Toras Menachem·Vol. 41 (5725·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Vayeitzei·9 Kislev 5725תורת מנחם·מא - שנת תשכ"ה - חלק ראשון·בס"ד. שיחת* ש"פ ויצא·ט' כסלו·ה'תשכ"ה

אא. על הפסוק¹⁴⁵¹ "ויצא יעקב", מפרש רש"י: "על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, וכתיב¹⁴⁵² וירא עשו כי ברך וגו', ומשגמר חזר לענין הראשון".

בהפירוש בדברי רש"י הוא: רש"י רוצה להבהיר – לשם מה מספרת התורה כאן פעם נוספת, שיעקב יצא מבאר שבע והלך לחרן; הרי בסדרה הקודמת נאמר כבר¹⁴⁵³ "וילך פדנה ארם"? – ועל זה אומר רש"י, שהתורה חוזרת זאת כאן, בגלל שהפסיקה את הענין ב"וירא עשו וגו'", ולכן – "משגמר, חזר לענין הראשון".

גואח"כ אומר רש"י: "ויצא, לא הי' צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו",

ד– קושיא זו באה בהמשך לפירוש רש"י הקודם¹⁴⁵⁴: אם הפסוק הי' מספר כאן את הסיפור שיעקב הלך לחרן, הי' מובן מה שאומר "ויצא יעקב מבאר שבע", כיון שהפסוק מספר את הסיפור בשלימות: יעקב לא רק הלך לחרן, אלא גם יצא מבאר שבע. אך כיון שהפסוק חוזר על מה שכבר סיפר כדי לקשר עם ענין הראשון, הרי בשביל זה מספיק לומר רק "וילך חרנה" –

הומתרץ רש"י: "אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה".

וואינו מובן¹⁴⁵⁵:

זמה פשר ג' הלשונות, הודה זיוה והדרה? – הרי רש"י אינו כותב סתם מליצות, אלא, כדברי השל"ה¹⁴⁵⁶, שבפירש"י הכל הוא בדיוק,

ח311
ויש בו ענינים מופלאים. "מליצה" היא דבר יפה, אבל אי אפשר לומר על זה "ענינים מופלאים"!

טב) לפי הנ"ל, שהפסוק רק חוזר על מש"נ לעיל בפרשת תולדות, אינו מובן: מדוע בפרשת תולדות – מקומו העיקרי של הסיפור – מסופר רק "וילך פדנה ארם", ולא נאמר שיעקב יצא מבאר שבע¹⁴⁵⁷?

יג) במדרש¹⁴⁵⁸ על פסוק זה איתא: "ויצא, וכי לא יצא משם אלא הוא, והרי כמה חמרים וכמה גמלים יצאו, ואת אמר ויצא יעקב", ומתרץ: "בזמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הדרה וכו'". אך אין לומר שכוונת רש"י היא לתוכן דברי המדרש, כי: (א) רש"י אינו מביא כלל את לשון המדרש "וכי לא יצא כו'" (כשם שצריך לדייק בדברים שרש"י אומר, כך צריך לדייק גם מזה שאינו אומר), (ב) הדיוק (והראי') של רש"י הוא: "לא הי' צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה"; דיוק המדרש הוא: "וכי לא יצא משם אלא הוא וכו' ואת אמר ויצא יעקב". דיוק המדרש הוא מכך ששתי התיבות "ויצא יעקב" אינן נכונות, ואילו דיוק רש"י הוא מזה שכל הענין ד"ויצא יעקב מבאר שבע" מיותר¹⁴⁵⁹. וצריך להבין, מדוע לומד רש"י באופן אחר מפירוש המדרש?

יאד) מדוע צריך חצי פסוק מיותר כדי להשמיענו – "מגיד" – שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם: (א) זהו דבר המובן מעצמו. (ב) כבר נאמר בפירוש בסדרה שלפנ"ז¹⁴⁶⁰: "אם אמצא גו' צדיקים בתוך העיר" – אזי "ונשאתי לכל המקום בעבורם". ועד שמצינו בגמרא¹⁴⁶¹, שמי שאומר על צדיק שאינו פועל במקום שנמצא בו, הרי זה אפיקורס וכופר במה שכתוב בתורה. וא"כ, בודאי שבשביל זה אין צורך בדיוק ולימוד מלשון מיותר?

