Toras Menachem·Vol. 33 (5722·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Bechukosai·22 Iyar 5722תורת מנחם·לג - שנת תשכ"ב - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ בחוקותי·כ"ב אייר·ה'תשכ"ב

אבלתי מוגה

בא. על¹⁶⁸³ הפסוק¹⁶⁸⁴ "אם בחוקותי תלכו" – איתא בספרא (והובא גם בפרש"י): "יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה".

גוצריך להבין:

דבשלמא אם כוונת הפסוק "בחוקותי תלכו" היתה על קיום המצוות ("יכול זה קיום המצוות") – הי' אפשר להסביר הטעם למש"נ "בחוקותי" דוקא, ללמדנו, שגם המצוות דעדות ומשפטים שיש להם טעם, צריך לקיימם מתוך קבלת עול, כמו חוקים¹⁶⁸⁵;

האבל היות שהמכוון כאן הוא על לימוד התורה ("שתהיו עמלים בתורה") – אינו מובן למה נאמר הלשון "בחוקותי תלכו", הרי התורה עיקרה הבנה והשגה: חיוב היגיעה בלימוד התורה הוא לא רק לחזור ולידע פרטי דיני המצוות, אלא גם להבין ולהשיג טעמי המצוות¹⁶⁸⁶, כפי שנתפרשו בתושב"כ¹⁶⁸⁷ ובתושבע"פ¹⁶⁸⁸.

וואף שישנם גם מצוות שנקראים בשם "חוקים", שלא שייך להבין טעמיהם, ועליהם נאמר¹⁶⁸⁹ "חוקה כו' אין לך רשות להרהר אחרי'"¹⁶⁹⁰ –

ז424
הרי הם רק חלק קטן בתורה, ואילו החלק היותר גדול שבתורה ניתן בהשגה דוקא.

חוכפי שרואים בנוגע לתושב"כ ותושבע"פ, שתושב"כ בכללה, שעיקרה הוא הקריאה (שלכן גם עם-הארץ מברך ברכת התורה אף שלא ידע מאי קאמר), היא הרבה יותר קטנה – בכמות – מתושבע"פ, שבהכרח ללמדה בהבנה והשגה, ולולי זאת אי אפשר לברך ברכת התורה¹⁶⁹¹.

ט[ויתירה מזה – שהחילוק בכמות בין תושב"כ לתושבע"פ הוא חילוק שבאין-ערוך, כי: בתושב"כ יש מספר מוגבל וקבוע של פסוקים, אותיות וכו', ואסור שיהי' בה יתיר. ואילו בתושבע"פ – ההגבלה היא רק במה שישנו כבר בגילוי בפועל, אבל מצד מה שיש בה (בכח), ובא גם בגילוי באופן שהולך וניתוסף עוד ועוד – "מה¹⁶⁹² שתלמיד ותיק עתיד לחדש"¹⁶⁹³ – הרי היא בלי גבול].

יוכמו כן הוא בתורה שבכתב גופא: חלק התורה שלא נתפרש טעמו, החלק שעוסק בענין החוקים – הוא הרבה יותר קטן מחלק התורה שעוסק בהמצוות שבאות בהשגה.

יאועפ"ז אינו מובן הלשון "בחוקותי תלכו" – שבנוגע להציווי "שתהיו עמלים בתורה" נזכר הענין ד"חוקים" שאינו אלא חלק קטן בתורה?

יבב. ויובן ע"פ ביאורו של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה¹⁶⁹⁴ ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה:

יגהחידוש שבאותיות החקיקה מתבטא בכך – שלא זו בלבד שהאותיות מאוחדות עם הדבר שבו נחקקו,

יד– שהרי מעלה זו ישנה גם באותיות הכתיבה, כי, אף שהאותיות הכתובים ע"ג הקלף הם דבר נוסף על הקלף¹⁶⁹⁵, הרי ע"י הכתיבה נעשים האותיות מאוחדות עם הקלף –

טו425
אלא עוד זאת, שהאותיות אינם מציאות בפני עצמם, אלא כל מציאותם היא מציאות הדבר שבו נחקק¹⁶⁹⁶.

טזוזהו הרמז בפסוק "בחוקותי תלכו" – שלימוד התורה צריך להיות באופן של חקיקה:

יזאין הכוונה להזהיר על כך שהאדם הלומד תורה צריך להיות מאוחד עם התורה [שהרי לימוד כזה שהאדם נשאר מציאות בפני עצמו מהתורה, הוא ע"ד שארז"ל¹⁶⁹⁷ "אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ", ולא כאן באה התורה להזהיר על ענין זה], אלא להורות שלא די בהתאחדות עם התורה באופן של שני דברים המתאחדים (כתיבה), אלא דרוש שהאדם יתבטל ממציאותו, באופן שכל מציאותו תהי' מציאות התורה (חקיקה).

יחוע"ד שמצינו במשה רבינו (מקבל הראשון של התורה), שמציאותו היתה בביטול והתאחדות עם אלקות עד כדי כך שאמר¹⁶⁹⁸ "ונתתי עשב גו'" ("כאילו הוא הנותן ח"ו") – "לפי ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה¹⁶⁹⁹, ורוח הוי' הוא שדיבר כו'"¹⁷⁰⁰. ועד"ז מצינו אצל רשב"י, שאמר "ראיתי בני עלי' כו' אם שנים הן כו'"¹⁷⁰¹, "ואם חד הוא כו'"¹⁷⁰² – אף שאין זה מדרך הצדיקים לומר שבחים על עצמו¹⁷⁰³ – מצד גודל ביטולו שלא הי' מציאות בפני עצמו, אלא כל מציאותו היתה אלקות (ביטול דחקיקה).

יטג. וע"פ המדובר כמ"פ¹⁷⁰⁴ שכל הפירושים שבתורה קשורים זב"ז – מובן, שפירוש אדמו"ר הזקן "בחוקותי" מלשון חקיקה, מתאים עם הפירוש הפשוט "בחוקותי" מלשון חוקים.

כוהענין בזה – שלימוד התורה צריך להיות באופן של "חוקים",

כא426
מצד קבלת עול: הן אמת שצריך ללמוד ולהבין התורה בשכל, אבל זה גופא צריך להיות מתוך קבלת עול (היינו, שלימודו אינו בשביל התענוג שלו, אלא מפני שהקב"ה צוה ללמוד באופן של הבנה והשגה), ועי"ז נעשה הלימוד באופן ד"עמלים בתורה", שמתייגע בלימודו יותר מכפי הנדרש מצד טבעו והתמדתו (משא"כ כאשר הלימוד הוא מצד התענוג שלו, אזי הלימוד מדוד לפי ערך גודל התענוג, ואין בו עמל).

כבוזוהי השייכות שבין שני הפירושים: ע"י הלימוד באופן של חוקים, "שתהיו עמלים בתורה" – באים להלימוד באופן של חקיקה, שהאדם הלומד והתורה נעשים חד ממש.

כגד. אמנם, עדיין צריך להבין ביאור הלשון "בחוקותי תלכו":

כדהליכה – שייכת בענינים שבהם ישנם חילוקי מדריגות (להיותם קשורים עם ענין של השתלשלות: העולם וכו', כחות האדם), שבהם הולך האדם מדרגא לדרגא. ולדוגמא: במדות – שייך לומר שהאדם הולך, מתעלה מדרגא לדרגא, מאהבה זוטא לאהבה רבה. ועד"ז בשכל: שכל קטן, שכל גדול.

כהאבל בנוגע ל"חוקים", קבלת עול¹⁷⁰⁵ – איך שייך ענין של הליכה?

