Toras Menachem·Vol. 33 (5722·Part 2)·Shabbos Parshas Shemini·Parshas Hachodesh·25 Adar Sheni 5722תורת מנחם·לג - שנת תשכ"ב - חלק שני·בס"ד. ש"פ שמיני·פרשת החודש·כ"ה אדר-שני·מבה"ח ניסן·ה'תשכ"ב

אבלתי מוגה

בא. אודות "ויהי ביום השמיני"⁸⁵⁴ – יום השמיני למילואים – מצינו ב' דעות⁸⁵⁵: (א) דעת רבי עקיבא – שיום השמיני למלואים הי' יום השמיני בחודש ניסן, כי, באחד בניסן הוקם המשכן. (ב) דעת התו"כ – שיום השמיני למילואים הי' ר"ח ניסן, כי בכ"ג אדר הוקם המשכן.

גכלומר: לדעה הא' – הרי זה יום השמיני בשני ענינים: שמיני למילואים וגם שמיני בחודש; ולדעה הב' – הרי זה יום השמיני בענין אחד: שמיני למילואים. ובכל אופן – לכל הדעות הי' זה יום השמיני למילואים.

דוהחידוש של יום השמיני למילואים לגבי שבעת הימים שלפנ"ז הוא – "שכל שבעת ימי המלואים (ש)העמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה"⁸⁵⁶, ו"באותו היום העמידו ולא פרקו"⁸⁵⁷; וגם בנוגע לקרבנות – שהיו גם במשך שבעת ימי המילואים – היתה אז השראת השכינה בגלוי, כמ"ש⁸⁵⁸ "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח גו'".

הולהוסיף, שענין השראת השכינה הי' לא רק בנוגע לקרבנות, שהם ענינים רוחניים, אלא גם בנוגע לענינים גשמיים – כמ"ש⁸⁵⁹ "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", "ברכת כהנים, יברכך יאר ישא", והרי ההמשכה שע"י ברכת כהנים היא גם בנוגע לענינים גשמיים, כמארז"ל⁸⁶⁰ "יברכך ה' בממון כו' יברכך בבנים כו'", וכמבואר בלקו"ת⁸⁶¹ שההמשכה דברכת כהנים היא באופן ש"עד מהרה ירוץ דברו"⁸⁶², "שנמשך החסד העליון .. למטה מטה (בגשמיות) במהירות באין מונע ומעכב ההמשכה כו'".

וב. ויובן בהקדם ביאור מעלת השראת השכינה במשכן – בדברים גשמיים דוקא:

ז247
מבלי⁸⁶³ הבט על כך שאלקות אינה מוגבלת ח"ו במקום, מבטיח הקב"ה, שהוא ישכון במקום שבו יהי' המקדש, שהי' חייב לתפוס שטח מוגבל ומדוייק במקום. ולא רק בית-המקדש שנבנה לאח"ז, שהי' תמיד באותו מקום – בירושלים, ומאז נקבע הדבר לעולם, אלא גם במשכן – שהלך עם בנ"י בכל מקום שהלכו, כך שהי' משנה מקומו בעולם – היתה השראת השכינה תמיד רק במקום אחד, בהמקום שבו הוקם המשכן.

חולכאורה אינו מובן: הרי הקב"ה אינו מוגבל ח"ו במקום (כנ"ל), "את השמים ואת הארץ אני מלא"⁸⁶⁴, הוא מלא את כל המקום, וא"כ, מדוע צוה הקב"ה לעשות מקום מיוחד שבו תהי' השראת השכינה?

טהן אמת שאף ש"את השמים ואת הארץ אני מלא", הרי זה יכול להיות באופן של העלם, שבעולם לא יורגש אלקות, ובכדי שיהי' גילוי השכינה צריכה להיות עבודה – אבל, אין זה תלוי במקום מסויים; בכל מקום שבו יהודי עובד את הקב"ה ה"ה ממשיך אלקות⁸⁶⁵, וא"כ הי' אפשר לכאורה לעשות אותן עבודות שבמשכן ובמקדש – גם במקומות אחרים, ועי"ז להמשיך "בכל המקום" את הענין ד"ושכנתי", ולא רק במקום אחד. מדוע הוצרכו עבודות אלו להיעשות דוקא במשכן ובמקדש?

יג. מהעבודות העיקריות – אחת העבודות⁸⁶⁶ – במשכן ובמקדש היתה עבודת הקרבנות.

