Toras Menachem·Vol. 35 (5723·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Vayishlach·18 Kislev 5723תורת מנחם·לה - שנת תשכ"ג - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ וישלח·ח"י כסלו·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

בא. בין התקנות של כ"ק מו"ח אדמו"ר – שנתפרסמו בין התמימים, אנ"ש ולומדי תורה, והולך ומתפשט בקרב כל ישראל – ישנה התקנה ללמוד בכל יום שיעור תניא כפי שנחלק על ידו, באופן שההתחלה היא בי"ט כסלו, ראש-השנה לתורת החסידות ולדרכי החסידות, והסיום הוא ביום ח"י כסלו, ערב י"ט כסלו¹⁰³⁴.

גונמצא, שביום זה, שבו מסיימים לימוד ספר התניא, ישנו ענין של שמחה לגמרה של תורה.

דובהקדמה:

האע"פ שהשם "תניא" הוא בעיקר רק על החלק הראשון, "הנקרא בשם ספר של בינונים"¹⁰³⁵,

וובהדפסת התניא בפעם הראשונה נדפסו רק שני החלקים הראשונים: ספר של בינונים ושער היחוד והאמונה,

זוגם לאח"ז, כשהדפיסו את התניא עם אגרת התשובה, שאף היא פותחת בתיבת "תניא" – הרי מצינו בכת"י ישנים שהחלק הראשון נקרא בשם "תניא גדול", ואילו אגה"ת נקראת בשם "תניא קטן"¹⁰³⁶, שמזה מובן שעיקר השם "תניא" קאי על החלק הראשון,

חובפרט ע"פ מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו הידוע¹⁰³⁷ שג"ן פרקי התניא הם כנגד ג"ן סדרים דאורייתא, והרי גם השמחה שעושים בשמח"ת לגמרה של תורה היא על תושב"כ דוקא –

טאעפ"כ, כיון שלאח"ז ניתוספו לספר התניא גם שאר החלקים, ועד לאגרת הקודש וקונטרס אחרון, שניתוספו ע"י בני המחבר [וביניהם גם אדמו"ר האמצעי, ממלא מקומו של רבנו הזקן, והרי "ממלא מקום" פירושו שממלא את כל המקום, דהיינו שממלא את כל הענינים שהיו מקודם בכל פרטיהם (כמדובר כמ"פ¹⁰³⁸)], ובפרט לפי מ"ש הרבנים בני

י232
המחבר¹⁰³⁹, שע"י אגה"ק וקו"א אפשר להבין הביאור בלקוטי אמרים – הרי מובן שכולם נכללים בספר התניא.

יאועד"ז מובן בנוגע ללימוד כל ספר התניא כפי שנחלק לימי השנה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר – שהי' ממלא מקום אביו, ולמעלה בקודש עד רבנו הזקן, וכנ"ל שהפירוש ד"ממלא מקום" הוא באופן שישנם כל הענינים שהיו מקודם, ועד שלאמיתו של דבר הכל אחד באחדות פשוטה¹⁰⁴⁰, ולכן לא שייך לומר התואר "הקודם" ("דער פריערדיקער"), כי כל הענינים בכל פרטיהם ישנם גם בהוה – כך, שהשמחה לגמרה של תורה בנוגע לספר התניא היא כאשר מסיימים את כל החלקים הנ"ל, ביום ח"י כסלו.

יבב. סיום ספר התניא הוא באגרת "הוכח תוכיח את עמיתך", שבה מסיים רבינו הזקן בענין השבת, וז"ל:

יג"בהיות מודעת זאת לי"ח כי בכל המצות יש פנימיות וחיצוניות, וחיצונית מהשבת היא שביתה מעשי' גשמיית .. ופנימית השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובת"ת .. וזו היא בחי' זכור. ובחי' שמור בפנימיות היא השביתה מדיבורים גשמיים כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים"¹⁰⁴¹, ומסיים: "כי זה לעומת זה כו'". ובתיבות אלו מסתיים ספר התניא.

ידוצריך להבין¹⁰⁴²:

טוא) מהי הכוונה בתיבות אלו – "כי זה לעומת זה כו'"?

טזב) מדוע מסתיים ספר התניא בתיבות "זה לעומת זה", שלכאורה הם ענין בלתי-רצוי?

יזג) למה מוסיף "(זה לעומת זה) כו'", ואינו מביא מהכתוב¹⁰⁴³ גם תיבת "עשה"?

