Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבלתי מוגה
בא. בנוגע לי"ט כסלו, שהוא יום-טוב של גאולה, שבו יצא רבינו הזקן – בעל התניא והשלחן-ערוך – מ"בית-האסורים" (כפי שנקרא כאן: "פּריזאָן"),
ג– שחוגגים אותו עתה לא רק אצל חסידים, אלא גם אצל אלו שלעת-עתה הם חסידים נסתרים ("באַהאַלטענע חסידים"), ועדיין צריך לבוא הזמן עד שיבוא בגילוי שגם הם חסידים –
דהנה לכל לראש יש לברר מהו ענינו העיקרי של יו"ט זה.
הובמכ"ש וק"ו מכל מאורע שבעולם, שיש בו כל מיני פרטים, חלקים וענינים, עד שלא תמיד ברור מהו העיקר ומהו הטפל ומהו טפל דטפל, ועאכו"כ – במדה גדולה ועמוקה יותר – במאורעות הקשורים עם יהודי כמו רבינו הזקן, שאפילו בימיו, בחיים חיותו בעלמא דין, הי' מנהיג של עשרות אלפי יהודים, ויש סברא שהי' מנהיג של מאות אלפי יהודים (כמובא בספרי דברי הימים ההם1092), כך, שהמאסר שלו גרם כו"כ ענינים בלתי-רצויים, וע"י הגאולה שלו נתתקנו כל פרטים אלו – הרי בודאי שלא תמיד יכולים לידע בבירור מהו הענין העיקרי ומהו הענין הטפל.
וומובן, שהמוסמך ביותר להדגיש במה מתבטא עיקר היום-טוב, הוא – רבינו הזקן בעצמו, לא רק בגלל שהוא זה שישב בבית-האסורים ויצא אח"כ לחירות, אלא גם – והוא העיקר – בגלל שהוא ידע והשיג מהותה ותוכנה של הגזירה למטה ולמעלה.
זוכמדובר כמ"פ בנוגע לכל מאורע שקורה אצל יהודי למטה – ש"אין אדם (לא רק יהודי, אלא אדם בכלל) נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה" (כלשון הגמרא1093), היינו, שהיתה גזירה למעלה, בשמים, שכך יארע לו, ועאכו"כ בנוגע למאורע שקורה למנהיג ונשיא בישראל.
חובנדו"ד: אם ענין המאסר הי' בגלל שהיתה גזירה מלמעלה, הרי
ט250
מובן, שהגאולה היתה עי"ז שלמעלה שינו וביטלו את הגזירה הקודמת, ופסקו שצריכה להיות הגאולה1094.
מובן, שהגאולה היתה עי"ז שלמעלה שינו וביטלו את הגזירה הקודמת, ופסקו שצריכה להיות הגאולה1094.
יולכן, כדי שאנו למטה נדע במה מתבטא היום-טוב של י"ט כסלו – צריכים לשמוע זאת ממי שיודע במה התבטאה הגזירה למעלה ובמה התבטאה הגאולה למעלה. ומובן, שמי שיכול לספר על זה, הוא, בעל השמחה והגאולה בעצמו, רבינו הזקן.
יאאי לזאת, יש לחפש פתרון הענין – במה מתבטא עיקר ענין הגאולה – בהכתבים של רבינו הזקן בעצמו: בהמכתב, אגרת-הקודש, של רבינו הזקן שכתב בצאתו מן המאסר, כדלקמן.
יבב. ובהקדמה – שבהמכתב גופא, שיש בו כו"כ ענינים, כפל לשון ומליצות (ובודאי שאצל רבינו הזקן, גם כפל הלשון הוא מדוייק, ולא רק הכפלת אותו ענין בלשון וסדר שונה) – צריכים לידע מהי הנקודה העיקרית.
יגויובן זה ממה שמצינו בהחילוק שבין תושבע"פ לתושב"כ:
ידבתושבע"פ שכל ענין בא בהרחבת הביאור – הרי לא תמיד ניתן "למשש" מהי הסברא העיקרית, ומהי הסברא המשנית שבאה בדרך טפל;
טואבל כאשר תושבע"פ מביאה ראי' מתושב"כ, "מנא הני מילי דאמר קרא", הרי כיון שבתושב"כ בא כל ענין בקיצור, תמצית הענין – נקל יותר לברר מהו העיקר, ומהו הענין המישני שבא בתור מסובב ועלול וטפל לזה.
טזובנוגע לעניננו:
יזבמכתבו של רבינו הזקן1095 שבו מתאר את הפלא והנס הגדול שהי' בגאולה די"ט כסלו, ש"הפליא ה' והגדיל לעשות בארץ" – יש ענינים שהם בבחי' "תורה שבע"פ"; ונוסף לזה, מובא בו גם פסוק מתורה שבכתב – "פדה בשלום נפשי"1096, כפי שכותב רבינו הזקן במכתבו1097: "כשקריתי בספר תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי, קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי לשלום".
יחומזה יש ללמוד שה"נקודה" של גאולת י"ט כסלו מתבטאת בפסוק הנ"ל, ובזה גופא – לא בסיום הפסוק, "כי ברבים היו עמדי", שזהו
יט251
נתינת טעם על זה ש"פדה בשלום נפשי", אלא בהתחלת הפסוק – "פדה בשלום נפשי".
נתינת טעם על זה ש"פדה בשלום נפשי", אלא בהתחלת הפסוק – "פדה בשלום נפשי".
כוהיינו, שעיקר הגאולה די"ט כסלו הוא – פדי' (גאולה) של יהודי, "נפשי", ממעמד ומצב בלתי-רצוי, ופדי' – שיכולה להיות בכמה אופנים – "בשלום" דוקא.
כאכלומר: הנצחון של י"ט כסלו מתבטא בכך שבעצם אין זה "נצחון", אלא ענין של "שלום", שכן, ענין הנצחון שייך כאשר ישנם שני צדדים – לא רק בתחילת הענין, אלא גם בשעת הנצחון – שהאחד הוא מנצח, והשני הוא מנוצח; ואילו הענין די"ט כסלו אינו ענין של נצחון, אלא ענין של "בשלום".
כבועפ"ז מובן – גם בדרך הטבע – הטעם לכך שמשנה לשנה מתפשטת חגיגת י"ט כסלו גם מחוץ לחוגים שהם חסידים בגלוי (כנ"ל ס"א) – כיון שמלכתחילה התבטאה הנקודה של י"ט כסלו – לא לנצח את אלו שאסרו את רבינו הזקן, אלא לפעול עליהם ולשנותם, שגם הם ירצו לעשות שלום, שאז תהי' זו פדי' אמיתית.
כגוזהו גם מה שמצינו שלאחרי המכתב הנ"ל שכתב רבינו הזקן (להרה"צ ר' לוי יצחק מבארדיטשוב וכו'1098), הנה כעבור ימים אחדים כתב מכתב שני – ד"ה קטנתי שנדפס באגה"ק1099 – שסיומו וחותמו ("הכל הולך אחר החיתום"1100): "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'".
כדג. והענין בזה:
כהענינה של הגזירה שהיתה למעלה – כדברי רבינו הזקן (שהובאו בארוכה בכמה שיחות ומכתבים של כ"ק מו"ח אדמו"ר) שהי' קטרוג למעלה על פירסום סודות התורה באופן שיהיו מובנים בשכל, כך, שיוכלו להבין זאת גם אלו שמצד מעמדם ומצבם בלימוד התורה וקיום המצוות אינם ראויים עדיין ללמוד ולהשיג רזי תורה.
כוובהקדמה – שרבינו הזקן קבע סדר זה בהוספה אפילו על המגיד והבעש"ט, שלא זו בלבד שילמדו סודות התורה באופן של "נקודה" בלבד, אלא באופן שיבינו זאת בהבנה והשגה1101, ע"ד שמבינים ענין בגליא
כז252
דתורה, וכפי שרבינו נשיאנו מבאר בארוכה בקונטרס לימוד החסידות1102, שהלימוד יכול וצריך ומוכרח להיות באופן שיהי' מובן בשכל דוקא.
דתורה, וכפי שרבינו נשיאנו מבאר בארוכה בקונטרס לימוד החסידות1102, שהלימוד יכול וצריך ומוכרח להיות באופן שיהי' מובן בשכל דוקא.
כחוכאשר מדובר אודות לימוד מצד השכל, הרי עתה, בזמן הגלות אין זה קשור עם יראת-שמים דוקא, כך, שיכול להיות מישהו שביראת- שמים חסר לו עדיין, ואעפ"כ, מצד השכל, כיון שיש לו שכל עמוק, ביכלתו להבין סודות התורה, אם רק מגלים אותם בלבוש של שכל.
כטובגלל זה הי' קטרוג על רבינו הזקן, ונגזרה גזירה שצריכים לאסרו בכלא – כדי למנוע ח"ו את ההתפשטות של זה שרוצה להפיץ רזין דאורייתא באופן של הבנה והשגה בשכל:
לעונשי התורה אינם באופן שמקשרים סתם איזה ענין בלתי-רצוי ("סתם אַזוי צוגעטשעפּעט"), אלא באופן של "מדה כנגד מדה"1103.
לאולכן, כיון שהטענה היתה שעדיין מוקדם מדי לגלות רזי תורה ברחוב, התבטא העונש על מי שרוצה לגלות אותם, בכך, שיטלו ממנו את האפשריות לגלות אותם ברחוב, עי"ז שיושיבוהו בבית-האסורים, שכן, הישיבה בבית-האסורים אינה פוגעת באברים הגשמיים, וגם לא באברים הרוחניים, אבל מתבטלת הבעלות ("מ'ווערט אויס בעה"ב") על חופש התנועה שיוכל לצאת לרחוב כו'1104.
לבונמצא שענין זה הוא באופן של "מדה כנגד מדה":
לגכל זמן שלא פעלו ("מ'האָט נאָך ניט דורכגעבראָכן") למעלה שצריכים ליתן רזי תורה לכל בנ"י באופן של הבנה והשגה – הי' העונש על כך שרוצים לעשות זאת קודם הזמן, שלא תהי' אפשרות לענין של הפצה חוצה.
לדאבל כאשר למעלה ראו את המס"נ של בנ"י – בראשותו של רבינו הזקן, ראש ונשיא ישראל, שנשמתו כוללת את כל נשמות בנ"י, כמבואר בתניא1105 בארוכה – שמסר נפשו לגלות רזי תורה באופן של הבנה והשגה מבלי הבט על הקטרוג למעלה, הנה מס"נ זו גופא פעלה ("דורכגעבראָכן") והוכיחה שכל בנ"י ראויים ומוכנים כבר לקבל רזי תורה בהבנה והשגה.
להובזה מתורצת הקושיא – דלכאורה, ממה-נפשך: אם בתחילה
לו253
היתה גזירה שלא להפיץ רזי תורה בהבנה והשגה, מדוע ביטלו אח"כ את הגזירה ואמרו שיכולים להפיץ רזי תורה בהבנה והשגה?! – אלא ענין זה נפעל ע"י ענין המס"נ, שכן, מס"נ של יהודי, ובפרט של נשיא בישראל, בכחה להבקיע ולפעול שיקרע הגזר-דין שלמעלה, ועי"ז נעשה סלילת-דרך להתגלות רזי תורה באופן של הבנה והשגה לכל בנ"י, והיינו, לפי ש"כל ישראל חברים"1106, קומה אחת שלימה1107, ולכן, כאשר יש תוספת חיות ומס"נ בגלוי אצל יהודי, באבר אחד של הקומה שלימה, הרי זה פועל שינוי בכל שאר האברים, בכל בנ"י.
היתה גזירה שלא להפיץ רזי תורה בהבנה והשגה, מדוע ביטלו אח"כ את הגזירה ואמרו שיכולים להפיץ רזי תורה בהבנה והשגה?! – אלא ענין זה נפעל ע"י ענין המס"נ, שכן, מס"נ של יהודי, ובפרט של נשיא בישראל, בכחה להבקיע ולפעול שיקרע הגזר-דין שלמעלה, ועי"ז נעשה סלילת-דרך להתגלות רזי תורה באופן של הבנה והשגה לכל בנ"י, והיינו, לפי ש"כל ישראל חברים"1106, קומה אחת שלימה1107, ולכן, כאשר יש תוספת חיות ומס"נ בגלוי אצל יהודי, באבר אחד של הקומה שלימה, הרי זה פועל שינוי בכל שאר האברים, בכל בנ"י.
לזזוהי איפוא הנקודה של י"ט כסלו: הקטרוג למעלה מצד הטענה שאין ראוי להפיץ רזי תורה בחוץ, שמזה נמשך גם למטה כל השתלשלות ענין המאסר, כמבואר בארוכה בסיפורי המאסר של רבינו הזקן; ופעולת רבינו הזקן למעלה שסודות התורה, רזי תורה, יתגלו לכל בנ"י באופן של הבנה והשגה, ועי"ז נפעלה ההכשרה אצל כל בנ"י שיוכלו לקבל זאת, וכך נתקרבו כל בנ"י לכללות ענין החסידות – רזין דאורייתא באופן של הבנה והשגה.
לחד. וזהו מ"ש רבינו הזקן בביאור נקודת גאולתו בי"ט כסלו, שזוהי "גאולתנו ופדות נפשנו"1108 – "פדה בשלום נפשי":
לט"נפשי" – גם מלשון רצון, כמו "אין נפשי אל העם הזה"1109 – הרצון האמיתי, החיות והלהט ("דער קאָך") של רבינו הזקן, שעל זה מסר את נפשו, הוא – להמשיך ולגלות רזין דאורייתא באופן של הבנה והשגה לכל אחד מישראל, עד ל"חוטב עציך" ו"שואב מימיך".
מאלא, שענין זה יכול להיות בכמה אופנים – בעל-כרחו או מרצונו הטוב;
מאוהפעולה די"ט כסלו היא – "פדה בשלום נפשי", היינו, שפדיית נפשו של רבינו הזקן – מילוי רצונו – תהי' "בשלום", כך, שמיום ליום ומשנה לשנה הולך ונתפשט לימוד החסידות, לימוד המביא לידי מעשה, בחוגים גדולים ורחבים יותר, עד ל"חוצה" ממש.
מבונמצא, שי"ט כסלו הוא חג הגאולה לא רק עבור חוג מסויים, חלק
מג254
מבנ"י, אלא זהו חג הגאולה עבור כל בנ"י – כפי שמעיד רבינו הזקן: "כשקריתי בספר תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי .. יצאתי לשלום", היינו, שהגאולה (פדי') שלו היתה באופן של שלום, כך, שכל בנ"י מתאחדים ב"נפשי", רצונו של בעל הגאולה, להביא את סודות התורה לכל אחד ואחד מישראל,
מבנ"י, אלא זהו חג הגאולה עבור כל בנ"י – כפי שמעיד רבינו הזקן: "כשקריתי בספר תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי .. יצאתי לשלום", היינו, שהגאולה (פדי') שלו היתה באופן של שלום, כך, שכל בנ"י מתאחדים ב"נפשי", רצונו של בעל הגאולה, להביא את סודות התורה לכל אחד ואחד מישראל,
מדכולל גם נשים – ע"פ מ"ש רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה סוף פרק ראשון, שאע"פ ש"אשה אינה במצות תלמוד תורה .. מ"מ גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן", וכיון שהחיוב דאמונת ה', אהבת ה', יראת ה' ויחוד ה' הוא אצל אנשים ונשים בשוה, ו"היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם כו'" בגדלות ה' (כמ"ש הרמב"ם1110), הרי מובן, שלימוד הענינים שנתבארו בתורת החסידות הוא בשוה אצל אנשים ונשים1111.
מהה. ומזה באים גם לסיום הפסוק – "כי ברבים היו עמדי":
מופסוק זה אמר דוד המלך בעת מלחמתו עם אבשלום. והרי רצונו של דוד הי' – לא לנצח את אבשלום, אלא שגם אבשלום יחזור אליו להיות עמו, וכפי שמצינו שאח"כ העלה אותו דוד ממעמדו ומצבו ועד שהביאו לתכליתו, כדאיתא בגמרא1112 "הני תמניא בני למה, שבעה, דאסקי' משבעה מדורי גיהנם, ואידך .. דאייתי' לעלמא דאתי".
מזועל זה אמר דוד "כי ברבים היו עמדי", כמבואר בירושלמי1113 שגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד.
מחוזהו אמיתית ענין "פדה בשלום נפשי": מבלי הבט על המעמד ומצב הגלוי, אם כבר אוחזים בכך או עדיין לא, הנה בפנימיות הנפש מתפללים אנשי אבשלום על דוד שיקויים אצלו "פדה בשלום נפשי", ועוד לפני שמתגלה סיום הפסוק ("כי ברבים היו עמדי"), נעשית כבר הגאולה באופן ד"פדה בשלום נפשי", עוד לפני שרואים בגלוי מה נעשה אצל אנשי אבשלום בלבם פנימה.
מטו. וזהו גם הלימוד עבורנו, עד לדורנו זה:
נצריכים לדעת שבנ"י אינם מחולקים לשני חלקים, חסידים ומנגדים; זהו רק פיתוי של היצה"ר, מפני שמתיירא שיהי' שלום בישראל
נא255
בגלוי, כיון שאז יבוא משיח, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"1114, ושוב לא יהי' לו מה לעשות...
בגלוי, כיון שאז יבוא משיח, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"1114, ושוב לא יהי' לו מה לעשות...
נבאבל האמת לאמיתו, "מדת אמת ליעקב"8, היא – שכל יהודי רוצה לקיים רצון הבורא (כדברי הרמב"ם בהלכות גירושין1115), לבוא לאהבתו ויראתו, ובמילא רצונו להתבונן בגדולתו, בהתבוננות מתוך הבנה והשגה, כדי שתומשך באהבה ויראה בגלוי, וא"כ, האמת היא, שעכשיו אין כאלו שהם מנגדים;
נגהחילוק הוא רק בין אלו שכבר יודעים בגלוי הענין ד"פדה בשלום נפשי", ובין אלו שלעת-עתה אינם רואים זאת בגלוי, אלא רק מתפללים בלבם.
נדובנוגע לפועל – כציווי בעל הגאולה לדורותיו אחריו – "לבלתי רום לבבם מאחיהם ולא להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם ח"ו"8, וכפי שמביא רבינו בשיחה1116: אפילו לא שריקה ("אַ פייף") של קדושה,
נהאלא להביא בדרכי נועם ודרכי שלום את לימוד תורת בעל הגאולה – הבנה והשגה בסודות התורה – לכל בנ"י, עד שיגיע "חוצה",
נוועי"ז – קא אתי מר, דא מלכא משיחא, שיבוא ויגאלנו בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה.
נז* * *
נחז. ע"פ האמור לעיל, יש לבאר גם דרשת חז"ל על הפסוק "פדה בשלום נפשי" – שהובאה ברובא דרובא של מאמרי חסידות ד"ה פדה בשלום שנאמרו בי"ט כסלו (אע"פ שיש כו"כ דרשות חז"ל על פסוק זה) – "אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"1117 (כמבואר בפרש"י ובמהרש"א פרטי הענינים בזה), דלכאורה צריך להבין:
נטא) סדר היום של יהודי הוא1118 – שלכל לראש הולך לבית-הכנסת ומתפלל עם הציבור, ואח"כ הולך "מבית הכנסת לבית המדרש"1119 ועוסק בתורה, ואח"כ "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"1120, שאז ישנו גם הענין דגמילות חסדים. וא"כ, מדוע במארז"ל זה הסדר הוא "כל העוסק בתורה
ס256
ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", ולא כסדר היום: המתפלל עם הציבור ועוסק בתורה ובגמילות חסדים?
ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", ולא כסדר היום: המתפלל עם הציבור ועוסק בתורה ובגמילות חסדים?
סאב) מהו החידוש בהענין ד"העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", שעל זה יש צורך בהבטחה, ש"מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם":
סבלימוד התורה (העוסק בתורה) – הרי זה מצות עשה מן התורה, כמ"ש1121 "ודברת בם", בדברי תורה "ולא בדברים בטלים"1122, וכפי שמאריך רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה1123 שכל אחד מישראל "חייב לקבוע לו עתים לת"ת ביום ובלילה כפי כחו ויכלתו";
סגגמילות חסדים – הרי איתא בגמרא במסכת סוכה1124 "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה", והרי "שקולה צדקה כנגד כל המצוות"1125;
סדוכן תפלה (המתפלל עם הציבור) – הרי היא מצות עשה, אם מן התורה או מדרבנן, אבל בכל אופן הרי זו מצות עשה1126.
סהוא"כ, מהו הצורך לחפש עצה כדי לפעול שיהי' העסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, עי"ז שמבטיחים שיש בזה סגולה מיוחדת – "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"?!
סוועכצ"ל, שהכוונה כאן לענין עמוק יותר ב"העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור" – שלכן נאמרו בסדר שונה מכמו שהם בסדר היום – שכדי לפעול זאת, יש צורך בשכר נוסף.
סזח. והביאור בזה:
סחלימוד התורה – העוסק בתורה – יכול להיות בשני אופנים: (א) לימוד למיגרס, ללא עמקות – שיכול להיות "ברוב עם", (ב) לימוד באופן של העמקה להבין ולהשיג את השכל בעומק יותר – שבדרך כלל הרי המעמד ומצב של "ברוב עם" מפריע להגיע להבנה והשגה בעומק יותר, ומוטב ללמוד בפני עצמו, או עכ"פ "זוגות זוגות", כפי שמצינו בנוגע לסנהדרין בשעה שהיו צריכים לעיין בעומק הדין "כל הלילה" כדי ש"למחרת" יוכלו לפסוק בדיני נפשות1127.
סט257
ומה שאמרו רז"ל1128 ש"התורה נקנית .. בדיבוק חברים, בפלפול התלמידים" – הרי זה או לאחרי שכבר התעמק בהענין לעצמו כפי יכלתו, או על מנת שלאחרי הלימוד בדיבוק חברים ופלפול התלמידים יוכל להתעמק בהשכל לעצמו עד שיגיע לתכליתו (כמבואר בארוכה בחסידות1129 ובכמה ספרים).
ומה שאמרו רז"ל1128 ש"התורה נקנית .. בדיבוק חברים, בפלפול התלמידים" – הרי זה או לאחרי שכבר התעמק בהענין לעצמו כפי יכלתו, או על מנת שלאחרי הלימוד בדיבוק חברים ופלפול התלמידים יוכל להתעמק בהשכל לעצמו עד שיגיע לתכליתו (כמבואר בארוכה בחסידות1129 ובכמה ספרים).
עולאחרי שהאדם מגיע אל עומק השכל ע"י יגיעת עצמו – שהרי אין דרך אחרת, כמארז"ל1130 "לא יגעת ומצאת אל תאמין" – הרי בטבע האדם, שכאשר מתייגע על ענין מסויים, לאו דוקא שירצה למסור לחבריו ולתלמידיו ולסביבתו כל מה שהשיג ע"י יגיעתו.
עאוזהו שמצינו בגמרא במסכת נדרים1131, בנוגע לפלפולא דאורייתא, שניתן למשה, ו"נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב1132 אומר טוב עין הוא יבורך וגו'" – דכיון שענין הפלפול בא ע"י יגיעה דוקא, הרי אינו מחוייב למסור כל מה שהשיג ע"י יגיעתו אפילו לתלמיד קטן; בשביל זה צריכים להיות "טוב עין".
עבועד"ז בנוגע לגמילות חסדים:
עגבטעם מעלת הצדקה ש"שקולה כנגד כל המצוות", מבואר בתניא1133 שזהו לפי ש"אין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה .. שאדם נותן מיגיע כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלובש בעשיית מלאכתו או עסק אחר שנשתכר בו מעות אלו ("כמנהג העולם בעסקיהם במשא ומתן כו'"1134), וכשנותנן לצדקה, הרי כל נפשו החיונית עולה לה'".
עדומוסיף: "וגם מי שאינו נהנה מיגיעו, מ"מ, הואיל ובמעות אלו הי' יכול לקנות חיי נפשו החיונית, הרי נותן חיי נפשו לה'".
עה[ולכן, בדין ש"האשה נקנית .. בפרוטה ובשוה פרוטה"1135, אין נפק"מ בנוגע להאיש המקדש, אם הוא יושב-בטל שקיבל את הפרוטה בתורת מתנה, או שהתייגע על הפרוטה, וכמו"כ אין נפק"מ בנוגע לאשה המתקדשת, אם היא במצב שצריכה להתייגע על פרוטה, או שיכולה
עו258
להשיגה בנקל; – כיון שזוהי פרוטה שבה "יכול לקנות חיי נפשו", הרי היא מקודשת].
להשיגה בנקל; – כיון שזוהי פרוטה שבה "יכול לקנות חיי נפשו", הרי היא מקודשת].
עזובכן: כאשר יהודי מתייגע ופועל על עצמו לעסוק בגמילות חסדים, עד שהתורה מעידה עליו שהוא "עוסק .. בגמילות חסדים" – יכול לטעון: די בכך שהתייגע ביותר ליתן חיי נפשו לאדם שאינו חייב לו מאומה, ואינו צריך לשתף אחרים בכך.
עחט. ועל זה אומרת הגמרא שצריך להיות "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור":
עטהמדובר כאן הוא – לא אודות סדר היום (שכן, סדר היום מתחיל בתפלה, ואח"כ תורה, ואח"כ גמילות חסדים) אלא אודות אופן העבודה בכללות סדר היום – שההתעסקות בתורה ובגמ"ח צריכה להיות באופן ד"מתפלל עם הציבור", היינו, שמשתף את הציבור כולו בהעסק שלו בתורה ובגמ"ח.
פכלומר:
פאלאחרי שיהודי מתייגע בלימוד התורה ובגמילות חסדים, ובאופן ד"העוסק בתורה ובגמ"ח", דהיינו, באותו אופן שעוסק בעניני מסחר, "שאי אפשר שלא עסק בהם פעמים רבות בבחי' נקודת פנימית הלב מעומקא דלבא ("עד מיצוי הנפש"1136) כמנהג העולם בעסקיהם במשא ומתן" (כמ"ש באגה"ק43), ובאופן כזה מתייגע בלימוד התורה, וכמו"כ בגמילות חסדים, שנותן לא רק עניני מותרות, אלא משקיע את כל רכושו בגמ"ח (כמו במסחר),
פבאזי צריך ליקח התורה והגמ"ח שלו, ובהם ועל ידם – "להתפלל עם הציבור" ("מיט וואָס דאַוונט ער? – מיטן עסק בתורה ובגמ"ח"), היינו, להעלות אותם להקב"ה (ע"י ה"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"1137), ולגרום נחת-רוח למעלה (שזהו ענין התפלה) – עי"ז שעבודתו אינה "ביחידות", אלא דוקא "עם הציבור", היינו, שמשתף בעבודתו עוד תשעה יהודים (כך שהעבודה היא בעשרה מישראל, שנקראים "עדה"1138, שזה כולל את כל בנ"י), שגם להם יהי' חלק שוה בהעסק שלו בתורה ובגמ"ח.
פגי. וכאשר העסק בתורה ובגמ"ח הוא באופן ד"מתפלל עם הציבור"
פד259
(שמשתף בהם את הציבור), אזי "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – שזהו שכר שאינו באופן של סגולה ("גלאַט צוגעטשעפּעט"), אלא "מדה כנגד מדה":
(שמשתף בהם את הציבור), אזי "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – שזהו שכר שאינו באופן של סגולה ("גלאַט צוגעטשעפּעט"), אלא "מדה כנגד מדה":
פהאיתא בגמרא במסכת יומא1139: "מקדש ראשון .. חרב מפני .. שהיו בו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים .. אבל מקדש שני .. מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות כו'".
פוובהמשך דברי הגמרא: "ראשונים שנתגלה עוונם (לא היו מכסין פשעיהם) – נתגלה קצם (לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם1140), אחרונים שלא נתגלה עוונם (רשעים היו בסתר (שהי' להם שנאת חנם בלב, ולפנים כאילו אוהבים כו'1141)) – לא נתגלה קיצם", שהרי כבר עברו יותר מאלף ותשע מאות שנה ועדיין נמצאים בגלות!
פזוכיון שהדבר המונע ומעכב את הגאולה הוא הענין דשנאת חנם, הרי מובן, שהדבר שמבטל את הגלות, ופועל "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", הוא ההיפך דשנאת חנם – אהבת חנם.
פחמהו הענין דאהבת חנם – הרי תמיד ישנו הציווי1142 "ואהבת לרעך כמוך"?!
פטהרי זה ע"ד המוזכר לעיל (ס"ח) בנוגע לפלפולא דאורייתא, שניתן למשה, ו"נהג בה טובת עין ונתנה לישראל":
צכיון שנתינת התורה ע"י הקב"ה היתה חלוקה באופן שפלפולא דאורייתא ניתן רק למשה, ואילו לכל בנ"י ניתנה כל שאר התורה – הרי מצד "ואהבת לרעך כמוך" לא הי' משה רבינו מחוייב ליתן לבנ"י פלפולא דאורייתא שניתן לו בלבד; ורק מצד התכונה והעבודה המיוחדת של "טוב עין", נתנה לישראל.
צאוזהו הענין של אהבת חנם – שגם מה שיהודי משיג ע"י יגיעה בעבודתו, הרי הוא משתף בזה יהודים נוספים, כאמור, שהעבודה ד"העוסק בתורה ובגמילות חסדים" היא באופן ש"מתפלל עם הציבור", והיינו, שתפלתו היא עם העסק בתורה ובגמ"ח, לשתף בזה את הציבור כולו.
צב260
וע"י העבודה באופן של אהבת חנם, מתבטל ענין הגלות שבא מצד שנאת חנם ("מדה כנגד מדה") – "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".
וע"י העבודה באופן של אהבת חנם, מתבטל ענין הגלות שבא מצד שנאת חנם ("מדה כנגד מדה") – "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".
צגיא. וזוהי גם השייכות לי"ט כסלו – כיון שבאופן כזה היתה עבודתו של רבינו הזקן:
צד"העוסק בתורה" – הי' אצל רבינו הזקן באופן ד"המקיים את התורה מעוני"1143, וכידוע הסיפור1144 שבהיותו אצל המגיד ממעזריטש (שי"ט כסלו הוא יום ההילולא שלו), הי' במצב של עניות ודחקות איומה, עד כדי כך, שהיתה לו רק כתונת (חולצה) אחת, וכאשר הוצרך לכבסה (בעצמו, כיון שלא הי' לו מעות לכבסה ע"י אחרים – אפילו סכום פעוט שהי' דרוש אז עבור כביסה (כפי שנקרא כאן: "לאָנדרי")), הי' הולך אל הנהר לכבסה, וכדי שיוכל לנצל את הזמן לעסוק בתורה, הנה בשעת מעשה הי' יושב בתוך הנהר מכוסה במים, כיון שלא הי' לו בגד אחר לכסות את עצמו!
צהובאופן כזה זכה לקבל תורתו מרבו – עד כמה שהי' צריך לקבל מרבו.
צוועד"ז בנוגע להעסק בגמילות חסדים – כפי שמביא רבינו נשיאנו1145 מאמר הצ"צ אודות המס"נ של רבינו הזקן לנתק את עצמו ("אָפּרייסן זיך") מהדביקות באלקות, כדי לעשות טובה ליהודי אפילו בגשמיות.
צזוכידוע הסיפור1146 שרבינו הזקן הפסיק פעם בתפלת יוהכ"פ, והלך לקצה העיירה לבית אשה יולדת שאף א' לא הי' שם להשגיח ולעזור לה להכין דבר מאכל (להיותה במעמד ומצב שהי' מותר לה לאכול ביוהכ"פ), ובשביל זה הפסיק רבינו הזקן באמצע תפלתו, לא רק ביום רגיל בשנה, אלא ביום הכיפורים, כדי לעשות טובה בגשמיות לאשה בישראל – שזהו אמיתית הענין ד"העוסק .. בגמילות חסדים".
צחוכל זה הי' אצלו באופן ד"טוב עין הוא יבורך כי נתן גו'" – שלא השאיר זאת לעצמו בלבד, ומזה יומשך בדרך ממילא ובדרך מקיף לתלמידיו ולההולכים בעקבותיו, אלא נתן זאת באופן של פנימיות, שיגיע לתלמידיו ותלמידי תלמידיו, לההולכים בעקבותיו, ולכל אחד ואחת מישראל עד סוף כל הדורות, ועד שיגיע גם "חוצה".
צט261
וזהו הטעם שברובא דרובא של מאמרי י"ט כסלו הובאה דרשת חז"ל על הפסוק "פדה בשלום נפשי", "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור וכו'" – כיון שבזה מתבטא ענינו של י"ט כסלו.
וזהו הטעם שברובא דרובא של מאמרי י"ט כסלו הובאה דרשת חז"ל על הפסוק "פדה בשלום נפשי", "כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור וכו'" – כיון שבזה מתבטא ענינו של י"ט כסלו.
קיב. וכאשר נזכרים בסיפורים אודות קדושי עליון, נשיאי ישראל – הרי זה ע"ד "הימים האלה נזכרים ונעשים"1147, שהכוונה בזה היא כדי שיהיו "נעשים", שכל אחד מאתנו ילמד מזה בנוגע לענינו:
קאכל אחד מישראל, כל מה שמשיג ע"י עבודתו ויגיעתו – אין לו להסתכל על זה כדבר המיועד אליו בלבד, כך, שיכול "להתפלל" להקב"ה ביחידות, אלא עליו להיות "מתפלל עם הציבור" דוקא,
קבוכדאיתא בקהלת יעקב1148 (לבעל מחבר ספר מלוא הרועים) ש"צבור" ר"ת צדיקים בינונים ורשעים, והיינו, שהוא"ו מחבר את ג' האותיות (ג' סוגים הנ"ל) שלא יהיו אותיות נפרדות, אלא תיבה אחת – "צבור",
קגוב"צבור" זה – לא רק בהסוג דצדיקים ובינונים, אלא גם בהסוג שנרמז באות ר' – הרי הוא ממשיך את התורה והגמ"ח שהשיג ע"י עבודתו באופן ד"העוסק".
קדוזוהי ההכנה למעמד ומצב ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" – תחילה "כאילו פדאני" (בכ"ף הדמיון), כיון שפועל גאולה פרטית של יהודי זה שכבר הגיע לזה, ואח"כ נמשכת ההשפעה על אלו שנמצאים בסמיכות אליו וגם בריחוק ממנו, ועד שההשפעה מגעת לרוב בנ"י, ועי"ז נעשה לא רק "כאילו פדאני", אלא "פדאני" בפועל – בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
קה* * *
קויג. אע"פ שתכלית הענין ד"פדה בשלום נפשי" הוא שלא יהי' באופן של נצחון, שאז ישנו "מנצח" ו"מנוצח", אלא באופן של שלום (כנ"ל ס"ב) – הרי ענין ה"שלום" גופא מוכיח שישנם כאן שני ענינים שהם הפכיים זמ"ז:
קזכאשר ישנם שני דברים שהם בקירוב זה לזה, אזי לא שייך לומר שעושים שלום ביניהם; וגם כאשר ישנם שני דברים שהם בריחוק זה מזה, אבל אינם הפכיים זמ"ז – אזי שייך לומר על זה הלשון קירוב, אבל לא הלשון שלום; ורק בשני דברים הפכיים שייך הלשון "שלום".
קח262
וכתורת המגיד1149 בפירוש מאמר המדרש1150 על הפסוק1151 "עושה שלום במרומיו", "מיכאל שר של שלג (מים1152) וגבריאל שר של אש, ואין מכבים זה את זה", כיון שהקב"ה "עושה שלום במרומיו", וכפי שמביא גם רבינו הזקן באגה"ק1153 – שבזה מודגש שענין השלום שייך בדברים הפכיים, כמו שלג ואש או מים ואש.
וכתורת המגיד1149 בפירוש מאמר המדרש1150 על הפסוק1151 "עושה שלום במרומיו", "מיכאל שר של שלג (מים1152) וגבריאל שר של אש, ואין מכבים זה את זה", כיון שהקב"ה "עושה שלום במרומיו", וכפי שמביא גם רבינו הזקן באגה"ק1153 – שבזה מודגש שענין השלום שייך בדברים הפכיים, כמו שלג ואש או מים ואש.
קטומזה מובן, שכן הוא גם בענין ד"פדה בשלום נפשי", שלפני שפועלים ענין השלום, הרי הם דברים הפכיים.
קייד. ויובן הביאור בזה – דלכאורה איך שייך שיהי' ענין כזה (דברים הפכיים שצריך לעשות שלום ביניהם) אצל איש ישראל – ממה שמצינו כן למעלה, ומזה מובן גם בנוגע לבנ"י – "עמך כולם צדיקים"1154, ו"צדיקים דומים לבוראם"1155:
קיאבנוגע למלאכים – הרי מיכאל הוא מלאך של מים ושלג, וגבריאל הוא מלאך של אש, שהם הפכיים זמ"ז, כנ"ל.
קיבולהעיר גם ממ"ש הרמב"ם במורה נבוכים1156 ש"מלאך" קאי גם על כחות הטבע, והרי גם בכחות הטבע ישנם כוחות הפכיים, ובכללות: הכחות שמביאים לידי חיבור ודיבוק ענינים שונים – נקראים בשם "מים", והכחות שמפרידים ענינים – נקראים בשם "אש", גבורה וצמצום.
קיגוכמו"כ יש אצל בנ"י ב' אופני עבודה: העבודה ד"סור מרע" – לברוח מכל דבר שאינו טוב, שזהו כללות הענין דמצוות לא-תעשה; והעבודה ד"עשה טוב" – לרדוף לעשות כל מה שצריך לעשות, שזהו כללות הענין דמצות עשה.
קידוהרי כל בנ"י חייבים בשני הקוין ד"סור מרע ועשה טוב", הן במצוות עשה והן במצוות לא-תעשה, אלא, שישנו הענין ד"מצוה דהוי זהיר בה טפי"1157: יש כאלו שמצד תכונות נפשם יש להם חיות ולהט יותר בענין דעשיית טוב, ויש כאלו שמצד תכונות נפשם יש להם חיות ולהט יותר בענין דסור מרע, שמירת הלא-תעשה.
קיהולדוגמא: יש אנשים שמטבעם הם שמחים, והם להוטים יותר אחר
קיו263
"עשה טוב"; ויש אנשים שיש להם טבע של מרה-שחורה, והם להוטים יותר אחר "סור מרע".