כווהנה, אדמו"ר הזקן מבאר בלקו"ת¹⁷⁰⁶ ש"תלכו" מרמז על נתינת שכר: השכר על העבודה ד"בחוקותי" הוא – "תלכו", הליכה אמיתית, שהיא בלי גבול. אבל, בפשטות הכתובים, כפי שלומדים ב"חדר" עם ילדי ישראל – מתחיל סיפור השכר בפסוק¹⁷⁰⁷ "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", ואילו מ"ש "תלכו" קאי עדיין על עבודת האדם.

כזה. ויובן ע"פ הביאור בענין דוגמתו – במצות ספירת העומר:

כחובהקדמה – שספירת העומר היא המצוה הקשורה במיוחד עם חודש אייר, שבכל יום מימי החודש ישנה המצוה דספירת העומר¹⁷⁰⁸.

כטוכמדובר פעם ע"ד החילוקים בהשייכות דהמצוות לזמני השנה – שיש מצוות שקיומם בכל יום, כמו מצות תלמוד תורה, מצות ק"ש ותפלה, אבל, מצוות אלה אינם שייכות וקשורות לתוכנם המיוחד של

ל427
הימים שבהם מקיימים אותם. ויש מצוות שקשורות עם ימים מיוחדים בשנה, כמו המצוות המיוחדות שבחג הפסח, ועד"ז בשאר הרגלים, אבל, מצוות אלה אינם אלא בימים מסויימים של החודש, ולא בכל ימי החודש. והחידוש במצות ספירת העומר כפי שהיא בחודש אייר¹⁷⁰⁹ – שזוהי מצוה ששייכת במיוחד לזמן מסויים, והיא בכל יום מימי החודש (דלא כמו בחדשים ניסן וסיון, שהמצוה דספה"ע אינה בכל ימי החודש, אלא בחלקם בלבד), היינו, שבכל יום מימי החודש מקיימים מצוה, שהרי בכל יום ממ"ט ימי הספירה מקיימים מצוה בפני עצמה.

לא– ואין לומר¹⁷¹⁰ שהספירה דכל מ"ט הימים היא מצוה אחת, שלכן אם חיסר יום אחד הפסיד מצות ספירת העומר, דא"כ, לא היו יכולים לברך בכל יום ברכה בפני עצמה, כי:

לבא) אין לברך ב' ברכות על מצוה אחת, כפסק אדמו"ר הזקן¹⁷¹¹.

לגב) גם להדעות¹⁷¹² שאפשר לברך ב' ברכות על מצוה אחת – אין לברך על ספה"ע עד היום האחרון, שהרי אם ישכח לספור יום אחד, יהיו כל הברכות שברך בימים שלפנ"ז לבטלה. וע"ד שאין אשה מברכת על ספירת ז' נקיים, שמא תראה ותסתור¹⁷¹³. ועד"ז אין מברכים על מצות צדקה – שא' הטעמים בזה הוא שמא יתחרט העני ולא יטול הצדקה¹⁷¹⁴.

לדועכצ"ל, שבכל יום ממ"ט ימי הספירה מקיימים מצוה בפ"ע, ואעפ"כ, אם חיסר יום אחד, אינו יכול לספור עוד בברכה, כיון שהספירה צריכה להיות באופן ד"תמימות"¹⁷¹⁵.

להו. וביאור הקשר והשייכות דמצות ספירת העומר לחודש אייר:

לוידוע¹⁷¹⁶ ש"אייר" ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל (כמובא¹⁷¹⁷ גם לדינא, לענין כתיבה בשטרות, שצריך לכתוב אייר בב' יו"דין), שהם ד' רגלי המרכבה.

לזוצריך להבין: מהי השייכות דענין ה"מרכבה" לחודש אייר דוקא, ולא לשאר החדשים – כמו חודש סיון, שבו הי' מתן-תורה, שאז נתגלה

לח428
הקב"ה עם המרכבה העליונה (כדאיתא במדרשי חז"ל¹⁷¹⁸), או חודש ניסן, שבו הי' יצי"מ, שאז נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה¹⁷¹⁹. ומה גם שבכל שלש הרגלים כתיב¹⁷²⁰ "יראה כל זכורך גו'", ודרשו חז"ל¹⁷²¹ "כדרך שבא לראות כו'", שאז היתה ראיית אלקות, שזהו ע"ד גילוי המרכבה. ומפני מה שייך ענין המרכבה לחודש אייר דוקא?

לטוהביאור בזה – שענין המרכבה בעבודת האדם מורה על הביטול של האדם להקב"ה, בדוגמת המרכבה שבטלה אל הרוכב, שזוהי כללות העבודה מלמטה למעלה, ביטול המרכבה אל הרוכב.

מולכן, ענין ה"מרכבה" אינו שייך לחדשים ניסן וסיון, יצי"מ ומ"ת – כיון שענינם הוא גילוי אלקות מלמעלה למטה, וכן כללות הענין דשלש הרגלים הוא גילוי אלקות מלמעלה למטה, שכן, אף שצריך להיות "בא לראות", הרי העיקר הוא הגילוי מלמעלה, התגלות הרוכב (ולא כ"כ ביטול המרכבה);

מאאלא ענין ה"מרכבה" (מלמטה למעלה) שייך לחודש אייר דוקא – כיון שבכל הימים שבו ישנה המצוה דספירת העומר, שכללות ענינה הוא עבודת האדם מלמטה למעלה, כמ"ש¹⁷²² "וספרתם לכם": וספרתם – לשון ספירות ובהירות, כמו אבן ספיר, וספרתם לכם – שצריכים לעשות שיהי' ה"לכם" בהיר¹⁷²³ ("מאַכן זיך ליכטיג"), ומצד עבודת המטה ה"ז בכל ימי החודש, ללא שינוי (דלא כבחודש ניסן, שהמצוה מתחילה רק לאחרי הגילוי דיצי"מ, או כבחודש סיון, שהמצוה נמשכת רק עד בא הגילוי דמ"ת, ולאח"ז – "במשוך היובל"¹⁷²⁴ – נפסק הגילוי).

מבז. והנה, במצות ספירת העומר – שמורה על כללות העבודה מלמטה למעלה – נאמר¹⁷²⁵ "תספרו חמישים יום". וידועה הקושיא¹⁷²⁶: הרי סופרים רק מ"ט יום, ולא חמישים יום?

מגומבואר בזה¹⁷²⁷ – שע"י העבודה דספירת מ"ט ימים, שהיא העבודה מלמטה למעלה, זוכים לגילוי שער הנו"ן שנמשך מלמעלה.

מד429
אבל עדיין אין זה מספיק – שהרי מלשון הכתוב "תספרו חמישים יום", משמע, שגם "יום החמישים" צריכים לספור, היינו, שעבודת הספירה (עבודה מלמטה למעלה) קאי גם על שער הנו"ן, ולא באופן ש"יום החמישים" (שער הנו"ן) נמשך מלמעלה?

מהויש לומר הביאור בזה – ע"פ תורת הבעש"ט¹⁷²⁸ ש"שער החמישים הוא חוזר ומתחיל נ' שערים למעלה מזה, וכן למעלה מעלה עד אין סוף כו'", ומזה מובן, שהבחי' שהיא למעלה מהשגת אדם זה, ואצלו היא בחי' שער החמישים – לגבי אדם נעלה יותר היא בכלל המ"ט שערים, ושער הנו"ן שלו היא בחינה נעלית יותר. וזהו שנצטווינו "תספרו חמישים יום" – שבגמר ספירת המ"ט שערים שבערכו, יתחיל לספור מ"ט שערים נעלים יותר, ואז, אותה הבחי' שהיתה אצלו בגדר שער הנו"ן שלמעלה מהשגה, תהי' עכשיו אצלו בגדר ספירה¹⁷²⁹.

