Toras Menachem·Vol. 33 (5722·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Bamidbar·Rosh Chodesh Sivan 5722תורת מנחם·לג - שנת תשכ"ב - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ במדבר·מבה"ח וער"ח סיון·ה'תשכ"ב

אבלתי מוגה

בא. פרשת¹⁸⁴⁰ במדבר קורין תמיד לפני שבועות¹⁸⁴¹.

גטעם הדבר הוא, בכדי להפסיק בין התוכחה שבפרשת בחוקותי למתן-תורה. אבל, כיון שכל עניני התורה – בתוכם גם הענין דסמוכין – הם בדיוק, עכצ"ל, שקריאת פרשת במדבר דוקא קודם שבועות היא לא רק בכדי להפסיק בין התוכחה למתן-תורה¹⁸⁴², אלא גם בגלל שהענינים המדוברים בפרשה זו הם הכנה לקבלת התורה¹⁸⁴³.

דבפרשת במדבר מדובר בעיקר אודות מנין בנ"י, ובגלל המנין שבפרשה זו (והמנין שבפרשת פינחס¹⁸⁴⁴) נקרא כל הספר בשם חומש "הפקודים"¹⁸⁴⁵. וכפי שמצינו בענין נוסף של מנין שהוא הכנה למתן תורה: ספירת העומר¹⁸⁴⁶.

הוצריך להבין: מהי מעלת המנין, ועד כדי כך שזהו הכנה למתן תורה?

וב. בטעם ציווי הקב"ה למנות את בנ"י, איתא במדרש¹⁸⁴⁷ שזהו בגלל חשיבותם של בנ"י: "נמשלו ישראל כערימה של חטים, מה החטים הללו נכנסות לאוצר במנין, כך אמר הקב"ה שיהיו ישראל נמנים בכל שעה"¹⁸⁴⁸.

ז462
אך אינו מובן: הסיבה שאדם מונה חטים בגלל החשיבות והיוקר שלהם, הרי זה בכדי לידע מנינם; אבל הקב"ה יודע את מספר בנ"י גם מבלי למנותם, ולמה צוה למנותם?

חבשל"ה¹⁸⁴⁹ – הובא ונתבאר בחסידות¹⁸⁵⁰ – איתא שע"י המנין נעשו בנ"י "דבר שבמנין", ו"דבר שבמנין לא בטל"¹⁸⁵¹: בנ"י בין אומות העולם הרי הם "כבשה בין שבעים זאבים"¹⁸⁵², וא"כ יכולים להתבטל ח"ו בין אוה"ע, ולכן צוה הקב"ה למנות את בנ"י, בכדי שיהיו "דבר שבמנין", שאינו בטל.

טאבל עדיין אינו מובן:

יטעם הדין ש"דבר שבמנין לא בטל", הוא, בגלל שמנין מורה על חשיבותו של הדבר הנמנה, ודבר חשוב לא מתבטל. ונמצא, שלא המנין פועל שהדבר לא יתבטל; המנין הוא רק סימן להורות על חשיבות הדבר.

יאוכיון שבנ"י הם דבר חשוב, הם ראויים להימנות בגלל חשיבותם – הרי הם "דבר שבמנין" גם כאשר אינם נמנים בפועל¹⁸⁵³, וא"כ, למה הוצרכו למנותם בפועל?

יבג. כאמור לעיל הנה פרשת במדבר היא הכנה למתן-תורה. החידוש של מתן תורה הוא הקשר של עליונים ותחתונים¹⁸⁵⁴ – רוחניות עם גשמיות:

יגהמצוות שלפני מתן-תורה, לא היתה להם השפעה על הדברים הגשמיים שבהם נתקיימו, שתהי' בהם קדושה¹⁸⁵⁵; מתן-תורה פעל נתינת-

יד463
כח, שע"י עבודת בנ"י בקיום המצוות יזככו את גשמיות העולם ויפעלו בו קדושה.

