Toras Menachem·Vol. 42 (5725·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Vayechi·14 Teves 5725תורת מנחם·מב - שנת תשכ"ה - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ ויחי·י"ד טבת·ה'תשכ"ה

אבלתי מוגה

בא. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו (מדברי המדרש⁴¹³): "למה פרשה זו סתומה⁴¹⁴ וכו'" (ופרטי השינויים מדברי המדרש) – דכיון שהסתימה היא בהתחלת הפרשה (שאז היא ניכרת), מסתבר לומר שקשורה עם תוכן כללות הסדרה בקשר לפטירת יעקב, ולכן השמיט רש"י הטעם "שסתם ממנו כל צרות שבעולם", כיון שזהו תכלית החיות (בניגוד לענין הפטירה), והקדים הטעם "שנסתמו עיניהם ולבם .. מצרת השעבוד", ששייך לפטירת יעקב יותר מאשר הטעם ש"ביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו";

גוהטעם שפרשה זו נקראת "ויחי"⁴¹⁵, לפי שאמיתית ענין החיים באופן נצחי, ניכר דוקא בסמיכות לפטירת יעקב, בי"ז השנים שהי' במצרים (שגם בערות הארץ מטתו שלימה⁴¹⁶), שהיו הוכחה על כל שנותיו, שבפנימיות היו באופן ד"ויחי יעקב"⁴¹⁷, וכן דוקא לאחר פטירתו, עי"ז ש"זרעו בחיים" (לא רק כש"סתם ממנו כל צרות שבעולם", אלא) גם במצב של

דקושי השעבוד וסתימת הקץ (שהרי אילו הי' הקץ בגלוי, הי' נחסר בתוקף הגלות⁴¹⁸, ובמילא הי' נחסר גם בשלימות הגאולה שבאה ע"י הגלות) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 422 ואילך.

הב. וההוראה מזה – שהרי כל ענין בתורה, לשון הוראה⁴¹⁹, מהוה הוראה בעבודת האדם:

וישנם הטוענים⁴²⁰: מדוע ישנם ריבוי קשיים ונסיונות על קיום התומ"צ?! – מדוע מסבבים מלמעלה באופן כזה שמצד עיני בשר יוכל לדמות שמצד הנהגתו באופן של זהירות מהשגת גבול ואונאה וכו', והקפדה על תפלה בציבור ושיעור לימוד לאחרי התפלה (שלכן פונה לעסקיו באיחור של מחצית השעה), משתכר לפרנסתו פחות מחבירו-שכנו שמתנהג בכל הנ"ל היפך ממנו?!

זבגלל הנהגתו ע"פ תורה – טוען הוא – הי' הקב"ה צריך ליתן לו עשירות, ואז הי' טוב יותר הן לו והן להקב"ה, כי, כאשר חבירו-שכנו הי' רואה שע"י קיום התומ"צ זוכים לעשירות, הי' גם הוא נעשה שומר תומ"צ.

חוהמענה על זה:

טכשמדובר אודות לימוד זכות – הרי זו אמנם טענה צודקת,

י– וכפי שטען⁴²¹ הרה"צ ר' לוי"צ מבאַרדיטשוב להקב"ה: מהי טענתך על בנ"י, בה בשעה שהעמדת את תאוות עוה"ז באופן גלוי לעיני בשר, ואילו את הגן-עדן הכנסת בתוך ספר?!... –

יאאבל כשמדובר אודות תכלית העבודה, ואליבא דנפשי' – צריך לידע שיש להתייגע, ולא לחפוץ ב"נהמא דכיסופא"⁴²², ולכן נותנים מלמעלה נסיונות כו', כיון שדוקא עי"ז באים לטוב האמיתי.