יאעבודת הקרבנות מתחלקת – אפילו בביהמ"ק – לשני חלקים וסוגים כלליים: עבודת הקרבנות בגשמיות – שהקריבו בהמה ע"ג המזבח, ועבודת הקרבנות ברוחניות⁸⁶⁷ (שבזמן הזה היא בתפלה, ש"כנגד תמידין תקנום"⁸⁶⁸).

יבושני החלקים והסוגים שבקרבנות קשורים עם מקום המקדש:

יגקרבנות בגשמיות – הרי פשוט שקשורים עם מקום המשכן והמקדש, שהרי "משהוקם המשכן נאסרו הבמות"⁸⁶⁹ (להקריב בהם קרבנות),

יד248
וכן לאח"ז מש"באו לירושלים" – נאסר להקריב קרבנות בכל מקום אחר, מלבד בביהמ"ק.

טוואפילו קרבנות ברוחניות – תפלה, שמותרת בכל מקום (מלבד ב"בקתא"⁸⁷⁰, שבה אי-אפשר לכוון כראוי מצד פיזור הנפש, וכיו"ב⁸⁷¹) – מ"מ, הרי ביהמ"ק נקרא תמיד "וזה שער השמים"⁸⁷², ששם הוא המקום שדרכו עוברות התפלות תמיד, ולכן צריך להתפלל כשפניו לארץ-ישראל, "והתפללו אליך דרך ארצם"⁸⁷³, ובארץ-ישראל גופא – כשפניו לירושלים, ובירושלים גופא – למקום המקדש⁸⁷⁴.

טזולכאורה אין זה מובן כלל: מהו הצורך לקשר "עבודה שבלב זו תפלה"⁸⁷⁵, שהיא עבודה רוחנית – עם מקום גשמי, ומקום שמוגבל ומדוד בגשמיות?

יזאפילו את"ל שבקרבנות בגשמיות, מאחר שעבודתם היא בכך שהאדם צריך להקריב על המזבח בהמה גשמית, שהיא מוגדרת בכמה תנאים, וגם ההמשכה מלמעלה שנפעלה ע"י עבודת הקרבנות היתה קשורה עם גשמיות: היו רואים בעיני בשר ש"ותצא אש", ירדה אש מן השמים, "ותאכל"5 את הקרבנות – הרי כיון שהן העבודה והן ההמשכה שעל ידה היו קשורים עם ענינים גשמיים, יש מקום בשכל לומר שצריכים לזה מקום גשמי ומוגדר דוקא,

יח[הגם שעדיין דרוש ביאור: מדוע לא תוכל ההמשכה שע"י עבודת הקרבנות להיות גם במקום גשמי ומוגדר אחר, ובפרט שאנו רואים שקודם שנאסרו הבמות היו עובדים עבודת הקרבנות בכמה מקומות באותו הזמן],

יטאבל תפלה הרי היא ענין רוחני לגמרי: לא זו בלבד שבעבודה זו אין האדם מתעסק עם דבר גשמי (מלבד עם עצמו⁸⁷⁶), אלא הוא צריך להקריב את עצמו להקב"ה, לקרב את הכחות והחושים שלו להקב"ה⁸⁷⁷,

כ249
ע"י התמסרותו בתפלתו ובקשתו להקב"ה, הנה עוד זאת, שבאדם עצמו, עיקר התפלה היא כוונת הלב, הרוחניות שבו; התפלה חייבת אמנם להיות בדיבור⁸⁷⁸, אבל זהו בכדי לעורר את הכוונה, כיון ש"קול מעורר הכוונה"⁸⁷⁹.

כא[ואף שגם ע"י תפלה פועלים שיומשכו מלמעלה המשכות בגשמיות⁸⁸⁰ – שמתמלאים הבקשות שבתפלה, רופא חולים ומברך השנים – הרי לא ניכר לעיני בשר שהרפואה והברכה באים כתוצאה מתפלתו ובקשתו; ולא כפי שהי' באש מן השמים על המזבח, שהיו רואים בעיני בשר איך שהאש "אוכלת" את הקרבן].

כבוכיון שתפלה היא ענין רוחני לגמרי – אינו מובן: מדוע היא קשורה ומוגבלת במקום גשמי?