מוח. וביאור¹⁷³⁰ הענין יובן ע"פ מ"ש בלקוטי תורה¹⁷³¹ שעיקר האמונה היא במדריגות דאלקות שאין השכל יכול להשיגם, שכן, בהדרגות שהשכל יכול להשיגם, צריכה להיות גם השגה, ורק לאחרי שלימות השגתו, עד כמה שיד שכלו מגעת, הנה בהדרגות היותר נעלות שאין השכל יכול להשיגם, שם הוא מקום האמונה שלו.

מז– וזהו החידוש שבאמונת ישראל לגבי האמונה דאומות העולם להבדיל¹⁷³²: אצל אוה"ע אין אמונה אמיתית באלקות. האמונה שלהם היא באותן דרגות שהשכל מכריח אותם. ולכן האמונה שלהם היא רק בבחינת ממלא כל עלמין, בחי' האלקות שמושגת בשכל. משא"כ בישראל, האמונה היא בבחינת סובב כל עלמין, שלמעלה מהשגת השכל.

מחומזה מובן, שכיון שבענין השכל ישנם עליות מדרגא לדרגא, כמ"ש¹⁷³³ "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה"¹⁷³⁴, הרי ככל שתגדל ההשגה,

מט430
אזי גם האמונה היא בדרגות נעלות יותר: אותם הענינים שבשבילם הוצרך בעבר לאמונה – באים אצלו בהשגה, והאמונה שלו עכשיו – היא בדרגות נעלות יותר באלקות.

נט. ועפ"ז יובן גם ענין ההליכה בחוקים – "בחוקותי תלכו":

נאככל שתגדל ההשגה במצוות – נעשה גם ענין ה"חוקים" נעלה יותר: אותם ענינים שמתחילה היו נחשבים אצלו ל"חוקים" – אינם נחשבים עוד "חוקים", כיון שכבר באו בהשגת שכלו, ואז, ה"חוקים" הם בדרגא נעלית יותר.

נבוכפי שמצינו במשה רבינו שאמר לו הקב"ה "לך אני מגלה טעם פרה"¹⁷³⁵ – הרי מיני אז, לא נחשבה עוד מצות פרה אדומה, אצל משה רבינו, בתור "חוקה". והרי אי אפשר לומר שאצל משה רבינו נחסר ח"ו ענין החוקים – אלא ענין החוקים הי' אצלו בדרגא נעלית יותר.

נגוזהו "בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה" – שצריכים תמיד להוסיף ולהתייגע בתורה, היינו, שהיגיעה בתורה עד מיצוי הנפש שהיתה אצלו אתמול – אינה מספיקה היום, אלא היום צריכה להיות אצלו השגה נעלית יותר, ובמילא – חוקים נעלים יותר: "בחוקותי תלכו" – שנעשה מהלך בענין החוקים.

נדוהשכר על זה – "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"25 עד "ואולך אתכם קוממיות"¹⁷³⁶, דקאי על הגאולה העתידה, שאז יהי' ענין ההליכה בלי גבול, כמ"ש¹⁷³⁷ "ילכו מחיל אל חיל", ועד שזוכים להגילוי שלמעלה מהליכה – "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"¹⁷³⁸.

נה* * *

נוי. בל"ג בעומר שנת תרצ"ב – לפני שלושים שנה – סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור אודות אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאירע בשנת תרס"ג¹⁷³⁹:

נזבאותה שנה הי' כ"ק אדמו"ר נ"ע במצב של היפך השמחה וטוב לבב. לבנו כ"ק מו"ח אדמו"ר – לא סיפר כ"כ בפרטיות, אבל לפני

נח431
זוגתו הרבנית התאונן על זה שאחרי שנים של עבודה, אין אף מדה אחת מבוררת לתכליתה בכל הפרטים כדבעי למהוי, ושחסרה אצלו בהירות בהבנה והעמקה כו'.

נט– כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר זה, הוסיף והדגיש, שכל זה הי' לאחרי אמירת ההמשך המפורסם של ר"ה דשנה ההיא¹⁷⁴⁰, ולאחרי המאורע¹⁷⁴¹ שהתעמק ברעיונותיו בעמקות גדולה כזו שכאשר התעורר מעומק מחשבתו, התחיל לברר – בעקיפין – באיזה יום עומדים!... ולאחרי כל זה התאונן על העדר הבהירות בהבנה והעמקה...

סכ"ק אדמו"ר נ"ע ביקר אז אצל הרופא הידוע פרויד, והלה אמר בסיבת מצב רוחו: המוח משיג מה שהלב [ובלשונו של הרופא שדיבר בשפה האשכנזית: "דאַס העֶרץ"] אינו יכול להכיל, והלב אינו מכיל מה שהמוח משיג. ונתן עצה – שחסידים ילמדו ויתעמקו בדברים שאומר הרבי (ובלשונו: ה"ראַבּינער"), ויביאום בפועל, ויודיעו לו על כל זה – שעי"ז יגרמו לו נחת רוח.

סאוהוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר לספר, שבשנה ההיא – תרס"ג – אירעו הרבה "בעל-שם'סקע ענינים", וסיפר דוגמא אחת¹⁷⁴²:

סבבכל יום היו לומדים יחדיו – כ"ק אדמו"ר נ"ע עם בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר – בבית המדרש טושו"ע חושן משפט הל' טוען ונטען. באחד הימים, לאחרי הלימוד, אמר אדמו"ר נ"ע: היום יהי' "אויספלוג" – הנקרא בשפת המדינה: "הַייק" (מסע-טיול). ולקחו שניהם הטלית ותפילין, ונסעו שעות אחדות, עד שהגיעו לעיירה קטנה, ולנו בבית-מלון ("האָטעל" – בשפת המדינה) שהי' פחות במדריגה – לפי ערך מעמדה ומצבה של אותה עיירה קטנה.

סגלמחרת אמר אדמו"ר נ"ע לבנו – בקראו בשמו – צריך ללכת לנחם אבלים.

סד– אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' הסדר לשאול שאלות, ובמילא, לא שאל מאומה, "וואו נחום אבלים, ווען נחום אבלים", והלכו מיד.

סה432
באו לבית אחד, ומצאו שם אלמנה ושתי יתומות יושבים "שבעה", רחמנא ליצלן. ואדמו"ר נ"ע דיבר על לבם וניחם אותם.

סואדמו"ר נ"ע ביקש גם מאת האלמנה שתשיג בעדו חלב כשר, כיון שבדעתו להשאר בעיירה יום אחד.

סזוסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאדמו"ר נ"ע התפלל שם במנין של מנחה ומעריב, ודייק בסיפורו – כדרכו – שמנחה התפלל עוד מקודם, ורק הי' בשעת התפלה, אבל מעריב התפלל גם הוא שם.

סחעל שאלתם של האלמנה והיתומות – מי הוא? ענה: "אַ ווייטער קרוב". ועל שאלתם אם הכיר את הבעל-האב? ענה: הן זה אינו נוגע. – כן הי' הלשון בסיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר, אף שכ"ק אדמו"ר נ"ע – שדיבר באידיש – אמר מסתמא "וואָס איז די נפקא מינה", וכיו"ב.

סטמשם נסע אדמו"ר נ"ע לפרעסבורג, ובחר שם שני בחורים מתלמידי הישיבה לחתנים בעד שתי היתומות. וגם הלך בעצמו לקנות כל הנצרך להיתומות, מתנות וכו', בסכום של כמה מאות רובל ("אַ שיינע עטלעכע הונדערט רובל"). חתונה אחת – נערכה תוך שבועות אחדים, כאשר כ"ק אדמו"ר נ"ע וכ"ק מו"ח אדמו"ר שהו עדיין שמה, והחתונה השני' – נערכה אחרי חג השבועות דשנה ההיא.