"עשה טוב"; ויש אנשים שיש להם טבע של מרה-שחורה, והם להוטים יותר אחר "סור מרע".
קיזומזה נמשך גם בפשטות בנוגע לחיפוש משרה – שפלוני מחפש משרה של "גבאי-צדקה", לחלק צדקה לעניים או גמילות-חסדים גם לעשירים, ופלוני מחפש משרה של "שוטר ב"ד", למלא את הפס"ד של ב"ד ליתן מלקות, או שאר העונשים שפוסק ב"ד בישראל ע"פ תורה; והרי החיוב לדון בדיני עונשין הוא גם ענין בתורה, כמו ענין הצדקה, ואעפ"כ, יש כאלו שמצד תכונות נפשם חפצים הם ב"עשה טוב" ולהקל, ויש כאלו שמצד תכונות נפשם חפצים הם ב"סור מרע" ולהחמיר. – שניהם מקיימים את כל המצוות, אלא החילוק הוא במה הוא עיקר החיות שלהם, ואצל כל אחד הרי זה בגלל רצונו לקיים המצוה שבדבר.
קיחוזהו גם החילוק בין שני הדרכים לבוא להכרה בגדלות השם ושפלות האדם – לימוד המוסר ולימוד החסידות1158:
קיטהסדר דלימוד המוסר הוא בענין ד"סור מרע" – כיצד להזהר ולהשמר ממדות בלתי-רצויות והנהגות בלתי-רצויות, ואח"כ גם בנוגע למדות טובות שצריך לדבוק בהם, אבל עיקר ההתעניינות, החיות והלהט הוא – כיצד להזהיר ולשמור יהודי ממדה בלתי-רצוי',
קכואכן, "הוכח תוכיח את עמיתך"1159 – וכפי שמביא אדמו"ר הזקן בסוף אגה"ק1160: "אפילו מאה פעמים"1161 – הרי זו מצות עשה מן התורה;
קכאאבל, יש כאלו שעיקר החיות והלהט שלהם הוא בדברי רבינו הזקן בפרק "לב" בתניא בנוגע לקיום מצות אהבת ישראל, ובאופן שגם אם לא יצליח כו', "לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים" – שזוהי מצות עשה: "ואהבת לרעך כמוך", כמו "הוכח תוכיח את עמיתך".
קכבטו. וכיון שב' ענינים הנ"ל, אף ששניהם בקדושה, הרי הם הפכיים זמ"ז – צריך לעשות שלום ביניהם, כשם שהקב"ה "עושה שלום במרומיו", בין מלאך של מים ושלג למלאך של אש, גבורה ודין.
קכגואופן עשיית השלום ביניהם הוא – ע"י קו האמצעי שהוא נוטה לקו הימין (כלשון הזהר1162), היינו, שגוברת ומכרעת הנטי' שעיקר החיות והלהט יהי' ב"עשה טוב", להקל ולהטיב,
קכד264
שאז – כלשון התניא – "לא הפסיד": כאשר עוסק ב"הוכח תוכיח", הנה אם יש בזה ענין בלתי-רצוי, נמצא, שגרם עינוי ליהודי ("געמאַטערט אַ אידן"); אבל כאשר עוסק ב"ואהבת לרעך כמוך", הרי גם אם לא יצליח למלא את תכלית הכוונה בזה, "לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים".
שאז – כלשון התניא – "לא הפסיד": כאשר עוסק ב"הוכח תוכיח", הנה אם יש בזה ענין בלתי-רצוי, נמצא, שגרם עינוי ליהודי ("געמאַטערט אַ אידן"); אבל כאשר עוסק ב"ואהבת לרעך כמוך", הרי גם אם לא יצליח למלא את תכלית הכוונה בזה, "לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים".
קכהועפ"ז מובן הענין ד"פדה בשלום נפשי" – ענין של שלום, ושלום בין שני הפכים, וכאמור, שזהו ע"י קו האמצעי, שנוטה כלפי חסד, ועי"ז נעשה ענין של שלום, שהוא "כלי מחזיק ברכה"1163 – ברכתו של הקב"ה, שהיא המשכת הענין ד"עשה טוב".
קכווהיינו, שענין השלום הוא באופן שהלכה כבית הלל: אע"פ ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"1164, ואכן יש ענינים שבהם הלכה כבית שמאי1165, מ"מ, ברובא דרובא נפסקת ההלכה כבית הלל – להקל ולהתיר, וכהביאור1166 בלשון "היתר", "שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה'", אלא יכולים להעלותו לקדושה – בבחינת "מתפלל עם הציבור" (כולל גם האות ר' ד"צבור", כנ"ל סי"ב).
קכזטז. וזהו גם נקודת הלימוד מי"ט כסלו:
קכחהן אמת שלפני זה הי' אופן ומצב של שני הפכים שלא התאחדו ביניהם – פעל י"ט כסלו שיהי' שלום בין מלאך של מים ומלאך של אש, ע"י קו האמצעי שנוטה כלפי חסד.
קכטוזהו גם מה שבגאולה העתידה נאמר1167 "ברחמים גדולים אקבצך" – שגם ענין הרחמים הוא בקו האמצעי, והרי הגאולה העתידה תהי' באופן שלא זו בלבד ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"23; ענין זה יהי' באופן של עראי, ואילו מה שישאר בקביעות הוא – "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"1168, כמבואר בארוכה באגה"ק1169 שלעתיד לבוא תהי' העבודה באופן של עלי' "מחיל אל חיל"1170 בקדושה גופא.
קלובאופן כזה צריכה להיות גם ההכנה לזה בימי הגלות – שעיקר ההשתדלות היא בהענין ד"עשה טוב", ואילו הענין ד"הוכח תוכיח" אינו אלא במקום ההכרח כו'.
קלא265
וכאמור, שההלכה היא כבית הלל, "שנוחין ועלובין היו"73, ובהתאם לכך צריכה להיות ההנהגה כמ"ש באגה"ק ד"ה קטנתי8: "לבלתי רום לבבם מאחיהם .. רק להשפיל רוחם .. בנמיכת רוח כו'".
וכאמור, שההלכה היא כבית הלל, "שנוחין ועלובין היו"73, ובהתאם לכך צריכה להיות ההנהגה כמ"ש באגה"ק ד"ה קטנתי8: "לבלתי רום לבבם מאחיהם .. רק להשפיל רוחם .. בנמיכת רוח כו'".
קלבועי"ז נעשה "הליכות עולם לו"1171 – שממשיכים את הקב"ה בעולם, שיהי' ניכר שזהו עולם ש"בעל-הבית" שלו הוא הקב"ה – "מלך שהשלום שלו"1172, והוא ממשיך בעולם שלום ושלימות, להתברך בכל המצטרך, "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"1173.
קלג* * *
קלדיז. כאשר צריכים לפעול שלום ("פדה בשלום נפשי") בין דברים שמצד טבעם הם הפכיים, הרי רואים בפועל, שככל שמקדימים לפעול בזה, אזי הפעולה היא בנקל יותר.
קלהוכמובן גם מהמאמר "הרגל נעשה טבע"1174, שכן, ככל שמתרגלים יותר בסדר-חיים מסויים ובהנהגה מסויימת, קשה יותר לפעול שינוי בעצמו, ועאכו"כ להעתיק את עצמו להנהגה הפכית.
קלוולכן, ביותר וביותר צריכה להיות ההשתדלות בזה בנוגע לתלמידים ומחונכים ומושפעים, שצריכים להעמיד את עצמם ולקבוע את דרכם בחיים, שלכן, החינוך שיעניקו להם יהי' בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו (שיפעל ש)גם כי יזקין לא יסור ממנה"1175 (כפי שמתחיל רבינו הזקן את החלק השני של ספר התניא, הנקרא בשם חינוך קטן).
קלזומזה מובן עד כמה גדולה האחריות והתביעה מאלו שעוסקים בחינוך – שצריך להיות על טהרת הקודש, לא רק בלימודי קודש, אלא גם בלימודי חול, כיון שהלימוד יכול להיות באופן שעי"ז יתוסף אצל הילד הכרה בבורא העולם ובהנהגת העולם בהשגחה פרטית; בקיום הציווי "ואהבת לרעך כמוך", ושלילת הפכו, "דעלך סני לחברך לא תעביד"1176, וכיו"ב – כיון שביכלתם לפעול הענין ד"חנוך לנער גו'" במיעוט יגיעה לגבי מה שדרוש כדי לשנות יהודי בן שמונים שנה.
קלח– גם מי שבמשך שמונים שנה הי' צדוקי, נדרש ממנו להיות צדיק גמור1177; אבל אעפ"כ, אין להשוות את העבודה לאחרי שבמשך
קלט266
שמונים שנה הי' צדוקי, רחמנא ליצלן, למעמד ומצב של התחלת החינוך מלכתחילה בדרך של "פדה בשלום נפשי".
שמונים שנה הי' צדוקי, רחמנא ליצלן, למעמד ומצב של התחלת החינוך מלכתחילה בדרך של "פדה בשלום נפשי".
קמועד"ז בנוגע לתלמידים עצמם:
קמאנוסף על ההשפעה שהתלמידים מקבלים ממוריהם, ישנו גם הענין שהם גם מחנכים את עצמם.
קמבובפרט במדינת ארצות-הברית, שהילדים הם "בעלי-בתים" על עצמם (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) ודי בכך שאינם מעיזים-פנים כנגד הוריהם, ו"כיבוד ההורים" הוא ענין ששומרים במדידה והגבלה... שלא יהי' יתר על המדה ("ניט איבערכאַפּן די מאָס") ח"ו – כפי שהוא ע"פ דין, שהענין דכיבוד אב ואם הוא בממונו של האב, על חשבונו של האב וכו'1178.
קמג(כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) דבר זה אסור לספר בארצות-הברית, אבל בלאה"כ כך היא ההנהגה.
קמדובחינוך זה שהילדים מחנכים את עצמם – עליהם לדרוש מעצמם יותר ממה שיהודי מבוגר ויהודי זקן דורש מעצמו, כיון שאצלם לא קיים הענין ד"הרגל נעשה טבע", ולכן נקל יותר להעמיד את עצמם בדרך הישר והטוב, "ישר יחזו פנימו"1179.
קמהוכיון שהם צריכים לדרוש מעצמם יותר, הרי זה גופא ראי' שניתנו להם כחות מרובים יותר שיוכלו להשיג זאת.
קמויח. וזהו גם א' מעניני י"ט כסלו:
קמזידוע שרבותינו נשיאינו – החל מהבעש"ט ותלמידיו, ואח"כ רבינו הזקן ורבותינו נשיאנו ממלאי מקומו – השתדלו והתמסרו במיוחד בנוגע לחינוך על טהרת הקודש1180,
קמחוכידוע1181 שהבעש"ט קודם התגלותו הי' עוזר למלמד, והי' מוליך ילדי ישראל ל"חדר" ומלמדם לומר "אמן יהא שמה רבא", וגם הי' שומר עליהם מפני כלב כפשוטו, שלא יארע להם דבר בלתי-רצוי גם בגשמיות, וכידוע ששיטת הבעש"ט היא לדאוג גם לטובה גשמית עבור יהודי (כנ"ל סי"א),
קמטועד"ז מצינו אצל רבינו הזקן, בעל הגאולה והשמחה, ורבותינו
קנ267
נשיאינו ממלאי מקומו, שהתמסרו במיוחד בנוגע לחינוך על טהרת הקודש, וכפי שראינו גם אצל רבינו נשיאנו בבואו לארצות-הברית.
נשיאינו ממלאי מקומו, שהתמסרו במיוחד בנוגע לחינוך על טהרת הקודש, וכפי שראינו גם אצל רבינו נשיאנו בבואו לארצות-הברית.
קנאיט. ולכן, תבוא עליהם ברכה – על כל אלו שמתעסקים בחינוך על טהרת הקודש של אחרים, ותבוא עליהם ברכה – על כל אלו שמתעסקים בחינוך על טהרת הקודש של עצמם.
קנבוכמדובר כמ"פ1182 שהמושג של "צעיר" אינו נקבע לפי מה שנרשם ב"תעודת-הלידה" שנולד לא מזמן, אלא "צעיר" הוא מי שאינו רוצה להיות "זקן", ובמילא מרגיש את עצמו כ"צעיר", ואז נותן לו הקב"ה כחות שיוכל להיות "צעיר", ובודאי ינצלו "צעירים" אלו את הכחות שהקב"ה נותן להם כדי לחנך את עצמם, את הסביבה, בכל מקום שידם מגעת, בחינוך על טהרת הקודש.
קנגובלשון הכתוב: "חנוך לנער על פי דרכו" – דקאי על כללות ישראל, "כי נער ישראל ואוהבהו"1183, וגם על כל אחד מישראל ביחוד – "גם כי יזקין לא יסור ממנה", לילך במשך שבעים-שמונים שנה בדרך הישר והטוב, בדרך התורה והמצוה.
קנדועי"ז תומשך הצלחה בכל מעשה ידיהם – שיהיו "זרע ברך הוי'"1184, שיגרמו נחת עבור ההורים, נחת עבור המורים, ונחת עבור עצמם, שכל זה נעשה עי"ז שגורמים נחת רוח למעלה – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"1185.
קנהכ. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
קנוכיון שנמצאים כאן תלמידים של "תלמוד תורה", ישיבות קטנות וישיבות גדולות, ו"תלמידים" כאלו שמבלי הבט על מספר שנותיהם לפי "תעודת-הלידה" החליטו בעצמם שהם "צעירים" – יאמרו כולם ביחד "לחיים", וינגנו ביחד ניגון שמח, וילכו כולם יחדיו בדרך הטוב והישר בלימוד תורת החסידות והנהגה בדרכי החסידות, וילכו בקרוב ממש לקבל פני משיח צדקנו.
קנז[לאחרי שניגנו ניגון שמחה, והניגון "כי אנו עמך", צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א שינגנו את הניגון החדש – "סטאַוו-יאַ-פּיטו"].
קנח* * *
קנט268
כא. ע"פ האמור לעיל (ס"א) בענין "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה", היינו, שכל מאורע למטה הוא בגלל גזירה מלמעלה, ועאכו"כ בנוגע לנשיא בישראל, שאף א' אינו שולט עליו, אא"כ יש גזירה מלמעלה – צריך להבין:
כא. ע"פ האמור לעיל (ס"א) בענין "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה", היינו, שכל מאורע למטה הוא בגלל גזירה מלמעלה, ועאכו"כ בנוגע לנשיא בישראל, שאף א' אינו שולט עליו, אא"כ יש גזירה מלמעלה – צריך להבין:
קסאיך יתכן שלמטה האשימו את רבינו הזקן שרצונו להיות קיסר ומלך בישראל, כידוע1186 מה שכתבו ב"מסירה" למלכות ע"ד איסוף הכספים עבור כולל חב"ד בארץ ישראל, שרצונו להיות מלך בישראל, ולמטרה זו שולח כספים לארץ ישראל?
קסאכאשר ישנה מסירה כזו למטה, הרי זה סימן שיש ענין כזה גם למעלה, וכאמור לעיל (ס"ג) שאין זה באופן שמחברים סתם ענינים שאין להם שייכות, אלא זהו ענין של "השתלשלות", היינו, שהענין כפי שהוא למעלה, נמשך למטה, וא"כ, מהו פשר הדברים למעלה בנוגע ל"מסירה" זו?!
קסבכב. ויובן בהקדם הענין שנשיא בישראל נקרא בשם ראש ומוחין שבישראל, כאמור לעיל (ס"ג) שכל בנ"י הם כמו גוף אחד, ונשיאי ישראל, מנהיגי העדה, מנהיגי ישראל, הם בדוגמת ה"ראש" של הגוף:
קסגא' החילוקים בין הראש לשאר אברי הגוף הוא – שבראש מרוכזים כל הענינים בחוזק, בה בשעה שבשאר חלקי הגוף נמצאים הם באופן של חלישות ועירוב עם ענינים נוספים.
קסדעיקר החיות, השכל והמחשבה, הראי' ושאר החושים הנעלים, נמצאים בראש, ומהראש פועלים הם על שאר אברי הגוף, אבל, ביד או ברגל ניכרים הם באופן של חלישות בלבד.
קסהולדוגמא: מכח הכתיבה שביד יכולים גם לידע אם האדם הוא בר-שכל, שלכן כותב בידו עניני שכל, ועד שיכולים לידע זאת גם מכח ההילוך שברגל, שכאשר הולך למקום שצריך לילך, ובורח ממקום שצריך לברוח, הרי זה סימן שהוא אדם שמתנהג ע"פ שכל; אבל, אין זה בדומה לאופן התגלות השכל בראש, לא רק בעינים, אלא בעיקר במוח שבראש, ששם הוא עיקר משכן השכל, ואילו בשאר האברים נמשכת ונשפעת רק הארה באופן של חלישות בלבד.
קסוומזה מובן גם בנוגע לנשיאי ישראל – שאצלם נרגש בגלוי ובתוקף מה שנדרש מכל אחד מישראל, אלא שאצלו הרי זה יכול להיות
קסז269
באופן שבקושי ניתן להבחין בכך, ורק בזמנים מיוחדים ובפעולות מיוחדות, ואילו אצל נשיא בישראל, שהוא ה"ראש" של ה"גוף" דכל בנ"י, הרי זה ניכר בגלוי ובצורה בולטת.
באופן שבקושי ניתן להבחין בכך, ורק בזמנים מיוחדים ובפעולות מיוחדות, ואילו אצל נשיא בישראל, שהוא ה"ראש" של ה"גוף" דכל בנ"י, הרי זה ניכר בגלוי ובצורה בולטת.
קסחכג. אחת הנקודות הנדרשות מכל אחד מישראל היא – שלא להתפעל מהעובדה ש"אתם המעט מכל העמים"1187, ולהתנהג ע"פ התורה והמצוה אע"פ שכל האומות שמסביב אינם מתנהגים כך.
קסטבאים ליהודים בטענה: כיצד הנך יכול לסגור את החנות בשבת, בה בשעה שזהו יום-התשלום, היום שבו משלמים שכר העבודה של כל השבוע, ובו הי' יכול להיות כל הפדיון ("די גאַנצע לייזונג") של החנות, דוקא ביום זה מצַווה עליך השולחן-ערוך לנעול את דלת החנות?!
קעועד"ז בנוגע לאכילת כשרות, ובנוגע לכללות שמירת התורה והמצוות – עובדה שמעמידה אותך במצב גרוע בתחרות קשה לגבי שאר האומות שמסביב.
קעאוזהו מה שתובעים מיהודי – שלא יהי' נתון תחת מרותם של האומות שמסביב, אלא שיזכור ש"אתה בחרתנו מכל העמים"1188.
קעבכל האומות זקוקים לפתוח את החנות בשבת, ולולי זאת, יחסר להם בפרנסה, ולא עוד אלא ש"עכו"ם ששבת חייב מיתה"1189; ואילו אצל בנ"י הרי זה להיפך: אם יהודי אינו שומר שבת ח"ו – דינו כמו "עכו"ם ששבת"; ואילו שמירת שבת, אכילת כשרות ושמירת טהרת המשפחה – מביאה לידי הוספה בפרנסה, ובבריאות הילדים, גם בגשמיות.
קעגבסגנון אחר: יהודי אינו נתון תחת מרותם של חוקי הטבע וחוקי המסחר, אלא הוא נעשה מושל ושולט עליהם.
