Toras Menachem·Vol. 33 (5722·Part 2)·Sicha of 11 Nisan 5722תורת מנחם·לג - שנת תשכ"ב - חלק שני·בס"ד. שיחת י"א ניסן·ה'תשכ"ב

א– יום הולדת הששים של כ"ק אדמו"ר שליט"א⁹⁶⁸* –

בבלתי מוגה

גא. איתא במדרש⁹⁶⁹ "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא, מ"ט כל הנשמה תהלל י-ה⁹⁷⁰, כל הנשימה תהלל י-ה", היינו, ש"נשמה" הוא גם מלשון נשימה, כמ"ש הרמב"ם⁹⁷¹ שעל שם זה נקראת בשם "נשמה", וזהו "כל הנשמה תהלל י-ה", שעל כל נשימה שאדם נושם צריך להלל – ליתן שבח והודי' – להקב"ה.

דאמנם, למרות דברי המדרש ש"צריך לקלס כו'", הרי אין זה מנהג העולם – לא רק "מנהג העולם" מלשון העלם והסתר⁹⁷², אלא גם מנהג בנ"י שמנהגם תורה הוא⁹⁷³.

הוטעם הדבר – כדברי הגמרא⁹⁷⁴ "הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף כו'":

וכל קיום העולם אינו אלא ענין נסי, כמ"ש⁹⁷⁵ "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ומבואר בחסידות⁹⁷⁶ שאין זה רק "בכל יום", אלא גם "בכל רגע", וכמבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה⁹⁷⁷ ש"אילו היו מסתלקות .. כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית, היתה חוזרת להיות אין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש", "אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו".

זאבל אעפ"כ, בששת ימי בראשית, שאז הי' ענין הבריאה במוחש הנראה לעיני בשר, הרי זה ענין היותר גדול שמעורר אמירת הלל;

ח284
משא"כ בכל יום – הרי אע"פ שיודעים בשכל שהאמת היא שבכל רגע מתהווה העולם מאין ואפס המוחלט כמו שהי' בששת ימי בראשית ממש, מ"מ, כיון שזהו "חידוש הישנות", ישנו החילוק שנקבע ע"פ הוראת הקב"ה בתורתו, שאמירת הלל תהי' לא על "חידוש הישנות" באופן ש"עולם כמנהגו נוהג", אלא רק על נס שנראה חידוש לעיני בשר, ללא צורך אפילו בהסברה שכלית.

טוזהו גם אחד הטעמים לכך שאין אומרים הלל בפורים, לפי ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"⁹⁷⁸ – שהפירוש בזה הוא, שאז הי' הנס מלובש בדרכי הטבע, והיינו, שכפי הנראה בעיני בשר הי' ביטול הגזירה באופן שהיו זקוקים לאחשורוש שמלך על קכ"ז מדינות, והסדר הוא, שעל נס המלובש בדרכי הטבע אין אומרים הלל, אע"פ שזהו נס שיש בו מעלה יתירה כו'⁹⁷⁹.

יועד"ז בענין "כל נשימה ונשימה שאדם נושם כו'", שעז"נ "כל הנשמה תהלל י-ה" – י"ה דייקא, שזהו שם הקשור עם בריאת העולמות, הן עלמא דאתכסיא והן עלמא דאתגלייא, כדברי הגמרא במסכת מנחות⁹⁸⁰ "ביו"ד נברא העולם הבא, בה' נברא העולם הזה", כמבואר בתניא באגה"ק⁹⁸¹ – שאין מנהגם של ישראל (שתורה הוא) לערוך ענין של "תהלל" בגלוי על כל נשימה ונשימה, אע"פ שמצד הבנת הענין לאמיתתו יש בשכלו הענין ד"תהלל י-ה" בתמידיות.

יאב. אך יש בזה ענין של חידוש – ביום הולדת:

יבידועה הראי' מדברי הירושלמי⁹⁸² שביום הולדת של אדם "מזלו גובר", והרי הענין ד"מזלו גובר" הוא גם בנוגע לענינים גשמיים הנראים לעיני בשר, כך, שניכר יחודו של יום זה מכל ימות השנה.

יגוזהו גם מה שכללות הענין דיום הולדת הוא אחד הענינים שגילה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור – כפי שכבר נעתק ב"היום יום"⁹⁸³ ממכתבו של רבינו נשיאנו⁹⁸⁴, ש"ביום ההולדת על האדם להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תיקון ותשובה, ישוב ויתקנם".

יד285
והענין בזה:

טוביום ההולדת ישנו ענין של חידוש כח מלמעלה, ועד לענין של התגברות המזל,

טז– דאף ש"אין מזל לישראל"⁹⁸⁵, הרי מבואר בחסידות⁹⁸⁶ שה"מזל לישראל" הוא מבחי' שלמעלה ממציאות יש, שלכן נקרא בשם "אַיִן", והיינו, שזהו אופן נעלה יותר בענין ה"מזל"; ובזה גופא ניתוסף ענין של התגברות –

יזולכן ישנו אז ענין מיוחד של נתינת-כח ועזר מלמעלה לתקן את כל מה שהי' בעבר.

יחועפ"ז מובן כיצד הי' יכול להיות שיעברו מאות שנים ולא ידעו מהענין של יום הולדת בנוגע להנהגה באופן של "תהלל" בגילוי – כי, אע"פ שזוהי נתינת-כח ביותר ועד גם בענינים גשמיים, מ"מ, העיקר הוא שצריכים לנצל זאת בנוגע לעניני תשובה ותיקון העבר.