עיא. מסיפור זה למדים כמה ענינים:

עאא) ביאור על המדובר בל"ג בעומר¹⁷⁴³ בענין השבחים ששיבחו תלמידי הרשב"י את רבם הרשב"י – דלכאורה אין זה מדרך הצדיקים כו' (כנ"ל סוס"ב) – כי לפעמים צריכים לעורר אצלם איזה ענין, עי"ז שגורמים נחת רוח כו', ע"ד סיפור הנ"ל ע"ד הוראת הרופא שיוודע לו שלומדים ומתעמקים בדבריו וכו'.

עבב) אע"פ שמצינו במכתבו הידוע של הרמ"מ מהאָראָדאָק¹⁷⁴⁴ ע"ד גודל הפלאת מעלת הבעש"ט ש"אחד הי' וכו'", מ"מ, היו גם לאח"ז "בעל-שם'סקע ענינים", כבסיפור הנ"ל אודות כ"ק אדמו"ר נ"ע בשנה ההיא, ועד"ז אצל כל הרביים, ועד לכ"ק מו"ח אדמו"ר.

עגג) הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר בחר בסיפור זה דוקא בתור דוגמא

עד433
לה"בעל-שם'סקע ענינים" שאירעו אז – הוא, לפי שבתוכן סיפור זה מרומזת נקודת כללות העבודה בזמן הגלות, כדלקמן.

עהיב. וביאור הענין:

עובנוגע לזמן הגלות כתיב¹⁷⁴⁵ "יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות". ונקודת העבודה בזמן הגלות היא – לנחם את האבלים, ולהשתדל ולפעול להביא לענין הנישואין (כבסיפור הנ"ל שכ"ק אדמו"ר נ"ע ניחם את האלמנה והיתומות, ועד שהביא לנישואי הבנות היתומות) – הנישואין דכנס"י עם הקב"ה דלעתיד לבוא¹⁷⁴⁶.

עזוזהו ענין שצריך לעשותו (לא ע"י שליח, אלא) בעצמו, גם אם הוא זקן ואינו לפי כבודו¹⁷⁴⁷ – כבסיפור הנ"ל שכ"ק אדמו"ר נ"ע הלך בעצמו לנחם את האבלים,

עחומוסיף, שפעם גם התפלל שם מעריב – כידוע שתפלת מעריב אינה דומה לתפלת שחרית ומנחה להיותה בזמן הלילה, המורה על החושך כו',

עטוהשתדל בעצמו בכל הקשור להביא לנישואי הבנות, ועד שבעצמו הלך לקנות כל הנצרך להיתומות – להלבישן ולקשטן כו', כסיפור חז"ל¹⁷⁴⁸ ש"הכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה (קישטוה והלבישוה) .<FX61.0>. באותה שעה בכה ר' ישמעאל ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן", והיינו, שגם כאשר "העניות מנוולתן" – שזהו כללות המעמד ומצב דזמן הגלות, שלא זו בלבד שאין זה באופן ש"מלאכתן נעשית על ידי אחרים", כמ"ש¹⁷⁴⁹ "ועמדו זרים ורעו צאנכם"¹⁷⁵⁰, אלא עוד זאת, שנעשה גם מעמד ומצב ש"עניות מנוולתן" – הרי האמת היא ש"נאות הן", אלא שצריכים לקשטן, ואז רואים ש"נאות הן" גם בחיצוניות, אשר, ככל הדברים האלה כן הוא גם ברוחניות הענינים כו',

פומסיים שעלה לו בסכום של כמה מאות רובל – שבזה מודגשת ההשתדלות לפעול השידוך ועד להנישואין גם בממונו, נוסף על הטירחא בגופו ובנפשו כו'.

פאיג. ויש להוסיף ולבאר הקשר והשייכות לל"ג בעומר:

פב434
נתבאר לעיל¹⁷⁵¹ בפירוש הכתוב¹⁷⁵² "שבת אחים גם יחד" בנוגע להקב"ה וכנס"י, ש"שבת אחים" הוא הקירוב וההתקשרות בקישורי תנאים, וזהו ההכנה להנישואין, שאז נעשה "(גם) יחד", ענין היחוד. וזהו ב' הענינים דל"ג בעומר ושבועות – של"ג בעומר ענינו קישורי התנאים, ושבועות ענינו החתונה.

פגוכיון שכן, הרי הזמן שבין ל"ג בעומר לשבועות, בין קישורי התנאים להחתונה, מוכשר ומסוגל ביותר להביא לענין הנישואין.

פדוענין זה נעשה ע"י הפעולות דאהבת ישראל (כפשטות סיפור הנ"ל), שזהו תוכן הענין ד"שבת אחים גם יחד" בנוגע לבנ"י גופא, שעי"ז פועלים את הענין ד"שבת אחים גם יחד" בנוגע להקב"ה וכנס"י¹⁷⁵³.

פהוככל שמוסיפים בהענין דאהבת ישראל ("שבת אחים גם יחד" כפשוטו), מקרבים וממהרים עוד יותר את הנישואין דהקב"ה וכנס"י, כך, שעוד לפני חג השבועות פועלים כבר את ענין הנישואין, כולל גם גילוי כח האין-סוף שבענין ההולדה להוליד בדומה לו¹⁷⁵⁴, שזהו שבנ"י נעשים בדומה להקב"ה כו'¹⁷⁵⁵.

פו* * *

פזיד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והתהלכתי בתוככם גו'.

פח* * *

פטטו. בנוגע לשבתות שלומדים פרקי אבות,

צ– כמ"ש אדמו"ר הזקן בסידורו "נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת", ומוסיף, "ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ". וכיון שמצינו במאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר מאמרים שנאמרו בשבתות שלאחרי חג השבועות שמתחילים במשנה בפרקי אבות, מוכח, שבשנה ההיא עכ"פ הי' אומר פרקי אבות כל שבתות הקיץ. –

צאנקבע כבר הסדר – עכ"פ בנוגע לשבתות שבין פסח לעצרת שבהם לומדים פרקי אבות לכל הדעות – לבאר איזה ענין בפרק שלומדים ביום הש"ק זה.

צב435
טז. בפרק¹⁷⁵⁶ שלומדים ביום הש"ק זה – פרק חמישי – שנינו¹⁷⁵⁷: "עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם".

צגואינו מובן: מהו הפירוש שאברהם אבינו "קיבל שכר כולם" (שכרם של עשרה הדורות) – הרי דורות אלה "היו מכעיסין ובאין", ואיזה "שכר" מגיע להם, שאותו שכר קיבל אברהם¹⁷⁵⁸?

צד– בפיסקא הקודמת במשנה זו נאמר "עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע וכו' עד שהביא עליהם את מי המבול". וכאן לא נאמר שנח קיבל שכר כולם. וטעם הדבר – מובן בפשטות – דכיון שכל עשרה הדורות שמאדם ועד נח "היו מכעיסין ובאין", לא הגיע להם שכר. ועפ"ז מתחזקת השאלה: מדוע בעשרה הדורות שמנח ועד אברהם – שגם הם "היו מכעיסין ובאין" – מסיימת המשנה "שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם"?

צהיז. ויובן בהקדם החילוק בין דור המבול (שחתם וכלל בתוכו את כל העשרה דורות שמאדם ועד נח, שלכן קינח המבול גם את החטאים של כל התשעה דורות שלפנ"ז) לדור הפלגה (שחתם וכלל בתוכו את כל העשרה דורות שמנח ועד אברהם¹⁷⁵⁹).

צובנוגע לעונשים של דור המבול ודור הפלגה – מצינו שני הפכים:

צזבנוגע לעונש בעולם הזה – גדול העונש של דור המבול משל דור הפלגה¹⁷⁶⁰, שהרי דור המבול הושמד מן העולם, כמ"ש¹⁷⁶¹ "וימח את כל היקום", ואילו דור הפלגה רק נפוץ על פני כל הארץ, כמ"ש¹⁷⁶² "ויפץ ה' אותם וגו'";

צחולעומת זאת, בנוגע לעונש בעולם הבא – דור הפלגה לכו"ע אין

צט436
להם חלק לעולם הבא¹⁷⁶³, ואילו בנוגע לדור המבול מצינו דעות חלוקות: במשנה¹⁷⁶⁴ איתא שאין להם חלק לעולם הבא, וכן הוא לדעה אחת בזהר¹⁷⁶⁵, אבל יש דעה נוספת בזהר – שיש להם חלק לעולם הבא.

