Toras Menachem·Vol. 39 (5724·Part 2)·Sicha for Shabbos Parshas Mishpatim Parshas Shekalim 5724תורת מנחם·לט - שנת תשכ"ד - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ משפטים·פ' שקלים·מבה"ח אדר·ה'תשכ"ד

אבלתי מוגה

בא. עניני הגאולה העתידה – יכולים ללמדם מהגאולה דיציאת מצרים, שבה נרמזו, כי:

גכל הגלויות נקראו על שם גלות מצרים⁴³², ומזה מובן שגם כל הגאולות נקראים על שם הגאולה ממצרים, ועאכו"כ הגאולה העתידה, שתהי' דומה לגאולת מצרים יותר משאר הגאולות, כי, בשאר הגאולות – מגלות בבל, מדי ופרס, יון וכו' – הרי גם לאחרי הגאולה נשארו חלק מבנ"י בגלות, משא"כ בגאולת מצרים נגאלו כל בנ"י, ואף א' מבנ"י לא נשאר בגלות, וכן בגאולה העתידה יצאו כל בנ"י מהגלות, שהרי אז יתבטל כל ענין הגלות, ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴³³: "השי"ת האָט אָנגעצונדן די גלות ווענט" (השי"ת הבעיר את כתלי הגלות), ובמילא לא יישאר אף א' מבנ"י בגלות⁴³⁴.

דוזהו הטעם שדוקא בנוגע לגאולה העתידה אמרו רז"ל⁴³⁵ "גואל ראשון הוא גואל אחרון" (ולא מצינו דוגמתו בשאר הגאולות), כי דוקא הגאולה העתידה היא בדומה לגאולת מצרים.

הומכל זה מובן, שכל הענינים שהיו בגאולת מצרים יהיו גם בגאולה העתידה.

וב. בין הענינים שהיו בגאולת מצרים ישנו גם הענין שבו פותחת פרשתנו – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי גו' ובשביעית יצא לחפשי חנם":

זעל מצוה זו נצטוו בנ"י עוד בהיותם במצרים⁴³⁶, וענין זה נקבע בתור תנאי על יציאת מצרים, שדוקא ע"י קיום מצוה זו יהי' המשך הגאולה – שזהו תוכן התוכחה של ירמיהו הנביא (בנוגע לחורבן ביהמ"ק)⁴³⁷, שכיון שבנ"י לא שמרו על מצוה זו כדבעי ("ותשיבו איש את עבדו ואיש

ח109
את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם, ותכבשו אותם להיות לכם לעבדים ולשפחות"⁴³⁸), הנה עי"ז נעשה נתינת מקום לביטול הגאולה.

טומזה מובן גם בנוגע לגאולה העתידה, שהיא בדומה להגאולה דיציאת מצרים (כנ"ל) – שע"י קיום המצוה "ובשביעית יצא לחפשי חנם" (ברוחניות), תבוא הגאולה העתידה, כדלקמן.

יג. ע"פ הביאור בענין זה (שיתבאר לקמן) – יתורצו גם כמה ענינים מוקשים בפרשת עבד עברי:

יאא) המצוה הראשונה שבה נצטוו ישראל בהמשך ומיד לאחר מתן-תורה (כמארז"ל⁴³⁹ "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני") היא – "כי תקנה עבד עברי גו'". ואינו מובן⁴⁴⁰: מדוע נצטוו ישראל לכל לראש על דיני עבד עברי?

יבובפרט שכל המציאות ד"כי תקנה עבד עברי" תלוי' בכו"כ דינים שקדמו למאורע זה – שהרי פרשה זו קאי בעבד שמכרוהו בית-דין בגניבתו⁴⁴¹, והיינו, שתחלה גנב, ואח"כ תפסוהו והביאוהו בפני ב"ד, וב"ד חייבוהו בדין (בתשלומי כפל), ואח"כ התברר שאין לו במה לשלם, וחזרו והביאוהו בפני ב"ד, וב"ד מכרוהו לעבד; ורק לאחרי שאירעו כל מאורעות אלו – אזי "שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם". וא"כ, אין מקום לפתוח בדין זה.

