Chabad Library · The Rebbe
Toras Menachem·
אבלתי מוגה
בא. דובר כמ"פ אודות ענינו של יום השבת (ובנדו"ד, השבת שלאחרי י"ט כסלו, כדלקמן), שבו נכללים עולים ונשלמים כל ששת ימי השבוע שלפניו202, אשר, כללות העבודה שבהם היא רק הכנה ליום השבת שלאחריהם.
גוכמאמר רז"ל203 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", היינו, שכל העבודה של ששת ימי החול – שנקראים כאן בשם "ערב שבת", כיון שההכנה לשבת צריכה להתחיל מיום ראשון [כפי שמצינו אצל שמאי, ש"כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה, אומר זו לשבת כו'"204, וכמודגש גם במה שאומרים "היום יום ראשון בשבת", דאף שהפירוש הפשוט ד"בשבת" הוא "בשבוע", הרי ידוע מ"ש הרמב"ן בפירוש הכתוב205 "זכור את יום השבת לקדשו", ש"ישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטווינו בו לזוכרו תמיד בכל יום"] – היא רק טירחא והכנה לשבת206.
דוראי' לדבר:
השבעת הימים שבכל שבוע הם בדוגמת שבעת ימי בראשית: כל יום ראשון – בדוגמת יום ראשון של הבריאה, כל יום שני – בדוגמת יום שני וכו', וכל שבת – בדוגמת שבת בראשית207.
וולכן: (א) בכל שבוע אומרים "היום יום ראשון", "יום שני" וכו' – אף ש"כבר עברו רבבות ימים משי"ב עד עתה"6, (ב) ישנו סדר אצל עובדי הוי' לומר בכל יום פרשת הבריאה דיום זה: כל יום ראשון – מ"בראשית" עד "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", כל יום שני – עד "יום שני", וכן הלאה, וביום השבת – "ויכולו"208 (כמו אנשי מעמד שהיו "קוראין במעשה בראשית .. ביום הראשון בראשית .. בשני יהי רקיע
זוכו'"209). וטעם הדבר – לפי שבכל יום בשבוע חוזרים ונשנים כל הענינים שהיו ביום זה בעת בריאת העולם6.
חוכיון שכן, הרי כשם שבתחילת הבריאה לא היתה שלימות בהבריאה (כמארז"ל210 ש"הי' העולם חסר כו'") עד ליום השבת שבו נשתכללה ונשלמה כל הבריאה שנבראת בששת ימי בראשית – כך גם בכל שבוע, שששת ימי החול הם רק הכנה כו', והשלימות שלהם היא ביום השבת שלאחריהם.
ט[ולהעיר, שכשם שכל עניני התורה ישנם הן בדרך כלל והן בדרך פרט211, כך גם בענין השבת, שנוסף על כללות ענינו של יום השבת שבו נעשית העלי' של כל ימי החול שלפניו, ישנו גם: (א) ענין השבת שבששת ימי החול עצמם212 – שזהו הזמן המוקדש לעסק בתורה ומצוות ותפלה, שאז מופשטים מעניני החול, ולא חושבים אודות צרכי הגוף כו', כפי שמבאר רבינו הזקן בתניא213. וכשם שבשבת הכללי, כל ימי החול הם רק הכנה אליו, כך גם בשבת הפרטי שבכל יום, שכל שאר שעות היום, עם היותם מרובים יותר בכמות, הרי הם רק הכנה להתכלית שלהם – זמן העסק בתורה ומצוות ותפלה. (ב) שבת הכללי של כל השנה – יום הכיפורים שנקרא "שבת שבתון"214, שביחס אליו הנה גם שבתות השנה הם בדוגמת ימי החול215, ועולים ונכללים בו216].
יובנוגע לעניננו – הנה ביום הש"ק זה נכלל ועולה כו' חג הגאולה י"ט כסלו.
יאב. הגאולה די"ט כסלו היא לא רק גאולה של איש פרטי (אפילו לא איש פרטי שהוא נשמה כללית של כלל ישראל), ולא רק ענין פרטי (אפילו לא ענין פרטי שנוגע לכו"כ ענינים), אלא כאמור לעיל217 שהגאולה די"ט כסלו היא בכל הענינים ובכל המקומות מלמעלה מעלה עד למטה מטה.
יבוהענין בזה:
יגבי"ט כסלו נפעל הענין דהפצת פנימיות התורה218 (כמדובר לעיל16
ידשאז הי' פס"ד מלמעלה שיכולים וצריכים לגלות ולהפיץ גם רזין דרזין דפנימיות התורה), שנקראת בזהר219 בשם "נשמתא דאורייתא", הנשמה של גליא דתורה. והרי התורה היא נשמת כל העולם, שנברא "בשביל התורה"220. ומזה מובן, שכשם שכאשר נוסף אצל האדם דבר חידוש בנוגע לנשמתו, הרי זה נפעל בדרך ממילא גם בגופו – כך גם ע"י החידוש שנפעל בי"ט כסלו בפנימיות התורה, נפעל בדרך ממילא גם בכל העולם – ברוחניות העולם, ובמילא גם בגשמיות העולם.
טווגם בנוגע להחידוש די"ט כסלו בשייכות לפנימיות התורה גופא – הרי החידוש הוא בהענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה", היינו, שפנימיות התורה תגיע באופן של הפצה בכל מקום, עד להחוצה היותר תחתון שאין חוצה למטה ממנו.