יחבשלמא מה שאינו מביא תיבת "האלקים" – הרי זה לפי ששם אלקים מורה על ענין הצמצום שממנו נמשכים הגבורות, ומהם נמשכים דינים כו' (ולכן, אף ששם אלקים הוא שם קדוש, מ"מ מבקשים שמבחי' "אלקים" ישתנה להיות "ברב חסדך"¹⁰⁴⁴); אבל לכאורה הי' לו להביא תיבת "עשה"?

יט233
ובפרט שמזכיר לפנ"ז "שמים וארץ גשמיים" [שלכאורה גם ענין זה אינו מובן, שהרי הי' יכול לומר "שמים וארץ" סתם, ומה נוגע תיבת "גשמיים"], וא"כ, בודאי הי' לו להזכיר גם תיבת "עשה".

כד) גם צריך להבין מ"ש בביאור הענין ד"זכור", ש"פנימית השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובת"ת" – שמשמעות הלשון היא שמדובר אודות תלמוד תורה בכלל, ולא רק להתורה שלומד בשבת – דלכאורה אינו מובן: תלמוד תורה – מאן דכר שמי'?! מה שייכותו לענין פנימיות השבת? ולאידך – אם התורה (גם התורה שלומד בחול) שייכת לשבת – מדוע דוקא תורה ולא מצוות?

כאג. והביאור בכל זה – בהקדמה:

כבכשם שכל הענינים שבעולם נמשכים ממקורם בקדושה [וכידוע שבאצילות ישנו שורש כל הנבראים, ולכן מצינו¹⁰⁴⁵ שמלכות דאצילות נקראת בשמות של נבראים מסוג הצומח והדומם, כמו מיני פירות ואבנים כו'] – הנה גם ב' הענינים דשבת וחול (קודש וחול) ישנם גם בקדושה: חול שבקודש וקודש שבקודש.

כגוזהו כללות החילוק בין תורה למצוות:

כדמצוות – נתלבשו בדברים גשמיים, כמו ציצית בצמר גשמי ותפילין בקלף גשמי, והיינו, שענין המצוות הוא לברר את הצמר ועור הבהמה, שהי' אפשר להשתמש בהם לענינים אחרים שאינם עניני קדושה, ועד לענינים שהם היפך הקדושה, והבירור שלהם הוא עי"ז שעושים מהם ענין של מצוה, עי"ז שנוטלים טלית של צמר וקושרים בה ציצית (שהרי הציצית עצמם אין בהם מצוה, והמצוה היא רק כשהם קשורים בטלית¹⁰⁴⁶, בחי' המקיף), ונוטלים קלף ועושים ממנו תפילין, וקושרים בהם רצועות הנמשכות עד הטבור כו'¹⁰⁴⁷. ומצד ההתלבשות בגשמיות שבמצוות, הרי זה נקרא בחי' חול שבקודש.

כהמשא"כ התורה – היא בחי' שבת, שהרי "אין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר¹⁰⁴⁸ הלא כה דברי כאש כו'"¹⁰⁴⁹, ואפילו הלומד תורה באופן ד"לא זכה", שעליו ארז"ל¹⁰⁵⁰ ש"נעשית לו" ההיפך דסם חיים – הרי זה

כו234
רק בנוגע אליו, אבל התורה עצמה – אינה מקבלת טומאה, וכמו האש, שגם כשנאחזת בפתילה, נשארת בטבעה לעלות למעלה. ולכן פוסק רבנו הזקן בשו"ע הלכות תלמוד תורה¹⁰⁵¹, שאפילו מי שלומד תורה באופנים היותר תחתונים ד"שלא לשמה", מ"מ, המאור שבה מחזירו למוטב¹⁰⁵², כיון שהתורה נשארת במדריגתה ואינה מקבלת טומאה, אפילו אם לא טבל קודם לימודו כו', ובשעת מעשה ה"ה מוסיף חיות בקליפות.

כזומזה מובן, שב' הענינים דחול ושבת כפי שהם בקדושה עצמה הם: מצוות ותורה.

כחד. והנה, כיון שהמצוות נתלבשו בדברים גשמיים, זקוקים הם לעלי'. וזהו ענינו של יום השבת – שבו עולים כל המצוות שנעשו בימות החול.