קעדוזהו תוכן הפתגם המפורסם של רבינו נשיאנו1190: "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות", וכאשר הנשמה מתנהגת ע"פ התורה והמצוה, אין זה באופן שאינו נוגע לגוף, אלא הנשמה מנהיגה את הגוף באופן שגם הגוף יתנהג ע"פ התורה והמצוה, ועי"ז נגאל גם הגוף מגלות ושעבוד מלכיות.
קעהוענין זה אינו בבחינת "הידור מצוה", אלא כל קיום התורה והמצוה תלוי ב"הנחה" שיהודי אינו נתון תחת המרות של חוקי הטבע; ה"חוקה" שלו היא חוקי התורה, עד לפס"ד השולחן-ערוך.
קעו270
אבל, בשביל זה דרושה הקדמה – שיזכור שהוא בן מלך, שהרי "כל ישראל בני מלכים הם"1191, בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן אינו נתון תחת מרותם של ע' השרים, מלאכי מרום שמהם נמשכים כל סדרי המלכויות בעולם, ואפילו השר היותר גדול מכל ע' השרים, השר היושב ראשונה במלכות, אינו בעה"ב עליו, כיון שאינו זקוק אליו, אלא הוא הולך ישירות – "ישר יחזו פנימו"88 – אל המלך, להיותו בן מלך, ובנו של מלך אינו צריך משיחה1192, כיון שבדרך ממילא הרי הוא ממלא מקומו של אביו [ורק בענין המלוכה למטה אי אפשר שיהיו שני מלכים1193, משא"כ למעלה, הרי הקב"ה הוא מלך, והוא אומר שגם כל ישראל מלכים הם (כדאיתא בהקדמת התקו"ז1194)].
אבל, בשביל זה דרושה הקדמה – שיזכור שהוא בן מלך, שהרי "כל ישראל בני מלכים הם"1191, בנו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן אינו נתון תחת מרותם של ע' השרים, מלאכי מרום שמהם נמשכים כל סדרי המלכויות בעולם, ואפילו השר היותר גדול מכל ע' השרים, השר היושב ראשונה במלכות, אינו בעה"ב עליו, כיון שאינו זקוק אליו, אלא הוא הולך ישירות – "ישר יחזו פנימו"88 – אל המלך, להיותו בן מלך, ובנו של מלך אינו צריך משיחה1192, כיון שבדרך ממילא הרי הוא ממלא מקומו של אביו [ורק בענין המלוכה למטה אי אפשר שיהיו שני מלכים1193, משא"כ למעלה, הרי הקב"ה הוא מלך, והוא אומר שגם כל ישראל מלכים הם (כדאיתא בהקדמת התקו"ז1194)].
קעזכד. ובענין זה יש חילוק בין כל אחד מישראל לנשיא בישראל:
קעחאצל כל אחד מישראל – נרגש הדבר בשעה שמקבל על עצמו עול מלכות שמים שלימה בתחלת היום, אבל לאחרי כן, במשך היום, בעסקו בלימוד התורה ואח"כ בגמילות חסדים, "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"29 – אזי הקבלת עול מלכות שמים היא בהעלם אצלו.
קעטאבל נשיא בישראל, שהוא כמו ה"ראש" של כל הגוף – שבו נמצא השכל לא רק כמו ברגל, שרק בשעה שמתחיל לילך אזי ניכר אם הליכתו היא ע"פ שכל, ועד"ז בנוגע לכתיבה ביד, אם היד כותבת עניני שכל או שטויות, ואילו בראש נמצא השכל ומשוטט כח המחשבה תמיד – נרגש אצלו הענין דקבלת עול מלכות שמים בתמידות ובתוקף ("אין אַ שטורעם'דיקן אופן") במשך כל היום.
קפומזה מובן בנוגע לרבינו הזקן, שבמשך כל היום כולו עמד בדרגא כזו שבנוגע לעניני תומ"צ אין עליו שום שליטה, בידעו שהוא ממלא את השליחות של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ו"שלוחו של אדם כמותו"1195, אלא, שבשליחות זו ישנו גם הענין ד"דרשו את שלום העיר גו' והתפללו בעדה גו' כי בשלומה יהי' לכם שלום"1196, ו"דינא דמלכותא דינא"1197, אבל, זהו רק בגלל שכן הוא פס"ד השו"ע, והיינו, שמקיים זאת לא בגלל
קפא271
"דינא דמלכותא", אלא בגלל שפס"ד השו"ע הוא ש"דינא דמלכותא דינא" הוא דין ע"פ תורה.
"דינא דמלכותא", אלא בגלל שפס"ד השו"ע הוא ש"דינא דמלכותא דינא" הוא דין ע"פ תורה.
קפבונמצא, שמצד למעלה הי' רבינו הזקן מלך באמיתיות, כיון שעבודתו בתמידות היתה בדוגמת מלך ונשיא ש"אין על גביו אלא ה' אלקיו" (כדברי הגמרא במסכת הוריות1198); ומזה היתה יכולה להשתלשל המסירה למטה – באופן ד"ניבא ולא ידע מה ניבא" – שרצונו להיות מלך בישראל, כיון שמצד למעלה אכן הי' מלך ונשיא בישראל, ש"אין על גביו אלא הוי' אלקיו".
קפגכה. ועפ"ז יובן גם סיפור החסידים (ואף שלא שמעתיו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, הרי כיון שכך מספרים חסידים, ודאי יש לזה יסוד)1199, בנוגע לה"מסירה" הנ"ל על רבינו הזקן:
קפדכאשר בחנו את רבינו אצל רופא, פרופסור, שיבדוק תכונת ומהלך נפשו (כפי שנקרא כאן: "סייקאָ-אַנאַלעסיס"), הנה לאחרי שהפרופסור פגש את רבינו הזקן ודיבר עמו, מסר דו"ח, באמרו, שזהו אדם שיש לו תאוה גדולה ביותר ("אַ געוואַלדיקע תאוה") שאינו יכול להשיגה.
קפהומחוות-דעתו של הרופא הביאו ראי' לה"מסירה": מה כבר יכולה להיות התאוה של רבינו הזקן שאינו יכול להשיגה – הרי בודאי אינו להוט אחרי כסף או כבוד וכיו"ב, ועכצ"ל, שיש יסוד ל"מסירה" שרצונו להיות מלך בישראל, וכנראה זוהי ה"תאוה" שאינו יכול להשיגה.
קפוולאחרי שרבינו הזקן השתחרר מהמאסר, שאלו אותו לפשר הדבר: כיון שזוהי חוות-דעתו של רופא מומחה, הרי יש דברים בגו? והשיב, שזהו מצד עבודתו באופן ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ"1200, וכפי שמביא הצ"צ בשרש מצות התפלה1201, שהי' נשמע הלשון מרבינו הזקן בעת דביקותו: "איך וויל זע גאָר-ניסט, איך וויל ניט דיין גן-עדן (ג"ע התחתון וג"ע העליון), איך וויל ניט דיין עולם-הבא, איך וויל מערניט אַז דיך אַליין", וכיון שהקב"ה הוא אין-סוף ובלי-גבול, הרי זו תאוה שלעולם לא יוכל להשיגה.
קפזונמצא, שהרופא ניבא ולא ידע מה ניבא: הוא אמר את העובדה כפי שהיא (שיש לו תאוה שאינו יכול להשיגה), אלא שלא ידע במה דברים אמורים.
קפח272
וענין זה – ה"תאוה" ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", אפילו לא ג"ע (התחתון והעליון) ועוה"ב, כי אם "דיך אַליין" – הוא המעמד ומצב ש"אין על גביו אלא ה' אלקיו"; ומזה נמשך למטה המעמד ומצב של מלך ונשיא בישראל.
וענין זה – ה"תאוה" ד"מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ", אפילו לא ג"ע (התחתון והעליון) ועוה"ב, כי אם "דיך אַליין" – הוא המעמד ומצב ש"אין על גביו אלא ה' אלקיו"; ומזה נמשך למטה המעמד ומצב של מלך ונשיא בישראל.
קפטכו. וכאמור לעיל (סי"ב) – "הימים האלה נזכרים ונעשים":
קצמה שנדרש מאלו שמזכירים להם אודות הענין די"ט כסלו הוא – שהסיבה לכך שצריך להיות "דרשו את שלום העיר וגו'" וצריכים לקיים "דינא דמלכותא", היא, בגלל ש"דרשו את שלום העיר וגו'" הוא פסוק בירמי', ו"דינא דמלכותא דינא" הוא פס"ד בחושן-משפט, כמו כל דיני השו"ע, והוא מקיים זאת – לא בגלל שמתיירא מפני מישהו, שכן, "אין על גביו אלא הוי' אלקיו"; הוא ירא רק מהקב"ה, ולכן מקיים ציוויו של הקב"ה, כולל גם הציווי ש"דינא דמלכותא דינא", ו"דרשו את שלום העיר גו' והתפללו בעדה גו' כי בשלומה יהי' לכם שלום".
קצאובמילא מובן, שכאשר מדובר אודות שמירת שבת, טהרת המשפחה, גמילות חסדים, אכילת כשרות ומצות תפלה בכל יום – לא איכפת לו משום דבר; ומתנהג ע"פ ציווי הקב"ה, להיותו בבחינת "מלך" ש"אין על גביו אלא הוי' אלקיו".
קצבוזוהי ההוראה בעבודה לכל אחד ואחת – שכאשר צריכים לעשות או לא לעשות איזה דבר, הנה לכל לראש צריכים לבדוק כיצד צריכה להיות ההנהגה ע"פ שו"ע, ואם ע"פ שו"ע צריך לעשות זאת, הרי ברור הדבר ש"אינו מבקש אלא לפי כחן"1202, ונותנים לו את מלוא האפשרות שיוכל למלא רצון ושליחות ה' במילואה, ומתוך שמחה וטוב לבב, "עבדו את ה' בשמחה"1203, כדרישת תורת החסידות, ומתוך בריאות הגוף, בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, ובריאות הנשמה, למטה מעשרה טפחים.
קצג[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני", ניגון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, וניגון אדמו"ר מהר"ש].
קצד* * *
קצהכז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה קטנתי מכל החסדים וגו'.
קצואח"כ צוה לנגן ניגון הצ"צ.
קצז* * *
קצח273
כח. בנוגע לאגה"ק ד"ה קטנתי (הנ"ל במאמר1204) – צריך להבין:
כח. בנוגע לאגה"ק ד"ה קטנתי (הנ"ל במאמר1204) – צריך להבין:
קצטלשם מה מבאר אדמו"ר הזקן את הסדר ב"חסד דקליפה" – לכאורה הי' צריך לבאר רק את הסדר ב"בחי' ימין שבקדושה וחסד לאברהם שאמר1205 ואנכי עפר ואפר", ולסיים, שלכן צריך להיות "משים עצמו כשיריים .. לבלתי רום לבבם מאחיהם .. ומענה רך משיב חימה וכו'"; ולשם מה צריך להזכיר בכלל הסדר "בזלע"ז הוא ישמעאל חסד דקליפה"?
רכט. ויש לבאר זה – בהקדמה:
ראבתורה – יש שתי קצוות:
רבהתורה היא חכמתו של הקב"ה, ועד ש"נעלמה מעיני כל חי"1206, ורק "אלקים הבין דרכה"1207, כמ"ש1208 "ואהי' אצלו גו' שעשועים" – שזה נאמר על כל התורה כולה.
רגואח"כ "נסעה וירדה .. ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה .. בצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר" (כמבואר בתניא1209), ועד שגם ילד קטן בישראל יכול ללמדה – החל מלימוד "קמץ א אָ", ולאחרי כן לבוא גם להבנה והשגה בתורה לפי ערכו, וגם זה נחשב ללימוד התורה.
רד[ובפרטיות יותר – כמ"ש רבינו הזקן בתחלת הלכות תלמוד תורה: "מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה .. שנאמר1210 ולמדתם אותם את בניכם .. משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה וגו'1211 .. מעט מעט פסוקים פסוקים בעל פה .. (ו)בשנה הרביעית מלמדו אותיות התורה (הקריאה בנקודות וטעמים) כדי שירגיל עצמו לקרות בתורה בשנה חמישית, וכשיהי' בן שש או בן שבע .. מוליכו אצל מלמד התינוקות כו'", ונמצא, שמיד כאשר התינוק שייך להבנה והשגה – עוד קודם שהגיע לחינוך – צריך ללמדו תורה, שתהי' אצלו הבנה והשגה בתורה לפי ערכו].
רהוהרי מובן גודל ריחוק הערך בין שתי הקצוות שבתורה: מחד גיסא – התורה כפי שהיא למעלה, כמ"ש1212 "ויהי קול מעל לרקיע", ומבאר
רו274
רבינו הזקן1213 שקאי על התורה כפי שהיא "מעל לרקיע", ולמעלה יותר, "ואהי' אצלו גו' שעשועים", ורק "אלקים הבין דרכה"; ולאידך גיסא – הקצה השני, למטה מטה עד אין תכלית – לימוד תורה "מיראת הרצועה"1214 אצל ילד קטן שזה-עתה התחיל לדבר.
רבינו הזקן1213 שקאי על התורה כפי שהיא "מעל לרקיע", ולמעלה יותר, "ואהי' אצלו גו' שעשועים", ורק "אלקים הבין דרכה"; ולאידך גיסא – הקצה השני, למטה מטה עד אין תכלית – לימוד תורה "מיראת הרצועה"1214 אצל ילד קטן שזה-עתה התחיל לדבר.
רזל. ומשתי הקצוות בלימוד התורה – נמשך גם בענין המצוות:
רחבציווי "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"1215, הדיבור הראשון מעשרת הדברות (שכוללים כל תרי"ג מצוות, כפי שמבאר ר' סעדי' גאון1216), שכולל את כל עשרת הדברות1217, כמובן גם מדברי המדרש1218 שכל עשרת הדברות נאמרו בדיבור אחד, שזהו הציווי על אמונת ה' וכו'1219 – יש ב' קצוות:
רטתכלית העילוי – כהפירוש בקבלה וחסידות1220 שהו"ע היציאה מכל הענינים ד"מצרים", לא רק מצרים כפשוטו, "ערות הארץ"1221, אלא גם "מצרים" מלשון מיצרים וגבולים, והיינו, לצאת מכל המדידות וההגבלות, עד שכל מציאותו אינה אלא אלקות – "אין עוד מלבדו"1222.
ריולאידך גיסא – הקצה הכי תחתון שאין תחתון למטה הימנו בענין "אנכי הוי' אלקיך" גופא – כמ"ש הראב"ד על דברי הרמב"ם1223 שהאומר על הבורא "שהוא גוף ובעל תמונה" נקרא "מין": "כמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה",
ריאכלומר: לא רק נער קטן בישראל שלומד מ"ש "יד ה'" "עיני ה'" כפשוטו, הנה אף שלכאורה הרי זה היפך אמונת האחדות, מ"מ, מצד מעמדו ומצבו, הרי גם באופן כזה הרי הוא מקיים מצות אמונת הבורא, אלא יתירה מזה: "בזו המחשבה" של הגשמת הבורא הלכו גם "כמה גדולים וטובים ממנו" (מהרמב"ם), שהיו צדיקים וכו' – לא רק בקיום מצות תפילין, אלא גם במצות האמונה והיחוד.
ריבוהרי מובן גודל ריחוק הערך בין תכלית הידיעה באמונת ואחדות
ריג275
ה', באופן ד"תכלית הידיעה שלא נדעך"1224, עד שאפילו ע"י חכמה עילאה "לית מחשבה תפיסא בי'"1225, ובין תחתית המדרגות באמונת ואחדות ה' באופן של הגשמה.
ה', באופן ד"תכלית הידיעה שלא נדעך"1224, עד שאפילו ע"י חכמה עילאה "לית מחשבה תפיסא בי'"1225, ובין תחתית המדרגות באמונת ואחדות ה' באופן של הגשמה.
רידועד"ז בשאר המצוות, כמו מצות תפילין – שעל זה אמרו רז"ל1226 "הוקשה כל התורה כולה לתפילין", ד"אמר קרא1227 והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ה' בפיך", דקאי ביחוד על מצוות התורה, שהרי מפסוק זה למדים ש"לא הוכשר במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד", "מן המותר בפיך"1228 – שגם בה מצינו שתי קצוות:
ריהקיום מצות תפילין בתכלית העילוי – ע"ד סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר1229 אודות רבינו הזקן, בעל הגאולה והשמחה, בעת שהביאו אותו לחקירה ודרישה ב"טיינע-סאָוועט", ששם נחקר ע"י הממשלה להחליט אם מגיע לו עונש מות, רח"ל, שכאשר נכנס לחדר בהיותו מעוטר בתפילין, הנה כל הפקידים שהיו נוכחים בחדר – אותם פקידים שהיו אמורים לחקור ולדרוש אותו – מי שישב לא הי' יכול לעמוד, ומי שעמד לא הי' יכול לישב, מרוב הפחד שנפל עליהם בשעה שהביטו על רבינו הזקן, וכאשר שאלו אח"כ את רבינו הזקן לפשר הדבר, השיב, שמקרא מלא דיבר הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"1230, ודרשו בגמרא1231: "אלו תפילין שבראש", והרי ענין זה הי' מצד מצות הנחת תפילין, שכן, אילו הי' זה בלילה (שאינו זמן תפילין1232), או שהתפילין לא היו מונחים על הראש במקום הראוי לקיום המצוה, אזי לא הי' הענין ד"וראו גו' ויראו", וזהו אופן קיום מצות תפילין בתכלית העילוי.
ריוויש גם קיום מצות תפילין כפשוטה, ועד להמובא בפוסקים מדברי המדרש1233 "מעשה בתלמיד אחד שהפקיד מעותיו אצל אחד שהי' מניח תפילין, כשתבע בו אמר להד"מ, אמר לי' אותו תלמיד, לא לך הפקדתי, אלא לתפילין שעל ראשך", היינו, שמשתמש בתפילין כדי להשיג ממון בדרך של רמאות, היפך התורה והמצוה, היפך השו"ע.
ריז276
ועד שנמשך ב"עקבתא" של המצוות, שזוהי מצות הצדקה, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין1234: "ואת כל היקום אשר ברגליהם1235 .. זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו", והרי עיקר המצוה שבממון היא מצות הצדקה, ש"שקולה כנגד כל המצות"34 – שיש בה שתי קצוות: קצה העליון – שמשים עצמו כשיריים ונותן כל אשר לו, והנתינה היא באופן שגם "מפייסו"1236; וקצה התחתון – נתינת הצדקה שלא לשמה, בשביל להתייהר, ועד לכשלון בנתינת צדקה ל"בני אדם שאינם מהוגנים"145.
ועד שנמשך ב"עקבתא" של המצוות, שזוהי מצות הצדקה, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין1234: "ואת כל היקום אשר ברגליהם1235 .. זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו", והרי עיקר המצוה שבממון היא מצות הצדקה, ש"שקולה כנגד כל המצות"34 – שיש בה שתי קצוות: קצה העליון – שמשים עצמו כשיריים ונותן כל אשר לו, והנתינה היא באופן שגם "מפייסו"1236; וקצה התחתון – נתינת הצדקה שלא לשמה, בשביל להתייהר, ועד לכשלון בנתינת צדקה ל"בני אדם שאינם מהוגנים"145.