כגד. והביאור בזה – ע"פ הכלל הידוע⁸⁸¹: "כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר" (דוקא): הא גופא ש"ושכנתי בתוכם"⁸⁸² קשור עם מקום גשמי מוגבל, מהוה ראי' שנמשכת כאן מדריגה נעלית ביותר, שיכולה להתגלות רק "למטה (ולמטה –) ביותר".

כדהקב"ה הוא אמיתית הבלי-גבול, שאינו מוגבל ח"ו בשום הגבלות, לא במקום ולא בלמעלה מהמקום. כשם שאי-אפשר לתפוס בהקב"ה ע"י הגבלות של מקום, כך אי-אפשר לתפוס בו ע"י "הגבלות" של למעלה ממקום, כי גם "למעלה מהמקום" הוא תואר המציין הגבלות מסויימות (וביניהם הא גופא שהוא מוגבל בבלי-גבול ואין בו גבול⁸⁸³), והרי הקב"ה הוא למעלה מכל תואר מגביל. ורק כאשר מצטרפים יחד מקום ולמעלה מהמקום, גבול ובלי-גבול יחד – מורה התחברות שני ההפכים על כח העצמות, שהוא "נמנע הנמנעות"⁸⁸⁴ ומחבר שני הפכים, ושם יכולה להיות השראת השכינה.

כהוזהו החידוש של המשכן והמקדש: מצד אחד הי' לו מקום מסויים ומוגבל בעולם, וכן היו ההגבלות ביריעות, בקרשים ובאדנים⁸⁸⁵ ובבנין ביהמ"ק, וגם כלי המשכן והמקדש היו במדה וגודל מסויימים, ויתרה מזו

כו250
– המדידה היתה חייבת להיות מדוייקת בתכלית כפי דיני התורה; וביחד עם זה, במשכן ובמקדש היו רואים בגלוי בעיני בשר שבהמדידות גופא השתקף ענין שלמעלה ממדידה וגבול, החיבור דבלי-גבול וגבול יחד.

כזוכפי שהמשנה⁸⁸⁶ מספרת אודות ה"עשרה נסים" שהיו בביהמ"ק, ובפרט בקדשי קדשים (עיקרו של ביהמ"ק⁸⁸⁷) שהי' "מקום הארון אינו מן המדה"⁸⁸⁸ (אף שמדת הארון היתה "אמתים וחצי וגו'"⁸⁸⁹, אעפ"כ לא תפס מקום כלל כשהיו מודדים את העשרים אמה של קדשי קדשים), כך, שהשתקף שם בגילוי כח העצמות, שדוקא הוא יכול לחבר שני הפכים של מקום ובלי מקום.

כחוזהו הטעם לכך שגם קרבנות ותפלה מקושרים עם מקום המקדש, כי עבודת הקרבנות והתפלה⁸⁹⁰ היא להגיע לדרגת האלקות שלמעלה מכל תואר, ואי-אפשר לתארו גם בתואר "בלי-גבול", כאמור לעיל, ולכן בהכרח שגם העבודה שבהם תהי' קשורה עם הגבלה שהיא למטה ביותר: אילו התפלה והקרבנות לא היו מוגבלים במקום גשמי – היו מגיעים רק בהדרגא באלקות שלמעלה ממקום, בלי-גבול; אבל לא זהו העצמות. במה מתבטא ("זאָגט זיך אויס") העצמות? – בהתחברות הלמעלה מהמקום עם המקום⁸⁹¹.

כט[ובאותם זמנים שבהם הקריבו קרבנות בבמות, שלא הי' להם מקום מסויים – אזי אכן לא היתה בהם מעלת הקרבנות שהקריבו במשכן ובמקדש, ולכן ניתוספו בקרבנות המשכן והמקדש ריבוי דינים (הגבלות), ויתרה מזו – במשכן ובמקדש הקריבו קרבנות שבבמות לא היו יכולים להקריבם כלל⁸⁹²].

לה. עפ"ז יובן גם מה שבמשכן ובמקדש גופא – הי' ביהמ"ק במדריגה נעלית יותר מהמשכן⁸⁹³:

לא251
המשכן לא הי' מוגדר להיות תמיד במקום אחד בעולם, אלא היו מוליכים אותו ממקום למקום, כמ"ש⁸⁹⁴ "ואהי' מתהלך באוהל"; ונוסף לזה הי' עשוי בעיקר מצומח ומחי (ואילו האדנים היו רק היסוד) – לא מהדומם שהוא "למטה ביותר", ולכן לא הי' בו כל-כך הגילוי ד"גבוה ביותר".

