Toras Menachem·Vol. 27 (5720·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Mishpatimתורת מנחם·– כז – שנת תש"כ – חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ משפטים,

אבס"ד. שיחת ש"פ משפטים,
פרשת שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תש"כ.

בבלתי מוגה

גא. על הפסוק¹ "ואלה המשפטים וגו'", איתא במדרש תנחומא²: "זש"ה³ מלך במשפט יעמיד ארץ . . מלכה של תורה במשפט שהוא עושה מעמיד את הארץ".

דכלומר: כוונת המדרש לבאר מהו ענינם המיוחד של "משפטים" – כפי שמצינו עוד קודם מ"ת, כמ"ש⁴ "שם שם לו חק ומשפט", וכן לאחרי מ"ת נאמר¹ "ואלה המשפטים אשר תשים" – ש"מלך במשפט יעמיד ארץ".

הולכאורה: מלבד משפטים ישנם עוד ענינים – הן קודם מ"ת, שהרי בפסוק זה גופא נזכר גם "חק", והן לאחרי מ"ת, שהרי קודם "ואלה המשפטים גו'" נאמרו כמה ציוויים: "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"⁵, "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'"⁶ – ומהי ההדגשה על ענין ה"משפטים" דוקא?

וועכצ"ל, שבנוגע לכל שאר הענינים אין צורך בביאורים מיוחדים אודות שייכותם למתן-תורה, ורק בנוגע ל"משפטים" יש צורך בביאור מהי שייכותם למ"ת, ועל זה מבאר במדרש ש"מלך במשפט יעמיד ארץ".

זב. והביאור בזה⁷:

חדובר כמ"פ⁸ שענינו של מ"ת הוא החיבור של הנברא עם הבורא, שכן, הנברא מצד עצמו הוא מוגבל, ואינו בערך כלל אל הבורא, ואילו במ"ת – כאשר "וירד הוי' על הר סיני"⁹ ואמר "אנכי הוי' אלקיך"¹⁰,"ואל משה אמר עלה אל ה'"¹¹ – נמשך אלקות למטה, ומשה עלה אל המקום של אלקות, ולהיותו רועה ישראל, פעל זאת גם בכל ישראל.

טומובן, שהחיבור של הנברא עם הבורא (מ"ת) הו"ע שלמעלה מהשכל, שהרי ע"פ שכל אין מקום לכך שנברא ובורא יתחברו יחד.

יוכיון שמ"ת הו"ע שלמעלה מהשכל, הרי מובן שבאופן כזה צריכה להיות גם ההכנה למ"ת,

יא– דאף שהענין דמ"ת בא מלמעלה, כמארז"ל¹² "ואני המתחיל", מ"מ, מצינו שהיתה צריכה להיות גם הכנה מלמטה שהיא מעין ודוגמת הענין דמ"ת, וכמו ההכנה ד"ויחן שם ישראל"¹³, "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"¹⁴, ועי"ז שכל בנ"י היו באחדות, פעלו המשכת האחדות והפשיטות שמלמעלה –

יבועפ"ז מובן שקודם מ"ת הי' צריך להיות ענין ה"חק" ("שם שם לו חק"), שהו"ע שאין לו מקום בשכל, ש"השטן ואומות העולם מונין את ישראל כו'"¹⁵, וע"י קיום ה"חק" שענינו הוא ביטול השכל – באו למתן-תורה.

יגוכמו"כ בנוגע להציוויים שלאחרי מ"ת מובנת שייכותם למ"ת: לכל לראש – הציווי על שלילת עבודה זרה ("אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"), שזהו היפך הענין ד"אנכי הוי' אלקיך", שזהו כללות כל התורה¹⁶; ולאח"ז הציווי על ענין הקרבנות ("מזבח אדמה גו' וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'"), שגם ענין זה הוא כללות כל העבודה¹⁷.

ידובפרט ע"פ המבואר בתורת החסידות¹⁸ בפירוש "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", ש"עולותיך" היינו המעלות שלך, ו"שלמיך" היינו השלימויות שלך, כלומר, ענינים כאלו שהתורה קוראת אותם בשם מעלות ושלימויות, ואעפ"כ, צריך לזבוח ולבטל אותם, שזהו"ע של ביטול שלמעלה מטעם ודעת, ולכן הרי זה שייך להביטול דמ"ת.

טואבל ענין ה"משפטים", שהם מצוות המחוייבות מצד השכל – לא נראית לכאורה שייכותם למתן-תורה.

טזועל זה מבאר במדרש ש"מלך במשפט יעמיד ארץ", היינו, שגםהענינים ד"משפטים" הם חלק מהתורה, שענינה הוא למעלה מהשכל, כנ"ל.

יזג. וההוראה מזה:

יחכאשר לומדים בתורה ענין המובן גם בשכל, יכולים לחשוב, למאי נפק"מ באיזה אופן לומדים ענין זה – הרי זה ענין שכלי, כך, שיכולים ללמדו כפי שלומדים, להבדיל, שאר חכמות, וכיון שמבין זאת בשכלו, אזי יקיים את הדברים.

יטובכן, צריכים לדעת, שכאשר ניגשים לענין בתור ענין שכלי, אזי חסר העיקר שבדבר – שזהו ענין של תורה, שענינה ואופן נתינתה הם למעלה מהשכל, וכיון שכן, הרי גם "משפטים" צריכים לקיימם מאותו טעם שמקיימים "חוקים", והיינו, שהגישה גם ל"משפטים" צריכה להיות כמו הגישה ל"תורה" – חכמתו (ורצונו) של הקב"ה, שלמעלה משכל הנבראים, וכמ"ש הרמב"ם¹⁹ שהוא וחכמתו אחד, ולכן, כשם שאי אפשר להשיג מהותו ית', כך אי אפשר להשיג חכמתו.

כוכאשר חסר ענין זה – הרי מלבד זאת שחסר העיקר, הנה סוכ"ס תהי' אצלו נטי' גם מהשכל שבדבר, כך, שיחסר גם החיצוניות והטפל, כמובן גם ע"פ שכל, שכאשר ישנה הטי' קלה, "איין קער", אזי יכולים לבוא למעמד ומצב שהוא ע"ד "כי תשטה אשתו"²⁰, כמבואר בהמשך באתי לגני²¹.

כאד. וזהו גם הדיוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – (א) שגם המשפטים צריכים להנתן ע"י משה דוקא, (ב) ו"לפניהם" – כהפירוש בתורת החסידות²² – לפנימיותם:

כבלכאורה, כיון ש"משפטים" הם ענינים שכליים, שגם ע"פ שכל מובן שצריכים לקיימם, א"כ, מה נוגע לשמעם ממשה דוקא? – ישנו כלל "קבל את האמת ממי שאומרה"²³, וא"כ, יכול לשמוע זאת אפילו מאינו-יהודי, ומכ"ש מיהודי שאינו שומר תומ"צ, ולמה צריכים לשמוע זאת ממשה דוקא?

כגוגם: מה נוגע שה"משפטים" יהיו בפנימיותם – מדוע לא מספיק הלימוד מן השפה ולחוץ, היינו, כמו כל ענין של שכל, דכיון שמבין זאתבשכלו, והוא אדם שכלי, הרי מסתמא יעשה כפי חיוב השכל, ולמה צריך להיות הלימוד באופן ד"תשים לפניהם", "לפנימיותם"?

