Toras Menachem·Vol. 32 (5722·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Vayeshev·Erev Chanukah 5722תורת מנחם·לב - שנת תשכ"ב - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ וישב·מבה"ח טבת·ערב חנוכה·ה'תשכ"ב

אבלתי מוגה

בא. דובר בשיחת י"ט כסלו¹¹⁷⁴ אודות מ"ש בסיום הש"ס, "אל תקרי הליכות אלא הלכות", שההכרח לזה הוא ממש"נ בכתוב תיבת עולם ב"פ, "שחו גבעות עולם הליכות עולם לו"¹¹⁷⁵, שמזה מוכרח ש"עולם" הב' הוא ענין אחר מ"עולם" הא' ומזה מוכרח ג"כ שהכוונה בתיבת "הליכות" (הסמוכה ל"עולם" הב') היא "הלכות", כמשנ"ת שם,

גועד"ז בנוגע לסיום הש"ס במשניות, ששם הובא הכתוב¹¹⁷⁶ "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", שכופל ב"פ תיבת "הוי'" וב"פ תיבת "עמו" (דלכאורה הול"ל "ה' עוז לעמו יתן ויברכם בשלום"), ומזה ראי' שישנו ענין נוסף ב"עמו", וענין נוסף בשם הוי' (כמשנ"ת שם, וכדלקמן ס"ג),

דועד"ז בנוגע להתחלת הש"ס, "מאימתי קורין את שמע", שבפסוק הראשון דק"ש נאמר¹¹⁷⁷ "הוי' אלקינו הוי' אחד", שכופל ב"פ תיבת "הוי'" (דלכאורה הול"ל "הוי' אלקינו אחד"), ומזה ראי' שישנו ענין נוסף בשם הוי' (כמשנ"ת שם, וכדלקמן ס"ד).

הובהמשך לזה, מצינו עד"ז גם בהתחלת פרשתנו – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", שכופל ב"פ תיבת "ארץ" (ולא נאמר "בארץ מגורי אביו בכנען"), ומזה ראי' שב' תיבות אלו הם שני ענינים ב"ארץ".

ווזהו שמדייק רבנו הזקן בתו"א ריש פרשתנו: "להבין .. כפל לשון בארץ מגורי אביו בארץ כנען", ומביא על זה את הכתוב¹¹⁷⁸ "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", ארצות לשון רבים, "שיש שני ארצות כו'" (וכדלקמן).

זב. ואחד¹¹⁷⁹ הביאורים בזה – ע"פ המבואר על פסוק זה בספר אור תורה להרב המגיד¹¹⁸⁰, וז"ל¹¹⁸¹:

ח322
"רמז הפ' וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות וגו' .. אין וישב אלא לשון עכבה¹¹⁸², ר"ל כל ימי עיכובו בעוה"ז הוא בדביקות הש"י, ואף שהוא בארציות וחומריות עוה"ז, עכ"ז הוא במגורי אביו, ר"ל ביראת¹¹⁸³ אביו שבשמים, ואפילו הוא בין הרשעים אינו לומד ממעשיהם, וזהו בארץ כנען, כמ"ש¹¹⁸⁴ כנען בידו מאזני מרמה, ואעפ"כ מחזיק בתומו, וכוונתו רק להרבות תולדות שהוא מצות ומעשים טובים, והם עיקר תולדותיו של הצדיק¹¹⁸⁵. וזהו אלה תולדות יעקב יוסף, כלומר להוסיף¹¹⁸⁶ בכל יום שעשוע ותענוג ונחת רוח ליוצרו כו'"¹¹⁸⁷.

טונמצא שישנם שני ענינים ב"ארץ": "ארץ מגורי אביו" – לשון ארציות סתם, שגם היא ירידה לנשמה, ובמילא מביאה לידי עלי'; ומ"מ אין ירידה זו מגעת לגודל הירידה שבבחי' "ארץ" הב' – "ארץ כנען", בחי' מרמה דלעו"ז, שהיא ירידה גדולה הרבה יותר מהירידה בבחי' ארציות סתם, ובמילא גם העלי' הבאה על ידה היא נעלית יותר.