לבדוקא ביהמ"ק, שהי' מוגבל במקום מסויים, והי' בנוי בעיקר מדומם, "למטה ביותר" – השתקף בו אמיתית הבלי-גבול דהעצמות, שאינו מוגבל בשום הגבלות, ועד שיכול לקשר עצמו עם מקום מוגבל ממש, ודוקא "בתחתונים"⁸⁹⁵ – במקום מוגבל, ובסוג הגשם התחתון ביותר – דומם, שם נעשית "דירה לו ית'", לעצמותו.

לגולכן הי' המשכן כמו דירת עראי של הקב"ה, ואילו ביהמ"ק הי' דירת קבע40.

לדו. ובזה יובן גם דיוק רז"ל⁸⁹⁶ בלשון הכתוב29 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (לשון רבים), "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד".

לההקב"ה מבטיח "ושכנתי בתוכם", שישכון לא רק במשכן ובמקדש (דא"כ הול"ל "בתוכו"), אלא ישכון גם בכאו"א מישראל. עי"ז שאדם מישראל יעשה מעניניו הגשמיים מקדש להקב"ה – ילמד תורה ויקיים מצוות, ויכניס קדושה גם בעניני החול שלו, בדברי הרשות – ישכון בו הקב"ה.

לויתרה מזו: הענין ד"ושכנתי בתוכם", השראת השכינה בכאו"א מישראל, היא במובן מסויים באופן נעלה יותר מהענין ד"ושכנתי" שהי' במשכן ובמקדש, שהרי מובן שככל שהדומם והמקום המוגבל של המשכן והמקדש הוא "תחתון", אין זה מגיע לשפלותו של הדומם והמקום שבכללות העולם. וא"כ, בשעה שאדם מישראל מכניס קדושה גם בדומם ובמקום שבכללות העולם – ממלא הוא בזה את אמיתית הכוונה ד"דירה בתחתונים": מהתחתון שאין תחתון למטה הימנו⁸⁹⁷ – עושה הוא דירה

לז252
להעצמות ממש. ולכן עבודה זו דוקא⁸⁹⁸ מביאה את המקדש השלישי, שהוא בלי גבול (אפילו בערך ביהמ"ק הראשון והשני)⁸⁹⁹.

לחז. הענין ד"ועשו לי מקדש" עתה כנ"ל – הכנסת הקדושה בעניני החול של כאו"א מישראל – צריך להיות באותו אופן כמו "ועשו לי מקדש" כפשוטו, כפי שבנו את המשכן מ"זהב וכסף וגו'".

לטכשם שכל י"ג (ט"ו) הדברים שמהם עשו את המשכן הנה הם עצמם נעשו קדושים – כן הוא גם בנוגע להמקדש שצריך כאו"א מישראל לעשות מדברי הרשות שלו: הם עצמם צריכים להיעשות קדושה.

מאין זה מספיק שבהנהגתו של יהודי ניכר החילוק בינו ובין אינו-יהודי רק בכך שמסחרו מתוך שמירה מאונאה, מהשגת גבול וכו' – שהרי עבודה זו היא רק שמירת עצמו שלא לעסוק במסחר באופן האסור על-פי תורה.

מאאלא תכלית העבודה היא, שבהתעסקות במסחר יהי' ניכר ונרגש אלקות; ולא רק שהמסחר יהי' לשם שמים, דהיינו שינצל את הגשמיות לשם קדושה, אלא שהגשמיות עצמה תיעשה קדושה (כמו בהענין ד"ועשו לי מקדש" כפשוטו, שי"ג (ט"ו) הדברים עצמם נעשו מקדש).

מבוזהו הפירוש ד"בכל דרכיך דעהו"⁹⁰⁰ – בכל הדרכים שלך צריך להיות "דעהו": לא רק שדרכיך יהיו בשביל "דעהו", אלא בהם עצמם – "דעהו". וע"ד האכילה דשבת, שהאכילה עצמה היא מצוה⁹⁰¹ – עד"ז נדרש גם באכילת חול ובכל דברי הרשות, שכל דבר שעושים יהי' נעשה לא רק "לשם שמים", אלא שגם בו גופא יהי' "דעהו": שולחנו של אדם צריך להיות "שולחן אשר לפני ה'"⁹⁰², היינו שייעשה קדוש בדוגמת המזבח⁹⁰³, ועד"ז בכל הענינים.