קיח. וע"פ הידוע¹⁷⁶⁶ שלפי חילוק הפגם הוא חילוק העונש – יובן החילוק בעונשים ע"פ המבואר בדברי חז"ל החילוק בין חטא ופגם דור המבול לחטא ופגם דור הפלגה:

קאדור הפלגה חטא בכך ש"פשטו יד בעיקר להלחם בו"¹⁷⁶⁷, היינו, שרצו להלחם כביכול נגד הקב"ה. ואעפ"כ לא נאבדו מן העולם, אלא רק נפוצו על פני כל הארץ – כיון שהנהגתם בעניני העולם, בינם לבין עצמם, היתה מתוך אהבה וריעות, "שפה¹⁷⁶⁸ אחת ודברים אחדים"¹⁷⁶⁹;

קבולעומת זאת, דור המבול – אף ש"לא פשטו יד בעיקר", מ"מ, כיון שהיו גזלנים¹⁷⁷⁰, ושררה מריבה ביניהם, לכן נשטפו ונאבדו מן העולם.

קגועפ"ז מובן הטעם שבעולם הזה הי' העונש של דור המבול גדול יותר משל דור הפלגה – כיון שדור המבול חטא בעיקר בחטאים ש"בין אדם לחבירו": גניבה, גזילה וכו', שמהרסים את הסדר בהנהגה שקבע הקב"ה בעוה"ז, ולכן ענשם גדול יותר בעוה"ז;

קדאבל החטאים של דור הפלגה היו בעיקר "בין אדם למקום", ולכן הי' ענשם ברוחניות גדול יותר משל דור המבול – שדור הפלגה אין לו חלק לעולם הבא לכל הדעות, משא"כ בנוגע לדור המבול יש דעה שיש להם חלק לעולם הבא.

קהואף שהאמת היא שחטא ש"בין אדם למקום" נוגע גם בעולם הזה, שהרי בריאת העולם היא בשביל התורה, כמארז"ל¹⁷⁷¹ "בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית", וכמ"ש בפרשתנו "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", שע"י ההנהגה ע"פ רצון ה' מקבלים גם גשמיות בעולם הזה; וכן לאידך, שחטא ש"בין אדם לחבירו" נוגע גם

קו437
בעולם הבא, ברוחניות, שהרי גם הענינים שבין אדם לחבירו הם מצוות התורה – מ"מ, הענינים ש"בין אדם לחבירו" נוגעים יותר, בגילוי, לעולם הזה, והענינים ש"בין אדם למקום" שייכים יותר לעולם הבא¹⁷⁷².

קזיט. ועוד טעם לכך שעיקר העונש של דור המבול הי' בעולם הזה:

קחעל חטאים שבין אדם לחבירו – לא מהני תשובה, וגם יום כיפור אינו מכפר, "עד שירצה את חבירו"¹⁷⁷³. ואם לא מחל לו חבירו, אין תשובתו מתקבלת. ואף שהוא מצדו עשה כל אשר ביכלתו, ועד כמה שהדבר נוגע לעניני שמים היתה תשובתו כדבעי – מ"מ, כיון שהדבר פוגע בעניני עוה"ז (בין אדם לחבירו), אין התשובה מועילה עד שיקיים את הציווי "והשיב את הגזילה"¹⁷⁷⁴, "יוליכנו אחריו אפילו למדי"¹⁷⁷⁵, אפילו כאשר חבירו נמצא בקצה העולם.

קטאמנם, כלל זה אינו אלא בנוגע לעניני עולם הזה. בנוגע לעניני שמים – כיון שעשה כל אשר ביכלתו לרצות את חבירו, ואין זו אשמתו אם חבירו לא רצה למחול לו, או שלא הי' יכול למוצאו – מתקבלת תשובתו. אלא שבנוגע לעניני עולם הזה – שזהו העיקר בחטאים שבין אדם לחבירו – לא תיקן את ההרס שגרם בהסדר דעולם הזה, ולכן אינה מועילה תשובתו¹⁷⁷⁶.

קיולכן, אף שיש דעה שדור המבול יש לו חלק לעולם הבא, כיון שלדעה זו עשו תשובה – מ"מ נענשו בעולם הזה, כיון שהי' חסר אצלם הענין ד"והשיב את הגזילה".

קיאכ. ועפ"ז יובן מ"ש במשנה שאברהם אבינו קיבל את השכר של העשרה דורות שהיו מכעיסין ובאין:

קיבכיון שהנהגתם בינם לבין עצמם היתה מתוך אהבה וריעות – הי' מגיע להם שכר. אלא שהם עצמם לא היו יכולים לקבל שכר זה, אפילו לא בעולם הזה, כי, מצד גודל החטא ש"פשטו יד בעיקר להלחם בו", הרי גם ההמשכות שהמשיכו ע"י הנהגתם באהבה וריעות – ירדו לקליפה. וע"ד פסק אדמו"ר הזקן¹⁷⁷⁷ שרשע שלומד תורה ומקיים מצוות

קיג438
קודם שעשה תשובה, ה"ה מוסיף חיות בקליפה, כי, ההמשכות שע"י לימוד התורה וקיום המצוות נמשכים גם אז, אלא שבמקום שיומשכו לקדושה, יורדים הם לקליפה.

קיד"עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם": אברהם – היתה עבודתו בקו החסד, שהשתדל לקרב כל אדם לאלקות, ואפילו עורר רחמים על אנשי סדום. וע"י עבודה זו של התעסקות בעולם – בירר גם את הדורות הקודמים, ולכן קיבל שכר כולם. וע"ד פסק אדמו"ר הזקן שם, שע"י התשובה מוציאים את התורה ומצוות שהמשיכו בקליפות, ויחד עם הבעל-תשובה שבים הם לקדושה.

קיהמשא"כ בעשרה הדורות שמאדם עד נח, שבהם לא נזכר שנח קיבל שכר כולם, כי: (א) לא הי' מגיע להם שכר. (ב) כיון שנח לא התעסק עם העולם, ולא התפלל על אנשי דורו (שלכן נקראים מי המבול על שמו: "מי נח")¹⁷⁷⁸ – לא בירר את הדורות הקודמים, ולכן לא הי' יכול לקבל שכרם, גם אם הי' מגיע להם איזה שכר.

קיוכא. וההוראה מכל זה בנוגע אלינו¹⁷⁷⁹:

קיזעומדים אנו עתה בדור דעקבתא דמשיחא, הדור האחרון שלפני משיח. כל הדורות שהיו עד עתה הם הכנה לביאת המשיח, שאז תושלם תכלית כל הבריאה¹⁷⁸⁰, ובעבודה של דור זה תלויים כל הענינים של הדורות הקודמים¹⁷⁸¹.

קיחוע"י ההנהגה עתה בקו החסד, מדתו של אברהם אבינו, לקרב כל בנ"י מתוך אהבת ישראל ולעוררם ליהדות – מגלים את ניצוצות הקדושה שנמצאים בהעלם אצל כל יהודי, מאבותיו ואבות אבותיו עד

קיט439
לדורות הראשונים, וזה שמקרב יהודים אלה ומגלה את הניצוצות שלהם – מקבל שכר כולם, עי"ז שמביא את הניצוצות להתכלית שלהם – גאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

קכ* * *

קכאכב. יום הש"ק זה הוא שבת חזק, שבו מסיימים ספר ויקרא, היינו, שהסיום, הפסוק האחרון או הפרשה האחרונה, קשור עם כללות הספר. וכמו בשמח"ת, שהסיום בפסוק האחרון או בפרשה האחרונה, קשור עם כל התורה כולה, שזהו"ע שעושין שמחה לגמרה של תורה¹⁷⁸².