ריחלא. וע"פ מארז"ל1237 "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – נמשכים מזה שתי הקצוות גם בעולם:
ריטידוע מה שסיפר רבינו נשיאנו1238 אודות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שפעם הראה לו על ידו, באמרו: ראה עד כמה יקר גופו של יהודי, שבשבילו "שפך" הקב"ה תורה ומצוות!
רכוהגע עצמך: התורה שהיא "נעלמה מעיני כל חי", ורק "אלקים הבין דרכה", "ואהי' אצלו גו' שעשועים" – נתנה הקב"ה עבור הגוף הבשרי והגשמי, שהרי התורה "לא בשמים היא"1239, אלא ניתנה למטה בארץ דוקא.
רכאוזהו תכלית העילוי שיש בעוה"ז הגשמי – כדברי שלמה: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה"1240 – שזוהי תמיהה קיימת, שכן, ב"בית הזה" נתקיים מש"נ1241 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
רכבוגם כאשר "מפני חטאינו גלינו מארצנו"1242, משחרב ביהמ"ק – ניתנו לבנ"י תורה ומצוות בארצות גלותם כדי שיפעלו שם "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד1243, עי"ז שיעשה מביתו בית-מקדש לו ית'.
רכגואדרבה – "קלקלתנו זוהי תקנתנו"1244: בזמן שביהמ"ק הי' קיים, היתה עיקר העבודה ע"י קרבנות גשמיים, והיינו, שהיו צריכים להשתדל לעלות לביהמ"ק ולהביא "חטאת שמינה"1245, ועד"ז בנוגע לשאר
רכד277
הקרבנות, החל מהקרבת קרבן תמיד, וההקרבה היתה צריכה להיות ע"י כהן, בזמנים הקבועים דוקא, ככל פרטי סדר הקרבת הקרבנות; ואילו בזמן הזה שאין מקריבים קרבנות, פועלים כל זאת – ללא ההגבלות הנ"ל – ע"י התפלות ש"כנגד תמידין תקנום"1246.
הקרבנות, החל מהקרבת קרבן תמיד, וההקרבה היתה צריכה להיות ע"י כהן, בזמנים הקבועים דוקא, ככל פרטי סדר הקרבת הקרבנות; ואילו בזמן הזה שאין מקריבים קרבנות, פועלים כל זאת – ללא ההגבלות הנ"ל – ע"י התפלות ש"כנגד תמידין תקנום"1246.
רכהלב. עפ"ז יש לבאר מ"ש רבינו הזקן באגה"ק ד"ה קטנתי גם אודות "חסד דקליפה":
רכובענין הצדקה – הרי נתבאר לעיל (ס"ל) שיש אופן נתינת הצדקה שלא לשמה, וכמו "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני", שזהו שלא לשמה, ואעפ"כ, "הרי זה צדיק גמור"1247.
רכזוכידוע פתגם הבעש"ט1248, שיש שלש מצוות שהפעולה שע"י המצוה היא בשוה בהקיום לשמה או שלא לשמה, וא' מהם היא מצות הצדקה, שכן, בנוגע לעני אין נפק"מ מהי הסיבה שבגללה נתנו לו הסלע, ובלבד שיש לו במה להחיות את נפשו ואת נפשות בני ביתו.
רכחונמצא, שב"כל החסדים" ישנם שני הקצוות: נתינת צדקה מצד "בחי' ימין .. וחסד לאברהם .. שמשים עצמו כשיריים וכו'", או נתינת צדקה מצד "גובה .. ורוחב לבו", בשביל להתייהר וכיו"ב (כמו "חסד דקליפה"). ושני הקצוות הם בקדושה – שניהם נזכרו ב"אגרת הקודש".
רכטועל זה אמרו רז"ל1249 "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה":
רלקיום התומ"צ צריך להיות בכל אופן, אפילו שלא לשמה, ובלבד שיתחיל לילך בדרך התורה והמצוה; אבל, אין לשכוח על התכלית – שאין להשאר במעמד ומצב של קיום התומ"צ "שלא לשמה", אלא סוכ"ס צריך לבוא למעמד ומצב של קיום התומ"צ "לשמה".
רלאוענין זה נוגע ביחוד במדינה זו, שנתברכה בענין נתינת הצדקה ועד באופן של הפלגה, אבל, ישנם "בעלי מרה-שחורה" שחושבים שיתכן שזהו מצד סיבות צדדיות; הנה המענה על זה הוא בפתגם הבעש"ט הנ"ל, שבנוגע למקבל אין בכך נפק"מ, כיון שיש לו במה להחיות נפשו ונפשות בני ביתו, ועוד ועיקר, שגם מצד הנותן, מובטח לו ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה"; צריכים רק לעורר ולמשוך אותו ע"י "מצוה גוררת מצוה"1250.
רלב278
ולהעיר גם מהפירוש ב"מתוך שלא לשמה בא לשמה"1251 – שכיון שמדובר אודות איש ישראל, הרי מבלי הבט על מצבו בחיצוניות, יש בו "תוך", הפנימיות שלו, שבפנימיותו רוצה להתנהג ע"פ רצון ה' (כמ"ש הרמב"ם בהל' גירושין24), ולכן, ה"תוך" שישנו אפילו ב"שלא לשמה", "מתוך שלא לשמה", יביא אותו סוכ"ס למעמד ומצב ד"לשמה", שיקיים מצוות בכלל ומצות הצדקה ביחוד לשמה.
ולהעיר גם מהפירוש ב"מתוך שלא לשמה בא לשמה"1251 – שכיון שמדובר אודות איש ישראל, הרי מבלי הבט על מצבו בחיצוניות, יש בו "תוך", הפנימיות שלו, שבפנימיותו רוצה להתנהג ע"פ רצון ה' (כמ"ש הרמב"ם בהל' גירושין24), ולכן, ה"תוך" שישנו אפילו ב"שלא לשמה", "מתוך שלא לשמה", יביא אותו סוכ"ס למעמד ומצב ד"לשמה", שיקיים מצוות בכלל ומצות הצדקה ביחוד לשמה.
רלגוע"י מצות הצדקה – ש"כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו בעקבות משיחא היא עבודת הצדקה" (כמ"ש באגה"ק1252) – באה הגאולה באופן שנגאלין מיד1253, ע"י משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה.
רלד* * *
רלהלג. ידוע מ"ש רבינו הזקן בסיום אגה"ק1254: "גם לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר .. בכל מנין ומנין, ואם איזה מנין קטן מהכיל, יצרפו אליהם אנשים מאיזה מנין גדול וכו'".
רלוובהתאם לכך נקבע המנהג1255, שמידי שנה בשנה עורכים בי"ט כסלו חלוקת הש"ס – להתחיל הש"ס עוד הפעם מחדש, על מנת לסיימו לא יאוחר מי"ט כסלו הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.
רלזוכמבואר בכ"מ1256, וביחוד באחרונים1257, בנוגע להשתתפות בחלוקת הש"ס הכללית, שכיון שאלו שלוקחים מסכתא, הנה ע"פ רוב אין ביכלתם לסיים את כל הש"ס בלימוד כדבעי במשך שנה אחת, ומוכרחים הם להשתתף עם עוד אחד, או עם עוד כמה, הרי זה ע"ד שמצינו בהלכות שבת, שמלאכה שאי-אפשר לעשותה ביחיד, ועשאוה שנים, שניהם חייבים1258, ועד"ז בנדו"ד, שכל אחד מהמשתתפים בלימוד זה הרי הוא חייב וזוכה בלימוד כל הש"ס כולו.
רלח(ואח"כ אמר:) מסתמא יחלקו כאן את הפתקאות, וכל אחד יקח מסכתא וילמדנה מתוך שמחה וטוב לבב במשך השנה, כאמור לעיל, מי"ט כסלו זה עד י"ט כסלו הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.
רלט* * *
רמ279
לד. סיום הש"ס הוא: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר1259 הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות".
לד. סיום הש"ס הוא: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר1259 הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות".
רמאומפרש רש"י: "הלכות – משנה וברייתא הלכה למשה מסיני".
רמבוצריך להבין1260:
רמגא) מאמר תנא דבי אליהו הנ"ל מובא גם במסכת מגילה1261, ושם לא פירש רש"י מאומה, שכן, תיבת "הלכות", שהובאה כמ"פ בש"ס, אינה זקוקה לפירוש, ומדוע צריך רש"י לפרשה בסיום הש"ס?
רמדב) פירוש רש"י, "משנה וברייתא הלכה למשה מסיני" – שמחלק "הלכה למשה מסיני" בתור סוג בפני עצמו, כשם שמחלק בין "משנה וברייתא" [שהרי ה"משנה" נשנתה בבית מדרשו של רבינו הקדוש, ואילו ה"ברייתא" נשנתה בבית מדרשם של ר' חייא ור' אושעיא ושאר תלמידי רבינו הקדוש] – הוא דבר-חידוש לגבי כל המקומות שבהם נזכר לשון "הלכה", שקאי על ההלכות שנזכרו במשנה ובברייתא ובתוספתא כו', שביניהם יש גם כו"כ ענינים שהם "הלכה למשה מסיני", אבל לא נזכרו בתור סוג בפני עצמו?
רמהלה. ויש לומר, שכוונת רש"י לתרץ את הקושיא שנתבארה בתוס': מהי השייכות של המאמר ד"תנא דבי אליהו" להסוגיא שבסיום הש"ס שעוסקת בחילוקי הדינים שבין נדה לזבה; וכדרכו של רש"י להבהיר ענינים בלתי-מובנים בקוצר מילין – מבהיר זאת רש"י בהוספת ג' התיבות "הלכה למשה מסיני", בתור סוג נוסף ביחס ל"משנה וברייתא":
רמובתוס' שם: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות" – "איידי דאיירי לעיל בהלכתא, מייתי לה לסיים בדבר טוב".
רמזאמנם, לא מספיק הטעם "לסיים בדבר טוב" בלבד1262, שהרי אי משום הא, אפשר לסיים בכמה ענינים טובים שבעולם,
רמחוכמו הסיום של כללות ששה סדרי משנה בענין השלום, שזהו גם כללות ענין התורה, כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה (מספרי1263): "כל
רמט280
התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר1264 דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום",
התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר1264 דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום",
רנוכיון שכאן בוחרת הגמרא לסיים (לא בענין שהוא הנקודה הפנימית של כל התורה כולה, אלא) בענין מיוחד של הלכות, הרי זה מכריח את רש"י להדגיש במיוחד את הענין של "הלכה למשה מסיני", בהתאם להמוזכר בסוגיא שבסיום הש"ס1265: "אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני".
רנאלו. ולהעיר, שאף שהמאמר "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות כו'" הו"ע של אגדה [ונפק"מ לדינא בנוגע ל"קדיש דרבנן" שאומרים אחר אגדה דוקא, "קדיש דאגדתא"1266, שאומרים זאת גם אחר אמירת המאמר "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות כו'"] – הרי אין זה באופן שחלק האגדה שבתורה אינו שייך ח"ו להלכה, שכן, "תורה אחת לכולנה"1267, ומצינו שלמדים כמה הלכות מחלק האגדה שבתורה, ורק כאשר יש חילוקי דעות בין חלק האגדה שבתורה לחלק ההלכה שבתורה, אזי נקבע הדין ע"פ חלק ההלכה לגבי חלק האגדה, אבל כאשר אין סתירה וחילוקי דעות, אזי למדים כמה דינים גם מאגדה שבתורה1268.
רנבובפרט בנדו"ד, שהענין ד"השונה הלכות בכל יום" נוגע להלכה בפועל בכמה ענינים, ולדוגמא:
רנגא) בדין המקדש את האשה "על מנת שאני שונה", "תנינא"1269 – שצריך לבחון אותו לא בפלפולא דאורייתא, אלא בחלק ההלכות שבתורה.
רנדב) בענין "דאשתמש בתגא חלף"1270, ד"תני ריש לקיש זה המשתמש במי ששונה הלכות, כתרה של תורה, ואמר עולא לשתמש איניש במאן דתני (שלומד משנה, הלכות בלבד) ארבעה, ולא לשתמש במאן דמתני (שלומד גם גמרא, טעמי ונימוקי ההלכות) ארבעה" (כדאיתא במסכת מגילה170) – שהאזהרה שלא להשתמש בת"ח אינה חמורה כ"כ לגבי מי שלומד הלכות בלבד כמו לגבי מי שלומד גם טעמי ונימוקי ההלכות.
רנה281
לז. אך צריך להבין מה שבסיום הש"ס הובא המאמר ד"תנא דבי אליהו כל השונה הלכות כו'" בתור מילתא דפשיטותא, דלכאורה, יש על זה סתירה ממקום נוסף בש"ס שבו הובא מאמר הנ"ל – במסכת מגילה170:
לז. אך צריך להבין מה שבסיום הש"ס הובא המאמר ד"תנא דבי אליהו כל השונה הלכות כו'" בתור מילתא דפשיטותא, דלכאורה, יש על זה סתירה ממקום נוסף בש"ס שבו הובא מאמר הנ"ל – במסכת מגילה170:
רנוהגמרא מספרת: "ריש לקיש ספדי' לההוא צורבא מרבנן דשכיח בארעא דישראל דהוי תנא הלכתא .. אמר ווי חסרא ארעא דישראל גברא רבה ההוא דהוה תני הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא, ושכיב. אתו ואמרו לי' לרב נחמן (בר יצחק) ליספדי' מר, אמר היכי נספדי', הי צנא דמלי סיפרי דחסר", ופירש רש"י: "אינו אלא כסל שמילאוהו ספרים ואינו מבין מה בתוכה, אף שונה הלכות ולא שימש ת"ח ללמוד שיבינוהו טעמי משנה, ופעמים שדברי משנה סותרין זה את זה וצריך לתרצה, כגון הכא במאי עסקינן, וכגון הא מני רבי פלוני היא, וכגון חיסורי מיחסרא, אינו יודע מה שונה".
רנז[ולהעיר, שבג' דוגמאות אלו, כולל רש"י בקוצר מילין – כדרכו בקודש – את כל אריכות דברי הרמב"ם בהקדמתו למורה נבוכים, ע"ד שבע הסיבות להסתירות או הניגודים המצויים בספרים כו', שכללותם הם ג' הדוגמאות הנ"ל: "הכא במאי עסקינן", "הא מני רבי פלוני היא", ו"חיסורי מחסרא"].
רנחוהגמרא מסיימת: "תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל" – שריש לקיש, "תקיפי דארעא דישראל"1271, הספיד את ה"צורבא מרבנן .. דהוי תנא הלכתא" וקראו "גברא רבה"; ואילו רב נחמן בר יצחק, שהי' "מחסידי בבל" (כדאיתא במפרשים1272 שהצטיין ביראת- שמים, וכמסופר בגמרא במסכת שבת1273), קראו "צנא דמלי סיפרי", כיון שהי' רק "שונה הלכות", מבלי ללמוד ולהבין טעמי המשנה.
רנט[ולהעיר, שע"ד פלוגתא הנ"ל בגמרא, מצינו גם פלוגתא בפוסקים בין הרמב"ם להראב"ד ואח"כ גם הרא"ש, אם אפשר לפסוק מהלכות בלבד, ללא ידיעת טעמי ההלכות:
רסלשיטת הרמב"ם – אפשר לפסוק מהלכות בלבד, שהרי הרמב"ם חיבר ספרו משנה תורה בלי נתינת טעמים להלכות כלל, ועשאו להורות מתוכו לבדו, כמ"ש בהקדמתו "שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם
רסא282
בדין מדיני ישראל .. שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
בדין מדיני ישראל .. שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואח"כ קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
רסבוהשיג עליו הראב"ד1274, ואח"כ גם הרא"ש, שכתב בתשובה1275 "כל המורים מתוך דברי הרמב"ם כו' טועים כו' סבור שמבין כו' אינו מבין דבר לאשורו כו' אני מבין כו' אינני מבין כו'".
רסגומבאר בארוכה רבינו הזקן, בעל הגאולה והשמחה, בקונטרס אחרון להלכות תלמוד תורה1276, שענין זה תלוי בשני הטעמים שבפירוש רש"י1277 בדברי הגמרא במסכת סוטה1278 "התנאים מבלי עולם .. שמורין הלכה מתוך משנתן" (שמבלין עולם בהוראת טעות): (א) "דכיון דאין יודעין טעמי המשנה, פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה", (ב) "ועוד יש משניות הרבה דאמרינן הא מני פלוני הוא, ויחידאה היא ולית הלכתא כוותי', ועוד שאינן יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי, הלכך מורין הוראות טעות":
רסדהרמב"ם שחיבר ספרו משנה תורה בלי נתינת טעמים להלכות כלל1279, ועשאו להורות מתוכו לבדו, ס"ל כהטעם השני בפרש"י, דיש משניות הרבה דיחידאה היא ולית הלכתא כו', והרי טעם זה שייך במשניות דוקא, משא"כ חיבורו של הרמב"ם שחיברו מתוך מסקנת התלמוד.
רסהואילו הרא"ש שכתב ש"כל המורים מתוך דברי הרמב"ם כו' טועים כו'", ס"ל כהטעם הראשון בפרש"י, דכיון דאין יודעין טעמי המשנה, מדמין לה דבר שאינו דומה.
רסוובסגנון פירוש רש"י במסכת מגילה בביאור הטעם שה"שונה הלכות" ללא הבנת "טעמי משנה" נקרא "צנא דמלי סיפרי", לפי ש"פעמים שדברי משנה סותרין זה את זה וצריך לתרצה, כגון הכא במאי עסקינן, וכגון הא מני רבי פלוני היא, וכגון חיסורי מחסרא" – הנה בחיבורו של הרמב"ם שחיברו מתוך מסקנת התלמוד, נשללת רק הטעות מצד ב' הדוגמאות ד"הא מני רבי פלוני היא", ו"חיסורי מחסרא", אבל עדיין יש מקום לטעות מצד הדוגמא ד"הכא במאי עסקינן" (שמדמין דבר שאינו דומה), שלכן חולקים הראב"ד והרא"ש על דברי הרמב"ם].
רסז283
ובנוגע לעניננו:
ובנוגע לעניננו:
רסחכיון ש"חסידי בבל" חולקים על "תקיפי דארעא דישראל", הרי זה בדוגמת פלוגתא בין בבלי וירושלמי, שהלכה כבבלי1280, והיינו, שהענין ד"שונה הלכות" בלבד אינו מעלה גדולה כ"כ ("עס איז ניט אַזאַ געוואַלדיקע מעלה"), לפי שיכול להיות מעמד ומצב ד"צנא דמלי סיפרי".
רסטועפ"ז צריך להבין מה שבסוף מסכת נדה (בסיום הש"ס) הובא המאמר "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו'" באופן של פשיטות, כאילו אין בזה חילוקי דעות – דלכאורה הרי זה בסתירה להמאמר "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו'" כפי שהובא במסכת מגילה, בהמשך להסוגיא הנ"ל שלדעת "חסידי בבל" אין מעלה גדולה כ"כ ב"שונה הלכות" בלבד?
רעלח. ויש לבאר תחילה מאמר "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות כו'" שמדגיש העילוי "שהוא בן עולם הבא" דוקא – דלכאורה, עצם הענין שמקיים מצות תלמוד תורה, שהיא "כנגד כולם"1281 (ועלי' נאמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו'"1282), הו"ע נעלה יותר מזה ש"מובטח לו שהוא בן עולם הבא"?
