Toras Menachem·Vol. 45 (5726·Part 1)·Sicha for Shabbos Parshas Vayzeisi·10 Kislev 5726תורת מנחם·מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ ויצא·יו"ד כסלו·ה'תשכ"ו

אבלתי מוגה

בא. יו"ד כסלו הוא יום הגאולה של אדמו"ר האמצעי, וכיון ש"בתר רישא גופא אזיל"⁷⁸⁰, הרי הגאולה של אדמו"ר האמצעי היא גם גאולתנו אנו, שלכן, אין אנו אומרים תחנון ביו"ד כסלו (וכשחל בשבת – אין אומרים "אב הרחמים" ו"צדקתך צדק").

גובפרטיות יותר⁷⁸¹:

דהגאולה בפועל היתה ביו"ד כסלו, שחל אז ביום א' פ' וישלח (כמ"ש ברשימת כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷⁸²), ובשורת הגאולה הגיעה ביום שלפניו – יום הש"ק פ' ויצא, ט' כסלו, לאחרי חצות היום, בשעה שאדמו"ר האמצעי אמר מאמר חסידות ד"ה אתה אחד (כמסופר בשיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷⁸³).

הובקביעות שנה זו נפגשים ב' הענינים יחדיו – שיום הגאולה, יו"ד כסלו, חל ביום הש"ק פ' ויצא.

וולהעיר, שגם ענינו של יום יו"ד (כסלו) קשור עם ענין הגאולה⁷⁸⁴:

זרבינו הזקן כותב באגרת הידועה⁷⁸⁵ אודות גאולתו ביום י"ט כסלו, יום ג' שהוכפל בו כי טוב: "כשקריתי בס' תהלים בפסוק⁷⁸⁶ פדה בשלום נפשי .. יצאתי בשלום".

חומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷⁸⁷, ש"בהיות הוד כ"ק רבנו הזקן במאסר, הוסיף להגיד שיעור תהלים ביחוד (אמירת תהלים בשופי) בשביל מצבו בהוה [נוסף על "הסדר המסודר אצל הוד כ"ק רבנו הזקן והוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' .. שהיו אומרים שיעור תהלים כמו שנחלק לימי החודש", וכפי שנתפרסמה אח"כ תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷⁸⁸, שכל

ט187
החסידים, וכל בנ"י, עד כל אשר בשם ישראל יכונה⁷⁸⁹, יאמרו בכל יום השיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש], ושיעור זה הי' כמו שהתהלים נחלק לימי השבוע", ובשיעור תהלים דיום השלישי בשבוע (שבו חל י"ט כסלו, כנ"ל) ישנו הפסוק "פדה בשלום נפשי".

יומעשה אבות סימן לבנים⁷⁹⁰ – שגם גאולת אדמו"ר האמצעי היתה קשורה עם אמירת הפסוק "פדה בשלום נפשי", כיון שפסוק זה הוא בשיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש (שנהגו רבותינו נשיאינו לאמרו, כנ"ל) – בשיעור דיום העשירי בחודש.

יאב. אך צריך להבין הקשר והשייכות דיום הגאולה של אדמו"ר האמצעי לפרשת השבוע – פרשת ויצא, דלכאורה אינו מובן: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה"⁷⁹¹, היציאה מבאר שבע בארץ ישראל וההליכה לחרן שבחוץ לארץ, "חרון אף של מקום בעולם"⁷⁹² – הרי זה ענין של גלות, היפך הגאולה?!

יבובפרטיות יותר – ע"פ המבואר בדרושי רבותינו נשיאינו (החל מדרושי רבינו הזקן בתורה אור, וכן בדרושי אדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה, בתורת חיים, ובדרושי הצ"צ (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו) באור התורה) על הפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", שיש בזה ב' פירושים⁷⁹³:

יגא) "באר שבע" קאי על ספירת הבינה, שממנה נמשכים שבעת המדות (שלכן נקראת "אם הבנים"⁷⁹⁴, וכמבואר בתניא⁷⁹⁵ ש"חב"ד נקראו אמות ומקור למדות ("שבעת ימי הבנין") כי המדות הן תולדות חב"ד"), ו"חרנה" קאי על ספירת המלכות, ש"רגלי' יורדות גו'"⁷⁹⁶, כי "חרן" הוא מלשון "נחר גרוני"⁷⁹⁷, שזהו לפי שהקול אינו מאיר בהדיבור, והיינו, שדבר הוי' הוא בהעלם כו'.