קכבויש לבאר הקשר והשייכות של הסיום בפרשת בחוקותי לכללות ספר ויקרא – שהרי כל הענינים שבתורה מדוייקים הם לכל פרטיהם¹⁷⁸³:

קכגפרשת "אם בחוקותי תלכו", אשר פירשו רז"ל "שתהיו עמלים בתורה" (כנ"ל ס"א), היא סיום וחותם ספר ויקרא, תורת כהנים, חמור שבספרים¹⁷⁸⁴ – כי, מצד חומר ההלכות שבו, זקוק הוא לעמל מיוחד.

קכדדוקא ע"י היגיעה ועמל בתורה ממשיכים "כמה טבין", בחי' תענוג העצמי שבתורה¹⁷⁸⁵. ולכן, ספר ויקרא הוא ספר השלישי – קו האמצעי – שעולה עד פנימיות הכתר¹⁷⁸⁶.

קכה[בכללות, המעלה דקו האמצעי היא בכללות התורה, שלכן נקראת¹⁷⁸⁷ "אוריאן תליתאי"¹⁷⁸⁸. אך עיקר המעלה הוא בספר ויקרא, מצד היגיעה שבו, כנ"ל].

קכווזהו ג"כ מה שאמרו רז"ל¹⁷⁸⁹ "ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה . . וירא אלקים את האור כי טוב, כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות" – כי עיקר מעלת הטוב הוא בספר ויקרא, מצד העמל והיגיעה שבו¹⁷⁹⁰.

קכז*

קכחכג. ע"פ הידוע שיום השבת מיני' מתברכין כולהו יומין¹⁷⁹¹, יש להזכיר אודות כמה מאורעות שמתקיימים בהשגחה פרטית בשבוע הבא

קכט440
– ג' מאורעות של שמחה שנוגעים ושייכים לרבים (ויש לקוות שבמשך הזמן יהיו שייכים לעוד יותר רבים) – שיתברכו כולם מיום הש"ק זה.

קלועל הסדר דהקרוב קרוב קודם:

קלאלכל לראש – ה"באַנקעט" שייערך לטובת הישיבה בנואַרק¹⁷⁹², ישיבה שלומדים בה נגלה וחסידות וכו'.

קלבויעזור השי"ת שכל זה יהי' בהצלחה רבה, וגם אם הי' חסר בהכנות הדרושות כו' – הרי "היפלא מה' דבר"¹⁷⁹³.

קלגובפרט כשיעשו כל זה מתוך שמחה – ששמחה פורצת כל הגדרים¹⁷⁹⁴, ועד שנזכה ש"יעלה הפורץ לפנינו"¹⁷⁹⁵.

קלד[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שיפסיקו בניגון של שמחה, כיון ש"אין מערבין שמחה בשמחה"¹⁷⁹⁶. והוסיף לומר, שהניגון יהי' (לא דבר המפסיק, אלא) דבר המחבר].

קלהכד. וענין נוסף – ה"קאָנווענשאָן" (אסיפה וכינוס) השנתי של נשי ובנות חב"ד שייערך מחר, אשר, מלבד כל הענינים שיש בו כבכל שנה, יש בו מעלה מיוחדת להיותו ה"קאָנווענשאָן" השביעי, ו"כל השביעין חביבין"¹⁷⁹⁷.

קלוומצד גודל המעלה שבזה, ישנה נתינת-כח מיוחדת להשלים ולמלאות גם את כל הענינים שהיו חסרים עד עתה,

קלזוהמילוי וההשלמה צריכים להיות באופן ד"כפלים לתושי'"¹⁷⁹⁸, ע"ד מארז"ל¹⁷⁹⁹ "אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים וכו'", שזוהי גם פעולת התשובה ש"זדונות נעשות לו כזכיות"¹⁸⁰⁰, שעי"ז נעשים הזכיות בכפלים: זכיות סתם, וזכיות שנעשו מהזדונות. ומה גם שהזכיות שנעשו מהזדונות הם במעלה גדולה יותר מהזכיות סתם¹⁸⁰¹, ובמילא, ה"ז עוד יותר מכפלים.

קלחומובן, שלאחרי הנסיון שצברו במשך שבע שנות פעילות, בודאי נקל יותר להשלים ולמלאות כל הענינים באופן דכפלים.

קלט441
ויש לקשר זה עם הסיום דספר ויקרא, תורת כהנים¹⁸⁰² – ע"פ המסופר בגמרא¹⁸⁰³ אודות "ברורי' דביתהו דרבי מאיר", "דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא דסותא מתלת מאה רבוותא", שהם ההלכות החמורות דתורת כהנים.

קמ[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה להפסיק-לחבר בניגון שמח, כנ"ל].

קמאכה. וענין נוסף – ובהקדמה:

קמבמבואר בחסידות¹⁸⁰⁴ בנוגע לג' הענינים דמזון לבוש ובית, שהענין היותר נעלה הו"ע הבית, ובזה גופא יש עילוי מיוחד בבית שהוא באופן של דירת קבע, כפי שמצינו במעלת בית המקדש לגבי משכן שילה – "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה"¹⁸⁰⁵, "הוא יבנה הבית לשמי"¹⁸⁰⁶, ודוגמתו גם בנוגע להבנינים של ישיבות, בתי-כנסיות ובתי- מדרשות, שעתידים שיקבעו בארץ ישראל¹⁸⁰⁷, בסמיכות לביהמ"ק¹⁸⁰⁸.

קמגומובן, שכדי שכל הענינים דלעתיד לבוא, ע"י משיח צדקנו, יהיו בשלימות – צריכים גם הבתי-כנסיות ובתי-מדרשות (שעתידים להקבע בארץ ישראל) להיות בשלימות, היינו, לא רק שטח אדמה בשביל להקים עליו בנין, ולא רק התחלת הבנין, אלא בנין שלם, כך, שכשיבוא משיח יקבע בנין שלם זה בארץ ישראל.

קמדוהנה, זה משך זמן שהנני מבקש וחוזר ומבקש ("איך האַלט אין איין בעטן") שהמוסדות יבנו בנינים וכו', ובנוגע לפועל, ה"ז למחצה לשליש ולרביע: יש מקומות שעשו מקצת, יש מקומות שעשו רק התחלה, ויש מקומות שבהם לא חושבים עדיין אפילו אודות התחלה.

קמה– שמעתי סיפור מא' החסידים¹⁸⁰⁹ אודות אדמו"ר מהר"ש, שפעם נכנס אליו מישהו שלא הי' אצלו שלום בית, וכאשר צוה עליו לעשות שלום בית, אמר, שמוכן הוא לעשות כל מה שיאמרו לו (ואכן בשאר הענינים עשה מה שאמרו לו), מלבד בענין זה... ואמר אדמו"ר מהר"ש: אם כן, ה"ז ענין התלוי בי, שהרי איתא בגמרא¹⁸¹⁰ "כל אדם שיש בו יראת

קמו442
שמים דבריו נשמעין". והרכין ראשו הק' על ידיו לאיזה רגעים, ואח"כ הגבי' ראשו, ואמר לו עוד הפעם שיעשה שלום בית, ומיד השיב שיעשה כן. והפלא שבדבר – שמצד הענין ש"דבריו נשמעין", פעל גם אצל בעל בחירה! (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) אבל, מובן שאין זה סדר עבורי שאתערב בבחירתו של מישהו כו'.

