Toras Menachem·Vol. 18 (5717·Part 1)·Sicha of Night of Vayeshev 5th Candle of Chanukah 5717תורת מנחם·– יח – שנת תשי"ז – חלק ראשון·בס"ד. שיחת אור ליום ב' פ' ויגש·ליל נר ה' דחנוכה ה'תשי"ז.

אבס"ד.** שיחת אור ליום ב' פ' ויגש, ליל נר ה' דחנוכה ה'תשי"ז.
– לתלמידי ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש, בחדרו הק' –

בבלתי מוגה

גא**. היו"ט דחנוכה קשור עם ענין השמן. וטעם הדבר – כי הן הגזירה היתה ש"טמאו כל השמנים"¹, והן הנס הי' שמצאו "פך אחד של שמן שהי' חתום בחותמו של כהן גדול"². ולכן נקבע היו"ט דחנוכה על השמן.

דוהענין בזה³:

ה"שמן" – הוא משל, דוגמא ורמז על ענין החכמה; ו"טמאו כל השמנים" פירושו – שנטלו את כח השכל שבנפש האלקית וטמאוהו בחכמות חיצוניות.

וועל כך הי' הנס – שמצאו "פך אחד של שמן שהי' חתום בחותמו של כהן גדול", דהיינו, כח החכמה שבנפש האלקית. ושמן זה האיר בדרך נס במשך כל הזמן – שמונה ימים – עד שהי' אפשר להשיג שמן טהור בדרך הטבע.

זוזוהי הוראה על כל הזמנים ועל כל הדורות:

חגם בהזמן ד"משתשקע החמה"¹, זמן של חושך וגלות – גם אז צריכים להיזהר מטומאת השמנים, וצריכים להאיר – הן אצל עצמו, והן ממנו ולחוץ ("באַ זיך און פון זיך"), "על פתח ביתו מבחוץ"¹ – בשמן טהור, חכמה דקדושה; ושענין זה (חכמה דקדושה) יחדור לגמרי בו ובחלקו בעולם, ועי"ז יאירו את העולם כולו.

טב. ויש להוסיף בביאור ענין השמן שבחנוכה – בהקדמת ביאור המעלה דחכמה ושכל בכלל על שאר ענינים:

יאדמו"ר הזקן מבאר⁴ שהיחוד דתורה הוא למעלה מהיחוד דמצוות.והיינו⁵, שהיחוד דמצוות הוא ע"ד "איהו וגרמוהי חד"⁶, משא"כ היחוד דתורה הוא ע"ד "איהו וחיוהי חד"⁶.

יאובכללות – זהו הענין שמבאר אדמו"ר הזקן בתניא⁷, שע"י לימוד התורה נעשית ההתאחדות דהאדם המשכיל, כח השכל ודבר המושכל, שהוא "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה".

יבומכיון שבנדו"ד הדבר המושכל (דהיינו דבר ההלכה שלומד) הוא חכמתו ורצונו של הקב"ה, נמצא שע"י לימוד התורה נעשים האדם המשכיל, כח השכל והקב"ה – "כולא חד".

יגוזוהי מעלתם של עניני חכמה ושכל על שאר ענינים – שרק בעניני חכמה ושכל נעשה האדם העוסק בהם מיוחד עמהם "מכל צד ופנה".

ידג. אך יש להקשות על זה⁸:

טויחוד זה המבואר בתניא במעלת לימוד התורה – ישנו, לכאורה, גם בכל דבר שכל, שהרי בכל דבר שכל שאדם לומד נעשה יחוד "מכל צד ופנה".

טזליתר ביאור: ג' הענינים הנזכרים בהלכות יסודי התורה להרמב"ם⁹ (ובקיצור – בהלכות תשובה¹⁰) – האדם המשכיל, כח השכל (שהרמב"ם קוראו בשם "הדעה עצמה"), והדבר המושכל – הם ג' ענינים נפרדים רק קודם שלמד את המושכל, אבל בשעה שלומד את המושכל – מתלבש האדם המשכיל בכח השכל, וכח השכל מתלבש בהמושכל, ועי"ז נעשים האדם המשכיל, כח השכל והמושכל – דבר אחד.