טזג. ועפ"ז מובן מ"ש רבינו הזקן באגה"ק להרה"צ ר' לוי יצחק מבאַרדיטשוב221, ש"הפלה ה' והגדיל לעשות בארץ והפליא והגדיל שמו הגדול והקדוש אשר נתגדל ונתקדש ברבים ובפרט בעיני כל השרים וכל העמים אשר בכל מדינות המלך אשר גם בעיניהם יפלא הדבר .. וענו ואמרו .. מאת ה' היתה זאת כו'":
יזלכאורה אינו מובן222: רבינו הזקן והרה"צ מבאַרדיטשוב – בודאי לא התרגשו במיוחד ("ניט דאָס האָט זיי דערנומען") מהעובדה שאינם- יהודים התפעלו מהנס; וא"כ, מדוע מדגיש רבינו הזקן את העובדה "אשר גם בעיניהם יפלא הדבר"?!
יחאך הענין הוא – שבזה ניתוסף ביאור בכללות החידוש די"ט כסלו בגילוי והפצת המעיינות חוצה עד למטה מטה ממש (שזהו חלק מדרכי החסידות – כידוע223 שי"ט כסלו הוא ר"ה לא רק ללימוד החסידות, אלא גם לדרכי החסידות – שהדרך היא באופן של המשכה עד למטה מטה), עד כדי כך, שנמשך ו"חודר" ("עס דערנעמט") אפילו אצל אומות העולם שמג' קליפות הטמאות!
יטולכן: כשם שהגאולה התבטאה בהפס"ד למעלה להפיץ את מעיינות החסידות חוצה – כך גם הפס"ד עצמו הוצרך להיות באופן שיחדור גם בחוצה היותר תחתון, היינו, שגם אוה"ע הכירו והרגישו ("זיי האָבן דערהערט") את הפס"ד.
כאלא, כיון שלא שייך שאינו-יהודי יכיר וירגיש פס"ד שלמעלה באופן גלוי, הרי זה נרגש אצלם באופן מקיף – ש"גם בעיניהם יפלא הדבר .. וענו ואמרו .. מאת ה' היתה זאת", אף שלא ידעו מה זה ועל מה זה.
כאוענין זה התחיל כבר בהיות רבינו הזקן במאסר – כידוע הסיפור224 שכאשר הביאו את רבינו הזקן להמשרד ("קאַנצעליאַריע") שבו ישבו פקידים רבים, נגש רבינו הזקן אל החלון, והוציא את התפילין שלו והניח אותם, וכשהחזיר את פניו אל הפקידים, נפל על כולם מורא ופחד, עד כדי כך, שמי שישב לא הי' יכול לעמוד, ומי שעמד לא הי' יכול לישב! – ואמר הצ"צ, שזהו מה שאמרו רז"ל225 על הפסוק226 "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", "אלו תפילין שבראש". ונמצא, שעוד בהיות רבינו הזקן במאסר פעל כבר ב"חוצה" דג' קליפות הטמאות.
כבד. ונוסף לזה, הנה באגה"ק הנ"ל בענין הגאולה יש גם הוראה בעבודתינו – שהרי בודאי הי' רבינו הזקן זהיר ביותר מלדבר ועאכו"כ לכתוב דברים בטלים, ובודאי כתב אגה"ק הנ"ל בשביל כוונה ותכלית, ובפרט שאגה"ק זו באה גם בדפוס, שזהו לדורי דורות227 – הרי בודאי שבכל ענין ובכל תיבה שבאגה"ק הנ"ל יש הוראות לכל הדורות.
כגוההוראה היא:
כדיש דין בהתחלת השולחן-ערוך (שזהו היסוד של כל ד' חלקי השו"ע הכוללים את כל חיי האדם): "לא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו".
כהובענין זה מלמד רבינו הזקן, שאין להתבייש ולהתפעל (לא רק מפני יהודי שנמצא ב"חוצה" ולכן מלעיג עליו, אלא) אפילו מאומות העולם, ולא זו בלבד, אלא אדרבה – לפעול ולהשפיע עליהם, ע"ד המבואר באגה"ק הנ"ל, שגם בעיני כל השרים וכל העמים נתגדל ונתקדש שמו הגדול והקדוש.
כוומובן, שבכדי לפעול ב"חוצה" – ולא רק על אומות העולם, אלא אפילו בכדי להשפיע על יהודים שהם בבחי' חוצה – צריך לפעול תחילה על ה"חוצה" שבעצמו, והיינו, שעבודתו תהי' ע"ד מ"ש אצל אברהם אבינו "עקב אשר שמע גו'"228, שיכיר וירגיש אלקות לא רק במוחו
כזולבו, אלא גם בעקבו229, שכיון שאינו "כלי" לשכל והרגש כו'230, הרי זה בבחי' "חוצה", ואז יוכל לפעול גם ב"חוצה" שמחוץ הימנו, ועד אפילו בנוגע לאומות העולם.
כחה. והענין בזה – שבכדי לפעול גם על ה"חוצה", יש צורך בנתינת-כח מבחי' המעיין (מעינותיך) דוקא:
כטמצד מדידה והגבלה – לא שייך שיהודי יפעל על אומות העולם, עד כדי כך, שהם יתחשבו בו כו', שהרי בנ"י הם "המעט מכל העמים"231, ואילו הגויים הם רבים וגדולים יותר, ואצל גויים – מתחשבים רק בכמות.