כדוהביאור בזה – ע"פ האמור שכללות התורה (גם "משפטים") היא בעיקרה למעלה מהשכל, ולכן, צריכה להינתן ע"י משה דוקא, ועד"ז בכל דור ודור, שצריכים ללמדה מ"תלמיד חכם" שנקרא "משה", כמארז"ל²⁴ "משה שפיר קאמרת", וכן אמרו רז"ל²⁵ "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו"; ואופן הלימוד צריך להיות "לפנימיותם" דוקא – לא רק כפי שלומדים שכל סתם, מן השפה ולחוץ, אלא צריך ליגע בפנימיות הנפש.

כהה. וזהו גם תוכן תורת הבעש"ט²⁶ בפירוש מאמר המשנה²⁷ "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או אות אחת כו' שמצינו בדוד המלך ע"ה שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים בלבד כו' ק"ו הלומד מחבירו פרק א' עאכו"כ שצריך לנהוג בו כבוד" – ד"קשה מאי קאמר ב' דברים בלבד" (ואילו גבי "הלומד מחבירו פרק אחד כו'" לא אמר "בלבד"), "עוד קשה, הל"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון" (ואיך ילפינן מלימוד "ב' דברים" שכן הוא גם בלימוד "אות אחת"), "ופירש, דכשאדם לומד מרב הגון, התורה היא פרה ורבה אצלו כנודע, וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה אלא נשאר כפשוטו כמו שלמד ממנו. ולזה אמר, מה דוד שלמד מאחיתופל ב' דברים בלבד, דהי' רשע, ולא הי' פרה ורבה, רק נשאר ב' דברים לבד, כמו שלמד ממנו, ואפילו הכי קראו רבי, הלומד מחבירו, דהיינו שניהם צדיקים, דאז התורה פרה ורבה, עאכו"כ שצריך לנהוג בו כבוד".

כוכלומר: כאשר לומדים תורה ממי שחסר אצלו בקדושת התורה, אלא הלימוד הוא רק כפי שלומדים שכל סתם – אזי מקבלים רק את הענין שלומדים, ולא יותר. ובאופן כזה הי' הלימוד מאחיתופל, כי, תורתם של דואג ואחיתופל היתה רק מן השפה ולחוץ²⁸, היינו, רק מצד השכל, ולכן למד דוד ממנו "שני דברים בלבד";

כזאבל כאשר "לומד מחבירו", דהיינו חבירו בתומ"צ²⁹ – אזי גם כאשר לומדים ממנו "אות אחת", הרי זה ענין של תורה, שהיא בלי גבול, ונמצא, שבפנימיות הרי זה לא רק אות אחת, אלא כל התורה כולה –ע"ד אות א' דתיבת "אנכי" שבהתחלת עשרת הדברות שכוללים את כל תרי"ג (תר"ך<16>) המצוות (כדאיתא באזהרות הרס"ג³⁰), שכיון שכוללת את התיבה כולה, נמצא שכוללת את כל התורה כולה.

כחו. וההוראה מזה:

כטיש ללמוד תורה ממי שלימודו הוא באופן שנרגשת בזה קדושת התורה, והלימוד צריך להיות באופן ד"לפניהם", "לפנימיותם", וכל זה – לא רק בנוגע ללימוד ענינים שלמעלה מהשתלשלות, אלא גם בנוגע לענינים שכליים שבתורה, כמו "משפטים".

לודוקא לימוד באופן כזה מגיע "לפנימיותם" – לעצם הנשמה, הקשורה עם עצמותו ית', כמרומז באות א', שהיו"ד (יהודי) שלמטה קשור עם היו"ד שלמעלה (עצמותו ית') ע"י הקו המחברם³¹.

לא***

לבז. על³² הפסוק³³ "זה יתנו וגו' מחצית השקל", איתא בירושלמי ובמדרש³⁴: "כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו וכו' כזה יתנו". ומבואר בתוספות³⁵ שהקב"ה הראה למשה מטבע של אש, לא בגלל שנתקשה משה לידע מהו מחצית השקל, "אלא שתמה על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו", וכדברי המדרש שם: מי יוכל ליתן כופר נפשו, "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"³⁶ ועדיין אינו מגיע וכו'. ובתור מענה לזה הראהו הקב"ה "מטבע של אש".

לגהגם שענין הקרבנות – שגם הם כפרה על חטאים³⁷ – נאמר עוד לפני הציווי דמחצית השקל, שהרי מיד לאחרי מ"ת נאמר כבר "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך"<6>, מ"מ, לא תמה משה על כך שקרבנות יכולים לכפר; רק בהציווי דמחצית השקל תמה משה מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו.והביאור בזה:

לדמחצית השקל היתה כפרה³⁸ על חטא העגל³⁹, שהי' חטא של עבורה זרה. ועל זה תמה משה: כיצד יכול מחצית השקל לכפר על חטא שכזה?

להמצוות הם בדוגמת אברים⁴⁰. כשם שבאברי האדם יש חילוקים: יש אברים פרטיים, שלכל אחד מהם יש חיותו הפרטי מהנפש (והם עצמם מתחלקים לשני סוגים: אברים שהנשמה תלוי' בהם, ואברים שאין הנשמה תלוי' בהם), ויש אברים כלליים, כמו מוח ולב, ובהם היא עיקר השראת הנפש⁴¹, החיות לכל הגוף – כמו"כ ישנם חילוקים אלו גם במצוות: מצוות פרטיות ומצוות כלליות. "אנכי" ו"לא יהי' לך" הם כללות כל התורה<16>, שהם נוגעים לעצם הנשמה, ובהם תלוי' ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה.

לוולכן, כשהקב"ה צוה על נתינת מחצית השקל בתור כפרה על חטא עבודה זרה, שזהו "כופר נפשו", כפרה עבור הנפש עצמה שבה פגע חטא העגל – תמה משה כיצד יכול מחצית השקל להגיע ולהיות כפרה עבור הנפש עצמה.

לזח. עפ"ז יובן פירוש האור החיים הקדוש על הפסוק⁴² "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם", שפסוק זה קאי אודות הסתלקות של צדיקים ראשי בני ישראל: "כי תשא את ראש בני ישראל" – שכאשר מסתלק צדיק קודם זמנו, הרי זה "לפקודיהם" (מלשון חסרון, כמ"ש⁴³ "ולא נפקד ממנו איש") – מצד החסרון, החטא של בנ"י.

לחכל הפירושים שבפסוק אחד שייכים זל"ז⁴⁴. מהי השייכות של פירוש האור החיים לפירוש הפשוט שבפסוק זה?

לטאך הענין הוא, שלפי הפירוש הפשוט מדבר הפסוק אודות חטא עבודה זרה, חטא ופגם כללי, ולכן יש לזה שייכות לפירוש האוה"ח, כי, חטא כללי נוגע בכללות הנשמה ובנשמה הכללית, כפי שאכן הי' בחטא העגל, שפעל ירידה במשה רבינו, ראש ישראל (אף שהוא בעצמו לאהיתה לו שייכות כלל עם החטא, להיותו בעת מעשה למעלה), כמארז"ל⁴⁵ "לך רד מגדולתך"⁴⁶.

מוכיון שחטא העגל גרם ענין המיתה – כידוע שע"י נתינת הלוחות נעשה "חירות ממלאך המות"⁴⁷, ואילו חטא העגל חזר ועורר את חטא עץ הדעת שגרם מיתה בעולם – הרי זה משתקף באותו אופן גם בנשמה כללית, שזהו ענין הסתלקות הצדיקים.

מאט. אך עדיין צריך להבין⁴⁸: כיון שאצל משה רבינו לא הי' קשה מהו מחצית השקל, אלא שהי' תמה כיצד יכול מחצית השקל להיות "כופר נפשו" – כיצד נתיישבה תמיהתו כשהראהו הקב"ה "מטבע של אש"?

