Toras Menachem·Vol. 36 (5723·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Shemos·23 Teves·Shabbos Mevarchim Shvat 5723תורת מנחם·לו - שנת תשכ"ג - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ שמות·כ"ג טבת·מבה"ח שבט·ה'תשכ"ג

אבלתי מוגה

בא. על הפסוק¹ "ומשה הי' רועה וגו'", איתא במדרש²: "כל מי שכתוב בו הי', מתוקן לכך .. מתחלת ברייתם נתקנו לכך" – להיות רועה ישראל (ובפרט שהי' "רעיא מהימנא", ראש לכל שבעת הרועים³).

גועוד מצינו במדרש⁴: "ה' צדיק יבחן⁵, ובמה הוא בוחנו במרעה צאן, בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה .. אמר הקב"ה מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי, הה"ד⁶ מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן .. אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל".

דולכאורה: לפי דברי המדרש שמשה הי' מתוקן לכך מתחלת ברייתו, לא הוצרך הקב"ה לבחנו במרעה צאן? – ועכצ"ל שהם מדרשות חלוקות.

הוצריך להבין: לדעת המדרש שמתחלת ברייתו הי' משה מתוקן להיות רועה ישראל – למה הוצרך להיות רועה צאן?

ווגם לדעת המדרש שבחנו הקב"ה במרעה צאן – אינו מובן: למה הוצרך להיות רועה צאן שנים רבות, ועד לארבעים שנה⁷; כדי לבחנו – מספיק שיעסוק במרעה צאן במשך זמן מועט, ואין צורך באריכות זמן של ארבעים שנה?

זזאת ועוד: גם אם הוצרך להיות רועה צאן (ע"ד שהאבות היו רועי צאן, כדאיתא במפרשים⁸) – הי' יכול לרעות הצאן שלו, או של מישהו אחר, ולמה הוצרך לרעות דוקא את צאן יתרו, כהן מדין, שהי' כומר לע"ז⁹?

חגם צריך להבין ההוראה והלימוד מזה ש"משה הי' רועה" בנוגע לעבודת כאו"א מישראל – כידוע מ"ש רבנו הזקן (בעל ההילולא דכ"ד

ט5
טבת¹⁰) בספר התניא3, בביאור מארז"ל¹¹ "אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא", ש"כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה", ומזה מובן, שגם אצל כאו"א מישראל צריכה להיות העבודה ד"ומשה הי' רועה גו'".

יב. והביאור בזה:

יאענינו של רועה צאן – שנותן לצאן את כל הצריך להם, ולא רק המוכרח להם, "לחם צר ומים לחץ"¹², אלא משתדל להקל עליהם ככל האפשר, ומתמסר לכל אחד לפי ערכו כו', כמסופר במדרש הנ"ל4 בנוגע לאופן הנהגתו של משה במרעה הצאן.

יבוע"פ תורת הבעש"ט¹³ שבצאן יתרו נתגלגלו נשמות ישראל שאח"כ נתן להם משה את התורה ונעשו תלמידיו, נמצא, שבהתעסקות של משה במרעה צאן הי' גם ענין של השפעה לבנ"י – להטיב להם בגשמיות, והשפעה זו היתה הכנה להשפעה רוחנית שהשפיע להם במ"ת, שעל ידה נעשו ראוים לקבל את התורה. ולכן היתה השפעה זו צריכה להיות במשך ארבעים שנה – ע"ד מארז"ל¹⁴ "עד ארבעין שנין לא קאי איניש אדעתי' דרבי'".

יגג. ולהעיר, שסדר הנהגה להיטיב לישראל תחלה בגשמיות ולאח"ז ברוחניות, הי' גם אצל כל רועי ישראל – "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"¹⁵:

ידידוע¹⁶ שהבעש"ט פעל אצל חבריו הצדיקים הנסתרים סדר זה – להשפיע ליהודים תחלה גשמיות, ואח"כ רוחניות.

