Toras Menachem·Vol. 32 (5722·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Shemos·23 Teves 5722תורת מנחם·לב - שנת תשכ"ב - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ שמות·כ"ג טבת·מבה"ח שבט·ה'תשכ"ב

אבלתי מוגה

בא. דובר אודות המבואר בתו"א ותו"ח¹³²⁵ בטעם כפל הענין ד"אלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" בפרשת ויגש¹³²⁶ ובפרשתנו1, והשינויים מהתם להכא¹³²⁷ – לפי שבגלות מצרים היו ב' ירידות (וכנגדם יש ב' עליות¹³²⁸, ביצי"מ ובגאולה העתידה¹³²⁹): (א) מארץ ישראל, שבה ניכרת בגלוי השפעת הקב"ה (בענין הגשמים), לארץ מצרים, שבה נראית רק הנהגת הטבע (שהנילוס עולה ומשקה¹³³⁰), אבל עדיין היתה הידיעה שגם הטבע

ג360
מונהג ע"י הקב"ה¹³³¹, (ב) במצרים גופא¹³³² – לאחרי מיתת יוסף, הנהגת הטבע ממש. ודוגמתו בעבודה בכל יום: (א) הירידה מעבודת התפלה (ראיית אלקות) בבית הכנסת ללימוד התורה בבית המדרש (הבנה והשגה), (ב) והירידה לעולם לעסוק במנהג דרך ארץ, שיכול לשכוח לגמרי על אלקות¹³³³. וההוראה – שצריך לידע שזוהי ירידה, ומה שיורד הרי זה רק בגלל ציווי ה', ולאידך, אין להתיירא מפני הירידה, כי, ע"י כח האמונה שנמשך ע"י משה רבינו, מושיען של ישראל, נעשית היציאה מן הגלות אל הגאולה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש: ח"ו ע' 28 ואילך, חט"ז ע' 14 ואילך¹³³⁴.

ד(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

הולהעיר, שענין הגאולה הוא עיקר ענינה של פרשת שמות, פרשת הגאולה: בפרשיות שלפנ"ז נתבאר בפרטיות ענין הירידה למצרים, ואילו בפ' שמות – הנה רק בפסוקים הראשונים מדובר אודות הגלות, אבל מיד לאח"ז מתחיל סיפור לידת מושיען של ישראל, משה רבינו, גואל ראשון וגואל אחרון¹³³⁵,

וובאופן שמיד בלידתו – "ותרא אותו כי טוב הוא"¹³³⁶, כיון ש"נתמלא הבית כולו אורה"¹³³⁷, והיינו, ש"בית" קאי על העולם כולו, שמצד עצמו הרי הוא "מתנהג באפילה"¹³³⁸, וצריך לבוא יהודי ולהאיר בו – "התחיל להאיר", וזהו ענינו של משה, שמיד כשנולד נעשה אור בעולם, ומתבטל העלם הטבע.

זוהרי ענין האור הוא – שמאיר בכל מקום, אלא צריכים רק לפתוח חלון, וכאשר פותחים חלון, אזי מאיר האור.

ח"הנה זה עומד אחר כתלנו"¹³³⁹, אלא שיש כאלו שאצלם הרי זה

ט361
באופן ש"משגיח מן החלונות"15, ויש כאלו שאצלם הרי זה באופן ש"מציץ מן החרכים"15; אבל צריכים לעשות "חרך", חור בקיר, חור במחיצה המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, וכאשר עושים חור, אזי נכנס האור, ומתבטל העלם הטבע.

יוזהו ענינה של הגאולה הפרטית של כל אחד מישראל, הגאולה שבנפשו, וזה גופא מביא את הגאולה הכללית (כמבואר באגה"ק¹³⁴⁰), בקרוב ממש.

