Toras Menachem·Vol. 39 (5724·Part 2)·Sicha for Shabbos Parshas Shemini Erev Rosh Chodesh Iyar 5724תורת מנחם·לט - שנת תשכ"ד - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ שמיני·מבה"ח וער"ח אייר·ה'תשכ"ד

אבלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "ממצרים גאלתנו", ואח"כ הניגון "הוא אלקינו".

גא. על הפסוק¹⁶⁰⁴ "כימי צאתך מארץ מצרים גו'", ידועה השאלה¹⁶⁰⁵: מדוע נאמר "כימי" לשון רבים, הרי יציאת מצרים היתה ביום אחד, וכמ"ש¹⁶⁰⁶ "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", "יום" לשון יחיד?

דומבואר בזה¹⁶⁰⁷, ש"מזמן יציאת מצרים עד גאולה העתידה לבוא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים", והיינו, שהענין דיצי"מ הוא לא רק היציאה ממצרים כפשוטו, אלא גם היציאה ממיצרים (מצרים מלשון מיצר) וגבולים¹⁶⁰⁸, ועז"נ "כימי צאתך גו'", לשון רבים, כיון שיש בזה ריבוי מדריגות בעילוי אחר עילוי, שכל מדריגה היא בבחי' "מיצר" לגבי המדריגה היותר עליונה.

האמנם, יש ביאור עמוק יותר – שמתאים גם עם הפירוש הפשוט ביצי"מ (שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"¹⁶⁰⁹), שהכוונה היא ליציאה ממצרים כפשוטו – שמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים" לשון רבים, הרי זה לפי שהיציאה ממצרים היא פעולה נמשכת.

ווכמשנת"ל¹⁶¹⁰ בפירוש מאמר בעל ההגדה: "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים" – שלא זו בלבד שמצד היציאה ממצרים שהיתה אז נשארה התוצאה שאנו בני חורין, אלא שהיציאה ממצרים עצמה היא באופן של פעולה נמשכת.

זב. בהמשך השיחה בא תוספת ביאור¹⁶¹¹ בכללות הענין דפעולה נמשכת בנוגע ליצי"מ – ועד"ז בכמה דיני התורה, כמו בקידושין¹⁶¹²,

ח375
שבכל רגע נעשה השעבוד מחדש¹⁶¹³ – שהצורך בזה הוא בגלל שזהו היפך הטבע (נס), והטבע מתחדש בכל יום תמיד*.

ט*) לכל הדעות – יש ע"פ תורה גם פעולה נמשכת,

י[מעלתה – שהיא עצמה נמשכת. חסרונה (או תוקף המצב שלפני הפעולה) – שבאם לא הייתה נמשכת – הייתה פועלת שינוי לרגע, ללא כל תוצאות – שלכן שעבוד אשתו הא' לא אלים מדהשני'¹⁶¹⁴]

יאובנדו"ד – לכל הדעות (ממרז"ל גאלנו וגאל את אבותינו) שגאולת מצרים היא פעולה נמשכת, ובאם לא הייתה נמשכת ברגע זה (ועד"ז – קידושין דאשתו הא') היינו משועבדים (בטל שעבודו לאשתו א') עתה – וצ"ל חידוש הפעולה (הישנה) עתה.

יבומובן – שלכאורה אין זה מובן כלל¹⁶¹⁵.

יגובפשטות ההסברה: הענין – היפך השכל (בקידושין – גזירת הכתוב), היינו היפך הטבע, נס. ותו לא מידי.

ידולתוס' ביאור – מהו הענין דזה שבשנת תשכ"ד בארצות-הברית – בנ"י אין מוכרחים לבנות פיתום ורעמסס הוא ענין נסי (ושעבודו לאשתו הוא רק בגזירת הכתוב, אף שהתחייב בפני עדים וכו'), משא"כ ע"פ טבע (ודיני חושן משפט)?

טובזה הביאור – דכיון דיצי"מ (והקידושין) – הי' נס (בקידושין – שייכות דההפכים דדכר ונוקבא¹⁶¹⁶) והיפך הטבע. וצ"ל תמיד זה המהפך הטבע (כח הזריקה בהאבן13, רוח קדים בקי"ס, רצון דכר ונוקבא להתקדש זל"ז).

טזולכאורה לא דמי כלל וכלל, שהרי זה דפרעה אינו בעולם ובנ"י הם בארצות- הברית – ע"פ טבע (וישנה כתובה ועדים ע"פ דיני חושן משפט – ולא מגזירת הכתוב).

יזוע"ז ההסברה, דהטבע מתחדש בכל יום תמיד¹⁶¹⁷, ובאופן דחידוש הישנות, וגאולת מצרים לא פועלת אלא לרגע, ולאח"ז חוזר המצב (השעבוד) הישן – ככל פעולה נמשכת – ובאופן זה מתחדש ע"פ טבע, וצ"ל גאולה מחדש (וכן השייכות דדכר ונוקבא – שאפשרית רק בגזירת הכתוב).

יח[פשוט שאין כוונתי שפרעה הי' חי עד עתה, כי אם שהמצב דשעבוד הי' משתלשל עד עתה באופן טבעי מבלי נס דגאולה¹⁶¹⁸].

יט(מרשימת כ"ק אדמו"ר שליט"א¹⁶¹⁹)

כ376
ג. אמנם, ענין התחדשות הטבע בכל יום הנ"ל – אינו נרגש אצל האדם, שרואה שעולם כמנהגו נוהג, שבכל יום זורחת החמה וכו'. אלא שזהו מצד התגברות חומריות הגוף, משא"כ מצד הנשמה כו'. ולכן, יש צורך בהגברת הצורה על החומר, לעשות נפשם עיקר וגופם טפל¹⁶²⁰, ולהתבונן בזה כו', כדי שגם אצל הנשמה יורגש הדבר בפנימיות, ועד שיומשך גם בנפש הבהמית ובגוף.