מבויובן ע"פ משל (שיש אומרים שמקורו מהבעש"ט)⁴⁹ מאדם שלמד מלאכת צירוף זהב וכסף, והמלמד הראה לו כיצד לעשות את כל פרטי המלאכה, אבל, פרט זה, שתחת הזהב והכסף צריכים להבעיר אש, לא אמר לו, מרוב הפשיטות שבדבר. וכאשר התלמיד מילא אח"כ את כל פרטי העבודה, אבל החסיר פרט אחד, שלא הבעיר את האש – הרי מובן שלא הי' פועל יוצא מעבודתו, והזהב והכסף נשארו גולם כמקודם.

מגוזה הי' מענה הקב"ה למשה רבינו כשהראה לו "מטבע של אש":

מדנתינת מטבע כשלעצמה, אינה יכולה להגיע עד עצם הנפש להיות כפרה עבורה;

מהאבל כאשר לצורך זה משתמשים באש, שנותנים את המטבע מתוך להט ואש שבאים מעצם הנשמה, "נר הוי' נשמת אדם"⁵⁰ – אזי יכול "מחצית השקל" להיות "כופר נפשו".

מוי. ומזה באים לנקודה נוספת בשייכות להמדובר בהתוועדות שלפנ"ז⁵¹:

מזדובר לעיל אודות סעיף י"א בהמשך באתי לגני (בהכנסנו לשנת הי"א), שבו מתחיל לבאר הענין ד"צבא" מלשון חיל – שבהתאם לכךצריך להיות אופן העבודה עתה, היינו, להתגייס לעבודת הצבא כדי לפעול ניצוח המלחמה, שזוהי העבודה דקבלת עול.

מחאמנם, יש לדעת, שענין זה צריך להיעשות גם מתוך חיות ואש, שאז הרי זה בבחינת "כופר נפשו".

מטוכאשר העבודה היא באופן ד"מטבע של אש", אזי נותן הקב"ה לבנ"י "זהב וכסף ונחושת וגו'"⁵² (כמ"ש בפרשה שקורין בתפלת מנחה), דהיינו כל הענינים הגשמיים, ובנ"י עושים מהגשמיות – רוחניות⁵³, כמ"ש⁵⁴ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

נ***

נאיא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה זה יתנו גו'.

נב***

נגיב. יום הש"ק זה – שבת מברכים חודש אדר – שייך כבר לחודש אדר, ככל שבת מברכים החודש ששייך כבר לחודש הבא (שהרי יום השבת, עם היותו מובדל מששת ימי החול, כלולים בו גם כל ימי השבוע הבא, שהרי "מיני' מתברכין כולהו יומין"⁵⁵). ובפרט כאשר שבת מברכים חל בערב ר"ח, שאז מזכירים כבר בהפטרה: "מחר חודש"⁵⁶, ובפרט במנחת שבת, שבודאי שייך כבר ליום שלאח"ז⁵⁷.

נדענינו של חודש אדר הוא – "והחודש אשר נהפך"⁵⁸, בחי' אתהפכא.

נהבכלל, הרי העבודה עתה היא (לא באופן של אתהפכא, אלא) באופן של אתכפיא, וכאשר חסר בענין האתכפיא, אין זו "עבודה", כיון שעיקר העבודה היא – אתכפיא,

נווכמבואר בתניא⁵⁹ בפירוש "עובד אלקים"⁶⁰, "שעובד הוא לשון הוה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה כו'", ולולי זאת, נקרא "אשר לא עבדו"⁶⁰, או שהוא צדיק ש"נקרא עבד ה' בשם התואר . . (ש)כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה כו'",ואילו הענין דאתהפכא יהי' לעתיד לבוא, כמ"ש⁶¹ "אז אהפוך אל עמים וגו'";

נזאמנם, בחודש אדר ישנו גם הענין דאתהפכא – "החודש אשר נהפך".

נחוהענין בזה – שכיון שבנ"י עמדו במס"נ במשך כל השנה כולה⁶², היינו, לא רק בתפלת נעילה דיוהכ"פ, אלא בכל השנה כולה, שזהו"ע של יציאה ממדידה והגבלה, שהרי מצד מדידת והגבלת הזמן יש חילוקים בשינויי הזמנים, ואילו הם עמדו בתנועה של מס"נ בכל הזמנים בהשוואה – הנה עי"ז הגיעו בעבודתם לבחי' אתהפכא.

נטוכן הוא בכל שנה ושנה, שבבוא חודש אדר, הנה כל ימי החודש הם בבחי' אתהפכא.

סומצד זה הנה גם השמחה שבחודש אדר היא ללא הגבלות. ושמחה זו צריכה להתחיל כבר משבת מברכים החודש⁶³.

סא*

סביג. בשנה פשוטה מסתיימים הענינים ד"שובבי"ם" בפרשת משפטים⁶⁴, שאז מתתקנים כבר כל הענינים, ומתחילים לקרוא פרשת תרומה, שתוכנה – "ועשו לי מקדש ("מקדש דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש"⁶⁵) ושכנתי בתוכם"<54>.

סגיד. על⁶⁶ הפסוק⁶⁷ "ויקחו לי תרומה", אומר רש"י "לי לשמי", היינו, שנתינת התרומה לנדבת המשכן תהי' בשביל הקב"ה, ולא בשביל פניות צדדיות.

סדואינו מובן: מדוע דוקא במצוה זו הזהירה התורה יותר מבשאר מצוות, שעשייתה תהי' לשמו יתברך – כל המצוות צריכים לעשות לשמו, ומדוע אומרת זאת התורה ביחוד במצוה זו?ולכאורה – הרי אדרבה: ידוע מאמר הבעש"ט⁶⁸ שישנם ענינים שבהם לא נוגעת כ"כ הכוונה (כמו בכל המצוות), ענין אחד הוא – טבילה במקוה: אפילו אם הטבילה היתה בשביל טעמים אחרים, ולא בשביל טהרה, ויתירה מזה, אפילו אם לא נתכוין כלל לטבול, אלא נפל עליו הגל, אזי נעשה טהור⁶⁹. וענין שני – נתינת צדקה, שבה לא נוגע כ"כ הטעמים שבגללם נותן צדקה, ויתירה מזה, אפילו אם נתינת הצדקה היתה ללא כוונה כלל, שאיבד ממון ומצאו עני, כך, שלא נתכוין כלל לתת לעני, הרי כיון שהעני קיבל את ממונו, קיים בכך ענין של צדקה. וכמו כללות מצות שכחה⁷⁰.

סהואינו מובן: בשאר המצוות שבהם נוגעת יותר הכוונה – לא הבהירה התורה שצריכות להעשות לשמו יתברך, "לי", ודוקא בנתינת נדבות עבור המשכן – שלכאורה הרי זה בדוגמת נתינת צדקה, שלא נוגעת כ"כ הכוונה, ובלבד שיבנה המשכן – אומרת התורה שצריך להיות "לי", "לשמי"?

סווהביאור בזה – שכל ענין המשכן הוא⁷¹ שיהודי יאחד את כל עניניו עם הקב"ה, ועד שבדברי הרשות שלו יהי' "דעהו"⁷², ולכן מובן שבענין זה נוגע שיהי' "לי לשמי", כיון שזהו כל ענין המשכן – היחוד עם הקב"ה.

סזטו. ויש להוסיף בביאור השייכות ד"לי לשמי" עם הענין ד"בכל דרכיך דעהו"⁷¹ – בהקדים דיוק לשון הפסוק "ויקחו לי תרומה":

סחלכאורה הי' מתאים יותר הלשון "ויתנו לי תרומה", שהרי צריכים ליתן את התרומה, ונתינה זו צריכה להיות "לשמי"; ולמה נאמר "ויקחו לי תרומה", שלקיחת התרומה צריכה להיות "לשמי"?