כטוכידוע בפירוש תיבת "ויכולו"¹⁰⁵³, שיש בזה ב' פירושים¹⁰⁵⁴: לשון כליון ולשון תענוג¹⁰⁵⁵, כי ביום השבת עולים כל הענינים הגשמיים, ולכן מצוה "לענגו בעונג אכילה ושתי'"¹⁰⁵⁶, בבשר שמן ויין ישן¹⁰⁵⁷ – אף שבחול לא זו בלבד שאין זו מצוה, אלא אדרבה – ענינים אלו עלולים להורידו כו'¹⁰⁵⁸. ואם הדברים אמורים בכל הענינים הגשמיים – הרי עאכו"כ בנוגע למצוות של ימות החול, שבודאי עולות ביום השבת.

לוזהו תכלית כל הענינים שבימות החול – שיתעלו ויזדככו ביום השבת. וכמ"ש "כל פעל הוי' למענהו"¹⁰⁵⁹, "ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"¹⁰⁶⁰, דהיינו שתכלית כל הענינים – ועד להענין ד"אף עשיתיו", דקאי על "שלשה שפתחו באף כו'"¹⁰⁶¹ – הוא כדי להעלותם בבחי' "לכבודי", שהוא בחי' מלכות דא"ס כמו שהוא קודם הצמצום¹⁰⁶², ולמעלה יותר.

לאואדרבה: עליית הבירורים של עניני ימות החול ביום השבת היא למעלה יותר גם מבחי' השבת עצמו, וע"ד הידוע בענין "שרה הוסיפה

לב235
על המאורות"¹⁰⁶³. וזהו שלעתיד יאמרו ליצחק דוקא "כי¹⁰⁶⁴ אתה אבינו"¹⁰⁶⁵, שענינו של יצחק הוא "צחוק עשה לי אלקים"¹⁰⁶⁶, בחי' התענוג הנעשה ע"י הבירור דשם אלקים דוקא¹⁰⁶⁷.

לגה. עפ"ז יש לבאר דברי רבנו הזקן בסיום ספר התניא "ופנימית השבת היא הכוונה בתפלת השבת ובת"ת":

לד"פנימית השבת" – קאי על עליית הענינים דימות החול ביום השבת, שהיא למעלה מיום השבת עצמו (כנ"ל), ולכן נקראת "פנימית השבת". ובכדי שתוכל להיות עלי' זו שהיא למעלה מבחי' השבת עצמו – הרי זה (לא ע"י יום השבת סתם, אלא בשבת גופא) ע"י "הכוונה בתפלת השבת" דוקא. ומוסיף לאח"ז "ובת"ת" – כי כללות ענין התורה (גם בימות החול) היא דוגמת שבת, כנ"ל.

להאמנם, עליית עניני החול ביום השבת היא באופן שמזדככים מגשמיותם, והיינו, שסרה הגשמיות שבהם, ונשארת רק הרוחניות שבהם, ורוחניות זו עולה ביום השבת. וזהו אומרו "כמו ששבת ה' מיו"ד מאמרות שנבראו בהם שמים וארץ גשמיים". ולכן אינו מזכיר (בכתוב "זה לעומת זה") תיבת "עשה", כי בשבת אין הענין ד"עשה" (ענין הגשמיות), ונשאר רק רוחניות הענינים.

לוו. והנה, בדוגמת מעלת עבודת הבירורים דחול לגבי יום השבת – היא גם מעלת בעלי תשובה, שעבודתם בבחי' אתכפיא, על צדיקים, שעבודתם בבחי' אתהפכא:

לזמבואר בתניא¹⁰⁶⁸ על הפסוק¹⁰⁶⁹ "ועשה לי מטעמים" – "מטעמים לשון רבים, שני מיני נחת רוח", שהם העבודה דאתכפיא והעבודה דאתהפכא.

לחאך יש מעלה בעבודה דאתכפיא (עבודת התשובה) על העבודה דאתהפכא (עבודת הצדיקים) – שהרי במתן-תורה (שהו"ע עבודת הצדיקים) נאמר "אנכי הוי' אלקיך"¹⁰⁷⁰, "אנכי" פעם אחת, וכן בקריעת ים-סוף שהיתה הכנה למ"ת נאמר "זה א-לי ואנוהו"¹⁰⁷¹, "זה" פעם אחת;

לט236
משא"כ בגאולה העתידה (שתהי' ע"י עבודת התשובה) נאמר "אנכי אנכי הוא מנחמכם"¹⁰⁷², ב"פ "אנכי", וכן "הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו"¹⁰⁷³, ב"פ "זה"¹⁰⁷⁴.