טוכיון שעבודת בנ"י לאחרי מתן-תורה היא לפעול קדושה בעולם, שהעולם עצמו יהי' דירה לו יתברך – צריך להיות החשיבות והכח של בנ"י באופן שיהי' ניכר בעולם:

טזאילו החשיבות של בנ"י היתה נשארת ברוחניות, ולא היתה מתבטאת גם בגשמיות – הנה אע"פ שגם אז לא היו בנ"י בטלים בעולם שמסביבם; העולם לא הי' שולט ח"ו עליהם למנעם ח"ו מעבודתם בנוגע לעצמם, מ"מ, לא הי' ביכולת הכח והחשיבות שלהם לפעול ולהשפיע על העולם הגשמי.

יזולכן הוצרכו למנותם בפועל, בכדי לבטא את חשיבותם בפעולה שנראית בעולם הגשמי, שדוקא אז יכולה החשיבות והכח שלהם לפעול גם בעולם הגשמי¹⁸⁵⁶.

יחעפ"ז מובנת גם השייכות של פרשת במדבר עם מתן-תורה: עי"ז שמנו את בנ"י בפועל וחשיבותם באה לידי ביטוי בפעולה בעולם – יכולים הם לעשות מהעולם מקדש לו יתברך, שזוהי התכלית של מתן-תורה.

יטד. עפ"ז יובן גם הטעם שמנין בנ"י הי' רק "מבן עשרים שנה ומעלה"¹⁸⁵⁷ – דלכאורה היו צריכים למנות את כל בנ"י, בכדי שכולם יהיו "דבר שבמנין" ועי"ז לא יבטלו ח"ו בין אומות העולם, ולמה מנו רק "מבן עשרים שנה ומעלה"?

כהחילוק בין העבודה שיהודי צריך לעשות לפני עשרים שנה לעבודה שצריך לעשות מבן עשרים שנה ומעלה הוא:

כאעד עשרים שנה צריכה להיות עיקר העבודה בלימוד התורה¹⁸⁵⁸ (בן

כב464
חמש, צריך ללמוד חמש שנים מקרא; לאחרי כן – חמש שנים משנה ולאחרי כן – חמש שנים תלמוד¹⁸⁵⁹), והרי לימוד התורה עיקרו לא בכדי שע"י הלימוד גופא יפעל בעולם, אלא בכדי לפעול על עצמו¹⁸⁶⁰. ובכלל, בשביל הבנת שכל, יש מעלה בהתבודדות מהעולם.

כגאבל בן עשרים – לרדוף; בגיל עשרים צריכים להיות "יוצא צבא", לצאת במלחמה לכבוש את העולם – "פרו ורבו ומלאו¹⁸⁶¹ את הארץ וכבשוה"¹⁸⁶² – ולעשות ממנה דירה לו יתברך, ע"י קיום המצוות¹⁸⁶³.

כדולכן לא הי' צורך למנות את אלו שהיו לפני עשרים שנה, כי עבודתם בעיקרה אינה לפעול בעולם, אלא לפעול על עצמו, ובשביל עבודה זו מספיקה החשיבות שיש לבנ"י בעצם, כנ"ל; משא"כ אלו שלאחרי עשרים שנה, "יוצאי צבא", לפעול ולכבוש את העולם – צריכה חשיבותם לבוא בגילוי באופן שתהי' ניכרת גם בעולם.

כהה. כאמור לעיל, נקרא ספר במדבר בשם "חומש הפקודים". שם – ובפרט בלשון הקודש – מורה על תוכנו של הדבר הנקרא בשם זה¹⁸⁶⁴.

כו465
וכיון שספר במדבר נקרא "פקודים" – בעיקר על שם הסדרה הראשונה – הרי זה ראי' שהתוכן של פרשת במדבר הוא עצם ענין המנין. ובהמנין עצמו (לא רק בתור סימן על חשיבות) יש מעלה גדולה, שמצד מעלה זו נעשית פרשת במדבר הכנה למתן-תורה. וכנ"ל שעד"ז מהוה גם ספירת העומר הכנה למתן-תורה, אף שבספירת העומר לא שייך ענין החשיבות הנ"ל.

כזתכונת המנין היא – שכולם שוים; הגדול אינו יותר מאחד, והקטן אינו פחות מאחד¹⁸⁶⁵. ובזה משתווים מנין בנ"י וספירת העומר: במנין בנ"י – הנה מבלי הבט של השינוי והחילוק בין מדרגותיהם של הנמנים, נמנה כל אחד מישראל באותו מספר – אחד; ובאופן כזה נמנים מ"ט ימי העומר, מבלי הבט על החילוקים שבין הימים הנמנים, אם הם ימי החול, ר"ח, חול המועד, יום טוב ושבתות, נמנה כל יום במספר שוה.