סטאך הענין הוא – שבכך מרמזת התורה שקבלת הצדקה ע"י העני צריכה להיות לשמו יתברך⁷³:

עידוע שהקב"ה קבע בסדר הבריאה שיהיו עשיר ועני, והעני יהי' זקוק אל העשיר, בכדי שיהי' בעולם הענין דמשפיע ומקבל, ענין הצדקה⁷⁴.– האמת היא שהקב"ה "זן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים"⁷⁵. הוא ית' בעצמו מפרנס את כל העולם, עניים ועשירים. אלא שמפרנס את העניים באופן שנותן את חלקם אל העשירים שיתנו אותו לעניים. ובמילא, הצדקה שהעשיר נותן לעני אינה מה שנותן משלו, אלא זהו חלקו של העני שנתן הקב"ה בפקדון להעשיר⁷⁶.

עאוכיון שהקב"ה מפרנס את העניים, הרי הי' יכול לתת את החלק שלהם באופן ישיר אליהם⁷⁷; ולמה אופן הנתינה אליהם הוא ע"י העשירים? – והמענה על זה, כאמור, כיון שהכוונה העליונה היא שיהי' חסד וצדקה בעולם, ואם כל אחד הי' מקבל השפעתו שלא באמצעות מישהו אחר, לא הי' צדקה וחסד בעולם. –

עבוזהו מה שדורשים מהעני המקבל – שלקיחת הצדקה תהי' בכדי למלא את הכוונה העליונה, שתהי' עשיית צדקה בעולם. וזהו ציווי התורה "ויקחו לי תרומה", שלקיחת הצדקה תהי' לשמי.

עגטז. ציווי והוראת התורה מהוה נתינת-כח. ובכן, היכן צריכים נתינת-כח במיוחד כדי לפעול בעצמו שתהי' הפעולה לשמו יתברך – ב"ויקחו".

עדב"ויתנו" – אין צורך בנתינת-כח מיוחדת שיהי' לשמה, כי (אע"פ שבנתינת הצדקה לא נוגעת כ"כ הכוונה, כאמור לעיל, מ"מ מובן, שזהו מן הסתם לשמה, כי):

עהא) ממון הוא דבר שבו יכול לקנות חיי נפשו⁷⁸, ובפרט אם התייגע על זה בכל כחות נפשו⁷⁹. וא"כ, כאשר פועל בעצמו אתכפיא ליתן את הממון לצדקה, עושה זאת מן הסתם לשמה.

עוב) כיון שבנתינת הצדקה מקיים הנותן מצוה, הנה כאשר יהודי עושה מצוה, עושה זאת מן הסתם בשביל הקב"ה.

עזנוסף לכך יש גם עצה – ליתן צדקה ללא פרסום, מתן בסתר, שאז נקל יותר לפעול בעצמו שתהי' הנתינה לשמה.משא"כ בקבלת הצדקה – הרי: (א) העני ואביון אינו צריך להתייגע בעצמו בכדי ליטול את הצדקה; הוא מקבל את הצדקה להחיות נפשו ונפשות בני ביתו (ועד כדי כך ההכרח בדבר, שאינו מתחשב בקשיים, ומבזה ומשפיל את עצמו⁸⁰, כיון שזקוק לכך), (ב) הוא לא צריך להתכוון לקיים מצוה בכך, שהרי הוא עושה זאת כדי שיוכל לפרנס את עצמו ובני ביתו.

עחולכן זקוק המקבל להוראה ונתינת-כח מיוחדת מהתורה, שגם פעולתו בקבלת הצדקה תהי' "לשמי". כיון שנדרש מיהודי "בכל דרכיך דעהו", שכל עניניו יהיו חדורים בקדושה – הרי אין נפק"מ מה היא עשייתו, אם הוא צריך להכריח את עצמו לעשות זאת, או שזהו דבר המוכרח לו; ענין של עונג או היפך מזה – כל מה שעושה צריך להיות לשמו יתברך, "בכל דרכיך דעהו".

עטולכן, ההוראה שתהי' העשי' לשמו יתברך, מרמזת התורה בענין עשיית המשכן – כי, כאמור לעיל, ענין "ועשו לי מקדש" הוא הענין ד"בכל דרכיך דעהו".

פיז. וכן הוא גם בנוגע להמדובר לעיל אודות השמחה דחודש אדר, שהיא שמחה בלי גבול – שגם היא צריכה להיות מצד ציוויו של הקב"ה שצוה לשמוח בחודש אדר.

פאואע"פ ששמחת פורים צריכה להיות שמחה גופנית, כמבואר בלבוש⁸¹ החילוק שבין חנוכה לפורים, שחנוכה קשור עם רוחניות, ופורים קשור עם גשמיות, וכשם שאז היתה השמחה בגשמיות מצד היציאה "מאפילה לאור גדול", כך גם בכל שנה ושנה צריך להיות נרגש גודל השמחה מצד הצלת הגוף כפשוטו, מ"מ, בזה גופא צריכה להיות נרגשת הכוונה – לשמו ית'.

פבאין נפק"מ כלל אם המדובר הוא אודות עני שצריך לקבל צדקה להחיות נפשו או המדובר הוא אודות מי ששמח בשמחה גדולה על הצלתו מאפילה לאור גדול; שני הענינים צריכים להיות בהשוואה, כי, כל הענינים צריכים להיות "לי לשמי"⁸².

פגבס"ד. ר"ד אור ליום ב' ח' אדר, ה'תש"כ**.

פד– לקבוצת סטודנטים מארגון "הלל" בניו-יארק, בחדרו הק'* –

פוא. הזמן שבו מתקיימת פגישה זו הוא בעל משמעות מיוחדת, כיון שבשנה זו ימלאו מאתיים שנה להסתלקותו של מייסד תורת החסידות הכללית – הבעש"ט.

פז"הסתלקות" – פירושה (לא קץ וסיום החיים ח"ו, אלא) העתקה ומעבר מדרגא לדרגא. ומובן, שכיון שגם בהיותו במדריגתו הקודמת מילא את כל תפקידיו, הרי המדריגה שאלי' מוליכים אותו ואלי' הוא עובר, היא, מדריגה נעלית יותר מהמדריגה שהי' בה קודם לכן.

פחומכאן הוראה מיוחדת בהנוגע אלינו (כל אלו היודעים זאת, או שיש ביכלתם לדעת זאת ע"י שיעמיקו להתבונן יותר) – שעתה ישנה הזדמנות מיוחדת להתעלות למדריגה נעלית יותר ביתר קלות, ע"י לימוד תורתו של הבעש"ט והליכה באורחותיו.

פטב. אחד הענינים הראשונים שהבעש"ט עסק בהם בעצמו הוא¹ – ההתמסרות ללימוד ילדים קטנים (לא רק נערים בוגרים, אלא גם ילדים בני שש-שבע), ודוקא ללמדם דברים פשוטים, כמו אמירת ברכות וכיו"ב, וכן לבאר להם שהקב"ה אינו מציאות מופשטת הנמצא אי-שם ב"רקיע השביעי", אלא הוא מציאות אמיתית וממשית, והוא נמצא קרוב לכאו"א מהם, ומשגיח על כאו"א מהם – לא רק ביום ראשון, שני או שלישי בשבוע (או ביום אחר בשבוע, עד ליום השבת), אלא בכל משך ימי חייהם, וכיון שכן – בידו של כאו"א להתקרב אליו ע"י מילוי רצונו, ועי"ז מובטח הוא שיזכה לחיים של שמחה ואושר, הן בגשמיות והן ברוחניות.