יטומי לנו גדול מיום ההולדת של י"ג שנה:

כבנוגע ליום ההולדת די"ג שנה, איתא בזהר⁹⁸⁷ שעז"נ⁹⁸⁸ "אני היום ילידתיך", כיון שאז נכנסת נפש הקדושה, ועד שמצינו בזהר חדש⁹⁸⁹ שזהו"ע של שמחה גדולה ביותר, כמו שמחת חופה, כמסופר שם ש"חמו קיטורא דהוה סליק מביתא כו'", ועד שמשווים זאת למתן-תורה, וכמובן גם בנגלה, לפי שנעשה מחוייב בתורה ומצוותי'.

כאואף שזוהי שמחה גדולה, מ"מ, הסדר הוא – שלא נפטרים מאמירת תחנון⁹⁹⁰.

כבוע"ד שרבינו נשיאנו סיפר פעם⁹⁹¹ – במענה לשאלה ע"ד ההנהגה של חסידי חב"ד בנוגע לימי ההילולא של הרביים, שאין זה קשור עם ביטול אמירת תחנון – שהצמח-צדק אמר, שכיון שיום ההילולא הוא "עת רצון", הרי אין זמן יותר טוב לומר תחנון ולפעול מה שאמירת תחנון צריכה לפעול!

כגוע"ד זה ומעין זה בכל יום הולדת – שאע"פ ש"מזלו גובר", מ"מ, עיקר ענינו לתקן את הענינים הצריכים תיקון, ובשביל זה צריכים לנצל את תגבורת המזל.

כד286
ג. אבל אעפ"כ, מצינו במנהגי העולם, שהגיעו גם בתוככי בנ"י, שישנם ימי הולדת מיוחדים שהם שונים מיום הולדת סתם.

כהובכללות הרי זה מעשר שנים לעשר שנים, כפי שמצינו במשנה⁹⁹² שלאחרי בר-מצוה, ולאחרי "בן עשרים" – שאז היא שלימות האדם, שלכן הדין הוא ש"למכור בנכסי אביו (שזהו תכלית השלימות) עד שיהא בן עשרים שנה"⁹⁹³ – אזי חילוקי התקופות הם מידי עשר שנים: "בן עשרים", "בן שלושים", וכן הלאה⁹⁹⁴.

כוובמיוחד יום הולדת הששים – כמסופר בגמרא במסכת מו"ק⁹⁹⁵: "רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר נפקי לי מכרת וכו'".

כזד. המשך השיחה – הטעם שמצינו זאת רק אצל רב יוסף, לפי שאצלו היתה הוכחה ברורה שחיותו היא רק מהיכלות הקדושה⁹⁹⁶, כיון שבמשך כ"ב שנה שמלך רבה לא הוצרכו הוא ובני ביתו אפילו לאומן מקיז דם⁹⁹⁷, היינו שחיות הגוף היתה אצלו למעלה מהטבע; וגם "סמי נפשי'"⁹⁹⁸, שביטל בעצמו הענין ד"עין רואה" שמביא ל"לב חומד"⁹⁹⁹, ולכן הי' אצלו הבטחון שלא יהי' אצלו גם "כרת דיומי"¹⁰⁰⁰; ועבד יומא טבא 287

כחלרבנן דוקא, כדי שעמי-הארץ לא יטעו שלאחרי גיל ששים אין צורך בהתחזקות כנגד יצה"ר – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 132 ואילך.

כטה. וע"פ כל האמור לעיל, מובן, שההנהגה ד"כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן", שייכת ליחידי סגולה.

לאבל, כאשר מתאספים כו"כ מישראל, שאז "אכל בי' עשרה שכינתא שריא"¹⁰⁰¹, וכפי שאומר רבינו הזקן¹⁰⁰² שזהו "אף שאינם מדברים בדברי תורה", ועאכו"כ כאשר מדברים בדברי תורה – אזי ישנה עצה נוספת, כדאיתא בגמרא¹⁰⁰³: "כי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתי' עבידנא יומא טבא לרבנן", וכפי שפוסק הרמ"א בשו"ע¹⁰⁰⁴: "כשמסיים מסכת מצוה לשמוח ולעשות סעודה".

לאואז מתבטלת גם ההגבלה ד"עבד להו יומא טבא לרבנן" דוקא:

לבבודאי לא נמצאים כאן כאלו שאינם בגדר של "רבנן"; אבל, אפילו אם היו כאן כאלו – הרי בדברי הרמ"א שהובאו בשו"ע נאמר רק ש"מצוה לשמוח ולעשות סעודה", ולא נזכרה איזה הגבלה בדבר, ואדרבה: כפי שמביא הש"ך¹⁰⁰⁵ שיש להשתדל "שיבואו הבעלי-בתים ג"כ לסיומא", "ולכך מנהג להודיעם וכו'".

לגולכל הדעות הנה סעודה זו "נקראת סעודת מצוה"¹⁰⁰⁶,

לדוככל סעודת מצוה – יש בה שני ענינים: (א) ענין של "מצוה", שהיא למעלה מכל העולם, עד שאפילו "שכר מצוה", שהוא טפל למצוה, אין העולם יכול להשיגו (כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק¹⁰⁰⁷), (ב) ומקשרים זאת עם ענין של אכילה ושתי' כפשוטם, והיינו, שמאחדים את שני הקצוות: ענין של מצוה, שזהו"ע שלמעלה מכל סדר השתלשלות

לה288
– עם ענין של אכילה ושתי', שזהו מג' הדברים שבהם דומה האדם (לא למלאכי השרת, אלא) למי שלמטה הימנו¹⁰⁰⁸,

לווביחד – נעשים "כלי של ברכה", על מנת להמשיך הברכה על כל השנה כולה.