כאוכמו"כ בנוגע לפעולה נמשכת דיצי"מ – שגם ענין זה צריך לחדור בנפש הבהמית ובגוף, שגם אצלם יהי' רגש השמחה מצד החירות שנעשית עתה.

כבובזה גופא יש זמנים שהפעולה נמשכת דיצי"מ היא בגילוי, כמו בחג הפסח, שנקרא "זמן חרותנו" (כפי שאומרים בכל תפלה), משא"כ בכל שאר ימות השנה, שהענין דיצי"מ הוא בהעלם, שלכן יש חילוק בין סיפור יצי"מ בפסח, שצ"ל בדיבור, לזכרון דיצי"מ בכל השנה, שיכול להיות גם במחשבה¹⁶²¹.

כגוהממוצע ביניהם הוא – חודש ניסן, "חודש של גאולה"¹⁶²², "שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל"¹⁶²³, החל מר"ח ניסן, שהוא "ראש השנה לרגלים"¹⁶²⁴, כיון ש"רגל שבו ראש השנה לרגלים"¹⁶²⁵, וכן במשך כל ימי החודש, עד לימים האחרונים שבו (יום כ"ט ויום ל'), שבהם צריך להרגיש את הפעולה נמשכת דיצי"מ, ועי"ז – בניסן עתידין להגאל.

כד* * *

כהד. נוסף על השייכות של כל ערב ר"ח עם ר"ח שמודגשת בכך שבמנחה אין אומרים תחנון (כמובא בסידור¹⁶²⁶), ישנו ענין מיוחד בערב ר"ח שחל בשבת, שבו מפטירין "מחר חודש". ומזה מובן, שהשייכות של ער"ח לר"ח מתחילה כבר מאשמורת הבוקר (ולא רק לאחרי חצות היום, בזמן המנחה).

כוויש לבאר השייכות של הפטרה זו לערב ר"ח.

כזובהקדמה – שבדרך כלל שייכת ההפטרה לקריאה בתורה, שהיא מענין הפרשה (ובפרט שטעם קריאת ההפטרה הוא בגלל שבזמן הגזירה שלא יקראו בתורה, קראו בנביאים מענין הפרשה, ומנהג זה נשאר גם

כח377
לאחר שבטלה הגזירה)¹⁶²⁷, ולכן, באה ההפטרה בסמיכות לקריאה המיוחדת ליום זה, ולדוגמא: ההפטרה דשבת חנוכה, שהיא מענין חנוכה, שבאה בסמיכות לקריאה דחנוכה שלאחרי הקריאה דפרשת השבוע; ואילו בערב ר"ח שחל בשבת, דוחים את ההפטרה שמעין הפרשה ומפטירים "מחר חודש", שבזה מודגש עוד יותר השייכות של הפטרת "מחר חודש" לערב ר"ח.

כטולכאורה אינו מובן:

לענינו של ערב ר"ח נזכר רק בהתחלת ההפטרה – "ויאמר לו יהונתן מחר חודש"¹⁶²⁸, ואילו כל עיקר סיפור הדברים שבהמשך ההפטרה (שיש בה מספר פסוקים גדול יותר מכפי המוכרח), נוסף לכך שאירע (לא בערב ר"ח, אלא) בר"ח עצמו, ובפרט "ביום החודש השני" (יום ב' דר"ח)¹⁶²⁹, אינו קשור לכאורה ל(ער"ח ו)ר"ח, שהרי סיפור זה לא הי' מוכרח להיות בר"ח, אלא הי' יכול להיות גם בכל זמן שבו נערכה סעודה חגיגית אצל המלך, ובה הי' נפקד מקומו של דוד.

לאגם צריך להבין: מה נוגע כל הסיפור של יהונתן ודוד אלינו עתה, כאשר יהונתן ודוד אינם נמצאים.

לבה. ויובן בהקדם ביאור ענינם של שאול (אביו של יהונתן) ודוד:

לגאיתא בגמרא¹⁶³⁰: "בן שנה שאול במלכו¹⁶³¹ .. כבן שנה, שלא טעם טעם חטא", ואעפ"כ, "לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא הי' בו שום דופי (דופי משפחה .. אבל דוד, מרות המואבי' אתא), דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים (דופי משפחה) תלוי' לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו, חזור לאחוריך".

לדולכאורה אינו מובן:

להאיך אפשר לומר בנוגע לדוד "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו, חזור לאחוריך", לפי שיש בו "דופי משפחה", ש"מרות המואבי' אתא" – ובשתים: (א) וכי משום ש"מרות המואביה אתא", יש דופי בו, (ב) הרי יש איסור לומר לבעל תשובה או לגר "זכור מעשיך הראשונים"¹⁶³²,

לו378
כך, שאסור להזכיר זאת אפילו לרות עצמה, ועאכו"כ בנוגע לדוד, שרק בא מרות המואבי', אבל אצלו לא הי' ענין בלתי-רצוי?!

