Toras Menachem·Vol. 22 (5718·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Mishpatim·Parshas Shekalim·Shabbos Mevarchim Adar 5718תורת מנחם·– כב – שנת תשח"י – חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ משפטים·פ' שקלים·מבה"ח אדר ה'תשח"י.

אבס"ד. שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר ה'תשח"י.
א. בפרשת שקלים נאמר¹ "זה יתנו גו' מחצית השקל גו' לכפר על נפשותיכם", ש"נתנו כל אחד מחצית השקל והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה"², ועז"נ "לכפר על נפשותיכם", דהיינו³, הכפרה על חטא העגל, כדאיתא בירושלמי⁴ ובמדרש⁵.

בחטא העגל הי' חטא כללי⁶, שפגע לא רק באותם אנשים שהשתתפו בכך, אלא גם שבט לוי, שלא השתתפו בחטא זה⁷, ואפילו משה רבינו, שבשעת מעשה לא הי' כלל באותן ד' אמות, והיינו, שלא הי' אפילו בגדר ד"מי שיש בידו למחות כו'"⁸, מ"מ, גם בו פגע החטא, כמ"ש⁹ "לך רד", ואמרו רז"ל¹⁰: "רד מגדולתך".

גוכשם שחטא העגל הי' ענין שבו נכשל כלל ישראל בתור שלימות של כלל¹¹, והיינו, שהי' זה קלקול כללי – לכן גם התיקון והכפרה על זה הוצרך להיות ע"י ענין כללי, שכולם היו שוים בו¹², כיון שהי' זה ענין של כלל ישראל.

דב. והביאור בזה בפרטיות יותר:

הידוע שחטא העגל הי' באותו סוג כמו חטא עץ הדעת. ע"י חטא עץ הדעת ירדה זוהמא לעולם, ובשעת מתן תורה פסקה זוהמתן, וע"י חטא העגל חזרה¹³.

וומזה מובן, שיכולים להבין בבירור יותר את ענינו של חטא העגל, ע"י ההתבוננות במה התבטא חטא עה"ד, ובענינו של מתן תורה:בתחלת הבריאה – "עולם על מילואו נברא"¹⁴, ו"עיקר שכינה בתחתונים היתה"¹⁵. ע"י חטא עה"ד ירדה זוהמא לעולם, ובגלל זה לא הי' העולם כלי לאלקות בגילוי. וכידוע, שהגם שקיימו האבות כל התורה עד שלא ניתנה¹⁶, מ"מ, לא הי' קיום התורה קשור עם גשם העולם באופן פנימי, כיון שרוחניות וגשמיות היו רחוקים זמ"ז – רוחניות לא היתה יכולה לבוא בגשמיות בפנימיות ובאופן של קליטה¹⁷.

זוהחידוש דמתן תורה הוא – שבטלה הזוהמא, היינו, שנעשה זיכוך בעולם, ולכן יכולים תורה ומצוות להיות בדברים גשמיים בפנימיות, לעשות מהגשמיות כלי לאלקות.

חואילו חטא העגל שב ועורר את הזוהמא של חטא עה"ד בכללות העולם.

טבודאי נשאר החידוש דמתן תורה גם לאחרי חטא העגל¹⁸, שהרי גם עכשיו ישנו חילוק בין בנ"י לאוה"ע, להבדיל. אצל בנ"י, הרי גם עכשיו¹⁹ נשארו תורה ומצוות בגשמיות, שענינם הוא לחבר ולאחד גשמיות עם אלקות. אבל אעפ"כ, חזרה מדה מסויימת של זוהמא, וזוהמא זו היא לא רק באנשים פרטיים וענינים פרטיים, אלא גם בכללות העולם.

יג. עפ"ז יובנו כמה דינים שהיו במחצית השקל²⁰:

יאא) הממון שנתן כל יחיד נעשה ממון ציבור. כל אחד נתן מממונו, אבל הי' צריך ליתן באופן שיתבטל מתורת ממון יחיד, וגם לא שותפות של כמה יחידים, אלא ממון ציבור.

יבב) בממון של מחצית השקל קנו קרבנות ציבור דוקא.

יגהרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות (סדר קדשים) מבאר, שישנם ארבע סוגים של קרבנות: א) קרבנות ציבור, ב) קרבן יחיד, ג) קרבן ציבור דומה לקרבן יחיד, ד) קרבן יחיד דומה לקרבן ציבור.

ידקרבן ציבור היינו הקרבנות שיש להם זמן קבוע, ומקריבים אותם בתור ציבור, כמו תמידין ומוספין. קרבן יחיד היינו הקרבנות שאין להם זמן קבוע, וכל אחד מקריב אותם בתור יחיד. קרבן ציבור דומה לקרבןיחיד היינו הקרבנות שמקריבים אותם בתור ציבור, אבל אין להם זמן קבוע, כמו פר העלם דבר. וקרבן יחיד דומה לקרבן ציבור היינו הקרבנות שמקריבים אותם בתור יחיד, אבל יש להם זמן קבוע, כמו קרבן פסח.