כחהמנין של כל בנ"י בשוה, מורה על עצם הנשמה שבבנ"י. מצד כחותיהם הגלויים, שכל ומדות – יש חילוקים בין אחד לחבירו, אבל מצד עצם הנשמה שוים כל בנ"י¹⁸⁶⁶.

כטהחילוק בין העבודה מצד כחות הגלויים לעבודה מצד עצם הנשמה:

לכאשר העבודה היא רק מצד כחות הגלויים, הבנה או רגש – אזי המציאות שלו ("זיין אייגענער איך") היא דבר בפני עצמו מאלקות, ועבודתו בקיום התורה ומצוות היא כמו דבר נוסף על מציאותו – הוא מקיים תורה ומצוות מפני שכך דורשים כחותיו, השכל והרגש שלו;

לאמשא"כ כאשר מעורר את עצם הנשמה, שהיא "יחידה לייחדך"¹⁸⁶⁷, אזי נעשית כל עצמיותו דבר אחד עם אלקות – "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"¹⁸⁶⁸.

לבועבודה זו שמצד עצם הנשמה, שמצדה נמנים כל ישראל בשוה, מתבטאת בענין ספירת העומר, שכל הימים נמנים בשוה:

לגכאשר העבודה היא רק בשכל ומדות, אזי ישנו חילוק בין יום חול לר"ח יום טוב ושבת: את העבודה של ר"ח יו"ט ושבת הוא עושה מתוך חיות, ואילו בבוא העבודה בעניני חול – "בכל דרכיך דעהו"¹⁸⁶⁹ – אין לו כבר חיות בזה.

לד466
אבל כאשר מעורר את עצם הנשמה, וכל עצמיותו נעשית חד עם אלקות, וזה פועל בו על המוחין והמדות – אזי אין אצלו חילוק בין חול לשבת; כל הזמנים, וכל מה שעושה, חדור באלקות¹⁸⁷⁰.

להולכן מהוה מנין בנ"י וספירת העומר הכנה למתן-תורה – "אנכי הוי' אלקיך"¹⁸⁷¹, שאלקות הוא (לא דבר נוסף על מציאותו של יהודי, אלא) "אלקיך" – כחך וחיותך¹⁸⁷², ולכן עובד את ה' לא רק בלימוד התורה וקיום המצוות, אלא "בכל דרכיך דעהו"¹⁸⁷³.

לוו. מהצורך בשני המנינים, הן ספירת העומר והן מנין בנ"י שבפרשת במדבר, קודם מתן-תורה, מובן, שבכל א' מהם יש מעלה מיוחדת שאין בזולתו, ודוקא ע"י שני המנינים יחדיו נעשים כלי לקבלת התורה:

לזמנין בנ"י אינו קשור עם דבר נוסף מלבד המנין כשלעצמו; אבל ספירת העומר היא כשמה – ספירת העומר: מונים כמה ימים עברו מהקרבת העומר; זהו מנין שקשור עם עבודה.

לחומזה מובן, שמנין בנ"י קשור עם עצם הנשמה, שהיא תמיד בשלימות. בעצם הנשמה אין צורך בעבודה כלל, ואין זה אלא שיכולה להיות בהעלם, וע"י המנין (כולם בשוה) מעוררים ומגלים אותה. משא"כ ספירת העומר היא העבודה בכחות פנימיים (של נפש האלקית ושל נפש הבהמית¹⁸⁷⁴), שצריכים לזככם ולהעלותם ע"י עבודה – תחילה באופן כללי ע"י העבודה דהקרבת העומר, ואז גם באופן פרטי: בכל יום ממ"ט ימי הספירה צריכים לברר מדה אחת פרטית (כידוע החשבון ד"שבע שבתות תמימות"¹⁸⁷⁵, שבכל אחד ישנם שבע מדות, וכל מדה כלולה מכל שבעת המדות, ולכן צריכים בכל יום לברר מדה פרטית אחת).