יא* * *

יבב. עפ"ז יובן גם מה שבענין העבודה דורשים ב' דברים שלכאורה הם הפכיים: מחד גיסא דורשים להסיר את ההעלם של טבע העולם, ויחד עם זה דורשים להאיר את העולם עצמו, ולא בדרך מקיף, אלא באופן פנימי דוקא (וכידוע מאמר רבינו הזקן¹³⁴¹ בנוגע לגאולה די"ט כסלו, שהי' יכול לפעול ע"י מקיפים, אלא שכל הענינים צריכים להיות נמשך בעולם דוקא), ולכאורה הרי הם ב' הפכים?

יגוע"ד "שבור חבית ושמור את יינה"¹³⁴²: חבית, היא הכלי שמפסיק בין היין – "יינה של תורה", "נכנס יין יצא סוד"¹³⁴³ – ובין העולם. וצריכים לשבור את החבית, וביחד עם זה, לשמור את יינה, שהיין יהי' בשלימותו בעולם.

ידענין כזה הוא בבחינת "מעשה נסים", והרי אין סומכין על הנס¹³⁴⁴, ועד שבנוגע לעניני תומ"צ יש שקו"ט אם יכולים לקיים מצוה ע"י ענין שהוא מעשה נסים¹³⁴⁵.

טוג. ויובן בהקדם המסופר בפרשת השבוע בנוגע ללידת מושיען של ישראל, עי"ז ש"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי"¹³⁴⁶:

טזלכאורה הי' צריך לומר "וילך עמרם ויקח את יוכבד", שזהו לשון קצר יותר, ויודעים ברור במי המדובר. ומדוע נאמר "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי"? – וכיון שבתושב"כ מדוייק כל פרט, מובן, שכאן לא נוגע ענינם של עמרם ויוכבד, כי אם ענינו של לוי – "איש מבית לוי", ו"בת לוי".

יז362
ענין זה – "איש מבית לוי" ו"בת לוי" – מבואר באוה"ת להצ"צ¹³⁴⁷ באותיות הקבלה. ויש לבאר זה באותיות פשוטים בנוגע לעבודת האדם, כדלקמן.

יחד. ענינו של שבט לוי הוא – "יורו משפטיך ליעקב"¹³⁴⁸ – לימוד התורה. וענין זה הי' לא רק בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שהיו נותנים לשבט לוי תרומות ומעשרות, וה' הוא נחלתם¹³⁴⁹, כך, שמה יעשה הבן ולא ילמוד תורה, אלא גם בהיותם במצרים בגלות ושעבוד, הי' שבט לוי עוסק בתורה, ועד שאפילו ה"מלך חדש במצרים אשר לא ידע את יוסף"¹³⁵⁰ אינו יכול לנגד ללימוד התורה של שבט לוי, ואומר בעצמו: "לכו לסבלותיכם"¹³⁵¹, לעבודה שלכם.

יטועד"ז יש בכל אחד ואחד "שבט לוי" שבנפשו, שעל זה אין הגלות יכול לנגד – שזהו הענין דאמירת "מודה אני";

כבנוגע לנטילת ידים ("נעגל וואַסער"), יכולה להיות התנגדות של היצה"ר, שלא יכין בלילה את הכלי שבו יטול ידיו, כיון שהמים עלולים להשפך, ואין זה נאה כו'; אבל כאשר מדובר אודות אמירת "מודה אני" – הרי זה ענין ההודאה וביטול של עצם הנשמה לעצמותו ית', ועל זה אין הגלות מעלים, ולכן אומרים זאת אפילו כאשר הידים טמאות עדיין, ללא הזכרת שם, וללא צורך בענין של הבנה והשגה¹³⁵².

כאמהיכן בא ענין זה? – הנה ידוע¹³⁵³ בפירוש הפסוק¹³⁵⁴ "וישכם לבן בבוקר", שבכל בוקר מאיר בחי' לובן העליון, וגילוי זה מעורר את עצם הנשמה, ועל זה לא יכול להיות ענין של העלם והתנגדות.

כבוזוהי בחי' לוי שבכאו"א מישראל.