צהתגלותו של הבעש"ט היתה² לאחרי תקופת גזירות חמעלניצקיימ"ש (גזירות ת"ח-ת"ט), שבתקופה זו היו בנ"י במעמד ומצב של דיכאון וייאוש. וזו היתה מטרתו של הבעש"ט ותורת החסידות – לחזק ולעודד את בנ"י, ולבאר להם את הגישה הנכונה לבעיות חיי היום-יום שלהם – שמבלי הבט על הגזירות וכו', עליהם להנהיג חיים של תורה ומצוות.

צאמצב זה שהי' בתקופתו של הבעש"ט מתאים במובנים רבים לתקופה שבה אנו נמצאים עתה – לאחרי הגזירה והשמדות של היטלר ימ"ש, שבהם הושמדו רח"ל ונקרעו מאתנו שליש מבנ"י. מצב זה מטיל על כאו"א מאתנו תפקיד וחוב גדול³ – לעשות כל מה שביכלתו להפיץ את אור ודרך התורה והמצוות, בעצמו, בסביבתו ובעולם כולו בכלל⁴.

צב*

צג[אחרי דברי הפתיחה שאל כ"ק אדמו"ר שליט"א את הסטודנטים, אם רצונם לשאול את כל שאלותיהם ואח"כ יענה על כל השאלות, או שהמענה יבוא אחרי כל שאלה ושאלה, והשיבו שמעדיפים מענה לאחרי כל שאלה בפני עצמה].

צדג. שאלה: כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שעלינו להפיץ את דרך התורה והמצוות. כיצד ובאיזה אופן עלינו לעשות זאת?

צהמענה: אחת התכונות המיוחדות לאנשים צעירים היא – תכונת הוודאות והבטחון. אדם מבוגר, גם כאשר עושה פעולה מסויימת, לעולם אינו בטוח בעצמו, והוא מוקף תמיד בספיקות והיסוסים, ואילו הצעירים בטוחים בעצמם.

צועל כאו"א מכם לנצל תכונה זו להפצת התורה והמצוות במלוא כוחו, בכל מאת האחוזים – החל מהדיבור בענין זה עם האנשים שבסביבתו באופן שיבטא את הבטחון שלו בענין זה, וכן בכל שאר האופנים – כתיבה, הדפסה בעיתונים, פרסום ע"י ה"רדיו" וכיו"ב, ועוד והוא העיקר – ע"י הנהגתו האישית של כאו"א בחיי היום-יום.

צז*

צחד. שאלה: בנוגע לענין המיתה (רח"ל), נראה לכאורה שישנה סתירה בין המשמעות מספר קהלת, שזהו ענין שלילי, כליון ואבדוןהחיים וכל תוכנם, לבין המשמעות מספר איוב, שזהו ענין של גאולה ועלי'. מהי השקפת תורת החסידות בנוגע למצב האדם לאחר המיתה ("עפטער לייף")?

צטמענה: כפי שנתבאר לעיל (ס"א) בנוגע לענין ההסתלקות, אין פירוש הדבר קץ וסיום החיים ח"ו, אלא שהחיים הרוחניים מקבלים מימד חדש, ובלשון הנזכר לעיל – מתעלים למדריגה נעלית יותר.

קענין זה, נוסף על היותו מוכרח ע"פ שכל, נובע גם מהנחות היסוד של מדעי הטבע, אשר, לדאבוננו, כסטודנטים ב"קאַלעדזש", הנכם מחשיבים אותם ומאמינים בהם בתור "אמת מוחלטת":

קאאחת מהנחות המדע היא העיקרון של "שימור החומר", הקובע ששום דבר חומרי אינו יכול ללכת לאבדון, ואפשר רק לשנות את צורתו ותו לא. למשל, בחומרים כגון ברזל או עץ – אפשר לעשות מהעץ שולחן, כסא או סתם בול עץ, ואפשר גם לקחת את השולחן ולחותכו לחתיכות או להבעירו בתנור וכו' (ומובן שכאשר משתמשים בעץ לעשיית שולחן – צורתו היא נעלית יותר מצורת העץ הנשרף בתנור); אבל כל זה אינו אלא שינוי בצורתו של העץ או הברזל, ע"י שמשתמשים בו באופנים שונים, אבל עצם חומר העץ או הברזל – נשאר במקומו, ואי-אפשר להשמידו בשום אופן.

קבואם כן הוא בדברים גשמיים וחומריים, עאכו"כ שכן הוא ברוחניות, במהותו הרוחנית של האדם – הנשמה – שאי-אפשר שתלך לאבדון, אלא היא תמיד במציאותה, וענין ההסתלקות אינו אלא שהיא משנה את צורתה, או מתעלית למדריגה אחרת.

קגשאלה: האם העלי' שנעשית לאחר המיתה היא עלי' אישית במציאותו של האדם עצמו, או שהעלי' היא בכללות העולם, אבל האדם עצמו כבר אינו מציאות כדי שתהי' בו עלי' זו?

קדמענה: מהאמור לעיל מובן, שהנשמה עצמה היא המקבלת צורה חדשה ונעלית יותר.

קהולהוסיף, שמטעם זה אין זה מן הראוי להשתמש בביטוי "עפטער לייף" (המורה על קץ וסיום החיים), כיון שאין כאן ענין של כליון, אלא המשך החיים במדריגה נעלית יותר. עד מאה ועשרים שנה החיים הם במדריגה אחת, ולאח"ז – בשנת ה-121, ה-122, ה-123 וכו' – החיים נמשכים במדריגה נעלית יותר, וכך הנשמה הולכת ומתעלית בעולמות הרוחניים בעילוי אחר עילוי.

קו*ה. שאלה: מה הי' ענינו של הבעש"ט והמקום שתפס בתורת החסידות?

קזמענה: ניתן להבין זאת ע"פ משל מאופן הדלקת מנורה ע"י כח החשמל:

קחישנה "תחנת כח" שבה מופק החשמל (ע"י "אטום" וכיו"ב), שנמצאת הרחק ממקום המנורה, אלא, שממנה נמשך חוט מתכת, שעל-ידו נמשך כח החשמל אל המנורה. אך כדי להדליק את המנורה בפועל, יש צורך למצוא את ה"מתג" המתאים, או ללחוץ על ה"כפתור" המתאים, ואז פועל כח החשמל את פעולתו.

קטועד"ז ברוחניות הענינים:

קינשמתו של כאו"א מישראל היא חלק מהבורא, ומקושרת אליו, ועי"ז יש בו כחות רוחניים נעלים ביותר. אך כדי שכחות אלו יבואו לידי ביטוי וימלאו את תפקידם, כך שיוכל להשתמש בתועלת הרבה שבהם – עליו למצוא את ה"מתג" המתאים, או ללחוץ על ה"כפתור" המתאים.

קיאוזה הי' ענינו של הבעש"ט – לבאר ולהכריז שכאו"א מישראל, בלי יוצא מן הכלל, מחובר הוא ל"תחנת הכח", ובפנימיותו של כאו"א מישראל ישנו "מתג" כדי להפעיל כח זה, ואם רק יחפש את ה"מתג" – ימצאנו.

קיבהבעש"ט החדיר בתוך בני ישראל כח, בטחון ואמונה, ועי"ז – מבלי הבט על המצב המדוכדך שהיו בו באותה תקופה (כנ"ל ס"ב) – הגביהם מן הקצה היותר תחתון אל הקצה היותר עליון, ועורר בכאו"א מישראל רגש של שמחה.