ידב) "באר שבע" קאי על ספירת המלכות, שמקבלת משבעת המדות [וכפי שמבאר בעל הגאולה⁷⁹⁸ ש"פי' באר שבע היינו שמקבלת (כמו "באר"

טו188
כפשוטה) משבע, ולא שמשפעת לשבע, ובחי' מל' מקבלת מז' המדות .. אבל בחי' בינה מקור למדות"], ו"(וילך) חרנה" קאי על (המשכת המלכות ב)עולמות בי"ע.

טזוהצד השוה לב' הפירושים הנ"ל – ש"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" הו"ע של ירידה מלמעלה למטה. ולכאורה, מהי השייכות לענין הגאולה?

יזג. ויובן בהקדם פירוש נוסף בענין "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", שלפירוש זה ה"ז ענין של עלי' מלמטה למעלה:

יחאיתא במדרש⁷⁹⁹: "מבאר שבע .. מבארה של שבועה, אמר (יעקב) שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע לי זקינך, נמצאתי משהה בשמחת בני שבעה דורות" (שהרי ע"י השבועה של אברהם לאבימלך נתעכבה כניסת בנ"י לארץ במשך שבעה דורות, כדאיתא במדרש⁸⁰⁰ "אמר לו הקב"ה (לאברהם) אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני, חייך שאני משהה בשמחת בניך ז' דורות").

יטובפי' מתנות כהונה (פירוש שהובא בדרושי חסידות) – מפרש בב' אופנים:

כא) "שבעה דורות היו מאברהם עד יהושע, שאז חילקו עיקר הארץ, אברהם יצחק יעקב לוי קהת עמרם משה. ואם ישבע יעקב גם הוא יעכבם ז' דורות. ויצחק לא נשבע מחדש, רק אמר לו, השבועה הקדומה שהיא בינותינו מאביך, תהא בינותינו, ואל תפר אותה".

כאב) "וגם י"ל שמשבועת אברהם עד כיבוש ארץ סיחון ועוג .. ז' דורות, ומשבועת יצחק עד כיבוש יהושע גם המה ז' דורות", והיינו, ששבועת יצחק עיכבה את הכניסה לארץ דור נוסף, ויעקב חשש שאם ישבע, יעכבם עוד דור נוסף⁸⁰¹.

כבונמצא, ש"ויצא יעקב מבאר שבע", "מבארה של שבועה", הו"ע של גאולה – כי, עי"ז שלא נשבע (יצא מ"בארה של שבועה") הוקדמה הגאולה שבכניסה לארץ ז' דורות או עכ"פ דור א' (לפי ב' הפירושים הנ"ל).

כגועפ"ז יש לפרש גם "וילך חרנה" למעליותא – חרן מלשון חירות⁸⁰²,

כד189
שרומז על לימוד התורה, שעל ידה נעשה "בן חורין", כמארז"ל⁸⁰³ "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".

כהד. ופירוש זה (ש"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" הוא למעליותא, מלמטה למעלה) אינו בסתירה לפירוש הפשוט ש"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" הו"ע של גלות (מלמעלה למטה) – כי:

כוהצורך לפעול ענין של גאולה וחירות ("חרן" מלשון חירות) הוא – דוקא כאשר נמצאים ב"חרן" כפשוטו, במקום ששייך בו ענין של גלות ושעבוד, ולכן צריך לשלול ולהבהיר שכאשר יהודי קשור עם התורה, הרי הוא "בן חורין", ולא שייך אצלו ענין של גלות ושעבוד.

כזוכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר⁸⁰⁴: "רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכיות, אבל נשמותינו לא נמסרו לגלות ושעבוד מלכיות .. כל מה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל ומצוותיו ומנהגיו, אין מישהו שיכפה עלינו דעתו, ואין שום כח של כפי' רשאי לשעבדנו".