כגה. אמנם, לא די בכך שעצם הנשמה הוא בשלימות, אלא צריך להתייגע וללחום עם היצה"ר ולפעול שההתעוררות דעצם הנשמה תאיר בכל פרטי כחותיו.

כדוזהו ענין "איש מבית לוי":

כהלכאורה אינו מובן: מדוע נאמר "איש", ולא "אדם", שהוא התואר

כו363
היותר מעולה בין ד' התוארים אדם איש גבר ואנוש¹³⁵⁵, ומצד גודל מעלתו של עמרם, כדאיתא בגמרא¹³⁵⁶ שמת בעטיו של נחש, הי' ראוי להקרא בתואר "אדם"?

כזאך הענין הוא – שהתואר "איש" מורה על ענין המלחמה, כדאיתא בגמרא¹³⁵⁷ ש"אין איש אלא הקב"ה, שנאמר¹³⁵⁸ ה' איש מלחמה". ולכן נאמר כאן "איש מבית לוי", כיון שצריך להיות ענין המלחמה, לעורר את עצם הנשמה, שתאיר בכל פרטי הכחות.

כחו. אמנם, גם כאשר מעורר את עצם הנשמה שתאיר בכל פרטי כחות נפשו, אבל לא נוגע לו מה נעשה עם הגוף – אין זה מספיק עדיין, ועל זה נאמר שהעבודה של "איש מבית לוי" היא – "ויקח את בת לוי":

כט"בת לוי" – קאי על הגוף, שגם הוא נקרא בשם "לוי", דכשם שהנשמה נקראת בשם לוי, ע"ש "ילוה אישי אלי"¹³⁵⁹, כך נקרא גם הגוף בשם "לוי", כיון שגם הוא קשור עם הקב"ה, שהרי מדובר אודות גופו של איש ישראל, שעליו נאמר "ובנו בחרת מכל עם ולשון"¹³⁶⁰, כמבואר בתניא¹³⁶¹ שקאי על הגוף.

לוהעבודה היא – "ויקח את בת לוי", "עשה בה לקוחין"¹³⁶², והרי "אשה כשרה עושה רצון בעלה"¹³⁶³, והיינו, שנעשה יחוד הנשמה עם הגוף, והגוף ממלא את רצון הנשמה.

לאוזהו "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" – שכאשר ה"איש מבית לוי" לוקח את "בת לוי", אזי נעשה בבחי' מהלך, וכידוע¹³⁶⁴ בענין ירידת הנשמה בגוף, שבהיותה למעלה הרי היא בבחי' "עומד", ודוקא ע"י ירידתה למטה והתלבשותה בגוף נעשית בבחי' מהלך.

לבז. וע"י "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" – אזי נעשים "תולדות", שזהו ענין המצוות, שקיומם הוא ע"י נשמה בגוף דוקא, כמבואר בתו"א בפרשתנו¹³⁶⁵ על הפסוק¹³⁶⁶ "הבאים ישרש יעקב".

לג364
ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"¹³⁶⁷ – שע"י "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" נולד מושיען של ישראל, משה רבינו,

לדוכן הוא בכל אחד מישראל – שע"י העבודה והיגיעה שהנשמה תאיר בגוף הגשמי, נולד ומתגלה בחי' משה שבו (כדאיתא בתניא¹³⁶⁸ שיש בחי' משה בכאו"א מישראל), ונעשה אצלו הענין דנתמלא הבית – הגוף הגשמי והעולם – כולו אורה, שמאיר האמת בטבע עצמו, והטבע אינו מעלים.

להוזוהי הגאולה הפרטית שלו, וכידוע תורת הבעש"ט¹³⁶⁹ שכשם שישנו גלות מצד האומות, כמו"כ ישנו גלות מצד היצה"ר, ועז"נ¹³⁷⁰ "קרבה אל נפשי גאלה".

לווע"י הגאולה הפרטית באה גם הגאולה הכללית, בקרוב ממש.