לטוזהו גם הטעם הפנימי לכך שספירת העומר צריכה להיות "לכל

מ467
אחד ואחד"¹⁸⁷⁶; הספירה אינה קשורה עם כלל ישראל, אלא עם כל יהודי בפני עצמו, ועד שיכולה להיות מציאות שיהודי (יספור ספירה אחרת מחבירו, או) לא יספור כלל – לא כמו מנין בנ"י שבפרשת במדבר שמשה מנה, את כל בנ"י וכולם בשוה, כיון שזה שייך לעצם הנשמה. והיינו לפי שענינה של ספירת העומר הוא לזכך את הכחות הפנימיים, שבה חלוק אחד מחבירו.

מאז. ואין זה סתירה להאמור לעיל, שמזה שבספירת העומר נמנים בשוה כל הימים, הן ימות החול והן ר"ח יו"ט ושבת (שבעבודה בעניני חולין יש לו אותה חיות כמו בעבודה דשבת ויו"ט), מוכח שספירת העומר קשורה עם עצם הנשמה – כי, העבודה דספירת העומר בהכחות פנימיים היא "ממחרת36 השבת"¹⁸⁷⁷, היינו, להעלות את הכחות ולהמשיך בהם את האור – "וספרתם לכם"36, מלשון אבן ספיר¹⁸⁷⁸ – של עצם הנשמה.

מבמנין בנ"י ענינו לעורר את העצם (מלמעלה למטה) עד שיפעל את חשיבותם בעולם; ואילו ספירת העומר ענינה – לברר את הכחות הפנימיים ולהעלותם (נרוצה מלמטה למעלה), שהנהגתם תהי' כפי המתחייב מצד עצם הנשמה¹⁸⁷⁹.

מג468
ח. עפ"ז יובן הצורך בשני המנינים קודם מתן-תורה:

מדהחידוש של מתן-תורה, ש"העליונים ירדו לתחתונים והתחתונים יעלו לעליונים"15, הוא גם בנוגע לנפש האדם¹⁸⁸⁰, שעצם הנשמה – "עליונים", תתקשר עם הכחות התחתונים, שכל ומדות – "תחתונים". כלומר, שגם בשכל שבמוח ובמדות שבלב יהי' מונח אלקות (לא כמו דבר נוסף, ולא באופן מוגבל, אלא) כמו בעצם הנשמה, שהיא "חבוקה ודבוקה בך, יחידה לייחדך"28.

מהוחידוש זה הי' תיכף בדיבור הראשון של מתן-תורה – "אנכי הוי' אלקיך", כחך וחיותך – ש"אנכי מי שאנכי"¹⁸⁸¹, שלמעלה מהשגה לגמרי, וקשור עם עצם הנשמה – נעשה "כחך וחיותך", הכח וחיות פנימי של בנ"י.

מוולכן, קודם מתן-תורה נדרשת ההכנה הן מצד עצם הנשמה, שתהי' בהמשכה והתגלות – דבר שנעשה ע"י מנין בנ"י, והן מצד כחות פנימיים, שיזדככו ויהיו כלים להעצם – ע"י ספירת העומר¹⁸⁸².

מז* * *

מחט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויאמר לו יהונתן מחר חודש גו'.

מט* * *

נ[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שכל הילדים – אלו שבאו מחוץ לעיר, ואלו שדרים כאן – יאמרו לחיים, ויקבלו על עצמם ללמוד בהתמדה ושקידה וכו'. ואח"כ הוסיף, שגם אלו שהם לפני גיל עשרים שנה, יאמרו לחיים ויקבלו על עצמם כו', כנ"ל. ואח"כ צוה לנגן "כי אנו עמך"].

נאי. עומדים אנו ביום הש"ק לאחרי חצות, ששייך כבר ליום שלאחריו¹⁸⁸³: ראש חודש סיון, עליו נאמר¹⁸⁸⁴ "ביום הזה באו מדבר סיני ויחן שם ישראל כנגד ההר", "כאיש אחד בלב אחד"¹⁸⁸⁵, שעי"ז נעשו מוכנים

נב469
למתן-תורה (כדאיתא במדרשי חז"ל¹⁸⁸⁶) – כפי שכבר נדפסו הדברים שנאמרו בענין זה¹⁸⁸⁷, וכל הרוצה יבוא ויטול.