יבה) קושיא חזקה יותר: לפי הנ"ל – "ונשאתי לכל המקום" – הימצאותו של צדיק בעיר נוגעת לכללות קיום העיר; ובדוגמת מ"ש¹⁴⁶² "וצדיק יסוד עולם", שצדיק הוא היסוד, שמעמיד את כל העולם – שזהו

יג312
אפילו בנוגע למקום בעולם שאינו נמצא בו, ומכש"כ שהוא היסוד של העיר והסביבה שבה הוא נמצא. וא"כ, מדוע אומר רש"י שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם בלבד, ופנה הודה זיוה והדרה – הרי ע"י יציאת צדיק חסר בכל קיום העיר (ובדוגמת בנין: אם נוטלים ממנו את היסוד, לא יכול להתקיים כל הבנין), ולא רק "עושה רושם", או שחסר "הודה זיוה והדרה"?

ידב. לכאורה אפשר לתרץ, שיציאת יעקב עשתה בבאר שבע רק רושם, כיון שגם כאשר יעקב יצא מבאר שבע נשארו שם צדיקים – יצחק ורבקה, ובמילא, לא נגע הדבר בקיומה של באר שבע; אבל אעפ"כ עשה רושם, שפנה הודה זיוה והדרה, כיון ש"לא דומה זכותו של צדיק אחד לזכותו של שני צדיקים"¹⁴⁶³.

טו– ובזה יתורץ גם החידוש בפסוק זה על הפסוק "ונשאתי גו'" – כי ענין זה (שיציאת צדיק עושה רושם גם כאשר נשארו צדיקים ואין זה נוגע בקיום העיר), לא יודעים ממקום אחר. –

טזאבל – רש"י בעצמו שולל פירוש זה: בסיום דבריו אומר רש"י: "וכן ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות". ולכאורה, לשם מה מביא זאת רש"י, מהו התוספת ביאור בזה בפסוק דידן¹⁴⁶⁴? אלא שבזה נשלל התירוץ הנ"ל: אין לחשוב שיציאת יעקב פעלה רושם בבאר שבע רק בגלל ש"לא דומה זכותו וכו'", אלא "וכן" – כמו כאן כך גם ב"ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות", שלאחרי ש"ותצא", לא נשארו צדיקים בשדה מואב.

יזג. נוסף לכל הנ"ל – הרי זה גופא תמי':

יחכיצד באמת משוה רש"י "ויצא יעקב" ל"ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות"? ומה גם שרש"י מדייק "וכן ותצא", שכן הוא לגבי "ותצא כו'" (לא ע"ד לשון המדרש "ודכוותי'" – ודומה לזה) – הרי שם לא נשארו צדיקים אחרים, משא"כ כאשר יעקב יצא מבאר שבע, שנשארו שם יצחק ורבקה¹⁴⁶⁵?

יטוהקושיא היא חזקה יותר: אברהם יצחק ויעקב, כל אחד בדורו הי'

כ313
הנשיא וצדיק הדור¹⁴⁶⁶. ולכן (אף שהעבודות של אברהם יצחק ויעקב היו בקוים שונים¹⁴⁶⁷, מ"מ) במשך ט"ו השנים שהיו אברהם יצחק ויעקב ביחד (כמדובר פעם בזה באריכות¹⁴⁶⁸), שאז הי' אברהם נשיא הדור, מסתבר בשכל לומר, שההנהגה בעולם, אפילו הנהגת יצחק ויעקב בעולם, היתה בקו של עבודת אברהם.

כא– שאלתי פעם את כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁴⁶⁹, כיצד נהג הצ"צ בענין מסוים בחיי אדמו"ר האמצעי (כידוע שאדמו"ר האמצעי והצ"צ היו להם סגנונות שונים בחסידות ודרכים שונות בעבודה), והרבי ענה לי: מה אתה סח?! הרי אז הי' אדמו"ר האמצעי הנשיא, ונשיא הוא אחד! –

כבוענין זה (ככל הענינים בפנימיות התורה¹⁴⁷⁰) מרומז גם בנגלה ועד להלכה למעשה: "המורה הלכה בפני רבו" חייב ענין היפך החיות¹⁴⁷¹.