רעאויובן בהקדם ביאור החילוק שבין עולם הבא לעולם הזה, שהוא ע"ד החילוק שבין תלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי, וע"ד החילוק בין הזמן שביהמ"ק הי' קיים ולאחר החורבן, כדלקמן.
רעבלט. והענין בזה:
רעגבנוגע למעלת תלמוד ירושלמי – איתא במדרש1283 על הפסוק1284 "וזהב הארץ ההיא טוב", "אין תורה כתורת ארץ ישראל". וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי באריכות באר היטב בשערי אורה1285 החילוק שבין תלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי, שבתלמוד ירושלמי באים מיד לנקודת הענין, ללא אריכות הפלפול כו', וכפי שנקרא בלשון הקבלה בשם "אור ישר", משא"כ בתלמוד בבלי, כדאיתא בגמרא במסכת סנהדרין1286 שעליו נאמר1287 "במחשכים הושיבני".
רעד284
ואע"פ שמאז שבירת הלוחות ניתוסף ענין הקושיות שבתורה1288, והיינו לפי שלאחרי שבירת הלוחות מוכרח להיות ענין הקושיות גם בתלמוד ירושלמי – הרי אין זה מגיע לריבוי הקושיות שישנם בתלמוד בבלי, שלכן אמרו "במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל"195, היינו, שמצד ריבוי החושך אי אפשר לבוא למסקנא האמיתית אלא באופן ד"חריף ומקשה"1289, ולא רק ע"י מיעוט קושיות, אלא ע"י ריבוי קושיות דוקא.
ואע"פ שמאז שבירת הלוחות ניתוסף ענין הקושיות שבתורה1288, והיינו לפי שלאחרי שבירת הלוחות מוכרח להיות ענין הקושיות גם בתלמוד ירושלמי – הרי אין זה מגיע לריבוי הקושיות שישנם בתלמוד בבלי, שלכן אמרו "במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל"195, היינו, שמצד ריבוי החושך אי אפשר לבוא למסקנא האמיתית אלא באופן ד"חריף ומקשה"1289, ולא רק ע"י מיעוט קושיות, אלא ע"י ריבוי קושיות דוקא.
רעהגם בזמן התנאים ובארץ ישראל הי' הלימוד באופן של קושיות, כמסופר בגמרא1290 בנוגע להחילוק באופן הלימוד דרשב"י ורפב"י בקושיות ותירוצים כפי שהי' קודם הישיבה במערה ולאחרי כן (שעל זה אמר רשב"י לרפב"י "אשריך שראיתני בכך כו'"), וכן בנוגע לריש לקיש, שנקרא "תקיפי דארעא דישראל" (כנ"ל סל"ז), מסופר בגמרא במסכת בבא מציעא1291 שהי' שואל כמה קושיות אצל ר' יוחנן; אבל אין זה מגיע לריבוי הקושיות שנעשה לאחרי החורבן, בזמן הגלות, וביחוד בבבל, שאז הי' רוב פלפולא דאורייתא, ואז נתחדשו גם רוב הגזירות1292.
רעוועד"ז הוא כללות החילוק בין הזמן שביהמ"ק הי' קיים, אפילו בחוץ-לארץ, לזמן שלאחרי חורבן ביהמ"ק, אפילו בארץ-ישראל:
רעזבזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' גילוי אלקות. ואע"פ שגם אז היו מנגדים לאלקות, ואדרבה, "יצרא דע"ז" הי' אז בתוקף גדול יותר (עד שנמסר בידי אנשי כנסת הגדולה וביטלוהו)1293, אעפ"כ, מי שרצה, הי' רואה אלקות במוחש (אף שהי' צורך בענין של מלחמה, וכאמור, שגם אז הי' ענין הקושיות כו').
רעחאבל משחרב ביהמ"ק נעשה מעמד ומצב ד"מחשכים", שזהו ענין הגלות שנדמה ללילה ונקרא בשם לילה, כמ"ש בישעי'1294 "שומר מה מלילה", והיינו, שבחשכת הלילה אין רואים את האמת כו'.
רעטובדוגמת זה הוא גם החילוק שבין עולם הבא לעולם הזה:
רפעולם הזה – יש בו מקום לטעות, כמארז"ל1295 על הפסוק1296 "נעשה
רפא285
אדם", "כתוב, והרוצה לטעות יטעה", וכפי שמביא רבינו הזקן בתניא1297 מעץ חיים1298 שעולם הזה נקרא "עולם הקליפות וסטרא אחרא", ו"כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו"; משא"כ עולם הבא הוא עולם שכולו אמת, ולכן נקרא גם בשם "עולם האמת"1299, והיינו, ששם רואים מה שייך לקדושה ומה אינו שייך לקדושה כו'.
אדם", "כתוב, והרוצה לטעות יטעה", וכפי שמביא רבינו הזקן בתניא1297 מעץ חיים1298 שעולם הזה נקרא "עולם הקליפות וסטרא אחרא", ו"כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו"; משא"כ עולם הבא הוא עולם שכולו אמת, ולכן נקרא גם בשם "עולם האמת"1299, והיינו, ששם רואים מה שייך לקדושה ומה אינו שייך לקדושה כו'.
רפבמ. וזהו גם הטעם לכך שבעוה"ב ישנו רק ענין לימוד התורה [כפי שמצינו בגמרא במסכת בבא מציעא1300: "קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא", ובכ"מ בזהר, ובפרט בפ' שלח1301 (כפי שמביא רבינו הזקן בחלק האחרון של ספר התניא1302)], אבל אין בעוה"ב ענין קיום המצוות ששייך רק לעוה"ז הגשמי – כי, החילוק בין מצוות לתורה הוא ע"ד החילוק שבין בבלי לירושלמי, ובין זמן הגלות לזמן הבית:
רפגתורה – אינה שייכת לעולם, אלא רק "נסעה וירדה .. ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים .. בדיו על הספר", "בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה וכו'" (כמבואר בתניא118), אבל גם כאשר התורה נמצאת אצל אדם שצריך טבילה, ולולי זאת הרי הוא במצב של היפך הטהרה (וכדברי רבינו הזקן בתניא1303: "בבחי' הגדלות ורבוי הטומאה והקליפות שמוליד ומרבה כו'") – הנה הוא בטומאתו, ואילו דברי תורה שבפיו אינם מקבלים טומאה, כדאיתא בגמרא במסכת ברכות1304: "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר1305 הלא כה דברי כאש נאום ה', מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה".
רפדמשא"כ מצוות – הרי הם קשורים עם דברים גשמיים דוקא, וקשורים עם ענין המעשה דוקא – מעשה רבה, או לכל-הפחות מצוות שבדיבור, שנקרא "מעשה זוטא"1306, ועד שאפילו המצוות שהם חובת הלבבות צריכים להיות נרגשים בבשר הלב, כמבואר בספרי מוסר ובספרי חסידות1307 בביאור היטב, שאהבת ה', "ואהבת את הוי' אלקיך"1308, צריכה
רפה286
לפעול על בשר הלב הגשמי שיהי' באופן ד"רחב לבבך"1309, ועד"ז בנוגע ליראת ה', שהפחד יפעל על בשר הלב שיהי' באופן ד"פחד .. לבבך"218, וכידוע הסיפור1310 אודות רבינו הזקן בנוגע לאמירת "ובכן תן פחדך", שאמר "פח... פח... פח..." ונתגלגל על הרצפה, ולא הי' יכול לסיים התיבה, מפני גודל הפחד שנפל עליו, שפעל על כלי הדיבור בגופו הגשמי – שזוהי הוראה שהעבודה צריכה להיות באופן שתפעל על האברים הגשמיים.
לפעול על בשר הלב הגשמי שיהי' באופן ד"רחב לבבך"1309, ועד"ז בנוגע ליראת ה', שהפחד יפעל על בשר הלב שיהי' באופן ד"פחד .. לבבך"218, וכידוע הסיפור1310 אודות רבינו הזקן בנוגע לאמירת "ובכן תן פחדך", שאמר "פח... פח... פח..." ונתגלגל על הרצפה, ולא הי' יכול לסיים התיבה, מפני גודל הפחד שנפל עליו, שפעל על כלי הדיבור בגופו הגשמי – שזוהי הוראה שהעבודה צריכה להיות באופן שתפעל על האברים הגשמיים.
רפווכמבואר בתניא42 פנימיות הטעם בזה – לפי ש"ירידתו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית הוא כדי לתקנם בלבד .. כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו'".
רפזומזה מובן גם שעבודת האדם בבירור העולם היא בכל זמן ומקום לפי המעמד ומצב של הזמן והמקום ההוא, והיינו, שהמקום והזמן משפיעים על האדם, ולכן צריך האדם להשפיע על המקום והזמן באופן המתאים והנוגע אליהם.
רפחמא. דוגמא לדבר – מצינו אצל אברהם אבינו:
רפטעל הפסוק1311 "ויאמר (אברם) אל שרי אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את וגו'" (ולכן "אמרי נא אחותי את"1312), מביא רש"י "מדרש אגדה, עד עכשיו לא הכיר בה וכו'".
רצוידועה הקושיא: כיון ש"עד עכשיו לא הכיר בה" – מה נשתנה שעכשיו הכיר בה ואמר "כי אשה יפת מראה את"?
רצאומבואר בזה1313 – דבר מבהיל – שמצד ההכנה לירד לארץ מצרים ("כאשר הקריב לבוא מצרימה"220), שנקראת "ערות הארץ"130, לפי שענין זה הי' הקליפה של ארץ מצרים1314, הנה אפילו על אברהם אבינו – ש"אחד הי' אברהם"1315, ועבודתו היתה בבחינת "מרכבה", כדאיתא במדרש1316 "האבות הן הן המרכבה" – פעל המקום דארץ מצרים, שנחסר אצלו בהענין ד"לא הכיר בה" (אף שבודאי הי' זה באופן של קדושה).
רצב287
מב. וכידוע גם הסיפור (שמביא רבינו נשיאנו בהשיחות1317) אודות רבינו הזקן, עם נכדו ר' נחום, בנו של אדמו"ר האמצעי, שקודם חתונתו תפרו לו מלבושי חתונה, וביניהם הי' גם "קאַטינקע" (בגד עליון), שהיו עושים לו צווארון מפרווה מיוחדת, וכאשר רבינו הזקן שאל אותו אם יסכים להסיר את הצווארון, הנה להיותו צעיר לימים (כפי שהי' נהוג אז להתחתן בגיל צעיר ביותר), התווכח על זה כו', עד שרבינו הזקן אמר לו שאם יסכים לכך, ובאמת, "אבטיח לך להיות אתי עמי במחיצתי".
מב. וכידוע גם הסיפור (שמביא רבינו נשיאנו בהשיחות1317) אודות רבינו הזקן, עם נכדו ר' נחום, בנו של אדמו"ר האמצעי, שקודם חתונתו תפרו לו מלבושי חתונה, וביניהם הי' גם "קאַטינקע" (בגד עליון), שהיו עושים לו צווארון מפרווה מיוחדת, וכאשר רבינו הזקן שאל אותו אם יסכים להסיר את הצווארון, הנה להיותו צעיר לימים (כפי שהי' נהוג אז להתחתן בגיל צעיר ביותר), התווכח על זה כו', עד שרבינו הזקן אמר לו שאם יסכים לכך, ובאמת, "אבטיח לך להיות אתי עמי במחיצתי".
רצגולכאורה אינו מובן:
רצדר' נחום הי' אז צעיר לימים, והתחנך בד' אמותיו של רבינו הזקן, בעל התניא, ובודאי הי' במעמד ומצב נעלה ביותר, כמובן גם מזה גופא שרבינו הזקן הבטיח לו, שאם רק יסכים להסיר את צווארון המעיל, יהי' אתו עמו במחיצתו.
רצהוא"כ, מה הי' נוגע כ"כ שלא יהי' לו צווארון יפה וחדש, עד כדי כך, שבשביל זה הבטיח לו רבינו הזקן "להיות אתי עמי במחיצתי" – שזוהי הבטחה נפלאה, שכן, למרות הידיעה שכל אחד מישראל הוא בעל-בחירה, ועל כל אחד מישראל נאמר "אל תאמין בעצמך עד יום מותך"1318, הרי הוא מבטיח לנכדו הצעיר, שאח"כ האריך ימים ביותר, שלאחרי כל משך חייו בעוה"ז, ש"הקליפות גוברים בו", יהי' אתו עמו במחיצתו, ובלבד שיסיר את הצווארון?!
רצווהביאור בזה1319 – שבאותה מדינה שבה דר רבינו הזקן היתה התגברות הקליפה בנוגע לענין הלבושים, ולכן הי' נוגע במיוחד להתגבר ולשבור קליפה זו (ואם היו שוברים אותה מתחילתה, הי' זה מועיל על כל השנים הבאים לאח"ז, בנוגע לכל החוגים כו'), עד כדי כך, שבשביל זה הבטיח רבינו הזקן "אתי עמי במחיצתי".
רצזומזה מוכח, שאע"פ שתורה אחת לכולנה, והתורה היא נצחית1320 בכל מקום ובכל זמן, מ"מ, יש ענינים שבהם אינם שוים כל המקומות והזמנים, וע"ד שמצינו בגמרא במסכת סנהדרין1321 שבזמנו של מנשה המלך היתה התגברות קליפת עבודה-זרה ביותר, כפי שאמר לרב אשי: "אי הות התם הות נקוט בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי" (היית מגבה
רצח288
שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם, מפני יצר עבודת כוכבים שהי' שולט), ועד"ז יש בכל זמן ובכל מקום קליפה מיוחדת שמשתדלת להתגבר ח"ו, ובענין זה צריכה להיות עיקר העבודה בזמן ומקום זה.
שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ, והיית רץ לשם, מפני יצר עבודת כוכבים שהי' שולט), ועד"ז יש בכל זמן ובכל מקום קליפה מיוחדת שמשתדלת להתגבר ח"ו, ובענין זה צריכה להיות עיקר העבודה בזמן ומקום זה.
רצטמג. וכללות הענין – שב"עולם הזה" עיקר העבודה היא לשלול את הטעות שיכולה לבוא מהענין ד"נעשה", לשון רבים, שבשביל זה צריך לירד ולהתלבש בלבושי המתברר.
שולכן, בעוה"ז בכלל, ובפרט לאחרי שבירת הלוחות, ובפרט בזמן הגלות – שזהו זמן הגמרא – מוכרח להיות הענין דפלפולא דאורייתא:
שאכאשר צריכים לפסוק דין בנוגע להנהגתו של יהודי בעוה"ז, הנה כדי לברר את חושך העולם, החל מהחושך שבנפש הבהמית והגוף של האדם הלומד – לא מספיק הלימוד באופן ש"קרא ושנה" (מקרא ומשנה), ולא מספיק ללמוד "הלכתא סיפרא וסיפרי ותוספתא" (כפי שמפרטת הגמרא במסכת מגילה170), אלא צריך גם לשמש תלמידי חכמים, "ללמוד שיבינוהו טעמי משנה"1322, שעי"ז יוכל לתרץ את הסתירות שבדברי המשנה – "כגון הכא במאי עסקינן, וכגון הא מני רבי פלוני היא, וכגון חיסורי מחסרא", והיינו, שצריכים להתייגע בלימוד התורה באופן של פלפול דוקא, להסיר הקושיות כו', שזהו"ע ההעלם וההסתר שבתורה, ועי"ז מבררים את חושך העולם.
שבוזהו גם מ"ש בכתבי האריז"ל1323 ש"מרוב חריפותו הי' (האריז"ל) מעיין ו' דרכים בהלכה, כנגד ו' ימי המעשה", ו"הי' מקשה בכח עד שנלאה מאד ומזיע זיעה גדולה .. כי עסק ההלכה כדי לשבר הקליפה .. סוד הקושיא .. זה צריך טורח מאד וכו'" (כמבואר בארוכה באגה"ק1324 שע"י בירור הלכה מעלים ניצוצות מבחי' החכמה העליונה מהקליפות שהיו מעלימים ומכסים אותה כו').
שגובהקדמה:
שדהענין ד"זיעה של מצוה" – מצינו בכמה מקומות1325, אבל ענין הזיעה בלימוד התורה – מודגש במיוחד בנוגע לאופן הלימוד של האריז"ל.
שה289
והנה, אע"פ שהאריז"ל הי' למדן גם בנגלה דתורה1326, וכידוע שהי' תלמיד של ה"שיטה מקובצת", וכפי שהובאו גם תשובות מהאריז"ל וכו'1327, מ"מ, עיקר ענינו הי' לימוד וגילוי פנימיות התורה, והרי בנוגע לפנימיות התורה איתא ברע"מ1328 (והובא ונתבאר בארוכה ע"י רבינו הזקן באגה"ק1329) ש"לית תמן לא קושיא ולא מחלוקת כו'", שזהו היפך ענין היגיעה. ולכן, אצל האריז"ל גופא הי' ענין היגיעה בלימוד נגלה דתורה דוקא.
והנה, אע"פ שהאריז"ל הי' למדן גם בנגלה דתורה1326, וכידוע שהי' תלמיד של ה"שיטה מקובצת", וכפי שהובאו גם תשובות מהאריז"ל וכו'1327, מ"מ, עיקר ענינו הי' לימוד וגילוי פנימיות התורה, והרי בנוגע לפנימיות התורה איתא ברע"מ1328 (והובא ונתבאר בארוכה ע"י רבינו הזקן באגה"ק1329) ש"לית תמן לא קושיא ולא מחלוקת כו'", שזהו היפך ענין היגיעה. ולכן, אצל האריז"ל גופא הי' ענין היגיעה בלימוד נגלה דתורה דוקא.
שואך הענין הוא, שנתינת פנימיות התורה למטה, היא בדוגמת נתינת פנימיות הנשמה בכללות הנשמה שירדה לעולם ונתלבשה בנפש הבהמית ובגוף, כדי לתקן את הגוף ונה"ב, חלקו בעולם וכללות העולם (שהרי "הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל וכו'", כנ"ל ס"מ), ובשביל זה צריכה להיות גם היגיעה בנגלה דתורה, להסיר את ההעלם של הקושיות כו', ועי"ז מסירים את החושך, ההעלם וההסתר של העולם, הגוף ונפש הבהמית.
שזמד. עפ"ז מובן, שהמאמר "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות וכו'", במעלת ה"שונה הלכות", אינו בסתירה לכך שמאמר זה בא בהמשך לסוגיא שבא נתבאר החסרון שבלימוד הלכות בלבד, שיכול להיות בבחינת "צנא דמלי סיפרי" – כי:
שחתוכן המאמר דתנא דבי אליהו בנוגע למעלת ה"שונה הלכות" היא – "מובטח לו שהוא בן עולם הבא"; ואילו החסרון שבלימוד הלכות בלבד הוא – כאשר מדובר אודות הצורך לפסוק הלכה בעולם הזה1330.
שטולא עוד אלא שבעולם הזה גופא יש חילוק בין ארץ ישראל לבבל – החילוק בין דברי ריש לקיש, "תקיפי דארעא דישראל", על "ההוא צורבא מרבנן דהוי תני הלכתא", שהוא "גברא רבה", ובין דברי רב נחמן בר יצחק, "חסודי בבל", שהוא "צנא דמלי סיפרי", והיינו, לפי שעיקר הענין דבירור העולם ע"י היגיעה בפלפולא דאורייתא הוא בבבל ("במחשכים") דוקא.