יגוהגע עצמך:

ידדין תשלומי גניבה – נאמר רק בהמשך הפרשה⁴⁴²; דין מכירת גנב שאין לו במה לשלם – נאמר גם הוא בהמשך הפרשה⁴⁴³; ודין קבלת עדות ע"י ב"ד – שזהו הדבר הראשון לפי סדר המאורעות (שהרי רק לאחר קבלת עדות וכו' פוסקים ב"ד את דינו) – נאמר רק לקראת סוף התורה שבכתב, בספר משנה תורה⁴⁴⁴;

טוודוקא הדין שאסור להשתעבד בעבד עברי יותר משש שנים, הוא הדין הראשון שנכתב בתורה?!

טזב) בסוף פרשת עבד עברי⁴⁴⁵ נאמר: "ואם אמור יאמר העבד גו' לא אצא חפשי גו' ורצע אדוניו את אזנו גו'", ואמרו רז"ל⁴⁴⁶: "אוזן ששמעה

יז110
קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים⁴⁴⁷, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע".

יחולכאורה אינו מובן⁴⁴⁸:

יטהרי כל עבירה שאדם עובר היא היפך מה ששמע על הר סיני, וא"כ הי' צריך לרצוע על כל העבירות שבתורה, ובפרט – על עשרת הדברות, ולכל לראש – על הדברות ד"אנכי" ו"לא יהי' לך"⁴⁴⁹, ש"מפי הגבורה שמענום"⁴⁵⁰; ובפועל, הנה על כל העבירות שבתורה – אפילו על עבודה זרה שהיא היפך הדברות ד"אנכי" ו"לא יהי' לך" – אין רציעה; ודוקא העובר על "כי לי בני ישראל עבדים" – נרצע!

כ– אמנם בירושלמי⁴⁵¹ מצינו שהענין ד"עבדי הם ולא עבדים לעבדים" קשור גם עם האיסור ד"לא יהי' לך אלקים אחרים גו'"; אבל עדיין אינו מובן: איך יתכן שהעובר על האיסור ד"לא יהי' לך אלקים אחרים" עצמו – אינו נרצע, ואילו זה ש"הלך וקנה אדון לעצמו" – שאינו אלא הסתעפות מהענין ד"לא יהי' לך" – נרצע?!

כאג) כיון שבעבד שמכרוהו בית-דין הכתוב מדבר – כיצד שייך לומר שעבר על "כי לי בני ישראל עבדים" בכך ש"קנה אדון לעצמו", הרי אין לו ברירה, כיון שהמכירה היא ע"י ב"ד, וע"פ דיני התורה, שהרי גם הדין ד"נמכר בגניבתו"12 ניתן על הר סיני, וא"כ, לא שייך לומר שענין זה הוא היפך (ח"ו) מה ששמע על הר סיני?!

כבד. והביאור בזה – ובהקדמה:

כגיסוד כל העבודה הוא קבלת עול מלכות שמים. וכפי שמבאר רבנו הזקן באריכות בתניא⁴⁵², שקבלת עול היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה".

כדוענין זה קודם לכל שאר הענינים והדברות שניתנו במתן תורה, אפילו קודם הענין ד"אנכי הוי' אלקיך" כפי שהוא בתור מצוה. וכפי שמבאר הצמח-צדק בארוכה בספר המצוות שלו⁴⁵³, שהמצוה ד"אנכי הוי' אלקיך" (שנמנית במנין המצוות) היא בנוגע לפרטי הענינים כו', אבל כללות הענין ד"אנכי הוי' אלקיך" קודם לכל המצוות. וכדאיתא

כה111
במכילתא⁴⁵⁴: "קבלו מלכותי, ואח"כ אגזור עליכם גזירות". וכמובן גם בפשטות, שלא שייך כל ענין הציוויים וקיומם כל זמן שאינו מקבל עליו את עול המצַוֶה.

כווכיון שקבלת עול מלכות שמים הוא היסוד לכל התורה כולה, הרי מובן, שענין זה צריך לבוא ע"י בחירה חפשית דוקא.

כזוענין זה התאפשר רק לאחר מתן-תורה:

כחבשעת מתן-תורה – שאז הי' גילוי אלקות במוחש, כמ"ש⁴⁵⁵ "אתה הראת לדעת גו'", "הראת ממש בראי' חושיית" (כמ"ש בתניא⁴⁵⁶), ובאופן שהדיבור הי' יוצא מכל ארבע רוחות העולם⁴⁵⁷ – לא היתה אפשריות כלל להעדר הקבלת-עול; ורק "במשוך היובל"⁴⁵⁸, כשנסתלקה השכינה – נעשית נתינת מקום לפריקת עול מלכות שמים, ואזי יכולה להיות העבודה דקבלת-עול בבחירה חפשית.