לאמנם, במה דברים אמורים – כל זמן שקיום התומ"צ הוא ע"פ טבע; טבע של יהודי, טבע דקדושה, אבל, כיון שאצל היהודי ה"ז רק ע"פ טבע ובמדידה והגבלה, אזי נשאר גם הגוי בטבע שלו, שנוגע לו רק הכמות.
לאאבל כאשר קיום התומ"צ הוא מצד פנימיות הנשמה (שמתגלית ע"י פנימיות התורה, כידוע232 שסתים דאורייתא מגלה בחי' הסתים שבנשמה), אזי נעשה קיום התומ"צ באופן שלמעלה ממדידה והגבלה (שלכן אינו מביט על השעון שמורה שכבר נסתיים הזמן לעבודה פלונית; "ווי קומט פנימיות הנשמה צו אַ זייגער"233), עד שמתבטלת מדידת והגבלת הגוף,
לב– וכידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר234, שפעם כשאירעה שריפה בליובאַוויטש, ברח א' מן השריפה והתחבא במקום צר ביותר, ולאחרי כן (כשכיבו את השריפה, ושוב לא היתה סכנה), היו צריכים להרחיב את הפתח כדי שיוכלו להוציאו ממקום מחבואו. ולכאורה נשאלת השאלה: כיון שהפתח הי' צר ממדת גופו – כיצד הצליח מלכתחילה לעבור דרכו?! אך הענין הוא – שמצד הרצון להשאר בחיים, שנוגע בפנימיות הנשמה, נתבטלה הגבלת הגוף, כך שהבשר ועצמות הגשמיים נתכווצו, ועי"ז ניצלו חייו –
לגופועל גם למעלה – שמתגלה בחי' סתים דקוב"ה31, בחי' אוא"ס
לדשלמעלה מהשתלשלות, אשר, לגביו מתבטלים כל המדידות וההגבלות, ועי"ז נפעל גם על הגוי – שמטבעו מתחשב רק עם כמות – שנופל עליו פחד מפני היהודי.
להוזהו דיוק לשון הכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" – שבכדי ש"יראו ממך", שהגוי יתחשב ויתפעל מדבר שאינו גדול וחזק בכמות, שע"פ טבע אינו שייך אליו – הרי זה דוקא עי"ז ש"שם הוי' נקרא עליך", היינו, לא שם אלקים בגימטריא הטבע235, שקשור עם כחות טבעיים (וכדאיתא בשו"ע236 בכוונת שם אלקים "שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם", דהיינו כחות טבעיים כו'), אלא דוקא שם הוי', הי' הוה ויהי' כאחד237, למעלה מהטבע ולמעלה מהשתלשלות, שמתגלה ע"י פנימיות הנשמה ופנימיות התורה.
לוו. ועוד ענין בזה:
לזהחידוש דיפוצו מעינותיך חוצה הוא – לא רק שהאור יהי' בגילוי כל כך עד שהחוצה יתבטל ממציאותו, כי אם, שגם בהחוצה, כפי שהוא מציאות של חוצה, תהי' הפצת המעיינות.
לחוכן הוא בענין "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך" (שנעשה ע"י הפצת המעיינות חוצה, כנ"ל) – שאין הכוונה שמצד גילוי שם הוי' שלמעלה מהטבע מתבטלת מציאות העולם ("אויס וועלט"), שהרי הוי' הוא מלשון מהוה238, שמהוה את העולם, אלא שאעפ"כ מתבטלים כל המדידות וההגבלות של העולם, וניכר בעולם שהוא ית' הי' הוה ויהי' כאחד.
לטוכך הי' גם בגאולה די"ט כסלו:
מהגאולה היתה אמנם בזמן הגלות, כאשר "אכתי עבדי אחשורוש אנן"239. ויתירה מזה: הסיבה לכך שבנ"י נמצאים בגלות היא מפני שמלמעלה שלחו אותם בגלות, והשביעו אותם "שלא יעלו ישראל בחומה"240, שלא יצאו מהגלות בעצמם, אלא ימתינו עד שהקב"ה ישלח את משיח שיוציאם מהגלות. ומלבד הגלות הכללי, הי' רבינו הזקן בגלות
מאאצל השרים והשופטים כו' (אפילו בעת הגאולה, ועאכו"כ בעת שבתו במאסר).
מבואעפ"כ הכירו והרגישו השופטים, כל השרים וכל העמים (בדרך מקיף עכ"פ) את הפס"ד שלמעלה, ושיחררו את רבינו הזקן לחפשי, ועד שאפילו בעת שבתו במאסר נפל פחד עליהם – "ויראו ממך", כנ"ל.
מגז. האמור לעיל בנוגע לבנ"י (שגם גופם וחלקם בעולם תלוי בנשמה, ולכן, כאשר יהודי מגלה את פנימיות נשמתו, אזי מתבטלים המדידות וההגבלות של טבע הגוף והעולם, ועד שנפעל גם על אומות העולם) – מצינו גם בנוגע לארץ ישראל, שבה בחר הקב"ה בשעה שבחר בישראל241:
מדבנוגע לארץ ישראל איתא בגמרא242: "ארץ צבי כתיב243 בה, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו (משהופשט הוא כווץ ואין יכול לחזור ולכסותו בו), אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עלי' רווחא", והיינו, שאין בה הגבלות, ובזמן שיושבין עלי' היא מתרחבת בגשמיות, ויכולה להכיל מספר גדול יותר של אנשים ואילנות כו', שלא בערך לגבי מה שיכולה להכיל מצד מדידת המקום.
