Toras Menachem·Vol. 36 (5723·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Mishpatim·Parshas Shekalim·Shabbos Mevarchim and Erev Rosh Chodesh Adar·5723תורת מנחם·לו - שנת תשכ"ג - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ משפטים·פ' שקלים·מבה"ח וער"ח אדר·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

בא. איתא במשנה⁸¹⁶ "באחד באדר משמיעין על השקלים". ומטעם זה קורין בתורה פרשת שקלים לא יאוחר מר"ח אדר שבו "משמיעין על השקלים": כשחל ר"ח אדר בשבת – קורין פרשת שקלים בר"ח עצמו ("מוציאין ג' ספרים, באחת קורא פרשת השבוע, ובשני של ר"ח, ובשלישי קורא מפטיר בפרשת שקלים"⁸¹⁷); ואם חל ר"ח אדר בימות החול – מקדימין וקורין פרשת שקלים בשבת שלפניו⁸¹⁸.

גוהענין בזה – שהתורה היא הנתינת-כח על כל הענינים,

דהן בנוגע לכללות בנין העולם – כמאמר⁸¹⁹ "אסתכל באורייתא וברא עלמא", והן בנוגע לאיש פרטי בה"בנין" שלו ע"י הנישואין ("בנין עדי עד"⁸²⁰), – העלי' לתורה בשבת שלפני הנישואין⁸²¹,

הועד"ז בנוגע להענין דמחצית השקל – שהנתינת-כח לזה היא מהקריאה דפרשת שקלים בתורה.

וב. והנה, כללות הענין דמחצית השקל הוא לצורך ענין חדש:

זנתינת מחצית השקל בפעם הראשונה היתה לצורך ענין חדש שלא הי' לפנ"ז – עשיית אדני המשכן [כמ"ש⁸²² "וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' בקע לגלגלת מחצית השקל גו' ויהי מאת הככר לצקת את אדני הקודש וגו'", משא"כ הקרשים והיריעות (וכלי המשכן) שנעשו מ"תרומת המשכן" ש"לא היתה יד כולם שוה בה (כמו מחצית השקל ש"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"⁸²³) אלא איש איש מה שנדבו לבו"⁸²⁴] – היסוד של המשכן, שבו מודגש עיקר החידוש שבעשיית המשכן (משא"כ

ח175
הקרשים והיריעות שבאים לאחרי שכבר ישנו היסוד של המשכן אינם חידוש ממש).

טוגם נתינת מחצית השקל בכל שנה ושנה "לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה"9 הו"ע של דבר חדש – שהקרבנות צריכים לבוא מ"תרומה חדשה"⁸²⁵ דוקא.

יונמצא, שבנתינת מחצית השקל מודגש ענין החידוש – הן החידוש שבעשיית המשכן עצמו, שהיסוד שלו נעשה ממחצית השקל, והן ההתחדשות שבכל שנה בהקרבת הקרבנות – שזוהי נקודה עיקרית בעבודת המשכן, כמבואר בהמשך ההילולא דיו"ד שבט⁸²⁶ (דמיני' אזלינן) – מתרומת מחצית השקל החדשה.

יאויש להוסיף, שענין החידוש מודגש גם בהפטרה דפרשת שקלים – שבה מדובר אודות "הכסף המובא בית ה' .. לחזק את בדק בית ה'"⁸²⁷, "בדק הבית", שגם זה ענין של חידוש בביהמ"ק.

יבג. עפ"ז יש לבאר טעם החילוק בין תרומת מחצית השקל לתרומת המשכן⁸²⁸:

יגבמחצית השקל – נתחייבו אנשים ולא נשים⁸²⁹, ובאנשים גופא "מבן עשרים שנה ומעלה"⁸³⁰ (וכמפורש גם בהחשבון שבפ' פקודי7 "וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' בקע לגלגלת מחצית השקל לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף וגו'"), משא"כ בתרומת המשכן – השתתפו לא רק אנשים, אלא גם נשים, כמ"ש⁸³¹ "ויבואו האנשים על הנשים", ולא רק גדולים מבן עשרים שנה ומעלה, אלא גם קטנים שלא הגיעו לגיל י"ג שנה, כדאיתא באבות דר"נ⁸³² שגם "טפלים" (טף) נתנו לתרומת המשכן.

