Toras Menachem·Vol. 45 (5726·Part 1)·Sicha for Shabbos Parshas Vayeshev·Erev Chanukah 5726תורת מנחם·מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ וישב·ערב חנוכה·מבה"ח טבת·ה'תשכ"ו

א296
בלתי מוגה

בא. איתא בגמרא¹²⁴⁰: "מאי חנוכה .. בכ"ה בכסליו .. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

גאמנם, לפני נס פך השמן הי' גם נס הנצחון במלחמה – כמ"ש בנוסח ד"ועל הנסים": "מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים .. תשועה גדולה .. ואחר כך .. הדליקו נרות בחצרות קדשך".

דב. והנה, בנוגע לנס פך השמן – הרי גם לדעת הרמב"ם¹²⁴¹ שהיו מדליקין את המנורה לא רק בין הערביים, אלא גם בבוקר, מ"מ, "אין מחנכין את המנורה (הן בפעם הראשונה שהדליקו את המנורה, והן לאחרי שהי' הפסק זמן מאיזה סיבה, כמו בחנוכה) אלא בהדלקת שבעה נרותי' בין הערביים"¹²⁴², ונמצא, שהנס דפך השמן הי' כשהדליקו את המנורה ביום כ"ה כסלו (לא בבוקר, אלא) בין הערביים.

האבל בנוגע לנס דנצחון המלחמה – יש ב' דעות¹²⁴³: דעת הרוב – שנצחון המלחמה הי' ביום כ"ה (בבוקר, או בליל כ"ה), ומיד פינו וטיהרו את ביהמ"ק והדליקו את המנורה בין הערביים (וס"ל שאין לומר שנצחון המלחמה הי' ביום כ"ד, שהרי בודאי לא היו מבטלים הדלקת המנורה יום א', אלא היו מדליקים את המנורה ביום כ"ד בין הערביים); ויש דעות שנצחון המלחמה הי' ביום כ"ד, אלא שלא הספיקו להדליק את המנורה ביום כ"ד – לא בגלל ההדלקה עצמה, שאינה דורשת אריכות זמן, אלא בגלל שהיו צריכים לפנות ולטהר את ביהמ"ק כדי שיהיו יכולים להדליק את המנורה, ולכן היתה הדלקת המנורה רק למחרת – ביום כ"ה בין הערביים.

וומדברי רבינו הזקן משמע כדעה הב' – כמ"ש בתורה אור סוף

ז297
פרשתנו¹²⁴⁴: "וזהו ענין הנס שהי' בחנוכה (וכן בפורים) שהי' תחלה מלחמה ואח"כ הנס ביום מנוחה", וכפי שמבאר "שמקודם צ"ל בחי' תדין", "בחי' גבורות".

חולהעיר, שמצד הטעם שצ"ל תחילה ענין הגבורות, עדיין אפשר לומר שהיו שניהם באותו יום, אלא שתחילה הי' נצחון המלחמה, ואח"כ נס פך השמן, ועיקר החידוש הוא שלא היו בבת אחת, כמו ביצי"מ בפסח שהי' נגוף למצרים ורפוא לישראל בבת אחת¹²⁴⁵. אבל ממ"ש בחצאי עיגול "וכן בפורים" – והרי בפורים "נקהלו גו' ביום שלשה עשר לחודש אדר ונוח בארבעה עשר בו" (ובשושן "נקהלו בשלשה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמשה עשר בו")¹²⁴⁶, בימים שונים – משמע, שהקדמת נצחון המלחמה היא ביום בפני עצמו – יום כ"ד.

טוכן מפורש להדיא בספר המצוות להצמח-צדק¹²⁴⁷ (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות-הילולא שלו): "נס דניצוח המלחמה עם היונים שהי' בכ"ד כסלו". ומזה מובן שכך יש לפרש גם בתו"א, שנצחון המלחמה הי' ביום כ"ד.

יג. אמנם, כד דייקת שפיר, הנה המבואר בתו"א והמבואר בסהמ"צ הם שני ענינים:

יאבתו"א מבואר שנצחון המלחמה הוא הכנה לנס פך השמן – "שמקודם צ"ל בחי' תדין", "בחי' גבורות" (כנ"ל).

יבוהענין בזה – כמשנת"ל¹²⁴⁸ בענין "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית"¹²⁴⁹, שמבואר בזה בתו"א פ' בשלח¹²⁵⁰, ש"בצדקה זו משפט כתיב בה .. כי לא די לעורר בחי' חסדו וטובו יתברך בלבד, כי מאחר שהיא התעוררות בחי' אין סוף השוה ומשוה כו', הנה בבחי' זו נאמר¹²⁵¹ שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך, שגם השממית היא בחי' הקליפה וסט"א יש לה יניקה ואחיזה כו' .. וצריך לעורר בחי' משפט למעלה שלא יומשך חיות ויניקה אלא בסטרא דקדושה כו'".