לזו. ויש לומר הביאור בזה:

לחאע"פ שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי¹⁶³³, מ"מ, לידתו היא באופן שנשאר רושם ממעמדו ומצבו הקודם, כדברי הגמרא¹⁶³⁴ "שסורו רע", ולכן צריכה להיות אצלו זהירות גדולה יותר, כמו בעל-תשובה ש"צ"ל כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו, ושיאמר אי אפשי כו' (לא כמו צדיק, שעליו אמרו רז"ל¹⁶³⁵ "לא יאמר אדם אי אפשי בבשר כו' אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי"), בכדי שלא יפול ח"ו"¹⁶³⁶.

לטועפ"ז מובן מה שבנוגע לדוד "אומרין לו חזור לאחוריך", לפי שיש בו דופי, ש"מרות המואבי' אתא" – שאין זה בבחי' "זכור מעשיך הראשונים", אלא ענין שנוגע לעבודתו בפועל, שצריך להתנהג כמו בעל-תשובה שזקוק לזהירות יתירה כו', משא"כ שאול שהוא במדריגת צדיק, ואינו זקוק לזהירות יתירה.

מ[וזהו גם מש"נ לדוד "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית (ולכן) לא תבנה בית לשמי"¹⁶³⁷ – דלכאורה אינו מובן: מהי הטענה נגדו שעשה מלחמות כו', בה בשעה שמלחמותיו היו "מלחמת מצוה"?! – שאין זו טענה כו', אלא ענין שנוגע לסדר עבודתו להיותו בקו הגבורה (שלכן הי' "אדמוני"¹⁶³⁸).

מאולהעיר, שענין זה שייך גם לעבודת התשובה, שהיא באופן של גבורה וצמצום, היפך עבודת הצדיקים שהיא באופן ד"ואתהלכה ברחבה"¹⁶³⁹].

מבוענין זה הוא תנאי בענין המלכות – ש"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוי' לו מאחוריו", ולכן "לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא הי' בו שום דופי":

מגאע"פ ששאול מצד עצמו הי' בדרגא נעלית, ועל ידו הוצרכה להיות מחיית עמלק כו', ועד שיש דעה שדוקא שאול הוא "ראשון למלכים"¹⁶⁴⁰

מד379
(ולא דוד), מ"מ, "לא נמשכה מלכות בית שאול" (וכמארז"ל¹⁶⁴¹ "שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן"), כי, המלך צריך להיות כמו "פרנס על הציבור", לסבול טרחם ומשאם כו'¹⁶⁴², כפי שהתנהג משה עם בנ"י שהיו טרחנין כו'¹⁶⁴³, ולכן, יש צורך שתהי' לו שייכות עם מעמדו ומצבו של הציבור, שאז יכול להיות פרנס עליהם, משא"כ בהיותו למעלה מהם כו'.

מהוכידוע הסיפור¹⁶⁴⁴ אודות אדמו"ר האמצעי, שא' שאל אותו ב"יחידות" בנוגע לענין מסויים שלא הי' שייך אצלו כלל, ולא הי' יכול להשיב לו, עד שמצא בעצמו ענין זה בדקות דדקות כו' – כי, כל זמן שאינו מוצא בעצמו ענין זה, אזי אינו יכול להיות "פרנס" עליו.

מווזהו הטעם ש"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוי' לו כו'" – כי בלאה"כ, איו לו שייכות עם הציבור כולו.

מזאבל, התנאי הוא ש"קופה של שרצים תלוי' לו מאחוריו" דוקא – כי, אם ה"קופה של שרצים" היא לפניו, בפנימיותו, אזי אינו יכול להיות "פרנס על הציבור", שהרי צריך לתקן את עצמו תחילה ולשוב בתשובה כו', אלא, שגם לאחרי ששב בתשובה, צריך להביט לאחוריו ("חזור לאחוריך") ולראות את ה"קופה של שרצים" שהיתה אצלו בעבר, שעי"ז יוכל להשפיע ולפעול על כל הציבור, גם על אלו שנמצאים עדיין במעמד ומצב ירוד כו'.

מחז. ונמצא, שכללות החילוק שבין שאול לדוד בענין העבודה הוא החילוק שבין עבודת הצדיקים לעבודת הבעלי-תשובה:

מטיש אופן עבודה של צדיקים – שהיא בתנועה של הרחבה, "ואתהלכה ברחבה", שאינו מתיירא כו', ולכן יכול להשתמש בדברים המותרים מבלי להתיירא שמא יכשל כו', ולא עוד אלא שצריך להשתמש בדברים המותרים, כדאיתא בירושלמי¹⁶⁴⁵ שעתיד אדם ליתן את הדין על כל דבר היתר שבא לידו ולא נהנה ממנו, אף שלכאורה הרי זה ענין של מותרות.

נויש אופן עבודה של בעלי-תשובה – שהיא בתנועה של גבורה

נא380
וצמצום, זהירות יתירה כו', וכדאיתא בחובת הלבבות¹⁶⁴⁶ שצריך ליזהר במאה שערים של היתר כדי שלא לבוא לשער א' של איסור כו'.

נבובפרטיות יותר, הנה ב' אופני עבודה הנ"ל צריכים להיות אצל כל אחד מישראל – לא באותו זמן, אלא בזמנים שונים, שיש זמנים שבהם צריך לעבוד עבודתו באופן של עבודת הצדיקים, ויש זמנים שבהם צריך לעבוד עבודתו באופן של עבודת בעלי תשובה¹⁶⁴⁷. ובפרט ע"פ המבואר בקונטרס ומעין¹⁶⁴⁸, ש"לא יש עתה סדר והדרגה באופני הבירורים כו'", ולכן יש לעסוק בכל עניני ואופני העבודה כו'.