ידוההסברה בזה⁸³³ – שכדי לפעול ענין חדש יש צורך בכח גדול, שישנו דוקא אצל אנשים – "איש דרכו לכבוש"⁸³⁴, ודוקא מבן עשרים

טו176
שנה ומעלה, שנשלם כחו להיות "יוצא צבא בישראל"⁸³⁵, משא"כ לפעול הוספה בענין שישנו כבר – יכולים גם נשים וקטנים.

טזולכן: אדני המשכן, שהם היסוד של המשכן, ענין חדש לגמרי – נעשו מתרומת מחצית השקל שניתנה ע"י אנשים מבני עשרים שנה ומעלה דוקא; משא"כ הקרשים והיריעות כו', כיון שאינם ענין חדש לגמרי, כי אם הוספה על יסוד המשכן שישנו כבר – היו יכולים להעשות מתרומת המשכן שניתנה גם ע"י נשים וקטנים.

יזאמנם, בנוגע לנתינת מחצית השקל לקנות מהן קרבנות ציבור שבכל שנה ושנה – "כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו (עליו) שוב אינו פוסק"14:

יחעם היות שקרבנות ציבור צריכים לבוא מ"תרומה חדשה", ענין חדש שאינו אלא בכחם של גדולים, שלכן לא נתחייבו קטנים בזה, מ"מ, כיון שאין זה ענין חדש לגמרי (כתרומת האדנים), שהרי גם בשנה החולפת (ובשנים שלפנ"ז) הקריבו קרבנות ציבור, אלא שיש בזה ענין של התחדשות שמתחילים להקריב קרבנות ציבור מתרומה חדשה של שנה זו, לכן, יכול הגדול לשקול גם על ידו של קטן.

יטד. ועדיין צריך להבין:

ככיון שבתרומת האדנים (שממנה נעשה יסוד המשכן) לא נכללו קטנים, גם לא באופן שהגדולים יתנו עבורם (דלא כבמחצית השקל שהיו נותנין לקרבנות ציבור) – נמצא לכאורה שאין לקטנים חלק בהיסוד של המשכן?!

כאויובן בהקדם ביאור ענין המשכן (אדני המשכן וכו') בעבודת כאו"א מישראל – כמ"ש⁸³⁶ "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד⁸³⁷ – ע"פ המבואר בד"ה היושבת בגנים (דשנת תש"ח)⁸³⁸ – שגם הוא מאמר של יום הילולא⁸³⁹:

כבאדני המשכן – הו"ע הקבלת עול, כי, "האדנים הם של כסף, דענינו בעבודה, כסף הוא כוסף ותשוקה, ואדני כסף הוא האדנות והתוקף על התשוקות והכוספים. דער יסוד פון משכן איז אַז מען איז אַ אדון אויף די תשוקות ורצונות, והוא בדרך קב"ע".

כג177
קרשי המשכן – מורה על העבודה דאתכפיא, שעי"ז מהפכים את השטות דלעו"ז לשטות דקדושה, כמרומז בכך שהקרשים היו מ"עצי שטים", מלשון שטות⁸⁴⁰.

כדויריעות המשכן – מורה על העבודה דבחינת המקיפים, רצון ותענוג, ובזה צ"ל התכללות גוונים, כמרומז בכך שהיריעות נעשו מד' מינים, תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, כמבואר בארוכה בהמאמר.

כהכלומר: קרשים ויריעות – מורים על עבודות ומדריגות פרטיות, ואילו אדנים, שעליהם עומדים הקרשים והיריעות – מורים על היסוד של כל העבודה (לפני שבאים לעבודות ומדריגות פרטיות), שזוהי המסירה והנתינה ("די איבערגעגעבנקייט") לקיום רצונו ית' בדרך קבלת עול, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"⁸⁴¹, ועז"נ⁸⁴² "דא תרעא לאעלא".

כוה. ועפ"ז יש לבאר הטעם שתרומת האדנים שייכת רק לגדולים, ואעפ"כ, יש גם להקטנים חלק באדני (יסוד) המשכן:

כזהענין דקבלת עול, ביטול ומסירת הרצון – שייך לגדול דוקא, כי, גדול, יש לו "אייגענע רצונות", ולכן נדרש ממנו ביטול ומסירת הרצונות, ולהיותו גדול, יש לו גם את הכח הדרוש לפעול בעצמו ביטול ומסירת הרצונות; משא"כ קטן – כיון שאין לו "אייגענע רצונות", להיותו בטל לאביו, אין צורך ולא שייך לדרוש ממנו ביטול ומסירת הרצון, ובמילא, אין מקום להשתתפותם של קטנים בתרומת האדנים.