כחויש לומר מקור לפתגם זה בנגלה דתורה⁸⁰⁵: "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם" – "שטרי קודם"⁸⁰⁶, ולכן לא שייך אצל בנ"י ענין של עבדות.

כט– ובנוגע להעבדות להקב"ה ("עבדי הם"), הרי לאמיתו של דבר אין זה ענין של עבדות ושעבוד, אלא אדרבה: עי"ז נעשה יהודי בן-חורין בתכלית השלימות, כיון שיש לו שייכות אל המלך, ועד כדי כך ש"עבד מלך מלך" (כפירוש רש"י על הפסוק⁸⁰⁷ "עד הנהר הגדול נהר פרת", "מפני שנזכר עם א"י קוראו גדול, משל הדיוט אומר עבד מלך מלך"), ועד לדרגת המלך שהרוממות וההתנשאות שלו היא (לא מצד ענין של עבודה ויגיעה, אלא) רוממות והתנשאות עצמית (כמבואר בדרושי חסידות⁸⁰⁸). –

לאלא, שהתגלות מציאותו האמיתית של יהודי שהוא "בן חורין" – היא ע"י לימוד התורה.

לאולהעיר, שגם התורה מצד עצמה היא למעלה מענין של גלות ושעבוד, העלמות והסתרים וקושיות שבאים מצד הלעו"ז, ורק כאשר נמשכת למטה, "במחשכים הושיבני"⁸⁰⁹, ששם שייך ענין השעבוד כו' מצד הלעו"ז, יש צורך לפעול ולגלות בה את ענין החירות.

לבועד"ז בנדו"ד, שדוקא ב"חרן", שהו"ע של גלות, צריך לפעול ענין

לג190
של גאולה – שזהו תוכן פירוש המדרש הנ"ל שיעקב יצא "מבארה של שבועה", שעי"ז הוקדם ענין הגאולה (ז' דורות או דור א', כנ"ל).

לד* * *

להה. נוסף על האמור לעיל (ס"ב) שיש ב' פירושים ב"באר שבע", בינה או מלכות – ישנו פירוש שלישי, שלעת-עתה מצאתיו רק במקום א':

לובתורת חיים⁸¹⁰ כותב אדמו"ר האמצעי, בעל הגאולה, בענין "באר שבע": "יש ג' מדריגות בזה. א' באר שבע שנזכר באברהם, שהוא בז' מדות דחכמה, ובאר שבע דיצחק, שהוא בבחי' בינה, ובאר שבע דיעקב, שהוא בבחי' המלכות".

לזוהיינו, שמלבד ב' הפירושים הנ"ל שבאר שבע קאי על בינה או על מלכות (ובלשון בעל הגאולה: באר שבע דיצחק, בינה, או באר שבע דיעקב, מלכות), ישנו פירוש נוסף – שקאי על חכמה, באר שבע דאברהם, וכמרומז גם בשמו: "אב רם", שכל הנעלם מכל רעיון⁸¹¹.

לחולהעיר, שגם מפשטות הכתובים משמע שמדובר כאן אודות "באר שבע" דאברהם:

לטעל הפסוק⁸¹² "ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע" – כתב הספורנו (והובא בדרושי חסידות⁸¹³): "באר שֶבע (בסגול), מורה על השבועה ועל מספר השבעה (ש"קרא את הבאר שבעה, מפני שהי' מקום שביעי שבו חפרו באר"), אבל בימי אברהם הי' שם העיר באר שָבע (בקמץ), על שם השבועה בלבד" (כמ"ש⁸¹⁴ "על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם", ולא ע"ש "שבע כבשות .. לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת"⁸¹⁵).

מוכיון שכאן נאמר "ויצא יעקב מבאר שָבע" (בקמץ) – הרי מוכח שהכוונה היא לבאר שבע דאברהם.

מאו. והנה, ג' פירושים הנ"ל (באר שבע דאברהם, חכמה, באר שבע דיצחק, בינה, ובאר שבע דיעקב, מלכות) הם כנגד ג' הפירושים שמצינו במדרש20 בפירוש "ויצא יעקב מבאר שבע":

מבא) "מבארה של שבועה, אמר (יעקב) שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע לי זקינך כו'" – כנגד באר שבע

מג191
דאברהם, שהרי מדובר אודות השבועה דאברהם (ובפרט ע"פ הידוע שענין השבועה הוא למעלה מטו"ד⁸¹⁶, והרי גם ענינו של אברם הוא שכל הנעלם מכל רעיון, בחי' החכמה שבכתר; אלא שמשם נמשך ומתגלה גם בבחי' חכמה הגלוי').