יוזוהי מעלת בעלי-תשובה על צדיקים: כללות ענין ירידת הנשמה למטה, ישנו גם בצדיקים; אלא שבצדיקים הירידה היא "בארציות וחומריות עוה"ז" סתם, משא"כ בבעלי-תשובה הירידה היא גם בענינים דלעו"ז, בחי' מרמה דכנען, ולכן גם העלי' היא אצלם ביתר שאת, כמארז"ל¹¹⁸⁸ "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד בו".

יאולהעיר, שבתו"א נתבארו ב' הענינים ד"ארץ" ע"פ מ"ש "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", ארצות לשון רבים, שבכללות הם גן-עדן העליון וגן-עדן התחתון, או כפי שמסיים בסוף המאמר¹¹⁸⁹, שב' "ארצות" אלו הם יחו"ע ויחו"ת, לימוד התורה וקיום המצוות. והיינו, שארץ הב' קאי על מצוות, שנתלבשו בדברים גשמיים. אלא שבאו"ת להמגיד מפרש ירידה זו למטה עוד יותר – בחי' מרמה דלעו"ז, שהו"ע עבודת התשובה.

יב323
וזהו גם דיוק לשון רז"ל¹¹⁹⁰ "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" – לא תורה, אלא "תשובה ומעשים טובים" דוקא, שזהו בחי' "ארץ" הב' (כנ"ל). וב"תשובה ומעשים טובים" גופא – עיקר המעלה היא בתשובה דוקא, כנ"ל במעלת בעלי-תשובה על צדיקים גמורים.

יגאלא, כיון שיש גם מעלה בצדיקים, לכן, "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"¹¹⁹¹, דהיינו שחידושו של משיח הוא שיביא גם את הצדיקים למעלת התשובה, וממילא יהיו ב' המעלות. אבל עיקר חידושו של משיח הוא – לא לפעול את הענין דצדיק, אלא לפעול את ענין התשובה דוקא, שגם אצל צדיקים יהי' ענין התשובה, כי עיקר המעלה היא בתשובה דוקא, כנ"ל.

ידומובן, שהתשובה דצדיקים היא בחינה נעלית יותר בתשובה – לא תשובה על חטא ועוון, אלא כמבואר בלקו"ת¹¹⁹² ש"עיקר התשובה הוא כמ"ש¹¹⁹³ והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", וזו היא תשובה שלימה, שעלי' אמרו "מקום שבעלי תשובה עומדין כו'" (כדאיתא באגה"ת¹¹⁹⁴).

טוג. והנה, תוכן ב' עניני "ארץ" הנ"ל (עבודת הצדיקים ועבודת הבעלי-תשובה), הוא גם תוכן ב' הענינים שבפסוק "הוי' עוז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום" (שהובא בסיום הש"ס במשניות):

טזב"פ "עמו" הם ב' מדריגות בעם ישראל – צדיקים ובעלי- תשובה.

יזוכנגדם הם ב"פ הוי' – ב' מדריגות בשם הוי', כמארז"ל¹¹⁹⁵ "הוי' הוי', אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה".

יחובפרטיות: "הוי' עוז לעמו יתן" – קאי על מתן-תורה, כמארז"ל¹¹⁹⁶ "אין עוז אלא תורה", שאז הי' גילוי אלקות והיו כל ישראל במדריגת צדיקים; ו"הוי' יברך את עמו בשלום" – קאי על הזמן שלאחרי מ"ת, שבו צריכים לצאת אל העולם ולעשותו כלי לאלקות, בדוגמת ענין השלום, שפירושו הוא שישנה התחלקות, ועד להפכים ומנגדים, ואעפ"כ פועלים בהם התכללות ושלום.

יט324
ד. וכיון שכל הענינים נמשכים ע"י התפלה, כמ"ש¹¹⁹⁷ "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו", דהיינו, שהן העליות ("עולים") והן ההמשכות ("יורדים") הם ע"י סולם התפלה – לכן יש גם בתפלה ב' הענינים ד"הוי' עוז לעמו יתן" ו"הוי' יברך את עמו בשלום":

כעיקר ענין התפלה הוא קריאת שמע, ועיקר הק"ש הוא פסוק ראשון (שהוא "קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא .. בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים"¹¹⁹⁸), ובפסוק ראשון דק"ש אומרים ב"פ שם הוי' ("הוי' אלקינו" ו"הוי' אחד"), שגם הם כנגד ב' ענינים הנ"ל:

כא"הוי' אלקינו" – הו"ע הצדיקים, שהרי "אלקינו" קאי על נשמות ישראל, והנשמה מצ"ע (היינו בחי' "טהורה היא"¹¹⁹⁹ שבנשמה, כדלקמן) אינה שייכת לחטא כלל; ו"הוי' אחד" – הו"ע התשובה, כפירוש הסמ"ק¹²⁰⁰ שאות ח' שבתיבת "אחד" מורה על ז' רקיעים והארץ, ואות ד' מורה על ד' רוחות העולם, שמצד העולם שייך ענין של היפך ומנגד כו', כמ"ש¹²⁰¹ "נעשה אדם גו'", ואמרו רז"ל¹²⁰² "כתוב והרוצה לטעות כו'", ומ"מ מייחדים את הח' והד' עם האל"ף – אלופו של עולם, שזהו ענין התשובה.

כבושני הענינים – הן "הוי' אלקינו" (שמצד הנשמה), והן "הוי' אחד" (שמצד העולם) – הם בעבודת הנשמה, אלא, ש"הוי' אחד" מורה על העבודה בבחי' נר"נ המלובשים בגוף – "אתה בראתה כו'"26, שבבחי' זו שייך ענין החטא; ואילו "הוי' אלקינו" מורה על העבודה בבחי' הנשמה כמו שהיא למעלה, קודם שבאה בהתלבשות – "טהורה היא", שבבחינה זו לא שייך ענין החטא, כידוע¹²⁰³ שבשעת החטא עצם הנשמה (דהיינו בחי' "טהורה היא") היא בהסתלקות.

כגובכדי לחבר ולהמשיך מבחי' "הוי' אלקינו" עד לבחי' "הוי' אחד" – הנה על זה נאמר¹²⁰⁴ "ויקרא הוי' הוי'", דהיינו שהמשכה זו היא מבחי' שלמעלה מב' הענינים שבשם הוי', בחי' "אנכי מי שאנכי", "דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ"¹²⁰⁵, ולכן בכחו לחבר את שני השמות.

כד325
ועד"ז יש גם בנשמה דוגמת בחי' "אנכי מי שאנכי" – עצם הנשמה שלמעלה גם מבחי' "טהורה היא" (שהו"ע הנשמה כמו שהיא למעלה), שהיא המחברת את הנשמה שלמעלה עם הנשמה שבגוף.

כהוכיון שכל הענינים נעשים ע"י התורה – ישנם כל הענינים האמורים גם בפסוק הראשון דמ"ת, "אנכי הוי' אלקיך גו'"¹²⁰⁶:

כו"הוי'" – "הי' הוה ויהי' כאחד"¹²⁰⁷, אלקות שלמעלה מהעולם – בדוגמת "הוי' אלקינו" שבק"ש; "אלקיך" – "כחך וחיותך"¹²⁰⁸, החיות האלקי שבהתלבשות בעולם, וכמרומז בשם "אלקים" לשון רבים¹²⁰⁹ – בדוגמת "הוי' אחד" שבק"ש; ומקדים לזה "אנכי" – "אנכי מי שאנכי", "דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ", שהוא המחבר והממשיך מבחי' "הוי'" לבחי' "אלקיך".

כז*

כחה. נתבאר בשיחת י"ט כסלו¹²¹⁰ בענין מצות קריאת-שמע, שאע"פ שמצות היחוד שבמחשבה ("ליחדו"), "לאו כל מוחא סביל דא", מ"מ, קריאת-שמע שבדיבור, מחוייב בה אפילו עם-הארץ, כמארז"ל במנחות¹²¹¹, ויתרה מזו, שענין הדיבור דק"ש מגיע למעלה יותר מענין המחשבה דק"ש (יחוד שבהבנה והשגה), כיון ש"המעשה הוא העיקר"¹²¹². וזהו הטעם שהענין דק"ש שבהתחלת הש"ס – מצד "ראשית¹²¹³ חכמה יראת ה'"¹²¹⁴ – היא "מאימתי קורין את שמע", ק"ש בדיבור דוקא, מצד מעלת המעשה (כמשנ"ת שם).