מוזהו שסיום ספר התניא הוא "כי זה לעומת זה כו'", שמרמז בזה על שני אופני העבודה – עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה: "זה" – עבודת התשובה, הוא "לעומת זה" – עבודת הצדיקים. ונמצא שבעבודת התשובה נאמר ב"פ "זה" – "זה לעומת זה".

מאוזוהי ג"כ השייכות דשיעור זה לערב י"ט כסלו, ערב ראש-השנה לחסידות – כידוע¹⁰⁷⁵ בענין החילוק בין חודש סיון לחודש כסלו, שבחודש סיון, שהוא החודש השלישי מניסן שענינו עבודת הצדיקים, ניתנה בגילוי גליא דתורה, ואילו חודש כסלו, שהוא החודש השלישי מתשרי שענינו עבודת בעלי תשובה, הוא מתן-תורה דפנימיות התורה, ונמצא, שכללות הענין די"ט כסלו הו"ע מעלת התשובה¹⁰⁷⁶.

מב* * *

מגז. השיחה בביאור מאמר המגיד ממעזריטש¹⁰⁷⁷ בפירוש רש"י¹⁰⁷⁸ על הפסוק¹⁰⁷⁹ "וישלח יעקב מלאכים", "מלאכים ממש", ששלח לעשו רק את ה"ממש" של המלאכים, אבל הרוחניות נשארה אצלו – שהאפשריות שיש ב"מלאכים ממש" לפעול הבירור דעשו¹⁰⁸⁰ היא, כאשר הרוחניות שלהם נשארת דבוקה וקשורה ביעקב; ועד"ז בנוגע לשלוחים ששולחים רבותינו נשיאינו¹⁰⁸¹ להפיץ מעינות החסידות חוצה¹⁰⁸², שכדי שה"חוצה" לא

מד237
יפעול עליו, אלא הוא יהפוך את ה"חוצה", צריכה להיות השליחות באופן שרק ה"ממש" שלהם עסוק בפעולה עם החוצה, אבל הרוחניות שלהם נשארת בהתקשרותה עם המשלח¹⁰⁸³ – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה¹⁰⁸⁴ בלקו"ש ח"י ע' 100 ואילך.

מה* * *

מוח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה קטנתי מכל החסדים.

מז* * *

מח238
ט. כ"ק אדמו"ר שליט"א דיבר אודות המאורע שתפלת יום הש"ק זה לא היתה יכולה להיות באופן של הרחבה (בבית-המדרש הגדול למטה), בגלל שהודיעו שלמטה קר וחשוך¹⁰⁸⁵.

מטוהקדים, שכבר אירע כן בעבר, ואז נתפעל מזה כו' – על יסוד תורת הבעש"ט¹⁰⁸⁶ שמכל דבר יש ללמוד הוראה בעבודת ה'¹⁰⁸⁷,

נאבל עתה, כשהדבר חוזר וקורה בפעם השני' – הרי זה ע"ד הסיפור הידוע אודות יהודי פשוט, שואב מים, שבפעם הראשונה ששמע בפרשת השבוע המאורע דמכירת יוסף (שאביו אהב אותו מכל אחיו ועשה לו כתונת פסים, ואחיו קינאו בו וכו', ככל פרטי הסיפור), הצטער מאד ובכה; אבל כשחזרו וקראו זאת בשנה הבאה – אמר, שעכשיו הרי זה אשמתו של יוסף... שכן, לאחרי מה שאירע בשנה שעברה, הי' לו לשמור נפשו ולא לילך עוד הפעם אל אחיו...

נאובהמשך לזה דיבר אודות התחלת פרשת וישב שעומדים לקרוא בתפלת מנחה: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", כידוע הפירוש בזה¹⁰⁸⁸, שאצל יעקב הי' ענין של התיישבות ("וישב") במקום כזה שיצחק אביו הי' ירא ממנו ("מגורי" מלשון מגור ויראה¹⁰⁸⁹),

נבוקישר זאת עם ענין הפצת תורת החסידות, ע"פ המשל של רבינו הזקן¹⁰⁹⁰ משחיקת האבן היקרה שבכתר המלך¹⁰⁹¹.

נג[מיד אחרי סיום ההתוועדות התפללו תפלת מנחה בבית המדרש הגדול].

נד______  ______