יגועד"ז בנדו"ד – שכדי שהגילוי אור שע"י נס פך השמן בהדלקת

יד298
המנורה יומשך רק בקדושה, ולא תהי' יניקת החיצונים, צ"ל ההקדמה דנצחון המלחמה, שהרי ענין המלחמה הוא לבטל הקליפות כו'.

טוואילו בסהמ"צ מבואר ענין נצחון המלחמה ביום כ"ד (לא בתור הכנה לנס פך השמן, אלא) כענין בפני עצמו.

טזויש בזה מה שאין בזה: כאשר ענין הנצחון במלחמה שביום כ"ד בא בתור הכנה לנס פך השמן שביום כ"ה, כהביאור בתו"א – יש מעלה ביום כ"ד ששייך כבר לחנוכה (ערב חנוכה), אבל לאידך גיסא, הרי זה גם חסרון – שהוא רק הכנה לענין הבא לאחריו, ואילו מצד עצמו אין בו ענין ומעלה מיוחדים. וזהו מה שניתוסף ע"י הביאור בסהמ"צ – שביום כ"ד יש גם ענין ומעלה בפני עצמם.

יזד. ונמצא, שביום כ"ד כסלו יש ב' מעלות:

יחא) ערב חנוכה, שהוא הכנה לשמונת ימי חנוכה (וכנ"ל שגם נצחון המלחמה ביום כ"ד הוא הכנה לנס פך השמן ביום כ"ה), ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו שערב חנוכה חל ביום השבת, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"¹²⁵², והרי ימי שבוע זה הם ימי החנוכה.

יטב) ענין בפני עצמו – שבו אירע נס נצחון המלחמה, שנוסף על היותו הכנה לנס פך השמן, הרי הוא נס גדול גם מצד עצמו, וכמבואר בארוכה בנוסח ד"ועל הנסים", שעיקרו בנוגע לנצחון המלחמה (ורק בסיומו נזכר ענין הדלקת הנרות), וגם אם לא הי' נס פך השמן, הי' ראוי לקבוע יו"ט על הנס דנצחון המלחמה (אלא שיש סיבה שקביעת היו"ט היתה על נס פך השמן דוקא)¹²⁵³.

כה. והענין בזה:

כאתוכן ענין נצחון המלחמה (ענינו המיוחד של יום כ"ד כסלו) בעבודת האדם הוא – "סור מרע", שזהו כללות הענין דמצוות לא תעשה.

כבוהרי גם בענין דסור מרע, מצוות לא תעשה, יש ב' ענינים:

כגהכנה ל"עשה טוב", שזהו העיקר, שהרי המשכת האור נעשית ע"י מצוות עשה, "עשה טוב", אלא שבתור הכנה לזה צריך להיות הענין ד"סור מרע", ע"י שמירת מצוות לא תעשה. וכמבואר בלקו"ת¹²⁵⁴ שזהו "ע"ד משל המלך כשרוצה להיות לו דירה בבית חדש, אזי מתחילה צריך

כד299
לנקותה מכל טינוף ולכלוך", וכך צריך תחילה "לבער הרע .. שלא יהי' שום לכלוך וטינוף ח"ו", ואח"כ יכול להיות קיום מצוות עשה שזהו "עד"מ תיקון וסידור כלים נאים שעי"ז יהי' הדירה בתחתונים".

כהב) ענין בפני עצמו – כידוע¹²⁵⁵ שגם ע"י מצוות לא תעשה נמשך אור, ואדרבה, "מעלת האורות הנמשכים ע"י ל"ת גדולים וגבוהים יותר מהנמשכים ע"י מ"ע", והיינו לפי ש"שרש הל"ת .. מבחי' י"ה", למעלה מ"מצוות עשה שנמשכים מבחי' ו"ה", אלא "שאין לאותו האור כלי שיוכל לשכון בו בבחי' הן ע"י מעשה, רק ע"י לאו ושלילה כו'", "ודוגמא לזה¹²⁵⁶ במצות תפילין, דתפלה של ראש מצוה בפ"ע, ולמנהג ספרדים אין מברכים עלי', מפני שהמשכה זו היא ממקום נעלה מאד שאין מגיע שם אתעדל"ת כו'", וזהו גם הטעם שאין מברכים על מצוות לא תעשה¹²⁵⁷.

כוו. אמנם, אף שיש מעלה בענין נצחון המלחמה, סור מרע, מצוות לא תעשה, כפי שהוא ענין בפני עצמו, הרי עיקר ההמשכה בגילוי היא ע"י פך השמן, עשה טוב, מצוות עשה. וכאמור לעיל, שעל מצוות לא תעשה אין מברכים, והיינו, שענין הברכה, שמורה על ההמשכה בפועל ובגלוי, הוא דוקא ע"י עשה טוב, ואילו האור שנמשך ע"י סור מרע הוא אור נעלה ביותר, שיתגלה רק לעתיד לבוא; ומה ששייך להמשכה עתה בפועל ובגלוי – הרי זה מה שנצחון המלחמה הוא הכנה לנס פך השמן, והיינו, שכללות הענין דסור מרע ע"י מצוות לא תעשה הוא הכנה לעשה טוב ע"י מצוות עשה.