טוקרבן יחיד, גם קרבן יחיד שדומה לקרבן ציבור – לא קנו מממון מחצית השקל. אודות קרבן ציבור שדומה לקרבן יחיד – יש פלוגתא²¹, וההלכה היא שגם עבורם לא לקחו ממחצית השקל. אלא דוקא עבור קרבן ציבור ממש לקחו ממחצית השקל.

טזוהטעם הפנימי על שני הדינים: כיון שמחצית השקל הי' ענין כללי – הוצרך להיות ממון ציבור, ושימש עבור קרבנות ציבור ממש.

יזד. ומחצית השקל הוא התיקון על חטא העגל:

יחבמחצית השקל נאמר "זה יתנו" – "זה" לשון גילוי, כמארז"ל²²: "כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה א-לי".

יטוהיינו, שע"י מחצית השקל ועבודת הקרבנות, ובזמן הזה, ע"י עבודת התפלה שבמקום קרבנות תקנום²³ – מבטלים את הזוהמא וחוזרים וממשיכים גילוי אלקות בעולם²⁴, כמו שהי' קודם החטא, ובאופן נעלה יותר, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו.

כ***

כאה. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה זה יתנו גו'.

כב***

כגו. בפרשת השבוע נאמר²⁵ "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", ואיתא²⁶ במדרש תנחומא²⁷ "מלוה ה' חונן דל²⁸, כביכול לה' הוא מלוה", והיינו, שהפעולה דנתינת הצדקה – "חונן דל" – היא בבחינת "מלוה הוי'", שנותנים הלוואה להקב"ה.התשלום של הקב"ה – הוא לפי המדה שלו, וכיון שהקב"ה הוא בלי גבול, הרי התשלום שלו הוא גם בלי גבול.

כדוכפי שדובר בהתוועדות דיו"ד שבט²⁹, אודות ביאור הצ"צ בספר החקירה בתחילתו, שהגם שבלי גבול בפועל אינו שייך בנבראים, שהרי אפילו כאשר יתוסף עוד ועוד, הרי סוכ"ס נשאר הדבר בהגבלה – הנה רק בפועל אין בלי גבול בנבראים, אבל בכח, יכול הקב"ה להמשיך וליתן עוד ועוד, דור אחר דור, עד אין קץ.

כהובעומק יותר – דבר שהוא גבולי בזמן, הנה התחלת הסוף שלו, שינוי וחלישות, מתחיל זמן רב לפנ"ז. וכלשון הידוע³⁰, שנבראים³¹, מיום הבראם הולכים ומתיבשים. מזה מובן, שראיית השפעה שבמשך זמן רב אין בה חלישות³², ואדרבה – הרי זה מגדרי אין-סוף בפועל. זהו כללות הענין דהמשכת בלי גבול בגבול.

כוז. בצדקה, ש"שקולה כנגד כל המצות"³³, הרי האופן היותר נעלה הוא – גמילות חסדים, ע"פ מאמר רז"ל³⁴ "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", ד"צדקה לעניים" דוקא, ו"גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים".

כזמצד צדקה – בהכרח שיהיו עשיר ועני, כי, אם כולם יהיו עשירים – "חסד³⁵ ואמת מן ינצרוהו"³⁶, "לא יחדל אביון מקרב הארץ"³⁷; אבל מצד גמילות חסדים – אין צורך בעני, "אפס כי לא יהי' בך אביון"³⁸, כיון שגמילות חסדים היא גם לעשירים.

כחח. כיון שהיום בלילה נערכת האסיפה של החברה גמילות חסדים שומרי שבת³⁹,

כט– האמת היא שהשם "שומרי שבת" אינו מכוון, שהרי כשם שבגמילות חסדים לא צריך להיות חילוק בין עניים לעשירים, כמו"כ לאצריכים להיות חילוקים אחרים. אלא מסתמא הכוונה בזה היא בתור מטרה –

לישתתף כל אחד בזה, וילוו כסף להקופה על זמן היותר ארוך, שאז תוכל הקופה להלוות סכומים גדולים יותר לזמנים ארוכים יותר, ועי"ז הנה כל המשתתפים בזה יקיימו גמילות חסדים.

לאוכשם שבגמילות חסדים אין הגבלה של עניים ועשירים בנוגע לאלו שצריכים להלוות להם – כמו"כ לא צריכה להיות הגבלה בנוגע לאלו שישתתפו בזה, ולכן יתן כל אחד להקופה⁴⁰.