יזוא"כ, מהו החידוש בהחכמה דתורה דוקא?

יחאך הענין הוא – שנוסף על כך שבלימוד התורה המושכל הוא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ובמילא גם היחוד שבזה ענינו שהוא מיוחד עם אלקות, משא"כ בשאר החכמות, הרי לבד זאת, גם היחוד עצמו בלימוד התורה הוא באופן אחר:

יטבשאר החכמות, כיון שבהחכמות עצמם אין אחדות אמיתית (שהריאחדות אמיתית אינה אלא בתורה בלבד), חסר גם באופן התאחדותו של האדם עם המושכל שבהחכמה, כי, עם היותו מיוחד עם המושכל, הרי השכל שבהחכמה מלובש בענין מסויים (שמחוץ להשכל), והתאחדות נפש המשכיל וכח השכל היא רק עם השכל שבהענין, ולא עם הענין עצמו.

כולדוגמא – בחכמת התכונה: כשלומד את ענין מהלך השמש והירח והכוכבים והגלגלים, הרי הוא מיוחד רק עם השכל שבמהלך השמש והירח והכוכבים והגלגלים, אבל לא עם מהלך השמש כו' עצמו.

כאונמצא, שבשאר מושכלות ישנו ענין של שניות ופירוד.

כבמשא"כ בחכמה דתורה, כיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא"¹¹, נמצא, שכח השכל מיוחד לא רק עם הבנת הענין, אלא גם עם הענין עצמו, שהרי הענין עצמו נתהווה מחכמתו ורצונו של הקב"ה. ונמצא, שבשעה שהאדם מתאחד עם חכמתו ורצונו ית', מתאחד הוא עם הענין עצמו.

כגוזוהי מעלת התורה על שאר חכמות – שנוסף על כך שהדבר שמתאחד עמו הוא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ישנו חילוק גם באופן היחוד, שהוא באופן אחר לגמרי.

כדד. ע"פ ביאור הנ"ל, מובן, שגם בתורה גופא ישנו חילוק בין אופן היחוד בלימוד גליא דתורה, לאופן היחוד בלימוד פנימיות התורה¹², שהלימוד הוא אודות הספירות, "דבר הוי'" המהוה מחי' ומקיים, וסדר ההשתלשלות:

כהבגליא דתורה, כיון שהדבר הלכה מלובש בדבר גשמי, הרי הדבר הגשמי מעלים על אלקות,

כו– כמבואר בקו"א¹³ שהדבר הגשמי מעלים על כח הפועל בנפעל, ואפילו במצוות, הרי הגשמי והרצון העליון דהמצוה הם שני ענינים נפרדים זה מזה, כי הגשמי מעלים על האלקות שבו (עד שיבוא הזמן ד"ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'"¹⁴, שאז לא זו בלבד שהגשמי לא יעלים, אלא אדרבה, ע"י הגשמי גופא יראו אלקות) –

כזאלא שבנדו"ד מלובש בהגשמי חכמתו ורצונו של הקב"ה, אבל הגשמי עצמו הוא מעלים ומסתיר. ולדוגמא: בהלכה ד"המחליף פרהבחמור"¹⁵, הרי ההלכה עצמה היא חכמתו ורצונו ית', אבל ההלכה נתלבשה בענינים גשמיים המעלימים ומסתירים.

כחונמצא, שאף שיש בזה היחוד ד"איהו וחיוהי חד", מ"מ, בלימוד גליא דתורה יחוד זה אינו בגלוי, שהרי נתלבש בדבר המעלים.

כטמשא"כ כשלומדים אודות הספירות, גדלות הבורא, ונפש האדם (שהיא קשורה עם גדלות הבורא) – הרי כיון שאין כאן דבר המעלים ומסתיר, אזי היחוד הוא בגלוי.

לונמצא, שבתורה גופא – היחוד שבפנימיות התורה הוא בשלימות יותר מהיחוד שבגליא דתורה.