כטואף שגם עתה, לאחר מ"ת, נמצא הקב"ה בכל מקום, שהרי "לית אתר פנוי מיני'"⁴⁵⁹ – הרי אין זה נראה לעיני בשר, ולכן יש נתינת מקום לפריקת עול כו'.

לה. והנה, הענין דפריקת עול שבא בסיבת ההעלם והסתר, כיון שאין רואים בעיני בשר ש"לית אתר פנוי מיני'" – משתקף בענין הגניבה:

לאהחילוק בין גנב לגזלן הוא – שגזלן גוזל בפני הבעלים, ואילו הגנב – בשעה שבעל-הבית (הבשר-ודם) נמצא, ה"ה מתיירא לגעת בחפץ, ולכן גונב רק כאשר בעה"ב לא נמצא. ואף שישנו הבעה"ב האמיתי, שנמצא בכל מקום ו"לית אתר פנוי מיני'" – הנה ענין זה לא נרגש אצלו, מצד ההסתר שאין זה נראה לעיני בשר, ולכן פורק מעליו עול מלכות שמים.

לבובפרט זה גרוע הגנב מהגזלן – להיותו "כגונב דעת העליונה"⁴⁶⁰, בה בשעה שנזהר מבני אדם, ומטעם זה "החמירה תורה בגנב (לשלם כפל כו') יותר מבגזלן", כדאיתא בגמרא⁴⁶¹.

לג112
וכיון שכל העונשים שלמעלה הם "מדה כנגד מדה"⁴⁶², גילה הקב"ה בתורתו שהעונש על גניבה הוא – "ונמכר בגניבתו": מפני שפרק מעליו עול מלכות שמים – "כי לי בני ישראל עבדים", לכן מטילים עליו עולו של בשר ודם – "עבד לעבדים".

לדולכן הפרשה הראשונה שלאחר מ"ת היא "ואלה המשפטים גו' כי תקנה עבד עברי", שהו"ע אזהרת העונש על מעשה גניבה, כי: בשעת מ"ת, כשראו אלקות במוחש – לא הי' צורך להזהיר מפני ענין הגניבה; ורק לאחר מ"ת, מצד ההעלם והסתר כו' – מזהירה התורה ומלמדת מהו העונש על ענין הגניבה, כדי למנוע מלכתחילה את ענין הגניבה, ולפעול את הענין דקבלת עול מלכות שמים, שזהו יסוד כל התורה.

להו. והנה, כיון שהתורה היא תורת חסד, הרי גם העונשים שבתורה, ענינם האמיתי הוא – חסד, והיינו, שתכלית כל העונשים היא בשביל הגילוי כו'⁴⁶³.

לווכפי שנזכר במאמר⁴⁶⁴ הפירוש של אדמו"ר האמצעי⁴⁶⁵ בפסוק⁴⁶⁶ "ואציעה שאול הנך", שגם ב"שאול" – "הנך", כיון שזהו הכנה להגילוי שלאח"ז כו'.

לזוכן הוא בנוגע לעונש "ונמכר בגניבתו", שמטילים על הגנב עולו של בשר ודם, ותמורת הענין ד"כי לי בני ישראל עבדים" נעשה "עבד לעבדים" – שאין זה הסתר אמיתי ח"ו, אלא תכלית ההסתר היא בשביל הגילוי.

לחוזהו מ"ש "ובשביעית יצא לחפשי חנם": ע"י העונש וההסתר ד"שש שנים יעבוד" – מסתלק פגם חטא הגניבה כו', ועי"ז – "ובשביעית יצא לחפשי חנם".

לטאמנם, לפעמים ישנו מצב שתופסים את ההסתר לעיקר, ושוכחים אודות כוונת ההסתר, שתכליתו היא בשביל הגילוי.

מוכפירוש החסידות⁴⁶⁷ על הפסוק⁴⁶⁸ "ואנכי הסתר אסתיר גו'" – ב' פעמים הסתר: ישנו ההסתר שנעשה מלמעלה, שאינו הסתר אמיתי ח"ו, ואדרבה – ע"י הסתר זה באים לידי גילוי נעלה יותר; ולפעמים ישנו

מא113
מצב של הסתר כפול – שההסתר גופא (כלומר: כוונת ההסתר) הוא בהסתר, דהיינו שהאדם שוכח שכוונת ההסתר היא בשביל הגילוי, ומחשיב את ההסתר עצמו לעיקר.