מהוענין זה הוא לא רק בנוגע לזמן דלעתיד לבוא, שאז יהי' העולם בתכלית הזיכוך, אלא כבר הי' לעולמים, ולא רק בזמן בית ראשון, אלא אפילו בזמן בית שני (אודותיו מדובר במאמר הגמרא הנ"ל), דאף שבנ"י לא היו אז במעמד ומצב ד"עושין רצונו של מקום" בשלימות, מ"מ, כיון שהי' אז ביהמ"ק שבו הי' גילוי אלקות (כמו ה"עשרה נסים"244 שהיו בכל יום בביהמ"ק, גם בזמן בית שני), הרי זה פעל גם על ארץ ישראל הגשמית, שנתבטלו ממנה המדידות וההגבלות.
מווארץ ישראל היא דוגמא על בנ"י – שגם עניניהם הגשמיים תלויים בנשמה ואלקות:
מזכאשר ניתוסף אצל יהודי בגילוי נשמתו – ניתוסף אצלו גם בגשמיות (וכאשר חסר בעבודתו ברוחניות – נחסר גם בגשמיות), כמו הצבי, שכאשר ניתוסף בבשרו, שזוהי פנימיותו, אזי ניתוסף גם בעורו, שזוהי חיצוניותו.
מחוכל זה הוא מפני שבנ"י הם "גוי אחד בארץ"245, שענינם הוא
מטלהמשיך ולגלות בחי' "אחד" גם בארץ246, שגם בענינים הארציים יהי' ניכר ומתגלה הוי' אחד.
נ* * *
נאח. דובר לעיל247 אודות אגה"ק שכתב רבינו הזקן בבואו מפטרבורג20 שבה מזכיר כמה מעלות אודות יום גאולתו: "יום יט כסלו, יום ג' שהוכפל בו כי טוב, יום הילולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע", היינו, מעלת היום בחודש, י"ט כסלו, יום ההילולא של המגיד248, וגם מעלת היום בשבוע, יום ג' שהוכפל בו כי טוב – דלכאורה, הי' לו להזכיר גם שהי' זה ביום שלישי דפ' וישב, שהרי בודאי שגם פרשת היום בתורה שייכת לגאולה, וכידוע דברי רבינו הזקן249 שהמאורעות שבכל זמן שייכים לפרשה שקורין בתורה באותו זמן.
נב[ולהעיר, שהן אמת שגם מעלת היום בשבוע אינה ענין עיקרי, כדמוכח ממכתב רבינו הזקן להרה"צ ר' ברוך ממזיבוז250 – שמזה שנכתב בקיצור לשון מובן שכולל את הענינים העיקריים – ש"ביום פטירת רבינו הגדול המגיד .. יצאתי לחפשי" (ומוסיף גם "כשקריתי בתלים פסוק פדה בשלום נפשי כו'"), ואינו מזכיר ע"ד הקביעות ביום ג' שהוכפל בו כי טוב (אף שאמירת הפסוק "פדה בשלום נפשי" קשורה עם יום השלישי בשבוע – כאשר אומרים תהלים בשופי, כפי שנחלק לימי השבוע251); אבל אעפ"כ, כיון שבמכתב דידן מוסיף ומזכיר גם מעלת הקביעות בימי השבוע (אף שאין זה ענין עיקרי) – הי' לו להוסיף ולהזכיר גם ע"ד פרשת השבוע].
נגואע"פ שבפרשה זו מדובר אודות מכירת יוסף, שבגילוי הרי זה ענין שהוא היפך הגאולה – הרי לאמיתו של דבר, "אלקים חשבה לטובה גו'"252, בכדי שיהי' "לפליטה גדולה"253, "להחיות עם רב"51.
נדואע"פ שהטובה בפועל למטה באה רק לאחרי זמן, ואילו בפרשה זו מסופר רק אודות הענינים הבלתי-רצויים, מ"מ, כיון ש"אלקים חשבה
נהלטובה" מיד בתחילת המכירה, הנה מצד למעלה נפעל כבר הענין, כי למעלה אין כח חסר פועל254, ובפרט ש"אלקים חשבה לטובה", ומחשבתו של הקב"ה חשיב מעשה.
נואלא כיון שבגילוי מדברת הפרשה אודות ענין שהוא היפך הגאולה, לכן לא הזכיר זאת רבינו הזקן באגה"ק שלו.
נזט. ויש להוסיף בזה, שכיון שכל עניני התורה הם בדיוק לכל פרטיהם, הנה השייכות של פרשת השבוע לגאולת רבינו הזקן היא לא רק בגלל שהפרשה בכללותה מדברת אודות ענין שבפנימיותו הוא טוב, אלא השייכות היא גם באופן התגלות הטובה:
נחהענין ש"אלקים חשבה לטובה" – בא תחילה בהעלם בענין הבלתי-רצוי דמכירת יוסף למצרים, ודוקא עי"ז באה הטובה (שהרי ע"פ טבע היתה זו הדרך היחידה שיוסף יבוא למצרים ויכין שם את הטובה העתידה לבוא), והיינו, שהענין הבלתי-רצוי גופא נתהפך לטוב.
