Toras Menachem·Vol. 21 (5718·Part 1)·Sicha of Thursday Parshas Vayeshev·19 Kislev 5718תורת מנחם·– כא – שנת תשח"י – חלק ראשון·בס"ד. שיחת יום ה' פ' וישב·י"ט כסלו ה'תשח"י.

אבס"ד. שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו ה'תשח"י^***.
בלתי מוגה

ב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז שיאמרו "לחיים". ואח"כ צוה לנגן ניגון "מיט אַ שטורעם"].

גא**. כ"ק¹ מו"ח אדמו"ר סיפר²:

דכאשר רבינו הזקן ישב בתפיסה, חקר אותו ממלא-מקומו של השר ("טאָוואַרישטש-מיניסטר"), שהי' בקי בתנ"ך ומלומד בעניני יהדות.

האחת השאלות שהפנה אל רבינו הזקן היתה אודות פירוש הפסוק³: "ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה" – וכי לא ידע הקב"ה היכן נמצא אדם הראשון, שלכן שאל אותו "איכה"?

וכאשר רבינו הזקן השיב לו ע"פ פירוש רש"י, אמר לו השר: פירושו של רש"י יודע אני, אבל רצוני לשמוע פשט מהרבי.

זוענה לו רבינו הזקן: כאשר אדם הוא בגיל מסויים, למשל כך וכך – בנקבו את מספר השנים המדוייק של השר⁴ – שואל אותו הקב"ה: "איכה"? האם הנך יודע מהי תכלית בריאתך בעולם, מה הנך צריך לעשות, ומה עשית כבר?

חוסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר: המענה של רבינו הזקן להשר, הציל אותו – את רבינו הזקן – מכלות הנפש, כי, רבינו הזקן הי' בשמחה גדולה על כך שזכה לשבת בתפיסה ולמסור נפשו על תורת הבעש"ט והרב המגיד, והי' לו מזה תענוג גדול עד כלות הנפש. אלא שבשעהשהתבונן שהקב"ה שואל אצל כל אדם⁵: "איכה"? האם עשה את מה שצריך לעשות – הרי זה פעל עליו⁶ להשאר למטה, נשמה בגוף, ולפעול את הענינים שבשבילם ירדה נשמתו למטה.

טב. ענין שמתרחש אצל נשיאינו רבותינו הקדושים, שנשיא ורועה ישראל סיפר⁷ ומסר לנו – מהוה הוראה לצאן מרעיתו, לעדת החסידים, ועל ידם – לכל בני ישראל⁸.

יכל יהודי צריך לדעת שהשאלה "איכה" – שואלים תמיד אצל כל אחד, מהגדול שבגדולים עד לקטן שבקטנים.

יאאלא ששאלה זו נשאלת אצל כל אחד לפי מהותו⁹:

יבאצל אחד תובעים בשאלה "איכה" – להמנע מכלות הנפש¹⁰ (ע"ד מ"ש בבני אהרן "בקרבתם לפני ה' וימותו"¹¹), כי אם למלא את השליחות והעבודה שלו למטה, להשלים את הכוונה דדירה בתחתונים;

יגואצל אחד תובעים בשאלה "איכה" – שלא להשקיע את עצמו בתאוות וכדומה שעי"ז יפול לגמרי¹², כי אם להתחזק בלימוד התורה וקיום המצוות.

ידותביעה זו מהוה נתינת-כח שכל אחד יוכל למלא עבודתו ולהשלים את הכוונה שבשבילה נברא, בשמחה ובטוב לבב.

טוג. אודות שייכותה של השאלה "איכה" למאסרו של אדמו"ר הזקן – אפשר לומר:

טזמאסרו של אדמו"ר הזקן בא מצד הקטרוג שהי' אז על גילוי רזין דאורייתא (סודות התורה) – תורת החסידות.כאשר רבינו הזקן גילה ופירסם רזין דרזין דאורייתא לכל בני ישראל, בכך שהמשיכם והורידם בשכל וחב"ד של נפש האלקית, שעי"ז נמשכים ויורדים גם בחב"ד דנפש השכלית ונפש הבהמית, ועד שיפעל ויחדור ("דערנעמען און דורכנעמען") גם את הגוף הגשמי – אזי נתעורר על זה קטרוג למעלה, ומצד זה נמשך הקטרוג במאסר למטה.

יזוכמו כן בנוגע להנצחון והגאולה למטה – שהי' זה מפני שלמעלה נתנו רשות, כח וציווי, לגלות רזין דרזין עד לשכל אנושי, ומצד זה באה גם למטה גאולת רבינו הזקן ותורת החסידות¹³.

יחאך כיצד אפשר להמשיך ולהוריד רזין דרזין בהתיישבות בשכל אנושי? הרי רזין דרזין צריכים לפעול ענין של כלות הנפש¹⁴ והיפך ההתיישבות¹⁵?

יטאלא, בשעה שרבינו הזקן, בהיותו במעמד של כלות הנפש, שמע את השאלה ששואלים מלמעלה, "איכה", האם פעלו את כוונת הבריאה לעשות לו יתברך דירה בתחתונים – הרי זה נותן כח שהתחתונים כפי שהם במציאותם יהיו דירה לעצמות.

כענין זה הסיר את ההגבלות¹⁶ – כיון שלא עושים זאת לבד, אלא בשליחותו (של מקום) ובכחו של זה שמכריז "איכה"¹⁷, שזהו עצמות,שהוא נמנע הנמנעות¹⁸ ונושא הפכים, ואז ממשיכים גם סתים דאורייתא שיהי' בגילוי, וענין זה מעורר ומגלה את הסתים שבנשמה כפי שקשורה עם סתים דקוב"ה¹⁹.

כא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "צמאה לך נפשי" (החדש) – משמחת-תורה השתא. ואח"כ צוה לנגן "אבינו מלכנו"].

כב***

כגד. השאלה "איכה" – צריכה לעורר את התשובה, ובאופן שהתשובה תבוא עד לפועל ממש, היינו, שתהי' העבודה עם הגוף, כפירוש הבעש"ט²⁰ ב"עזוב תעזוב עמו"²¹.

כדוענין זה – ככל עניני התומ"צ – שלימותו בגלוי ובפועל (אינה בזמן הגלות, לאחר החורבן, אלא) תהי' לימות המשיח, כמ"ש בנוסח תפלת מוסף דיו"ט: "ושם נעשה לפניך . . כמצות רצונך", כי, כל זמן שעדיין לא נתקיים היעוד²² "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ישנם ענינים המבלבלים שלא תוכל להיות השלימות ד"כמצות רצונך"²³.

כהאמנם, כיצד זוכים שתומשך בגלוי היכולת והפועל ד"כמצות רצונך"? – הרי זה תלוי בכך שבזמן הגלות, קודם קיום היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", עושה האדם כל מה שביכלתו ומה שתלוי בו, ואז, "קוב"ה שריא באתר שלים"²⁴, שהו"ע האתערותא דלעילא להמשיך במעשה האדם את השלימות ד"כמצות רצונך".

כווכללות הענין בזה – שמשיח פועל ב"חמור שונאך" להיות "עני ורוכב על חמור"²⁵.

כזה. עפ"ז יובן גם מ"ש בפרשת השבוע דאזלינן מיני', פרשתוישלח: "וישלח יעקב מלאכים גו' אל עשו", וצוה להם להודיעו "ויהי לי שור וחמור גו'"²⁶, ואיתא במדרש²⁷: "חמור זה מלך המשיח, שנאמר עני ורוכב על חמור".

כחוהענין בזה:

כטרבינו הזקן, בעל השמחה, מבאר בתורה אור²⁸, שיעקב שלח להודיע לעשו, שלאחרי עבודתו עשרים שנה בבית לבן, השלים את עבודתו בשלימות, ומצדו יכול להיות כבר "ויבוא יעקב שלם"²⁹, יחד עם כללות העולם, באופן שיתוקן חטא עץ הדעת להיות כמו שהי' קודם החטא, ובהוספה על זה.

לוזהו שאמר יעקב "ויהי לי . . חמור" – שמצדו ישנו כבר הענין ד"עני ורוכב על חמור"; אצלו יש כבר משיח!

לאאלא שלאח"ז הנה "וישובו המלאכים אל יעקב לאמר וגו'"³⁰, כפי שממשיך רבינו הזקן לבאר, שהן אמת שיעקב מצדו השלים את כל עניניו, אבל עשו, עדיין "הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו"³⁰ לעשות מלחמה, היינו, שעבודתו של יעקב לא פעלה עדיין שבירת ("עס האָט נאָך ניט דורכגעבראָכן") חומר (חומריות וגסות) העולם, שמשיח יוכל כבר לבוא למטה מעשרה טפחים.

לבו. ואינו מובן³¹: למה רמז יעקב את הגאולה העתידה בהענין ד"חמור" דוקא?

לגהרי איתא בגמרא³²: "כתיב³³ וארו עם ענני שמיא גו', וכתיב עני ורוכב על חמור³⁴ – זכו, עם ענני שמיא, לא זכו, עני ורוכב על חמור".

לדועפ"ז קשה יותר: ענין זה שיעקב הי' מוכן לגאולה העתידה, הי' מצד שלימות עבודתו – "זכו", וא"כ, למה רמז את משיח (לא בענין של "ענן", אלא) בענין ד"רוכב על חמור" דוקא?ז. בפרקי דרבי אליעזר³⁵ איתא שהחמור שנאמר במשיח "עני ורוכב על חמור", הוא החמור שנאמר במשה רבינו, "וירכיבם על החמור"³⁶, והוא החמור שנאמר באברהם אבינו, "ויחבוש את חמורו"³⁷.

להוהיינו³⁸, שאברהם, משה ומשיח מהווים המשך של אותו ענין:

לואברהם – התחיל "שני אלפים תורה"³⁹,

לזמשה רבינו – קיבל את התורה מסיני ומסרה לכל ישראל⁴⁰,

לח[ואף שהפסוק "וירכיבם על החמור" נאמר לפני מתן-תורה, מ"מ, נאמר זה בענין יציאת מצרים שהוא הכנה למתן-תורה, כמ"ש⁴¹ "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"],

לטוהתכלית דמתן-תורה תתגלה ע"י מלך המשיח.

מח. ואעפ"כ ישנו חילוק בין השימוש של אברהם בהחמור, והשימוש של משה, ועד להשימוש דמשיח:

מאבאברהם נאמר רק שהשתמש בהחמור עבור העצים והמאכלת⁴²; הוא בעצמו עם הנערים הלכו רגלי, ורק את העצים והמאכלת – ענינים המסייעים להאדם – הניח על החמור.

מבבמשה רבינו נאמר "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור" – אשתו ובניו קרובים הרבה יותר לאדם מאשר עצים ומאכלת, שהרי אשתו היא "עזר⁴³ כנגדו"⁴⁴, "כגופו דמיא"⁴⁵, ו"ברא כרעא דאבוה"⁴⁶, והרי ירך הוא חלק התחתון שבאדם עצמו.

מגובמשיח נאמר "עני ורוכב על חמור", היינו, שמשיח עצמו יהי' רוכב על חמור.ט. הענין דשימוש ורכיבה על החמור הוא – שעי"ז יכול האדם ועניניו לבוא למקום כזה, שמצד גבהו או ריחוקו, אי אפשר להגיע אליו ללא החמור.

מדוכן הוא גם בענין רכיבה על החמור ברוחניות,

מה– ש"חמור" מורה על "חומר", כהפירוש הידוע של הבעש"ט<20> על הפסוק<21> "כי תראה חמור גו'" –

מוהיינו, שע"י בירור וזיכוך החומריות והגשמיות, יכולים להגיע ולהתעלות למדריגה כזו שהנשמה מצד עצמה אינה יכולה להגיע לשם, כמ"ש⁴⁷ "ורב תבואות בכח שור"⁴⁸.

מזי. בזמנו של אברהם אבינו – התחלת שני אלפים תורה, דהיינו, בהתחלת העבודה – לא הי' יכול עדיין החומר והגשם להעלות את האדם עצמו, כיון שהגשם עצמו לא נעשה עדיין קדושה, כמבואר בריבוי מקומות⁴⁹ שהיתה עדיין הגזירה ד"בני רומי לא ירדו כו'"⁵⁰; הפעולה היתה יכולה להיות רק בהדברים המסייעים – עצים ומאכלת – שע"י העבודה דבירור הגשם, יהיו הם באותו זמן מסייעים לקדושה.

מחאצל משה רבינו, נעשה ע"י החמור עלי' בענינים התחתונים של האדם עצמו – כיון שלאחרי גלות מצרים ומתן-תורה נעשה זיכוך גם בחומר העולם, עד שהגשם עצמו נעשה קדושה ע"י המצוה.

מט– וכידוע החילוק בין קודם מתן-תורה ולאחר מתן-תורה: קודם מתן-תורה לא הי' הגשם כלי שמתאחד עם רוחניות, והעבודה התבטאה רק בכך שהעולם לא ינגד, ואפילו יסייע להמשכות שע"י העבודה, אבל שהגשם עצמו, בפנימיותו, יהי' קדושה – הרי זה נעשה ע"י מתן-תורה.