מבואז יכול להיות מעמד ומצב, שבסוף שש שנים, כשמגיע הזמן ד"ובשביעית", והתורה מודיעה לו שנסתיים כבר זמן ההסתר והעונש, וביכלתו לצאת לחפשי – אומר הוא: "אהבתי את אדוני גו' לא אצא חפשי".

מגועל זה אומרים, שזהו ההיפך מ"אוזן ששמעה על הר סיני כו'", היפך הענין דמ"ת:

מדההסתר שבנתינת התורה דוקא במקום ש"יצר הרע יש ביניכם כו'"⁴⁶⁹ – כוונתו בשביל הגילוי, בכדי שיוכל להיות ענין הבחירה, ולכן הוצרך להיות סילוק השכינה "במשוך היובל". ועד"ז בנוגע להסתר "ונמכר בגניבתו" – שתכליתו היא בשביל הגילוי.

מהאמנם, ענין זה יש לו מקום רק במשך שש השנים שכנגד ששת ימי החול, שעליהם נאמר "שש שנים יעבוד";

מואבל כשמגיע הזמן ד"בשביעית", שכנגד יום השבת – שאז מתבטל ההסתר שמלמעלה, וניתנת האפשרות שיוכל לחזור ולהיות הגילוי כפי שהי' בשעת מ"ת, קודם "במשוך היובל" (ששייך גם לשבת, כמארז"ל⁴⁷⁰ "דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה"), ואעפ"כ טוען "אהבתי את אדוני גו'", היינו, שרצונו בענין ההסתר – הרי זה היפך הכוונה דמ"ת.

מזז. עפ"ז יובן גם הטעם לרציעת האוזן דוקא, מצד התביעה "אוזן ששמעה על הר סיני כו'":

מחבמ"ת הי' לא רק ענין השמיעה, אלא גם ענין הראי', כמ"ש⁴⁷¹ "וכל העם רואים את הקולות". וכיון שראי' מגעת בעומק יותר משמיעה, כידוע⁴⁷², הרי לכאורה יש כנגדו תביעה גדולה יותר – שעשה היפך מה שראה על הר סיני?

מטוהביאור בזה – שכל התביעה היא שגם במעמד ומצב של הסתר, צריך להיות הגילוי, כנ"ל. ולכן: ענין הראי' – אי אפשר לתבוע ממנו לאחרי מ"ת, "במשוך היובל"; אבל תובעים ממנו שיהי' אצלו ענין השמיעה עכ"פ.

נ114
ועד"ז בנוגע לכללות זמן הגלות (שהוא בדוגמת הענין ד"ונמכר בגניבתו") – שאמנם לא שייך ענין הראי', כמ"ש⁴⁷³ "אותותינו לא ראינו", אבל אעפ"כ תובעים שיהי' עכ"פ ענין השמיעה וההשגה, וההשגה צריכה לפעול שלא להתחשב בההעלמות והסתרים בנוגע לעניני תורה ומצוות.

נאח. ההוראה מהאמור בעבודתנו:

נבכיון שבירידת הנשמה למטה לעוה"ז להתלבש בגוף, נמצאת היא בהעלם והסתר של העולם, במשך "שית אלפי שנין ("שש שנים") דהוי עלמא"⁴⁷⁴, עולם מלשון העלם⁴⁷⁵, ובפרט בהעלם והסתר דזמן הגלות, ומה גם שזהו העלם והסתר ע"פ תורה, שהרי התורה עצמה פוסקת ש"אין סומכין על הנס"⁴⁷⁶, אלא כל הענינים צריכים להיעשות בלבושי הטבע כו' – הרי יכולים לחשוב שזהו הסתר אמיתי ח"ו.

נגועל זה באה ההוראה – שצריך לידע, שכאשר מדובר אודות ענינים השייכים ל"ובשביעית" – כמו יום השבת, וכן יו"ט שנקרא שבת⁴⁷⁷, ועד"ז כללות התומ"צ – הנה על זה אין העלם והסתר כלל. וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴⁷⁸: "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות".

נדואין זה ענין הדורש עבודה מיוחדת, אלא "יצא לחפשי חנם", "חנם בלא מצוות"⁴⁷⁹, כלומר, שאפילו מי שנמצא במעמד ומצב ד"חנם בלא מצוות", הנה גם לגביו אין העלמות והסתרים בענינים הנוגעים ל"ובשביעית" – עניני תומ"צ.