נטולהעיר גם ממאמר רז"ל255 על הפסוק256 "ויוסף הורד מצרימה", "אל תיקרי הורד אלא הוריד, שהוריד איצטגניני פרעה מגדולתן" (אף שהיו גדולים בחכמה, כמובן ממ"ש257 "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים"), וכן פירשו ש"הורד" הוא מלשון רדי' וממשלה258, ששלט על מצרים; וכל זה – למרות שהפירוש הפשוט שבפסוק (שנשאר בתקפו גם לאחרי דרשת חז"ל, כידוע הכלל259 בענין "אל תקרי", ששני הפירושים אמת) הו"ע של ירידה אצל יוסף. והיינו, שהענין הבלתי-רצוי גופא נהפך לטוב.
סועוד זאת, שהתוצאה הטובה באה ע"י עבודתו של יוסף במס"נ:
סאהאפשרות לירידת יוסף מצרימה היתה עי"ז שיוסף קיים רצון אביו לילך לראות את שלום אחיו, למרות שידע שהולך למקום סכנה, כדאיתא במדרש260 שאמר יוסף לאביו "יודע אני כי שונאים אותי, ואפילו יהרגוני איני חוזר דבורך ריקם".
סבולכאורה אינו מובן261: שמירת הנפש (זהירות מענין שיש בו סכנת נפשות) הו"ע שנכלל בציווי "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש"262, ואילו כיבוד אב ואם הוא מהמצוות שנצטוו במרה263, ואפילו לאחרי מ"ת, הרי אין זה מהמצוות שעליהם נאמר "יעבור ואל יהרג"264. וא"כ, איך הי' יכול יוסף להעמיד את עצמו בסכנת נפשות בשביל כיבוד אביו?!
סגאך הענין הוא – שהנהגת יוסף לקיים מצות אביו היתה מתוך מס"נ, ללא חשבונות; כיון שזוהי הכוונה העליונה265, כנ"ל ש"אלקים חשבה לטובה גו'", הרי למרות שזהו דבר הכרוך בצער ויסורים כו', הן בנוגע ליוסף, והן בנוגע ליעקב, שמאן להתנחם במשך כ"ב שנה266 – כדאי הדבר כדי להשלים את הכוונה העליונה.
סדונמצא, שע"י הנהגת יוסף מתוך מס"נ, ללא חשבונות, פעל את התוצאה ד"אלקים חשבה לטובה".
סהוכך הי' גם בגאולת רבינו הזקן267:
סונצחון הגאולה בא ע"י קדימת המאסר דוקא; ע"י המאסר והיסורים של רבינו הזקן בא העילוי דיפוצו מעינותיך חוצה, וכידוע17 שהפצת החסידות ברבים ובהפלגה התחילה בעיקר לאחרי פטרבורג. וגם: עי"ז שרבינו הזקן "הורד" למאסר, פעל הורדה ("הוריד") בממשלת המדינה, שהיא בעצמה נתנה פקודה שמותר להפיץ את מעיינות החסידות חוצה.
סזועוד זאת, שהשינוי ממאסר לנצחון וגאולה בא ע"י עבודתו של רבינו הזקן במס"נ, למעלה מחשבונות:
סחידוע268 שכל ענין המאסר הי' "בהסכם רבינו הגדול", ולולי זאת, לא היו אנשי המלוכה יכולים לאסרו, כיון שלא נחשבו בעיניו כו', וכדמוכח מהסיפור שאופני העגלה נשברו בערב שבת (אפילו לא בשבת, אלא בערב שבת, מצד ההכנה לשבת), בגלל שרבינו הזקן לא רצה להמשיך בנסיעה.
סטולכאורה אינו מובן: היתכן שהעמיד את עצמו בסכנה? – אך הענין הוא, שעשה זאת ללא חשבונות, כדי למלא רצון אביו שבשמים; בידעו שרצון העליון הוא שתתגלה תורת החסידות, ובאופן של פנימיות269 – מסר נפשו על זה, ללא חשבונות, למעלה מטו"ד.
עוע"י עבודתו במס"נ, שבאה מצד עצמות הנשמה, שעי"ז מגיעים בבחי' העצמות – הרי מצד עצמות, נמנע הנמנעות270, בטלים כל ההגבלות, כך, שתמורת המאסר נעשה נצחון וגאולה, וניתוסף יותר בהפצת המעיינות חוצה.
עאי. אך עדיין אינו מובן:
עבהן אמת שרבינו הזקן אינו מפרש באגה"ק את השייכות ליום שלישי דפרשת וישב, כיון שבגלוי מדובר בפרשה אודות ענין בלתי-רצוי, אבל אעפ"כ, כיון שבפנימיות הרי זה ענין טוב ("אלקים חשבה לטובה גו'", וכנ"ל שכן הוא גם בנוגע למאסר של רבינו הזקן), הי' רבינו הזקן צריך להזכיר באגה"ק עכ"פ ברמז גם את השייכות לפרשת השבוע?
עגויש לומר, שאכן נרמז באגה"ק שהגאולה באה ע"י עבודתו מתוך מסירת נפש (כדלקמן), וזוהי סיבה נוספת שכתב זאת רק ברמז (נוסף לכך שגם ענין הגאולה שבפרשה הוא רק ברמז), דכיון שזהו ענין שנעשה ע"י עבודתו, לא רצה לכתוב בפירוש ענין הקשור עם שבח עצמו (אבל לאידך גיסא, להיותו איש אמת, צריך לכתוב את הענין לאמיתתו, ולכן כתב זאת ברמז עכ"פ).