נוכמו בהמקלות ורהטים דיעקב – הנה הגם שע"י העבודה דמקלות ורהטים נמשך אור כמו ע"י מצות תפילין⁵¹, מ"מ, לא הי' זה בפנימיות ובקליטה, והראי', שלאחרי העבודה לא נשאר אור בהמקלות, כיון שגם לפנ"ז לא הי' זה בדרך קליטה והתאחדות.אבל לאחרי מתן-תורה, הנה כאשר מקיימים מצוה בהגשם, נעשה הגשם עצמו קדושה, כלומר, גשמיות העולם נעשית כלי לאלקות.

נאאבל אעפ"כ, גם אז היתה העלי' רק בחלקים התחתונים של האדם – אשתו (כגופו) ובניו (ברא כרעא דאבוה), ועד להכחות הגלויים של הנשמה שירדו למטה ונתלבשו בגוף. –

נבואילו בביאת המשיח יהי' נפעל ענין עמוק יותר – "עני ורוכב על חמור": אז תתגלה מעלת הגוף על הנשמה – "אשת חיל עטרת בעלה"⁵², ואפילו בבחינות חי' יחידה שבנפש תהי' עלי' ע"י בירור החומר.

נגבביאת המשיח יתגלה השרש האמיתי דיש הנברא, שהאמיתית דיש הנברא הוא יש האמיתי⁵³, ולכן, ע"י בירור החומר, בירור יש הנברא – תהי' עלי' גם בעצם הנשמה.

נדיא. ולתוספת ביאור⁵⁴:

נההאדם – צריך כמה עוזרים ומסייעים, החל מאשתו ובניו, ששייכים להאדם עצמו, ועד לעוזרים ומסייעים שהם מחוץ הימנו, והיינו כללות עניני העולם שעל ידם צריך יהודי למלא את רצונו של הקב"ה, שעי"ז ממלא את תפקידו – "אני נבראתי לשמש את קוני"⁵⁵.

נווהנה, כללות סדר העבודה הוא מן הקל אל הכבד, ולכן, כאשר יהודי נגש לעסוק בעניני העולם שהם ענינים גשמיים, ולמטה יותר, ענינים חומריים – אי אפשר לדרוש ממנו מיד את הדילוג מן הקצה אל הקצה, שעניני העולם יהיו מזוככים בתכלית השלימות, עד שיהיו למעלה יותר מהאדם המברר;

נזמה שיכולים לדרוש ממנו הוא – שיתחיל לעשות מעניני העולם "הכשר מצוה", והיינו, לכל לראש לפעול שלא יהיו מנגדים לאלקות, שענין זה הוא ע"ד מארז"ל⁵⁶ "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה", ויתירה מזה, שמתחיל לעשות מהם "הכשר מצוה".

נחוזוהי התחלת העבודה שהיתה בזמן האבות, החל מ"אחד הי' אברהם"⁵⁷ – "ויחבוש את חמורו", היינו, שה"חומר" לא יהי' כמו שהוא מצד עצמו, "עיר פרא אדם יולד"⁵⁸, שמונע ומעלים ומסתיר על עניני אלקות (ואפילו על ענינים רוחניים, שהם היפך החומר), אלא, לכל-הפחות לפי שעה הרי הוא עוזר לעשות ענין של "הכשר מצוה" – נשיאת העצים, האש והמאכלת.

נטוכל זה הי' קודם מתן-תורה, שאז היו יכולים לפעול רק שהגשם לא ינגד לאלקות, ובדרך מעבר יוכל להתמלא על ידו רצון הקב"ה; אבל לפעול שע"י החומר יתוסף עילוי בקדושה אצל אברהם ויצחק עצמם – לא היו יכולים לפעול קודם מתן-תורה. והיינו, שהפעולה קודם מתן-תורה היתה רק בענינים שלא נעשו חלק מהאדם, אלא הם נשארים דבר נפרד ממנו, ובהם גופא הפעולה היא רק שאינם מנגדים, ואדרבה, על ידם נעשה סיוע, הכשר מצוה.

סולאחרי מתן-תורה התחילה העבודה לעשות מהחומר ענין של קדושה לתמידות, שעי"ז ממלאים את רצונו של הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים;

סאאבל לפעול שה"חומר" יהי' למעלה יותר מהאדם המברר אותו, ועל ידו יתעלה האדם (שזהו"ע הרכיבה על החמור) – הנה בהתחלת העבודה הרי זה באופן ד"ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור", היינו, שהרכיבה על החמור היא רק אצל אשתו ובניו, ואילו האדם עצמו, שעיקרו הנשמה, הוא עדיין למעלה מה"חמור",

סבוטעם הדבר – כי, כל זמן שלא נתקיים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אזי יש בכל עניני העולם אחיזה ללעו"ז, ולכן אי אפשר לפעול שה"חמור" יהי' למעלה מהאדם הרוכב עליו בגלוי, כיון שבעניני העולם מעורב עדיין רע, ואילו נפש האלקית שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"⁵⁹ – כולה טוב,

סגורק בימות המשיח ("עני ורוכב על חמור"), כאשר יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", היינו, שבגשם לא יהי' רע, כיון ש"בלע המות גו'"⁶⁰ – אזי יהיו בהגשם ב' המעלות: (א) כולו טוב, (ב) טוב שלמעלה ממקור ושורש נפש האלקית, מבחי' "לפני מלך מלך לבני ישראל"⁶¹, ולכן יהי' אז הענין ד"רוכב על החמור", שה"חמור" מעלה גם את בחי' היחידה שבנפש – ענינו של משיח⁶² – למקום כזה שאינה יכולה להגיע אליו מצד עצמה.

סדיב. זהו גם הרמז במאמר רז"ל "זכו – עם ענני שמיא, לא זכו – עני ורוכב על חמור":"זכו" – ע"י עבודה בדברים זכים ורוחניים, אזי יהי' "עם ענני שמיא", גילוי בדרך אור ישר, מלמעלה למטה; "לא זכו" – אם העבודה היא בענינים שאינם מזוככים עדיין, היינו, ענינים גשמיים וחומריים, ויבררו ויזככו אותם, אזי יהי' הגילוי ד"עני ורוכב על חמור", שע"י ה"חמור" יגיעו למקום כזה שהנשמה מצד עצמה אינה יכולה להגיע אליו.

סהוזהו שאמר יעקב "ויהי לי שור וחמור" – שמצד עבודתו עם לבן דוקא, לברר את הדברים הגשמיים והחומריים, מוכן הוא להגילוי היותר נעלה ד"עני ורוכב על חמור".

סויג. ובפרטיות יותר:

סזתוכן תירוץ הגמרא על הסתירה שבין שני הפסוקים ("ארו עם ענני שמיא", ו"עני ורוכב על חמור") הוא – שבימות המשיח יהיו שני ענינים: (א) הפעולה בנפש האלקית, "לאשתאבא בגופא דמלכא"⁶³ בתכלית, שזהו"ע ד"ארו עם ענני שמיא", (ב) הפעולה בהגוף – שמצד עצמו הוא במעמד ומצב ד"לא זכו" – שיתעלה למעלה יותר אפילו מבחי' יחידה שבנפש, שזהו"ע "רוכב על חמור".

סחוב' פסוקים אלו קשורים גם עם ב' אופני העבודה – עבודת הצדיקים ועבודת בעלי-תשובה:

סטעבודת הצדיקים – כלשון רש"י⁶⁴ "חסיד מעיקרו", שלא חטא מימיו, והוא מלכתחילה מזוכך ("זכו") – שהנהגתם היא באופן ד"ארו עם ענני שמיא", שהולכים ומתעלים בעילוי אחר עילוי, אבל עדיין אין זה תכלית העלי';

עועבודת בעלי-תשובה – שמצד עצמם הם במעמד ומצב ד"לא זכו", אלא שע"י עבודת התומ"צ נעשים הם למעלה מצדיקים גמורים, כיון שאצלם ישנו הענין ד"רוכב על חמור".

עאוזהו גם כללות החילוק שבין יעקב לעשו:

עביעקב, שהי' "איש תם יושב אהלים"⁶⁵, הוא "צדיק מעיקרו", ועבודתו היתה באופן ד"ארו עם ענני שמיא".

עגוכאשר שלח מלאכים לעשו, הוצרך לומר לו היכן אוחז הוא בעבודה מצד עשו, שמצד עצמו הוא במעמד ומצב ד"לא זכו". ולכן שלחלהודיעו "ויהי לי גו' חמור", שמצד עצמו מוכן הוא גם להענין ד"רוכב על חמור", שה"חמור" יפעל עילוי אפילו ביחידה שבנפש.

עדוזהו גם עיקר העילוי דימות המשיח – "לאתבא צדיקייא בתיובתא"⁶⁶, שאפילו אצל צדיקים יתוסף גם העילוי של בעלי-תשובה.

עהיד. וע"פ המבואר בתניא⁶⁷ שכל הגילויים דימות המשיח תלויים בעבודתינו במשך ימי הגלות – הרי זה נוגע גם לכאו"א בעבודתו:

עובעבודת האדם יש עבודה באופן של "זכו", שכללותה הוא לימוד התורה ועבודת התפלה, שאז אין לו עסק עם העולם; ולאח"ז באה העבודה של התעסקות בעניני העולם, שכללותה הוא מעשה המצוות שנתלבשו בדברים גשמיים, ועאכו"כ ה"כלל גדול" בעבודה: "בכל דרכיך דעהו"⁶⁸, באכילתו ובשתייתו ובכל עניניו הגשמיים, ועד גם בכל עניניו החומריים.

עזוהדרישה היא, שגם אלו שנמצאים כל ימיהם בד' אמות של הלכה וד' אמות של תפלה, ואפילו בשעת העבודה דלימוד התורה והתפלה – יהי' אצלם הרצוא והצמאון וכלות הנפש כמו אצל מי שבא מהשבי' ועומק תחת, כמ"ש⁶⁹ "כן בקודש חזיתיך", כמו הצמאון שהי' "בארץ צי' ועייף"⁷⁰ (כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא⁷¹ המשל מגודל הצמאון של מי שנמצא בארץ צי' ועייף) – שזוהי מעלת ה"תיובתא" בעבודת "צדיקייא" באופן ד"זכו".

עחועי"ז שפועלים עתה הענין ד"רוכב על חמור", אזי במהרה בימינו יתגלה הדבר בגלוי ע"י משיח צדקנו, שלא זו בלבד שהענינים החומריים – "חמור" – לא יבלבלו ולא יעלימו ויסתירו, ולא זו בלבד שיהיו הכשר ומסייע בלבד, אלא יגלו את אמיתת ענינם – להעלות ולהביא את האדם למחוז חפצו, עד שבחי' ה"יחידה" תתקשר עם "יחידו של עולם", והיו לאחדים,

עטוענין זה יהי' במהרה בימינו, כאשר יקויים היעוד⁷² ש"יהי' הוי' אחד ושמו אחד"⁷³.

פ*טו**. האמור לעיל קשור עם כללות החילוק שבין קודם החטא, לאחר החטא, ולעתיד לבוא:

פאקודם החטא – הי' מעמד ומצב של אור, כדאיתא במדחז"ל⁷⁴ "ל"ו שעות שימשה אותה האורה, שנים עשר של ערב שבת (שבו נברא אדה"ר, כמבואר בגמרא סנהדרין⁷⁵ סדר בריאתו במשך שעות היום), וי"ב של לילי שבת וי"ב של שבת".

פבלאחר חטא עה"ד – נעשה חושך בעולם, שלכן, "כיון ששקעה החמה במוצאי שבת התחיל החושך ממשמש ובא ונתיירא אדה"ר . . מה עשה הקב"ה, זימן לו שני רעפים והקישן זה לזה ויצא מהן אור"⁷⁴.

פג[ולכן נקבע הדבר בכל מוצאי שבת – שכאשר יוצאים מיום השבת, "יום שכולו שבת ומנוחה"⁷⁶, ונכנסים לימות החול, אין מתייראים מן החושך, אלא לוחמים נגדו עי"ז שמקישים שני רעפים זל"ז ויוצא מהם אור, ומברכים עליו "בורא מאורי האש"].

פדומאז, מהזמן שלאחרי החטא עד ימות המשיח, מתנהלת מלחמה בין "בני אור" ו"בני חושך", דהיינו בין הקדושה ללעו"ז.

פהומלחמה זו תסתיים בימות המשיח – שאז יקויים היעוד⁷⁷ "לילה כיום יאיר", היינו, שיתהפך חושך הלילה, שלא זו בלבד שיאיר בו אור הלבנה וכיו"ב, אלא שהלילה עצמו יאיר כיום (וכפי שהי' מעין זה – ונתינת-כח לזה – ביציאת מצרים, כמ"ש⁷⁸ "ויהי הענן והחושך ויאר את הלילה").

פוכלומר: קודם ימות המשיח, הרי אפילו בזמן הבית, גם כשהי' הבית בשלימותו, בזמן שלמה, שאז "קיימא סיהרא באשלמותא"⁷⁹ – לא הי' הענין ד"לילה כיום יאיר", כמובן מהמשל ד"קיימא סיהרא באשלמותא", דאף שישנה אור הלבנה כפי שהיא במילואה, הרי זה עדיין חושך בערך היום; ואילו בימות המשיח יהי' "אור הלבנה כאור החמה"⁸⁰, שזהו יום ממש – "לילה כיום יאיר".