לז* * *

לחו. נמצאים אנו בחודש ניסן, שנקרא חודש הגאולה¹⁰⁰⁹, על שם ימי חג הפסח, חג המצות, אשר בו, ובחודש ניסן גופא נמצאים כבר לאחרי שבת הגדול, שאז הי' הענין ד"משכו וקחו לכם צאן גו'"¹⁰¹⁰ – התחלת ענין קרבן פסח.

לטובפרט כשמדובר אודות יום הולדת שקשור גם עם יום הברית, הרי כאשר יום ההולדת חל לפני חג הפסח ובסמיכות לו, אזי יום הברית הוא בימי חג הפסח.

מוע"פ הידוע שכל מציאות בעולם קשורה עם תורה,

מאועאכו"כ ענינים כאלו שתחילת מציאותם היא מציאות תורנית, מציאות של תורה ומצוות – כמו מציאות ה"ימים-טובים", שהימים מצד עצמם, כפי שהם אצל אינם-יהודים, אינם חלוקים משאר הימים, אלא שאצל בנ"י עושה אותם התורה לימים מיוחדים, "ימים-טובים", החל מחג הפסח שהוא "ראש לרגלים"¹⁰¹¹,

מבהרי המציאות של חג הפסח בתורה שבעל-פה – שבה מתבארים כל הענינים בפרטיותם ועל בוריים (כמבואר בארוכה באגה"ק¹⁰¹²) – היא: מסכת פסחים.

מגהתחלת¹⁰¹³ מסכת פסחים היא בענין שלפני חג הפסח: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר", וסיום45 המסכת: במשנה – בנוגע לברכת הפסח והזבח (קרבן חגיגה) שעמו, ובגמרא – בהסיפור אודות רבי שמלאי ש"איקלע לפדיון הבן".

מדז. ה"הדרן" על מסכת פסחים – טעם האיבעי' מי מברך "שהחיינו", הכהן או אבי הבן, כיון ש"פשיטא על פדיון הבן .. אבי הבן מברך"

מה289
לעולם, גם לאחרי שגדל הבן, להיותה מצוותו של האב, ולכן שניהם שוים: האב, דקא עביד מצוה, והכהן, דמטי הנאה לידי', והמענה "אבי הבן מברך שתים", ששתיהן מאותו טעם; והביאור בפנימיות הענינים, בנוגע לפדיית בנ"י מהגלות¹⁰¹⁴, שפשיטא שהגאולה עצמה מהגלות האחרון¹⁰¹⁵ תהי' ע"י הקב"ה¹⁰¹⁶, כמו יצי"מ, אלא שהאיבעי' היא בנוגע לאופן ההמשכה בזמן ("שהחיינו .. לזמן הזה") ומקום למטה מעשרה טפחים¹⁰¹⁷, אם לא איכפת לן שההמשכה למטה תהי' ע"י התגברות קו החסד בסדר השתלשלות¹⁰¹⁸ (כהן מברך), ובלבד שתהי' ההנאה של הגאולה, או (כהמסקנא ש"אבי הבן מברך שתים") שגם ההמשכה למטה צריכה להיות ע"י הקב"ה בעצמו, בדרך שלמעלה מהטבע לגמרי¹⁰¹⁹, כיון שזוהי מצות הקב"ה¹⁰²⁰ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 42 ואילך.

מו* * *

מז290
ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר גו' אחרי מות שני בני אהרן וגו'.

מח* * *

מטט. המבואר לעיל בהמאמר¹⁰²¹ בנוגע לבני אהרן שלא נשאו נשים – הרי זה כפי שהענין הוא בעבודת ה'; אבל ישנו גם פשטות הענין שלא נשאו נשים, שהרי אין ענין יוצא מידי פשוטו.

נוכמובא גם במאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שנדפס זה עתה¹⁰²², בנוגע לבן עזאי, ש"לא רצה לישא אשה, מפני שנפשו חשקה בתורה כו'", והרי הכוונה בזה היא בפשטות, כמסופר בגמרא¹⁰²³, ומזה מובן, שגם אצל בני אהרן הי' הענין שלא נשאו נשים כפשוטו.

נאויש לבאר ההוראה שבענין זה, כאמור כמ"פ שכל ענין בתורה, אפילו ענין של סיפור, מהוה הוראה¹⁰²⁴.

נבי. כללות הענין שלא נשאו נשים – הוא היפך הענין ד"לא תוהו בראה (אלא) לשבת יצרה"¹⁰²⁵ (כמבואר במפרשים¹⁰²⁶).

נגומזה מובן, שיכול להיות צדיק גדול, אוהב ה' ביראה ואהבה בתענוגים (כמבואר בתניא¹⁰²⁷), והתורה מעידה עליו ש"נכנס לפני ולפנים"¹⁰²⁸, ואעפ"כ, כיון שחסר הענין ד"וכפר .. בעד ביתו"¹⁰²⁹, "זו אשתו"¹⁰³⁰, אזי חסר עיקר ענין הכניסה לפני ולפנים, כיון שאין זה רצון העליון; זוהי הנהגה של "תוהו", שעז"נ "לא תוהו בראה".

נדומזה מובן גודל האחריות המוטלת על "ביתו זו אשתו" – כיון שבלעדי' הרי הכניסה לפני ולפנים היא בבחי' "תוהו", ולא בבחי' "תיקון", וכדי שהכניסה לפני ולפנים לא תהי' בבחי' "תוהו", אלא בבחי' "תיקון", הרי זה ע"י "ביתו זו אשתו".

נהוכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"¹⁰³¹, הרי מובן, שביחד עם האחריות, ניתן גם הכח למלא אחריות זו.

נויא. ובפרטיות יותר:

נז291
הנהגת הבית יכולה להיות באופן שמשאירים לבעל רק שני ברירות – או למעלה מעלה עד אין קץ, או למטה מטה עד אין תכלית. ובסגנון אחר: כאשר הבעל "נכנס לפני ולפנים" (למעלה מעלה) – אזי אינו יודע מענין של "שוב", כיון שמצד הנהגת הבית אין מקום לתנועה של העתקה והתבדלות ("זיין אָפּגעטראָגן") מהעולם, "לפני ולפנים"; וכיון שכן, הנה כשבאים אח"כ לענין "ביתו זו אשתו" – הרי זה בקצה השני: למטה מטה עד אין תכלית, כיון שזהו "חוץ" ו"מטה" בלבד, ולא ניכר בזה ענין של "לפני ולפנים".

נחובהקדמה – בהמשך למשנת"ל (במאמר¹⁰³²) שבעולם התיקון הסדר הוא שב"רצוא" צריך להיות נרגש ה"שוב" – שפשיטא במכ"ש וק"ו שב"שוב" צריך להיות נרגשת נחיצות ומעלת ה"רצוא".

נטבודאי צריך להיות דירה לו ית' בתחתונים¹⁰³³, אבל, ענין זה צריך להיות באופן ד"ישב עולם לפני אלקים"¹⁰³⁴, היינו, שגם ב"עולם" מלשון העלם והסתר4, צריך להמשיך ולפעול שיהי' בהתיישבות ("ישב") "לפני אלקים", לא רק "אלקים", אלא גם הבחי' שלמעלה מאלקים כפי שהוא בתכלית העילוי¹⁰³⁵, ששם "הן" ו"לאו" הם בשוה.

סוכיון שענין זה צריך לבוא בהתיישבות בעולם – הרי במילא נרגש שם חשיבות הרצוא.

סאוכאמור, כשם שבנוגע לכניסה לפני ולפנים נדרש שתהי' הכניסה בשלום, שלכן, בצאתו מן הקודש הי' הכה"ג מתפלל על פרנסה כפשוטה¹⁰³⁶, כך גם – ובמכ"ש וק"ו – לאידך גיסא, שכאשר "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב"¹⁰³⁷, יודע הוא שאין זה ענין של "חוצה", אלא שם צריך להיות בהתיישבות בחי' "לפני אלקים".

סבוזהו גם מש"נ¹⁰³⁸ "מקצה הארץ אליך אקרא": "מקצה הארץ" – מקצה הכי תחתון עד למטה שאין למטה הימנו, ומשם – "אליך אקרא", כיון ש"ישראל (כל ישראל) עלו במחשבה"¹⁰³⁹, באופן של עלי' במחשבה

סג292
גופא¹⁰⁴⁰, ועד להדרגא ד"כמים הפנים"¹⁰⁴¹, בחי' המים שהם בפשיטות הגמורה, שזהו בחי' העצמות (כנ"ל במאמר¹⁰⁴²).

סדוענין זה תלוי ב"ביתו זו אשתו" – שאין לה להתיירא אם הבעל מאריך בתפלתו שעה נוספת או יותר, או שלומד שעה נוספת ויותר, אף שלכאורה הרי זה ענין של "לפני ולפנים", וא"כ, מהי שייכותו לעולם, ובפרט לפי ההבנה וההשגה של העולם.

סהכלומר: כשם שאצל הבעל, בשעה שנכנס לפני ולפנים, "לבו למעלה"¹⁰⁴³, צריכה להיות הכניסה בשלום, היינו, שיורגש אצלו שהתכלית היא שיומשך למטה לחבר שני הפכים – כך גם בנוגע ל"ביתו זו אשתו", היינו, שצריך להיות "יצא בשלום"¹⁰⁴⁴, שגם ביציאה מבחוץ לכל ענינים של קודש, צריך לזכור שכל מציאותה ותכליתה של היציאה היא כדי לחבר ולעשות שלום בין "פמליא של מעלה" ל"פמליא של מטה"¹⁰⁴⁵ עד למטה שאין למטה ממנו.

סויב. וכאשר מעמידים בית יהודי באופן שפשוט הדבר שבבית יהודי צריך הבעל להאריך בתפלה ולהרבות בלימוד התורה בשופי – אזי גם הכניסה לפני ולפנים היא באופן שממנה נמשך בפרנסה כפשוטה, ע"ד האמור בנוגע לתפלתו של כה"ג.

סזוכאמור לעיל (במאמר¹⁰⁴⁶) שיכולים לפעול ש"ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור"¹⁰⁴⁷ – שכפי שצריך להיות מצד "בזכותא תליא מילתא"27, וכפי שצריך להיות מצד "במזלא תליא מילתא"27, ניתוסף בזה עוד יותר, כדברי התוס'¹⁰⁴⁸ ש"זכות גדול מועיל" ו"המזל משתנה", והיינו, שממשיך ממקום שלמעלה אפילו מהענין ש"אין מזל לישראל", ועי"ז ניתוסף ב"ישראל" כפי שהם בציור ש"כל ישראל מלכים הם"¹⁰⁴⁹.