כגועפ"ז מתורץ מה שלא מצינו בתורה אודות עבודת יצחק בחפירת בארות בעולם, עד לאחרי מיתת אברהם – דלכאורה, כיון שעבודת יצחק היתה בחפירת בארות¹⁴⁷², מדוע ממתינה התורה לספר אודות עבודה זו עד שיצחק הי' יותר מגיל 75 שנה, עד לאחרי מיתת אברהם? והקושיא היא חזקה יותר: הרי התורה מספרת¹⁴⁷³ "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" – תפלת מנחה¹⁴⁷⁴, שבתפלות היום, החילוק בין שחרית ומנחה – חסד וגבורה¹⁴⁷⁵ – הוא בדוגמת החילוק דהכנסת אורחים וחפירת בארות.

כדאלא, לפי שבחיי אברהם ובמקומו – שהרי יצחק הי' "האוהלה שרה אמו"¹⁴⁷⁶, ביחד עם אברהם – הוראת ההלכה (הליכות עולם – הנהגה) בעולם היתה ע"פ אברהם¹⁴⁷⁷.

כה314
וכן הוא גם בנוגע ליעקב ויצחק: בחיי יצחק, ההנהגה בעולם, כולל עבודת יעקב בזה, היתה ע"פ יצחק. – מ"ש עוד בחיי יצחק "ויעקב איש תם יושב אוהלים"¹⁴⁷⁸ (העבודה בקו התפארת¹⁴⁷⁹), הי' זה בנוגע לעצמו, אבל לא בנוגע לעולם. ואפילו את"ל¹⁴⁸⁰, שלאחר יציאתו לחרן היתה עבודתו שם¹⁴⁸¹ בקו התפארת (גם בנוגע לעולם), מ"מ, בבאר שבע עכ"פ, מקומו של יצחק¹⁴⁸², היתה העבודה ע"פ יצחק.

כוועפ"ז מתחזקת יותר הקושיא: כיצד פעלה יציאת יעקב רושם בבאר שבע כמו "ותצא האמור בנעמי", מאחר שבאר שבע היא מקומו (והעבודה היא) של יצחק?

כזד. והביאור בזה, ע"פ הידוע, שהמגיד הי' פי שנים ברוחו של הבעש"ט¹⁴⁸³. ולכן היו לו 120 תלמידים¹⁴⁸⁴ – פי שנים מהבעש"ט. ואע"פ שהענין דפי שנים ברוחו לא מתבטא בתלמידים, כיון שבהם יש רק ענין של השפעה והתפשטות, מ"מ, פי שנים תלמידים מהוה הוראה על פי שנים ברוחו.

כחבדוגמא זו, מצינו גם ב"פי שנים ברוחך" אצל אלישע¹⁴⁸⁵, שהתבטא בכך שהראה מופתים פי שנים מאלי'¹⁴⁸⁶ (או בכך שאלי' החי' מתים פעם אחת, ואלישע ב' פעמים¹⁴⁸⁷). ואע"פ שמופתים הם רק ענין חיצוני (כידוע¹⁴⁸⁸ השקפת החסידות על ענין המופתים. ומיוסד על מ"ש הרמב"ם¹⁴⁸⁹, שהאמונה שבנ"י האמינו במשה רבינו לא באה ע"י המופתים שהראה, ואדרבה, "המאמין ע"פ האותות יש בלבו דופי", אלא האמונה היתה לפי

כט315
ש"עינינו ראו ולא זר וכו'"), ואילו ה"פי שנים ברוחך" דאלישע, הי' לא רק בנוגע להתפשטות שלו, אלא גם במעלת עצמו ומהותו,

ל– (ולכן אמר לו אלי' על זה, שלמרות ש"הקשית לשאול"¹⁴⁹⁰, כי איך יוכל לתת לו יותר ממה שיש לו בעצמו, מ"מ, אם אלישע יהי' במעלה ודרגא כזו ש"תראה אותי לוקח מאתך"40, מעלתו היא¹⁴⁹¹ שרואה את אלי' כפי שהוא למעלה מ"ברוחך" הקודם, "יהי לך כן"40) –

לאאעפ"כ, התבטא בפי שנים במופתים הפי שנים במעלת עצמו ומהותו.

