוחניות.

עד*טז. בשבת זו מתחילין ללמוד פרקי אבות⁶¹.

עההטעם שלומדים פרקי אבות קודם חג השבועות הוא – לפי שבחג השבועות צריכים לקבל את התורה, וכיון ש"דרך ארץ קדמה לתורה"⁶², לכן מקדימים לימוד מסכת אבות, שבה מדובר ע"ד מדות ודרך-ארץ, שהם הכנה לקבלת התורה.

עווזהו שמיד בתחלת המסכת שנינו "משה קבל תורה מסיני" – "לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פי' מצוה ממצוות התורה כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולה מוסרים ומדות, וחכמי אומות העולם ג"כ חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חבירו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו משה קבל תורה מסיני, לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכת לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני"⁶³.

עז[נתבאר טעם ההדגשה "משה קבל תורה מסיני" דוקא⁶⁴ – להורות שהדרך לקבלת התורה היא ע"י חיבור ב' ההפכים דהגבהה ושפלות (בדוגמת הר סיני, שאינו מישור אלא הר, ומ"מ הוא "מכיך מכל טוריא"⁶⁵, ובדוגמת משה רבינו שהי' "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"⁶⁶), ובאופן שאינם סתירה זה לזה, כיון שההגבהה אינה מצד המציאות שלו, אלא מצד זה שעושה רצונו של הקב"ה⁶⁷ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 277 ואילך⁶⁸].

עח*

עטיז. שבת זו היא גם שבת מברכים חודש אייר.

פענינו של יום השבת – ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"⁶⁹, וכיון שבשבוע המתברך משבת זו חל ר"ח אייר, ש"ראש-חודש" כולל את כל ימי החודש⁷⁰, נמצא, שבשבת זו נמשכת הברכה על כל ימי חודש אייר.והנה, בחודש אייר מצינו ענין שבו הוא מתייחד לגבי שאר החדשים – שכל יום בחודש זה קשור עם מצוה, מצות ספירת העומר⁷¹.

פאותוכנה של ספירת העומר בעבודה:

פבקרבן העומר הוא משעורים, שהם מאכל בהמה⁷². וזהו תוכן הענין דספירת העומר – לקחת מאכל בהמה, לבררו ולעשות ממנו מאכל אדם⁷³.

פג**