לבוענין זה מתאים עם פרשת שקלים שקורין היום, וכידוע פתגם רבינו הזקן⁴¹ שצריכים לחיות עם הזמן, עם הקריאה בתורה שבזמן זה – שהרי במחצית השקל השתתפו כל בנ"י.

לג***

לדט. בתפלת מנחה מתחילים לקרוא פרשת תרומה.

להבהתחלת⁴² הפרשה נאמרה תיבת "תרומה" ג' פעמים: א) "ויקחו לי תרומה"; ב) "אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"; ג) "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת".

לוואיתא בירושלמי⁴³ שג' התרומות הם: תרומת בקע לגולגולת שנעשו מהם האדנים. תרומת המזבח בקע לגולגולת לקנות מהם קרבנות ציבור. תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד.

לזומפרש בירושלמי ג' הפעמים שנאמרה תיבת "תרומה" בפסוק – על איזו תרומה מרמז כל אחד מהם: "ויקחו לי תרומה" – קאי על תרומת האדנים, "תקחו את תרומתי" – על תרומת המזבח, "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם גו'" – על תרומת המשכן.

לחואופן הלימוד מהפסוק הוא:

לט"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם", שעז"נ "זהב וכסף ונחושת גו'", כל י"ג או ט"ו הדברים⁴⁴ – קאי על נדבת המשכן."תקחו את תרומתי", שעז"נ "אשר ידבנו לבו" – קאי על קרבנות, שבהם נוגע מחשבה שבלב (וכמו"כ גם תפלות שכנגד תמידין תקנום<23> – שהרי התפלה היא עבודה שבלב⁴⁵, שעיקרה הוא מחשבה).

מנשאר איפוא הלשון "ויקחו לי תרומה" – שקאי על תרומת האדנים.

מאעפ"ז נמצא שתיבת "לי" נכתבה בתרומת האדנים דוקא.

מבהאמת היא ש"ויקחו לי" קאי על כל ג' התרומות, ובעומק יותר קאי על כללות התורה והמצוות, כדאיתא בתניא⁴⁶ בשם הזהר⁴⁷, שע"י תורה ומצוות נעשה "ויקחו לי" – "אותי אתם לוקחים"⁴⁸. אבל אעפ"כ, נכתבה תיבת "לי" בפירוש בנוגע לאדנים דוקא.

מגוהיינו, שדוקא באדנים ישנו בגילוי הענין ד"לי" – "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם"⁴⁹.

מדי. האדנים היו החלק היותר תחתון של המשכן. ואעפ"כ היו דוקא הם היסוד של המשכן כולו, גם של הקרשים והיריעות, אף שהיו למעלה מהאדנים.

מהענינם של האדנים בעבודת האדם הוא – שפלות וביטול.

מוהקרשים בנפש האדם הם הכחות הפנימיים, שכל ומדות. ולכן היו עשר אמות, כנגד עשר כחות הנפש⁵⁰. והיריעות הם הכחות המקיפים.

מזהאדנים הם למטה מכל העבודות הפרטיות, שזהו"ע השפלות והביטול דקבלת עול. ואעפ"כ הי' זה דוקא היסוד של המשכן כולו, כפי שאנו אומרים⁵¹: "ונפשי כעפר לכל תהי'", ודוקא עי"ז – "פתח לבי בתורתך ובמצוותיך תרדוף נפשי".

מחיא. וזהו גם הטעם לכך שתרומת האדנים היתה רק בשנה הראשונה, אבל שאר התרומות היו גם לאח"ז – כי:

מטשפלות וביטול – הם יסוד והתחלת העבודה, שצריכים להיות לכל לראש; ולאחרי כן, כאשר ישנו כבר היסוד – צריכים לעסוק במדריגות פרטיות שבעבודה.ולכן, התחלת עבודת היום היא – "מודה אני" ו"הודו להוי'", כי, הודאה וביטול הם התחלת ויסוד העבודה; ולאחרי כן באים המדריגות הפרטיות: פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע, קריאת שמע וכו'.

נוזהו גם הטעם שתיבת "לי" נאמרה בתרומת האדנים דוקא: לקיחת העצמות, "לי" – היא ע"י ביטול דוקא. "לא באש הוי'", "לא ברעש הוי'" ו"לא ברוח הוי'", כי אם, ב"קול דממה דקה"⁵² – "תמן קאתא מלכא"⁵³ (וכמבואר בארוכה ד' ענינים אלו בהמשך תער"ב⁵⁴).

נאיב. וכיון שיסוד ושורש העבודה הו"ע האדנים, שעי"ז "ויקחו לי", והרי "עוז וחדוה במקומו"⁵⁵ – צריכים לעשות זאת בשמחה.

נבובפרט בעמדנו בשבת מברכים חודש אדר, ש"משנכנס⁵⁶ אדר מרבין בשמחה"⁵⁷.

נג**