כטוענין זה ישנו גם במדריגה תחתונה יותר – אמירת "מודה אני" בתחלת היום:

לאמירת "מודה אני" היא בהתחלת היום, אפילו קודם נטילת ידים¹²¹⁵. והיינו, שתובעים – ואפשר לתבוע זאת – מכאו"א מישראל, אפילו מי שעומד עדיין "קודם נטילת ידים" – הן בנוגע למעמדו ומצבו ביום

לא326
פרטי זה, הן בנוגע למקומו בכללות הקומה של בנ"י, היינו שמדריגתו בכלל, במשך כל ימי חייו, היא בחי' עקב, והן בנוגע לכללות הדורות, שנמצא בדור שהוא בבחי' "עקבתא", "דמאטו רגלין ברגלין"¹²¹⁶ – הנה גם ממנו תובעים את ההודאה ד"מודה אני".

לבוהודאה זו ד"מודה אני" שבתחלת העבודה (שהיא בדוגמת הדיבור דק"ש) – מתקשרת ומגעת בבחי' "אנכי מי שאנכי". וע"ד המבואר במק"א¹²¹⁷, שיראה תתאה, אפילו בדרגא הכי תחתונה, קשורה (ובעצם – חד) היא עם יראה עילאה בדרגא הכי נעלית.

לגוזהו שהתחלת העבודה שבכל יום היא באמירת "מודה אני" דוקא – כי אמירה זו תופסת ("נעמט") בעצם הנשמה שלמעלה מבחי' "טהורה היא"; ולאח"ז בא כל המשך סדר עבודת היום, החל מעניני תפלה ותורה – שבכללות הו"ע "הוי' אלקינו", ולאח"ז עבודת הבירורים שבמשך כל היום – "הוי' אחד".

לדוזהו כללות הענין ד"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – שתכלית הענין ד"וישב יעקב", ירידת הנשמה ועכבתה בגוף, אינו בהענין ד"ארץ מגורי אביו", אלא בענין "ארץ כנען" – עבודת הבירורים והתשובה, ודוקא ע"י עבודה זו נעשה "אלה תולדות יעקב יוסף" – הוספה בעונג ונח"ר שלמעלה, כי עבודה זו דוקא היא הממשיכה מבחי' "אנכי מי שאנכי" (כנ"ל).

לה*

לוו. הרמב"ם¹²¹⁸ פוסק ב(סוף) הלכות חנוכה: "הי' לפניו נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו קודם, משום שלום ביתו". ומסיים הרמב"ם: "גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם".

לזוצריך להבין¹²¹⁹, למה כתב הרמב"ם אודות גודל ענין השלום דוקא בהלכות חנוכה – והרי הי' יכול לצרף ענין זה לריבוי הלכות קודמות שבהם מתאים ענין השלום?

לחוגם: כל הלכה זו, ש"נר ביתו (שבת) קודם" ועדיף מנר חנוכה –

לט327
היתה צריכה להכתב, לכאורה, בהלכות שבת, וגם שם הי' הרמב"ם יכול להוסיף ש"גדול השלום וכו'". ובפרט שביחד עם הדין ד"נר ביתו ונר חנוכה" – מביא הרמב"ם¹²²⁰ גם את הדין ד"נר ביתו וקידוש היום", שאין לו שום שייכות כלל להלכות חנוכה.

מז. כמדובר כמ"פ¹²²¹ בענין החילוקים שבין נרות המקדש לנרות חנוכה – שנרות המקדש היתה מצותם להדליק בפנים בית-המקדש, ודוקא ביום, כשהי' מואר היטב. לעומת זאת, נרות חנוכה צריכים להיות "על פתח ביתו מבחוץ"¹²²², וצריך להדליקם "משתשקע החמה"49.

מאנרות המקדש הדליקו במקום שבו האיר אלקות בגילוי, ולא הי' שם כלל העלם העולם. ולכן, כשהכניסו היוונים את הטומאה למקדש, נתבטלה עבודת בית-המקדש בכלל, והדלקת נרות המקדש – ביחוד. והחידוש של נרות חנוכה הוא, שהם מאירים גם את החוץ, ואפילו את חושך הלילה, הגלות, ועד לביטול כל הענין דלעומת-זה – "עד דכליא ריגלא דתרמודאי"49 ("תרמוד" אותיות "מורדת"¹²²³).

מבובזה גדלה מעלת נרות חנוכה מנרות המקדש, כמובן מדברי הרמב"ן¹²²⁴, שהרי נרות המקדש נתבטלו כשהיוונים חיללו את בית- המקדש¹²²⁵, אבל נרות חנוכה "אינן בטלין לעולם", הם מאירים גם בגלות, בזמן החושך הגדול ביותר.