פזטז. וענין זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל במשך שית אלפישנין דהוי עלמא, וביחוד – כמ"ש רבינו הזקן בתניא<67> – ע"י מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות:

פחובהקדמה – שכיון שמדתו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה⁸¹, הרי מובן שענין השכר צריך להיות מעין העבודה, שלכן, הנה ע"י עבודה זו זוכים לשכר זה.

פטומזה מובן שכדי לזכות לשכר ד"לילה כיום יאיר", צריכה להיות העבודה לפעול את הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא⁸², היינו, שכאשר נמצאים בחשכת הגלות נעשית העבודה לא רק בנפש האלקית, ולא רק בתורה ותפלה, אלא שעל ידם פועלים גם בעניני העולם, לפעול שחושך העולם וגסותו וחומריותו יאירו "כיום", בגילוי.

צאלא, שלעת-עתה, כל זמן שיש עדיין אחיזה ללעו"ז, אין זה בגילוי, כי אם – כפי שמבאר רבינו הזקן⁸³ – כמשל האבן טובה שסגורה בתיבה, ובביאת המשיח אזי יפתחו את התיבה, ויראו מה שפעלו ע"י העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא.

צאיז. וזוהי העבודה שתובע הרבי:

צבאין להיות בהתבודדות שלא בתוך בני אדם, ואין להסתפק בעבודה עם עצמו, ובעצמו גופא, עם נפש האלקית בלבד, ואילו בנוגע להגוף ונפש הבהמית תהי' העבודה באופן של דיחוי, ע"י סיגופים ותעניות, אלא אדרבה,

צג– דכיון שבקרוב ממש זוכים לקיום היעוד "לילה כיום יאיר", שהחושך עצמו יאיר, צריכה להיות העבודה באופן כזה –

צדשנפש האלקית תעבוד עם נפש הבהמית לזכך אותה, ולא זו בלבד שתהי' מזוככת בלבד, אלא שתהי' מאירה – אתהפכא חשוכא לנהורא;

צהונפש הבהמית תעבוד עם הגוף ועניני העולם באופן ד"עזוב תעזוב עמו", היינו ליקח את עניני העולם ולעשות מהם "אבנים טובות" – ע"ד הפירוש שמבאר רבינו הזקן בתורה אור⁸⁴ בלשון חז"ל⁸⁵ "מעשים טובים", שעושים ממעשי העולם ענינים מזוככים וטובים, עד שהםמקבלים את האור עצמי, שעד אז לא הי' אצלם בגלוי – שזהו"ע אתהפכא חשוכא לנהורא, "לילה כיום יאיר".

צווזוהי העבודה שנדרשת מכל אחד ואחד, אפילו קטן שבקטנים – שבשעה שמקיים מצוה, אפילו מצוה שקשורה עם ענין גשמי ביותר, ולדוגמא: אכילה של סעודת מצוה או סעודת שבת וכיו"ב – צריך להיות בזה הענין ד"טעמו וראו כי טוב ה'"⁸⁶, כי, מצד הקב"ה, הרי ענינים רוחניים וענינים גשמיים, שמים וארץ, הם בשוה ממש!

צז– כאשר מדובר אודות "גילויים", אזי ישנו החילוק ד"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"⁸⁷; אבל כאשר מדובר אודות "לאשתאבא בגופא דמלכא", אזי שמים וארץ הם בשוה.

צחואדרבה, יש מעלה יתירה בארץ – כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא⁸⁸ ש"כך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא שיאיר אור ה' אין סוף ב"ה במקום החשך והס"א של כל עוה"ז כולו ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החשך מהארתו בעולמות העליונים כו'", והיינו, שעי"ז מתמלא רצונו ית' שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים – תחתונים במעלה ומדריגה.

צטומצד זה גדלה מעלת "רוכב על חמור" – שעי"ז מתעלה בחי' היחידה שבנפש למקום כזה שמצד עצמה אינה יכולה להגיע לשם.

קיח. וזוהי כללות המלחמה של "בני אור" עם "בני חושך", של הקדושה עם לעו"ז, שמסתיימת הנצחון הגמור של "בני אור",

קאובאופן שמגיעים לה"מאור" שבתורה⁸⁹, "נר מצוה ותורה אור"⁹⁰, דהיינו, פנימיות התורה, סתים דאורייתא, הקשורה עם סתים דקוב"ה<19>,

קבוכיון שמצד ה"מאור" הרי אור וחושך הם בשוה – אזי פועלים שיהי' "לילה כיום יאיר".

קגוזהו גם הענין שקוב"ה אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, ובקרוב תהי' "אשת חיל עטרת בעלה", והנשמה תקבל חיותה מאלקות ע"י הגוף⁹¹, עי"ז שתגלה בהגוף את מעלת הגוף.ואז יתגלה הענין ד"רוכב על חמור", ביחד עם הענין ד"ארו עם ענני שמיא כבר איניש אתי".

קד***

קהיט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה פדה בשלום גו'.

קו***

קזכ. ידוע מ"ש רבינו הזקן באגה"ק ד"ה הוכח תוכיח שבסיום וחותם ספר התניא⁹² [ולהעיר, שע"פ החלוקה שחילק כ"ק מו"ח אדמו"ר את ספר התניא על ימות השנה, מסיימים את לימוד ספר התניא לקראת י"ט כסלו, שאז מתחילה שנה חדשה ללימוד החסידות ודרכי החסידות] "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות כו'".

קחועל יסוד זה נקבע המנהג בי"ט כסלו לערוך חלוקת הש"ס בין כל המשתתפים, על מנת לסיימו במשך השנה בצירוף כולם יחד, שעי"ז נחשב לכל אחד כאילו סיים את כל הש"ס בעצמו במשך השנה – כמבואר באחרונים⁹³ שזהו ע"ד שנים שעשו מלאכה שאי אפשר לעשותה ע"י אחד, ששניהם חייבים, כיון שכל אחד מהם אינו יכול לעשותה לבדו, ועד"ז בנדו"ד, כיון שע"פ תורה אין ביכלתו של כל אחד לסיים את כל הש"ס במשך השנה⁹⁴.

קטובכן:

קיאלו שכבר נרשמו לחלוקת הש"ס – מה טוב, ואלו שעדיין לא נרשמו – יקבלו על עצמם עתה ללמוד מסכת אחת, על מנת לגומרה לא יאוחר מי"ט כסלו הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.

קיאכא. ויה"ר שהלימוד בשנה הבאה יתן תוספת כח שיתוסף עוד יותר בהענין ד"ילכו מחיל אל חיל"⁹⁵,

קיבשכן, אפילו ההבנה וההשגה בחכמת התורה כפשוטה היא ענין אין-סופי, כמ"ש "ארוכה מארץ מדה"⁹⁶, "ונעלמה מעיני כל חי"⁹⁷, שלכן לומדים וממשיכים ללמוד בתמידות, ועד כדי כך, שאפילו משה רבינוממשיך לעסוק בלימוד התורה מזמן מתן-תורה עד עתה, באופן שעולה מדרגא לדרגא, "מחיל אל חיל", גם בענין ההבנה וההשגה שבתורה,

קיגועאכו"כ בנוגע להדרישה שלימוד התורה יהי' כדי לקיים ציווי הקב"ה, שזהו"ע הקבלת-עול (כמדובר לעיל בהמאמר⁹⁸) – בודאי שיש בזה הליכה מדרגא לדרגא, שהרי מבואר בתניא⁹⁹ ש"נשמת האדם (כל זמן שהיא בגוף) אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים ("עבודת מתנה"¹⁰⁰), אעפ"כ אינה בטילה במציאות לגמרי . . רק הוא דבר בפני עצמו", "יש מי שהוא אוהב"¹⁰¹, וכיון שישנו עדיין "יש", אזי צריך להיות ענין הביטול, וביטול נעלה יותר כו', ועאכו"כ אצל אלו שעבודתם היא במדריגה נמוכה מאהבה בתענוגים.

קידולכן, גם אלו שלומדים תורה כדבעי, תורה לשמה, ובכל הפרטים – הנה משנה לשנה מתחדש אצלם הציווי דלימוד התורה, לא רק בנוגע לענין הקבלת-עול שבלימוד התורה, אלא גם בנוגע להבנה והשגה שבתורה.

קיהוכפי שרואים במוחש שגם על זה נאמר¹⁰² "אוהב כסף לא ישבע כסף", וכדאיתא במדרש¹⁰³ "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ד' מאות", היינו, שכל זמן שיש לו רק מנה, אזי מרגיש את החסרון ורוצה שיהיו לו מאתיים בלבד, וכאשר מתעלה בעושרו הרוחני, שיש לו מאתיים, אזי מרגיש חסרון גדול יותר ורוצה שיהיו לו ד' מאות.

קיווזהו גם מ"ש¹⁰⁴ "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" – כיון שככל שמוסיף דעת אזי מרגיש שחסר לו יותר ורוצה לילך הלאה יותר.

קיזומזה מובן גם בנוגע להדרישה שצריך להיות ענין של צמאון בלימוד התורה וקיום המצוות – שגם לאחרי לימוד תורה וקיום מצוות, הנה לא זו בלבד שעבודת הרצוא אינה נחלשת, אלא אדרבה, שניתוסף בה כמ"פ ככה, כמובן מהמשל דמי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ד' מאות.

קיחכב. מסתמא יחלקו עתה את הכרטיסים, וכל אלו שעדיין לא קיבלועל עצמם מסכת – יקבלו על עצמם עתה, בלי נדר, ובודאי שלאח"ז יקיימו זאת, ובאופן של הוספה.

קיטויתן השי"ת שיהי' "בחוקותי תלכו"¹⁰⁵ [ומקדים בכתוב "אם בחוקותי תלכו", "אין אם אלא לשון תחנונים"¹⁰⁶, היינו, שזוהי בקשתו של הקב"ה, ובקשה זו היא נתינת-כח וסייעתא מלמעלה שיהי' "בחוקותי תלכו"], "שתהיו עמלים בתורה"¹⁰⁷,

קכוממשיך בכתוב: "ואת מצוותי תשמרו וגו'", "ונתתי גשמיכם בעתם",

קכא– והיינו, שכאשר יהודי צדיק ("ועמך כולם צדיקים"¹⁰⁸) לומד תושב"כ שנקראת בשם "שמים", ולומד תושבע"פ שנקראת בשם "ארץ"¹⁰⁹, אזי נעשים שמים וארץ¹¹⁰ רוחניים, ומשמים וארץ הרוחניים נמשכים גשמים לשמים וארץ גשמיים, ואז הגשמים הם "גשמיכם" ("אייערע גשמים"), והקב"ה הוא רק הנותן שירדו הגשמים "בעתם" –

קכב"ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו", וכל הברכות המנויות בפרשה.

קכגוכדי שהעמל בתורה יהי' בהצלחה, הרי זה צריך להיות – ככל עניני עבודת ה' – בשמחה ובטוב לבב.

קכדולכן – כפי שהונהג בשנים האחרונות – ינגנו ניגון שמח, כדי שחלוקת ש"ס תהי' באופן של מצוה שקיבלו עליהם בשמחה¹¹¹, היינו, שתהי' הקבלה בשמחה וגם הלימוד בשמחה ובטוב לבב.

קכהוהקב"ה יתן "גשמיכם בעתם" – שנה שמחה ברוחניות ושנה שמחה בגשמיות, כך שיוכלו ללמוד תורה מתוך מנוחה ומתוך הרחבה, ולהצליח בכל המצטרך ברוחניות וגשמיות.

קכו***

קכזכג. דובר אודות סיום ספר התניא<92> בענין השבת שיש בו "שביתה מעשי' גשמית כמו ששבת ה' מעשות שמים וארץ גשמיים . . (ו)שביתה מדיבורים גשמיים כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שמיםוארץ גשמיים"¹¹² – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 80 ואילך¹¹³.

קכח***

קכטכד. בהמשך להמדובר לעיל שישנם שמים וארץ גשמיים וישנם גם שמים וארץ רוחניים – הרי מובן, שכשם שבנוגע לשמים וארץ גשמיים ישנו ענין של חומריות (וגסות), כמו"כ יכול להיות ענין של חומריות גם בשמים וארץ רוחניים, שהרי כל הענינים שלמטה נשתלשלו מאותם ענינים כפי שהם למעלה.

קלוכשם שבנוגע להחומריות שבשמים וארץ הגשמיים צריך להיות הענין ד"ויחבוש את חמורו", ולאח"ז גם הענין ד"וירכיבם על החמור", ועד ל"רוכב על חמור", שעי"ז באים למעלה נוספת שלולי ה"חמור" אי אפשר להגיע אלי' (כנ"ל בארוכה),

קלאכן הוא גם בנוגע לה"חומריות" שבשמים וארץ הרוחניים – שמבלי הבט על כך שקודם הזיכוך הרי זה ענין של "חומריות", הנה לאחרי העבודה יכול להיות לא רק הענין ד"ויחבוש את חמורו", ולא רק הענין ד"וירכיבם על החמור", אלא יכולים (ובמילא צריכים) להגיע גם להענין ד"רוכב על חמור" – שע"י ה"חמור", יתעלה ה"בר נפלי"¹¹⁴, שהו"ע היחידה שבנפש, למעלה יותר – לה"יחיד" שלמעלה (שזהו הענין היחידי שלמעלה מבחי' היחידה שבנפש).