כחאבל, ביחד עם זה, מצד ביטולו של הקטן לאביו שמשתתף בתרומת האדנים ומבטל רצונותיו לאלקות – יש גם להקטן שייכות וחלק באדני המשכן שהם יסוד המשכן, הן בנוגע להמשכן הכללי, והן בנוגע להמשכן הפרטי שבכאו"א מישראל.

כטוענינו בעבודה – שעוד לפני התחלת העבודות הפרטיות ישנה כניסת נפש הקדושה, כפסק אדמו"ר הזקן בשולחנו⁸⁴³ ש"כניסת נפש זו הקדושה היא .. במצות מילה", ועל יסוד זה בנויים כל העבודות הפרטיות שנדרשים גם מקטנים (שלא נדרש מהם ביטול ומסירת הרצון משום שאין להם "אייגענע רצונות") – "בחינוך לתורה ולמצוות שחייבו חכמים לחנך"⁸⁴⁴ – כי, אף שקטן אין לו מחשבה, הרי מעשה

ל178
יש לו⁸⁴⁵, ו"הפעוטות מקחן מקח וכו'"⁸⁴⁶, ולכן נדרשים ממנו כו"כ עבודות פרטיות, כמו בתרומת המשכן עבור הקרשים והיריעות (עבודות פרטיות) שהשתתפו בה גם קטנים.

לא*

לבו. והנה, בנוגע לכללות הציווי "ועשו לי מקדש וגו'" עי"ז ש"ויקחו לי תרומה"⁸⁴⁷ (שבזה נכלל הן תרומת האדנים והן תרומת המשכן) – מצינו סתירה (לכאורה) מרישי' לסיפי'⁸⁴⁸:

לגבתחילת הכתוב נאמר "ויקחו לי תרומה מאת כל איש", היינו, שלקיחת התרומה היא מכל בנ"י ("כל איש"), ללא הגבלת תנאי בדבר; ואח"כ ממשיך "אשר ידבנו לבו", היינו, שלקיחת התרומה היא מבנ"י שיש להם נדיבות לב דוקא.

לדואין לומר ש"מאת כל איש" אינו כולל את כל בנ"י, כי אם (כפי שממשיך ומפרש) רק את "אשר ידבנו לבו" – דא"כ, לא הי' הכתוב צריך להקדים "מאת כל איש", אלא הול"ל "מאת אשר ידבנו לבו" בלבד, ועכצ"ל, שההקדמה ד"כל איש" כוללת את כל בנ"י, גם אלה שאינם במעמד ומצב ד"ידבנו לבו".

להויש לומר הביאור בזה – שמצד ציווי התורה "ויקחו לי תרומה מאת כל איש", היינו, שהתורה דורשת ש"כל איש" ישתתף בעשיית המשכן, נעשה אצל "כל איש" המעמד ומצב ד"ידבנו לבו" (גם אם מצד עצמו לא הי' במעמד ומצב זה), שנעשה אצלו הרצון לעסוק בעשיית המשכן.

לוז. וביאור הענין:

לזאצל כאו"א מישראל ישנה "כניסת נפש זו הקדושה" (כנ"ל ס"ה) – כניסה דייקא, היינו, שנפש הקדושה נכנסת בפנימיותו, ולא רק באופן מקיף בלבד.

לחוהענין בזה – שאצל כאו"א מישראל יש אהבה מסותרת להקב"ה⁸⁴⁹, שרצונו וחפצו להיות מיוחד עם אלקות באופן פנימי, ו"נכלל בה גם דחילו"34, שירא ומפחד להיות נפרד ח"ו מאלקות, כמאמר רבינו

לט179
הזקן⁸⁵⁰ שיהודי אינו רוצה ואינו יכול ("ניט ער וויל און ניט ער קען") להיות נפרד ח"ו מאלקות – לא רק נפרד ממש ח"ו, אלא גם פירוד באופן כזה שהיחוד עם אלקות הוא (לא באופן פנימי, אלא) באופן מקיף בלבד.

מובהקדמה – שגם אומות העולם⁸⁵¹ אינם כופרים בה' לגמרי להכחיש מציאותו ית' ולומר "לא הוא", אלא "קרו לי' אלקא דאלקייא"⁸⁵², והיינו, שגם הם מודים שהקב"ה הוא בעה"ב עליהם, "א-ל העולם"⁸⁵³, אלא שהם מציאות לעצמם, והאלקות אינו (מיוחד עמהם באופן פנימי) אלא בבחי' מקיף בלבד, היינו, שהקב"ה הוא מעליהם ("ער איז איבער זיי"), אבל אין נוגע למציאותם.