לבוכן הי' גם אצל המגיד, שהפי שנים ברוחו התבטא בפי שנים תלמידים. ומזה מובן, שאף ש(ריבוי) תלמידים הוא רק ענין של השפעה והתפשטות, מתבטא בזה גם ענינו של המשפיע, ועד שזה מוסיף בהמשפיע, וכמאמר רז"ל¹⁴⁹² "ומתלמידי יותר מכולן".

לגולא זו בלבד שהתלמיד מוסיף בשכל הרב, אלא גם בחיות הרב. ולכן, בנוגע לערי מקלט, שעליהם נאמר¹⁴⁹³ "וחי" – הנה "הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו"¹⁴⁹⁴.

לדאבל מובן, שההוספה שהתלמיד מוסיף ברב, אינה בעיקר מהותו, אלא בענין האור והגילוי של הרב¹⁴⁹⁵.

להה. עפ"ז יובן תיווך ב' הענינים שבפירש"י – מחד גיסא, יציאת יעקב מבאר שבע משתווית ל"ותצא האמור בנעמי", כאילו לא נותרו צדיקים בבאר שבע, ולאידך גיסא, ע"י יציאת יעקב נחסר בבאר שבע רק הודה זיוה והדרה:

לוכאמור, בחיי יצחק, ובפרט בבאר שבע, היתה עבודת יעקב בעולם אותה העבודה כמו של יצחק. וכיון שיעקב הי' תלמידו (שעשה עבודתו

לז316
של יצחק), הנה ע"י יציאתו מבאר שבע, נחסר כביכול ביצחק השלימות שהיתה לו לפנ"ז ע"י תלמידו, יעקב.

לחולכן משוה זאת רש"י עם "ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות" – ששם לא נשארו צדיקים אחרים – כיון שגם ע"י יציאת יעקב נחסר בבאר שבע לא רק מה שיעקב עצמו פעל בה, אלא גם בהשלימות שפעל שם יצחק.

לטאבל ענין זה רק עשה רושם בבאר שבע, פנה הודה זיוה והדרה, כי, בנוגע למציאות וקיום העיר – הרי הי' שם יצחק¹⁴⁹⁶. ולא עוד – אלא שבזה לא הי' אפילו שינוי, כיון שיציאת יעקב לא פעלה חסרון במהותו של יצחק, אלא רק בהתפשטותו.

מו. בנוגע לקושיא, שבפרשת תולדות נאמר רק "וילך פדנה ארם", ולא "ויצא מבאר שבע" – יש לתרץ:

מאבפ' תולדות מסופר שיצחק שלח את יעקב ויעקב עשה כדבריו. וכיון שכוונת יצחק לא היתה שיעקב יעזבהו – אדרבה, ליצחק הי' יותר ניחא שיעקב ישאר עמו, לכן, בפרשת תולדות – שבה מספרת התורה אודות הליכת יעקב מצד פקודת יצחק – נאמר רק "וילך פדנה ארם", ולא "ויצא מבאר שבע".

מבאבל תירוץ זה אינו מספיק: כיון שבשביל הליכתו לחרן, הי' מוכרח לצאת מבאר שבע – הרי זה "פסיק רישי'"¹⁴⁹⁷, וא"כ, גם בפרשת תולדות הי' צריך לכתוב "ויצא מבאר שבע"?

מגז. ויובן זה בהקדם סיפור הגמרא¹⁴⁹⁸: רב מצא פעם את רב שמואל בר שילת – שהי' מלמד תינוקות – עומד בגינתו. וטען אליו רב, כיצד הולך לראות את גינתו ועוזב את התלמידים? וענה לו, שזה כבר י"ג שנה שלא ראה את גינתו, וגם עתה, בהיותו בגינה, "דעתאי עלויהו", שאינו מסיח דעת מהם (מהתלמידים).