יבוכשם שדוקא ע"י גלות מצרים באופן ש"שנסתמו עיניהם ולבם .. מצרת השעבוד", ו"נסתם הקץ", זכו להגילוי דמתן-תורה – כך גם עתה,

יגבגלות זה האחרון, שהוא ארוך הרבה יותר מגלות מצרים, הנה דוקא ע"י עבודה מתוך מס"נ, ועמידה בתוקף מבלי להתפעל מקשיים ונסיונות, אף ש"לא נתגלה קצם"⁴²³, נזכה להגילוי דפנימיות התורה⁴²⁴, טעמי תורה שיתגלו לעת"ל, כמ"ש⁴²⁵ "ישקני מנשיקות פיהו", בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

יד* * *

טוג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם גו'.

טז* * *

יזד. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק⁴²⁶ "ואגידה לכם", "ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים" – כיון שלא מצינו המשך ל"אגידה לכם", ולאח"ז אמר יעקב מחדש "הקבצו ושמעו"⁴²⁷; ביאור פרטי השינויים בפירוש רש"י מלשון הש"ס⁴²⁸; וההוראה, שגם בדורנו זה, בחושך כפול ומכופל, ישנו הכח לגלות את הקץ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 167 ואילך.

יח* * *

יטה. הביאור בפירוש רש"י בסוף פרשתנו, "על ברכי יוסף", "כתרגומו, גידלן בין ברכיו" – כי, בתרגום יונתן מפרש "כד אתילידו גזירינון יוסף", שהי' הסנדק בברית מילה (כניסת נפש הקדושה, בדוגמת ענין הלידה. וכיון שיוסף הי' השליט על הארץ, מרא דאתרא, הי' יכול להיות סנדק אצל "בני מכיר", לשון רבים, כמו כה"ג שיכול להקטיר תמיד), אבל רש"י שולל זאת, ומפרש שקאי על הגידול והחינוך ע"י לימוד התורה, גם בגיל שהם רק "בין ברכיו", ולא "על ברכיו". ומכאן, שיש חיוב ללמוד תורה גם עם בן בן בנו, גם כשיש גדולים ממנו בחכמה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"כ ע' 243 ואילך.

כ* * *

כאו. כיון שכבר נתבאר פירוש רש"י בסיום פרשתנו, הרי כבר יכולים לכאורה לסיים את ההתוועדות...

כבאמנם, דובר כמ"פ, שהדיוק בפירוש רש"י הוא גם בנוגע לענינים הדורשים ביאור שרש"י אינו מפרשם. ובנדו"ד, הרי גם לאחרי הפסוק "וירא יוסף גו' יולדו על ברכי יוסף", ישנם עוד פסוקים הדורשים ביאור בפשוטו של מקרא (ואכן נתבארו בכמה ממפרשי התורה ע"ד הפשט), ואילו רש"י אינו מתעכב עליהם. ואין לומר שלדעת רש"י אין צורך לפרש זאת, כיון שהדבר מובן מאליו – שהרי מצינו שבמקום אחר מפרש רש"י בעצמו א' הפסוקים שבסיום פרשתנו.

כגז. בפ' שמות⁴²⁹ מפרש רש"י מ"ש "ושמעו לקולך": "מכיון שתאמר להם לשון זה, ישמעו לקולך, שכבר סימן זה מסור בידם מיעקב ומיוסף שבלשון זה הם נגאלים. יעקב אמר להם ואלקים⁴³⁰ פקוד יפקוד אתכם, יוסף אמר להם פקוד⁴³¹ יפקוד אלקים אתכם".

כדוהקשו מפרשים⁴³²: הרי גם "ואלקים פקוד יפקוד אתכם" אמר יוסף, כמ"ש בתחלת הפסוק: "ויאמר יוסף אל אחיו", ומדוע כתב רש"י "יעקב אמר להם ואלקים פקוד יפקוד אתכם"? ותירוצם הוא, שכיון שענין זה נאמר ב"פ, "ואלקים פקוד יפקוד אתכם", ו"פקוד יפקוד אלקים אתכם", עכצ"ל, שפעם א' אמר זאת יוסף בשם יעקב אביו, ופעם ב' אמר זאת מעצמו.