נהט. וזהו הביאור שדין עבד עברי הי' הכנה ליציאת מצרים (נוסף על ההסבר הפשוט, שעי"ז שבנ"י קבלו על עצמם להוציא את עבדיהם לחרות, זכו אף הם לצאת לחרות משעבוד פרעה) – כי:

נוכוונת יציאת מצרים היתה בשביל מ"ת, שיסודה הוא קבלת עול (כנ"ל ס"ד), שזהו היפך הענין ד"אהבתי את אדוני גו' לא אצא חפשי" (כנ"ל ס"ו).

נזוכיון שהגאולה העתידה דומה לגאולה דיציאת מצרים – תבוא גם הגאולה העתידה ע"י שמירת דיני עבד עברי:

נח115
כאשר גם בזמן הגלות ההנהגה היא באופן ד"ובשביעית יצא לחפשי גו'", שיודעים שכל ההעלמות והסתרים שבגלות אינם נוגעים להענין ד"שביעית", תורה ומצוות (כמבואר בכ"מ⁴⁸⁰ בענין "טועמי' חיים זכו"⁴⁸¹, שגם עתה צריכה להיות ההנהגה מעין אלף השביעי) – הרי זה פועל ביטול העלם והסתר הגלות, והיינו שיוצאים מהענין ד"שש שנים יעבוד" – "שית אלפי שנין דהוי עלמא", ובאים להגילוי ד"ובשביעית יצא לחפשי" – אלף השביעי, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"⁴⁸² (באופן נעלה יותר גם מהעלי' ד"ילכו מחיל אל חיל"⁴⁸³)⁴⁸⁴, שהוא "חנם בלא מצוות", כמארז"ל⁴⁸⁵ "מצוות בטלות לעתיד לבוא", בגאולה השלימה, בקרוב ממש.

נט* * *

סי. נתבאר מאמר הזהר בפ' בהר⁴⁸⁶, "עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא, וע"ד פטורין⁴⁸⁷ מן המצוות" (דלכאורה אינו מובן⁴⁸⁸: הרי עבד עברי חייב בכל המצוות⁴⁸⁹) – בהקדם ביאור המשך דברי הזהר, שמביא רבנו הזקן בתניא פמ"א, "כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מיני' טב לעלמא .. ה"נ אצטריך לבר נש לקבלא עלי' עול מלכות שמים בקדמיתא .. ואי האי לא אשתכח גבי' לא שריא בי' קדושה", שע"פ משל זה מבואר חידושו של רבינו הזקן, שענין היראה מוכרח לא רק בשביל "סור מרע", אלא גם בשביל "עשה טוב" ("בגין לאפקא מיני' טב לעלמא"), שלכן "לא די לעורר האהבה לבדה (שהיא השרש⁴⁹⁰) לועשה טוב". וכיון שאצל עבד, שיש לו עול בו"ד, לא יכול להיות עול מלכות שמים בשלימות⁴⁹¹, לכן פטור מ"מצוות" – לשון ציווי. והקשר

סא116
לפרשת בהר⁴⁹² – שגם ההתעסקות בפרנסה ע"פ טבע בשש שנים היא מפני שאדנותו של הקב"ה אינה בגילוי (ואעפ"כ, אין זה הסתר אמיתי, כנ"ל בארוכה) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס⁴⁹³ בלקו"ש ח"ז ע' 179 ואילך.

סב* * *

סגיא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה זה יתנו גו'.

סד* * *

סהיב. יום⁴⁹⁴ השבת – "מיני' מתברכין כולהו יומין"⁴⁹⁵, ובפרט הענינים השייכים למוצאי שבת, שהרי מוצאי שבת שייך ליום השבת. וכמדובר בהתוועדות דיום ההילולא⁴⁹⁶, שמטעם זה נקרא בשם "מוצאי שבת", וכלשון רבנו הזקן בשולחנו⁴⁹⁷: "ללוות את השבת .. כדרך שמלוין את המלך", או כלשון המורגל: "מלוה מלכה".

סוולהעיר, שביום השבת ישנם שני הענינים: "מלך" ו"מלכה". ולכן מצינו בנוגע ליום השבת שני הלשונות: "הוא" ו"היא"⁴⁹⁸, וגם בנוסח התפלה בשבת אומרים הן הלשון "בה"⁴⁹⁹ והן הלשון "בו"⁵⁰⁰.