טוועד"ז ידוע¹⁷ בנוגע לרבנו הזקן, שכאשר הי' אצלו ענין שלימות האדם – ע"י ענין הנישואין, יחוד דכר ונוקבא¹⁸ – הנה כניסתו הראשונה לענין הנישואין היתה באופן שהתנה עם חותנו שלא יתערב בכספי הנדוניא שלו, ושיוכל לעשות בנדוניא כרצונו, והקדיש את הנדוניא

טז6
לעזור ולסייע לעניים בגשמיות, וכל זה הי' עוד קודם בואו אל המגיד, ורק לאחרי שנים קיבל את הנשיאות ונעשה רועה ישראל הרוחני, שהאיר עיניהם של ישראל ע"י "שני אור" – גליא דתורה ופנימיות התורה, שהם השו"ע והתניא¹⁹.

יז[ובזה גופא הי' הסדר באופן האמור – דאף שתחלה נדפס התניא ורק לאח"ז השו"ע, מ"מ, הלכות תלמוד תורה – שבהם מדובר אודות ענין החינוך – נדפסו קודם התניא²⁰].

יחוהנהגה זו תובעים מכאו"א מישראל:

יטובהקדמה – ש"אף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפי' חלק אחד מני אלף"²¹ ממדרגת רבנו הזקן, אעפ"כ, מצד הענין דמשה ואתפשטותא דילי' שבכאו"א מישראל, תובעים מכאו"א שיתנהג בהתאם להנהגה זו.

כאין להסתגר ולחשוב לעצמו: מה נוגע לי מה נעשה אצל פלוני, אלא יש לעמוד בתנועה של קירוב ואהבת ישראל לזולתו, ובזה גופא – ההתחלה צריכה להיות ע"י טובה בגשמיות דוקא.

כאד. ועוד ענין בזה – בנוגע לפעולתו של משה רבינו בצאן יתרו דוקא:

כבהמשך הביאור – שעבודת משה במרעה צאן יתרו היתה לברר את הניצוצות ("חיילי' דקדושה") שהיו אצל כהן מדין שהי' כומר לע"ז (וע"ד פעולת יעקב בצאן לבן)²², וזהו גם ענין הנחת תיבת משה ביאור, הע"ז של מצרים, לאחרי שנתבטלה ע"י שירדה בת פרעה לרחוץ מגילולי בית אבי'²³ (ועי"ז נתבטלה גם הגזירה ד"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"²⁴) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס²⁵ בלקו"ש חט"ז ע' 13 ואילך.

כגוהענין בזה – בשייכות לפעולתו של משה רבינו בתור רועה ישראל:

כד7
נתבאר לעיל (ס"ב) שהתעסקותו של משה במרעה צאן הוא ע"ד השפעה גשמית בתור הכנה להשפעה רוחנית בקבלת התורה.

כהוכיון שהי' מקום לקטרוג על בני ישראל שאינם ראויים לכך, "הללו עובדי ע"ז כו'"²⁶ – ולהיותו רועה ישראל, צריך משה להתעסק ולהשתדל עבורם גם במעמד ומצב כזה – הנה מתחילתו הוצרך להיות רועה צאן יתרו שהי' כומר לע"ז, ואעפ"כ התמסר אליהם להטיב להם בגשמיות, וענין זה פעל אצלו, שכאשר ידובר אודות השפעה רוחנית לבנ"י, לא יתפעל מקטרוגים כו', וימסור את עצמו בשביל בנ"י לקבל את התורה עבורם.

כוויתירה מזה – שהצלתו של משה היתה ע"י היאור, שבתחילה הי' ע"ז, ובשביל הצלתו נתבטלה הע"ז, וזו היתה הנתינת כח למשה, שיוכל להתעסק ולפעול עם כל בנ"י, גם עם אלו שמקטרגים עליהם ואומרים שהם עובדי ע"ז – להשתדל עבורם ולהוציאם מע"ז.

כזויש להוסיף, שדוקא ע"י הירידה ליאור (לא רק "על שפת היאור"²⁷, אלא גם בתוך היאור), להתעסק עם בנ"י עובדי ע"ז להוציאם מהע"ז, נעשה אצלו עילוי גדול יותר – שנקרא בשם "משה", "כי מן המים משיתיהו"²⁸, כמבואר בתו"א²⁹ דקאי על בחי' שמיטה ראשונה כו', והיינו, שעי"ז זכה לעילויים הכי נעלים. ועד"ז בנוגע להתעסקות במרעה צאן יתרו, שעי"ז זכה לקבל את התורה מהקב"ה.