מאוהנה, אם יאמרו ליהודי שגם הוא יסכים להיות כמו גוי, ח"ו, ולהאמין שהקב"ה הוא מעליו באופן מקיף בלבד, ואינו מיוחד עמו באופן פנימי – הרי ימסור את נפשו על זה!...

מבונמצא, שרצונו וחפצו של יהודי בטבעו – שאלקות יאיר אצלו להיות מיוחד עמו באופן פנימי, ואינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מהיחוד עם אלקות באופן פנימי להיות באופן מקיף בלבד (כמו אצל גוי) ח"ו.

מגואין סתירה לזה מהמבואר⁸⁵⁴ בענין "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא"⁸⁵⁵, שמאמין ביכלתו ית' ואעפ"כ עובר על רצונו, שזהו מפני שהאמונה אצלו היא בבחי' מקיף בלבד – כי, פירוש הדברים הוא, שזה גופא שהוא מאמין בה' ורצונו וחפצו להיות מיוחד עם אלקות באופן פנימי דוקא, יכול להיות אצלו במקיף ובהעלם, כך, שיכול לעבור על רצונו ית' ולחשוב שבעבירה זו עודנו ביהדותו⁸⁵⁶, היינו, שנדמה לו שעדיין קשור ומיוחד הוא עם אלקות באופן פנימי;

מדובזה היא עיקר העבודה – לפעול בנפשו שענין זה (האמונה בה' והרצון והחפץ להיות מיוחד עם אלקות באופן פנימי) גופא לא ישאר במקיף ובהעלם, אלא יתגלה אצלו בפנימיות ובגילוי.

מהומובן עד כמה חשוב ונוגע ענין הגילוי – שהרי זוהי תכלית

מו180
הבריאה, כדאיתא בע"ח⁸⁵⁷ שתכלית כוונת הבריאה כולה היא "שיתגלו שלימות כחותיו כו'", היינו, שאף שכל הענינים ישנם למעלה בכח ובהעלם, מ"מ, תכלית הכוונה היא שיבואו למטה בפועל ובגילוי דוקא⁸⁵⁸, ומזה מובן גם בנוגע לעבודת האדם, שתכלית הכוונה היא שהאמונה והאהבה המסותרת תבוא בפועל ובגילוי דוקא.

מזח. ועפ"ז מובן גם בנוגע להציווי "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו":

מחכיון ש"כל איש" מישראל נצטווה בתורה על עשיית המשכן, להיות משכן ומכון לשבתו ית' – נעשה אצלו מעמד ומצב ד"ידבנו לבו", שזהו הרצון והחפץ שלו שמתגלה במחשבת הלב.

מטוכתוצאה מזה נעשית אצלו כללות העבודה ד"ועשו לי מקדש" – שהסדר בזה הוא:

נלכל לראש – האדנים שהם היסוד של משכן, שזהו"ע הקבלת- עול, "דא תרעא לאעלא", שהוא אצל כל בנ"י ("כל איש") בשוה,

נאולאח"ז באים הקרשים והיריעות, שהו"ע העבודה שמצד כחות פרטיים שבה ישנם חילוקי מדריגות – "איש איש מה שנדבו לבו"9, "כל חד לפום שיעורא דילי', כמ"ש בזה"ק⁸⁵⁹ ע"פ⁸⁶⁰ נודע בשערים בעלה, דא קב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לכל חד לפום מה שמשער בליבי'"⁸⁶¹,

נבועד שבאים לשלימות העבודה – יראה עילאה⁸⁶², שהיא קשורה גם עם התחלת העבודה, יראה תתאה, כידוע⁸⁶³ שיראה עילאה קשורה עם יראה תתאה דוקא.

נגוההקדמה לכל זה: "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל גו'" – כמו כל הענינים שנמשכים ע"י רועי ונשיאי ישראל דוקא, היינו, שע"י משה רבינו, ואתפשטותא דילי' שבכל דרא ודרא⁸⁶⁴, נמשך הכח לקיום הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד, שכאו"א מישראל יהי' משכן ומקדש לו ית'.