קלבכה. וביאור הענין:

קלגנתבאר לעיל (סכ"ב) שע"י לימוד תושב"כ בוראים שמים רוחניים, וע"י לימוד תושבע"פ בוראים ארץ רוחנית.

קלדוהנה, גם כאשר לימוד התורה הוא באופן שמכוין לאמיתתה של תורה – שרק אז בוראים שמים וארץ רוחניים, כי, אם הלימוד אינומכוון לאמיתתה של תורה, הרי סברא של שקר היא בבחינת "הרה עמל וילד שקר"¹¹⁵, ומזה לא נעשית בריאת שמים וארץ – עדיין יכול להיות שמצד התערבות הגסות והחומריות שלו, יהי' ענין של חומריות וגסות גם בשמים וארץ הרוחניים שנעשים ע"י לימודו.

קלהועל זה נאמר הלשון¹¹⁶ "שהתורה חוגרת שק", היינו, שמבלי הבט על כך שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ונקראת "תורת אמת", ובנוגע ל"אמת" ישנו כלל שבכל מקום שנמצא הרי זה נשאר באמיתתו¹¹⁷ – הרי מצד זה שהתורה "עוברת" בשכלו של האדם הלומד, עלול להדבק בתורה משהו ממנו, ולכן, אע"פ שע"י לימודו נעשים שמים וארץ רוחניים, יכולים ליפול בהם ענינים שנקראים – בערך שמים וארץ רוחניים – בשם חומריות וגסות.

קלוומצד החומריות שישנה אפילו בענינים הרוחניים של האדם – יש צורך בענין של בירור וזיכוך, ע"י המלאכים.

קלזוכפי שמצינו בנוגע לתפלה, שגם כאשר התפלה היא בתכלית העילוי, הנה כדי שהתפלה תעלה למעלה להיות כתר להקב"ה, כמארז"ל¹¹⁸ שהמלאכים קושרים כתרים מתפלותיהם של ישראל, יש צורך בבירור וזיכוך נוסף שנעשה ע"י המלאכים, ש"גפיף לון ונשיק לון כו'"¹¹⁹. וכן הוא גם בנוגע ללימוד התורה.

קלחוזהו שמצינו במדרש¹²⁰ בפירוש הכתוב¹²¹ "חברים מקשיבים לקולך השמיעיני", שהמלאכים באים לשמוע את לימוד הנשמות בגן-עדן – דלכאורה אינו מובן (כידוע¹²² השאלה ששאלו את כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע): כיצד זוכים המלאכים לכך?

קלטבשלמא הנשמות, שבהיותם למטה נשמות בגופים לומדים הם תורה, זוכים ללמוד תורה בגן-עדן, שזהו ש"קוב"ה אתא לאשתעשעא עם צדיקייא בגינתא דעדן"¹²³, כיון שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה; אבל כיצד באים לשם מלאכים, "חברים מקשיבים לקולך"?ותירץ כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע<122>, שכיון שהמלאכים מבררים ומזככים את דיבור האדם, והבנתו והשגתו כו', קודם שעולים לגן-עדן, הנה בשכר הטירחא שלהם זוכים הם להנות מזיו תורתן ועבודתן של הנשמות שסייעו להבירור וזיכוך שלהם.

קמוזהו כללות הענין שאפילו בשמים וארץ רוחניים יש גסות וחומריות שצריך לברר ולזכך, כי, לולי זאת, הנה למרות היותם ענינים רוחניים, יכולים הם להשאר למטה מן השמש, כמ"ש בזהר¹²⁴ והובא בתניא¹²⁵ ש"לא סלקא לעילא מן שמשא".

קמאכו. והנה, מלבד הבירור וזיכוך שנעשה ע"י המלאכים, צריך להיות לימוד האדם בהקדמת ענין היראה וקבלת-עול (אע"פ שהיראה פועלת כיווץ האדם, ואילו הלימוד עצמו הוא בהתרחבות של הבנה והשגה), כמארז"ל¹²⁶ "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", היינו, שתורתו מגעת במקום כזה שבו ישנו ענין הנצחיות וקיום אמיתי, שזהו (לא למטה מן השמש, אלא) רק למעלה מן השמש.

קמבובזה גופא ישנם שני אופנים – לימוד נגלה דתורה, ולימוד פנימיות התורה:

קמגבלימוד נגלה דתורה – יראתו רק קודמת לחכמתו, ואילו בשעת הלימוד עצמו, היראה היא בהעלם.

קמדאבל בלימוד פנימיות התורה – לא זו בלבד שיראתו קודמת לחכמתו, אלא גם לאחרי הקדימה, בשעת הלימוד עצמו, הרי כיון שהלימוד אינו אודות "שנים אוחזין בטלית" וכיו"ב, אלא אודות עניני אלקות, ענין הספירות, השתלשלות העולמות וכו', אזי גם בשעת הלימוד ישנו ענין היראה.

קמהוזוהי המעלה שבפנימיות התורה על נגלה דתורה (אף ששניהם חכמתו ורצונו של הקב"ה, ואי אפשר להא בלא הא) – כמודגש גם בכך שנגלה דתורה נקראת בשם "חיצוניות", היינו, שישנו ענין שמבפנים לזה, וגם ב"פנימיות" גופא ישנו הענין ש"דא מוחא לגו מוחא כו' האי קליפה להאי"¹²⁷ – שבנגלה דתורה, הנה בשעת הלימוד חושבים אודות עניני העולם, ובמילא ענין האלקות הוא בהעלם, ואילו בפנימיות התורה, הנה בשעת הלימוד וההבנה וההשגה גופא מונחים בעניני אלקות¹²⁸.ועל זה אמרו חז"ל<89> "המאור שבה מחזירו למוטב" – כיון שגם הלימוד עצמו (נוסף על ההקדמה להלימוד) הוא ענין של יראת שמים.

קמווזהו שיראה עילאה היא באותו מקום כמו חכמה עילאה¹²⁹.

קמזכז. אמנם, עפ"ז יכולים לחשוב שכללות ענין נגלה דתורה הוא רק בגלל שצריכים לברר את העולם, שלכן מוכרחים להתלבש בנגלה דתורה.

קמחאך על זה אמרו חז"ל¹³⁰ "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", היינו, שכדי להגיע לעתיד לבוא (ועד אז – בגן-עדן) לפנימיות התורה, הרי זה ע"י "תלמודו בידו", שזהו הלימוד של הנשמה כמו שהיא בגוף¹³¹, שרוב הלימוד בימינו הוא בנגלה דתורה.

קמטוכפי שמבאר רבינו הזקן, בעל השמחה, באגרת הקודש¹³², שאפילו רשב"י ור' אלעזר בנו, שהיו "בני עלי'" (כמאמר רשב"י¹³³ "ראיתי בני עלי' והם מועטין כו' אם שנים הן אני ובני הן"), ואפילו בהיותם במערה, שאז לא היו בציור של עוה"ז,

קנ– שלכן לא היו שייכים אפילו למצוות גשמיות, כמבואר בלקו"ת פ' שמיני¹³⁴ ש"רשב"י כשהי' במערה י"ג שנה בודאי לא הי' יכול לקיים במעשה כמה מצוות מעשיות . . אכילת מצה בפסח . . ואתרוג וסוכה כו'", ו"המשיך ההמשכות . . ע"י יחודים כו'". והיינו, שאע"פ שע"פ דין היו פטורים ממצוות אלו, בגלל שקיומם הי' קשור עם סכנת נפשות, מ"מ, אי אפשר לומר שהיו חסרים אצלם כל ההמשכות שבפסח וסוכות. ועל זה מבאר רבינו הזקן, שבהיותם במערה המשיכו ההמשכות ע"י יחודים עליונים, כיון שהיו מבחי' "לויתן" ("לויתן זה יצרת לשחק בו"¹³⁵), "שהוא לשון התחברות, כמו הפעם¹³⁶ ילוה אישי אלי"¹³⁷ –

קנאהנה "עיקר עסקיהם במערה הי' תורת המשניות" – נגלה דתורה דוקא.

קנבכח. והענין בזה:

קנגאע"פ שנגלה דתורה הו"ע ה"חומר" שבשמים וארץ הרוחניים, כיוןשקשורה עם ענינים השייכים לנפש הבהמית שהיא בגדר "חומר" אל ה"צורה" דנפש האלקית – מ"מ, אין זה ענין של "חומר" שצריכים לדחותו ולבטלו ח"ו, אלא כמו שהוא בחומר העולם שצריכה להיות העבודה עם החומר עד שסוכ"ס יהי' הענין ד"רוכב על חמור", שהנשמה תקבל חיותה מן הגוף (כנ"ל סי"ח), וכמו"כ בתורה, שדוקא ע"י ה"חומר", לימוד נגלה דתורה ("תלמודו בידו"), באים ללימוד פנימיות התורה לעתיד לבוא.

קנדאלא שענין זה נעשה בהדרגה:

קנהתחילה צריך להיות הענין ד"ויחבוש את חמורו" – שלא להניח לשכל האנושי, שנוטה לבהמיות, להתערב בענינים של שכל אלקי באופן שתהי' לו שליטה עליהם להטות אותם, כי אם רק להשתמש בו עבור ענינים טפלים, עד שתהי' לשכל האלקי ממשלה בגוף.

קנוולאחרי שנעשה הזיכוך, שאין שליטה לשכל האנושי לפעול הטי' כו' – שזהו ענין של "קבלת התורה" אצלו, שאז בטלה ה"גזירה" ונעשה החיבור בין ה"שמים" ו"ארץ" שלו, שה"שמים" יורדים למטה, וה"ארץ" עולה למעלה (ע"ד כללות הענין דמתן-תורה¹³⁸) – אזי נעשה גם הענין ד"וירכיבם על החמור", היינו, שמתחיל להשתמש בשכל האנושי גם עבור ענינים עצמיים שלו, אבל עדיין אין זה העיקר, כיון שההשתמשות בשכל האנושי (ה"חמור") היא רק בנוגע לה"עזר" ("אשתו"), ורק בחלק התחתון שבו ("בניו", "ברא כרעא דאבוה"), היינו, בענינים תחתונים הקשורים עם העולם.

קנזורק לעתיד לבוא יהי' הענין ד"רוכב על חמור" – שאפילו משיח שיזכה לבחינת היחידה, יזדקק לרכיבה על חמור, דהיינו, שדוקא ע"י היגיעה בלימוד נגלה דתורה לזכך את חומר וגסות השכל (ויתירה מזה – דוקא ע"י ענינים של מצוות מעשיות), מגיעים לבחי' "עדן", שעז"נ¹³⁹ "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו", "אינון דדחקין למלה דחוכמתא"¹⁴⁰ (כמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו¹⁴¹), שזהו"ע הקשור עם יחידה שבנפש, שזהו ענינו של משיח – יחידה הכללית.

קנחכט. והנה, נוסף על המדובר לעיל בנוגע לשמים וארץ גשמיים ובנוגע לשמים וארץ רוחניים, הרי ישנה גם המדריגה ה"ממוצעת"שביניהם – שזהו"ע גן-עדן שבארץ, ובארץ גופא הרי זה ארץ ישראל, שנקראת "ארץ החיים"¹⁴², שהיא מכוונת כנגד ארץ החיים שלמעלה, ו"זה שער השמים"¹⁴³, ולכן הרי היא ה"ממוצע" שמחבר שמים וארץ גשמיים עם שמים וארץ רוחניים.

קנטולהעיר, שכל ממוצע יש בו משני הענינים¹⁴⁴ – מהענין שלמטה הימנו, ומהענין שלמעלה הימנו; ומצד זה שהוא מחבר אותם – יש בו עילוי לא רק לגבי התחתון אלא גם לגבי העליון, שזוהי מעלת קו האמצעי, ומעלת כל הממוצעים, שכיון שהם מחברים ומאחדים שני ענינים, הרי הם למעלה משניהם.

קסוגם במדריגה הממוצעת שבין שמים וארץ רוחניים לשמים וארץ גשמיים – שזוהי ארץ ישראל – יש ג"כ ענין הרוחניות (שמים) וגם ענין החומר והגסות (ארץ), ועד להענין דל"ט מלאכות, "הזורע והחורש וכו'"¹⁴⁵, כל פרטי המלאכות ד"סידורא דפת"¹⁴⁶.

קסאובזה יש חילוק כללי בין הזמן שביהמ"ק הי' קיים לזמן הגלות:

קסבבזמן שביהמ"ק הי' קיים נאמר¹⁴⁷ "ולא יחמוד איש את ארצך", היינו, שהארץ הגשמית היתה במעמד ומצב שלא הי' לה שייכות עם גוים, עד כדי כך, שלא הי' אצלם אפילו הענין ד"יחמוד את ארצך". ובמילא, לא הי' לה שייכות גם עם ה"גוי" שבנפש האדם, שזהו הגוף ונפש הבהמית (כמבואר בלקו"ת¹⁴⁸).