כחה. וע"פ האמור לעיל (ס"א) שבכאו"א מישראל יש בחי' משה שבו – הרי גם בענין זה יש הוראה לכאו"א מישראל:

כטכאשר אדם רואה ענין לא-טוב בזולתו, לא יחשוב שאין זה נוגע אליו, אלא עליו לדעת שענין זה בא ממנו, כמאמר הבעש"ט³⁰ על הפסוק³¹ "תיסרך רעתך", שמה שאדם רואה רע בזולתו הוא מצד הרע שבו.

לוכידוע הסיפור³² שפעם ראה הבעש"ט יהודי שמחלל שבת, והתחיל להתבונן כיצד מגיע לו לראות ענין כזה, עד שנזכר שהשתמש פעם בתלמיד-חכם, והרי "ת"ח איקרי שבת"³³. וכן ידוע הסיפור אודות אדמו"ר

לא8
האמצעי והצ"צ, שפעם הפסיק אדמו"ר האמצעי את קבלת היחידות וכו', כמסופר בארוכה במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר (הנדפס בקונטרס למ"ד³⁴).

לבוכיון שהענין הלא-טוב בא ממנו, הרי מובן שעליו מוטל לתקן זאת.

לגוזהו הלימוד ממשה רבינו: כאשר היתה הגזירה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", להשליך ילדי ישראל להע"ז דהנילוס – הנה לכאורה איזה שייכות יש לענין כזה עם משה? – אך האמת היא, שכל הגזירה היתה בגללו, ובמילא, הדרך היחידה לביטול הגזירה היא ע"י משה דוקא, ולכן הוצרכו להניחו ביאור כדי לבטל את הגזירה.

לדוזוהי ג"כ ההוראה במאמר ד"ה אם רוח המושל גו'³⁵ – שהמוכיח צריך להיות (לא "מעל לעם"³⁶, אלא) "בתוך הקהל"³⁷, "שהשוה עצמו לקהל"³⁸. ולכן, כאשר ישנה גזירה – צריך הוא לדעת שכל הענין בא ממנו, ולכן עליו ללכת לתוך ה"יאור", ושם לבטל את הגזירה.

להועי"ז בא גם הוא עצמו לידי עילוי, כמארז"ל³⁹ "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית".

לו* * *

לזו. מאמר ד"ה ואלה שמות גו'⁴⁰.

לח* * *

לטז. מבואר בתניא3 שענינו של משה רבינו הוא "שממשיך בחי' הדעת לכללות ישראל לידע את ה'".

מבנ"י בטבעם הם אמנם "מאמינים בני מאמינים"⁴¹, אבל, ענין האמונה בלבד אינו מספיק, וצריך להיות גם ענין הדעת, ובלשון הרמב"ם⁴²: "לידע שיש שם מצוי ראשון". וזהו ענינו של משה רבינו, שהמשיך לבנ"י את בחי' הדעת. ולעומת זאת, המנגד למשה אמר: "לא

מא9
ידעתי את הוי'"⁴³, כלומר, שאין צורך בענין הדעת, אלא די באמונה לבדה, וזהו מנגד לענינו של משה רבינו.

מבוכיון שענינו של משה הוא דעת באלקות, לכן פעל ביטול הע"ז (באופן שהגוי עצמו ביטל את הע"ז) – שענין זה הוא (לא מצד אמונה בלבד, שאינה יכולה לפעול זאת, אלא) דוקא מצד הדעת, ענין הפנימיות, שפועל גם על נפש הבהמית, שגם היא עצמה תבטל את הע"ז.

מגולכן, לעתיד לבוא, שאז יהי' גילוי אמיתית הדעת – יקויים היעוד⁴⁴ "אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד".