נד* * *

נה181
ט. בין הדינים שנאמרו בפרשת השבוע – "ואלה המשפטים וגו'"⁸⁶⁵, "ואלה מוסיף על הראשונים וכו'"⁸⁶⁶ – ישנו גם הדין "אם כסף תלוה את עמי וגו' לא תשימון עליו נשך"⁸⁶⁷:

נואיסור רבית – הוא איסור חמור ביותר שנאמרו בו דברים מבהילים, עד כדי כך ש"כל המלוה ברבית .. אינו קם בתחיית המתים", כמובא (לא רק באגדות חז"ל, אלא) גם בפוסקים, כפי שמביא אדמו"ר הזקן לפסק הלכה בשו"ע שלו⁸⁶⁸ (אף שמכמה טעמים, וליתר דיוק: מצד ענינים שהם היפך השכל והטעם – מועטים העוסקים בלימוד הלכות רבית ועיסקא).

נזולפלא: "מלוה ברבית" – לא נזכר בהמשנה⁸⁶⁹ ד"אלו שאין להם חלק לעולם הבא", כי אם, באגדות חז"ל⁸⁷⁰ – גבי מתים שהחי' יחזקאל, ש"כולם עמדו על רגליהם חוץ מאיש אחד, א"ל הנביא רבון העולמים מה טיבו של איש זה, א"ל בנשך⁸⁷¹ נתן ותרבית לקח וחי, חי' לא יחי'"⁸⁷²; ואעפ"כ, "אלו שאין להם חלק לעולם הבא" שנזכרו במשנה – לא כולם הובאו בדברי הפוסקים, ואילו המלוה ברבית שאינו קם בתחיית המתים שלא נזכר במשנה אלא באגדות חז"ל – הובא בדברי הפוסקים!

נח[הביאור בזה – נדפס בלקו"ש ח"ג ע' 1011 הערה 11. תו"מ ח"א ע' 75 הערה 25].

נטי. אמנם, בנוגע לגוי – לא זו בלבד שמותר להלוות ברבית, אלא אדרבה – "לנכרי תשיך⁸⁷³, זו מצות עשה"⁸⁷⁴.

סוכמה דעות בזה: (א) אין מצוה להשיך לנכרי, אלא שנוסף על הלאו "לאחיך לא תשיך"50, ניתוסף גם "לאו הבא מכלל עשה" ד"לנכרי תשיך"⁸⁷⁵. (ב) מצות עשה להשיך לנכרי, אלא ש"המצוה .. כשילוה לעכו"ם לא ילוה לו בלא רבית, אבל לא בשביל כך עושה עבירה (שמבטל מ"ע) מי שלא ילוה לו מעיקרא ולא יקח ממנו רבית"⁸⁷⁶. (ג) יתירה מזה – גם ההלואה מעיקרא (כדי ליקח ממנו רבית) מצוה היא, כדמוכח

סא182
מדברי הגמרא⁸⁷⁷ "אם כסף תלוה את עמי .. עמי ונכרי עמי קודם, פשיטא .. לא נצרכה דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם", ואת"ל שההלואה לנכרי אינה מצוה (ורק אם הלוהו מצוה ליקח ממנו רבית), נשארת הקושיא "עמי קודם, פשיטא", כיון שרק ההלואה לישראל היא מצוה, ועכצ"ל, שהמצוה היא גם להלוות לנכרי ברבית⁸⁷⁸.

סבודברי אדמו"ר הזקן בשו"ע⁸⁷⁹: "מצוה מן התורה ליקח רבית מן הגוי, ואסור להלוותו בחנם, שנאמר לנכרי תשיך .. זו מ"ע ליקח ממנו נשך ולא להלוותו בחנם, כמ"ש⁸⁸⁰ ולא תחנם, לא⁸⁸¹ תתן להם מתנת חנם" – יש לפרש גם כדעה הג', שלא זו בלבד שכאשר מלוהו צריך ליקח ממנו רבית (שזה נכלל כבר בהאיסור להלוותו בחנם משום לא תחנם), אלא שיש מצוה ליקח ממנו רבית, היינו, שמצוה להלוותו מלכתחילה כדי ליקח ממנו רבית.