קיגומכאן הוראה לכאו"א מאתנו בעבודתנו בחיזוק היהדות – בנוגע לעצמו, לילדיו ולכל הסביבה:

קידהפעולה בכל האמור אינה יכולה להיעשות ע"י הסתמכות על הכחות האישיים ("די אייגענע כחות"), אלא דוקא עי"ז שמעוררים את הכחות הרוחניים הנעלמים שישנם בפנימיותו של כאו"א מישראל.

קיהוכשם שבנוגע לעצמו, הרי הדרך לעורר את כחותיו הפנימיים היא ע"י מציאת ה"מתג" המתאים – כן הוא בנוגע להזולת, שיש למצוא ולגלות את ה"מתג" שבו (אף שמלכתחילה אין יודעים מהו, ואפשר שהוא תיבה אחת בלבד), וכאשר מגלים ומעוררים את נקודת ה"מתג" שבו – אזי נפתח הבאר או המעיין הפנימי שבנשמתו, וכל שאר הענינים (שאם הי' רוצה לעשותם בכח עצמו, היתה נדרשת השתדלות ויגיעה רבה כדי לרומם את הזולת למדריגה זו) נעשים מאליהם.[הרב ליווי, מנהל ארגון "הלל" באוניברסיטת פרינסטון, מסר פ"ש מביקורו בכפר-חב"ד בימי הקיץ, וסיפר שאהבת ישראל והקירוב שמראים שם לכאו"א, ובפרט לתלמידי בתי-הספר מעולי מרוקו וצפון אפריקא, הם מיוחדים במינם, ומעולם לא ראה אהבה כזו בין יהודים הבאים מרקע וחינוך שונים זה מזה. והוסיף ואמר, שהרגעים שבילה בכפר עלו על כל משך זמן ביקורו באה"ק].

קיו*

קיזו. שאלה: האם יש קיום לארץ-ישראל בתור מדינה פוליטית?

קיח[כ"ק אדמו"ר שליט"א העיר, ששאלה זו יכולה להיות מג' בחינות – מבחינת השקפת הדת, מבחינה כלכלית ומבחינה פוליטית, ומהי כוונת השואל. וכאשר ענה השואל שכוונתו אם יכולה להיות התאמה בין הבחינה הדתית והפוליטית, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א (בבת-שחוק), שזהו מענה "דיפלומטי" שאינו עונה על השאלה...].

קיטמענה: גם ענין זה יתבאר ע"פ משל מענין שאנו רואים בעוה"ז הגשמי:

קכמכונה, או כל מערכת שהיא, יכולה לפעול בדרגות שונות של יעילות – החל מביצוע מלאכות קלות, ועד לביצוע מלאכה בקנה-מידה גדול, ע"י ניצול מקסימום הכח שבה. ומובן, שאף שגם באופן הא' נעשתה כאן מלאכה ע"י המכונה, מ"מ, אותה מלאכה שהיתה יכולה להיעשות בהתאם למלוא כחה של המכונה – לא נעשתה. ולכן, כאשר מכינים תכנית כדי לפעול ולהשפיע בענין מסויים – משתדלים לעשות זאת באופן שכל הענינים שבתכנית יפעלו במלוא כחם.

קכאועד"ז בעניננו:

קכבארץ-ישראל יכולה להיות בב' אופנים: "מדינה של יהודים" גרידא, או "מדינה יהודית".

קכגאם תהי' זו "מדינה של יהודים" בלבד – הרי אינה אלא מדינה "לוונטינית" נוספת, כשם שסוריא היא מדינה של סורים (ועד"ז לבנון, מקסיקו, ארה"ב וכו'), ובאופן כזה אינה מנוצלת במלוא יכלתה; משא"כ אם תיעשה "מדינה יהודית" – הרי זה ענין מיוחד ויוצא מן הכלל כו'.

קכדאמנם, כדי שתהי' "מדינה יהודית", המנוצלת במלוא יכלתה – הרי זה דוקא עי"ז שאופן הנהגת המדינה הוא ע"פ התורה ומסורת ישראל.

קכה[ומובן שאין זו סתירה לכך שתהי' מדינה "נורמלית", שיש בה משפחות הכוללות אנשים נשים וטף, מוסדות וכו' – כי גם ע"פ תורהלא צריכה ארץ-ישראל להיות ענין רוחני ומופשט, אלא ארץ שיש בה כל הענינים כמו במדינות אחרות].

קכוודוקא באופן זה תהי' אכן ארץ-ישראל "מדינה יהודית", מדינה ייחודית השונה משאר המדינות, בכך שהיא עומדת במדריגה נעלית יותר ועוסקת (ומשפיעה בזה גם על סביבתה) במטרות נעלות יותר.

קכז*

קכחז. שאלה: מהי דעת כ"ק אדמו"ר שליט"א על המסופר, שבעת המלחמה בארץ-ישראל, הנה ההולכים בעקבות תורת החסידות, מיאנו לעזוב את ירושלים, מבלי הבט על הסכנה הגדולה שארבה להם שם?

קכטמענה: בודאי הי' טעם הדבר משום שבירושלים ישנה קדושה יתירה ומיוחדת, ולכן קל יותר לחיות חיים יהודיים ראויים במדריגה רוחנית נעלית כאשר נמצאים שם בגוף גשמי.

קלשאלה: האם הי' נכון הדבר מצדם, להישאר בעיר, אף שעי"ז יאבדו את חייהם?

קלאמענה: בוודאי סברו, והי' להם בטחון בכך, שרק יילקחו בשבי, ולאחר זמן ישוחררו.

קלב*

קלגח. שאלה: במה מיוחדת שיטת ליובאוויטש לגבי שאר שיטות החסידות?

קלדמענה: ידוע ששיטת ליובאוויטש וחסידי ליובאוויטש נקראים ומכונים גם בשם נוסף – "חב"ד", ראשי-תיבות "חכמה בינה דעת", שענינם בכללות הוא בחינות שונות של הבנה והשגה.

קלהוהענין בזה:

קלועבודת ה' ע"י כח המדות בלבד, ע"י כח האמונה בלבד, או אפילו ע"י כח השכל בלבד – אינה מספקת, כיון שהעבודה באופן זה אינה בשלימות. ובהכרח שתהי' התכללות כל ענינים אלו יחד, ובאופן שעבודת ה' חודרת בכל מציאותו ובכל מעשיו והנהגותיו של כאו"א מישראל, ובכל יום ויום.

קלזיחד עם זאת, ישנה הדגשה מיוחדת על כח השכל, שהוא ה"שליט" על כל הכחות האחרים. וזהו מה שדרש והדגיש רבנו הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד, שחסיד צריך להיות שלם, ולכן עליו להשתמש בשכלו, ולא להסתפק בעבודת ה' הממוקדת במדות או באמונה בלבד.ט. שאלה: האם דעת כ"ק אדמו"ר שליט"א שבכחה של תורת החסידות לקרב יהודים שנתרחקו ולהשיבם ליהדותם?

קלחמענה: בודאי!

קלטהמצב בימינו הוא, שמצפים מהאדם להבין כל דבר שהוא עושה, ולכן ישנם יהודים רבים שניתן להגיע אליהם ולקרבם רק ע"י כח השכל.

קמומובן, שכדי להגיע ולהשפיע על שכלו של הזולת – בהכרח שהמשפיע ישתמש בשכלו שלו, כי רק ע"י השכל אפשר להגיע ולפעול על שכלו של הזולת.

קמאי. שאלה: מדוע זכתה חב"ד להצלחה רבה כל-כך?