נגוברצוני עתה להוסיף בזה:

נדמבואר בתורה אור¹⁸⁸⁸ אודות מעלת היום דר"ח סיון, "כי בצאת ישראל ממצרים התחילו לספור ספירת העומר .. והם הכנה להיות קבלת התורה בשבועות .. ובשבוע הז' ביום ג' בו (ר"ח סיון) הוא כאילו כבר נכנסה כל השבוע, ונעשו אז ישראל מוכנים ועומדים לקבל כו'".

נהומבואר בספרים שהיו מכינים את עצמם הן בקו ד"סור מרע" והן בקו ד"עשה טוב"¹⁸⁸⁹.

נוובהתאם לכך, כיון שזוהי ההזדמנות האחרונה שנפגשים יחד, באופן של התוועדות, קודם חג השבועות – ברצוני לעורר על ב' ענינים:

נזענין א' – בקו ד"עשה טוב":

נחנהוג כאן שלאחרי חג השבועות נערך "כינוס-תורה"¹⁸⁹⁰. אך לפעמים, כשמבקשים ממישהו לומר דברי תורה, הרי הוא מסרב, תוך כדי התנצלות שאינו מוכן וכו', אף שלאמיתו של דבר בודאי ישנם דברי תורה שמתחדשים בכל יום¹⁸⁹¹. ועל זה ברצוני לעורר – שלא יסרבו לבקשה לומר דברי תורה.

נטוענין א' – בקו ד"סור מרע":

סזה כמה שנים שנעשה "סדר", שבעת עריכת סעודות יו"ט בקומה השני'¹⁸⁹², נכנסים עוד כו"כ אנשים, ותופסים "עמדות" ("מ'פאַרכאַפּט ערטער"), ומסתכלים על המסובים, איך שפלוני אוכל, ופלוני מרכין ראשו לכאן או לכאן, וכיו"ב, ובשביל זה מבזבזים כו"כ שעות במשך היו"ט.

סאוכל זה – למרות גודל יוקר הזמן בכלל, ובפרט בשבתות וימים טובים, שהם ימי סגולה בכלל, ומלבד זה ישנו ענינו ומעלתו של כל יו"ט בפני עצמו, כמודגש בקריאת היום בתורה וכו', כך, שהיו צריכים לנצל כל רגע ורגע, ובמקום זה, מבזבזים כו"כ שעות במשך היו"ט על ענינים הנ"ל (שהרי אין זה באופן שנוטל עמו ספר שיוכל לעיין בו במהלך הסעודות...).

סב470
ולהעיר, שסדר זה נעשה בשנים האחרונות, ותולים זאת בי... שהרי בשנים שלפנ"ז היתה הדלת סגורה, והיו חוששים ליכנס כו', ורק בשנים האחרונות נעשה סדר באופן ד"קופץ בראש"...

סגאי לזאת, יש לעורר, שמכאן ולהבא, הנה רק מי שמעמדו ומצבו בלימוד התורה, הן בנגלה והן בחסידות, והן בעבודה ד"בכל דרכיך דעהו", הוא (לא רק יותר מה"ממוצע", אלא גם) יותר מטוב – יכול הוא לבוא ולהיות נוכח בעת הסעודות.

סדולהוי ידוע, שיש אפשרות, שכאשר מישהו יבוא לעריכת הסעודות, ישאלו ויבחנו אותו – היום או מחר – לברר האם מעמדו ומצבו בכהנ"ל הוא אכן יותר מטוב, כך, שאולי לא ישתלם הדבר ("ס'וועט זיך ניט לוינען"), לא עבורו ולא עבורי...

סהובכל אופן, אינני בעל-הבית לסגור את הדלת, וגם אם הייתי בעה"ב, לא הייתי סוגר את הדלת... – אדרבה: הדלת תישאר פתוחה, ואעפ"כ, לא יבואו לשם לבזבז כו"כ שעות במהלך יום סגולה שצריך לנצל כל רגע ורגע שבו.

סו(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) עד כאן ה"שאַרפע רייד"¹⁸⁹³.

סזוהעיקר – שתהי' ההכנה למתן-תורה באופן המתאים למארז"ל¹⁸⁹⁴ "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו'", ועי"ז נזכה – כנוסח הברכה של כ"ק מו"ח אדמו"ר – לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

סח* * *

סטיא. בפרק¹⁸⁹⁵ האחרון של מסכת אבות נתבארו דרכי הקנינים של תורה, ומשום זה נקרא פרק זה בשם "קנין תורה". ולכן גם נקבע בהשגחה פרטית, שלומדים פרק זה בשבת שלפני שבועות – "זמן מתן תורתנו"¹⁸⁹⁶.