מגוענין זה הוא על-דרך מעלת בעלי-תשובה על צדיקים15: צדיקים – אין להם שייכות לרע כלל; אבל בעלי-תשובה – הנה ע"י תשובה יש להם הכח לעשות שגם "זדונות" יתהפכו ל"זכיות"¹²²⁶, להפך את הרע עצמו לטוב.

מד328
גם מספרם של נרות חנוכה הוא למעלה ממספר נרות המקדש: נרות המקדש היו שבעה, ונרות חנוכה – שמונה. מספר שבעה מורה על "שבעת ימי ההיקף" (כללות סדר הזמן בעולם), שזהו סדר ההשתלשלות; ומספר שמונה מורה על למעלה מסדר ההשתלשלות¹²²⁷. ולכן בבית-המקדש, שבו הי' גילוי אלקות, הספיק המספר שבעה, האור שבסדר ההשתלשלות; אבל כדי להאיר גם את מקום החושך, מוכרחים להאור שלמעלה מהשתלשלות – שמונת נרות חנוכה¹²²⁸.

מהח. ואף שישנה מעלה בעבודת בעלי-תשובה, שמגעת למעלה מעבודת הצדיקים – יש מעלה גם בעבודת הצדיקים, שאין להם כלל שייכות עם הרע, אלא כל עבודתם היא רק בעניני טוב, ובהם האור האלקי הוא יותר בגילוי.

מוולכן, תכלית השלימות היא לחבר את ב' העבודות – עבודת הצדיקים ועבודת התשובה. ושלימות חיבור שתי העבודות תבוא לידי פועל בביאת המשיח: "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"18, שמשיח יביא גם את הצדיקים לידי תשובה. וחיבור זה של ב' העבודות נעשה ע"י אור שלמעלה משניהם, שהוא המחבר את ב' העבודות יחד.

מזוגם מעלה זו של חיבור ב' העבודות מרומזת בנרות חנוכה: הם עצמם מאירים את חושך הלילה והגלות, אבל הם נמשכים ובאים בהמשך לנרות המקדש – הם נתקנו לזכר וע"י הנס שאירע בנרות המקדש.

מחוזהו רמז נוסף במספר "שמונה" שבנרות חנוכה, שמרמז על הגילוי דלעתיד – דוגמת הכנור של ימות המשיח, שלא יהי' ככנור המקדש שהוא של שבעה נימין, אלא של שמונה נימין¹²²⁹ – שגילוי זה אינו רק הגילוי שלמעלה מסדר השתלשלות, כאמור לעיל, אלא יש בו המשכת העצמות, הענין האמיתי דבלי-גבול, המחבר את שני הענינים: השתלשלות (צדיקים) ולמעלה מהשתלשלות (תשובה).

מט329
ט. עפ"ז יובן הטעם שהרמב"ם מביא אודות ענין גודל מעלת השלום בהלכות חנוכה דוקא:

נ"שלום" פירושו – התאחדות של שני הפכים שהם מנגדים, הפכים זה מזה¹²³⁰. ובניגוד זה ישנם כמה דרגות, ובעניננו: השלום וההתאחדות של כל עניני הבית לתכלית אחת – "ושכנתי בתוכם"¹²³¹, ובפרט ה"כנגדו" שבאשה ("ביתו זו אשתו"¹²³²), ועשיית מה שצריך לעשות כדי להפכו ל"עזר"¹²³³ – שלום ביתו ע"י נרות שבת¹²³⁴; וניגוד גדול יותר (ובמילא – שלום גדול יותר) – ניגוד חושך ("משתשקע החמה") ואור, השתלשלות ולמעלה מהשתלשלות.

נאוזהו ענין חנוכה: (א) ענין עבודת התשובה, שגם החושך יואר (השלום והחיבור של דברים נפרדים – עם אלקות); (ב) חיבור ב' העבודות: צדיקים ובעלי-תשובה, השתלשלות ולמעלה מהשתלשלות.

נבאבל כאשר אין לו די כח – מובן שעליו להקדיש עצמו לענין "ושכנתי בתוכם" בביתו, ולא על הארת החוץ – להדלקת נרות שבת – שלום בית עדיף.