נגח. עפ"ז יש לבאר תוכן ההפטרה ד"מחר חודש" ושייכותה לערב ר"ח¹⁶⁴⁹:

נדענינו של ערב ר"ח הוא – שאז הלבנה היא בתכלית הקטנות וההעלם, עד שלא נשאר אפילו נקודה. ועז"נ "מחר חודש" – שדוקא ע"י תכלית ההעלם יהי' לאח"ז הגילוי באופן של התחדשות כו'.

נהוכן הוא בנוגע למעמדם ומצבם של בנ"י – שנמשלו ללבנה¹⁶⁵⁰, ו"עתידים להתחדש כמותה"¹⁶⁵¹ (כפי שאומרים בנוסח קידוש לבנה, וחותמים בשם ומלכות, שמזה מוכח שזהו דבר ודאי, "בלי שום ספק וס"ס בעולם"¹⁶⁵²):

נוערב ר"ח מורה על מעמד ומצב של העלם והסתר אצל בנ"י – החל מצד כללות ירידת הנשמה למטה להתלבש בגוף גשמי, ובלשון שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁶⁵³: "שק של בשר ועצמות עם דם רותח", ובמיוחד מצד הירידה שבזמן הגלות כו', ובפרט בסוף זמן הגלות, קודם ביאת המשיח.

נזומצד גודל ההעלם וההסתר – יכולים לבוא ח"ו לידי יאוש כו'.

נחועז"נ25 "ויאמר לו יהונתן (לדוד) מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך":

נט381
יהונתן – בנו ויורשו של שאול, שענינו הוא עבודת הצדיקים – אומר לדוד, שענינו הוא עבודת בעלי תשובה, שדוקא ע"י ההעלם וההסתר, "כי יפקד מושבך", יהי' הגילוי היותר נעלה, "ונפקדת", שזהו העילוי שנעשה ע"י העבודה דבירור נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם, וכללות עבודת הבירורים בזמן הגלות, שכללותה הו"ע עבודת התשובה, שדוקא עי"ז באים לעילוי היותר גדול שיהי' בגאולה העתידה, כמ"ש¹⁶⁵⁴ "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו'", היינו, שהבשר הגשמי יזדכך כ"כ עד שיראה אלקות.

סוענין זה נאמר ע"י יהונתן דוקא – כי, הנתינת כח לעבודה דבעלי תשובה היא ע"י עבודת הצדיקים (וע"ד המבואר במק"א¹⁶⁵⁵ שכללות הענין דעבודת התשובה שלמעלה מהתורה נתגלה ע"י התורה דוקא).

סאאמנם, לאחרי הנתינת כח שע"י עבודת הצדיקים, נעשית עבודת הבעלי תשובה באופן שמשתווית לעבודת הצדיקים – שזהו מ"ש בסיום ההפטרה "וישקו איש את רעהו ויבכו איש את רעהו"¹⁶⁵⁶, שניהם בשוה,

סבויתירה מזה: "עד דוד הגדיל" – שזוהי ההגדלה דעבודת התשובה יותר מעבודת הצדיקים, והיינו, לפי שעבודת הצדיקים היא בהגבלה, "בכל לבבך ובכל נפשך"¹⁶⁵⁷, ואילו עבודת התשובה היא באופן של "בכל מאדך"54, בלי גבול, שזהו אמיתית ענין ההגדלה, ובזה גופא – "עד דוד הגדיל", באופן של עד ולא עד בכלל¹⁶⁵⁸.

סגוכאמור, שגם הגאולה העתידה תבוא ע"י עבודת התשובה דוקא – לא תשובה על חטא, שהרי הגאולה תהי' "בדור שכולו זכאי"¹⁶⁵⁹, אלא "לאתבא צדיקייא בתיובתא"¹⁶⁶⁰, שגם אצל צדיקים תהי' מעלת התשובה – כפי ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין"¹⁶⁶¹.

סדוזהו הענין דקריאת ההפטרה – שמהוה נתינת כח [כמו הנתינת כח שבקריאת התורה, שזהו הטעם שחתן עולה לתורה, כדי לקבל נתינת כח כו'¹⁶⁶²] על כללות העבודה בהעלם והסתר דזמן הגלות, שעי"ז באים

סה382
לתכלית הגילוי שיהי' בגאולה העתידה, שאז יהי' "דוד¹⁶⁶³ עבדי נשיא להם לעולם"¹⁶⁶⁴.

סו* * *

סזט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויאמר לו יהונתן מחר חודש גו'.

סח* * *

סטי. הביאור בדברי התוספות¹⁶⁶⁵ בנוגע ליום השמיני למילואים ש"נטל עשר עטרות"¹⁶⁶⁶, ש"לא חשיב ראשון להקמת המשכן, משום דאמרינן במדרש שכל ז' ימי המילואים הי' משה מעמיד את המשכן ומפרקו, אי נמי משום דעלי' דהקמת המשכן קאי, וה"ק אותו היום של הקמת המשכן נטל עשר עטרות אחרות" (דלכאורה, ב' התירוצים הם סברות הפוכות),

עשמעלת הקמת המשכן ביום השמיני היא שמוכן להמשכה מלמעלה*, "ושכנתי בתוכם"¹⁶⁶⁷, בדוגמת מעלת "מקודש" – איכות, אור;

עא383
ואילו מעלת הקמת המשכן בז' ימי המילואים (החל מיום הראשון, ההתחלה בזה) היא עבודת המטה¹⁶⁶⁸, ועשו זאת ז' (או גם ח') פעמים, שזהו בדוגמת מעלת "תדיר"** – כמות, ענין עשיית כלים¹⁶⁶⁹,

עב*) בנוגע להקמת המשכן כשלעצמה – הרי זה תלוי בפלוגתא בש"ס (ירושלמי יומא פ"א ה"א) אם "ביום השמיני העמידו ולא פירקו"¹⁶⁷⁰, או ש"אף ביום השמיני העמידו .. ופירקו" (ורק אח"כ "הוקם המשכן" מאליו (בדוגמת ההמשכה ד"ותרד אש" שהיתה ע"י אהרן), ושוב לא נתפרק).