סג– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) הדיבור בנגלה דתורה ביום הש"ק, אף שאין זה דבר הרגיל⁸⁸², קשור עם זה ש"מרעישים" ("מ'טומל'ט") לאחרונה – החל מח"י אלול, יום הולדתו של רבינו הזקן – שכיון שהשנה היא שנת הק"ן להסתלקותו, צריכים להציף את העולם ("פאַרטרינקען די וועלט") עם (תורה בכלל, וביחוד עם) תורתו של רבינו הזקן, בעל ההילולא. אך בפועל, לא זו בלבד שכשיוצאים לרחוב רואים שהעולם לא מוצף עדיין בתורתו של רבינו הזקן, אלא עוד זאת, גם אלה שהם עצמם צריכים לעסוק בזה, הנה לעת-עתה נשאר אצלם מקום פנוי שאינו ממולא בתורתו של רבינו הזקן. וכולי האי ואולי, שע"י הדיבור בנגלה דתורה בתורתו של רבינו הזקן ביום הש"ק, שמיני' מתברכין כולהו יומין⁸⁸³, יומשך התעוררות והוספה בכל זה גם בימות החול. –

סדויש לבאר טעם הדבר – שאף שמדובר (לא רק אודות גוי שיש לו דין ד"מורידין כו'"⁸⁸⁴, ואם גופם, ממונם לא כ"ש, אלא גם) אודות גוי

סה183
סתם, ש"אין מורידין"69, ואפילו גוי שקים לן שמקיים שבע מצוות בני-נח, ואעפ"כ, מצוה להלוותו ברבית.

סו[הביאור בזה – לאחרי הקדמת אריכות השקו"ט בענין מחילה ברבית – נדפס בלקו"ש חי"ב ע' 115 ואילך].

סזיא. [בסיום הביאור, שלקיחת רבית באופן המותר הו"ע העלאת ניצוצות הקדושה, כשיש הוכחה שניצוצות אלה שייכים אליו – הוסיף כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

סחויש לקשר ענין זה עם תורת הבעש"ט⁸⁸⁵ על הפסוק שבפרשת השבוע⁸⁸⁶ "כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו" – שקאי (גם) על חומר העולם שיש בו ניצוצות קדושה שצריכים לבררם ולהעלותם.

סטאמנם, מובן וגם פשוט, שאין הכוונה שהאדם צריך לעסוק בכל הענינים שישנם בעולם ("וואו ער זעט נאָר אַ ענין אין וועלט דאַרף ער האָבן צו טאָן דערמיט"), אלא, התעסקותו צריכה להיות רק בעניני העולם שרואה ששייכים אליו – שזהו הדיוק ד"חמור שונאך", שונא שלך דוקא, היינו, שיש לו שייכות אליו, ועל זה נאמר הציווי "עזוב תעזוב עמו", שצריך להתעסק עמו, לבררו ולהעלותו לקדושה.

ע(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ויה"ר שע"י כללות העבודה דבירור ניצוצות הקדושה שבעניני העולם, שזהו תוכן הענין דתחיית המתים (שגשמיות העולם שהוא הוה ונפסד, מיתה – נעשה כלי ודירה לקדושה, חיות ונצחיות⁸⁸⁷), נזכה לקיום היעוד⁸⁸⁸ "הקיצו ורננו שוכני עפר", והוא – רבינו הזקן, בעל ההילולא דשנת הק"ן, וכ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא דחודש שבט (שעומדים בסיומו) – בתוכם, וישמיענו נפלאות מתורתו.

עא* * *

עביב. מאמר ד"ה פקודא ליתן מחצית השקל כו'.

עג* * *

עדיג. דובר לעיל (ס"ג) שאף שנתינת מחצית השקל היתה ע"י גדולים דוקא, מ"מ, נתינת תרומת המשכן היתה גם ע"י (נשים ו)טף,

עה184
שעי"ז נעשה "ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד, גם אצל (נשים ו)טף.

עווהנה, לאמיתתו של דבר, הרי בכאו"א מישראל (הגדולים) ישנו גם המעלה דטף – כמ"ש⁸⁸⁹ "כי נער ישראל ואוהבהו".

עזוהענין בזה – שגם אלה שהם גדולים בהבנה והשגה, זקוקים הם לענין של אמונה, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו נאמר⁸⁹⁰ "פתי יאמין לכל דבר", וכיון שאמונה הו"ע של קטנות⁸⁹¹, נמצא, שגם הגדולים בהבנה והשגה, קטנים הם – "נער ישראל".

עחועל זה נאמר "כי נער ישראל ואוהבהו" ("כי" הוא נתינת טעם, שלהיותו בבחי' קטנות, "נער", לכן "ואוהבהו")⁸⁹² – שהתגלות אהבת האב היא לבנו הקטן דוקא, ועד כדי כך, שהאב מצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן (כתורת הרב המגיד⁸⁹³), כולל גם – שהאהבה שבהעלם, שהיא מבחי' חסדים המכוסים, נמשכת ובאה בגילוי בעניני קטנות של הבן.