סחוזוהי גם ההכנה וההקדמה והכלי ל"שנותיו כמו דור ודור" עד לדרא דמלכא משיחא, היינו, שיהי' "דור" ו"שורה"¹⁰⁵⁰ ככל ה"שורות"

סט293
דסדר השתלשלות, אלא ששם גופא יהי' זה דרא דמלכא משיחא, והרי ענינו של משיח הוא – לפעול את ענין הגאולה לא רק ברוחניות, וכידוע הסיפור¹⁰⁵¹ שאדמו"ר מהר"ש אמר לצמח-צדק, שרוצים משיח כפשוטו, ולא מספיק אפילו הגילוי דפנימיות התורה.

עוכל זה תלוי ב"ביתו זו אשתו" – לפעול שהבית יהי' "בית גו' נכון"¹⁰⁵², ו"בית נאמן", כמ"ש¹⁰⁵³ "ובניתי לך בית נאמן" (כמבואר בהמשך מים רבים בסופו),

עאשענין זה קאי בכללות על מלכות בית דוד,

עבוכל אחד ממשיך זאת בגאולה הפרטית ובבית הפרטי שלו, שיהי' בית נאמן לה' ולתורתו,

עגועי"ז באה גם הגאולה הכללית ובית המקדש השלישי, בית נצחי¹⁰⁵⁴, שכבר בנוי בידי שמים¹⁰⁵⁵, אבל אנו צריכים שיהי' באופן שעיני בשר יראוהו למטה מעשרה טפחים.

עדוכדברי נשיאנו¹⁰⁵⁶: "הנה זה עומד אחר כתלנו"¹⁰⁵⁷, וב"כותל" נעשו כבר "חרכים" ו"חלונות", וצריכים רק להשלים את ה"מכה בפטיש".

עהואז פועלים ההמשכה עד למטה מטה, ב"קצה הארץ" – ב"ביתו זו אשתו", וב"ביתו" כפשוטו, ובכל חלקו בעולם, שיהי' "בית נאמן" כל הימים,

עוובאופן ש"ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור" – שיהי' זה דרא דמלכא משיחא, יבוא ויגאלנו בגלוי ובקרוב ממש.

עז* * *

עחיג. ישנה¹⁰⁵⁸ הבטחה בתורה שבכתב¹⁰⁵⁹ – וכך נפסק גם בתורה שבעל-פה¹⁰⁶⁰, ונתבאר גם ע"י תורת חסידות חב"ד¹⁰⁶¹ – "ואברכה מברכיך", כלומר, מי שמברך איש ישראל, מבטיח הקב"ה שהוא יברך אותו.

עט294
והרי ברכתו של הקב"ה – איתא במדרש¹⁰⁶² ש"תוספתו מרובה על העיקר". ככל שיגדל ה"עיקר", שהנותן בעין יפה נותן¹⁰⁶³ ובעין יפה מברך¹⁰⁶⁴ – הנה בברכתו של הקב"ה ישנו לא רק העיקר אלא גם תוספות, ואיזה תוספות – שמרובה על העיקר.

פוהביאור בזה:

פאכללות ענין הברכה הוא המשכה מהשרש ומקור¹⁰⁶⁵, כידוע שברכה היא מלשון "המבריך את הגפן"¹⁰⁶⁶, וכמבואר הראי' ממ"ש¹⁰⁶⁷ "איש אשר כברכתו ברך אותם". כלומר: ברכה אינה פועלת דבר חדש, אלא היא רק ממשיכה מה שישנו כבר במקור, אך כיון שיכול הדבר להישאר בהעלם, או – רק ברוחניות, או שיומשך בגילוי רק לאחר זמן, הנה על זה הו"ע הברכה, שיומשך בגילוי למטה מטה. משא"כ ברכתו של הקב"ה פועלת דבר חדש, מה שלא נמצא אפילו בהמקור.

פבכלומר, שבברכתו של הקב"ה יש גם מעלת התפלה, שמעלתה על ברכה היא בכך שפועלת גם רצון חדש – "יהי רצון"¹⁰⁶⁸, הנה כמו בתפלתו של בשר ודם, כך גם ברכתו של הקב"ה יש בה המעלה שפועלת ענין חדש, שלמעלה משרש ומקור של הנברא המתברך.

פגמזה מובן, שהאמור שבברכה ד"ואברכה" יש תוספות מרובה על העיקר מהברכה של "מברכיך" – אין זו תוספות סתם, ב' פעמים ככה, ג' פעמים ככה, או יותר מזה, אבל עדיין בערך ובמדידה והגבלה, אלא זהו ענין שבאין-ערוך, דכיון שהקב"ה אינו קשור ומוגבל ח"ו עם שרש ומקור הנבראים, ביכלתו ליתן בלי גבול.

פדיד. כיון שזהו ענין שכתוב בתושב"כ, ונפסק בתושבע"פ עד לתלמוד ירושלמי¹⁰⁶⁹, ועאכו"כ שגם בבבלי92, הרי ישנו הדין בחו"מ¹⁰⁷⁰, ורבינו הזקן מביאו בהלכות תלמוד תורה¹⁰⁷¹, שמ"ש "טעה בדבר משנה חוזר"¹⁰⁷², כיון שמשנה צריכים כולם לידע, הי' זה בזמן הגמרא, אבל בזמן הגאונים הרי זה לא רק בנוגע לדבר משנה, אלא גם בנוגע לכל הענינים הכתובים

פה295
בגמרא, ובזמנינו הרי זה גם בנוגע לכל הענינים שנאמרו ע"י פוסקי ישראל, אפילו מהדורות האחרונים,

פוהרי מזה מובן, שכיון שהענין ד"ואברכה מברכיך" מפורש בגמרא, הרי זה דבר ידוע ומפורסם לכל.