כה[אך עדיין צריך להבין: כפל הענין מכריח רק לומר שפעם א' אמר זאת יוסף (לא מעצמו, אלא) בשם יעקב אביו. אבל מהי ההוכחה ש"יעקב אמר להם ואלקים פקוד יפקוד אתכם, יוסף אמר להם פקוד יפקוד אלקים אתכם", ולא להיפך, שפעם הא' אמר מעצמו, ופעם הב' בשם אביו?

כווההסברה בזה – בשתים:

כזא) מצד כיבוד אב, מסתבר לומר, שלכל לראש אמר זאת יוסף בשם יעקב אביו, ורק אח"כ אמר זאת מעצמו.

כחב) לאחרי "פקוד יפקוד אלקים אתכם" נאמר "והעליתם את עצמותי מזה". ולכן, מסתבר לומר ש"פקוד יפקוד אלקים אתכם" היתה הבשורה של יוסף מעצמו, שכן לאחרי שעשה להם טובה ובישר להם בשורת הגאולה (הבשורה שלו, ולא רק מסירת בשורת יעקב אביו), הי' נקל לו יותר לבקש מהם טובה – "והעליתם את עצמותי מזה".

כטאבל עדיין אינו מובן: מדוע בפעם הא', בבשורה בשם אביו, כתיב

ל"ויאמר יוסף אל אחיו", ואילו בפעם הב', בבשורת עצמו, נאמר "וישבע יוסף את בני ישראל" – דלכאורה איפכא מסתברא, כי:

לאא) בבשורת עצמו מתאים יותר לומר "אחיו", כיון שהיחס של יוסף עם השבטים מתבטא בכך שהם אחיו, ואילו בבשורה בשם יעקב אביו מתאים יותר לומר "בני ישראל", כיון שהשייכות שלהם ליעקב היא להיותם בניו – "בני ישראל".

לבב) בני ישראל – קאי לא רק על השבטים, אלא על כל בנ"י עד סוף כל הדורות, משא"כ "אחיו" קאי רק על השבטים. וא"כ, בבשורת עצמו, שבהמשך אלי' היתה גם הבקשה "והעליתם את עצמותי מזה" – יש מקום לומר "אחיו", כיון ש"והעליתם את עצמותי" קשור עם השבטים (ש"אף עצמות כל השבטים העלו", בגלל שבועתו של יוסף שאמר "אתכם"⁴³³); משא"כ בבשורת יעקב, שבה מדובר רק אודות בשורת הגאולה – אין מקום לומר "אחיו", שהרי השבטים עצמם לא יצאו ממצרים, וא"כ, הול"ל "בני ישראל"].

לגוכיון שמצינו שרש"י בעצמו משתדל לפרש מדוע נאמר "פקוד יפקוד" ב"פ – אינו מובן: מדוע אינו מפרש זאת על אתר, בסיום פרשתנו?

לדח. ויש לומר הביאור בזה ע"ד הרמז (הביאור בדברי רש"י – מוכרח להיות מובן ע"ד הפשט, אבל ביאור הטעם שרש"י אינו מפרש ענין מסויים – יכול להיות גם ע"ד הרמז):

להבהתחלת הפרשה כתב רש"י "למה פרשה זו סתומה, לפי .. שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו". ולכן, גם בסוף הפרשה לא מפרש (מגלה) רש"י טעם ההכפלה בלשון הגאולה "פקוד יפקוד";

לוענין זה מפרש רש"י רק בספר שמות, ספר הגאולה⁴³⁴, שבו נתפרש בגילוי לא רק הגאולה מגלות מצרים, אלא גם הענין דמתן-תורה, שבו "פסקה זוהמתן"⁴³⁵, והוא מעין הגאולה האמיתית והשלימה⁴³⁶, שתהי' ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

לז______  ______