עט(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) יתן השי"ת שהחסדים הנעלים, שמבחי' עלמא דאתכסייא⁸⁹⁴, יומשכו ויתגלו למטה בעניני הקטנות של בנ"י,

פובזה גופא – תומשך ההשפעה בעניני הקטנות של כל אחד לפי ענינו: יושבי אוהל בנוגע לעניני קטנות שלהם – בהשגת התורה ב"הוויות דאביי ורבא", שנקראים "דבר קטן" לגבי "מעשה מרכבה" שהוא "דבר גדול"⁸⁹⁵; ובעלי עסק בנוגע לעניני הקטנות שלהם – במילי דעלמא.

פאוכיון שנמצאים כאן גם קטנים בשנים (נוסף לכך שעל כל בנ"י נאמר "כי נער ישראל ואוהבהו") – כדאי ונכון שיאמרו "לחיים", וינגנו ניגון שמח⁸⁹⁶.

פב* * *

פגיד. המדובר לעיל (ס"א) שיום השבת פרשת שקלים שייך לר"ח

פד185
אדר, "באחד באדר משמיעין על השקלים" – מודגש ביותר בקביעות שנה זו ששבת פרשת שקלים חל בערב ר"ח אדר, ובפרט בעמדנו ביום הש"ק ערב ר"ח לאחר חצות, זמן ששייך כבר לר"ח⁸⁹⁷.

פהוכיון ש"ראש חודש" כולל את כל ימי החודש⁸⁹⁸, ובפרט ימי החודש שבהם "קיימא סיהרא באשלמותא"⁸⁹⁹, שבנדו"ד, חודש אדר, הם ימי הפורים – הרי כאן המקום והזמן לעורר אודות ימי הפורים:

פודובר כבר בשנים הקודמות באריכות⁹⁰⁰ ע"ד חובת ההשתדלות והפירסום בנוגע למצוות היום, "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים"⁹⁰¹, שחייבים בהם אנשים ונשים⁹⁰², ומצד חינוך – גם קטנים וקטנות.

פזויש להדגיש בהפירסום – שמצוות אלה נקל ביותר לקיימם: "משלוח מנות" – שני מיני מזון (או מין מזון א' עם איזה משקה) לאיש אחד (ואשה לאשה אחת) בלבד, ו"מתנות לאביונים" – שתי פרוטות לשני אביונים (פרוטה אחת לכל אחד) בלבד (אף שכל המרבה ה"ז משובח)⁹⁰³;

פחוביחד עם זה שנקל לקיימם, גדול ערכם של מצוות אלה שבהם מתבטא ענין האחדות – ענינו העיקרי של פורים, כידוע שהגזירה היתה בגלל העדר האחדות, ומשום זה נקבעו המצוות דפורים בענינים שמבטאים את אחדותם של ישראל⁹⁰⁴ – שעל זה אמרו חז"ל⁹⁰⁵ "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".

פטובודאי שע"י התעמולה בענין זה, יתוספו אלפים מבנ"י ("טויזנטער אידן") שיקיימו המצוות דפורים, ומצוות בכלל, ועי"ז יפעלו ביאת המשיח שיבוא בדור שכולו זכאי⁹⁰⁶, במהרה בימינו.

צ* * *

צאטו. בהמאמר ד"ה היושבת בגנים הנזכר לעיל (ס"ד) כותב23: "יש

צב186
להבין .. מ"ש21 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ואמרז"ל⁹⁰⁷ כל מקום שנאמר לי אינו זז לא בעוה"ז ולא בעוה"ב .. בעוה"ב ניחא שהו"ע המקדש שבעולמות העליונים, אבל בעוה"ז, הרי עתה ביהמ"ק חרב .. ואיך הוא אינו זז כו', אלא זהו ושכנתי בתוכם, ואמרז"ל22 בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו"א, דכשם שבעת שביהמ"ק קיים הרי הי' ההשראה בתוך כאו"א, הנה כמו"כ גם עתה דכשאין ביהמ"ק קיים הוא ג"כ ושכנתי בתוך כאו"א, דכאו"א הוא מכון לשבתו ית'".

צגועדיין צריך להבין – לאידך גיסא – בפירוש "אינו זז .. בעוה"ב":

צד"עולם הבא" בכללותו קאי על הזמן שעליו נאמר⁹⁰⁸ "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ .. שאין בהם לא זכות ולא חובה", לפי שאז יתבטל יצה"ר וכו'⁹⁰⁹.