קמזובנוגע לעניננו:

קמחמחר, תתקיים בעזה"י חנוכת הבית במאָנטרעאַל לבנין הישיבה, שכבר לומדים ומתפללים בו – לאחרי קשיים גדולים שהיו להם עד שהצליחו להשלים הבנין ברוב עמל ויגיעה, כפי שיודעים אלה שהתעסקו בזה, "לב יודע מרת נפשו"¹⁸¹¹, ומה גם שנשארו עדיין חובות וכו'.

קמטויעזור השי"ת שבמהרה יפטרו מכל החובות, ויהיו כל הענינים בהצלחה רבה.

קנומהם יראו וכן יעשו במקומות אחרים – לבנות בנינים שלמים לישיבות, בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, שבקרוב ממש יקבעו בארץ ישראל ע"י משיח צדקנו.

קנאוכל זה יהי' באופן ד"גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"¹⁸¹² – דקאי (לא רק על בית שני, כפירוש הגמרא¹⁸¹³, אלא גם) על ביהמ"ק השלישי דלעתיד לבוא¹⁸¹⁴, שאז יקויים היעוד "אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד"¹⁸¹⁵, וכיון שאומות העולם אינם מבינים בענינים פנימיים – ה"ז צריך להיות בית גדול ומפואר בגשמיות לעיני בשר.

קנבוכאמור, יעזור השי"ת שכל עניני הישיבה יהיו בהצלחה רבה, ויעמידו תלמידים, "זרע ברך הוי'"¹⁸¹⁶, שיציפו ("זיי זאָלן פאַרפלייצן") את כל העולם באור התורה הנגלית והפנימית, עדי קיום היעוד¹⁸¹⁷ "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"¹⁸¹⁸.

קנג[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אימתי קאתי מר לכשיפוצו מעינותיך חוצה"].

קנד______  ______

קנהבס"ד. שיחת יום א' פ' במדבר, כ"ג אייר, ה'תשכ"ב.

קנו– לה"קאָנווענשאן" של נשי ובנות חב"ד תחיינה –

קנזבלתי מוגה

קנחא. ברצוני לפתוח בברכה:

קנטכשם שהקב"ה הצליח אתכן, וזכיתן להתאסף זו השנה השביעית,

קס– אשר המספר שבעה קדוש הוא, כפי שמצינו שהיום השביעי נבחר להיות יום השבת, והשנה השביעית נבחרה להיות שנת השמיטה (כמדובר בשנה שעברה¹⁸¹⁹); ועד"ז בנוגע לימי ספירת העומר (שבהם אנו עומדים עתה), שהקב"ה צוה למנות ארבעים ותשעה ימים, שהם שבע פעמים שבעה, ועבודה זו של מנין הימים היא ההכנה שמיד לאחרי' זוכים לקבלת התורה –

קסאכן יעזור השי"ת שמההצלחה שהגעתן לשנה השביעית, תזכו להמשיך ולהתאסף במשך ארבעים ותשע שנים, שבע פעמים שבע,

קסבובינתיים – נזכה לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ואז תמשיכו את העבודה הקדושה של נשי ישראל בכלל, ושל נשי חב"ד בפרט, בארצנו הקדושה.

קסג*

קסדב. כמדובר אתמול¹⁸²⁰ – וכפי שנכתב גם במכתב לכינוס זה¹⁸²¹ – עומדים אנו עתה לאחרי סיום הקריאה בספר ויקרא.

קסהבחומש¹⁸²² ויקרא מדובר בעיקר אודות עבודת הקרבנות¹⁸²³, שהיא אחת מהעבודות העיקריות במשכן ובבית-המקדש¹⁸²⁴.

קסוהתורה היא נצחית¹⁸²⁵, כלומר, שבדיני התורה, ואפילו בסיפורי התורה, יכול כל אחד מישראל, הן איש והן אשה, בכל זמן ובכל מקום,

קסז444
למצוא הוראות לחייו היום-יומיים – מה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות.

קסחכן הוא בנוגע לכל עניני התורה, ובמיוחד נוגעים לכל אחד מישראל בכל הדורות הוראות התורה בנוגע לבית-המקדש והעבודה בו.

קסטהתכלית ד"ועשו לי מקדש"¹⁸²⁶, שבנ"י יעשו בית-מקדש – היא בשביל "ושכנתי בתוכם"8 (לשון רבים), שהקב"ה ישכון בתוכם, בכל אחד מישראל¹⁸²⁷, בלבו ובביתו. ובמילא, אפילו עתה, כאשר "מפני חטאינו" חרב בית-המקדש הגשמי – מ"מ, עי"ז שאדם מישראל "בונה" את ביתו, ומתנהג בחיי המשפחה שלו באופן של "מקדש", קדושה – בטוח הוא שהנהגה זו תפעל מחילה על חטאי העבר, וביתו יהי' "מקדש", מקום שבו יקויים "ושכנתי בתוכם" – שבו תשרה השכינה. וענין זה ימשיך גם את הברכות בכל הענינים שהוא צריך להם.

קעג. כאמור לעיל, היתה עבודת הקרבנות מהעבודות העיקריות בבית-המקדש.

קעאעבודת הקרבנות בכל יום התחילה והסתיימה בקרבן התמיד (שהרי קרבן התמיד הקריבו פעמיים בכל יום, פעם אחת השכם בבוקר, לפני כל הקרבנות, ופעם שני' בין הערבים, אחרי כל הקרבנות¹⁸²⁸).

קעבקרבן התמיד מלמדנו, שהסדר התמידי – הסדר הרגיל – הוא, שיהודי אינו מוכרח להביא ולהקטיר על המזבח את כל רכושו; התמיד התבטא לא יותר מאשר כבש אחד, כמות קטנה של יין ושמן, מעט קמח ומלח.

קעגיתירה מזו: הסדר התמידי הוא – שלא כל אחד מישראל הי' חייב להביא קרבן תמיד בפני-עצמו פעמיים ביום על המזבח. אלא מאי – כל אחד מישראל הי' צריך לתרום את חלקו לסכום הכללי, שתמורתו היו קונים כבשים, יין וכו', עבור קרבנות כל השנה כולה, ומובן, שבחלוקת עלות הקרבנות של כל השנה בין כל ישראל, עולה לחלקו של כל אחד מישראל בפ"ע לא יותר מאשר סכום קטן – ואעפ"כ המשיך זה את ברכותיו של הקב"ה לשנה מאושרת לכל אחד מישראל, בכל מקום שהוא.

קעדעבודת הקרבנות מלמדת אותנו: הקב"ה אינו תובע שהסדר התמידי של יהודי יהי' למסור את כל רכושו לבית-המקדש להקטירו על המזבח,

קעה445
ולעצמו לא ישאיר כלום. מה שהקב"ה כן תובע מכל אחד מישראל הוא: את כל לבו¹⁸²⁹.

קעוהדבר החשוב ביותר הוא – לא הכמות¹⁸³⁰, כמה כחות, נכסים ורכוש ("האָב און גוטס") מוסר היהודי להקב"ה, אלא בעיקר – באיזה אופן הוא נותן זאת. התנאי העיקרי הוא שיתן זאת בכל לבו, ואזי, אפילו אם כמות נתינתו אינה גדולה (מאיזה סיבה חזקה), אלא חלק קטן בלבד מכל סוג מרכושו,

קעז– כפי שמצינו בקרבן התמיד, שכלל את כל הסוגים¹⁸³¹: כבש מסוג החי; קמח, שמן ויין מן הצומח; ומלח מן הדומם –

קעחאעפ"כ, כיון שנותן זאת בכל לבו, בחיות ובשמחה – נפעל הענין כפי הכוונה, וממשיך גם את כל הברכות וההשפעות הטובות, כמו קרבן תמיד בשעתו.