עג) עפ"ז מתורצת התמי', שמביא בתוס' "ומפרקו", שלכאורה זהו היפך כוונת התירוץ (שהיא להחשיב** הקמת ז' ימי המילואים), ועכ"פ מיותר הוא. וע"פ הנ"ל מתורץ – שעי"ז ניתוספה חשיבות דתדיר.

עד***) שבזה אין שייך הספק דמעין תדיר ומקודש – כי לא הי' זה כלל בז' ימי המילואים.

עהועפ"ז: לתירוץ הא', אין למנות מעלת הקמת המשכן באופן שמוכן ל"ושכנתי בתוכם" ("ראשון לירידת האש, ראשון לשכון שכינה"***), כי ההתחלה (ראשון) דתדיר קודם, ולתירוץ הב', אפילו במקום תדיר, מקודש קודם¹⁶⁷¹ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס¹⁶⁷² בלקו"ש חי"ב ע' 57 ואילך.

עו* * *

עזיא. כותב רבינו הזקן בסידורו: "נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת במנחה", ומוסיף, "ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ".

עחוכן היתה הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – כדמוכח מזה

עט384
שיש כו"כ מאמרי חסידות משבתות הקיץ שמתחילים במשנה מפרקי אבות שלומדים באותו שבת¹⁶⁷³.

פובהתאם לכך נהוג בשבתות אלו – שבתות הקיץ, ולכל הפחות בשבתות שבין פסח לעצרת – לבאר משנה אחת בפרק שלומדים בשבת זו.

פאיב. בא' המשניות בפרק ראשון¹⁶⁷⁴ (שלומדים בשבת זו) – שנינו: "עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות".

פבומבואר במפרשי המשנה¹⁶⁷⁵ ש"לענין הוראה מדבר עכשיו¹⁶⁷⁶, אם בא דין לפניך ונסתפקת בו, עשה לך רב והסתלק מן הספק, ולא תפסוק עליו אתה לבדך"; "ואל תרבה לעשר אומדות" – "מפני שהוא מן הספקות", "שהמפריש מעשרות מאומד אינו ניצול מן הקלקלה, אם פוחת ממה שראוי ליתן מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים, ואם העדיף על שהי' ראוי ליתן, פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים".

פגוצריך להבין:

פדא) פירוש המפרשים ש"לענין הוראה מדבר עכשיו" – אינו ניכר בלשון המשנה, שהרי גם תלמיד שלא הגיע להוראה זקוק הוא (ואדרבה – ביתר שאת) לרב כדי להסתלק מן הספק, ומסתבר יותר לומר שהוראת המשנה היא לכל סוגי התלמידים (ובלשון המשנה¹⁶⁷⁷: "העמידו תלמידים הרבה"), ללא תנאים.

פהב) "והסתלק מן הספק": מדוע נאמר "(והסתלק מן) הספק" בלשון יחיד – הרי התועלת שבעשיית הרב היא ביחס לריבוי ענינים, וא"כ, מתאים יותר הלשון "(והסתלק מן) הספקות" בלשון רבים? וגם: מהו דיוק הלשון "והסתלק מן הספק" – דלכאורה, הול"ל שהרב יפשוט או יפתור את הספק?

פוג) "ואל תרבה לעשר אומדות": מהו דיוק הלשון "לעשר אומדות" – הרי על כל מעשר ישנו רק אומד אחד, וא"כ, הול"ל "אל תעשר מאומד"? וגם: מהו הפירוש "אל תרבה לעשר אומדות" – שמזה משמע שיש לעשר אומדות, אלא שאין להרבות בכך?

פז[(כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) ינגנו עתה ניגון ויאמרו

פח385
"לחיים", ובינתיים, אולי מישהו מהמסובים יחשוב וימצא ("וועט זיך כאַפּן") התירוץ על הנ"ל].

פטיג. ויש לומר הביאור בזה – ובהקדמה:

צשבדרכי הלימוד בכל ענין שכלי, ובפרט בתורה, צריך להיות "מושכל ראשון" שהוא היסוד שעליו מיוסד כל בנין השכל¹⁶⁷⁸.

צאוטעם הדבר – לפי שהשכל מצד עצמו אינו יכול לבוא אל אמיתית הענין, כיון שיש בו שקו"ט וסברות לכאן ולכאן, ובמילא, יכול להגיע לאיזה מסקנא שירצה, ואין הדבר תלוי בהשכל עצמו אלא בענינים אחרים, ולדוגמא – אם טבעו ותכונתו הוא בקו החסד או בקו הגבורה.

צבוכפי שמצינו גם למעלה¹⁶⁷⁹ לגבי המבול, שאותה סברא שבגללה החליט הקב"ה להביא מבול לעולם – לפי ש"כל יצר מחשבות לבו (של האדם) רק רע כל היום"¹⁶⁸⁰, הנה מצד סברא זו עצמה החליט הקב"ה שלא יוסיף להביא מבול לעולם – "לא אוסיף עוד גו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו"¹⁶⁸¹.