נגי. וזוהי השייכות דימי החנוכה לפרשת וישב¹²³⁵ (כדאיתא בשל"ה¹²³⁶ ש"המועדים של כל השנה .. בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן", וימי החנוכה חלים תמיד בפרשת וישב או בפרשת מקץ) – כי, גם בפרשת וישב ישנם שני הענינים ד"ארץ מגורי אביו" (עבודת הצדיקים) ו"ארץ כנען" (עבודת הבעלי-תשובה), ושניהם בכתוב אחד (כנ"ל בארוכה).

נד*

נהיא. שתי הזכויות הראשונות מעשר הזכויות של רבנו הזקן (כפי שמונה כ"ק מו"ח אדמו"ר¹²³⁷) הם: סידור השולחן-ערוך ונוסח התפלה, שהם כללות ב' הקוים דתורה ותפלה.

נו330
בנוגע לסידור השולחן-ערוך (קו התורה) – ידוע כללות החידוש שבשו"ע רבנו הזקן לגבי שו"ע המחבר, ששו"ע המחבר הוא פסקי הלכות בלבד, משא"כ רבנו הזקן בשולחנו – נוסף לכך שבירר וזיקק וליבן וכו' את ההלכות עצמם לאמיתתם, כמבואר בהקדמת בני המחבר, כתב גם את טעמי ההלכות.

נזואף שיש מעלה גדולה גם בלימוד ההלכות עצמם, שלכן צריך להיות "שונה הלכות (דוקא) בכל יום"¹²³⁸, וכמשנת"ל¹²³⁹ במעלת לימוד ההלכות דוקא – הרי ידוע¹²⁴⁰ ש"חב"ד תובעת פנימיות", שכל הענינים יומשכו בהבנה והשגה דוקא, ולכן הכניס רבינו הזקן גם טעמי ההלכות (אם כי לא באריכות הפלפול, אלא בדרך קצרה, "תמצית ופנימיות טעמי ההלכות"¹²⁴¹ בלבד), אשר, נוסף לכך שגם מהם אפשר ללמוד כו"כ הלכתא רברבתא, כמבואר במק"א¹²⁴², הרי עי"ז ישנו לא רק הענין ד"תגא", רצון העליון בלבד (שהו"ע ההלכות¹²⁴³), אלא גם בחי' התענוג, שהוא הטעם הפנימי שבהרצון (ולכן באו הטעמים בקיצור, כמבואר במק"א שגילוי התענוג בא באופן של נקודה).

נחועד"ז בנוגע לזכות השני', נוסח התפלה – שגם ענין זה בירר וזיקק וליבן כו', וכמסופר ב"בית רבי"¹²⁴⁴, ששמע מחסידים "שרבינו כשתיקן הסידור הי' לפניו ששים סידורים מנוסחאות שונות, ומכולם בירר וליבן את הנוסחא שבסידור שלו".

נטיב. ושני קוין אלו – קו התורה וקו התפלה – שייכים להמאסר והגאולה די"ט כסלו:

סחסידים היו מתאספים יחד כדי ללמוד את ה"תורות" שהיו מגיעים מליאזנא (קו התורה), וכן סידרו מנינים משלהם, כדי להתפלל בנוסח המובחר שבירר רבנו הזקן (קו התפלה).

סאועל שני ענינים אלו מסר רבנו הזקן את נפשו, ומצדם בא הקטרוג והמאסר, ולאח"ז הגאולה די"ט כסלו.

סבובהתאם לזה, הנה באגה"ק ד"ה "הוכח תוכיח"¹²⁴⁵, שלומדים בערב

סג331
י"ט כסלו – כפי שחילק כ"ק מו"ח אדמו"ר את שיעורי לימוד התניא, באופן שהתחלת לימוד התניא היא ביום י"ט כסלו, ראש-השנה לחסידות¹²⁴⁶, וסיומו בערב י"ט כסלו, ערב ר"ה לחסידות – תובע רבנו הזקן שני ענינים אלו: הן קו התפלה והן קו התורה.

סדיג. בכל ענין יש לדבר בנוגע לפועל:

סהיש לפעול בשני הקוין, הן בהקו דלימוד והפצת התורה ופנימיות התורה, והן בהקו דנוסח התפלה.

סוודלא כאלו הטועים בדורנו, וסבורים שאין נפק"מ אם מתפללים במנין זה או במנין אחר, וגם במקרה שמתבטל מנין חסידי סבורים הם שאין זה נוגע כ"כ, שהרי אפשר להתפלל במקום אחר כו'.