סזוביאור החילוק בין שני הענינים – "מלך" ו"מלכה":

סחענינו של מלך הוא – הנהגת המלוכה, כמ"ש⁵⁰¹ "מלך במשפט

סט117
יעמיד ארץ". וענין זה שייך דוקא למלך ולא למלכה, עד שישנו שקו"ט בהלכה אם אפשר שתהי' מלכה בישראל⁵⁰².

עאמנם, גדלות המלך באה ע"י המלכה דוקא, כמארז"ל⁵⁰³ "מלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא ולאו הוא גדול". כלומר: אצל המלכה לא צריך להיות ענין הנהגת המלוכה כו', ואדרבה – "כל כבודה בת מלך פנימה"⁵⁰⁴; ודוקא ע"י ההנהגה ד"כל כבודה גו'", הרי היא פועלת את גדלות ושלימות המלך.

עאוכן הוא בענין השבת – שבחי' מלך שבשבת באה לאחרי בחי' מלכה שבשבת:

עבבחי' מלכה – היא בחי' המלכות, שיורדת בששת ימי החול לברר בירורים, ובעלייתה בליל שבת נקראת בשם מלכה; ולאחרי כן, ביום השבת – באה בחי' מלך שבשבת, בחי' "שבת מקדשא וקיימא"⁵⁰⁵, שלמעלה מענין הבירורים⁵⁰⁶.

עגוהיינו, שההתחלה דיום השבת היא מבחי' הבירורים, שזהו שנקרא "יום השביעי", להיותו מקבל מבחי' הבירורים דששת ימי החול, ועל בחינה זו אמרו רז"ל⁵⁰⁷ "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", דהיינו שהאכילה היא לפי ערך הטרחא; ועי"ז בא אח"כ לבחינה נעלית יותר – שנעשה (לא בחי' שביעי ומקבל, אלא) בחי' ראש ומקור כל הברכות, שזהו ש"מיני' מתברכין כולהו יומין", והו"ע "שבת מקדשא וקיימא" שלמעלה מכפי ערך העבודה.

עד[ובדוגמת ענין החינוך שהרב מלמד את תלמידו, שהתכלית בזה היא – לא רק שהתלמיד ידע מה שרבו מלמדו, אלא שלאחר זמן לא יצטרך עוד להרב, אלא יוכל ללמוד בעצמו⁵⁰⁸].

עהוב' בחינות אלו הם בהתאם לב' המדריגות במנוחה – מנוחה שלאחרי היגיעה (ולכן היא לפי אופן היגיעה והטרחא), ומנוחה בעצם.

עויג. וכשם שישנם ב' בחינות הנ"ל בענין המלוכה דשבת – כן הוא גם בכל עניני מינוי בישראל:

עזלכל לראש – ישנם הענינים שנותן לו הממנה (שהרי יהודי אינו

עח118
נוטל מעצמו, אלא נותנים לו וממנים אותו), ולאח"ז ישנם הענינים שצריך להגיע אליהם בכח עצמו, שהם למעלה מהענינים שהממנה נתן לו בגילוי.

עטוהענין בזה – שלאמיתו של דבר בא הכל מהקב"ה, כמארז"ל⁵⁰⁹ "אפילו ריש גרגותא מן שמיא מנו לי'", והממנה אינו אלא שליח, ולכן, ע"י שליחותו – שעי"ז מתגלה המינוי שמלמעלה – יכול הממונה להגיע לאח"ז למדריגה נעלית יותר ממה שנתן לו הממנה, כי לאמיתו של דבר זהו גם רצונו האמיתי של הממנה⁵¹⁰.

פובפרט כאשר מדובר אודות גבאי צדקה, שכל ענין הצדקה הוא להסיר את הגבלות העולם,

פא– כמובן מסיפור חז"ל⁵¹¹ ששאלו אצל רבי עקיבא, שכיון שהקב"ה גזר שפלוני יהי' עני, איך אפשר להתערב בזה ("מישן זיך אין בעה"ב'שקייט") ולתת לו צדקה, והשיב, ע"פ משל מהחילוק בין עבד מלך לבן מלך כו', שמזה מובן שכל ענין הצדקה הוא להסיר את הגבלות העולם –

פבהרי בודאי מוכרח הדבר שגבאי צדקה לא יתחשב במדידות והגבלות המוטלות עליו מצד זה שמינה אותו – כי, באופן כזה, לא יסיר את הגבלות העולם; העני יישאר בעניו, ורק יתוספו לו פרוטות אחדות... והרי הכוונה היא ליתן לעני לא רק "די מחסורו"⁵¹² (שבזה נכלל "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו"⁵¹³), אלא גם "לעשרו"82 (שהרי כאשר הנתינה היא בבת אחת, אפשר ליתן לעני מקופת הצדקה עד לאופן ד"לעשרו"⁵¹⁴), ולכן, אין לו להתחשב בהגבלות אלו, אלא מיד כשנמסר לרשותו סכום לחלק לצדקה כו' – עליו לתת בלי הגבלות. וכאמור לעיל – לאמיתו של דבר זהו גם רצונו האמיתי של הממנה⁵¹⁵.