עדיא. ויובן בהקדם דיוק נוסף במכתב רבינו הזקן – שכופל תיבת "יום" ד' פעמים: "יום אשר עשה ה' לנו, יום יט כסלו, יום ג' שהוכפל בו כי טוב, יום הילולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע" – אף שהי' יכול לכתוב תיבת "יום" פעם אחת בלבד: "יום אשר עשה ה' לנו, יט כסלו, ג' שהוכפל בו כי טוב, הילולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע", והרי בודאי לא היתה אצל רבינו הזקן שפת-יתר ח"ו.
עהועכצ"ל, שבכתבו תיבת "יום" ד' פעמים מרמז רבינו הזקן ד' ענינים שונים271. וע"ד שמצינו בנוגע לכפל לשון "היום" גבי שבת: "תלתא היום – למנין שלש סעודות בא"272.
עווכשם שבנוגע לג' הסעודות דשבת העיקר היא הסעודה הראשונה (שבה ישנו עיקר החיוב דקידוש273) שלמדים מתיבת "היום" הראשונה, ושאר הסעודות הם בדרך הוספה – כך גם בנוגע לד"פ "היום"
עזשבאגה"ק הנ"ל, העיקר הוא ה"יום" הראשון: "זה היום עשה ה' לנו", ושאר הענינים ד"יום" הם בדרך הוספה.
עחוכמובן בפשטות, ש"זה היום עשה ה' לנו" קאי על ענין הגאולה שנתחדש ביום זה, ואילו שאר ג' הענינים היו כבר לפנ"ז: "יום יט כסלו" – מאז שהלל קבע וסידר חשבון עיבור השנים והחדשים; "יום ג' שהוכפל בו כי טוב" – מששת ימי בראשית; ו"יום הילולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע" – משנת תקל"ג, כ"ו שנה לפני זה.
עטאלא, ע"פ מאמר רז"ל274 "מגלגלין זכות ליום זכאי", מזכיר רבינו הזקן ש"זה היום (ש)עשה ה' לנו" יש לו עוד ג' זכויות ומעלות. אבל מובן, שהעיקר הוא (לא ה"יום זכאי", כי אם) "הזכות", אלא שמגלגלין את הזכות ליום זכאי, שעי"ז נעשית הגדלה והוספה בהזכות.
פיב. ובכן: בנוגע לגאולה עצמה – כותב רבינו הזקן "זה היום עשה ה' לנו".
פאויש לומר בביאור דיוק לשון רבינו הזקן "זה היום עשה ה' לנו" (ולא "עשה ה'" סתם) – שכוונתו בזה לרמז שענין הגאולה לא הי' באופן של "נהמא דכיסופא"275, בגלל ה"יומין זכאין", אלא זהו ענין ש"עשה ה' לנו" – בגלל מעשינו ועבודתינו (כהכלל בכל עניני קדושה, שאינם באים "חנם"276, אלא ע"י עבודה דוקא), כאמור לעיל (ס"ט), שהגאולה באה ע"י עבודתו של רבינו לגלות פנימיות התורה מתוך מס"נ.
פבויש לבאר גם בדיוק הלשון "עשה ה' (לנו)" – כפירוש הצ"צ277 ש"עשי'" הוא מלשון כפי', כמו "מעשין על הצדקה"278, והיינו, שעבודת המס"נ של רבינו הזקן ("לנו") פעלה ענין של כפי' כביכול למעלה, ליתן רשות ופקודה לגלות רזין דאורייתא, אע"פ שמצד סדר השתלשלות אין נתינת מקום לכך279, שהרי מצד סדר השתלשלות הרצון הוא שרזין דאורייתא ישארו בהעלם, ורק ע"י המס"נ של רבינו הזקן נפעל שינוי הרצון, ונעשה רצון חדש למעלה לגלות גם רזין דאורייתא.
פגוכמובן גם מהמשל הידוע280 אודות האבן היקרה שבכתר המלך,
פדשבה תלוי כל ענין המלוכה, עד להתנשאות עצמית כו', ואעפ"כ, נעשה שינוי רצון אצל המלך, שמסכים על כתישת האבן כו', כיון שזהו נוגע לחייו של בן המלך, אע"פ שרק טיפה אחת תיכנס לפיו, וכל השאר ילך לאיבוד!
פהויש להוסיף, שענין זה (שהגאולה באה ע"י עבודתו של רבינו הזקן, "עשה ה' לנו") נרמז גם במ"ש רבינו הזקן שהגאולה היתה "כשקריתי בס' תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי" – ע"פ המבואר באגה"ק281 שהענין ד"פדה בשלום נפשי" קשור עם "עבודת הצדקה", ש"היא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו כו'".
פויג. וההוראה מזה לכל אחד ואחד היא:
פזהענין העיקרי די"ט כסלו הוא – "לנו", מה שנעשה ע"י מעשינו ועבודתינו דוקא; זהו אמנם יום זכאי – י"ט כסלו, יום השלישי שהוכפל בו כי טוב, יום הילולא של המגיד, וגם יום הגאולה של רבינו הזקן, אבל העיקר הוא – "לנו", עבודתו של כל אחד.