מדמובן, שגם התלמידים קיבלו מזה שרב שמואל בר שילת חשב אודותם¹⁴⁹⁹. שהרי הטענה אליו מדוע עזב את התלמידים, היתה (לא רק בגלל שאינו עושה עבודתו, אלא) בעיקר מפני שבגלל זה נחסר אצל

מה317
התלמידים. ובהכרח לומר, שהמענה "דעתאי עלויהו" פירושו, שע"י מחשבתו עליהם ניתוסף גם אצל התלמידים¹⁵⁰⁰.

מו[מאמר המוסגר: זוהי הוראה למלמדים, ראשי ישיבות ומתיבתות, משגיחים ומשפיעים – עד כמה צריכה להיות ההתמסרות ("איבערגעגעבנקייט") לתלמידים. הטענה, שהוא עובד כמ"פ יותר ממה שמחוייב עבור התשלום שמקבל; זהו כבר לאחרי שעות שכירותו; לא משלמים לו השכירות בזמן, וכו' וכו' – אין זה תירוץ. כיון שזוהי עבודתו – הנה אפילו אם יוצא ממנה אחת ל-13 שנה, וגם יציאה זו קשורה עם ענינים רוחניים (ובמכ"ש מרב שמואל בר שילת¹⁵⁰¹, שהי' מהאמוראים, ופשוט שב"קאי בגינתא" שלו הי' ה"דעהו" (ד"בכל דרכיך")¹⁵⁰² בשלימותו, וענין השייך לעבודת הבירורים שלו), אעפ"כ, אם אין דעתי' עלויהו, באופן שגם התלמידים מקבלים מזה, תובעים ממנו: "שבקתי' להימנותך"].

מזועפ"ז מובן, שהליכת יעקב לחרן אינה מכריחה שיהי' "ויצא יעקב – בפנימיותו¹⁵⁰³ – מבאר שבע", כי יציאתו היתה יכולה להיות באופן ש"דעתי' עלויהו". ולא זו בלבד שאין הכרח ש"פנה הודה זיוה והדרה", אלא גם בנוגע ליעקב עצמו, לא מוכרח ה"ויצא": כיון שדעתי' עלויהו, הרי זה כמאמר הבעש"ט¹⁵⁰⁴ (על הפסוק¹⁵⁰⁵ "שרפים עומדים ממעל לו") – במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא כולו.

מחח. זוהי הסברה על כך שבפ' תולדות לא נאמר "ויצא גו'". אבל עפ"ז מתעוררת הקושיא: מדוע נאמר בפרשתנו "ויצא גו' שבע"?

מטויובן זה בהקדם שינוי לשון הכתוב: בפ' תולדות נאמר "וילך פדנה

נ318
ארם", ובהתחלת פרשתנו נאמר "וילך חרנה" (ואח"כ נאמר "וילך ארצה בני קדם"¹⁵⁰⁶).

נאהחילוק בין פדן ארם לחרן הוא:

נבאודות פדן ארם אומר רש"י¹⁵⁰⁷, שזהו השטח שבו היו ב' המקומות ארם נהריים וארם צובה. או כמו שדה ארם; ואילו חרן היתה העיר שבה הי' נמצא לבן.

נגהליכת יעקב היתה בשביל: (א) עבודת הבירורים בצאן לבן, ו"רכושו אשר רכש גו' בפדן ארם"¹⁵⁰⁸ – ענין זה עשה בשטח גדול, בשדה ארם; (ב) להעמיד בית רחל ולאה, שבטים, "מטתו שלימה"¹⁵⁰⁹ – ענין זה עשה בחרן, בעיר, ולא בשדה, ששם אסור להיות ענין היחוד, מצד צניעות¹⁵¹⁰.

נד(וכמו"כ ברוחניות: תפלה, שענינה יחוד ישראל והקב"ה – אינה בשדה ובמקום פרוץ, אלא בבית¹⁵¹¹).