קסגאבל משחרב ביהמ"ק, ו"מפני חטאינו גלינו מארצנו", "בנים שגלו מעל שולחן אביהם"¹⁴⁹ – שאז נעשית גם ארץ ישראל עצמה בגלות, שכן, ענין הגלות אינו חייב להיות במרחקים דוקא, שהרי יכול להיות מעמד ומצב שנמצאים בקירוב מקום, אלא ש"פנו אלי עורף ולא פנים"¹⁵⁰, שזהו ענין של גלות הכי גדול, כמ"ש¹⁵¹ "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" – אזי "ויבלעוה לגיונות ויירשוה עובדי זרים וכו'"¹⁵², והיינו, שגוים כפשוטם, וגם הגוים שבנפש האדם, הגוף ונפש הבהמית, יכולים להכניס שמה מהחומריות והגסות שלהם.

קסדאמנם, כיון שזוהי גסות וחומריות של "ארץ החיים" – הנההעבודה בזה היא לא ע"י תעניות וסיגופים, באופן ש"תהי' הארץ שממה"¹⁵³, אלא אדרבה – צריך להיות הענין ד"ויחבוש את חמורו", שהחומריות לא תבלבל כו', ואח"כ צריך להיות הענין ד"וירכיבם על החמור", ועד להענין ד"רוכב על חמור".

קסהובפשטות – הרי זה היעוד ש"עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת"¹⁵⁴, היינו, שלא יצטרך להיות ענין החרישה וזריעה וכל שאר עניני הבירורים, אלא הארץ תוציא מעצמה ענינים שהם בתכלית הבירור והזיכוך, הן בנוגע ללבושים היותר משובחים, "כלי מילת", והן בנוגע למזון היותר משובח, "גלוסקאות", היינו, לא רק לחם סתם, אלא לחם יפה.

קסול. וכל זה נעשה על ידי העבודה במשך זמן הגלות, ובפרט על ידי היגיעה בתורה, "דדחקין למלה דחוכמתא", שזהו"ע ד"תלמודו בידו",

קסזשעי"ז יומשך בגלוי בקרוב ממש ע"י משיח צדקנו הענין ד"רוכב על חמור" בכל הדרגות,

קסח– מה"חמור" (חומריות) שבשמים וארץ רוחניים, ועד לשמים וארץ גשמיים, ובינתיים, בהממוצע שביניהם, בארץ החיים, ארץ הקדושה, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"¹⁵⁵ –

קסטובכולם פועלים לגלות את העילוי שישנו בה"חומר", שעל ידו יהי' "רוכב על חמור", היינו, שבחי' היחידה תתעלה למעלה יותר לבחי' יחיד (כנ"ל סכ"ד),

קעובאופן ד"מושיב יחידים ביתה"¹⁵⁶, כהפירוש בזה בתורת החסידות¹⁵⁷ שבחי' ה"יחידה" שבנפש ובחי' ה"יחיד" נמצאים יחד באותו בית – "ישראל וקוב"ה בלחודוהי"¹⁵⁸, ו"אין לזרים אתך"¹⁵⁹, שענין זה יהי' כאשר יקויים היעוד<72> "ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד"¹⁶⁰.

קעא*לא**. בהמשך להמדובר לעיל אודות שמים וארץ רוחניים, שמים וארץ גשמיים והממוצע שביניהם שזוהי ארץ ישראל, שלעת"ל, כאשר יקויים היעוד<22> "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", אזי תהי' גם הארץ הגשמית בתכלית הזיכוך – צריך להבין: מהו הצורך בענין הגשמיות?

קעבובפרט ע"פ הפס"ד בתורת החסידות¹⁶¹ כדעת הרמב"ן¹⁶² שלעתיד לבוא יהיו נשמות בגופים, אלא שלא יצטרכו לאכילה ושתי' – הרי כיון שזוהי רוחניות בטהרתה ("היילע רוחניות"), למה יצטרכו בכלל לבוש גשמי?

קעגומבואר בזה, שכיון שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים¹⁶³, לכן, דוקא ב"תחתונים", בגשם, מקבלים ובאים לעצמות ומהות, יותר מאשר ע"י ענינים רוחניים.

קעדוכידוע המשל ודוגמא לזה, מהחילוק שבין רב ותלמיד לאב ובן – שגם כאשר מדובר אודות תלמיד מובהק הקשור ביותר אל הרב, ובמילא מתמסר הרב אליו לגמרי לעשות הכל בשבילו מתוך אהבה וחשק וחפץ ורצון פנימי, ע"ד האב שמתמסר לבנו, מ"מ, אין התלמיד לוקח את העצמיות של הרב; ורק בן לוקח את הפנימיות והעצמיות של האב. והיינו, שהשפעת השכל אינה מגעת להשפעה עצמית שנמשכת ע"י טפה גשמית דוקא, כיון שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר.

קעהוזוהי גם מעלת הנשמות על מלאכים – כמבואר בביאורי הזהר¹⁶⁴ ששורש הנשמות הוא מזיווג גופני, ואילו שורש המלאכים הוא מזיווג דנשיקין, שדוגמתו הו"ע השפעת השכל, שאף שיש בזה כמה דרגות זו למעלה מזו, הרי גם הדרגא העליונה שבזה אינה מגעת למעלת הבן שלוקח את עצמיות האב.

קעווזוהי גם ההסברה לכך שדוקא ע"י מצוות מעשיות לוקחים עצמות יותר אפילו מאשר ע"י תורה, כמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו¹⁶⁵.וזהו הטעם שלעתיד לבוא יהי' הדין ש"מעשה גדול" (דלא כמו עכשיו שהדין הוא ש"תלמוד גדול")¹⁶⁶ – כיון שדוקא במעשה מתגלה הענין ד"גדול הוי' ומהולל מאד"¹⁶⁷ יותר מאשר ב"תלמוד".

קעזולכן יצטרכו אז שיהי' דוקא הציור הגשמי של כל הענינים דשמים וארץ גשמיים וארץ ישראל הגשמית, וכדי ש"שם נעשה לפניך . . כמצות רצונך", יצטרכו בהמה גשמית, וביהמ"ק שבנוי במקום גשמי ובמדות גשמיים, וכל פרטי הענינים הגשמיים הדרושים לקיום המצוות<23>.

קעחלב. והנה, כיון ש"תכלית השלימות . . של ימות המשיח . . תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות" (כדברי רבינו הזקן<67>), לכן, גם במשך זמן הגלות ישנו ע"ד זה, ולא רק ע"ד זה, כי אם אותם הענינים, אלא שלפי שעה הם בהעלם.

קעטוענין זה מודגש בכך שבתורה גופא לוקחים רזין דרזין שבתורה, וממשיכים אותם דוקא באופן של חב"ד, ולא רק בחכמה בינה ודעת של נפש האלקית, אלא באופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה", שגם בחכמה בינה ודעת של שכל הטבעי ושכל האנושי, יהי' מובן תכלית הפנימיות שיש בתורה – רזין דרזין.

קפוזהו הפס"ד של חסידות חב"ד, שאי אפשר לצאת י"ח בענין האמונה, שמאמינים שכן הוא הדבר, אלא צריכים להתייגע עד מקום שיד שכלו מגעת לא רק בענינים דנגלה דתורה, אלא גם – ובמדה יתירה – בענינים דפנימיות התורה, ובזה גופא – לא רק ברזין דאורייתא, אלא גם ברזין דרזין.

קפאלג. ומזה מובן ג"כ בנוגע לעניני ארץ ישראל, שאין לחשוב שכיון שנמצאים בזמן הגלות אזי יכולים לוותר על איזה ענין שיהי'.

קפבישנם אמנם כל הענינים שבאים כתוצאה מזה ש"ויבלעוה לגיונות כו'", וזהו חושך כפול ומכופל, ועד כדי כך, שהחילוק שבין הזמן שבית המקדש הי' קיים לזמן הגלות כפי שהוא בארץ ישראל הוא באופן של נפילה עמוקה יותר מאשר בחוץ-לארץ¹⁶⁸, כידוע¹⁶⁹ המשל מנפילת החומה, שנפילת האבן שנמצאת בחלק העליון של החומה היא בעומק יותר מאשר נפילת האבן שנמצאת באמצע או בתחתית החומה;אבל לאידך גיסא, מצב זה גופא מטיל אחריות גדולה יותר – שאפילו בנוגע לענינים החומריים והגשמיים שבארץ ישראל, יש להתייגע באותה מדה של יגיעה שמתייגעים בכל עניני תומ"צ, אע"פ שזוהי עבודה קשה יותר מהעבודה עם הענינים העומדים להתברר בחוץ-לארץ, כפי שמבאר רבינו הזקן בד"ה וללבן שני בנות¹⁷⁰, החילוק שבין חוץ-לארץ לארץ ישראל לאחרי החורבן.

קפגלד. וזהו גם מ"ש רבינו הזקן באגה"ק בכ"מ אודות גודל המעלה שבצדקת ארץ ישראל¹⁷¹, ארץ החיים, "להקימה מעפר"¹⁷², – שהכוונה בזה היא, בפשטות, ששלחו כסף לאלו שנסעו לשם ללמוד תורה ולהתעסק במצוותי', כדי לספק להם את צרכיהם הגשמיים, מזון ולבוש.

קפדוענין זה קשור גם עם הפצת המעיינות חוצה – כפי שמקשר זאת גם עם הגאולה די"ט כסלו, ש"צדקת ארץ ישראל . . היא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו כו'"¹⁷³ – להמשיך רזין דרזין בענינים גשמיים.

קפהוזהו גם לימוד והוראה – שצריכים לעזור ולסייע לאלו שדרים בארץ ישראל, וממלאים שם רצון הבורא ע"י לימוד התורה וקיום המצוות.

קפווכידוע גם מ"ש בתשב"ץ קטן¹⁷⁴ [המחבר הי' גדול בישראל ("אַ גרויסער איד"), אבל הספר הוא קטן בכמות לגבי שו"ת תשב"ץ] גודל העילוי של אלו שעולים לארץ ישראל ועוסקים בתומ"צ בשבתם על התורה ועל העבודה, ובמילא, צריכים לעזור להם לא רק בענינים רוחניים, אלא גם בענינים גשמיים.

קפזוצדקה זו היא צדקה נעלית יותר מכל שאר הצדקות, וכפי שמבאר באגה"ק¹⁷³ ש"צדקת ארץ ישראל היא צדקת ה' ממש, כמ"ש<155> תמיד עיני ה' אלקיך בה . . והיא שעמדה לנו . . ותעמוד לנו לעד כו'".

קפח[מובן שאין זה שולל את נתינת הצדקה למי שרק דר בארץ ישראל, שהרי לא גרע משאר בני ישראל, ובפרט שכיון ש"לא ידח ממנו נדח"¹⁷⁵, וסוכ"ס יעשה תשובה, ואז יהיו אצלו כל הענינים כדבעי, הרי נמצא שיש בזה העילוי המיוחד על כל שאר הצדקות, ע"ש העתיד לבוא].

קפטלה. ובקשר להנ"ל – הנה בי"ט כסלו זה ניתוספו שני ענינים,ענין א' – בעניני הפצת המעיינות חוצה, שמים וארץ רוחניים, וענין א' – שקשור עם שמים וארץ גשמיים:

קצא) ביום י"ט כסלו זה התחילו להדפיס כתבי-יד שנעתקו ממאמרי רבינו הזקן, שלא נדפסו מעולם; חלקם נדפסו בשינויי נוסחאות, וחלקם שלא נדפסו מעולם¹⁷⁶. ובמילא, ניתוסף דבר חדש – שיומשך מהמייסד של תורת חסידות חב"ד אל ה"חוצה" ע"י ההפצה. ומגלגלין זכות ליום זכאי¹⁷⁷ – שביום י"ט כסלו זה התחילה ההדפסה בפועל.

קצאב) אם רק מילאו את בקשתי שכתבתי לארץ הקדושה¹⁷⁸ – הנה היום תהי' התייסדות [ועכ"פ הכרזה בדיבור שיביא לידי מעשה] של שיכון חדש בכפר חב"ד, שיסד כ"ק מו"ח אדמו"ר, ממלא-מקומם של נשיאי חב"ד עד לרבינו הזקן, בעל השמחה.

קצבלו. ויעזור השי"ת שהתחלה טובה זו – שהיא כבר התחלה שבאמצע העבודה – תהי' באופן ד"עד מהרה ירוץ דברו"¹⁷⁹, הן בהענינים הרוחניים שבזה, והן בהענינים הגשמיים שבזה,

קצגאשר, משיכון זה תהי' הצמיחה ("זאָל זיך פאַנאַנדערוואַקסן") כלשון הכתוב¹⁸⁰ "הרחיבי מקום אהלך",

קצדומהדפסה זו תתפשט הפצת המעיינות חוצה עד לה"חוצה" היותר תחתון,

קצהשאז תהי' ההתפשטות ד"הוי' אחד ושמו אחד" בכל העולם כולו,

קצוועי"ז ש"יפוצו מעינותיך חוצה", אזי "קא אתי מר"¹⁸¹ – ביאת משיח למטה מעשרה טפחים,

קצזויוליכנו קוממיות לארצנו – את בני ישראל שבארץ ישראל, להוציא אותם מהגלות דשם, ולהעמידם במעמד ומצב של "קוממיות" כפי שצריך להיות בפועל בארץ ישראל – "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" – בנוגע להנהגה במחשבה דיבור ומעשה של כל הדרים עלי', שזוהי ההוצאה מהגלות שלהם להגאולה שלהם,וכמו"כ יוליכנו קוממיות לארצנו – בנוגע לבני ישראל שנמצאים לעת-עתה בחוץ-לארץ, שבקרוב ממש יוליך אותם ל"ארץ אשר גו' עיני ה"א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, שתתפשט בכל הארצות¹⁸².