סזכשם שיש לעסוק בהפצת מעיינות תורת החסידות,

סחוהסדר בזה הוא – לא שמתאספים ללמוד חסידות בינם לבין עצמם, ושולחים "הזמנות" לאחרים שיבואו להשתתף גם הם... לא זהו הסדר בהפצת המעיינות, אלא כפי שהי' בכל הדורות, ובפרט מכ"ק מו"ח אדמו"ר ואילך, ששלח שלוחים שילכו ויסעו למקומות אחרים, כדי להפיץ שם את תורת החסידות,

סטכמו-כן בנוגע לנוסח התפלה – הנה לא זו בלבד שיש להשתדל בכל הכחות שלא יתבטל ח"ו שום מנין חסידי, אלא יש להוסיף ולייסד עוד ועוד בתי-כנסיות חסידיים.

עואדרבה: מצד מעלת התפלה, שעל ידה נעשים כל העליות וכל ההמשכות (כנ"ל ס"ד) – הרי הפעולות בקו התפלה חשובות עוד יותר מהפעולות בקו התורה.

עאובכלל – הרי אמרו רז"ל¹²⁴⁷ "לא תהא יושב ושוקל כו'", כיון ש"כולם ניתנו מרועה אחד"¹²⁴⁸; שני הענינים הם עניניו של רבנו הזקן שמסר עליהם את נפשו, שמסירות-נפש זו היא ענינו של י"ט כסלו.

עבולכן היתה תמיד שימת-לב אצל חסידים על שני ענינים אלו, ולא זו בלבד שעסקו בדבר בחיות ובהתלהבות, אלא עשו זאת – כפי

עג332
שדורשת תורת החסידות –בשמחה ובטוב-לבב, וכאשר עושים זאת בשמחה, אזי העשי' היא בהרחבה ובהתפשטות.

עד– בנוגע לעצם ההתעסקות בשני קוין אלו, מדובר כבר בגמרא אודות גודל המעלה שבדבר, הן בנוגע להענין ד"בתי כנסיות" (קו התפלה) והן בנוגע להענין ד"שערים המצויינים בהלכה"¹²⁴⁹ (קו התורה); והחידוש שפעלה בדבר תורת החסידות הוא – שהתעסקות זו תהי' בשמחה ובטוב-לבב, ובמילא יהי' זה בהרחבה ובהתפשטות.

עהויהי רצון שיתחילו לפעול משהו בענין זה, ולא רק "משהו", אלא שיפעלו הרבה באמת ("טאַקע טאָן אַ סך"), הן בהפצת המעיינות והן בנוסח התפלה, ועי"ז נזכה בקרוב ממש לקיום היעוד¹²⁵⁰ "עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שייקבעו בארץ ישראל".

עו* * *

עזיד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וישב יעקב.

עח* * *

עטטו. בנוגע לחודש טבת – שמתברך ביום הש"ק זה – איתא בגמרא (במסכת מגילה¹²⁵¹) שהוא "ירח שהגוף נהנה מן הגוף".

פוכבר נתבאר פעם¹²⁵² תוכן הענין בזה – שהתענוג של יש האמיתי הוא ביש הנברא דוקא. וזהו "שהגוף נהנה מן הגוף", ש"גוף" פירושו עצם (ע"ד הלשון "גופא" שבגמרא, שפירושו, גוף ועצם המימרא שהובאה בגמרא לפנ"ז), דהיינו שתענוג העצמות הוא מיש הגשמי דוקא.

פאוענין זה מתבטא גם בהלכה למעשה – בענין שמחת פורים – ששמחה זו צריכה להיות באכילה ושתי' בגשמיות דוקא, כשם שהגזירה והנס דפורים היו אף הם בענין הגוף הגשמי¹²⁵³.

פבוזהו כללות הענין המדובר לעיל¹²⁵⁴ בענין מעלת עבודת הבירורים (העבודה דבחי' "ארץ כנען" דוקא, בירור המרמה דלעו"ז) על לימוד התורה. ומזה נמשך גם בנוגע לענין ימי החול ויום השבת, שאע"פ שימות החול הם הזמן דעבודת הבירורים, ויום השבת הוא זמן התענוג וקבלת

פג333
השכר¹²⁵⁵, אעפ"כ, מצד מעלת העבודה דבחי' עבד (כמ"ש¹²⁵⁶ "הנה ישכיל עבדי גו'"¹²⁵⁷), יש מעלה בששת ימי החול דוקא.