נהועפ"ז יובן הטעם שבפרשתנו – שבה התורה מספרת אודות הליכת יעקב לחרן להעמיד השבטים, "מטתו שלימה" – אומרת התורה "ויצא יעקב מבאר שבע":

נובענין היחוד ("אין קישוי אלא לדעת"¹⁵¹²) – לא שייך לומר, ואסור, שתהי' דעתו של יעקב במקום אחר, אפילו לא בבאר שבע¹⁵¹³. בכדי לפעול ענין פנימי, מוכרחים להיות בו בכל פנימיותו¹⁵¹⁴.

נזבשביל עבודת הבירורים בלבד – אין הכרח להיות מונח בזה, ובפרט עד ש"יקשר דעתו" – ואדרבה. וכידוע¹⁵¹⁵ דיוק לשון הכתוב¹⁵¹⁶ "יגיע כפיך כי תאכל" – יגיע כפיך, ולא יגיע ראשך. ולמרות שגם בזה צריך להשתמש בשכל, הרי זה רק חיצוניות השכל, ולא להיות מונח בזה

נח319
בפנימיותו, ובמילא, יכולה (ומוכרחת) הדעת להיות בענינים אחרים; משא"כ בשביל להעמיד "מטתו שלימה", להמשיך כח האין-סוף¹⁵¹⁷ – הרי "אין קישוי אלא לדעת", שהדעת הוא בקו האמצעי שעולה עד (פנימיות) הכתר שלמעלה מהשתלשלות¹⁵¹⁸, וממשיך משם כח הא"ס.

נטולכן הי' יעקב מוכרח לצאת מבאר שבע, ללכת ולהיות בחרן (למרות שענינה הוא "חרון אף של מקום בעולם"¹⁵¹⁹) בכל פנימיותו, בכדי להעמיד י"ב שבטים, שתהא "מטתו שלימה"; אבל כשמדובר אודות עבודת הבירורים, "פדן ארם" – לא מוכרח להיות ה"ויצא יעקב מבאר שבע".

סט. אך עדיין נשארת השאלה, מדוע בפרשת תולדות נאמר "וילך פדנה ארם", ובפרשת ויצא נאמר "וילך חרנה"?

סאוהביאור בזה:

סבבפרשת תולדות מסופר ענין הליכת יעקב בעיקר – מה שעשו ראה, ועשו ראה רק את החיצוניות – "וילך פדנה ארם".

סגוגם לפנ"ז (בפרשת תולדות) כשמסופר שיצחק שלח את יעקב, "וישלח יצחק וגו'"¹⁵²⁰ – הרי "אין אדם יודע מה בלבו של חבירו"¹⁵²¹, כך, שיצחק לא הי' יכול להיות בטוח כיצד היא הליכת יעקב – בפנימיותו או רק בחיצוניות. שם לא יכולה התורה לומר בפירוש (בגילוי) "וילך חרנה" ו"ויצא יעקב"¹⁵²².

סדמשא"כ בפרשת ויצא, שבה מדובר אודות יעקב גופא: הוא בעצמו ידע, שאופן הליכתו היא בפנימיותו – חרנה, ובשביל זה מוכרח להיות – "ויצא יעקב".

סה[ויומתק יותר: תוכן פרשת תולדות הוא כשמה, וכפרש"י¹⁵²³ – "תולדות יצחק, יעקב ועשו האמורים בפרשה", ותוכן פרשת ויצא הוא – ענינו של יעקב. מצד תולדותיו של יצחק – יעקב ועשו – עדיין לא נרגשת פנימיות הכוונה¹⁵²⁴. אבל מצד יעקב (פ' ויצא) – שעל ידו נשלם

סו320
ה"וארבה את זרעו"¹⁵²⁵, כי, למרות שבפסוק נאמר "וארבה גו' ואתן לו את יצחק", מ"מ, נשלם הדבר רק ע"י יעקב (ביצחק, ולא כל יצחק, יקרא לך זרע¹⁵²⁶) שהוא העמיד י"ב השבטים – נרגשת פנימיות הכוונה].

סזולאחרי כן, כשמסופר אודות בקשת יעקב "ונתן לי לחם לאכול גו' והי' הוי' לי לאלקים"¹⁵²⁷, "שלא ימצא פסול בזרעי" (כפרש"י) – שזה כולל כל עניני יעקב, הן עבודת הבירורים והן "מטתו שלימה" – אומרת התורה: "וילך ארצה בני קדם" – שכולל הן פדן ארם והן חרן.