מדח. ענין זה שייך גם לשבת זו שהיא שבת מברכים חודש שבט, שנקודתו התיכונה של חודש שבט בהנוגע אלינו היא – העשירי בו⁴⁵.

מהובהדגשה יתירה בשנה זו, שנת הק"ן להסתלקות רבינו הזקן – שזהו ענין אחד, כי, שלשלת רבותינו נשיאינו אינה באופן של השתלשלות והמשכה מדרגא לדרגא, אלא היא "שלשלת המאורות", שבמאור אין חילוקים, אלא "כולא חד"⁴⁶.

מורצונו של רבנו הזקן שתורת החסידות לא תהי' רק בשביל מפלגה מסויימת, אלא בשביל כלל ישראל⁴⁷ – הנה רצון זה בא לידי פועל ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר דוקא.

מזכיון שמתקרבים לביאת המשיח, שהתגלותו תלוי' בהפצת המעיינות חוצה⁴⁸ – הנה מדור לדור מוסיפים והולכים בהפצת תורת החסידות.

מח– יש מי שטוען: עבורו – טוב גם המעמד ומצב שהי' לפני עשרים שנה, שלשים שנה או לפני ארבעים שנה!... הוא עשה כבר מספיק – טוען הוא – ועתה יעסוק בכך מישהו אחר!...

מטובכן, עליו לדעת ש"רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"⁴⁹: הענין מוכרח לבוא לידי פועל, שהרי הגאולה צריכה כבר לבוא, ואי-אפשר לעכבה עוד. וכיון שבשביל הגאולה יש צורך בהקדמת עבודת

נ10
הפצת המעיינות חוצה – הרי בודאי שעבודה זו תבוא לידי פועל; אלא שאצלו יחסר כו'⁵⁰.

נאיתרה מזו: כיון שתובעים ממנו עבודה זו – הרי בהכרח שנותנים לו כחות לזה. וא"כ, כאשר אינו עושה את עבודתו, הרי לבד עצם הענין, ישנו ענין גרוע יותר – שנותנים לו כחות ואינו מנצלם, ונמצא שנתינת הכח היתה לאיבוד ח"ו⁵¹!

נב*

נגט. החיבור דפרשת שמות עם פרשת וארא הוא באופן של קושיא ותירוץ: סיום פרשת שמות הוא בקושיית "למה הרעותה גו'"⁵² [ועל זה השיב הקב"ה "עתה תראה גו'"⁵³, אבל אין זה תירוץ על הקושיא], ואילו תירוץ הקושיא הוא בפרשת וארא.

נדוהענין בזה:

נהישנו פתגם מהבעש"ט⁵⁴, שכל קושיא שישנה בעולם תחתון, הנה בעולם עליון יותר ישנו תירוץ על קושיא זו, אבל גם בעולם עליון זה ישנה קושיא שאי אפשר לתרצה בעולם זה, והתירוץ על קושיא זו הוא בעולם עליון עוד יותר.

נוונמצא, שבכל מדריגה שתהי' – אפילו במדריגות הנעלות ביותר שבהשגה – אי אפשר להשיג את כל הענינים, וישנם ענינים שעבורם יש צורך בענין האמונה. וכידוע מ"ש במדרש⁵⁵ "פתי יאמין לכל דבר⁵⁶, זה משה רבינו", דהיינו שאפילו משה רבינו, שהשגתו היא בבחי' חכמה דאצילות – ישנם ענינים שבהם צריך להיות גם אצלו הענין ד"פתי יאמין גו'".

נז[ולהעיר, שבאופן כזה היתה גם אמונתם של ישראל במשה רבינו: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה .. ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר" (כמ"ש הרמב"ם⁵⁷). וא"כ, מחד גיסא, הרי כל בנ"י היו במ"ת (כידוע⁵⁸ שכל נשמות ישראל היו במעמד הר סיני) ושמעו את עשרת הדברות מפי

נח11
הקב"ה; ולאידך גיסא, הכירו בנ"י וראו שהשגתו של משה רבינו היתה באופן נעלה יותר, ולכן "ויאמינו גו' במשה עבדו"⁵⁹].