מג253
ח. והנה, אע"פ שעיקר הענין ד"דירה בתחתונים" נעשה ע"י "ושכנתי בתוכם" דוקא (כנ"ל בארוכה), הרי ההקדמה וההתחלה בזה היתה ע"י "ועשו לי מקדש". ולכן, עיקר הקמת המשכן (באופן ש"העמידו ולא פרקו") – שבזה נכללת גם הנתינת-כח לכללות הענין ד"ושכנתי בתוכם" – היתה ביום השמיני למילואים⁹⁰⁴:

מדמבואר בכ"מ⁹⁰⁵ ש"שמיני" הוא למעלה משבעת ימי ההיקף, שבהם נכלל גם יום השבת, שגם הוא בתוך ההיקף, היינו, בסדר השתלשלות, שלכן, קדושת השבת יש לה הגבלה – שהיא ביום השבת דוקא, ולא בימות החול [בימות החול יכולה להיות רק הכנה לשבת, כמארז"ל⁹⁰⁶ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"]; ואילו "שמיני" הוא למעלה מכל סדר ההשתלשלות.

מהוזהו שהקמת המשכן היתה ביום השמיני – כי, ענינו של המשכן הוא לפעול המשכת הקדושה גם ב"חול", כנ"ל ש"בכל דרכיך דעהו", ש"בכל דרכיך" גופא נעשה "דעהו" – "דע את אלקי אביך"⁹⁰⁷, וכיון שזהו ענין של חיבור הפכים, הנה הנתינת-כח על זה היא מבחי' שמיני דוקא, שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות.

מווע"י העבודה ד"בכל דרכיך דעהו" במשך זמן הגלות, נזכה לבנין ביהמ"ק השלישי, שבו (לא רק בקדשי-קדשים, אלא בכל ביהמ"ק) יהיו שני הפכים – שאף שיהי' מדברים גשמיים, יהי' בית נצחי, שקיים לעד ולעולמי עולמים.

מז* * *

מחט. נתבאר שהענין ד"בכל דרכיך דעהו" המודגש בעשיית המשכן, שייך לכל הסוגים שבבנ"י, צדיקים, בעלי-תשובה (בינונים), ואפילו רשעים, כפי שלמדים מג' הדעות בנוגע להציווי על עשיית המשכן ונדבת המשכן: להדיעה⁹⁰⁸ דגם נתינת בנ"י למשכן קודם העגל – לצדיקים (פסקה זוהמתן⁹⁰⁹, חירות מיצה"ר⁹¹⁰); להדיעה דגם אמירת הקב"ה למשה

מט254
אחרי ותיכף ליוהכ"פ – בינונים (שנאמר סלחתי⁹¹¹, וצדיקים – ראה הקב"ה שהם מועטין⁹¹²); להדיעה דציווי הקב"ה לפני העגל ועמד בתקפו (שהרי לא נצטווה למשה שנית) גם ביום עשייתו (ובזה חידוש דיעה זו) – לרשעים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א⁹¹³, ונדפס בלקו"ש ח"ו ע' 153 ואילך.

ני. ויש להוסיף עוד הוראה מהנ"ל – בנוגע למעלת התשובה:

נאידוע שישנו ענין של דיחוי – שכאשר מפרישים איזה דבר לקרבן ונדחה, צריך להפריש מחדש⁹¹⁴. ולכאורה: כאשר בנ"י הפרישו נדבתם למשכן, ואח"כ הי' חטא העגל (כדעה הא') – הי' צריך להיות בזה ענין הדיחוי, ויצטרכו להפריש מחדש?

נב[ואין להקשות זאת לדעה הג' (שציווי הקב"ה הי' לפני חטא העגל), למה לא "נדחה" הציווי מפני החטא – כי: ידוע שחטא העגל הי' רק במעשה ובדיבור, אבל במחשבה לא הי' חטא (עיין אבן עזרא⁹¹⁵), כיון שלא רצו ענין של עבודה זרה, כי אם שיהי' להם מנהיג כו'. ולכן, מצד מעשה העגל לא נדחה הציווי שהי' במחשבה – שהרי הציווי הי' רק למשה, ראש בנ"י, בחי' המחשבה של כלל ישראל – כיון שבמחשבה לא הי' ענין של חטא].