צגונמצא, שהשכל מצד עצמו הוא במצב של ספק, ולכן יש צורך במושכל ראשון כו', ובאופן שעליו יהי' מיוסד כל בנין השכל, בבחינת "נקודה בהיכלא"¹⁶⁸².

צדיד. והנה, כדי שה"מושכל הראשון" יהי' כדבעי – יש צורך ב"רב" – שממנו מקבלים (לא רק את השקו"ט שבשכל, אלא) לכל לראש את ה"מושכל הראשון", שעליו יהי' מיוסד לימוד כל בנין השכל.

צהוכדי לקבל מהרב את המושכל הראשון שעליו יהי' מיוסד כל בנין השכל – צריך להיות ענין של ביטול דוקא¹⁶⁸³, דהיינו, שאע"פ שמצד השכל אין לו "געשמאַק" בדבר, כיון שאין בזה התגלות והתפשטות השכל שלו, מ"מ, מבטל את עצמו לקבל מהרב את המושכל הראשון.

צווזהו שאמרו חז"ל¹⁶⁸⁴ שתלמיד היושב לפני רבו צ"ל "שפתותיו נוטפות מור" – דלכאורה אינו מובן: כדי לקבל דבר-שכל, צריך להיות שכלו באופן של התגלות והתפשטות, וככל שהרב הוא נעלה יותר ובמילא גם דבר-השכל שמשפיע להתלמיד הוא נעלה יותר, צריך להיות

צז386
שכל התלמיד בתנועה של התגלות והתפשטות יותר, ודוקא עי"ז יוכל לקבל את שכל הרב?

צחובאמת אין הדבר כן, אלא התלמיד צריך לישב לפני רבו בביטול דוקא, וככל שהרב הוא באין-ערוך יותר, צ"ל התלמיד בביטול יותר.

צט– קודם שהתלמיד יושב לפני רבו, צ"ל ההכנה באופן שיהי' שכלו זך, ובתנועה של התגלות והתפשטות כו', שיוכל לקלוט שכל הרב; אבל בשעה שיושב לפני רבו, אזי צריך התלמיד להיות בתנועה של ביטול דוקא, "שפתותיו נוטפות מור"¹⁶⁸⁵.

קוטעם הדבר – כיון שדוקא כאשר התלמיד הוא בתנועה של ביטול, אזי ביכלתו לקבל מהרב את המושכל הראשון, שעליו יהי' מיוסד ובנוי כללות הלימוד בהבנה והשגה כו'.

קאטו. ועפ"ז יש לבאר הוראת המשנה "עשה לך רב והסתלק מן הספק" – שזוהי הוראה כללית בנוגע לדרך הלימוד:

קבלכל לראש – צריך להיות לו "רב" שממנו יקבל את המושכל הראשון, כנ"ל.

קגויש להוסיף ולבאר דיוק הלשון "עשה לך רב", כמדובר פעם¹⁶⁸⁶ ש"עשה" הוא מלשון כפי' – כי, קבלת ה"מושכל הראשון" מן הרב היא ע"י ענין הביטול דוקא, כנ"ל.

קד"והסתלק מן הספק" – כי עי"ז שיקבל מהרב את המושכל הראשון שעליו יהי' בנוי ומיוסד כללות הלימוד, אזי יסתלק מן הספק שבכללות ענין השכל שיש בו שקו"ט וסברות לכאן ולכאן (כנ"ל), ויוכל לבוא אל אמיתית הענין.

קהוזהו גם דיוק הלשון "הסתלק מן הספק" – כיון שלא מדובר כאן בנוגע לספק בענין פרטי שצריך לפתור ולפשוט אותו, אלא זוהי הוראה כללית בדרך הלימוד, שכדי להסתלק מן הספק שבכללות ענין השכל שיש בו שקו"ט וסברות לכאן ולכאן ואינו יכול לבוא אל אמיתית הענין, אזי העצה היא "עשה לך רב", כי, הרב נותן לו את ה"מושכל הראשון", שעליו יהי' בנוי ומיוסד כללות הלימוד וההתבוננות בדרכי השכל באופן שיוכל לבוא אל אמיתית הענין.

קוטז. והנה, כאשר הלימוד הוא באופן ד"עשה לך רב", שממנו מקבל את המושכל הראשון, ועל זה מיוסדת ההתבוננות והבנה והשגה

קז387
כו', הנה כתוצאה מהלימוד באה גם מסקנת השכל בנוגע לפועל, שזוהי הדרגא האחרונה שבשכל, בחי' המלכות, שהיא בחינה העשירית – "מעשר"¹⁶⁸⁷.

קחויומתק יותר – שכללות העבודה בנוגע לפועל (כתוצאה ממסקנת השכל) היא ענין ה"מעשר", שכן, העבודה היא לעשות את כל הענינים עניני קדושה, וביחד עם זה, הרי האדם צריך לאכול ולשתות לישון ולטייל כו', אלא, שעי"ז שנותן "מעשר"¹⁶⁸⁸ – הן מעשר כספים, והן "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"¹⁶⁸⁹ – אזי עולה כל השאר לקדושה¹⁶⁹⁰, ונמצא, שכל עניניו הם "כלי" לה"מעשר".

קטועל זה באה הוראת המשנה – "אל תרבה לעשר אומדות":

קי"לעשר אומדות" פירושו שנתינת המעשר אינה לפי חשבון מדוייק, אלא באופן של השערה כללית.