לז* * *

לחח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ואלה שמות בני ישראל גו'.

לט* * *

מט. הפירוש הפשוט של "ואלה שמות בני ישראל" הוא – ילדי ישראל ("אידישע קינדער"), וכמ"ש בהמשך הפרשה¹³⁷¹ "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד", שבזה היתה תלוי' הגאולה ממצרים, והיינו, שכאשר נשלם מספר בנ"י, אזי היתה יכולה להיות היציאה ממצרים.

מאוכן הוא גם בנוגע לגאולה העתידה, כדאיתא בגמרא¹³⁷² "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף" (באותו אוצר ששמו גוף).

מבאלא שיש חידוש בגאולה העתידה לגבי הגאולה דיצי"מ – שבגאולה דיצי"מ הי' מספיק ש"בנערינו ובזקנינו נלך"¹³⁷³, ואילו בגאולה העתידה יצטרכו ליקח את כולם¹³⁷⁴.

מגולכן, צריכים להשתדל ביותר בענין זה, וכתורת אדמו"ר הזקן¹³⁷⁵ שהמצוה הראשונה בתורה היא "פרו ורבו"¹³⁷⁶, שיהודי צריך לעשות עוד

מד365
יהודי, והיינו, שצריכים להשתדל גם בנוגע לנשמות שכבר נתלבשו בגופים, ע"י הפצת היהדות ועד להפצת המעיינות דתורת החסידות בכל מקום ומקום, עד לחוצה, ואכן, מדור לדור ("וואָס אַ דור ווייטער") הולכת וגודלת ההשתדלות בהפצת החסידות בכל מקום.

מהגם כאשר מדובר אודות ילדים שצריכים ללמדם אל"ף-בי"ת, ולכאורה אין חילוק בין אל"ף-בי"ת חסידי לסתם אל"ף-בי"ת – הנה גם ב"מקום" זה צריכה להיות הפצת המעיינות.

מו(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

מזכיון שהגיעו לכאן ילדים¹³⁷⁷ שמקבלים חינוך על טהרת הקודש, "קודש¹³⁷⁸ מלה בגרמי"¹³⁷⁹, ובזה כלול גם הפצת מעיינות החסידות – יאמרו כולם יחד "לחיים", וכנהוג אצל חסידים – מתוך ניגון שמח¹³⁸⁰.

מח* * *

מטי. הקביעות של חודש טבת בשנה זו היא כמו שהיתה בשנת תקע"ג, שנת ההסתלקות של אדמו"ר הזקן, שנסתלק במוצש"ק אור לכ"ד טבת.

נב"מענה לשון" שהדפיס כ"ק מו"ח אדמו"ר עוד לפני המלחמה הראשונה¹³⁸¹, נדפס גם העתק מכתי"ק של הצ"צ¹³⁸² ע"ד הסתלקות אדמו"ר הזקן, ושם הלשון הוא בנוגע לזמן ההסתלקות (לא רק כמו בהקדמת השו"ע: "במוצאי ש"ק כ"ד טבת", אלא) "במוש"ק כ"ג אור לכ"ד טבת".

נאובעמדנו ביום הש"ק לאחר חצות, ששייך כבר לשבוע הבא, שלכן, בתפלת מנחה, שזמנה לעת ינטו צללי ערב¹³⁸³, קורין בתורה בפרשה השייכת לשבוע הבא – נמצאים אנו בזמן ששייך ליום ההילולא של אדמו"ר הזקן.

נבענין ההסתלקות הוא – כמבואר באגה"ק¹³⁸⁴ שאז עולה למעלה כל עבודתו שעמל בה במשך כל ימי חייו.

נגוכן הוא בכל שנה ושנה, כידוע מ"ש בכתבי האריז"ל¹³⁸⁵ על הפסוק¹³⁸⁶

נד366
"והימים האלה נזכרים ונעשים", שעי"ז ש"נזכרים", חוזרים ו"נעשים" כל הענינים עוד הפעם.