קמבמענה: המצב בתקופתנו הוא, שכאו"א מנסה להבין כל דבר לפני עשייתו בפועל, ואינו רוצה לעשות דבר שאינו מבין את הטעם לעשייתו. והיינו, שנוסף על כך שהוא דורש ראיות והוכחות שצריך לעשות כן, אינו מסתפק בזה, אלא רצונו להבין את טעם הדבר (אינני דן בשאלה אם זו גישה נכונה או לא, אלא מציין עובדה בלבד).

קמגוהדרך הקצרה לבאר לו זאת היא – כאשר מראים לו, שגם כאשר הוא (המבאר) עושה זאת, אין זה רק משום שהוכיחו לו שכך צריך לעשות, אלא יש לו גם הבנה בדבר.

קמדחסידות חב"ד מספקת דרישה זו, כיון שענינה הוא הבנה והשגה, והיא מבארת ענינים ביהדות באופן שיהיו מובנים בשכל.

קמהכחסיד חב"ד, יש לי תשובה כללית יותר: אין לי כל ספק בכך שחסידות חב"ד היא האמת, ואמת – בהכרח שנוחלת הצלחה.

קמויא. שאלה: מהו תפקידו של רבי?

קמזמענה: כאמור לעיל – למצוא את ה"מתג" בכל יהודי, ולסייע לו להתחבר עם "תחנת הכח".

קמח*

קמטיב. שאלה: מה דעת החסידות על ענין הגירות?

קנמענה: דעת החסידות היא כדעת היהדות בכלל: מעולם לא התלהבו בנ"י ההולכים בדרך התורה מגיורם של אינם-יהודים, ובפרט בפרסום. יהודי צריך להיות יהודי טוב, וגוי – להבדיל – צריך להיות גוי טוב. יש לנו די והותר מלאכה לדאוג לכך שיהודים יהיו יהודים טובים, דהיינו, לשפר את מצבם הרוחני של אלו שהם כבר יהודים.כל גוף מורכב מאברים רבים. לכל אבר בגוף ישנו התפקיד והחלק המיוחד לו, וכל אבר עושה את המלאכה שהוא מתאים לעשייתה. ומובן מאליו, שאיש לא יעלה על דעתו לשנות זאת, ולדרוש שאבר אחד יעשה את מלאכתו של אבר אחר.

קנאוכן הוא גם בכללות הבריאה: לכל דבר נברא ישנו תפקיד ומטרה מיוחדים, שלשמם נברא. ועפ"ז מובן, שליהודי יש תפקיד משלו, ולגוי – להבדיל – יש תפקיד משלו.

קנביג. שאלה: היום אחר-הצהריים, כשהרצה בפנינו הד"ר בלאַק אודות ענין החסידות, הזכיר והסביר שבכאו"א מישראל ישנו "ניצוץ אלקי". הוא לא אמר במפורש, אבל רמז, שניצוץ זה ישנו רק אצל איש ישראל, ולא אצל אינו-יהודי. האם נכון הדבר? ודאי אין הם שוים, אבל מהו הביאור בדבר?

קנגמענה: בנוגע לשאלה אם אצל אינו-יהודי (ועד"ז בכל נברא) ישנו ניצוץ – התשובה היא שישנו ניצוץ; אבל אם השאלה היא אם הוא אותו סוג ניצוץ שיש באדם מישראל – התשובה היא שאינו אותו סוג ניצוץ.

קנדוהביאור בזה – ע"פ המשל דלעיל מגוף האדם:

קנהבגוף האדם ישנם אברים שונים, ולכל אבר ישנו הכח הראוי לו והתפקיד המתאים לו: המוח – תפקידו להבין, הלב – להרגיש, הרגל – ללכת וכו'. וכאמור לעיל – מובן שכל אבר צריך לבצע את התפקיד המוטל עליו, ולא שאבר אחד יבצע את תפקידו של אבר אחר. וכאמור, כן הוא גם בכללות הבריאה.

קנוובעניננו: כל דבר נברא – ובמילא גם אינו-יהודי – יש בו ניצוץ, שהוא החיות שהקב"ה נותן בו ומחי' אותו. אמנם, כיון שכל נברא יש לו תפקיד משלו, הרי הניצוץ המחי' אותו הוא בהתאם לתפקיד המוטל עליו.

קנזתפקידו של יהודי הוא להפוך את גשמיות וחומריות העולם – לרוחניות ולאלקות, ואילו תפקידו של אינו-יהודי הוא תפקיד אחר, ולכן מובן שהניצוץ שבאדם מישראל אינו שוה לניצוץ שבאינו-יהודי, להבדיל.

קנח*

קנטיד. שאלה: לפי הבנתי, תורת החסידות הגביהה את מעלתה של האשה לגבי מעלתה בעולם היהודי קודם לכן. מהו ההסבר לכך?מענה: בכלל, בחוגים מסויימים הי' כך גם קודם לכן, מלבד בנוגע לענין לימוד התורה, שלא היו מלמדים את הנשים תורה (מלבד בענינים הנוגעים ישירות להן ולתפקידיהן, כמו חינוך הילדים וכיו"ב).

קסאמנם, כל זה הוא קודם החידוש של תורת החסידות, שאז הי' די בקיום המצוות באופן "אוטומאטי" (אף שגם אז קיימו הכל כו'), שלזה אין צורך כ"כ בהבנה והשגה כו'.

קסאאבל לאחר שנתייסדה ונתגלתה תורת החסידות, המלמדת ותובעת מכאו"א, איש או אשה, שכל המצוות צריכות להיעשות מתוך שמחה והתעלות רוחנית – הרי אי-אפשר לצפות מאדם להיות בשמחה ובהתעלות רוחנית באופן של קבלת-עול בלבד, בלי הבנה או הרגשה; ולכן גם לאשה ישנה הזכות – ויתרה מזו: החובה – לדעת עניני יהדות והטעמים שבדבר כו', וחובה עלינו לבאר לה את פרטי הדברים.

קסבובפרטיות – עלי' לדעת אודות גדולת הבורא, אודות מציאותו בכל מקום והשגחתו הפרטית על כל הבריאה, ועל כך שהקב"ה ברא (לא רק את השמים, אלא גם) את הארץ, כולל ה"מטבח"... ואזי יהי' בכחה לחוש התעלות רוחנית בעת קיום המצוה, ועי"ז להפוך את המטבח למטבח יהודי.

קסגואדרבה: מאחר שיש לאשה השפעה רבה על ילדי' ועל בעלה, והיא משגיחה עליהם ומטפלת בהם כו' – הרי יש באפשרותה לעשות מצוות רבות עוד יותר, ולכן – ע"פ דרישת תורת החסידות שכל הענינים צריכים להיות בשמחה, שאינה יכולה להיות בלא הבנה והשגה (כנ"ל) – מוכרח עוד יותר שתלמד את יסודות תורת החסידות.

קסד*

קסהטו. שאלה: האם יכול אדם להיות חסיד, גם כאשר הוא מוכרח, מאיזה טעם, לחלל את השבת, ובפרט כשהוא רופא?

קסומענה: השתמשת בביטוי "מוכרח לחלל את השבת", אבל ביטוי זה אינו נכון, וכוונתך לומר שהוא סבור שהוא מוכרח לחלל את השבת.

קסזלאמיתו של דבר, כל המאמין בהקב"ה צריך להבין, שלא יתכן שלא יתאפשר לאדם מישראל לשמור את השבת, שהרי הקב"ה הוא שציוונו לשמור את השבת, ומובן מאליו שאי-אפשר שהקב"ה – שהוא המנהיג את העולם – יצוה על אדם לעשות דבר, ואח"כ יעמידו במצב שבו יהי' מוכרח שלא לקיים את ציוויו ולחלל את השבת.ובכל אופן, גם אם אמנם סבור הוא שהוא מוכרח לחלל את השבת – אין זה טעם לכך שלא ינהג כדבעי בשאר הענינים.