קצח***

קצטלז. בכלל הסדר הוא שבי"ט כסלו לא עורכים מגבית¹⁸³ מיוחדת. אך באופן יוצא מן הכלל – כיון שיש צורך בהרחבה, ובפרט בהענינים דהפצת המעיינות חוצה, ובנוגע להשיכון בכפר חב"ד שבארצנו הקדושה – יערכו עתה מגבית עבור השיכון¹⁸⁴.

ר– בנוגע לענינים של הדפסה, הנה בעזה"י יסודר הדבר באופן אחר, ולא בזה מעוניינים בעריכת מגבית זו, שכן, הפצת המעיינות חוצה הו"ע רוחני בערך להשיכון, וידוע המשל בחסידות¹⁸⁵ שכדי להגבי' את הבנין כולו, העצה היא לא להגביהו מאמצעיתו, אלא מתחתיתו דוקא;

ראאבל בנוגע להשיכון – הנה נוסף על החלק שכפר חב"ד צריך ליתן, בודאי ישתתפו גם כל הנמצאים כאן כפי נדבת לבם, בסכומים גדולים והגונים.

רבולא לדחות זאת לזמן שלאחרי זה, אלא ליתן היום בלילה, או מחר, לא יאוחר מלפני שבת – כדי שהנתינה תהי' קשורה עם היום "אשר פדה בשלום נפשנו" (כפי שכותב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע¹⁸⁶, אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר), "פנימיות נפשנו", הקשורה עם "פנימיות ועצמיות אוא"ס ב"ה", ובאופן שבא לידי נצחון וגאולה, עד שאפילו גוים הכריזו שרבינו הזקן חפשי ויכול לעשות כל הענינים כרצונו – שזהו תכלית ההתפשטות וההפצה עד ל"חוצה" ממש.

רגלח. בכלל הסדר שלי שאינני מתערב להביע דעתי בנוגע לכמות הנתינה של כל אחד; הנני לוקח את הנתינה, ואחד מן השנים: או שהנני מרוצה, או שאינני מרוצה, ומשאיר את העדר שביעת הרצון לעצמי.אך כיון שזהו לגמרי ענין היוצא מן הכלל, אהי' גם אני יוצא מן הגדר ויוצא מן הכלל, ואם יהי' נראה בעיני שנותנים סכום פחות מדי ("צו ווייניק"), אסיר את מסוה הבושה ("איך וועל זיך אָפּשעמען"), ואצוה עליו – בכח הענינים שעבורם צריכים את הכסף (ובנדו"ד: השיכון) – להוסיף כפי שיראה בעיני.

רד– אם אעשה זאת שלא בשעת ההתוועדות, אינני יודע אם ישמע בקולי; אבל כאשר יושבים יחד עם כל הקהל, מסתמא יתבייש לומר להיפך...

רהובטוחני שהקב"ה יעמוד בדיבורו – שאמר "עשר בשביל שתתעשר"¹⁸⁷, ואמר "ובחנוני נא בזאת . . והריקותי לכם ברכה עד בלי די"¹⁸⁸, ובפרט כאשר מדובר אודות צדקת ארץ ישראל שקודמת לצדקת חוץ-לארץ, כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק, כך, שבנוגע לצדקה זו ניתוסף גם פס"ד של רבותינו נשיאינו.

רוואם יהי' נראה למישהו שציוו עליו לתת סכום שלא לפי כחו – הנה הכוונה בזה היא כדי שהקב"ה יתן לו לכל-הפחות ארבעה פעמים ככה¹⁸⁹, ובמילא, כשיוסיף עוד אלף דולר, יתן לו הקב"ה עוד ארבעת אלפים דולר!

רזויעזור השי"ת שלא יצטרכו לציווי, אלא שכל אחד יתן בעצמו בשמחה ובטוב לבב,

רחויבנו את ה"שיכון" בכפר חב"ד זה, וכפר חב"ד שני¹⁹⁰, ועד שחב"ד תכבוש את ארץ ישראל כולה – בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

רט[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].

רי***

ריאלט. מבואר בקבלה ובחסידות¹⁹¹ שהחילוק בין קבלת הרמ"ק לקבלת האריז"ל הוא, שקבלת הרמ"ק היא בספירות דתהו (בעניני תהו בתיקון גופא), ואילו קבלת האריז"ל היא בתיקון.ועד"ז יש לומר בנוגע לדרישת רבינו הזקן בתורת חסידות חב"ד – שזהו"ע ד"לא תהו בראה (אלא) לשבת יצרה"¹⁹²:

ריבתביעתו של רבינו הזקן שעניני רזין דאורייתא יתלבשו בחב"ד, בחכמה בינה ודעת של נפש האלקית, ועי"ז גם בחכמה בינה ודעת של נפש הטבעית ושכל האנושי – הנה לגבי שאר השיטות הרי זה ע"ד החילוק שבין ההנהגה ד"תהו" להנהגה ד"לשבת יצרה" בתיקון גופא,

ריגכי – בתהו, כל הענינים הם באופן של "כתרים"¹⁹³, דהיינו מקיפים¹⁹⁴, וכמו"כ בנוגע להשיטה ד"צדיק באמונתו יחי'"¹⁹⁵, "אל תקרי יִחְי' אלא יְחַי'"¹⁹⁶, היינו, שע"י אמונה לבדה שייכים כבר לכל הענינים – הרי אמונה הו"ע של מקיף, שזהו"ע דתהו,

רידואילו התביעה של חב"ד היא – "לשבת יצרה" – שיומשך במוחין ע"י הלימוד באופן של הבנה והשגה, ומוחין – ענינם פנימיות.

ריהמ. והנה, החילוק שבין תהו לתיקון (באותיות הקבלה) הוא – שבתהו היו אורות מרובים וכלים מועטים, ואילו בתיקון היו אורות מועטים וכלים מרובים¹⁹⁷.

ריוומבואר בזה¹⁹⁷, ש"כלי מועט" פירושו שהוא עומד בתנועה של "רצוא", ובלשון פשוטה היינו שאין לו סבלנות לקליטת והתיישבות האורות, להיותו ברצון של כליון, כלות הנפש, שזהו"ע דתהו.

ריזואילו אורות דתיקון, עם היותם אורות מועטים, היינו, שבהבנה והשגה ובגילוי אלקות לא נותנים לו הרבה, מ"מ, יש לו "כלים מרובים", היינו, שיש לו רצון שלם להענין ד"שוב", לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

ריחמא. וכל ענינים אלו כמו שהם ברוחניות – נשתלשלו אח"כ גם בגשמיות:

ריטגם בגשמיות ישנו ענין האורות וענין הכלים: "כלים" (בכללות) – הם הענינים הגשמיים, ו"אורות" (בכללות) – הם עניני התומ"צ שמקיימים בהענינים הגשמיים.

רכוהנה, הענין דאורות מועטים בכלים מרובים שבעולם התיקון, אינו באופן שחלק מהכלים נשאר ריק, ללא אור, אלא הפירוש הוא שהכליםנעשו מלאים לגמרי באור, אע"פ שמצד האור הרי זה באופן שנקרא "אורות מועטים".

רכאויש לבאר הדוגמא לזה בעניני עבודה:

רכבידוע מ"ש רבינו הזקן¹⁹⁸ בענין קיום "מצות המלך בלי טעם גם אילו לא הי' נעשה היחוד . . כמו אילו נצטווה לחטוב עצים עד"מ".

רכגוהיינו, שחושב שעי"ז לא נפעל מאומה בענין האורות והגילויים שלמעלה, אבל מצד עצמות ומהות, יש בזה תכלית העילוי שממלא את רצון העצמות שציווהו לחטוב עצים, אלא שה"אורות" הם מועטים, שאין בזה אורות וגילויים;

רכדואעפ"כ, יש לו בזה "כלים מרובים", היינו, שיש בזה כל ההתרחבות שבאה מצד כל עשר הכחות שבנפש, כולל גם כחות המקיפים, עד לכח התענוג שענינו הוא התרחבות והתפשטות.

רכהמב. וכן הוא גם בנוגע לענינים גשמיים כפשוטם:

רכואע"פ שתכלית הענין הוא להיות שליטת האור על הכלי, מ"מ, הרי צריכים גם כלי, וכלי מתאימה, שזהו"ע "כלים מרובים", בכדי שיוכלו לקבל ולהכיל את האורות מועטים דעולם התיקון, ועל ידם יקבלו אח"כ גם את האורות מרובים דעולם התהו, ועד לעצמות ומהות שלמעלה מכל עניני אורות.

רכזומזה מובן גם בנוגע להוראת התורה (גם ע"פ נגלה) שכדי שתהי' השראת הברכה מלמעלה צריכים איזה ענין בגשמיות שבו תוכל להיות השראת הברכה¹⁹⁹ – שכאשר ניתוסף שני ענינים בגשמיות, היינו, התרחבות יתירה בגשמיות, אזי ישנו נתינת מקום יותר להשראת ריבוי הברכה שמלמעלה.

רכחמג. ובנוגע לעניננו:

רכטכיון שצריכה להיות התרחבות בכל הענינים דהפצת המעיינות חוצה בחוץ-לארץ – צריכים על זה "כלים מרובים".

רלוכיון שה"כלים" להפצת המעיינות חוצה הם – בכללות – תלמידי ישיבת תומכי תמימים, הרי מובן ש"כלים" אלו צריכים להיות מרובים גם בכמות כפשוטו (ובמילא יוכל להיות גם ענין ההפצה בהתרחבות והתפשטות), שעי"ז יוכלו לקבל לא רק את האורות מועטיםדתיקון, שענין זה הוא בתור התחלה, אלא לאח"ז גם את האורות מרובים דתהו, ולאח"ז גם הגילוי דעצמות ומהות.

רלאוכמו"כ בנוגע להשיכון בכפר חב"ד, שזהו ה"כלי" לה"אורות" שיומשכו על ידו – שצריך להיות "כלים מרובים", היינו, שתהי' התרחבות והתפשטות בכל פרטי עניני הכפר, כולל גם הרחבה בעניני פרנסה,

רלבועי"ז יוכלו להיות בהתיישבות האורות המועטים דעולם התיקון, וגם האורות המרובים דעולם התהו,

רלגוהיינו, שגם אלו שלעת-עתה תועים ("זיי בלאָנדזשען") ב"עולם התהו", אלא שהם נדבקים ("זיי קלעפּן זיך צו") לה"כלים" דכפר חב"ד, ובמילא מסייעים הם בעניני הכפר, ובאופן שמצד הענין ד"רב תבואות בכח שור"<47>, הנה ע"י הסיוע וההשתדלות שלהם יומשך ריבוי השפעה בכל עניני הכפר – הרי כיון שכלי דקדושה ממשיך אור, ע"ד שאברי הגוף ממשיכים אור וחיות הנשמה²⁰⁰, הנה סוכ"ס ימשכו הם ("זיי וועלן אַריינגעצויגן ווערן") בעניני ה"מעיינות מים חיים", ויהיו לומדי תורה ומקיימי מצוות בפועל בחיי היום-יומיים, ושכרם יהי' כפול גם בעוה"ז.

רלדובפשטות – שתהי' תוספת ברכה והצלחה בכל עניני כפר חב"ד, אפילו בענינים אלו שבערך שאר הענינים הרי הם ענינים חומריים, ולכל- הפחות ענינים גשמיים, שכן, חומריות זו תזדכך ותהי' גשם, והגשם יתברר ויזדכך עד שיהי' ע"ד פנימיות הכלי שמתאחדת עם האור ועם פנימיות האור, ועי"ז לוקחים את ה"עצם" בעצמו – שיהיו שם ה"מעיינות" כמו שהם, ומשם יתפשטו בכל הסביבה, ועד בכל מקום שידם מגעת, ובאופן שנשתרבבה ידם (בלשון הגמרא²⁰¹), להגיע למרחוק יותר ויותר.

רלהוכל אלו שמסייעים בזה מחוץ-לארץ ומארץ ישראל, יתברכו ברוחניות, להיות לומדי תורה לשמה ומקיימי מצוות בהידור, וטוב יהי' להם בגשמיות וברוחניות גם יחד.

רלו[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש – "לכתחילה אַריבער".

רלזאח"כ התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לקרוא את שמותיהם של המשתתפים שרשמו ע"ג פתקא את סכום נדבתם, באמרו לכל אחד כמה עליו להוסיף: עוד מחצה, עוד הפעם ("נאָך אַמאָל אַזוי פיל"), ב' פעמיםככה, ג' פעמים, ד' פעמים, ה' פעמים, עשר פעמים, עשרים, שלושים, עד חמישים פעמים, ולא' אמר ליתן מאתיים פעמים ככה (לאחדים אמר להוסיף עוד "<0>", או "<00>" בסוף הסכום). וכן אמר, שאפשר להשלים את נתינת הסכום במשך השנה, אבל צריכים ליתן את הסכום כולו.

רלחלכו"כ אמר להוסיף גם עבור בני ביתם, להוריהם, ולאחדים הבטיח ברכות בענינים פרטיים בהמצטרך להם: להתברך בזרעא חייא וקיימא בקרוב ממש, להרחבת הפרנסה, וכיו"ב.