סחיו"ד. עפ"ז יובן עוד דיוק בפירש"י:

סטהמדרש¹⁵²⁸ מדייק מ"ש "וילך חרנה" תיכף לאחרי "ויצא יעקב מבאר שבע" – דלכאורה, הי' צריך לקחת זמן מיציאת יעקב מבאר שבע עד שהגיע לחרן – ומתרץ על זה ב' פירושים: (א) "בן יומו", שבאותו היום שיצא מבאר שבע, הגיע לחרן, כי היתה לו קפיצת הדרך. והיינו, ש"וילך חרנה" פירושו שהגיע לחרן¹⁵²⁹. (ב) "וילך חרנה" פירושו שהלך לחרן, לכיוון חרן.

ערש"י מפרש "וילך חרנה – יצא ללכת לחרן", כדעה הב' במדרש. והטעם שרש"י מתחיל בדעה הב'¹⁵³⁰: לאחרי "וילך חרנה" נאמר "ויפגע במקום", "וילך ארצה בני קדם". [ובפרט – "במקום" קאי על הר המורי'¹⁵³¹]. ולכן אי אפשר לפרש "וילך חרנה" שהגיע לחרן, שהרי הר המורי' נמצא על הדרך בין באר שבע לחרן, וא"כ, לא יכול להיות "ויפגע במקום" לאחרי הגעתו לחרן.

עא[הגמרא79 מספרת, שלאחרי שהגיע לחרן, חזר והלך להר המורי'. אבל הפשט של כללות סיפור הפרשה לא משמע כן, ורש"י מפרש לכל לראש פשוטו של מקרא¹⁵³²].

עב321
מפרשים מבארים בזה, מדוע מפרש רש"י "יצא ללכת כו'" על "וילך חרנה", ולא על "וילך פדנה ארם" שבסוף פרשת תולדות – כיון ששם אפשר לפרש שהפסוק מדבר אודות ביאתו לפדן ארם, שהרי אין שם ההכרח ממ"ש "ויפגע במקום", "וילך ארצה בני קדם".

עגאבל עדיין אין זה מספיק: הרי רש"י מפרש לכל לראש פשוטו של מקרא; בפסוק הדורש ביאור – מפרש רש"י את הפשט. וכיון שבפסוק "וילך פדנה ארם" נדרש ג"כ ביאור – איך שייך שמיד הגיע לפדן ארם – הי' רש"י צריך לפרש¹⁵³³ אחד מב' הפירושים: הפסוק הוא ככתבו – הגיע לפדן ארם (ולא צריך לומר: וילך – ללכת, או: פדנה – לפדן), אלא שהיתה לו קפיצת הדרך, כדעה הא' במדרש; או ש"וילך" פירושו – ללכת כו', שהלך לעבר פדן ארם, כהדעה הב' במדרש, וכפי שרש"י מפרש "וילך חרנה"?

עדוע"פ הנ"ל מובן: הסיפור "וילך פדנה ארם" שבפ' תולדות, עיקרו – בכדי להדגיש הפעולה על עשו, ובמילא לא נוגע פרטי הדברים, כי אם רק לידע ש"וישלח יצחק", ויעקב עשה כן בפועל¹⁵³⁴. משא"כ בפרשת ויצא, שבה מסופר הדבר בפרטיות.

עהיא. ע"פ הנ"ל ש"ויצא גו' – פנה הודה זיוה והדרה" הי' בשביל הליכתו להעמיד "מטתו שלימה", יובן דיוק ג' הלשונות, הודה זיוה והדרה:

עועל הפסוק¹⁵³⁵ "הוד והדר", אומר הצ"צ¹⁵³⁶ (לפי פירוש אחד), ש"הוד" הוא ספירת הנצח, ו"הדר" הוא ספירת ההוד. ואודות "זיו", איתא במאורי אור¹⁵³⁷, שזהו יסוד¹⁵³⁸ (ואין סתירה לכך מהמשמעות בתניא¹⁵³⁹ שזיו הוא מלכות – כי, הטעם שיסוד נקרא זיו הוא "כי ממנו זיו יוצא למלכות"87).