לאה. וזהו ביאור נוסף בענין השמן שבחנוכה:

לבגזירת היוונים היתה אמנם על ענין התורה בכלל, כפי שאנו אומרים¹⁶ "להשכיחם תורתך", אבל בתורה גופא – הי' עיקר הגזירה על פנימיות התורה, שהו"ע השמן, כידוע¹⁷ שהתורה נקראת בשמות לחם, מים, יין ושמן, ובזה גופא – לחם ומים מורים על גליא דתורה, ויין ושמן מורים על פנימיות התורה, ובפרט שמן שהוא "רזין דרזין".

לגוזהו שמצאו "פך אחד של שמן שהי' חתום בחותמו של כהן גדול": כשהי' צורך להלחם בחושך הגלות, הרי הכח לזה הי' מפנימיות התורה דוקא, שבה אין מקום לענין של פירוד, כיון שהיחוד בה הוא בתכלית השלימות (וכנ"ל, שכיון שמדובר בה אודות ספירות, שמות ואלקות, אין בזה ענין של העלם, וכידוע¹⁸ שאין עצם מעלים על עצם). ודוקא ענין זה הי' נתינת כח להאיר את חושך הגלות.

לדוזהו הטעם שבדורות האחרונים נתגלתה פנימיות התורה בהתפשטות ביותר – כיון שהענין ד"משתשקע החמה" נעשה ביותר.

להולכן, מההכרח והזכות של כאו"א להקדיש בכל יום ויום משך זמן ללימוד פנימיות התורה¹⁹ – הענין בתורה שיחודו הוא באופן היותר שלם, וזה יאיר את כל עניניו על כל היום כולו, שיורגש בהם אחדות הוי', שזהו ענין "גוי אחד בארץ"²⁰.וענין זה יקרב וימהר את כללות הגאולה, כמ"ש אדמו"ר הזקן בתניא פל"ז²¹, שעי"ז שכאו"א יברר את חלקו בעולם, יצטרפו כל ישראל יחד לברר את כללות קליפת נוגה, ועי"ז – את כללות העולם, ואזי יקויים "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו גו'", בעגלא דידן, למטה מעשרה טפחים.

לו*

לזו. כל ענין צריך שתהי' לו אחיזה בגשמיות, כדי להמשיכו למטה מעשרה טפחים, ממחשבה ודיבור למעשה. ולכן אקשר עתה את הענין האמור עם מנהג ישראל (ש"תורה הוא"²²) ליתן "מעות חנוכה"²³.

לחועוד ענין בזה:

לטעל הפסוק²⁴ "ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים", מפרש רש"י "מצינו בגמרא²⁵ ששלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו". ובשל"ה²⁶ איתא "יין ישן עולה ת"ל כמ"ש²⁷ ומושב בני ישראל אשר ישבו וגו' ת"ל שנה".

מוכותב הצ"צ²⁸: "לענ"ד זהו דוחק שישלח לו ת"ל שנה דגלות. ועוד, שלא היו כי אם רד"ו שנה".

מאולכן מבאר הצ"צ, ש"ת"ל זהו גימטריא שקל הקודש, דהיינו שע"י מצרים יזכו למתן תורה שהוא קדש העליון חכמה עילאה . . ורמז לו יוסף שע"י שירד למצרים יזכה ליינה של תורה במתן תורה". והיינו, שע"י הירידה הכפולה ד"ירד ירדנו"²⁹, תהי' אח"כ העלי' הכפולה ד"אנכי אעלך גם עלה"³⁰, דהיינו שיומשכו ת"ל ("שקל") ההמשכות דקדושה.

מבוכיון שכל ענין הוא בהשגחה פרטית, ומחלקים עתה סכום של "דולר", הנקרא גם בשם "שקל" – יעזור השי"ת לכל אחד ואחד מכם להמשיך את ת"ל ההמשכות דקדושה,

מגוכל אחד יעשה כפי יכלתו, וכפי שהוטל עליו, ללמוד בשקידהובהתמדה נגלה דתורה ופנימיות התורה, וקיום המצוות בהידור, שיסודו, עיקרו ושרשו הוא – עבודת התפלה,

מדועי"ז ימשיכו את "שקל הקודש" בנפש האלקית ובנפש הבהמית ובחלקו בעולם, עד שהעולם כולו יהי' "קודש להוי'", ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו.

מה[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן בידו הק' לכל תלמיד שקל אחד – דמי חנוכה].

מו**