שימה. ויש לבאר גם הקשר להתחלת הש"ס, כמנהג ישראל לקשר
שיא290
הסיום עם ההתחלה1331, כמ"ש בספר יצירה1332 "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן":
הסיום עם ההתחלה1331, כמ"ש בספר יצירה1332 "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן":
שיבהתחלת הש"ס היא – "מאימתי קורין את שמע", וטעם הדבר – כמ"ש ר' ישעי' אחרון1333: "ראשית חכמה יראת ה'1334, על כן הי' סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקב"ה ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצוות כו'".
שיגובקריאת שמע גופא יש ב' ענינים: "קורין את שמע בערבית", ו"קורין את שמע בשחרית",
שיד[וההתחלה היא ב"קורין את שמע בערבית", לפי ש"זו מצוה ראשונה שמתחייב בה האדם כשנעשה בן י"ג שנה ויום א', שהוא תחלת הלילה משנה י"ד"1335. והענין בזה: כיון שהיצה"ר אקדמי' טעניתא1336, והוא "מלך זקן וכסיל"1337, הרי מיד בהתחלת העבודה נמצא האדם במצב של חושך – "בערבית", ובמצב זה צריך להתחיל הענין ד"קורין את שמע", שהו"ע אמונת ויחוד ה', אהבת ה', וכל שאר הענינים הנכללים בק"ש],
שיהשהם שתי מצוות נפרדות, כדמוכח מדברי השאגת ארי'1338 שק"ש היא מצות עשה שהזמן גרמא – לא רק בגלל שיש הפסק בזמן בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית ("דאע"ג דק"ש של ערבית זמנה כל הלילה .. מ"מ, ק"ש של יום אין זמנה אלא עד הנץ החמה לר' אלעזר, ועד ג' שעות לר' יהושע"), אלא גם "כיון דשל יום אין זמנה בלילה ושל לילה אין זמנה כל היום".
שיווהחילוק בין מצות ק"ש בערבית למצות ק"ש בשחרית – שלכאורה היא בשוה "בשכבך ובקומך"30 – יובן מברכות ק"ש, שבזה יש חילוק בין ק"ש של שחרית לק"ש של ערבית, שבק"ש של שחרית יש ג' ברכות: "שתים לפני' ואחת לאחרי'", ובק"ש של ערבית יש ד' ברכות: "שתים לפני' ושתים לאחרי'"1339 (וכדאיתא בירושלמי1340 ששבע הברכות דק"ש הם "ע"ש שבע1341 ביום הללתיך על משפטי צדקך").
שיז291
ובביאור הטעם שבברכות ק"ש בלילה יש ברכה נוספת – איתא ברוקח1342 "לפי שבשחר יש מצות ציצית, משא"כ בערב", והיינו, שכדי להשלים החסרון דמצות ציצית, מוסיפים ברכה רביעית.
ובביאור הטעם שבברכות ק"ש בלילה יש ברכה נוספת – איתא ברוקח1342 "לפי שבשחר יש מצות ציצית, משא"כ בערב", והיינו, שכדי להשלים החסרון דמצות ציצית, מוסיפים ברכה רביעית.
שיחולכאורה אין זה מובן כלל: פרשת ציצית – אומרים גם בק"ש של ערבית, ואילו בברכות ק"ש מוסיפים ברכה רביעית בגלל שמצות ציצית עצמה אינו נוהגת בלילה?
שיטוהביאור בזה:
שכענינה של מצות ציצית הוא – כמ"ש1343 "וראיתם אותו וזכרתם גו'", וכדאיתא בגמרא במסכת מנחות1344: "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד", ונמצא, שה"תכלת מזכיר היושב על כסא"1345 – מלך מלכי המלכים הקב"ה.
שכאומצות ציצית נוהגת ביום בלבד, כדברי המשנה במסכת ברכות1346: "ויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד", "דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה"1347, והיינו, שענין הראי' – ראי' של מצוה ("וראיתם אותו"), שזוהי ראי' ע"פ תורה, וממנה נלקח ענין הראי' בעולם – הוא ביום, היינו, כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב שמאיר אצלו "שמש (ומגן) הוי' (אלקים)"1348, שאז הרי הוא רואה מה שצריך לראות; משא"כ כאשר נמצא במעמד ומצב של לילה, "במחשכים הושיבני", שאינו רואה את ה"אמת הוי' לעולם"1349.
שכבאמנם, אף שמצות ציצית נוהגת ביום בלבד, מ"מ, פרשת ציצית אומרים גם בק"ש של ערבית, והיינו, שגם בלילה ישנו ענין הציצית כפי שהוא בתורה – כי, התורה מצד עצמה היא למעלה מזמן ומקום, היינו, למעלה מהגבלת העולם, ואינה מקבלת טומאה מהעולם (כנ"ל ס"מ), ולכן, גם בלילה יכולים לומר פרשת ציצית שבתורה.
שכגומ"מ, כיון שמצות ציצית בצמר גשמי אינה נוהגת אלא ביום בלבד, נמצא, שבלילה חסר הענין ד"ראיתם אותו", היינו, שחסרה הראי'
שכד292
באלקות, ולכן יש צורך בהשתדלות מיוחדת שגם בלילה יהי' הענין דקבלת עול מלכות שמים.
באלקות, ולכן יש צורך בהשתדלות מיוחדת שגם בלילה יהי' הענין דקבלת עול מלכות שמים.
שכהובהקדמה – שגם ביום יש צורך בהשתדלות ויגיעה, כיון שגם אז ישנו קושי והעלם והסתר, וע"ד משנת"ל (סל"ט) שגם בתלמוד ירושלמי יש קושיות, וכנ"ל שגם ריש לקיש, "תקיפא דארעא דישראל", הקשה קושיות, וכהכלל "לא יגעת ומצאת אל תאמין"39, שנאמר גם בנוגע לתורת ארץ ישראל ואפילו כפי שהיתה בזמן שביהמ"ק הי' קיים, וכדאיתא בגמרא במסכת תמורה1350 שכאשר נשתכחו הלכות בימי אבלו של משה, "אמרו לו ליהושע שאל, א"ל, לא בשמים היא", והיינו, שצריכים ללמוד ולהתייגע לבד; אבל אעפ"כ, אין זה מגיע להשתדלות הנדרשת במעמד ומצב ד"במחשכים הושיבני" שב"ערבית".
שכווזהו מה שבלילה ניתוסף בברכת ק"ש ברכת השכיבנו:
שכזברכת "גאל ישראל" ישנה הן ביום והן בלילה, אבל ברכת "השכיבנו" היא בלילה דוקא, "בשכבך".
שכחוהענין בזה:
שכטהמצב של שכיבה בגשמיות הוא באופן שהראש והרגל הם בשוה, והיינו, שלא נראה העילוי של הראש לגבי הרגל, מעלת הרוחניות על הגשמיות, אלא צריך להתייגע כדי להבחין בכך; משא"כ "בקומך", שאז הראש הוא למעלה והרגל היא למטה, היינו, שהרוחניות היא למעלה והגשמיות היא למטה1351.
שלובמצב כזה יש צורך בברכה מיוחדת: "השכיבנו אבינו לשלום", היינו, שגם השכיבה תהי' מצד הקב"ה, שאז יהי' זה "לשלום"; ולאחרי כל הזהירות כו', יש עדיין צורך בשמירה, שלכן מסיימים: "שומר את עמו ישראל לעד", או כפי שמסיימים בשבת ויו"ט: "הפורש סוכת שלום", שהו"ע המגן שמגין בעד חושך העולם.
שלאונמצא, שהחילוק בין "קורין את שמע בערבית" ל"קורין את שמע בשחרית", הוא ע"ד ב' המצבים שבעולם הזה, שאף שבכללות הנה "כל מעשה עוה"ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו", הרי בזמן שביהמ"ק קיים הי' אלקות בגלוי, משא"כ לאחר החורבן, שאז נעשה מעמד ומצב של לילה, "שומר מה מלילה"203, שבזה תלוי גם החילוק באופן לימוד
שלב293
התורה, אם די בהלכות בלבד או שמוכרח להיות גם הפלפול בטעמי ההלכות, כנ"ל בארוכה.
התורה, אם די בהלכות בלבד או שמוכרח להיות גם הפלפול בטעמי ההלכות, כנ"ל בארוכה.
שלגמו. וענין זה קשור עם המדובר בהסוגיא שבסיום מסכת נדה ע"ד טומאת נדה וטומאת זיבה:
שלדכבר דובר פעם בארוכה1352 אודות החילוק שבין טומאת נדה לטומאת זיבה, שטומאת נדה הו"ע שבדרך הטבע, ואילו טומאת זיבה הו"ע של חולי, היינו, שנעשה קלקול הטבע.
שלהולהעיר, שגם הטבע דטומאת נדה הו"ע שנעשה לאחרי חטא עה"ד דוקא, כדאיתא בגמרא במסכת עירובין1353 "עשר קללות נתקללה חוה, דכתיב1354 אל האשה אמר הרבה ארבה .. אחת דם נדה וכו'",
שלו– וע"ד האמור לעיל שגם בזמן שביהמ"ק הי' קיים הוצרך להיות ענין של עבודה ויגיעה, שהרי "לא יגעת ומצאת אל תאמין", וע"ד שגם בתלמוד ירושלמי יש קושיות כו', שזהו מצד העלם והסתר שישנו בטבע העולם לאחרי חטא עה"ד (ובפרט לאחרי שבירת הלוחות) –
שלזונוסף לזה ישנה טומאת זיבה, שהו"ע של חולי גם ביחס לטבע הנ"ל, וע"ד המגרה יצה"ר על עצמו, בדבר שאפילו היצה"ר מצד עצמו לא הי' חפץ, וזהו כללות המעמד ומצב שלאחרי החורבן.
שלחמז. ועפ"ז יובן גם מ"ש במדרש1355 על הפסוק1356 "ה' מתיר אסורים", "אין איסור גדול מן הנדה כו' ולע"ל הוא מתירה כו'" – דלכאורה אינו מובן1357: (א) כיון שדם נדות נעשה ע"י החטא, הרי זה צריך להתבטל לגמרי (כמו קודם החטא), ולא רק שיתירוהו? (ב) מדוע נזכר רק שלע"ל יותר איסור נדה, ולא איסור זבה?
שלטוהביאור בזה:
שמיש חילוק בין לע"ל לקודם החטא – שלע"ל יהי' עילוי גדול יותר גם לגבי קודם החטא, שהרי הירידה שע"י החטא היא צורך עלי', ואם תהי' העלי' רק עד למקום שמשם היתה הירידה, מהו הריוח שע"י הירידה? – ועכצ"ל שהעלי' היא למעלה יותר מהמעמד ומצב שקודם הירידה.
שמא294
ובדוגמת עבודת בעלי-תשובה, שעל זה אמרו רז"ל1358 "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו", כי, "להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ צי' וצלמות", "וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וצי'", הנה דוקא עי"ז "זדונות נעשו לו כזכיות"1359; ואילו אצל צדיק לא שייך כלל מציאות כזו.
ובדוגמת עבודת בעלי-תשובה, שעל זה אמרו רז"ל1358 "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו", כי, "להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ צי' וצלמות", "וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וצי'", הנה דוקא עי"ז "זדונות נעשו לו כזכיות"1359; ואילו אצל צדיק לא שייך כלל מציאות כזו.
שמבוכן הוא בכללות הענין ד"הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"1360, לאחרי הירידה למטה – שנעשה עילוי גם לגבי המעמד ומצב שקודם הירידה, שהיתה הנשמה חצובה מתחת כסא הכבוד1361.
שמגובנוגע לעניננו:
שמדלעתיד לבוא, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"23, לא יהי' ענין של חולאת שהוא היפך הטבע, אפילו כפי שהטבע הוא לאחרי חטא עה"ד. ולכן לא נאמר שלע"ל יטהר דם זיבה, כי, דם זיבה הו"ע של חולי, ולע"ל לא יהי' ענין של חולי.
שמהואילו העילוי דלע"ל לגבי קודם החטא (מצד הענין דירידה צורך עלי') יתבטא בענין דם נדה (שלאחרי החטא נעשה ענין טבעי) – שעז"נ "ה' מתיר אסורים", ש"לע"ל הוא מתירה", שזהו ע"ד "זדונות נעשו לו כזכיות", ועד"ז בנוגע לנדה – נד ה', "נד ה' מאתראה" (שנדד ממקומו)1362 – שענין זה גופא יהי' היתר. וע"ד מארז"ל (הובא בבחיי1363 ובכ"מ1364) "למה נקרא שמו חזיר, שעתיד הקב"ה להחזירו לנו".
שמומח. וכנגד ב' הענינים דטומאת זיבה וטומאת נדה שצריכים לנצחם ולתקנם – ישנם ב' האופנים בעבודה דקבלת עול מלכות שמים, בק"ש של ערבית וק"ש של שחרית:
שמזבשחרית – יש ג"כ צורך בענין העבודה, שהרי נמצאים בעולם שבו "אתם המעט מכל העמים"96, וכיון ש"הרוצה לטעות יטעה", הרי עלול לפגוש במי ש"רוצה לטעות", וירצה להסיר גם אותו מן הדרך; אבל אעפ"כ, כיון שישנו אור היום, אזי העבודה היא בנקל, ויכולים להסתפק בג' ברכות דק"ש (שתים לפני' ואחת לאחרי'), כיון שביום נוהגת מצות
שמח295
ציצית, היינו, שישנו הענין ד"ראיתם גו' וזכרתם", כנ"ל (סמ"ה) "שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד", ועד לאדם העליון "היושב על הכסא".
ציצית, היינו, שישנו הענין ד"ראיתם גו' וזכרתם", כנ"ל (סמ"ה) "שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד", ועד לאדם העליון "היושב על הכסא".
שמטולכן, ק"ש של שחרית היא התיקון לענין טומאת נדה, שמורה על טבע העולם כפי שהוא לאחרי חטא עה"ד, אבל עדיין הרי זה מעמד ומצב של יום;
שנואילו ק"ש של ערבית – שאז יכולים אמנם לומר פרשת ציצית כפי שהיא בתורה, אבל כדי לקיים מצות ציצית, "וראיתם גו' וזכרתם", צריך להמתין עד שיאיר היום ("שמש הוי'"), כיון שעדיין נמצאים בחשכת הלילה, "שומר מה מלילה"203 – מורה על העבודה בחושך הגלות, הן חושך הגלות הכללי והן חושך הגלות הפרטי (כמובן מהמבואר באגה"ק1365 בענין גאולה כללית וגאולה פרטית), שזהו התיקון לענין טומאת זיבה.
שנאמט. וזהו גם החילוק שבין הסוגיא במגילה להסוגיא בסוף מסכת נדה ביחס למאמר ד"תנא דבי אליהו כל השונה הלכות כו'":
שנבבהסוגיא דמגילה, שבה הובא מאמר זה בהמשך להשקו"ט אם יכולים להסתפק בלימוד הלכות בלבד, מבלי להבין טעמי המשנה – אוחזים עדיין במעמד ומצב שצריך לפסוק הלכה בנוגע לקיום המצוות בעוה"ז, ובשביל זה צריך להיות הלימוד באופן של יגיעה (זיעה של תורה) בפלפולא דאורייתא כדי לברר ההלכה ע"י הסרת העלם הקושיות ד"במחשכים הושיבני";
שנגאבל בהסוגיא שבסוף מסכת נדה – שזהו סיום לימוד תורה שבעל-פה, סיום תלמוד בבלי, וגם הסיום של כל הלכות נדה, שאז באים למעמד ומצב ד"ה' מתיר אסורים", כאשר יקויים היעוד1366 "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו", שזהו המעמד ומצב ד"עולם הבא" – אזי מודגשת רק המעלה של "שונה הלכות",
שנד– לא רק "הלכה למשה מסיני", שבה לא שייך ענין של מחלוקת (כמ"ש הרמב"ם1367), אלא גם "משנה וברייתא", שבהם הובאה גם דעת היחיד (כדברי המשנה במסכת עדיות1368), כיון ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"73 –
שנה296
והמעלה היא – ש"מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות", והיינו, שע"י מעשינו ועבודתנו בלימוד ההלכות בעולם הזה, עולם השקר, שעי"ז ממשיכים אלקות בעולם הזה – הנה "שכר מצוה מצוה"159, שעי"ז בוראים עולמות, בריאת חלקו בגן-עדן וחלקו בעולם-הבא, באופן ש"מובטח לו שהוא בן עולם הבא".
והמעלה היא – ש"מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות", והיינו, שע"י מעשינו ועבודתנו בלימוד ההלכות בעולם הזה, עולם השקר, שעי"ז ממשיכים אלקות בעולם הזה – הנה "שכר מצוה מצוה"159, שעי"ז בוראים עולמות, בריאת חלקו בגן-עדן וחלקו בעולם-הבא, באופן ש"מובטח לו שהוא בן עולם הבא".
שנו[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר האמצעי].
שנז* * *
שנחנ. כשם שרבינו הזקן, בעל הגאולה והשמחה, תיקן "לגמור כל הש"ס .. לחלק המסכתות" (כנ"ל סל"ג), וכפי שהונהג לחלק את הש"ס ולסיימו מי"ט כסלו לי"ט כסלו – כמו"כ הנהיג כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לחלק את ספר התניא, על מנת להתחילו בי"ט כסלו ולסיימו בח"י כסלו הבע"ל.
שנטובהתאם לכך, דובר אתמול, ביום הש"ק1369, בנוגע לסיום התניא; והיום, י"ט כסלו, מתחילים לימוד התניא מתחילתו, החל מדף-השער (שהשורות האחדות שבו הם הנוסח של רבינו הזקן בעצמו1370), כפי שקבע כ"ק מו"ח אדמו"ר שגם הוא נכלל בהלימוד.
שסועתה נתעכב על דבר פלא בפרק ראשון בתניא, שלא ראיתי בה"כתבים" שמתעכבים על זה.
שסאנא. ובהקדמה:
שסבכללות ענין ספר התניא הוא – כפי שכותב רבינו הזקן בהקדמה – "תשובות על שאלות .. אשר שואלין .. בעבודת ה'".
שסגוכללות הענין בזה – שהעבודה נעשית ע"י נפש האלקית, אבל עבודת נפש האלקית אינה כפי שהיא לעצמה, אלא עבודתה היא בהגוף ונפש הבהמית (כנ"ל ס"מ), ועד לאופן שהשכל של נה"ב יהי' ממולא בשכל התורה, ורמ"ח האברים ושס"ה גידים שבגוף יהיו ממולאים ברמ"ח מצות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה.
שסדובזה גופא – עיקר העבודה לפעול על הגוף מוכרחת להיות באמצעות נפש הבהמית, והיינו, שנפש האלקית אינה פועלת ישירות על הגוף, אלא ע"י הממוצע של נפש הבהמית.
שסה297
ובענין זה מתחיל רבינו הזקן לבאר, ש"לכל איש ישראל .. יש שתי נשמות, וכדכתיב1371 ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות וכו'".
ובענין זה מתחיל רבינו הזקן לבאר, ש"לכל איש ישראל .. יש שתי נשמות, וכדכתיב1371 ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות וכו'".