פזטו. בנוגע לעניננו:

פחישנם כמה וכמה שהביעו ברכותיהם, ובודאי בעין יפה ובלבב שלם. הנה באמת היו צריכים לענות לכל אחד בפני עצמו, וכמנהג העולם.

פטאבל כיון שזהו דבר ידוע ומפורסם, אזי – כלשון הירושלמי101: "כבר מילתי' אמורה" – כבר נפסק מהקב"ה עצמו, שהוא בעצמו מברך את כל אחד בתוספות מרובה על העיקר, ולא רק ריבוי שבערך, אלא ריבוי שלא בערך, כנ"ל,

צשיהי' "ימים על ימי מלך תוסיף"79 – דכל ישראל מלכים הם81 – שמה שמגיע לכל אחד בזכותו, ומה שמגיע במזלו¹⁰⁷³, ומה שמגיע מלמעלה באופן שמשנה את המזל80 – יקויים בזה ה"תוסיף", ויומשך עד ל"קצה הארץ"70, ועד ש"ישב עולם לפני אלקים"66, בבני חיי ומזוני רויחי כפשוטו, וגם בבני חיי ומזוני רויחי בענינים רוחניים.

צאאבל – הרי מנהג העולם, ומנהג ישראל תורה היא5, לומר לכל אחד בפני עצמו.

צבהנה לאלו הנמצאים כאן – אומרני לכל אחד בפני עצמו, ומבקש, שימסרו זאת גם ל"את אשר איננו פה"¹⁰⁷⁴, שזהו כאילו הי' נמצא כאן, והייתי אומר לו זאת באותו מעמד ומצב – במעמד (כו"כ) עשרה מישראל ששכינתא שריא33,

צגשתקויים בפועל ממש, ללא העלמות והסתרים, ובטוב הנראה והנגלה – ברכתו של הקב"ה בתוספת מרובה על העיקר, ועד בבני חיי ומזוני רויחי, כנ"ל.

צדטז. [צוה לנגן הניגון "והריקותי לכם ברכה", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו. ובאמצע הניגון הפסיק ואמר (בעמידה):]

צהישנו הענין ד"אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"¹⁰⁷⁵ – המקום שבו הי' "יראה שלם"¹⁰⁷⁶, שבו נתגלתה תורת החסידות, ובפרט תורת

צו296
חסידות חב"ד, אשר, הממשיכים בזה הם בנ"י שברוסיא ובמדינות הסמוכות, הן אלו שעדיין נמצאים שם עתה, והן אלו שנמצאים עתה מבחוץ למדינות אלו, ובפרט בכפר חב"ד,

צזשהם כולם נוטלים חלק בראש,

צחגם אלו שלא יכלו לכתוב או למסור וכו', הרי זה כאילו וכו',

צטיברך הקב"ה בכך שיוציאם מן המיצר אל המרחב, עם כל הפירושים¹⁰⁷⁷, בקרוב ממש, ובשובע שמחות, ובטוב הנראה והנגלה,

קובתוך כלל ישראל – יקויים "והריקותי לכם ברכה עד בלי די"¹⁰⁷⁸, "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די"¹⁰⁷⁹.

קא[ניגנו עוד הפעם את הניגון בריקוד].

קביז. אחרי הניגון והריקוד, אמר את המאמר ד"ה גדול העונה אמן יותר מן המברך.

קג* * *

קדיח. דובר במאמר¹⁰⁸⁰ שבכתבי האריז"ל¹⁰⁸¹ הגירסא היא "בן חמשים לזקנה בן ששים לשיבה", וכן הוא גם בתיקוני זהר¹⁰⁸².

קהולהעיר, שהגירסא במשנה24 שלפנינו – וכך קבע גם רבינו הזקן בפרקי אבות שבסידורו – היא: "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה".

קו[(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:)

קזובנדו"ד – הרי זו "מעלה":

קחפגשתי פעם יהודי מבוגר שאמר לי בפשיטות שהוא בטוח שיאריך עוד הרבה ימים ושנים, וכששאלתי אותו מניין הפשיטות? השיב לי, שהי' אצל הרבי, והרבי ברך אותו שיהי' ירא-שמים, וכיון שיודע בעצמו שעדיין רחוק הוא מזה, וכפי הנראה – מוסיף ואומר – יקח לו שנים רבות להגיע לזה, ואין לו ספק בכך שברכתו של הצדיק תתקיים בודאי, לכן בטוח הוא שיאריך עוד הרבה ימים ושנים עד שאכן יהי' ירא-שמים!...

קטועד"ז בנדו"ד:

קי297
איתא בזהר¹⁰⁸³ ובכתבי האריז"ל¹⁰⁸⁴ (והובא גם בספרי מוסר¹⁰⁸⁵) בפירוש הכתוב¹⁰⁸⁶ "מפני שיבה תקום", שלפני שבאים לימי ה"שיבה", צריך להיות "תקום", דהיינו, לשוב בתשובה ולהעמיד את עצמו במעמד ומצב הטוב.

קיאוא"כ, לפי הגירסא "בן שבעים לשיבה" – יש עדיין עשר שנים כדי לקיים את הציווי "מפני שיבה תקום"!...].

קיבולפלא, שהצ"צ¹⁰⁸⁷ מביא הגירסא שלפנינו, "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה", ובהמשך לזה, מביא מ"ש בכתבי האריז"ל בענין "מפני שיבה תקום", ששם מבואר שענין השיבה הוא מששים שנה.