קסחמשל למה הדבר דומה – לרופא שבא אליו אדם שהוא חולה רח"ל בכמה אברים (כגון במוחו או בידיו וברגליו וכיו"ב), ואין בידו של הרופא לרפא אחד מאברים אלו; האם יימנע משום כך מלרפא את שאר האברים, שאותם יש בידו לרפא? – מובן בפשטות, שאותם אברים שבידו לרפא, בודאי עליו לרפא ולהשיבם למצבם הראוי.

קסטועד"ז בנוגע לחלק הרוחני שבאדם: גם אם (לדעתו) מוכרח הוא לעבור על דבר אחד (כמו רופא שלדעתו מוכרח הוא לחלל את השבת), אין פירוש הדבר שגם שאר הנהגותיו צריכות להיות באופן זה, אלא את כל שאר עניניו עליו להקדיש לצד הטוב, ולמילוי תפקידיו כיהודי.

קעשאלה: ומה יעשה הרופא במקרה שהוא יושב בבית-הכנסת ביום- הכפורים ומתפלל, וישנו חולה הנמצא בסכנת חיים – האם עליו להפסיק את תפלתו, לחלל את יוהכ"פ ולרפא את החולה?

קעאמענה: כאמור לעיל, בתנאים רגילים אסור לרופא לחלל את השבת, וחייו צריכים להיות חיים של קדושה וחיים של יהדות, כמו חייו של כל יהודי אחר; אמנם, במקרה חרום, כאשר חייו של אדם נתונים בסכנה והמדובר הוא בהצלת חייו – הרי לא זו בלבד שאין בזה חילול היום הקדוש דיוהכ"פ, אלא אדרבה – הוא מקיים בכך מצוה גדולה ואף חיוב של הצלת חיי אדם.

קעביתרה מזו: ההלכה היא⁵ שהדבר צריך להיעשות ע"י גדול דוקא, והיינו, שאם הוא אדם גדול, מופלג בחסידות ותלמיד-חכם – מוטל עליו חיוב להציל בעצמו את חיי האדם הנתון בסכנה, ולא לחפש אדם אחר שיעשה זאת במקומו, ואין זה חילול, ח"ו, אלא מצוה גדולה.

קעג*

קעדטז. שאלה: עד כמה גדול כחו של כ"ק אדמו"ר שליט"א בנוגע לחוקי הטבע, והאם גדול כח תפלתו יותר מתפלת אחרים? (והוסיף אחר וביאר:) האם יש בכחו של הרבי לעשות "מופתים"?

קעהמענה: העולם הזה הגשמי אינו נפרד מהעולמות הרוחניים והנעלים יותר, אלא הוא דרגא נוספת – הדרגא האחרונה – בסדר השתלשלות ארוך של עולמות רוחניים, וכל הענינים בעוה"ז נובעים מהנעשה בעולמותהעליונים ומושפעים מהם, ובמלים אחרות: הגשמיות נובעת מהרוחניות. ועפ"ז מובן, שאפשר לפעול שינויים בחלק הגשמי של ההשתלשלות ע"י עשיית שינויים בחלק הרוחני.

קעוועפ"ז יובן ענינו של "מופת":

קעזפירושו של "מופת" הוא, שמתרחש בעולם דבר שאי-אפשר לחזותו ולשערו ע"פ חשבון, כיון שהוא נעשה (לא ע"י פעולה בעולם הגשמי, אלא) ע"י שינוי שנעשה בעולם הרוחני, שממנו מושפע העולם הגשמי.

קעחועפ"ז מובן, שהכח לעשות "מופת" אינה זכות מיוחדת ליהודי מסויים, אלא כח זה נמצא ברשותו של כאו"א מישראל:

קעטכאשר יהודי מקשר את עצמו, ע"י הניצוץ האלקי שבתוכו, עם הקב"ה, ע"י תפלה וע"י הנהגה בדרך התומ"צ וקיומם כדבעי, ומתוך התלהבות – יש בכחו לעשות "מופת": לפעול ולשנות ענינים בעולם הזה "מלמעלה", כלומר, באופן שלמעלה מהמשוער ע"פ חשבון, ולמעלה מהמשוער ע"י רוב הנמצאים בסביבתו.

קפ*

קפאיז. [הרב גורעוויץ מארגון "הלל" בברוקלין, הביע בפני כ"ק אדמו"ר שליט"א את תודת הסטודנטים על שזיכם בביקור אצלו, ועל דבריו הקדושים ותשובותיו על שאלותיהם. וטרם צאתם, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

קפבעתה ברצוני לשאול אתכם שאלה, ובו בזמן – לנסות לבצע "מופת"...

קפגובהקדמה – שכיון שכל דבר בעולם יש לו תכלית, הרי ברור הדבר, שגם התאספותנו כאן הערב, אינה רק כדי לשאול את השאלות ולהשיב את התשובות דלעיל – בין אם הן טובות ובין אם לאו – אלא כדי שהזדמנות זו תשמש כאמצעי להשגת דבר הנוגע לפועל, כדלקמן.

קפדאתם כולכם – ואני בתוככם – הננו צעירים... ולפנינו עוד עשיריות שנות חיים.

קפהולאחר השמדות רח"ל של היטלר (ברוסיא, בפולין, בהונגריא וכו') שבהם אבדו ששה מיליון מישראל – מוטל על כאו"א מאתנו תפקיד כפול: נוסף על תפקידו האישי, נושא כאו"א מאתנו גם את תפקידם של היהודים שנרצחו רח"ל, ועלינו להשלים העבודה שהיו הם יכולים לעשות– עכ"פ חלק גדול ממנה. כאו"א מישראל נחשב לענין זה, ואף אחד אינו מיותר.

קפועל כל אחד ואחד מאתנו להתבונן ולהרגיש מהי התכלית ומהו התפקיד המוטל עליו, ולנצל את עשיריות השנים שלפנינו כדי לפעול ולמלא את תפקידנו. ומובן מאליו, שאם בכל זמן נכונים הדברים – עאכו"כ עתה, שמוטל עלינו תפקיד כפול (כנ"ל), הרי בודאי מוטל על כאו"א מאתנו החוב לעבוד ולנצל את כל כחותיו ובמלוא יכולתו.

קפזובאותיות פשוטות – בחיי היום-יום שלנו – עלינו לנצל את כל כחותינו כדי להוסיף לצד הטוב כך שיתגבר וישלוט על הצד הלא-טוב, ולהשפיע בכיוון זה על סביבתנו, וכך נזכה לחיים של שמחה ושל אושר ("האַרמאָני") לנו ולכל הנמצאים בסביבתנו.

קפחכל האמור יכול לבוא לידי פועל רק ע"י חיים של תורה ומצוות, שנבחנו לאורך 3500 שנות קיומו של עם ישראל.

קפטוכאמור לעיל – אין זה דבר שבידו של כאו"א לבחור לעשותו או שלא לעשותו, וגם אם לא יעשה זאת לא ניתן לתבוע אותו על אי-עשייתו; עלינו לדעת שזהו חוב המוטל על כאו"א, והקב"ה נתן לכאו"א את הכח והיכולת להביא זאת לידי פועל ובהצלחה.

קצאם כל אחד מאתנו, אתם וגם אני – החל ממחר, ובאופן שיהי' לזה המשך מחרתיים וכו' – יצעד צעד אחד קדימה, יוסיף בחייו ענינים נוספים של תורה ומצוות, וישפיע על סביבתו בכיוון זה – יהי' זה אכן ה"מופת" שלנו!

קצא**