פגיד. וכן הוא בכל הענינים שבקדושה, שצריכים להיות בלי הגבלות, ובפרט בנוגע למצות הצדקה (ש"בכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם מצוה סתם", כדאיתא בתניא⁵¹⁶), שצריכה להיות בלי מדידה והגבלה.

פד119
וכפי שמצינו בנדבת המשכן (שעל זה מדובר בפרשה שעומדים לקרוא עתה) – שכשהוצרך להתקיים הענין ד"ושכנתי בתוכם"⁵¹⁷, הרי זה נפעל עי"ז שנדבות המשכן היו ללא הגבלות.

פהובזה יובן מה שמספרת התורה שגם הנשים השתתפו בתרומת המשכן כמו האנשים, כמ"ש⁵¹⁸ "ויבואו האנשים על הנשים" – דלכאורה אינו מובן⁵¹⁹: הרי הדין הוא שאין מקבלין מן הנשים אלא דבר מועט⁵²⁰, וכיון שהנשים שבאותו הדור היו צדקניות (עד שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים⁵²¹), איך השתתפו בתרומת המשכן כמו האנשים? – אך הענין הוא, שכאשר יש צורך לפעול את השראת השכינה בעולם, "ושכנתי בתוכם", אין בזה מדידות והגבלות כלל.

פוואז, הנה לא זו בלבד שנדבתן של הנשים למשכן לא פעלה פירוד ביניהן לבעליהן, אלא אדרבה – המשכן הוסיף בשלום שביניהם, ועד שע"י "העפר אשר יהי' בקרקע המשכן"⁵²² נפעל ענין השלום אפילו בין אשה שאינה כשרה כו' לבעלה, שאף היא נעשית "אשה כשרה (ש)עושה רצון בעלה"⁵²³.

פזטו. וכשם שצדקה בגשמיות צריכה להיות בלי הגבלות, כן הוא גם בנוגע לצדקה ברוחניות, שצריכה להיות בלי גבול, ודוקא עי"ז פועלים את הענין ד"ושכנתי בתוכם".

פחוזהו כללות הענין דהפצת המעיינות חוצה – שנותנים להמקבל (לא רק את עניני תורה שבערכו, גליא דתורה כו', אלא גם) רזין דאורייתא, וגם ענינים אלו מפיצים עד ל"חוצה".

פטוענין זה שייך במיוחד למוצאי שבת זה – שבו נשלמת שנה של לימוד התניא ע"י ה"רדיו"⁵²⁴, ומתחילה בעז"ה שנה חדשה בעבודה זו של מסירת והפצת דבר הוי' אשר גילה ע"י עבדיו הנביאים ורבותינו הקדושים.

צ* * *

צאטז. עומדים עתה לקרוא בפרשת תרומה, שבה מדובר אודות נדבת המשכן.

צבונוסף לזה, הנה יום הש"ק זה הוא שבת מברכים חודש אדר, שהוא

צג120
בדוגמת ראש חודש אדר [שהרי המנהג לברך את החודש בשבת שלפני ר"ח הוא בדוגמת⁵²⁵ ההכרזה "מקודש מקודש" שהיו ב"ד מכריזין בר"ח⁵²⁶, אלא כיון שבאמצע השבוע אי אפשר לכנס את העם שבשדות, לכן מברכים את החודש בשבת שלפניו⁵²⁷, ונמצא ששבת מברכים הוא בדוגמת ר"ח], והרי "באחד באדר משמיעין על השקלים"⁵²⁸ (בדוגמת ענין נדבת המשכן).

צדיז. בפרשת תרומה נזכר ג' פעמים לשון "תרומה", כנגד ג' תרומות: תרומת האדנים, תרומת המשכן ותרומת המזבח⁵²⁹.