פחלא די בכך שמגיע להתוועדות, אומר "לחיים", מנגן ורוקד, בגלל שזהו "יום זכאי", אלא יש צורך בעבודה ויגיעה דוקא, וכדברי רבותינו נשיאינו בנוגע לדרך ושיטת חסידות חב"ד282 – שאין לסמוך על הרבי, בידעו בבירור שהרבי מבין ומשיג כו', אלא כל אחד צריך להתייגע בעצמו להבין ולהשיג כו', ובאופן שמההשגה במוח יבוא גם ה"בכן" ובפועל ממש283.
פטובכל זה צריכה להיות יגיעה במס"נ, "אפס קצהו ושמץ מנהו"284 מהמס"נ של רבינו הזקן, שלהיותו ה"נשיא" שלו, ה"ה נותן לו כח בעבודתו, וסולל עבורו את הדרך, וכפי שמצינו באברהם אבינו שהקב"ה אמר לו "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה גו'"285, "כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו"286, אבל זוהי רק נתינת כח, ולאח"ז יש צורך בעבודה שלו – לצאת למלחמה עם אומות העולם כדי לכבוש את הארץ.
צוכאשר מתייגעים בתורתו של רבינו הזקן (והנשיאים שלאחריו) בכדי להבין כו', ובאופן שיומשך ב"בכן" ובפועל ממש – אזי "לוקחים" את
צאהעצמיות שלו, שהכניס אותה בתורתו287, ועד שיש מעלה בתלמיד גם לגבי בן288.
צבובפרט עתה, לאחרי הסתלקות רבינו הזקן – כפי שכבר כתב רבינו הזקן באגה"ק סי' ז"ך וביאורה, בביאור מאמר הזהר289 "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", ע"פ מארז"ל290 ד"שבק חיים לכל חי", שלאחרי ההסתלקות, שנתבטלו הגבלות הגוף, "נקל מאד לתלמידיו לקבל חלקם מבחי' רוח רבם העצמיות כו'" – הרי בודאי יש כח לכל אחד שע"י יגיעתו במס"נ יצליח בעבודתו, וכהפס"ד למעלה291, שבגלל המס"נ של רבינו הזקן, הנה בכל ענין של תורה יראת שמים ומדות טובות תהי' יד מקושריו והולכי בעקבותיו על העליונה.
צג* * *
צדיד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה יום אשר עשה הוי' לנו.
צה* * *
צוטו. ע"פ המדובר לעיל292 שכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' נוהג להשתתף בחלוקת הש"ס בלימוד מסכת סנהדרין, הרי ע"פ הסדר שחלוקת הש"ס נערכת בי"ט כסלו, מובן, שגם סיום מסכת סנהדרין בחלוקת הש"ס שייך לי"ט כסלו.
צזוהענין בזה:
צחבסיום מסכת סנהדרין מדובר אודות דיני עיר הנדחת, וגם בהתחלת המסכת נזכר ש"אין עושין עיר הנדחת אלא כו'".
צטובדיני עיר הנדחת יש ב' קצוות הפכיים:
קמחד גיסא – מדובר אודות חטא של עבודה זרה, היפך כל התורה כולה293. ולא עוד אלא שגם לאחרי שמזהירים אותם ומתרים בהם שיענישום בעונש מיתה (והם יודעים שב"ד יקיימו זאת בפועל, שהרי מדובר בזמן שיד ישראל תקיפה), כולל גם שיענישו אפילו את הטף, הילדים הקטנים, שמטבע האדם הם חביבים אצלו יותר מגופו – הנה גם זה לא פועל עליהם, והם עומדים באוולתם294.
קאולאידך גיסא – "אין עושין עיר הנדחת אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד"295, שהם סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו296, ע"ד ובדוגמת שבעים הזקנים "ומשה על גביהן"94, והרי מדריגת משה היא המדריגה היותר נעלית שבנבראים (שהרי בסוג המדבר גופא – שהוא היותר נעלה מכל ד' הסוגים דצח"מ – נחשב משה למבחר מין האנושי297).
קבובענין זה ישנו החיבור של הקצה היותר עליון עם הקצה היותר תחתון – שדורשים מב"ד לצאת ממקומם בלשכת הגזית, אף שאז מתבטל כל ענין הסנהדרין (שאין יכולים לדון דיני נפשות)298, וכל זה למה – בשביל יהודי שנמצא בקצה התחתון ביותר, עד שעלול לעבוד ע"ז אפילו לאחרי ההתראה!
קגוזוהי השייכות לי"ט כסלו – כי, הפעולה הנ"ל שנדרשת מב"ד, היא בדוגמת הנהגת רבינו הזקן, שאף שלא רצה לצאת מהמאסר, בגלל שאז היו אצלו גילויים נעלים ביותר68, מ"מ, מסר נפשו כדי לעשות טובה ליהודי בענינים פשוטים, וכמו כללות הענין דיפוצו מעינותיך חוצה – שצריך לצאת ולפעול גם ב"חוצה", עד למעמד ומצב שצריך לשלול את המציאות של עיר הנדחת, שזהו"ע של עבודה זרה.