קיגוענין זה – ככל הענינים של פנימיות התורה – יש בו נפק"מ גם בנגלה דתורה, בנוגע להחיוב לקום מפניו: לפי הגירסא "בן שבעים לשיבה" – צריך לקום רק מפני בן שבעים, כפס"ד השו"ע¹⁰⁸⁸; ואילו לפי דברי האריז"ל¹⁰⁸⁹ – הרי זה מתחיל מבן ששים.

קידובכל אופן, בנוגע לעניננו – הרי הענין ד"בן ששים לזקנה" קשור עם לימוד התורה, שהרי "אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (אפילו אם הוא "יניק", ובלבד שיהי' "חכים")¹⁰⁹⁰, שזהו"ע התורה – "היא חכמתכם ובינתכם"¹⁰⁹¹.

קיהובהתאם לכך, יש לעורר ע"ד הוספה בלימוד התורה, על יסוד דברי אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה, כדלקמן¹⁰⁹².

קיויט. ובהקדמה – שהלכות תלמוד תורה של רבינו הזקן הם בבחינת "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו":

קיז298
איתא בלקו"ת¹⁰⁹³ בפירוש מארז"ל¹⁰⁹⁴ "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שכדי לבוא ללימוד פנימיות התורה בגן עדן, צריך להיות "תלמודו בידו" – לימוד נגלה דתורה בעלמא דין.

קיחוכן הוא סדר הלימוד בפועל – שהתחלת הלימוד היא בנגלה דתורה, "כשהתינוק מתחיל לדבר אביו לומדו תורה צוה לנו משה גו'"¹⁰⁹⁵, וכמבואר בפרטיות בהלכות ת"ת לרבינו הזקן; וע"י "תלמודו בידו" באים אח"כ "לכאן", ללימוד הענינים דפנימיות התורה.

קיטוככל הענינים שישנם בכלל ובפרט כו' – י"ל עד"ז בנוגע אלינו, בחסידות חב"ד, החל מרבינו הזקן, שנקרא "בעל התניא והשולחן ערוך":

קכאע"פ שכללות השולחן-ערוך (נגלה דתורה) נדפס לאחרי ספר התניא (תורה-שבכתב והתחלת חסידות חב"ד¹⁰⁹⁶), שהרי השו"ע של רבינו הזקן נדפס לראשונה בשנת תקע"ד, לאחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן, ואילו ספר התניא נדפס בחיים חיותו בעלמא דין, בשנת תקנ"ז, מ"מ, ישנו ענין אחד בשו"ע, שזהו יסוד כל ענין השו"ע – הלכות תלמוד תורה – שנדפס עוד לפני ספר התניא, בשנת תקנ"ד.

קכאואדרבה – כמבואר בסיפורי רבינו נשיאנו¹⁰⁹⁷, בנוגע לכמה מקומות וכמה אנשים שהי' אצלם מקום לנגד וללחום נגד תורת החסידות, שהפרסום של הלכות תלמוד תורה מנע את ההתנגדות על לימוד פנימיות התורה, לימוד ספר התניא ותורת החסידות בכלל, שכן, אף שרבינו הזקן לא רצה שיזכירו את שמו בהל' ת"ת, ובתחילה לא ידעו מיהו המחבר (ועד"ז גם בספר התניא, שבדפוסים הראשונים לא נזכר שמו של רבינו הזקן, עד לאחר הסתלקותו) – הרי לאחרי זמן נודע שהמחבר הוא רבינו הזקן.

קכבונמצא, שהקדמת הדפסת הלכות ת"ת היא בבחינת "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" בנוגע להתגלות תורתו של רבינו הזקן בפועל (נגלה תחילה ואח"כ פנימיות התורה), וגם אצל המנגד כו'.

קכגכ. בהלכות תלמוד תורה – יש ענינים שנוגעים ל"תינוק", ענינים שנוגעים ל"מלמד", וענינים שנוגעים לכל אחד ואחד.

קכדובין הענינים הנוגעים לכאו"א – הרי זה בנוגע להענין ד"בן

קכה299
שמונה עשרה לחופה" ו"בן עשרים לרדוף"24, שרודף אחר מזונותיו¹⁰⁹⁸, שעל זה כותב רבינו הזקן בהלכות ת"ת¹⁰⁹⁹ ש"גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כ"כ בטרם יוליד בנים הרבה" – שזהו פס"ד ברור בשו"ע, ובמילא הרי זה שייך לכאו"א.

קכוומזה מובן ב' ענינים:

קכזא) מי שאין לו "בנים הרבה", יכול כל ימיו ללמוד תורה כפי שלמד קודם שנעשה בן שמונה עשרה לחופה.

קכחב) גם מי שיש לו "בנים הרבה" ו"טרדה גדולה" – הרי אם במשך ב' או ג' שנים לאחרי החתונה, או קודם שנעשה בן שמונה עשרה לחופה, לא למד תורה כדבעי, כפי שמורה רבינו הזקן בהלכות ת"ת, צריך לכל-הפחות להשלים זאת עתה.

קכטכא. ולהעיר:

קלבדרך כלל הרי החיוב דלימוד התורה הו"ע שאי אפשר לו בתשלומין, כי, החיוב דלימוד התורה הוא בכל רגע, ולכן לא שייך לומר שלימוד התורה בשעה זו הוא בכדי להשלים מה שהחסיר אתמול, שהרי חיוב הלימוד בשעה זו הוא מצד עצמה¹¹⁰⁰.