נגומזה מוכח שמעלת התשובה היא – שעוקרת את החטא גם למפרע. והיינו, שאפילו כאשר התשובה היא באופן שנשאר במעמד ומצב ש"סורו רע"⁹¹⁶, שלכן מצינו⁹¹⁷ שבעל-תשובה צריך כמה גדרים וסייגים כו', וכמודגש גם באופן הכפרה על חטא העגל, שגם לאח"ז נאמר⁹¹⁸ "וביום פקדי ופקדתי גו'" – גם אז עוקרת התשובה את כל הענין, ולכן לא שייך ענין של דיחוי.

נדוזוהי ההוראה, שגם מי שחטא ופגם כו', כך, שיכול לטעון, שכיון שהוא זקוק לגדרים מסויימים וכו', הרי דיו שלא יפול בתאוות איסור, וגם בתאוות היתר, וכל עשיותיו יהיו לשם שמים, ומה תובעים ממנו עוד

נה255
– צריך לידע שגם ממנו תובעים הענין ד"בכל דרכיך דעהו", שמעניניו הגשמיים יעשה דירה לו יתברך.

נו* * *

נזיא. ע"פ האמור לעיל, יש להוסיף ולתרץ מה ששאלו על המדובר בהתוועדות דשבת מברכים שלפנ"ז⁹¹⁹, בטעם השתתפות כל בנ"י בנדבת המשכן:

נחעשיית⁹²⁰ המשכן היתה כפרה על חטא העגל⁹²¹, אשר, חטא זה הי' חטא כללי שנגע לכלל ישראל כולו⁹²², אפילו לילדים קטנים. על כל העבירות אין הקטנים נענשים, מלבד על חטא עבודה זרה. בעיר הנדחת, שהחטא שבה הוא עבודה זרה, העונש חל על כל תושבי העיר, גם טף⁹²³. ומכיון שחטא העגל נגע לכל ישראל – לכן גם בהתיקון שלו הוצרכו להשתתף כל ישראל, גם טף⁹²⁴.

נטאבל אינו מובן: הרי גם מחצית השקל היתה כפרה על חטא העגל⁹²⁵, ומדוע השתתפו במחצית השקל רק אנשים "מבן עשרים שנה ומעלה"⁹²⁶, ואילו בנדבות המשכן השתתפו כל ישראל?

סובהכרח לומר, שבתיקון חטא העגל היו שני חלקים: חלק אחד בתיקון זה נפעל ע"י עבודת הגדולים, והחלק השני – ע"י עבודת כל ישראל.

סאיב. חטא עבודה זרה אין פירושו דוקא כפירה ח"ו לגמרי בהקב"ה⁹²⁷, אלא גם המחשבה שישנם כחות עצמאיים מלבד הקב"ה. ובאופן דק יותר, ענין עבודה זרה הוא לא רק המחשבה שישנם כחות מלבדו, אלא גם שישנה איזו מציאות מלבדו.

סבהיפוכה של עבודה זרה הוא – אחדות ה': ההכרה וההרגשה

סג256
ש"אין עוד מלבדו"⁹²⁸, כמ"ש⁹²⁹ "א-ל עולם" – לא "א-ל העולם", שאז הי' הפירוש שהעולם הוא מציאות והקב"ה הוא בעל-הבית שלו, אלא "א-ל עולם" – כל מציאות העולם היא רק הארה, כח של אלקות⁹³⁰.

סדהרגש זה תובע ופועל אצל יהודי את העבודה ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"⁹³¹: כיון שמונח אצלו שהקב"ה אינו רק בעל-הבית של העולם כולו, היינו, שהעולם הוא מציאות לעצמו והוא בעל-הבית שלו, אלא שכל מציאות העולם עצמו הוא רק הארה והכח הבא מאלקות – במילא הנהגתו היא באופן שכל מעשיו הם "לשם שמים"; לא זו בלבד שאיש ישראל מוותר על עניניו השונים בשביל ציווי ה' (שהנהגה זו יכולה להיות גם מצד ההרגש ד"א-ל העולם", שהקב"ה הוא בעל-הבית שלו ושל כל עניניו), אלא מלכתחילה אין אצלו ענינים פרטיים, אלא הכל "לשם שמים".

סהבענין זה מיתוספת עוד נקודה – כפי שרבנו הזקן מדגיש⁹³²: "אין עוד"⁹³³ – שכל העולם הוא אין ואפס ממש, ואינו נקרא אפילו בשם "עוד", שהוא לשון טפל (כמאמר רז"ל⁹³⁴: "יהודה ועוד לקרא").