צהוכיון שכן, אינו מובן מהו החידוש שגם אז יהי' הענין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ש"אינו זז .. בעוה"ב"?!

צוטז. ויובן בהקדם ענין נוסף שמצינו בנוגע ל"עולם הבא" – "תלמידי⁹¹⁰ חכמים [ויש גורסים⁹¹¹: "צדיקים", היינו, שאין זה ענין השייך לסוג מיוחד בבנ"י, תלמידי חכמים דוקא, אלא ענין ששייך לכאו"א מישראל, עליהם נאמר⁹¹² "ועמך כולם צדיקים"] אין להם מנוחה .. בעוה"ב, שנאמר⁹¹³ ילכו מחיל אל חיל".

צזאמנם, ב"עולם הבא" גופא יש דרגא נעלית יותר – "יום שכולו שבת ומנוחה כו'"⁹¹⁴ – מעמד ומצב של מנוחה, שלמעלה גם מהענין ד"ילכו מחיל אל חיל"⁹¹⁵.

צחכלומר: נוסף לכך שעוה"ב בכללותו הוא מעמד ומצב של "מנוחה" לגבי עוה"ז, הרי, בעוה"ב גופא ישנו החילוק בין המעמד ומצב שעליו נאמר "ילכו מחיל אל חיל" להמעמד ומצב שלמעלה גם מענינים של עליות, שזהו אמיתית ושלימות ענין המנוחה.

צט187
וע"ד שמצינו בנוגע ליום השבת⁹¹⁶ – שאף שבכללותו הו"ע של מנוחה ותענוג לגבי ששת ימי החול, הרי, ביום השבת גופא יש מעלה יתירה בסעודה שלישית, רעוא דרעוין⁹¹⁷, שעז"נ⁹¹⁸ "היום לא גו'", מעין ודוגמת עוה"ב שאין בו אכילה ושתי'⁹¹⁹, להיותו מבחי' תענוג עצמי הבלתי מורגש, שלימות התענוג.

קוכיון שהמשכת כל הענינים היא ע"י התורה⁹²⁰, הנה ב' אופנים אלו ("ילכו מחיל אל חיל", ו"מנוחה") ישנם גם בתורה – שזהו החילוק שבין נגלה דתורה לפנימיות התורה⁹²¹: בנגלה דתורה – הלימוד הוא באופן ד"לאפשא לה"⁹²², לחדש בתורה כו' – "ילכו מחיל אל חיל"; משא"כ בפנימיות התורה [בחי' ה"מעיין" שבתורה, בדוגמת המעיין שאין בו הגבלות, שמטהר בכל שהוא, ומטהר בזוחלין כו'⁹²³] – הלימוד הוא מתוך זהירות בשמירת דברי הרב⁹²⁴ – "מנוחה" שלמעלה גם מהעליות דהליכה מחיל אל חיל.

קאיז. עפ"ז יש לבאר החידוש במארז"ל92 "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם .. לעוה"ב .. במקדש ועשו לי מקדש":

קב"אינו זז" – שלילת השינוי – מורה על מעלת הנצחיות, שזוהי מעלת המשכן (שבו נתפרש הציווי "ועשו לי מקדש") גם לגבי בית המקדש, שהרי בבית המקדש הי' ענין של חורבן, משא"כ המשכן שנשאר קיים לעולם ולעולמי עולמים, כמארז"ל⁹²⁵ ש"נגנז אוהל מועד קרשיו קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו".

קגויש לומר, ש"אינו זז (שלילת השינוי) לעולם .. לעוה"ב" – מורה על המעמד ומצב של שלימות המנוחה ששולל גם את השינוי ("זז") שבעליות מחיל אל חיל.

קדונמצא, שבהענין ד"ועשו לי מקדש" מרומזת גם הדרגא היותר נעלית שאלי' מגיעים בנ"י (עליהם נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי

קה188
בתוכם") בעולם הבא – לא רק "צדיקים אין להם מנוחה .. בעוה"ב .. ילכו מחיל אל חיל", אלא גם "יום שכולו שבת ומנוחה כו'", שלימות המנוחה שלמעלה גם מהעליות דהליכה מחיל אל חיל⁹²⁶.

קו______  ______

קז000) ע"כ נמצא ברשימת ההנחה (המו"ל).