נטאלא, שבכל מדריגה, האמונה היא בענינים המתאימים לאותה מדריגה, וכידוע⁶⁰ שהענינים שלוקחים עכשיו באופן של אמונה, הנה לעתיד לבוא יומשכו בהשגה, ואילו האמונה שבימות המשיח תהי' בענינים נעלים הרבה יותר, שבזמן הזה אין יודעים אודותם כלל, אפילו בבחי' אמונה.

סוזהו גם מענה הקב"ה למשה רבינו – "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה גו'": בפרשת שמות אין ביאור; הביאור הוא רק בפרשת וארא, בעולם נעלה יותר, ואילו בעולם זה (דפרשת שמות) נשארת קושיא; אבל אעפ"כ, גם בפרשת שמות צ"ל הענין ד"ביד חזקה" – להניח את השכל על הצד, ולקבל את הענין מתוך אמונה וקבלת-עול.

סאי. עפ"ז מובן, שענין ההשגה אינו בסתירה ח"ו לאמונה, כי ככל שתהי' ההשגה נעלית, עדיין יש מקום לאמונה בנוגע לענינים נעלים יותר. ואדרבה: דוקא כאשר ישנה השגה – האמונה היא נעלית יותר, כי ככל שההשגה נעלית יותר, אזי האמונה היא בענינים נעלים עוד יותר. ולא זו בלבד שהאמונה היא במדריגה נעלית יותר, אלא גם האמונה עצמה היא נעלית יותר⁶¹.

סבוזהו גם הענין ד"פנימיות אבא פנימיות עתיק"⁶², שדוקא בענין החכמה ישנו הענין דעתיק. ולכן, בביאור ענין החכמה בהגה"ה בתניא⁶³, דוקא שם מזכיר את ענין הביטול, כי דוקא ע"י ההשגה נעשה אמיתית ענין האמונה והביטול.

סגוזהו ביאור מאמר המדרש הנ"ל "פתי יאמין לכל דבר, זה משה רבינו" – שאמיתית ענין האמונה היא אצל משה דוקא, כי, להיותו בעל השגה נעלית ביותר, הנה דוקא אצלו הי' אמיתית ענין האמונה, "פתי יאמין לכל דבר".

סדוע"י הענין ד"פתי יאמין גו'" נעשה "שומר פתאים ה'"⁶⁴ – ענין

סה12
השמירה, בחי' "ואתה משמרה בקרבי"⁶⁵, שלמעלה גם מבחי' "טהורה היא"65.

סויא. ענין זה – החיבור דהשגה ואמונה – מרומז גם בפרשת וארא:

סזבהתחלת הפרשה נאמר: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב גו'", ומפרש רש"י: "וארא – אל האבות".

סחוכבר נתבאר פעם⁶⁶ בכוונת דברי רש"י (על יסוד הפתגם הידוע מרבותינו נשיאינו⁶⁷, שפירוש רש"י בכלל, ובפרט פירוש רש"י על התורה, מגלה את פנימיות התורה ו"יינה של תורה"), שכוונתו להדגיש שעיקר מעלתם של האבות אינו עבודתם לעצמם, אלא זה שהיו "אבות", ענין ההמשכה למטה, ששייך לאמונה61.

סטולאידך, ענינו של משה רבינו הוא – בחי' דעת והשגה.

עויש בכל אחד מעלה שאין בחבירו: לפעמים מבואר מעלת משה לגבי האבות – כמארז"ל⁶⁸ "כל השביעין חביבין", ולכן "משה (דוקא) קיבל תורה מסיני"⁶⁹, שענין זה הוא מצד מעלת ההשגה; ולפעמים מבואר מעלת האבות לגבי משה – כמארז"ל⁷⁰ שאמר לו הקב"ה למשה "במקום גדולים אל תעמוד"⁷¹, שענין זה הוא מצד מעלת ההמשכה למטה והאמונה.

עאוזהו שאמר הקב"ה למשה "וארא – אל האבות", בתבעו ממנו שתהי' אצלו גם מעלת האבות – חיבור והתכללות השגה ואמונה גם יחד.

עב______  ______