קיאוענינו בעבודה – שמסקנת הלימוד בנוגע לפועל (ענין ה"מעשר") היא באופן שנעשית אצלו הנחה כללית (שהיא באופן של השערה, "אומדות") שצריך להיות כלי לאלקות, עי"ז ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"¹⁶⁹¹ ו"בכל דרכיך דעהו"¹⁶⁹², מבלי לחשוב ולהתבונן אודות ענינים פרטיים.

קיבועל זה באה הוראת המשנה "אל תרבה לעשר אומדות" – שלא די בהנחה כללית להיות כלי לאלקות, אלא צריכים להתבונן ולחשוב בפרטיות אודות כל הענינים הפרטיים שבעבודה.

קיגוכמשנ"ת בהמכתב לחג הפסח¹⁶⁹³ המבואר בדרושי חסידות¹⁶⁹⁴ שלא מספיקה התבוננות כללית והחלטה כללית, אלא צריכה להיות גם התבוננות פרטית והחלטה פרטית בנוגע לכל פרטי עניני העבודה.

קידוזהו דיוק הלשון "אל תרבה לעשר אומדות", לשון רבים – לפי שמדובר אודות כל ריבוי פרטי עניני העבודה, שהגישה אליהם צריכה להיות לא מתוך הנחה כללית – "אומדות" – להיות כלי לאלקות, אלא מתוך התבוננות פרטית והחלטה פרטית בנוגע לכל ענין וענין.

קיה388
יז. ובפרטיות יותר:

קיומבואר בתניא פמ"א שיהודי צריך להתבונן ש"הנה ה' נצב עליו כו' ומביט עליו ובוחן כליות ולב כו'", ומוסיף בשיעורים דימים אלו¹⁶⁹⁵: "וכל מעשיו ודבוריו וכל צעדיו יספור".

קיזכלומר: למעלה נוגע לא רק ענינים כלליים, אלא נוגע להקב"ה ו"מתאים" לו ("עס שטייט אים אָן") להביט ולהשגיח על כל איש פרטי מישראל – שהרי "כאו"א חייב לומר בשבילי נברא העולם"¹⁶⁹⁶, ואצלו גופא – מביט ומשגיח הקב"ה על כל עניניו הפרטיים.

קיחוכיון שכן, הרי לא מספיק שנמצא בתנועה כללית של קבלת-עול, שבאה לידי ביטוי באמירת "מודה אני לפניך", "הודו לה'", או בשעה שכורע במודים, ללא שימת-לב על ענינים פרטיים בנוגע למעשה בפועל במשך כל היום כולו, וכמו בנוגע להלכות ברכות הנהנין, שלא למד ואינו יודע אם צריך לברך על מאכל מסויים "בורא מיני מזונות" או "המוציא", וכיו"ב; אלא צ"ל התייחסות ושימת-לב לכל פרט ופרט בכל פרטי הענינים שבמשך כל היום כולו, מתוך ידיעה שכל פרט ופרט נוגע להקב"ה.

קיטויש להוסיף בביאור דיוק הלשון בתניא – כידוע שהלשון בתניא אינו ליופי המליצה כו', אלא הוא בתכלית הדיוק¹⁶⁹⁷ – דלכאורה מספיק לומר שהקב"ה "מביט עליו וכו'", ולשם מה מקדים ש"ה' נצב עליו"? – ויש לומר הביאור בזה¹⁶⁹⁸, שזהו ע"ד הלשון "נצב מלך"¹⁶⁹⁹, היינו, שקיום מלכותו ית' כביכול הוא "עליו", שלכן "מניח (הקב"ה) העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט", שמזה מובן עד כמה נוגע למעלה אופן הנהגתו של כל איש פרטי מישראל, בכל פרט ופרט.

קכוענין זה מרומז גם בנגלה דתורה – בפס"ד הרמב"ם¹⁷⁰⁰ "עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות", וכיון שבעבודתו תלוי כל העולם, הרי זה נוגע גם לקיום מלכותו של הקב"ה כביכול [ויש לומר, ש"עצמו" רומז על עצמותו ית'], שהרי "אין מלך בלא עם"¹⁷⁰¹.

קכא389
יח. אמנם, אף שנתבאר שהעבודה צריכה להיות (לא באופן של "אומדות", אלא) באופן של התבוננות פרטית והחלטה פרטית בנוגע לענינים פרטיים דוקא, מ"מ, אם תהי' העבודה בענינים הפרטיים בלבד, הנה מצד הענינים הפרטיים כשלעצמם יכולים לבוא לידי טעות כו' (כדלקמן), ובהכרח שתהי' תחילה תנועה כללית של קבלת-עול, ועי"ז תהי' גם העבודה בכל הענינים הפרטיים כדבעי.

קכבובהקדם מה שמצינו גבי שאול שחטא בשני ענינים: א) מעשה דאגג, שחמל על אגג ועל מיטב הצאן כו'¹⁷⁰², ב) מעשה דנוב עיר הכהנים, שצוה להרגם עם שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד¹⁷⁰³, ועליו נאמר¹⁷⁰⁴ "אל תהי צדיק הרבה", ו"אל תרשע הרבה" – כמסופר בדברי חז"ל¹⁷⁰⁵ ש"בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק¹⁷⁰⁶, אמר, ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה; ובשעה שאמר לו שאול לדואג סוב אתה ופגע בכהנים100, יצאה בת קול ואמרה אל תרשע הרבה".