קעטד. הוראה נוספת יש מקרבן התמיד:

קפקרבן זה הובא על המזבח רק פעמיים ביום, האחד השכם בבוקר, והשני בין הערבים, ואעפ"כ נקרא הקרבן בשם שמבטא תמידיות: "קרבן תמיד". משמעות הדברים היא¹⁸³², שגם הזמן שבין שני הקרבנות הי' מלא וחדור בקרבן התמיד. ולכן הי' זמן קרבן התמיד הראשון השכם בבוקר, לכל-לראש, קודם לכל התעסקות אחרת, כי קרבן התמיד צריך להשפיע ולחדור בכל הענינים הבאים לאחריו.

קפאומזה יש ללמוד כיצד צריכה להיות הנהגת בית יהודי:

קפבבמשך היום עסוקים בני הבית בענינים שונים, שיש להם שייכות הן עם הגוף והן עם הנשמה. אך מאחר שהאור האלקי אינו ניכר בהתעסקות יום-יומית זו – שהרי אפילו הענינים הקשורים עם הנשמה נעשים בפועל לפי ההבנה האנושית, שיכולה לפעמים להטות מהדרך הנכונה ולהוביל עד להיפך רצונו של הקב"ה ח"ו – צריך יהודי להבטיח את עצמו ("זיך באַוואָרענען") מיד בתחלת היום, עוד קודם שפונה לעסקיו השונים במשך היום, ולבטא לכל-לראש את התמסרותו המוחלטת להקב"ה.

קפג446
וזוהי הכוונה באמירת "מודה אני לפניך מלך..." תיכף כשניעור¹⁸³³, מיד עם פקיחת העינים בבוקר: הוא מודה להשי"ת שהחזיר לו נשמתו, ובמעמד זה קוראו בשם "מלך", שהיחס למלך הוא מתוך התמסרות מוחלטת בכל לב ונפש.

קפדוהתמסרות זו שבתחלת היום, פועלת גם על השעות שלאח"ז, שמקדישם עבור צרכיו; גם בהם ניכרת השפעת אמירת "מודה אני", וגם הם חדורים במסירה ונתינה ל"מלך", לבורא, ובמילא מתלוות אליהם גם ברכותיו והשפעותיו של הקב"ה.

קפהוענין זה מרומז בענין "קרבן תמיד" ובפרטים שבו:

קפוכשמתחילים את היום בקרבן, בהתמסרות להקב"ה – נחשב הקרבן ל"תמיד": הוא לא מוגבל רק לרגע מסויים בבוקר, אלא יש לו השפעה תמידית ונצחית.

קפזבשעת הבאת הקרבן הוצרכו לזרוק את דמו על המזבח ולהקריב שם את השומן (החלב) שבו. תכונתו של דם היא חיות, רתיחה והתלהבות; שומן מורה על הרגשת התענוג (שהרי מהתענוג נוצר שומן¹⁸³⁴). כלומר: הצעד הראשון ביום הוא – החלטה תקיפה של יהודי להפנות את התלהבותו רק ל"מזבח", לעניני טהרה וקדושה, ורק בהם יהי' התענוג שלו. והקב"ה עוזרו לעמוד וליישם החלטתו בכל זמני היום, שמביאה עמה גם ברכה והצלחה מהקב"ה על כל היום ועל כל הלילה.

קפחה. אודות קרבן תמיד מסופר במדרש¹⁸³⁵, שהקרבת קרבן התמיד היתה מכפרת על חטאים (מסויימים), שהאדם נכשל בהם קודם הקרבת הקרבן:

קפטהשי"ת נותן הזדמנות לאדם שנכשל ח"ו, לתקן את כשלונו. אדם עובר במשך ימי חייו קשיים ונסיונות שונים, ולפעמים עלול לקרות שלא יעמוד בנסיון מסויים ח"ו. אבל אם הוא מקבל על עצמו מחדש להיות מסור ונתון להקב"ה, ואומר בכל לבו "מודה אני לפניך מלך" – כאמור לעיל שזהו גם מ"תוכנו" של קרבן תמיד – הרי זה מכפר גם על השעות הקודמות של היום.

קצהחל מרבנו הזקן ואילך, מודגש ומבואר בתורת החסידות, בהסברה עמוקה יותר, רחבה יותר ומובנת יותר, שגם כשאדם מישראל נכשל ר"ל,

קצא447
אין לו ליפול ברוחו לגמרי ולהיות מאוכזב ("אָפּהענטיק"); ובשום אופן אסור לו ליפול למצב של יאוש ח"ו. אדרבה, עליו להתחזק, לתקן את אשר עיוות, להשלים את אשר החסיר מלעשות, ולקוות שהקב"ה יקבל את תשובתו¹⁸³⁶.

קצבתשובה זו מוצאת את ביטוי' ב"מודה אני לפניך מלך" – לחקוק במוחו ובלבו את הבעת התודה וההתמסרות להקב"ה, ולקבוע בנפשו החלטה תקיפה, שהדם והחלב – ההתלהבות והעונג – יהיו רק בעניני קדושה, ואזי מוחל לו הקב"ה על מה שעבר בשעות הקודמות, ובה-בשעה נותן לו הקב"ה את ברכתו במדה המלאה ביותר בכל המצטרך לו, הן בגשמיות והן ברוחניות, עבורו ועבור בני-ביתו.

קצגועד שענין זה (ההנהגה דקרבן תמיד) יביא גם את הברכה הכללית, הברכה הראשית והברכה העיקרית – שבקרוב יבוא משיח צדקנו ויבנה את בית-המקדש, יוציאנו מהגלות הפנימית ומהגלות החיצונית, ויביא אותנו לארצנו הקדושה¹⁸³⁷, ואז נזכה לראות גם בעיני בשר את הקרבת קרבן התמיד בבית-המקדש, במהרה בימינו אמן.

קצד*

קצהו. האמור לעיל שייך במיוחד לבנות ישראל:

קצוהנהגת הבית וחיי המשפחה תלוי' – במדה גדולה ביותר – ברצונה ובעמדתה של האשה, שהיא "עקרת הבית"¹⁸³⁸, עיקר ויסוד הבית.

קצזולכן מוטל על נשי ישראל – הרבה יותר מאשר על האנשים – תפקיד מיוחד, לקבוע את הנהגת ביתם שתהי' באופן של "מקדש", לפי הוראותיו של הקב"ה בנוגע להעבודה בבית-המקדש.

קצחומאחר שסדר והנהגת הבית היהודי תלויים בעיקר באשה, עקרת הבית, ועלי' מוטל עיקר התפקיד בזה – מובן שהקב"ה נותן לה את הכח למלא תפקיד זה, כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בכו"כ מאמרי חסידות¹⁸³⁹, שהקב"ה נותן כח לכל אחד מישראל למלא את התפקיד המוטל עליו, ומקווה ומצפה ממנו שימלא את תפקידו בכל לבו, מתוך שמחה וחיות.

קצט448
יעזרכן השי"ת, שאתן תהיינה אלו שיפיצו הרעיון הנ"ל של "קרבן תמיד", לא רק בבתיכן אלא גם בסביבתכן; לכל-לראש – בסביבה הקרובה, ולאח"ז גם בסביבה שהיא רחוקה במקום, אבל ברוחניות קרובה היא, שהרי ברוחניות כל ישראל קרובים זה לזה, ועד שלאמיתו של דבר הם כמשפחה אחת.

רויהי רצון, כאמור, שתפיצו רעיון זה של "קרבן תמיד" בכל בתי ישראל, ותעשו זאת בשמחה ובטוב לבב, מתוך בריאות טובה ומצב-רוח טוב. ושמחה וטוב לבב אלו יחדרו בלבם של כל הנמצאים בסביבתכן, ועאכו"כ בלבן של החברות בארגון שלכן, כדי למלא את הוראותיו של הקב"ה בתכלית השלימות.

רא(בסיום השיחה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

רביהי רצון שהכינוס יהי' בהצלחה, עם כל הפרטים שבדבר.

רג______  ______