מדב) "מבארה של בכורה, אמר (יעקב) שלא יעמוד עלי עשו ויערער על הבכורה ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל את בכורתי כו'" – כנגד באר שבע דיצחק שהוא בבחי' בינה (בחי' החכמה כפי שנמשכת בבינה).

מהג) "מבארה של ברכות, אמר (יעקב) שלא יעמוד עלי עשו ויאמר לי כך היית מרמה בי ונוטל את הברכות, ונמצאתי מאבד אותה יגיעה שיגעה בי אמי" – רבקה (שהשתדלה שיעקב יקבל את הברכות, באמרה "לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים וגו' ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו וגו'"⁸¹⁷), בחי' נוקבא, מלכות – כנגד באר שבע דיעקב, שהוא בבחי' המלכות.

מוז. המשך השיחה, ביאור הטעם שרק יעקב חשש מהשבועה לאבימלך, ולא אברהם ויצחק, לפי שאברהם ויצחק פעלו רק שהקליפה לא תפריע לקדושה (ולכן לא ביררו את ישמעאל ועשו, שיצאו מהם), ואילו יעקב פעל בירור והפיכה לקדושה (וע"ד החילוק שבין צדיקים לבעלי תשובה)⁸¹⁸, ולכן אברהם ויצחק היו יכולים לכרות ברית עם אבימלך, שלא יפריע להם כו', משא"כ יעקב לא הי' יכול לכרות ברית עם אבימלך כפי שהוא בציורו; ודוקא ע"י עבודת הבירורים דיעקב באה גאולת וכניסת בנ"י לא"י, וכן הגאולה העתידה⁸¹⁹ ובנין ביהמ"ק השלישי, כיעקב שקראו בית⁸²⁰ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 88 ואילך.

מז192
ח. וכאמור לעיל (ס"ד) שפירוש המדרש ש"ויצא יעקב מבאר שבע גו'" קשור עם ענין הגאולה, אינו בסתירה לפירוש הפשוט שזהו"ע של ירידה וגלות, כיון שדוקא שם צריך לפעול ענין הגאולה.

מחובעומק יותר: אף שבפשטות הו"ע של ירידה, הרי ירידה זו היא צורך עלי', ויתירה מזה: כיון שהכוונה בזה היא בשביל העלי', הרי לאמיתתו של דבר אין זו ירידה, כי אם עלי'. וע"ד שמצינו לענין איסור מלאכה בשבת, ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה"⁸²¹, ולכן אזלינן בתר המחשבה, וכמו סותר על מנת לבנות, דכיון שהמחשבה והכוונה היא לטובה, אזי גם המעשה בפועל הוא טוב. ועד"ז בענין "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" – שכיון שהכוונה בזה היא בשביל ענין הגאולה (כנ"ל), הרי גם ענין זה גופא אינו ענין של גלות, אלא ענין של גאולה.

מטועד"ז בנוגע לענין ד"חרנה", שמורה על ענין החירות שנעשה ע"י לימוד התורה (ס"ג), שאין זה בסתירה להענין ד"חרנה" כפשוטו, ואדרבה, עיקר העילוי והשלימות דלימוד התורה הוא בחרן דוקא.

נוע"ד המבואר בהמשך תרס"ו⁸²² במשל בן המלך שאביו שולח אותו למקום רחוק – שדוקא בהיותו בריחוק מקום מן המלך מתגלית מעלתו האמיתית של בן המלך, והיינו, שאף שגם בהיותו בבית המלך יש לו מעלות רבות, שמבין ומשיג כו', ידען וחסדן וכו', מ"מ, כדי לגלות מעלות אלו לאמיתתם, לבוריים ולעמקם, ועד למעלותיו העצמיות, יש צורך לשלחו למקום רחוק דוקא.