קכגולכאורה, המעשה דנוב עיר הכהנים חמור הרבה יותר ממעשה דאגג, שהרי במעשה דאגג טען שאול "הקימותי את דבר ה'"¹⁷⁰⁷, וכל חטאו הי' בכך שהשאיר את אגג חי, ועד"ז בנוגע לצאן ובקר שטען שהשאיר אותם "למען זבוח לה' אלקיך"¹⁷⁰⁸ (וע"ד שמצינו במנחה ששלח יעקב לעשו שהו"ע הקרבנות דעולם התהו, שהקריב גם גמלים כו'¹⁷⁰⁹), היינו, שבענין זה היתה לו איזה הצטדקות; משא"כ במעשה דנוב עיר הכהנים לא היתה לו הצטדקות, דאף שהיו מורדים במלכות כו', הרי העונש על זה הוא רק לפי צורך השעה, שעי"ז תהי' תועלת הרצוי' וכו'¹⁷¹⁰.

קכדואעפ"כ, הסיבה לכך שניטלה המלכות ממנו היא – לא בגלל מעשה דנוב עיר הכהנים, אלא "אמעשה דאגג כתיב¹⁷¹¹ נחמתי כי המלכתי את שאול למלך"102.

קכהולכאורה אינו מובן: הרי "תרשע הרבה" (במעשה דנוב עיר הכהנים) חמור יותר מאשר "תהי צדיק הרבה" (במעשה דאגג)? – אך

קכו390
הביאור בזה, שהחומר ד"תהי צדיק הרבה" הוא להיותו ההתחלה והשרש שממנו באים אח"כ ל"תרשע הרבה".

קכזונקודת הענין – שעיקר החסרון הוא העדר התנועה הכללית של קבלת-עול למלא את כל הציוויים של הקב"ה, אלא הגישה היא ע"פ שכל כו', ומצד זה יכולים לבוא לטעות בענין העבודה – תחילה באופן של "תהי צדיק הרבה", ועד שמזה באים אח"כ ל"תרשע הרבה".

קכחומזה מובן שכדי שהעבודה בכל הענינים הפרטיים תהי' כדבעי, צריכה להיות תחילה תנועה כללית של קבלת-עול.

קכטועפ"ז מובן מאמר המשנה "אל תרבה לעשר אומדות" – "אל תרבה" דייקא, היינו, שהשלילה היא רק בנוגע לריבוי "אומדות", אבל צריך להיות ענין של "אומדות" – כיון שלכל לראש צריכה להיות תנועה כללית של קבלת-עול, שזהו"ע של "אומדות", היינו, שהגישה שלו בנוגע לכל עניני העבודה היא מתוך הנחה והחלטה כללית לקיים את רצון הבורא, ולאח"ז צריך להיות המשך העבודה (לא באופן של "אומדות", התבוננות כללית והחלטה כללית בלבד, אלא) באופן של התבוננות פרטית והחלטה פרטית בנוגע לכל הענינים הפרטיים.

קלוענינו בעבודה בכל יום ויום – שכאשר ניעור משנתו צריכה להיות התחלת העבודה (לא בענינים פרטיים, אלא) באמירת "מודה אני לפניך", שזוהי תנועה כללית של קבלת-עול, ורק לאח"ז מתחילה העבודה בענינים הפרטיים, ובזה גופא – מן המוקדם אל המאוחר ומן הקל אל הכבד: תחילה – הודו לה', ואח"כ פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש, ק"ש ושמו"ע, עד לסיום התפלה באמירת עלינו.

קלאיט. עפ"ז יש לבאר גם השייכות של הבבות במשנה זו – הבבא ד"אל תרבה לעשר אומדות", עם הבבא שלפני', "עשה לך רב והסתלק מן הספק":

קלבכאשר הלימוד הוא באופן ד"עשה לך רב והסתלק מן הספק", היינו, שמקבל מהרב את המושכל הראשון, ובכך מסתלק מן הספק שבשכל מצד עצמו, ובא אל אמיתית הענין – אזי באה גם מסקנת השכל בנוגע לעבודה בפועל באופן ש"אל תרבה לעשר אומדות", היינו, שתהי' התבוננות והחלטה פרטית בנוגע לכל פרטי עניני העבודה (ולא באופן של "אומדות"), לאחרי הקדמת התנועה הכללית של קבלת-עול ("אל תרבה (דייקא) לעשר אומדות", כיון שצ"ל גם ענין של "אומדות", שהו"ע התנועה הכללית דקב"ע), שכן, התנועה הכללית דקבלת-עול היא בבחינת

קלג391
"עשה לך רב" שלא יבוא לטעות בפרטי עניני העבודה כפי שהם מצד עצמם.

קלדכ. והנה, ע"י קיום ההוראה "עשה לך רב וכו' ואל תרבה לעשר אומדות", היינו, שכללות הלימוד הוא באופן שנעשית המשכת המוחין במדות עד למעשה בפועל כדבעי למהוי – הנה עי"ז נעשית הגדלה בענין המוחין.

קלהוזהו גם תוכן הענין דלימוד פרקי אבות בשבתות שבין פסח לעצרת, שא' הטעמים בזה הוא¹⁷¹² בתור הכנה למתן-תורה, לפי שבמסכת אבות מדובר אודות ענינים של מדות טובות ודרך ארץ¹⁷¹³, שעל זה אמרו חז"ל¹⁷¹⁴ "דרך ארץ קדמה לתורה" – כיון שע"י ההמשכה במדות (שזהו התוכן דפרקי אבות) נעשית הגדלה בהמוחין (תורה).

קלווזהו שמסיימים אמירת פרקי אבות בדברי המשנה¹⁷¹⁵ "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר¹⁷¹⁶ ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"¹⁷¹⁷ – שזהו"ע ההגדלה בלימוד התורה באופן ד"דרוש וקבל שכר"¹⁷¹⁸.

קלז______  ______