שסוולכאורה אינו מובן: לאחרי שרבינו הזקן אומר ש"לכל איש ישראל .. יש שתי נשמות", ומביא הפסוק "ונשמות אני עשיתי" – מה מוסיף באמרו "שהן שתי נפשות"1372?
שסזנב. ובהקדמה – שאין לומר ש"נשמות" ו"נפשות" הם שני תוארים על אותו ענין, שכן, נוסף לכך שלפי זה אין צורך בשני תוארים, ויכולים תמיד להשתמש באותו לשון, הרי בתורה, שהיא בתכלית הדיוק, לא שייך שיהיו שני תוארים על ענין אחד; כאשר יש שינוי בתואר – שהוא בלשון הקודש, שאינו לשון הסכמי1373 – הרי זו הוכחה שנשתנה גם התוכן.
שסחובפרטיות יותר:
שסטאיתא במדרש1374: "חמשה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה חי' יחידה", ומבואר בקבלה וחסידות שהם חמשה מדריגות. ונחלקים בכללות לשתי סוגים: חי' יחידה – הם הכחות המקיפים שבנשמה, והיינו, שאין זה כפי שהנשמה באה באברי הגוף באופן של כניסה והתלבשות בפנימיות, אלא רק באופן שמקיף על הגוף מבחוץ ושומר אותו; ונפש רוח ונשמה – הם המתלבשים בגוף, וזהו מה שנוגע לעבודת האדם, שעיקרה הוא לפעול על נפש הבהמית והגוף.
שעובנוגע לפרטי המדריגות דנפש (רוח) ונשמה – הנה:
שעאבהלכות יסודי התורה1375 כותב הרמב"ם: "הדעה (ש)היא צורת הנפש .. ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח". וממשיך: "צורת הנפש הזאת .. אינה מכח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף .. לפיכך כשיפרד הגולם, שהוא מחובר מן היסודות, ותאבד הנשמה, מפני שאינה מצוי' אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשי', לא תכרת הצורה הזאת וכו'".
שעבכלומר: לפי דברי הרמב"ם – "נפש" ו"רוח" הם למעלה מ"נשמה", כי, הנשמה "אינה מצוי' אלא עם הגוף וצריכה לגוף" [וכדמוכח גם מהשם
שעג298
"נשמה", מלשון נשימה, כפי שמשמע מדברי המדרש283 על הפסוק1376 "כל הנשמה תהלל י-ה", "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא", והרי נשימה קשורה במיוחד עם הגוף], ולכן, כשיפרד הגוף ויחזור ליסודות שממנו הורכב, "תאבד הנשמה"; משא"כ הנפש ורוח.
"נשמה", מלשון נשימה, כפי שמשמע מדברי המדרש283 על הפסוק1376 "כל הנשמה תהלל י-ה", "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא", והרי נשימה קשורה במיוחד עם הגוף], ולכן, כשיפרד הגוף ויחזור ליסודות שממנו הורכב, "תאבד הנשמה"; משא"כ הנפש ורוח.
שעדאבל, ע"פ המבואר בקבלה ובחסידות בדברי המדרש הנ"ל "חמשה שמות נקראו לה כו'", הרי סדר ג' השמות (השייכים לגוף) מלמעלה למטה הוא: נשמה רוח ונפש, והיינו, שהחלק הכי עליון נקרא בשם "נשמה", ולאח"ז בא החלק שנקרא בשם "רוח", ורק לאח"ז בא החלק שנקרא בשם "נפש".
שעהוראי' לדבר – ממ"ש1377 "כי נפש הבשר בדם היא", היינו, שהחלק היותר תחתון הקשור עם הדם, נקרא בשם "נפש"; ואילו בנוגע ל"נשמה" – כתיב1378 "נשמת שד-י תבינם", היינו, ש"נשמה" היא החלק הכי עליון – שכל, חב"ד שבמוחין.
שעונג. ועפ"ז יש לבאר את דברי רבינו הזקן ש"לכל איש ישראל .. יש שתי נשמות, וכדכתיב ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות" – שכותב ענין זה בסדר דמלמעלה למטה:
שעזובהקדמה – שלכל לראש ישנה מציאות העולם כפי שהיא בתורה, כמאמר146 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכדאיתא במדרש1379 על הפסוק117 "ואהי' אצלו אמון", "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין .. דיפתראות ופינקסאות יש לו .. כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם", והיינו, שכאשר הקב"ה ראה שבתורה נאמר1380 "ויאמר אלקים יהי אור", אמר "יהי אור", ונברא האור1381, ועד"ז בנוגע לכל הענינים שבעולם.
שעחואין הכוונה שענין האור כפי שהוא בתורה הוא ענין אחר, אלא אדרבה: אמיתית ענין האור הוא בהיותו למעלה (כפי שמבאר השל"ה1382), ויתירה מזה – כפי שהוא בתורה, ומזה נמשך ונשתלשל האור למטה, אור כפשוטו בעוה"ז.
שעט299
ומזה מובן גם בנוגע לכל הענינים שבעבודת האדם – שישנם תחילה כפי שהם בתורה,
ומזה מובן גם בנוגע לכל הענינים שבעבודת האדם – שישנם תחילה כפי שהם בתורה,
שפ– ולכן ישנו גם דין בנגלה דתורה: "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה"1383, והיינו, לפי שגם בתורה ישנו ענין ה"עולה" כמו שהוא בגשמיות, אלא שזהו "כאילו", בכ"ף הדמיון, אבל בכל זאת יש לזה דמיון –
שפאועד"ז בנוגע לחלקי הנשמה, ובנדו"ד, נשמה ונפש – שקודם שנמשכים בעוה"ז, בגוף האדם, ישנם תחילה בתורה.
שפבובתורה גופא ישנו החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה, אשר, החילוק שביניהם הוא גם בנוגע לענין הקושיות שבתורה שנתבאר לעיל (סל"ט), שכן, בתורה שבכתב, שהעיקר בה הוא הקריאה בתורה אפילו ללא הבנה והשגה, שהרי גם עם-הארץ שלא ידע מאי קאמר, עולה לתורה ומברך ברכת התורה (כמ"ש המג"א1384, והביאו רבינו הזקן1385, בנוגע לחילוק שבין תושב"כ לתושבע"פ), הכל מדוד ומוגבל, ולא שייך לשאול קושיות וסתירות, שכן, אם שואלים שאלה בתורה שבכתב, מפסוק אחד על חבירו, "שני כתובים המכחישים זה את זה", הרי זה גופא הו"ע של תורה שבע"פ.
שפגנד. ובהתאם לכך, מתחיל רבינו הזקן לבאר עבודת האדם – "שלכל איש ישראל .. יש שתי נשמות, וכדכתיב ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות" – מלמעלה למטה:
שפדאצל איש ישראל הסדר אינו מלמטה למעלה, אלא מלמעלה למטה – שהרי מקומו העצמי של איש ישראל הוא למעלה, וכפי שממשיך רבינו הזקן לבאר1386 מ"ש "בני בכורי ישראל"1387, "בנים אתם לה' אלקיכם"1388, שזהו "כמו שהבן נמשך ממוח האב כו'", כך, שמקומו העצמי הוא – תחת כסא הכבוד270, ויתירה מזה, שנקרא "אדם"1389, ע"ש "אדמה לעליון"1390, ועד שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד1391; ומשם נמשך למטה כו'.
שפה300
וזהו "שלכל איש ישראל .. יש שתי נשמות" – שזהו כפי שכל איש ישראל הוא למעלה מעלה.
וזהו "שלכל איש ישראל .. יש שתי נשמות" – שזהו כפי שכל איש ישראל הוא למעלה מעלה.
שפווממשיך: "דכתיב ונשמות אני עשיתי" – שזהו כפי שנמשך במדידה והגבלה של כתיבה בתורה ("דכתיב"), אשר, עם היותה מדידה והגבלה של תורה, שעדיין אינה קשורה עם נפש הבהמית והגוף [וכאמור לעיל (ס"מ) שאפילו כאשר לומד התורה הוא במצב של היפך הטהרה, ונקראת "תורתו"1392, הנה בשעת מעשה נאמר על זה "הלא כה דברי כאש", "מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה"], מ"מ, הרי זו מדידה והגבלה, שבא בכתיבה בציור אותיות – שלכן נאמר "(ונשמות אני) עשיתי", כיון שיש כבר צורה כו'; אבל, כיון שהגבלה זו היא בתורה, לכן נאמר "ונשמות אני עשיתי", היינו, שנקרא עדיין בשם "נשמה", שזהו בבחי' "ראש" לגבי ההמשכה וההתלבשות בגוף, בחי' "רגל".
שפזולאח"ז נמשכת הנשמה ומתלבשת בגוף – שזהו אומרו "שהן שתי נפשות"1393, שזהו חלק הנשמה שנקרא בשם "נפש".
שפח[ומ"ש במדרש "חמשה שמות נקראו לה" – כפי שבאה למטה ומתלבשת בנפש הבהמית ובגוף – הרי זה ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל1394 שבבחי' נפש גופא ישנם כל החמשה שמות: נפש שבנפש כו' נשמה שבנפש, וכן חי' יחידה שבנפש, והיינו, שכל החמשה שמות שנקראו לה לאחרי ההתלבשות בנה"ב וגוף הם בחלק הנשמה שנקרא בשם "נפש"].
שפטנה. וזהו גם מה שממשיך: "נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא כו'" – "נפש" דייקא, ולא "נשמה", שכן, להיותה "מצד הקליפה וסטרא אחרא", אי אפשר לקרותה בשם "נשמה", כי אם בשם "נפש" בלבד.
שצומ"ש בתחלה "שתי נשמות", ששתיהם (גם נפש הבהמית) נקראות בשם "נשמה" – הרי זה בשרש הענינים למעלה, ועד לשם הוי' ושם אלקים, כדאיתא בקבלה וחסידות1395, שנפש האלקית שרשה משם הוי',
שצא301
ונפש הטבעית שרשה משם אלקים, בגימטריא הטבע1396, ומשם נמשכה הנפש ש"מצד הקליפה וסטרא אחרא" – אע"פ שגם שם אלקים הוא מז' שמות שאין נמחקים1397.
ונפש הטבעית שרשה משם אלקים, בגימטריא הטבע1396, ומשם נמשכה הנפש ש"מצד הקליפה וסטרא אחרא" – אע"פ שגם שם אלקים הוא מז' שמות שאין נמחקים1397.
שצבוע"ד מארז"ל1398 "שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו", וכפי שמבאר רבינו הזקן1399 ש"שרש התחלת הסיגים והקליפות אינו רע גמור .. אמנם מה שמשתלשל למטה מטה נעשה סיגים קשים יותר ומקטריגים ממש", והיינו, שבשרשם למעלה הו"ע גבורות דקדושה, ואח"כ נשתלשל כו' עד שנעשה ענין הפכי.
שצג[דוגמא לדבר:
שצדמצוה על בית-דין לדון ולהעניש כו'1400. ואעפ"כ, כדי שיומשך במעשה בפועל, הרי רואים במוחש ששליח ב"ד להלקות ולהמית, אינו יכול להיות רך לב,
שצהובמכ"ש מענין השחיטה, שאף שזוהי מצוה, כמ"ש1401 "וזבחת גו'", ומברכים עלי' בשם ומלכות, מ"מ, לא תועיל לו היראת-שמים שיוכל לפעול על עצמו שלא יתעלף... הוא אמנם יהודי דתי ("אַ פרומער איד"), ואעפ"כ אינו יכול לעשות פעולת השחיטה בבהמה. ועאכו"כ בנוגע לבן-אדם,
שצואלא צריך להיות קשה לב דוקא, ורק אז יכול לבוא ענין הדין כפשוטו בפועל].
שצזנו. וזהו סדר ההשתלשלות שמבאר רבינו הזקן בנוגע לנשמת האדם:
שצחלכל לראש – "לכל איש ישראל .. יש שתי נשמות", שזהו כפי שהנשמה היא במקורה למעלה (בשם הוי' ושם אלקים, כנ"ל), למעלה מכל מדידה והגבלה, למעלה אפילו מהמדידה וההגבלה של כתיבה בתורה.
שצטולאחרי כן – "דכתיב ונשמות אני עשיתי", היינו, כפי שהם בתורה, אבל עדיין לא כפי שהם מצד עצמם.
תואח"כ נמשך למטה – "שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא .. ונפש השנית .. חלק אלקה ממעל ממש".
תא302
וכאן מתחיל הביאור בנוגע לכללות ענין העבודה – כי, הנפש שמצד הקליפה "אקדמי' טעניתא", ונקראת בשם "זקן (וכסיל)", כיון שתיכף משנולד ניתן בו יצה"ר, ואילו "נפש השנית בישראל", הרי "גמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים"1402 (ורק "תחלת כניסת נפש זו הקדושה" היא לפנ"ז311, אבל היא עדיין בהעלם והסתר), ואז מתחילה לעבוד עבודתה בהענין ד"קורין את שמע בערבית" (כנ"ל סמ"ה).
וכאן מתחיל הביאור בנוגע לכללות ענין העבודה – כי, הנפש שמצד הקליפה "אקדמי' טעניתא", ונקראת בשם "זקן (וכסיל)", כיון שתיכף משנולד ניתן בו יצה"ר, ואילו "נפש השנית בישראל", הרי "גמר ועיקר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים"1402 (ורק "תחלת כניסת נפש זו הקדושה" היא לפנ"ז311, אבל היא עדיין בהעלם והסתר), ואז מתחילה לעבוד עבודתה בהענין ד"קורין את שמע בערבית" (כנ"ל סמ"ה).
תבנז. וההתחלה על כל זה היא – "תניא"1403:
תגידוע הביאור (המובא בשם חסידים1404) על זה שרבינו הזקן דייק להתחיל ספרו בתיבת "תניא", אף ש"בספ"ג דנדה"1405 הלשון הוא "דרש ר' שמלאי", ולא "תניא"1406 – ע"פ מ"ש בספרי קבלה1407 ש"תניא" גימטריא ב' פעמים "קליפה" עם הכולל, ולאידך גיסא, "תניא" אותיות "איתן" (כדאיתא בתקו"ז1408), שעי"ז לוחמים ומבטלים ומאבדים את הקליפה.
תדוהענין בזה:
תהלכאורה נשאלת השאלה: כיצד יכולים להלחם ולנצח את הנפש שמצד הקליפה וסטרא אחרא, בה בשעה ש"אקדמי' טעניתא", ומקרא מלא דיבר הכתוב1409 "צדיק הראשון בריבו"?
תווהמענה על זה – שישנו ה"איתן" שבנשמה, ככל ג' הפירושים במאמר של רבינו הזקן1410 בענין "משכיל לאיתן האזרחי"1411, שהו"ע החוזק ותוקף ויושן, ומצד זה לא מתפעלים מכל הטענות השכליות, "אקדמי' טעניתא", "צדיק הראשון בריבו", וכו' וכו', אלא הולכים בחוזק ותוקף שמצד ה"איתן" שבנשמה ש"כן יקום"!
תזוממשיכים זאת בה"שתי נשמות", ואח"כ ב"דכתיב ונשמות אני עשיתי", ואח"כ ב"שתי נפשות" – שבשתיהם יהי' הענין דק"ש, "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"1412, ובאופן שיומשך "בכל לבבך"1413, "בשני יצריך"1414, בה"שתי נשמות" ו"שתי נפשות", ועל ידם – בחלקו בעולם,
תח303
בעולם הזה ובעולם הבא, ובאופן שמתאחדים יחד ע"י "השונה הלכות בכל יום" בעולם הזה, שאז "מובטח לו שהוא בן עולם הבא", ופועלים ש"אין1415 עולם אלא אחד".
בעולם הזה ובעולם הבא, ובאופן שמתאחדים יחד ע"י "השונה הלכות בכל יום" בעולם הזה, שאז "מובטח לו שהוא בן עולם הבא", ופועלים ש"אין1415 עולם אלא אחד".
תט[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה. ניגון אדמו"ר הזקן (בבא הרביעית – פ"א). והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
תי* * *
תיאנח. הנקודה1416 העיקרית של השיחות היא – שצריכים ללמוד חסידות בשופי, בהתמדה ושקידה.
תיבלא רק אלו ש"תורתם אומנתם" (עד כמה שישנו המושג של "תורתם אומנתם" בזמן הזה1417), יושבי אוהל, ובפרט תלמידי הישיבות, אלא גם בעלי עסק, שרוב זמנם עסוקים הם – ברשות התורה – בענינים אחרים, הנה השעות הפנויות שלהם צריכות להיות מוצפות ומוטבעות בלימוד התורה בכלל, ולימוד פנימיות התורה, חסידות, בפרט.
תיגפעמים רבות מדברים אודות גודל המעלה של עבודת הצדקה1418 ואהבת ישראל1419, ע"י הפצת המעיינות חוצה; אבל לא צריכים לשכוח על ענין לימוד החסידות.
תידישנו לשון המורגל בשיחות1420 ש"נחלש ענין העבודה"; ובימינו אלו, יכולים לומר, שנחלש גם לימוד התורה, ובפרט לימוד החסידות1421.
תיה304
יהודי צריך להרשות לעצמו ("זיך פאַרגינען"1422) להיות בקי בתורה אור, לקוטי תורה – ואין צריך לומר בנוגע לתניא – המשכים, מאמרים, וכן הלאה, "וכל המוסיף מוסיפין לו"1423. – להיות בקי באותיות, הרי זה דורש זמן רב; אבל יכולים להיות בקי בתוכן הענינים.
יהודי צריך להרשות לעצמו ("זיך פאַרגינען"1422) להיות בקי בתורה אור, לקוטי תורה – ואין צריך לומר בנוגע לתניא – המשכים, מאמרים, וכן הלאה, "וכל המוסיף מוסיפין לו"1423. – להיות בקי באותיות, הרי זה דורש זמן רב; אבל יכולים להיות בקי בתוכן הענינים.
תיוכוונתי היא בפשטות ביותר: יש להוסיף בשקידה והתמדה בלימוד החסידות. הלימוד יבוא במילא לידי מעשה, אבל דיבורי עתה – ופי ולבי שוין: התמדה ושקידה בלימוד החסידות. וההוספה בשמן דתורה (רזין דרזין) ויין דתורה (רזין) – תוסיף גם בהבנה והשגה דלחם ומים דתורה (נגלה)1424.
תיזויהי רצון, שהחל מהלילה, או מחר בבוקר, יתרבו לומדי תורת החסידות ועוסקים בה על מנת להבינה ולהשיגה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים1425.
תיח[ואח"כ אמר: כיון שנמצא כאן אברך1426 שביקשו ממנו פעמיים להרעיש, והצליח בכך – ינסה עתה להרעיש, מתוך ניגון שמחה, בנוגע ללימוד החסידות1427.
תיטואח"כ הוסיף ואמר: עכשיו היו צריכים ליתן לכל אחד מהקהל כוס חלב... שהוא משקה המשכר1428, ולצבוט את הלחיים עד שיאדימו, ואז תהי' שמחה גדולה...
תכנערכו "שבע ברכות" של אחד מהתלמידים, ואח"כ ניגנו "עוד ישמע", ואח"כ צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אני מאמין", וטרם צאתו התחיל לנגן הניגון "ופרצת"].
תכא______ ______