פדטז. עפ"ז יש לבאר ענין שהי' תמיד מוקשה אצלי:

פהמבואר בתו"א¹²⁵⁸ שהיו"ט דחנוכה בא לאחר נצוח המלחמה, והיינו שנצוח המלחמה הי' בכ"ד כסלו, ונס חנוכה – בכ"ה כסלו. ולכאורה, כאשר יום א' דחנוכה חל ביום ראשון בשבוע (כבקביעות שנה זו), נמצא, שענין המלחמה הוא ביום השבת (ערב חנוכה), ואינו מובן: הרי שבת היא למעלה מענין הבירורים, ועאכו"כ – מענין של מלחמה?!

פוהביאור בזה ע"פ נגלה הוא – כי במלחמת מצוה נלחמים גם בשבת, כמ"ש¹²⁵⁹ "עד רדתה", "אפילו בשבת"¹²⁶⁰, ולכן נלחמו החשמונאים גם בשבת; אבל כיון שכל דבר צריך להתאים גם מצד פנימיות הענינים, עדיין אינו מובן – איך אפשר שיהי' ענין המלחמה בשבת, הרי שבת היא למעלה מענין הבירורים?!

פזיז. וי"ל הביאור בזה, בהקדמת המבואר בד"ה אחרי הוי' אלקיכם תלכו לרבנו הזקן¹²⁶¹ (וישנו גם בסהמ"צ להצ"צ¹²⁶²), בענין החילוק בין עבודת הבירורים לעבודת הנסיונות:

פחבעבודת הבירורים – יש חילוק בין הבירור דקליפת נוגה להבירור דג' קליפות הטמאות, שהבירור דק"נ הוא ע"י עשי', בדרך חיוב, משא"כ ג' קליפות הטמאות א"א לבררם באופן חיובי, אלא צריך לדחותם, שהו"ע הבירור בדרך שלילה.

פטאבל בענין הנסיונות – הנה כשמדובר בנסיון שיש בו גם ענין של חיוב ועשי', הרי ע"י העמידה בנסיון מעלים גם את הניצוצות שבג' קליפות הטמאות.

צוכמו בענין פיקוח נפש, כדאיתא בתניא¹²⁶³: "בדבר איסור (ש)אינו יכול לעלות .. אם לא שאכל לפיקוח נפש שהתירו רז"ל ונעשה היתר [גמור]". – תיבת "גמור" היא בחצאי ריבוע, כי ענין זה (אם הוא היתר

צא334
גמור או לא) תלוי בשקו"ט¹²⁶⁴ אם ההיתר דפיקו"נ הוא בגדר "דחוי'" או "הותרה"; אבל עכ"פ במצב של פיקו"נ נוטלים ענינים שהם מג' קליפות הטמאות ומעלים אותם לקדושה.

צבאלא, שהעלאת הניצוצות שבג' קליפות הטמאות (באופנים דלעיל) אינה בכח האדם מצד עצמו, אלא יש על זה נתינת כח מיוחדת מלמעלה. והיינו שכאשר מסבבים מלמעלה שיהי' לו עסק עם דברים האסורים, באופן שאינו צריך לדחותם, אלא אדרבה, בידו להעלותם – אזי נותנים לו כח זה מלמעלה, שיוכל להעלות גם את הניצוצות שבג' קליפות הטמאות.

צגיח. ועפ"ז יש לבאר גם בענין מלחמת החשמונאים ביום השבת:

צדענין המלחמה אינו שייך ליום השבת, ולכן אין מתחילין במלחמה (אפילו מלחמת מצוה) בשבת87;

צהאבל כאשר התחילו במלחמה בימות החול, ומלמעלה סיבבו שהמלחמה תימשך גם ביום השבת – נמצא, שמלמעלה הזמינו ענין של מלחמה בשבת, ולכן, אע"פ שבדרך כלל אסור הדבר, כלומר שבירור ענין זה הוא בדרך דחי' דוקא, הרי עתה נתברר שצריכים (וניתן הכח מלמעלה) לברר זאת בדרך עשי' דוקא, ועי"ז מבררים גם את הניצוצות שבג' קליפות הטמאות¹²⁶⁵.

צו______  ______