עבמשנה החמישית¹⁸⁹⁷ שבפרק זה שונה התנא: "אל תבקש גדולה

עא471
לעצמך ואל תחמוד כבוד. יותר מלימודך עשה. ואל תתאוה לשולחנם של מלכים, ששולחנך גדול משולחנם, וכתרך גדול מכתרם. ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך".

עבמזה שכל הפרק נקרא "קנין תורה", מובן, שכל ההוראות שפרק זה מלמדנו, הם בנוגע לתורה. ואלו הם ההוראות שבמשנתנו:

עגא) שלימוד התורה לא יהי' בשביל "גדולה" ו"כבוד", אלא ללמוד תורה לשמה.

עדב) לעסוק בלימוד התורה יותר ממה שלומדים ומבינים עד כמה צריכים ללמוד, או יותר ממה שרגילים (לימוד מלשון רגילות) ללמוד (מהלשון "יותר מלימודך עשה", משמע לכאורה שמדובר כאן אודות עשיית המצוות, שיעסקו בקיום המצוות יותר מכפי שמבינים ורגילים לעשות. אבל מזה שהתנא קבע הוראה זו בפרק זה, מוכח, שגם הוראה זו היא בנוגע לתורה).

עהג) שלא להתאוות ל"שולחנם של מלכים" – הטובה של מלכים – שזהו מניעה ללימוד התורה, כי ה"שולחן" וה"כתר" של תורה גדול יותר מ"שולחנם" ו"כתרם" של מלכים.

עוד) שלא ידאג אודות השכר עבור לימוד התורה (ולהמנע מלימוד התורה בגלל זה), כי "נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך".

עזיב. במשנה זו יש להבין כמה דיוקים:

עחא) מדוע גבי "גדולה" אומר התנא "אל תבקש" (אל תחפש), וגבי כבוד – "אל תחמוד"; ביקוש-חיפוש בא ע"י סיבה, שרוצה את המבוקש – ע"י "תחמוד", וא"כ, בביקוש, מודגשת שייכותו של האדם אל הדבר המבוקש יותר מאשר בהחמדה (שהרי לפעמים יכול להיות שהחמדה לא תביא את האדם לבקש בפועל את הדבר שמתאוה אליו¹⁸⁹⁸). ומזה שגבי גדולה נאמר הלשון "אל תבקש" ולא "אל תחמוד" (כמו בכבוד), מוכח, ש"גדולה" הו"ע שמותר לחמדו, אלא שאסור לבקשו.

עטב) מדוע נאמר "יותר מלימודך עשה"? – כיון שמדובר כאן אודות לימוד התורה, הול"ל "יותר מלימודך למד", ולא "עשה"?

פג) מדוע צריך להורות "ואל תתאוה לשולחנם של מלכים" – מדוע יעלה בכלל על הדעת להתאוות ל"שולחנם של מלכים"?

פא472
יתירה מזה: כיון שהוראה זו באה לאחרי ההוראות שלפני', מובן, שאפילו לאחרי קיום ההוראות הקודמות – שלא לבקש גדולה ולא לחמוד כבוד – יש עדיין צורך באזהרה "אל תתאוה לשולחנם של מלכים"; וכל כך קשה לפעול על האדם שלא יתאוה לשולחנם של מלכים (אפילו גם אצל מי שכבר קיים את ההוראות הקודמות), שמוכרחים ליתן לו טעם – "ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם", בה בשעה שבנוגע להוראות הקודמות, שעליהם צריכים לכאורה להזהיר יותר, אין נתינת טעם.

פבועוד: מהטעם "ששולחנך גדול משולחנם" גופא, מובן, ששולחנם הוא דבר חשוב, והי' צריך להתאוות אליו, אלא ששולחנך גדול יותר.