רלטבתחלת ההכרזות, הפסיק כ"ק אדמו"ר שליט"א, ואמר:

רמישנם כאלה שמתייראים ליתן נדבתם עתה, כיון שאכריז ברבים כמה עליהם להוסיף, והיו מעדיפים למסור נדבתם בהזדמנות אחרת, כדי שיעבור בשתיקה.

רמאאבל, הזמן דעכשיו הוא יו"ט של רבינו הזקן, עת רצון, שמחתו של רבינו הזקן, ובמילא, כאשר יתנו נדבתם עתה, הרי נוסף לכך שהקב"ה ישלים ד' פעמים ככה, או עשר פעמים ככה, יכולים לפעול ענינים ברוחניות ובגשמיות, כפי שביכלתו של רבינו הזקן לפעול.

רמבוכיון שכן, הרי כדאי להעמיד את עצמו "בסכנה" שאצוה ליתן כמה פעמים ככה, כדי לזכות בברכותיו של רבינו הזקן בהמצטרך להם.

רמגבמהלך ההכרזות, הביע כ"ק אדמו"ר שליט"א את תמיהתו שנותנים סכומים קטנים, באמרו: למה יש אצלם "קליינע השגות", "מצומצם'דיקע השגות", מה איכפת להם שהקב"ה יתן להם יותר הצלחה?!... ואמר לא' שהסכום שנותן הוא לגמרי שלא בדרי דאונא... ואח"כ אמר: הרי זה צמצום מבהיל! אפילו צמצום הראשון לא הי' באופן כזה, שהרי צמצום הראשון הי' רק בהאור, ואילו עצמות ומהות נשאר במקומו, אבל "עצמות ומהות" שבנדו"ד ג"כ נעלם!...

רמדלא' אמר: מניין יקח ליתן את הסכום – אינני יודע, אבל, כיון שהקב"ה אומר "לי הכסף ולי הזהב"²⁰², בודאי ימציא לו כו'.

רמהלא' אמר: שיתן ג' פעמים ככה, ויתחיל ללמוד חסידות בכל יום.

רמולא' שביקש ברכה בענין פרטי, אמר: יש לו את החשבונות שלו... ותמיד מבקש על הטפל ולא על העיקר. (והוסיף:) במקום לבקש ברכה על לימוד החסידות, להצליח בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור –שואלים רק אודות עניני כספים... ואח"כ לימד עליו זכות, באמרו (בבת- שחוק): נוּ, גם רבינו הזקן דיבר אודות עניני כספים, וא"כ, טוב הדבר... שהרי הנכם מתנהגים כמו רבינו הזקן... אבל, לא כל אחד יכול להשיג את דרגתו של רבינו הזקן...

רמזבמהלך ההכרזות הי' כ"ק אדמו"ר שליט"א "אויפגעלייגט", והתחיל בעצמו לנגן כמה ניגונים, וכן אמר כמ"פ שהעיקר שתהי' הנתינה בשמחה ובטוב לבב].

רמח***

רמטמד. כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בי"ט כסלו צ"ח אודות ההתוועדות של אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, לפני חמישים שנה, שבה סיפר הסיפור האמור אודות כלות הנפש מצד תענוג בעניני אלקות – הוסיף לספר²⁰³:

רנבהתוועדות הנ"ל נכחו חסידים בעלי צורה הן בהשכלה והן בעבודה.

רנאעל השולחן היתה מונחת "גריקענע קאַשע" (דייסת כוסמת) – כהמנהג משנים קדמוניות שבי"ט כסלו היו אוכלים "גריקענע קאַשע" – ואחד המסובים (או כמה מהם) אכל בינתיים ה"קאַשע" מתוך "געשמאַק". ואמר לו כ"ק אדנ"ע: שכחתם שהנכם אוכלים "קאַשע"!...

רנבוההסברה בזה היתה, שכיון שבהתוועדות הנ"ל דובר בעניני אלקות באופן של הבנה והסברה, עד שהחסיד הנ"ל נתעורר בהרגש של תענוג מוחשי בשכל דנפש האלקית, הרי זה נמשך גם בהמדות דנפש הטבעית, ומזה נעשה התפשטות והתלבשות התענוג באכילת ה"גריקענע קאַשע".

רנגוענין זה מהוה הוראה – שגם כאשר נמצאים בשלימות העבודה ובמצב של עילוי בעבודה, מ"מ, צריך להיות ענין של שמירה כו',

רנדוכמשנת"ל בהמאמר²⁰⁴,

רנה[המאמר הוא של אדמו"ר מהר"ש משנת תרל"ז, אלא שאינו בכתי"ק בביכל הדרושים דשנת תרל"ז, ונמצא רק בביכל אחד (של שמערלינג מתל-אביב, ויישר-כחו)²⁰⁵, ומציין הרושם (אולי הוא זקנו או אביו) "ששמעתי בעצמי מפיו אדמו"ר שליט"א . . בחורף דהתחלת מלחמת ראַסיע עם ישמעאל" (אז התחילה המלחמה עם התורכים).– מה שהנ"ל מקשר את המאמר ד"ה פדה בשלום נפשי עם המלחמה עם התורכים, אינני יודע, ובכל אופן, זהו ענין פרטי שלו.

רנוואיידי דחביבא – כיון שחוץ מביכל זה לא מצאתי המאמר בשום מקום – נאמר מאמר זה היום],

רנזשכל ענין צריך שמירה, אפילו עניני מצוות, ואפילו עניני תורה שאינם בבחינת גדרים וסייגים, שזהו בחי' ה"בית" שבתורה – שהרי נוסף לכך שהתורה נקראת בשם "בית", נקראת היא גם בשם "מזון" ו"לבוש", ונמצא, שענין ה"בית" שבתורה שומר גם את עניני התורה שנקראים בשם "מזון" ו"לבוש".

רנחמה. והגע עצמך:

רנטאפילו כאשר מסיבים בהתוועדות י"ט כסלו עם כ"ק אדמו"ר נ"ע, נשיא בישראל, אשר, "כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה"²⁰⁶, ובהתוועדות זו מדברים אודות ענין של תענוג הקשור עם כלות הנפש לאלקות (כהסיפור אודות רבינו הזקן²⁰⁷, שהגיע לכלות הנפש מצד גודל התענוג שזכה למסור נפשו על תורת הבעש"ט והמגיד) – אעפ"כ, יכולה להיות מציאות אצל חסיד בעל צורה בעבודה או בהשכלה או בשניהם, שהתענוג שלו יתפשט ויומשך בתענוג של אכילת "גריקענע קאַשע",

רסולא מפני שמרגיש בזה אלקות, או כדי למנוע ענין של כלות הנפש (כהסיפור המפורסם²⁰⁸) – שאז לא הי' צריך כ"ק אדנ"ע לעצור אותו – אלא תענוג באכילת "גריקענע קאַשע" כפשוטו, אפילו לא באופן המבואר בתניא²⁰⁹ שכוונת האכילה היא כדי שהגוף יהי' בריא ויוכל לעבוד עבודת הבורא.

רסאומזה מובן ההדגשה היתירה בצורך השמירה והזהירות לשלול את הרגש התענוג באכילת "גריקענע קאַשע", אפילו בשעה שעוסקים בעניני תורה ועבודה, אפילו בי"ט כסלו, בהתוועדות חסידית, והתוועדות של נשיא בישראל, כ"ק אדנ"ע, אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

רסבועאכו"כ כאשר עניני המעלה שבזה חסרים, ואילו הענינים הקשורים עם עוה"ז הם בתקפם – הרי בודאי שצריכה להיות שמירה וזהירות יתירה.וכשם שהדברים אמורים בנוגע לתענוג בעניני אכילה, כן הוא גם בנוגע להתענוג שבאמירת דבר-צחות ("אַ גלייך-ווערטל"), או בביטול הזולת (תמורת ביטול עצמו...), אשר, אם בכל הזמנים צריכים להזהר מזה, עאכו"כ בשעה שנמצאים בתנועה של התפשטות איזו שתהי', אפילו מצד הקדושה, שאז עלולה לבוא תנועה של התפשטות בעניני נפש הבהמית, כמובן מסיפור הנ"ל.

רסגמו. וסיפור זה אינו סיפור דברים בעלמא, אלא גם הוראה:

רסדלאחרי שכ"ק אדנ"ע עצר את החסיד הנ"ל והעיר לו ששוכח הוא שאוכל "גריקענע קאַשע", ונמסר הדבר לדורותיו אחריו – יכול כל אחד להזכיר זאת לעצמו, היינו, שהתענוג שלו בעניני אלקות עד לכלות הנפש, יורד ומתלבש (ובא ממנו המסובב) בהתענוג של נפש הבהמית באכילת "גריקענע קאַשע", ואינו עושה דבר להגביל את התענוג שלא יומשך בענינים תחתונים.

רסהוככל הענינים דתורת החסידות, ניתן גם ענין זה באופן שיוכלו לפעול זאת, מתוך שמחה וטוב לבב, בקו של להרבות אור – שאפילו מעט אור דוחה הרבה חושך²¹⁰, ועאכו"כ הרבה אור – שניתן כח לכל המקושרים והשייכים, שכאשר יזכירו לעצמם פתגם זה, יועיל הדבר למנוע את ההתפשטות של "פלשתים" דלעו"ז²¹¹, ואפילו את ההתפשטות של "פלשתים" שבאמצע, בין קדושה ללעו"ז,

רסווישתמשו בבארות של יצחק שלא סתמום פלשתים²¹², שהם הבארות שנמשכו בה"מעיינות מים חיים" של פנימיות התורה, שעל ידם באים לבאר השלישית, עלי' נאמר²¹³ "ויקרא שמה רחובות כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ", וכמ"ש הרמב"ן²¹⁴ דקאי על בית המקדש השלישי שאין אחריו גלות, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

רסז[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר מהורש"ב – ניגון הכנה, ואח"כ צוה לנגן ניגון אדמו"ר הצ"צ].

רסח*מז**. כיון שיתכן שיש כאלו שיש להם טענות כו' – אזי העצה היא שאבטא זאת בעצמי בדיבור, כדי להקל ולהחליש את הטענות:

רסטמצינו בגמרא²¹⁵ בנוגע לפרנס שמטיל אימתו על הציבור, שיש על זה עונש מאויים.

רעאבל, אין זה שייך לעניננו, שהרי: (א) אינני "פרנס". (ב) אינני "מטיל אימה", (ג) לא אשלח אח"כ שוטר לתבוע מה שהתחייבו, (ד) לא הכרזתי את הסכומים, אלא רק אמרתי כמה פעמים ככה צריך כל אחד ליתן, ומכאן ואילך תלוי הדבר בבחירתו החפשית של כל אחד, ואם יתן כפליים ממה שהכרזתי – תבוא עליו ברכה, והקב"ה יתן לו כמה פעמים ככה בכל המצטרך לו ולבני ביתו.

רעאוהעיקר – שהנתינה תהי' בשמחה, שכן, נוסף על המבואר בחסידות²¹⁶ שכל הענינים דתורה עבודה וגמילות חסדים צריכים להיות בשמחה ובטוב לבב דוקא, הרי יש ענינים שהציווי אודותם נתפרש בכתוב, ואין צורך ללמוד זאת מדברי סופרים בלימודים שונים, ובנדו"ד, מקרא מלא דיבר הכתוב²¹⁷ בנוגע לצדקה: "ואל ירע לבבך בתתך לו"!

רעבוענין זה הוא לא רק ציווי, אלא כמבואר בחסידות בנוגע לכל עניני התורה, שזהו גם סיפור דברים של הקב"ה שכן הוא באמת²¹⁸, היינו, שכאשר יהודי נותן צדקה אפילו בסכום שנדמה לו שהוא למעלה מכחותיו, ונדמה לו שאינו מרוצה מכך, הנה בפנימיותו הרי זה באופן ש"לא ירע לבבו", ואם נדמה לו אחרת, הרי זה רק הסתות ופיתויים של יצרו הרע, אשר, כשם שלא צריך לציית לו בשאר ענינים, כמו"כ לא צריך לציית לו בענין זה.

רעגמח. והנקודה בכל הדבר היא:

רעדעומדים אנו בזמן מסוגל ביותר שהאתערותא דלתתא תפעל אתערותא דלעילא – כדברי רבינו הזקן²¹⁹, בעל השמחה, שבכחה של התוועדות חסידית לפעול יותר מפעולתו של מלאך מיכאל.

רעהוהנה, ענינו של מלאך מיכאל הוא לא רק להמשיך שכר למטה, אלא גם – כלשון חז"ל²²⁰ שמיכאל מקריב נשמותיהם של צדיקים ע"גהמזבח שלמעלה, ומבואר בזה בחסידות²²¹ שמלאך מיכאל מסייע לנש"י לעלות למעלה בעבודתם באהבה העליונה ובכל העילויים שיכולים להיות מצד עבודת האהבה, שזוהי עבודת הכה"ג למטה, ועבודת מיכאל "כהנא רבא דלעילא"²²².

רעוומזה מובן, שהתועלת שנעשית ע"י המגבית בהתוועדות זו היא – לא רק באופן ד"עשר בשביל שתתעשר" בענינים גשמיים, אלא עוד זאת, שענין זה יסייע אח"כ בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות ובעבודה שבלב זו תפלה, ובכל הענינים הצריכים לו ולבני ביתו, הן בגשמיות והן ברוחניות.