עזולכן אומר רש"י, שע"י יציאת יעקב נחסר בבאר שבע הודה זיוה

עח322
והדרה – בחי' נה"י, דכיון ש"ויצא יעקב" הי' בשביל להעמיד "מטתו שלימה", וכללות ענין ההשפעה (גם השפעת בנים) היא מבחי' נה"י, שהם לבר מגופא¹⁵⁴⁰, הנה מצד זה שנה"י דיעקב היו טרודים בענין "מטתו שלימה", לכן הם בפרט – "הודה זיוה והדרה" – נחסרו בבאר שבע.

עטיב. טעם הסדר בדברי רש"י "הודה זיוה והדרה", ולא "הודה הדרה וזיוה", כסדר הספירות: נצח הוד יסוד – הוא:

פג' המדות הם בג' הקוין: נצח – קו הימין, הוד – קו השמאל ויסוד – קו האמצעי.

פא[וענינם בהשפעה: נצח – ה"סבר פנים יפות" של הרב לתלמיד, הוד – ה"זרוק מרה בתלמידים"¹⁵⁴¹ ו"כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר כו'"¹⁵⁴², יסוד – התקשרות המשפיע למקבל¹⁵⁴³].

פבוכיון שיעקב הלך מימין לשמאל (מארץ הימין, לחרן שהיא בצפונה של א"י¹⁵⁴⁴), לכן, תחילה "פנה הודה" – נצח שבקו הימין, אח"כ "זיוה" – יסוד שבקו האמצעי, ואז "הדרה" – הוד שמקו השמאל.

פג*

פדיג. מובא בחסידות¹⁵⁴⁵ ש"ויצא יעקב גו' חרנה" קאי גם על ירידת הנשמה בגוף. ירידת הנשמה למטה, ל"חרן – חרון אף של מקום בעולם"69, היא בשביל להעמיד "מטתו שלימה", לעשות דירה לו יתברך בתחתונים¹⁵⁴⁶.

פהוגם ענין זה מרמז רש"י בפירושו: למרות שבשביל התלבשותה בגוף, שצריכה לפעול בו בפנימיותו, צריך להיות "ויצא יעקב" – ולכן אינה דומה הנשמה כפי שבאה למטה לכמו שהיא למעלה¹⁵⁴⁷ – אעפ"כ, "פנה" רק "הודה זיוה והדרה", ואדרבה: דוקא בירידת הנשמה למטה, "נפחתה בי", ניתוסף ה"ואתה משמרה בקרבי", שזהו למעלה יותר מה"טהורה היא"¹⁵⁴⁸ (אלא שה"משמרה" אינו באופן של גילוי אור –

פו323
הודה כו'), וכאשר ניתוסף בהנשמה שבחרן, ניתוסף בכל דרגותי' – בבאר שבע, וגבוה מעל גבוה, תחתיים שניים .. חמשיים כו'¹⁵⁴⁹.

פזוע"ד שע"י יציאת יעקב מבאר שבע (א"י) והליכתו לחרן (חרון אף של מקום בעולם), ששם העמיד "מטתו שלימה", המשכת כח הא"ס – ניתוסף גם במהותו של יצחק בבאר שבע (שמזה מובן שתיכף ביציאתו דיעקב – היתה ההתחלה בזה). וכמדובר כמ"פ20 צריך להיות נמשך עד בהלכה: כאשר נולד ראובן בחרן, אזי ניתוסף אצל יצחק בבאר שבע – ע"פ דין – בקיומו מצות פרי' ורבי', שדורשת שיהיו בנים לבנו¹⁵⁵⁰.

פח[וזהו ביאור נוסף לכך שפנה (רק) הודה זיוה והדרה – כי אדרבה, עי"ז היתה המשכת העצם].

פטודוקא לאחרי ש"ויצא גו' מבאר שבע וילך חרנה", קיבל את הברכה "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"¹⁵⁵¹ – בלי גבול¹⁵⁵², שמתבטאת ב"ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך"101 – לא רק "בך", אלא גם – "ובזרעך".

צ* * *

צאיד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויחלום והנה סולם מוצב ארצה גו'.

צב______  ______