פגד) גם אינו מובן מדוע בטעם "שולחנך גדול משולחנם" מוסיף "וכתרך גדול מכתרם" – "כתר" מאן דכר שמי'? הרי הוא מתאוה רק ל"שולחנם של מלכים", ואילו ל"כתרם" אינו מתאוה מלכתחילה (אם יעשה לעצמו כתר המלך, יהי' מורד במלכות), ולמה מוסיף "וכתרך גדול מכתרם"?

פדה) גם אינו מובן מה שמסיים "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך": לאחרי שמודיעים לו "ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם", הרי בודאי יעזוב כבר את כל הענינים ויתמסר לתורה, וא"כ, לשם מה צריך התנא להבהיר ש"נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך"?

פהיג. והביאור בזה:

פוהגם שעצם מצות לימוד התורה היא לידע חכמתו ורצונו של הקב"ה, אפילו אם מציאות של ההלכה הנלמדת לעולם לא תהי' נוגעת לפועל, ובלשון רבינו הזקן¹⁸⁹⁹: "ואף אם לא הי' ולא יהי' הדבר הזה לעולם לבוא למשפט על טענות ותביעות אלו" – יש בכל זאת מעלה בלימוד הלכה שנוגעת לפועל, כי, בכדי לפסוק הלכה למעשה יש צורך להתייגע יותר, והלימוד הוא יסודי ועמוק הרבה יותר¹⁹⁰⁰.

פזוכיון שכן, הרי יש מקום שירצה להיות מורה הוראה (הלכה למעשה) – לא בכדי שיתנו לו כבוד, אלא בכדי שהלימוד יהי' באופן נעלה ועמוק הרבה יותר.

פח473
ועל זה אומר התנא: "אל תבקש גדולה" – להיות מורה הוראה, כי, תורה צריכים ללמוד לשמה, ללא חשבונות כלל, ואם יצטרך להיות מורה הוראה¹⁹⁰¹, אזי יזמינו לו זאת מלמעלה.

פטוזהו דיוק הלשון "אל תבקש גדולה לעצמך" – לא כמו גבי כבוד, שהלשון הוא "ואל תחמוד":

צבכבוד – אין מעלה, ואדרבה: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם"¹⁹⁰², ולכן "אל תחמוד כבוד"; לא זו בלבד שלא תבקש כבוד, אלא גם לא תחמוד זאת.

צאמשא"כ גדולה – יש בה מעלה, שלכן מותר לרצות בכך, ויתירה מזה: צריך לרצות בכך, כיון שעי"ז יתוסף אצלו בלימוד התורה, אבל "אל תבקש גדולה" – אין צורך לחפש זאת¹⁹⁰³.

צביד. וכיון ש"כבוד" אסור אפילו לחמוד, וגם "גדולה" אסור לבקש – ומי יודע אם יזמינו לו זאת מלמעלה – יכול האדם לחשוב לעצמו:

צגמאחר שאין לו פניות אישיות בלימודו, וצריך ללמוד תורה רק בגלל היותה חכמתו ורצונו של הקב"ה – לא תהי' לו חיות בלימוד התורה (שהרי לנפש הבהמית יש חיות¹⁹⁰⁴ רק כאשר יכול להשיג גדולה וכבוד).

צדולכן אומר התנא ומדייק בלשונו: "יותר מלימודך עשה" – עשי' מלשון כפי'¹⁹⁰⁵ – אפילו אם אין לך חיות בלימוד התורה, עליך לכפות את עצמך וללמוד מתוך קבלת-עול יותר מהרגילות והתענוג ("געשמאַק") שלך.

צהטו. לאחרי שכבר פועלים על יהודי שלומד תורה, לא לשם פניות, אלא בדרך כפי' וקבלת-עול, להתייגע בתורה יותר מהתענוג שלו – אזי מבטיח הקב"ה: "אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה (יותר

צו474
מלימודך עשה) – ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"¹⁹⁰⁶, שיתן לו כל צרכי העולם, והיהודי נעשה בעל-הבית ומלך – מאן מלכי רבנן¹⁹⁰⁷ – על העולם¹⁹⁰⁸.

צזועל זה מורה התנא – "ואל תתאוה לשולחנם של מלכים": אע"פ שע"י תורתו קיבל "שולחנם של מלכים", אין לו להתאוות לכך. וזהו שמדייק התנא בלשונו – "ואל תתאוה כו'": לא נאמר שעליו לעזוב "שולחנם של מלכים", שלא יהי' לו עסק עם העולם וענינים גשמיים, אדרבה, עבודת הבירורים היא בתוך העולם, להתעסק עם הדברים הגשמיים על-מנת לבררם; אבל דורשים ממנו שלא יהי' לו בזה תאוה¹⁹⁰⁹ ותענוג¹⁹¹⁰.