צהודוגמתם בכל ענין של צדקה (הן צדקה עבור יחיד, הן צדקה עבור רבים, והן צדקה עבור מוסד וכיו"ב) – שיש בו שלשה ענינים:

צולכל לראש – יש צורך להניח את היסוד, שהו"ע תרומת האדנים, שהם יסוד המשכן. ובענין זה נוגע בעיקר התחלת הפעולה ("דער ערשטער שטופּ"), כיון שבאופן שבו מתחילים את הענין, כך מתנהל הענין כולו ("ווי מען שטעלט אַוועק – אַזוי גייט דאָס").

צזלאחרי כן, יש להעמיד את מקבל הצדקה (היחיד או המוסד) על רגליו, לבנותו ולחזקו, שהו"ע תרומת המשכן (בשביל בנין המשכן).

צחולאחרי כן, יש להבטיח שהמוסד יתנהל כדבעי וימלא את תפקידו, שהו"ע תרומת המזבח, שהרי תכלית המשכן הו"ע הקרבנות (כמבואר בהמשך ההילולא⁵³⁰). והיינו, שגם לאחרי שמעמידים את מקבל הצדקה על רגליו, הנה מזמן לזמן יש צורך לסייע לו, החל מעצם העובדה שמרגיש שמתעניינים בו מזמן לזמן כו', כמארז"ל⁵³¹ "או חברותא או כו'", שהיא עצמה מהוה סיוע גדול.

צטוזוהי ההוראה מג' התרומות שבפרשתנו בנוגע לכל דור ודור – שלא כטעות העולם שדי בהשתתפות בא' מג' התרומות, אלא יש צורך להשתתף בכל ג' התרומות. והיינו, שכדי שיקויים הענין ד"ושכנתי בתוכם", "בתוך כל אחד ואחד"⁵³² – צריך כל אחד ואחד להשתתף בכל ג' התרומות לצדקה.

ק121
ובפרט כשמדובר בנתינת צדקה לבית הכנסת ובית המדרש, שהוא דוגמת משכן ומקדש – שהרי במשכן ובביהמ"ק היו שני הענינים דתפלה (ביהכנ"ס) ותורה (ביהמ"ד): תפלה – כמ"ש⁵³³ "והתפללו אליך דרך ארצם", והיינו, שהתפלה צריכה לעבור דרך קדש הקדשים, כמבואר בשו"ע⁵³⁴, ובארוכה בשו"ע אדה"ז103; ותורה – שהרי בקדש הקדשים עמד הארון כו'. וזהו ג"כ הטעם שלשכת הגזית (תורה) היתה סמוך למזבח⁵³⁵ (עבודה, תפלה).

קאיח. ובפרטיות יותר:

קבבנוגע לג' תרומות הנ"ל, הנה תרומת המשכן, נכתבה בתורה בפירוש, ואילו תרומת האדנים ותרומת המזבח, באה רק ברמז.

קגוכן הוא גם במוחש – שהקמת המוסד בפועל (תרומת המשכן), ניכרת ובפרסום כו', משא"כ התחלת הפעולה לייסוד המוסד (תרומת האדנים) – אינה ניכרת ואינה בפרסום, ועד"ז הסיוע שמסייעים למוסד לאח"ז (תרומת המזבח) אינו ניכר (כמו בתרומת המזבח, שלאחרי הקרבת הקרבן שוב לא הי' ניכר).

קדובהתאם לכך, הנה ישנם שנותנים דוקא במקום שיש בו פרסום כו'. ועל זה היא ההוראה – שצריך להשתתף בכל ג' התרומות, ואדרבה כו'.

קהיש להשתתף בכל התרומות, הן בגשמיות והן ברוחניות, ולהתנהג באופן ד"כל נדיב לבו"⁵³⁶ – נדיב בממונו, בגופו ובנפשו (דהיינו בתורתו), ובאופן של נדיבות – בלי הגבלות.

קוולא זו בלבד שעי"ז לא יגרע אצלו ח"ו מאומה, אלא אדרבה – דוקא ע"י הנדיבות יתוסף לו עוד יותר.

קזוכפי שמצינו בענין הנדיבות בנפשו (בתורתו) – שע"י הנדיבות "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה"⁵³⁷, ועד"ז בנוגע לנדיבות בממונו – הרי הובטחנו⁵³⁸ "עשר בשביל שתתעשר", דהיינו שע"י נתינת כסף וזהב לצדקה, ניתוסף גם אצל הנותן עצמו כסף וזהב כו'.

קח______  ______