רעזוכאשר ניתוסף בזה גם הענין ד"אל ירע לבבך בתתך לו" – הרי כיון שמדתו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה²²³, תהי' גם הנתינה של הקב"ה באופן כזה, היינו, שלא זו בלבד שנותנים לו כל מה שצריכים ליתן לו, אלא עוד זאת, שהנתינה היא בשמחה ובטוב לבב, ללא העלמות והסתרים, ללא קשיים ויגיעה.

רעחוכפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם, שהקב"ה הוא אמנם "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים", אבל, יש מי שהקב"ה נותן לו פרנסתו בבוקרו של יום ראשון, כך, שיש לו שבוע רגוע ("אַ רואיקע וואָך"), ויש מי שהקב"ה נותן לו פרנסתו בערבו של יום ששי, ואין לו שבוע רגוע, אף ששניהם קיבלו פרנסתם.

רעטובנוגע לעניננו: כאשר הנתינה היא באופן ד"אל ירע לבבך", אזי לא זו בלבד שנותנים לו פרנסתו בבוקרו של יום ראשון, אלא עוד זאת, שהנתינה היא בסבר פנים יפות, ומתוך הרחבת הדעת ובכבוד (נוסף על היותה בכשרות), ואז נהנים מהפרנסה ("די פרנסה גייט אַיין") הוא ובני ביתו בהצלחה מרובה יותר ובברכה מרובה יותר, הן בגשמיות והן ברוחניות.

רפמט. וכיון שהרבי גילה שי"ט כסלו הוא ראש השנה ללימוד החסידות ולדרכי החסידות²²⁴,

רפאומדרכי החסידות הוא שתהי' הרחבת הדעת, הרחבה בכל העניניםד"מרובים צרכי עמך"²²⁵, בכדי שיוכלו להתמסר לעבודת הוי' בכל הפרטים, עד לאופן ש"בכל דרכיך דעהו"²²⁶ –

רפביתן השי"ת – ע"י התעוררות רחמים רבים של רבותינו נשיאינו, ובראשם בעל השמחה רבינו הזקן – וימשיך כל ענינים אלו בעגלא דידן,

רפגכך, שמלילה זה תתחיל המשכת ברכה והצלחה בכל המצטרך, בבני חיי ומזוני רויחי בענינים הגשמיים, וכמו"כ בענינים הרוחניים, עד למעלה מעלה, שתהי' שנה ברוכה ומוצלחת בכל הפרטים.

רפד***

רפהנ. ידוע פתגם רבינו הזקן²²⁷ שצריכים לחיות עם הזמן, דהיינו, עם פרשת השבוע בכלל, ובפרט עם חלק הפרשה השייך ליום זה (יום ראשון – מתחלת הפרשה עד שני, יום שני – משני עד שלישי, וכן הלאה).

רפוובנדו"ד, בעמדנו ביום חמישי בלילה – הרי זה השיעור של יום חמישי ויום ששי בפרשת וישב.

רפזבפרשה זו²²⁸ מספרת התורה אודות יוסף הצדיק, שהי' "יפה תואר ויפה מראה", והי' "מסלסל בשערו"²²⁹, ומצד זה – "ותשא אשת אדוניו גו'"²³⁰, והושיבוהו בבית הסוהר²³¹, וגם בהיותו שם – "אשר הוא עושה ה' מצליח"²³².

רפחבסיפור זה ישנם ב' חלקים: א) בנוגע ליוסף, שהי' יפה תואר ויפה מראה, ב) בנוגע לאשת פוטיפר. ושני החלקים, ככל עניני התורה, הם הוראות נצחיות בהנהגתנו בחיי היום-יום.

רפטנא. אודות יוסף נאמר: "יוסף ה' לי בן אחר"²³³. ומבאר הצ"צ²³⁴, שעבודתו של יוסף היתה לעשות מ"אחר" – "בן", כלומר, לעשות בעלי-תשובה.והכח על זה הי' ליוסף – בגלל שהי' "יפה תואר ויפה מראה", היינו, שיוסף בעצמו הי' יפה בכל הענינים, הן במצוות עשה והן במצוות לא תעשה (כמבואר בכ"מ²³⁵ ש"תואר" הו"ע מצוות עשה, ו"מראה" הו"ע מצוות לא תעשה), ולכן הי' בכחו לפעול גם על אחרים, לעשות מ"אחר" – "בן".

רצוענין זה מהוה הוראה לכאו"א – שהרי מכאו"א תובעים לעסוק לא רק עם עצמו אלא גם עם אחרים – שבכדי שיוכל לפעול על אחרים, צריך לזכור את הכלל "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים"²³⁶, היינו, שצריך להיות בעצמו "יפה תואר ויפה מראה", ואז יוכל לפעול גם על אחרים.

רצאאין הכוונה שעליו להמתין עם הפעולה על הזולת עד שיגיע בעצמו לתכלית השלימות – בודאי אין הדבר כן. מבלי הבט על המצב שלו, בהכרח לעסוק גם עם הזולת, ואסור לדחות זאת;

רצבאבל לאידך גיסא, צריך לזכור שבהכרח לעסוק גם עם עצמו, לתקן את חסרונות עצמו, וענין זה – תיקון חסרונות עצמו – נוגע לא רק לעצמו, אלא גם להזולת,

רצגכי, כאשר יש לו חסרונות ואינו עוסק בתיקונם, מרגיש הזולת בכך, ובמילא, אי אפשר לפעול עליו מה שצריכים לפעול עליו.

רצדצריך לידע את האחריות הגדולה המוטלת עליו לתקן חסרונות עצמו, כי, אם אינו עוסק בכך, הרי הוא מקלקל לא רק לעצמו, אלא גם לאחרים.

רצהולכן צריך להשתדל ביותר להיות בעצמו "יפה תואר ויפה מראה", כיון שמדובר כאן לא רק בנוגע ליחיד בלבד, אלא בנוגע לרבים.

רצונב. ההוראה מהסיפור עם אשת פוטיפר היא:

רצזאמרו חז"ל²³⁷ שאשת פוטיפר לשם שמים נתכוונה, שראתה שעתידה להעמיד בנים מיוסף, אלא שטעתה; הדבר לא הי' ממנה אלא מבתה.

רצחומכאן רואים, שיכול להיות ענין שבחיצוניות ובפועל הוא היפך הקדושה לגמרי, אבל בפנימיות, הכוונה בזה היא לשם שמים, להוסיף בקדושה.רבינו הזקן מבאר בתניא²³⁸ לענין "נכרי המדבר ומבלבלו בתפלתו", שלא זו בלבד שאין זה צריך להחליש אותו, אלא אדרבה, "שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו בעומק הלב ובכוונה גדולה".

רצטולכאורה אינו מובן: אם הכוונה היא לעורר יהודי להתפלל בכוונה יתירה, למה נעשה הדבר ע"י גוי שמבלבל מהתפלה, שזהו ענין הפכי?

שאך הענין הוא, שהגוי עצמו, בפנימיותו ובשרשו (שהרי השרש של כל דבר הוא בקדושה), יודע ומרגיש שהוא צריך להוסיף משהו בקדושה, אלא כיון שענין זה עובר באמצעות גוי שבעולם למטה, שהוא היפך הקדושה, לכן מתבטא הדבר באופן הפכי. אבל הכוונה הפנימית היא לסייע ולהוסיף בקדושה.

שאוע"ד מ"ש הרב המגיד²³⁹ בנוגע ללבן ויעקב, "שיעקב אבינו השאיר אחריו אותיות התורה שעדיין לא הוציא אותם מלבן, ולזאת רדף לבן אחר יעקב ליתן לו את האותיות שנשארו אצלו, וניתוסף פרשה א' בתורה מאלו האותיות".

שבוזוהי הוראה בנוגע לכל ההעלמות וההסתרים על עבודת הוי' – שהאמת היא כפי שהדבר הוא בפנימיותו ובשרשו, שלא זו בלבד שאין זה מנגד לקדושה, אלא אדרבה, שזה מסייע לקדושה, ורק מפני שהדבר בא באמצעות צינור שכזה, לכן מתפרש הדבר בפירוש הפכי, אבל בפנימיות הרי זה סיוע והוספה בקדושה.

שגוכאשר האדם לא ירומה ולא יטעה בטעותו של הגוי, אלא ידע שאין רע יורד מלמעלה²⁴⁰, אין העלמות והסתרים, וכל הענינים שרואה הם סיוע לקדושה, ובמילא, לא זו בלבד שההעלם לא צריך לפעול בו חלישות, אלא אדרבה, שצריך לפעול בו תוספת כח וחיזוק,

שדהנה בשעה שירגיש זאת ויחליט החלטה תקיפה באמת – הרי כלפי האמת מתבטלים כולם, והיינו שיתבטלו כל ההעלמות וההסתרים, מניעות ועיכובים, כי, עי"ז שהוא יודע את האמת, שבכל דבר יש ניצוץ אלקי, והוא סיוע לקדושה, אזי פועל גם בהדבר המעלים, שמתעורר ומתגלה הניצוץ שלו, ובמילא גם למטה תהי' נראית בו בגילוי הכוונה האמיתית, שמביא תוספת בקדושה.

שהנג. וזוהי ההוראה ממאמר רז"ל אשת פוטיפר לשם שמים נתכוונה:כאשר ישנו העלם והסתר, ישנם שני דרכים בדבר: דרך אחת – ללחום עם הדבר המעלים, היינו, שמתייחסים להדבר בתור העלם והסתר אמיתי, ומתייגעים בכל הכחות להלחם נגדו. ודרך שני' (שהיא נעימה יותר) – שיודעים שבפנימיות הרי זה סיוע לקדושה, וע"י גישה כזו מעוררים ומגלים זאת, שיומשך גם בגילוי שע"י הדבר המעלים גופא יתוסף תוספת אור בקדושה.

שונד. ועוד פרט בזה:

שזהתוספת חיזוק שהי' צריך להיות בעבודתו של יוסף – נעשה ע"י אשת פוטיפר, אשה דוקא. אלא כיון שטעתה, התבטא הדבר באופן הפכי.

שחאבל נשי ישראל, ובפרט לאחרי מתן-תורה – כאשר יניחו רצונן על הצד, אזי יכוונו אל האמת, וכל עניניהם במחשבה דיבור ומעשה יהיו מתאימים אל הכוונה האמיתית, שעל ידם יהי' תוספת וחיזוק בקדושה.

שטועי"ז יפתחו עוד צינור וכלי לכל ההמשכות, באופן ד"אשת חיל עטרת בעלה"<52>, וכמארז"ל²⁴¹ שנותנים לאדם פרנסה – הן בגשמיות והן ברוחניות – בשביל אשתו, באופן המתאים לרצון העליון, שיומשך כל המצטרך לו ולבני ביתו, בגשמיות וברוחניות גם יחד.

שי[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר האמצעי, ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].

שיא***

שיבנה. כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב במכתבו²⁴² אודות ספר התניא, שאדמו"ר האמצעי אמר, שבזכות המסירת-נפש של אביו, רבינו הזקן, עבור תורת החסידות, "פסקו בבית-דין של מעלה, אשר בכל ענין של תורה, יראת-שמים ומדות טובות, תהי' יד כל מקושריו והולכי בעקבותיו על העליונה".

שיגוכיון שהמניעה וההפרעה הכי גדולה לעבודת מקושריו וההולכים באורחותיו היא הגלות – יתן השי"ת שיקויים הפס"ד דב"ד של מעלה, ותהי' הגאולה מן הגלות.

שידכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר²⁴³ שהקב"ה שורף את כתלי הגלות. –יתן איפוא השי"ת שבקרוב ממש ישרפו כתלי הגלות לגמרי, ויומשך ה"מרחב י-ה"²⁴⁴ בעגלא דידן, ע"י משיח צדקנו.

שיהנו. הנקודה הפנימית של כל הענינים האמורים היא – שצריכים להוסיף בלימוד תורת החסידות, מנהגי' והדרכותי'.

שיוע"י לימוד תורת החסידות ודרכי החסידים והחסידות, ניתוסף אור וחיות חדש בכאו"א למגדול ועד קטן, כי, אצל כאו"א, אנשים נשים וטף, למגדול ועד קטן, ישנו חילוק בין המעמד ומצב כמו שהוא ללא חסידות לכמו שהוא עם חסידות.

שיזוענין זה נוגע בכל הזמנים, לא רק בימי החול, אלא אפילו שבת ויו"ט, עשרת ימי תשובה, שאז הוא קירוב המאור אל הניצוץ²⁴⁵, ואפילו יוה"כ בעת נעילה, שאז מתעורר אפילו קל שבקלים (כמ"ש אדמו"ר האמצעי²⁴⁶), הנה גם אז יש חילוק בין ללא חסידות ועם חסידות, כיון שלימוד החסידות פועל תוספת אור, כח וחיות בכל עניני האדם בכל הזמנים.

שיחוכאשר ע"י חסידות ניתוסף חיות אור ושמחה בענינים הרוחניים, נמשך בדרך ממילא חיות אור ושמחה גם בענינים הגשמיים, בבני חיי ומזונא רויחא.

שיט**