סווהרגש זה תובע ופועל אצל יהודי את העבודה ד"בכל דרכיך דעהו"78, שגם דברי הרשות עצמם יהפכו אצלו לעבודה, שבהם עצמם יקויים "דעהו": לא רק שמעשיו יהיו לשם שמים, לשם הקב"ה (בדוגמת דבר טפל שאינו כלום לעצמו, אלא כל מציאותו היא בשביל העיקר, אבל עכ"פ הוא דבר טפל), אלא דברי הרשות עצמם נעשים קדושה⁹³⁵.

סזולכן הי' המשכן כפרה על חטא העגל: ענין המשכן הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד"43, היינו שהקב"ה שורה בכאו"א מישראל עי"ז שהוא עושה מקדש מדברי הרשות שלו. ולכן עשיית המשכן היא כפרה על חטא עבודה זרה, כי בו מתבטא אמיתית היחוד ותכלית השלילה וההיפך של עבודה זרה.

סחיג. בכדי להגיע לעבודה ד"בכל דרכיך דעהו", יש להתחיל תחלה

סט257
בעבודה ד"וכל מעשיך יהיו לשם שמים", "מן הקל אל הכבד", ומזה אפשר להגיע אח"כ לאמיתית היחוד – "בכל דרכיך דעהו", ועי"ז נפעל "ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד".

עכשם שבעבודה הפרטית דכאו"א מישראל צ"ל סדר בעניני המשכן (העבודה ד"וכל מעשיך יהיו לשם שמים" לפני "בכל דרכיך דעהו"), כן הוא גם במשכן הכללי:

עאהאדנים היו יסוד והתחלה בבנין המשכן. וכיון שהאדנים הם רק יסוד והתחלה בבנין המשכן (בעבודת האדם – בחינת קבלת-עול ד"מודה אני", עוד לפני התפלה (עבודה), ומזה באים להתחלת העבודה), הרי בהם לא מתבטאת עדיין אמיתית עומק ההבנה דאחדות ה', ובמילא אינם עדיין תיקון שלם על חטא העגל, כיון שעל ידם עדיין לא שוללים לגמרי את ה"עוד" וטפל לאלקות.

עבקודם ב' עבודות הנ"ל ("לשם שמים", "בכל דרכיך דעהו") – ישנה עבודה קודמת יותר: להכין את עצמו, את כל כחותיו, לעבודת השם בשני האופנים הנ"ל, עד לעיקר ושלימות התיקון – שיקויים "ושכנתי" (העצם דלמעלה, כביכול) "בתוכם" (בתוכיות – עצם – דלמטה).

עגולכן צריכה ההכנה (1) לבוא מצד עצם (הנשמה) דלמטה, שבזה כולם שוים, (2) להיעשות בכל הכחות, כלומר, ע"י מי שיש בו כל הכחות בגלוי, ולכן יכול הוא "לעבוד" בהם ולהכין אותם.

עדוזהו ג"כ הטעם שההתחלה הראשונה של הקמת המשכן – "ויתן את אדניו"⁹³⁶ – הרי האדנים נעשו (1) רק מתרומה של "מבן עשרים שנה ומעלה"⁹³⁷, שיש בהם כל הכחות בגלוי, וגם (2) כל התרומות לאדנים היו בשוה.

עהולאחרי ההתחלה וההכנה שנעשתה ע"י ששים ריבוא (גדולים) מישראל⁹³⁸ הכוללים כל ישראל⁹³⁹ – יכולים הכל, אפילו קטנים מבן עשרים ונשים, להביא את תרומתם, ותרומה זו היא – כפי נדבת לבו⁹⁴⁰.

עו* * *

עז258
יד. בנוגע ליום השבת איתא ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"⁹⁴¹, ובנדו"ד, הרי זה כולל את יום שני בניסן שחל בשבוע זה, יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, וגם – ע"פ מ"ש⁹⁴² "וזרח השמש ובא השמש" – יום התחלת הנשיאות של בנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.

עחוענין זה שייך גם להמדובר לעיל בענין דירה בתחתונים – שהרי עבודת הנשיאים היא לחבר את המטה עם המעלה.