צחאך יכולים לשאול: כיון שהמכוון ב"שולחנם של מלכים" הוא לעבודת הבירורים של הדברים הגשמיים – וע"י בירור הניצוצות שבדברים הגשמיים נעשית עלי' בהאדם המבררם¹⁹¹¹ – מדוע מזהירים "ואל תתאוה לשולחנם של מלכים"?

צט[גבי "אל תבקש כו' ואל תחמוד יותר כו' עשה", לא נאמר טעם, כי, מה שאין לבקש גדולה ולא לחמוד כבוד, וצריכים ללמוד תורה מתוך קבלת-עול, הרי זה דבר המובן; ורק גבי "ואל תתאוה לשולחנם של מלכים", עבודת הבירורים, יש צורך בנתינת טעם].

קועל זה אומר התנא – ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם":

קאככל שתגדל העלי' שע"י בירור הדברים הגשמיים, מצד גודל מעלת שורש הניצוצות שבהם – אין זה מגיע לעלי' שנעשית ע"י לימוד התורה. ע"י התורה נעשים חד עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, והרי זה עילוי גדול הרבה יותר ממה שנעשה "מלך" על עניני העולם, כיון שכאן

קב475
מתאחד הוא עם "מלך מלכי המלכים". ולכן, אף שאמנם נדרש להיות בעולם ולעסוק בעבודת הבירורים, מ"מ, צריכים לדעת שלא זו היא תכלית העלי' – "שולחנך גדול"¹⁹¹².

קגועדיין יכולים לחשוב, שמעלת לימוד התורה על עבודת הבירורים היא רק בנוגע לפנימיות, אבל בנוגע למקיף גדלה מעלת עבודת הבירורים, כיון שהניצוצות שבדברים הגשמיים שרשם נעלה ביותר.

קדועל זה אומר "ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם": לא רק ה"שולחן" של תורה – פנימיות ("שולחן" (מאכל) מורה על פנימיות) – "גדול משולחנם", אלא גם "כתרך" – מקיף, כתר ועטרה על הראש – "גדול מכתרם"¹⁹¹³.

קהטז. אך היצה"ר הוא אומן במלאכתו¹⁹¹⁴, "אַ קלוגינקער"¹⁹¹⁵, ויש לו המצאות ותחבולות שונות כיצד להסיר את האדם מדרך הישר. ולכן, לאחרי ביאור כל העילויים שבתורה, צריך התנא להוסיף "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך":

קוהיצה"ר יכול לטעון ליהודי: הן אמת שבלימוד התורה ישנם כל העילויים, אבל כיון שנכשלת בחטא – שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"¹⁹¹⁶, ומובן מצבו של מי שצריך להתברך "הלואי בינוני"¹⁹¹⁷ – אין ערך לתורה שלך, ואדרבה, ע"י לימוד התורה הנך מוסיף חיות בקליפה, ובמילא מוטב שלא תלמד, וכמ"ש¹⁹¹⁸ "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי".

קזועל זה מסיים – "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך": אין להתחשב עם הטענות של היצה"ר, כי אם ללמוד תורה¹⁹¹⁹,

קח476
כי סוף-סוף "לא ידח ממנו נדח"¹⁹²⁰, כל אחד מישראל יחזור בתשובה, ואז יעלה את התורה והמצוות לקדושה, ויקבל שכר הפעולה.

קט[כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים במשנת¹⁹²¹ "רבי חנני' בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"¹⁹²², וביאר, שענין הרצון הוא נעלה יותר אפילו מעונג¹⁹²³, והרצון הוא "לזכות את ישראל" עי"ז ש"הרבה להם תורה ומצוות" באופן שנוסף על כללות הענין דתומ"צ שישנו אצל כל ישראל בשוה, יש לכל אחד מישראל חלקו הפרטי בתורה, וכן מצוה מיוחדת שבה צריך להיות "זהיר טפי"¹⁹²⁴].

קי______  ______