נהולא זו בלבד שחוזר ונעשה באותו אופן כפי שהי' בפעם הראשונה, אלא בכל שנה חוזר ונעשה באופן של הוספה – ע"ד המבואר באגה"ק¹³⁸⁷ בנוגע לראש-השנה, ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר .. אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה", ועד"ז הוא בנוגע לכל הענינים.

נווענין זה נוגע לכל השייכים והמקושרים אליו ההולכים בעקבותיו, שצריכים ליקח תוספת התעוררות כו' בכל הקשור להליכה באורחותיו נס"ו¹³⁸⁸.

נזויהי רצון שבעגלא דידן יקויים סיום וחותם דברי הצ"צ שם: "ה' יחיש ביאת גואלנו, והקיצו ורננו שוכני עפר¹³⁸⁹, והוא בתוכם, ישמיענו נפלאות מתורת ה' תמימה משיבת נפש בגוף, כי טל תורה מחי', אכי"ר, בעגלא ובזמן קריב"¹³⁹⁰.

נח[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "אבינו מלכנו"].

נט* * *

סיא. חודש שבט שמתברך ביום הש"ק זה – הנקודה התיכונה שבו היא: יום העשירי בשבט, יום ההילולא של רבינו נשיאנו¹³⁹¹.

סאובהקדם המדובר פעם¹³⁹², שאין עניננו ואין בכחנו למדוד כו', אבל, מה שרואים בפועל הוא – שכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף¹³⁹³:

סבענין המאסר בכלל – הי' אצל כל רבותינו נשיאינו; אצל אדמו"ר הזקן, אצל אדמו"ר האמצעי, אצל הצ"צ, וכן אצל אדמו"ר מהר"ש – באופן שהחליפו אחר, אחד הרבנים, שישב במאסר במקומו¹³⁹⁴, אצל אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, בפטרבורג, ואצל כ"ק מו"ח אדמו"ר;

סגאבל מאסר באופן של סכנת מות ממש – הי' אצל אדמו"ר הזקן, ואצל כ"ק מו"ח אדמו"ר.

סד367
וכן הוא גם בענין הפצת המעיינות – שאצל שניהם היתה הפצה גדולה ביותר, מתוך רעש ("שטורעם") גדול, ועד שגרם לידי התנגדות ומאסר באופן הנ"ל.

סהומה שנוגע ביותר – שגם הגאולה והנצחון שלאחרי המאסר היו אצלם באופן מיוחד:

סוהגאולה למטה באה מצד הנצחון למעלה נגד הקטרוג כו'¹³⁹⁵. וכידוע פתגם אדמו"ר האמצעי¹³⁹⁶, שבזכות המס"נ של אדמו"ר הזקן, פסקו למעלה, שבכל הענינים תהי' יד החסידים על העליונה.

סזובזה ניתוסף עוד יותר בגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר – שהרי אצל אדמו"ר הזקן, הנה גם לאחרי הגאולה היו עדיין פחדים כו', משא"כ בגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר, היתה היציאה למקום שבו יכולים לקיים תומ"צ בחפשיות, ללא מניעות ועיכובים כלל,

סחוהשי"ת יעזור גם לאחינו בני ישראל שנמצאים שם, ועומדים תמיד בתנועה של מס"נ – שבקרוב ממש יתבטלו אצלם כל ההגבלות והמניעות כו'.

סטוכיון שכן, הרי ישנו עתה הכח, שאם רק ירצו לעסוק בהפצת המעיינות חוצה, ויעשו משהו, לסייע באצבע קטנה, אזי "כי מלאכיו יצוה לך"¹³⁹⁷, כמסופר במדרש¹³⁹⁸. – צריך רק לעשות משהו, ואז רואים שאין מדידות והגבלות.

עובקרוב ממש יקויים היעוד "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם, והוא יגאלנו.

עא[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני", והניגון "הושיעה את עמך"].

עב______  ______