עטוכידוע מה שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע קודם הסתלקותו⁹⁴³: "איך גיי אין הימל און די כתבים לאָז איך אַייך" (הנני הולך השמימה ואת הכתבים הנני משאיר לכם), וכפי שנתבאר פעם בארוכה⁹⁴⁴, שהכוונה בזה היא, שב"כתבים" הרי הוא מוסר את עצמותו כפי שנמצא בעלייתו השמימה.

פועד"ז בנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר – שהתעסקותו היתה לא רק עם צדיקים, אלא גם עם ירודים ופחותים כו', לעשותם כלים לאלקות,

פא– ולהעיר, שמעולם לא הי' צערא ועקתא כפי שהי' אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, מצד זה שענינו הי' להתמסר אל המטה ביותר כו' –

פבכדי להשלים את הכוונה דדירה בתחתונים.

פגוענין זה קשור עם ב' ניסן – "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער"⁹⁴⁵, שענינו תורה⁹⁴⁶, והוא השיאן (לכל הנשיאים) עצה זו (להתנדב קרבנות הללו)⁹⁴⁷, והיינו, שבכח התורה פועלים הקירוב לאלקות – ענין הקרבנות24 – גם בעולם כפי שהוא במעמד ומצב ד"נעשה אדם"⁹⁴⁸, לשון רבים, שהרוצה לטעות יטעה⁹⁴⁹, כדי לעשות מ"שניות" – אחדות, שזוהי מעלת התשובה, "כפלים לתושי'"⁹⁵⁰.

פד* * *

פהטו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה החודש הזה לכם ראש חדשים.

פו* * *

פזטז. בכלל, הנה עניני חודש ניסן ידועים הם, ובכל אופן ברצוני להזכיר,

פח259
– שכן, אף שאין שבת מכין לחול⁹⁵¹, הרי מפקחין על צרכי ציבור בשבת⁹⁵² –

פטאודות המנהג (שחזר ונתחדש בשנים האחרונות) דחלוקת מצה שמורה⁹⁵³ – שמורה דוקא, עבודת יד דוקא, ועגולה דוקא – בכל מקום שהיד מגעת.

צויה"ר שעי"ז יומשך הענין ד"ליל שימורים"⁹⁵⁴ – כפי שדרשו חז"ל⁹⁵⁵ על הפסוק⁹⁵⁶ "מזמור שיר ליום השבת", שהו"ע השביתה מן המזיקין, ועד ש"נער⁹⁵⁷ קטן נוהג בהם"⁹⁵⁸.

צא* * *

צביז. בתפלת מנחה קורין "אשה כי תזריע וילדה זכר"⁹⁵⁹.

צגוכבר דובר פעם⁹⁶⁰ בענין זה – מיוסד על פירוש האוה"ח הקדוש106 – שקאי על הגאולה העתידה, שתהי' גאולה אמיתית ושלימה, גאולה שאין אחרי' גלות, ואז יאמרו "שיר חדש", לשון זכר (דלא כמו בגאולות שלפנ"ז⁹⁶¹ שנאמר בהם "שירה", לשון נקבה)⁹⁶².

צדאמנם, הענין ד"אשה כי תזריע וילדה זכר", שההמשכה שלמעלה תלוי' באופן העבודה של כנסת ישראל, שדוקא כאשר "אשה כי תזריע" אזי "ילדה זכר" – הרי זה מצד ההגבלות דעתה; אבל מצד הגילוי של הגאולה העתידה הרי זה באופן ד"איש ואיש יולד בה"⁹⁶³, כמבואר בלקו"ת⁹⁶⁴ שאפילו כאשר "איש מזריע תחילה" אזי "וילדה זכר".

צה260
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

צויתן השי"ת אשר באיזה אופן שתהי' עבודת בנ"י יהי' הענין ד"ילדה זכר", "ונודה לך שיר חדש", לשון זכר, בקרוב ממש.

צז[כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר גם אודות המלוה מלכה⁹⁶⁵, "סעודתא דדוד מלכא משיחא"⁹⁶⁶, שתערך במוצאי ש"ק, שיש לה שייכות ליום השבת, כמובן מזה שנקראת "מלוה מלכה", שמלוין את שבת המלכה⁹⁶⁷, וצוה שיכריזו ע"ד המלוה מלכה, ונתן להגבאי דמעמד ר' משה פינחס הכהן כ"ץ בקבוק יין עבור המלוה מלכה, באמרו: שיחלקו בעת המלוה מלכה, וימשיכו על כל השנה כולה].

צח______  ______