נאוזהו גם הטעם שבג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח הנה אברהם ויצחק ענינם גמ"ח ועבודה⁸²³, ודוקא יעקב ענינו תורה, כמ"ש⁸²⁴ "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל", אף שגם "אברהם זקן ויושב בישיבה הי'" וכן יצחק⁸²⁵ – כי, לימוד התורה של יעקב הי' בחרן, למטה דוקא, במקום שיש העלמות והסתרים וקושיות כו' שמצד הלעו"ז, ושם דוקא מתגלה ענין התורה לאמיתתו.

נבוההוראה מזה – שצריך לעסוק בעבודת הבירורים, שנעשית ע"י התורה בכלל, ובפרט ע"י לימוד החסידות, פנימיות התורה, שנקראת

נג193
"אילנא דחיי"⁸²⁶, שאין בה קושיות, העלמות והסתרים כו', ועז"נ⁸²⁷ "וחי לעולם", היינו, שעל ידה נמשך חיות בעולם, ובאופן שהחיות הוא "לעולם", חיים עצמיים.

נד* * *

נהט. מאמר ד"ה ויצא יעקב גו'.

נולאחרי המאמר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שמאמר זה מיוסד על חלק ממאמר בעל הגאולה ד"ה ואת גביעי גביע הכסף, ובקרוב יצא לאור בדפוס יחד עם המאמר ד"ה להבין ענין ברכת חתנים⁸²⁸, אשר, בשניהם מדובר בארוכה אודות העילוי דלעתיד לבוא – "אשת חיל עטרת בעלה"⁸²⁹, ובאופן ש"משמח חתן עם הכלה"⁸³⁰. וסיים, שמעין זה יש גם עכשיו כו'.

נז* * *

נחי. נזכר לעיל (ס"א) שכאשר הגיעה בשורת הגאולה ביום הש"ק ט' כסלו, הי' אדמו"ר האמצעי באמצע אמירת מאמר חסידות ד"ה אתה אחד כו' ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.

נטוהנה ידוע פתגם רבינו הזקן⁸³¹ בענין "גוי אחד בארץ"⁸³², שבנ"י הם "גוי" שממשיך ה"אחד" "בארץ", שזהו כללות ענין עבודת הבירורים, כנ"ל בארוכה.

סוהרי זהו גם תוכן הענין שקורין בתפלת מנחה⁸³³: "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו גו'".

סאובענין זה יש לימוד והוראה מפירוש רש"י, "וישלח יעקב מלאכים – מלאכים ממש":

סבידוע הפתגם⁸³⁴ שיעקב שלח לעשו רק את ה"ממש" של המלאכים. ולהעיר, שיעקב חשב שעשו נתברר כבר כו'⁸³⁵, ואעפ"כ, כששלח מלאכים

סג194
לעשו – אפילו כפי שעשו הי' במחשבתו של יעקב – שלח לו רק את ה"ממש" של המלאכים.

סדוהענין בזה⁸³⁶ – שההתעסקות בעבודת הבירורים (השליחות לעשו) צריכה להיות רק עם ה"ממש", שהו"ע הפועל ממש בלבד, ואילו עצם הנפש צריך להיות למעלה כו'.

סהולאידך גיסא – "מלאכים ממש": בנוגע ל"מלאכים" מצינו שגם כחות הטבע נקראים בשם "מלאכים", כמ"ש הרמב"ם⁸³⁷. ולכן מדגישים "מלאכים ממש", להורות שע"י כחות הטבע בלבד אי אפשר לפעול בעבודת הבירורים, אלא יש צורך ב"מלאכים ממש", דהיינו, כחות רוחניים, אהבה ויראה וכו'.

סוונמצא, שההוראה ד"וישלח .. מלאכים ממש" היא בשתים: מחד גיסא – צריכים להשקיע בעבודת הבירורים את הכחות הרוחניים כו', "מלאכים ממש", ולאידך גיסא – רק את ה"ממש" (ממשות) שלהם, ואילו עצם הנפש צריך להיות למעלה כו'⁸³⁸.

סזועי"ז נעשית עבודת הבירורים באופן המתאים, ועד שזוכים לקיום היעוד⁸³⁹ "ועלו מושיעים גו' לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה", שיומשך ויתגלה בעולם ש"אין עוד מלבדו"⁸⁴⁰.

סח______  ______