קדוכאמור לעיל299 בפירוש דברי הגמרא300 "עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה, דרוש וקבל שכר" – שע"י הלימוד ("דרוש") של הסנהדרין, שממלאים את תפקידם "לקשור חבלים של ברזל במתניהם כו' ויחזרו בכל עיירות ישראל כו'"301 ללמדם דיני התורה, אזי זוכים ל"קבל שכר" – שכל המציאות של עיר הנדחת שהו"ע של ע"ז (ולא רק בגסות, אלא גם בדקות, כמבואר בתניא302 שכל עבירה הו"ע של ע"ז, ואין זה אלא מצד רוח שטות דקליפה כו', כמו חטא ע"ז של עיר הנדחת, שלא הי' לו מקום בשכל, שהרי ידעו שיענישו אותם כו', כנ"ל) "לא עתידה להיות".
קהועפ"ז יש להוסיף בהשייכות לי"ט כסלו, כי, "דרוש" מורה על הטוב טעם והעריבות שבתורה, שזהו ענינה של תורת החסידות (שנתגלתה בי"ט כסלו), לבאר את הטוב טעם והעריבות של אלקות, תורה ומצוות, כך, שאין צורך לעסוק ב"סור מרע", להתבונן איך ש"רע ומר עזבך את
קוה'"303, אלא רק ב"עשה טוב", ובדרך ממילא אין לו שייכות לרע מלכתחילה.
קזטז. ויש להוסיף ולבאר גם בנוגע לדברי הגמרא99 "בית המנוגע לא הי' ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר":
קחובהקדים מה ששאלו על האמור לעיל שה"שכר" על הלימוד ("דרוש") של הסנהדרין בענין עיר הנדחת הוא ש"לא עתידה להיות" – שלכאורה, ביאור זה שייך בנוגע לענין של חטא, כמו עיר הנדחת, וכן בן סורר ומורה, שגם על זה אמרו ש"לא הי' ולא עתיד להיות, ולמה נכתב, דרוש וקבל שכר"; אבל לא בנוגע ל"בית המנוגע"?
קטוהביאור בזה – בפשטות – שהרי אמרו חז"ל304 שנגעי בתים הם בגלל חטא לשון הרע, וא"כ, הרי הלימוד ("דרוש") בענינים אלו פועל שלילת החטא, ובמילא נשלל גם העונש, כך, ש"בית המנוגע .. לא עתיד להיות".
קייז. ומזה למדים הוראה נוספת:
קיאסדר עונש הנגעים על חטא לשון הרע הוא – "שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו .. משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן .. ואם עמד ברשעו משתנין הבגדים שעליו .. ואם עמד ברשעו .. משתנה עורו ויצטרע וכו'"305.
קיב[וענין זה מתאים גם עם המבואר בחסידות306 בענין צרכי האדם: אויר, מזון, לבוש ובית – שהצורך בבית הוא פחות מאשר הצורך בלבושים, והצורך בלבושים הוא פחות מאשר הצורך במזון ואויר. ולכן, תחילת העונש הוא בענין הבית, שהצורך שבו הוא היותר פחות, ורק לאח"ז בא גם העונש בנוגע לבגדים (אבל לא בנוגע למזון כו')].
קיגומזה מובן, שהחטא שבגללו בא העונש דבית המנוגע, אינו חמור כ"כ. ואעפ"כ, מוטל התפקיד על רועי ישראל, שהם בדוגמת הסנהדרין, לפעול על בנ"י שלא יהי' אצלם אפילו חטא היותר קל, שלא תהי' לו נתינת מקום כלל – "לא הי' ולא עתיד להיות".
קידיח. וענין זה מהוה הוראה לרועי ישראל שבכל דור ודור, ובלשון
קיהרבינו הזקן בתניא307: "ראשי אלפי ישראל", "הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם" – שאין להם להבדל לעצמם, אלא חובתם וזכותם להתמסר לצאן מרעיתם, כל אחד מישראל, כולל גם יהודי שאפילו לאחרי התראה עלול לעבוד ע"ז, להעלות אותו לדרגא כזו שלא יהי' שייך אפילו לחטא היותר קל.
קיווהנהגה זו – שהיא בדוגמת הענין ד"מתפלל308 עם הציבור"309 – תביא את קיום היעוד "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"107,
קיזבגאולה דלעתיד לבוא, וכמובא בסיום המאמר די"ט כסלו310, שתהי' "ע"י מדת הרחמים, כמ"ש ברחמים311 גדולים אקבצך, ופדויי312 ה' גו' ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם".
קיח* * *
קיטיט. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו, "וישב יעקב וגו'"313, "אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה שלא היו ספונים וחשובים לפרש .. פירש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה .. לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם. וכן אתה מוצא בעשרה דורות שמאדם ועד נח .. וכן בעשרה דורות שמנח ועד אברהם .. משל למרגלית שנפלה בין החול .. ומשמצאה הוא משליך את הצרורות מידו
קככו'" – שהתכלית דישובי יעקב היא גם בשביל העבודה בישובי עשו, לברר מהם הניצוצות דתהו שלמעלה מתיקון, אף שמצד עצמם אין להם חשיבות כלל314; וענינו בעבודה, שההתעסקות בדברים הגשמיים היא רק בשביל בירור הניצוצות315 (ובב' אופנים: הבירור דנח – שיהי' העולם כתיקונו, והבירור דאברהם – לפעול גילוי אלקות בעולם), ואילו הדברים הגשמיים עצמם אין להם חשיבות כלל316, בדוגמת חול וצרורות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס317 בלקו"ש חט"ו ע' 302 ואילך.
קכא______ ______