קלאאבל, בעוונותינו הרבים רואים אנו שכאשר מדברים עם פלוני אודות החיוב דלימוד התורה היום, יש לו תירוצים שונים: יש לו בנים הרבה, וטרדה גדולה, וביכלתו למצוא נתינת-מקום בשו"ע לצאת י"ח בלימוד התורה "לפרקים", בשיעורים המסויימים שקבע לעצמו בתושב"כ ותושבע"פ, הן בנגלה והן בחסידות;

קלבמשא"כ כאשר באים אליו ואומרים לו: אפילו לטעמך, שהנך יוצא י"ח בשיעורים אלו בהיותך במעמדך ומצבך עתה – הרי ב' או ג' שנים לאחרי החתונה, קודם שהיו לך בנים הרבה וטרדה גדולה, או קודם שנעשית בן שמונה עשרה לחופה, הי' עליך לעסוק בלימוד התורה כפי הוראת רבינו הזקן בהל' ת"ת, וכיון שלא עשית זאת כדבעי, עליך להשלים זאת עתה!

קלגכב. ועאכו"כ בנוגע לאלו שרק עכשיו (ועכ"פ לא מזמן) היתה החתונה שלהם בשעה טובה ומוצלחת, ועאכו"כ אלו שעדיין לא נכנסו לחופה:

קלד300
רואים בפועל, שכאשר פלוני יודע שמחר יפטר מחיוב לימוד התורה בהתמדה ושקידה, הרי זה כבר מבלבל בהתמדה ושקידה היום.

קלהבמילים אחרות: הידיעה שמחר יכנס לחופה, ולכן מגיע למסקנא שצריך כבר לחשוב במה יפרנס את ביתו ואת זרעו אחריו שיוולדו לו לאחרי ב' או ג' שנים או בשנה הראשונה – הרי זה כבר מבלבל אותו לא רק בשבעת ימי המשתה, אלא כבר מזמן התנאים, ועוד לפנ"ז, מאז שאמרו לו שכבר הגיע לפרק שידוכין, ויכולים כבר לחשוב אודות שידוך...

קלואבל כאשר יודעים שב' או ג' שנים לאחרי החתונה יכולים לסמוך על רבינו הזקן וללמוד בהתמדה ושקידה, ולא יפגע הדבר בפרנסה,

קלזואפילו לאחרי כן, הרי יש לו שעבוד קודם, שצריך לשלם את החוב ולהשלים מה שלא למד כדבעי בשנים שעדיין לא היתה לו טרדה גדולה, ושעבוד זה קודם להשעבוד ד"שארה כסותה ועונתה"¹¹⁰¹, וא"כ, צריך בודאי לפרוע חוב זה קודם שיהי' מבולבל מהשעבוד החדש,

קלחהנה ידיעה זו תסייע לא רק בהלימוד במשך ב' או ג' שנים לאחרי הנישואין, אלא גם בהלימוד שלפני הנישואין, ואפילו בהלימוד שלפני התנאים.

קלטכג. ולסיכום – לאחרי אריכות הדיבור, "מטבע ארוך" – ב"מטבע קצר":

קמיש להרבות בהענין ד"בן ששים לזקנה" – כדברי הגמרא122 "אין זקן אלא מי שקנה חכמה", אפילו "יניק וחכים",

קמאוהיינו, שגם אם הוא קטן ביותר, הנה אם רק ירצה באמת "לקנות" חכמה, אזי נותנים לו את החכמה,

קמב– וכפי שמפרש הרב המגיד באור תורה¹¹⁰² שהקב"ה צמצם את עצמו "כדמיון אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן", וכדברי רבינו הזקן בתניא¹¹⁰³ ש"צמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל (וכפי שממשיך לבאר שהתורה "נסעה וירדה כו' עד שנתלבשה בדברים גשמיים .. ובצירופי אותיות גשמיות בדיו על הספר") בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה כו'" –

קמג301
ובאופן שלמרות היותו "יניק", יהי' "חכים",

קמדועד שיהי' אצלו הענין ד"והדרת פני זקן", כמבואר בלקו"ת¹¹⁰⁴.

קמהוכאשר ירבו בתורה בשופי, בהתמדה ושקידה, ובאופן ד"ברכו בתורה תחילה"¹¹⁰⁵ – הרי זה יוסיף בענין ד"אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", בלימוד פנימיות התורה, שבדורנו הרי זה ענין תורת החסידות, ועי"ז – קא אתי מר דא מלכא משיחא¹¹⁰⁶, בקרוב ממש.

קמו[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "הושיעה את עמך"].

קמז* * *

קמחכד. בעמדנו ימים אחדים לפני חג הפסח (כאמור לעיל) – הרי (כמדובר כמ"פ, וגם בכתב ובדפוס¹¹⁰⁷) דבר טוב ונכון ביותר שישתדלו בחלוקת מצה-שמורה, לאלו שאין להם מצד עצמם, לכל-הפחות ה"כזיתים", ומה טוב – מצה אמצעית, ומה טוב – שלש מצות.

קמטוכידוע גודל ענין המצה – "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא"¹¹⁰⁸, ו"מיכלא" שמורה על ענין החירות, כי, ענין הפסח, הרי עכשיו אין לנו קרבן פסח בגשמיות, וענין המרור הוא רק מדרבנן (אף שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה¹¹⁰⁹), ואילו ענין המצה, גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, כמו בזמן שביהמ"ק הי' קיים¹¹¹⁰.

קנויהי' זה התחלה לזמן שביהמ"ק יהי' קיים, כך, שבקרוב ממש יוכלו לקיים גם פסח ומרור מדאורייתא,

קנאוכלשון הקבוע בברכה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה: "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים"¹¹¹¹, בקרוב ממש.

קנב[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן "אני מאמין"].

קנג______  ______