כזומזה מובן גם בנוגע ליום כ"ד כסלו שבו הי' נצחון המלחמה – שלמרות גודל העילוי שבענין נצחון המלחמה מצד עצמו, הנה ביום כ"ד כסלו אין מברכים ברכה מיוחדת, כיון שעדיין אין כאן ענין של המשכה בפועל ובגלוי, ולכן, עיקר ענינו של יום כ"ד כסלו הוא – היותו ערב חנוכה, הכנה לימי החנוכה, שבהם היא המשכת האור בפועל ובגלוי.

כחוזוהי גם ההוראה בעבודה בפועל:

כטלכאורה יכול יהודי לטעון שמספיקה העבודה דסור מרע, ומהו הצורך גם בעשה טוב – "שב ואל תעשה עדיף"¹²⁵⁸; מוטב לו להשאר

ל300
בעולם המחשבה, במעמד ומצב שאינו שייך כלל לענינים של רע; הוא מרוצה מהמשכת בחי' י"ה (שרש מל"ת), ולמה לו לירד לבחי' ו"ה?!

לאועל זה אומרים לו: אמירת ברכה – היא רק על מצוות עשה, כי דוקא ע"י עשה טוב נעשית ההמשכה בפועל ובגלוי, ואילו הענין דסור מרע הוא רק הכנה לעבודה העיקרית בעשה טוב.

לבוכיון שהענין דסור מרע הוא הכנה לעשה טוב, הרי מובן, שגם ביום כ"ד כסלו (שענינו נצחון המלחמה, סור מרע) ה"ה משתוקק ומתגעגע כבר לעבודה דהמשכת האור בימי חנוכה, ומצד התשוקה והגעגועים יש לו כבר שייכות להמשכת האור בימי חנוכה (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בארוכה¹²⁵⁹ שע"י הגעגועים הרי זה נחשב כמו שיש לו כבר את הדבר בפועל), שלכן, הנה גם במנחה דיום כ"ד כסלו אין אומרים תחנון (וכשחל ביום השבת אין אומרים צדקתך צדק)¹²⁶⁰, בגלל השייכות לחנוכה.

לגז. ויש להוסיף, שהאמור לעיל שהעיקר הוא עשה טוב – מודגש גם בענין ד"פדה בשלום נפשי"¹²⁶¹:

לדכללות ענין הפדי' יכול להיות גם ע"י נצחון המלחמה, אף שעדיין נשארה מציאותו של המנגד, אלא שכופים אותו כו'; אמנם, ישנו ענין נעלה יותר – שהפדי' אינה באופן של מלחמה, אלא באופן של שלום ("פדה בשלום"), והיינו, שאין ענין של התנגדות כלל, כיון שגם המנגד נתהפך לטוב, שזוהי המעלה דאתהפכא לגבי אתכפיא.

להוענין זה הוא (לא ע"י סור מרע, מצוות לא תעשה, שזהו ענין של אתכפיא בלבד, אלא) ע"י עשי' בפועל דוקא – "עשי' לעילא"¹²⁶², וכמודגש גם בדרשת רז"ל¹²⁶³ על הפסוק "פדה בשלום גו'" דקאי על "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור"¹²⁶⁴, היינו, שלא מספיק הדיבור דתפלה ותורה, "מעשה זוטא"¹²⁶⁵, אלא צריך להיות גם מעשה כפשוטו – גמ"ח, וכפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק ש"בעקבות

לו301
משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי', אין דרך .. להפכא חשוכא לנהורא .. כי אם בבחי' עשי' ג"כ שהיא מעשה הצדקה", ולכן "כל עיקר עבודת ה' בעתים הללו .. היא עבודת הצדקה"¹²⁶⁶, וכן מבאר שגם הענין ד"פדה בשלום נפשי" נעשה בעיקר ע"י עבודת הצדקה, ש"היא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו מעצת החושבים לדחות פעמינו ותעמוד לנו לעד כו'"¹²⁶⁷.

לזוכן תהי' לנו – שע"י ההתעסקות בתורה ובגמ"ח ותפלה עם הציבור יהי' שלימות הענין ד"פדה בשלום נפשי", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד¹²⁶⁸ "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד".

לח* * *

לטח. נוסף על השייכות של יום הש"ק זה לחנוכה, בגלל ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"13, ימי השבוע שלאחריו – הרי הוא שייך גם לי"ט כסלו שהי' בימי השבוע שעבר, בגלל שביום הש"ק נעשה ענין של עלי' וכליון ("ויכולו")¹²⁶⁹ בנוגע לכל ימי השבוע שעבר.

מובהתאם לכך, הנה כאן המקום להשלים ולהוסיף ביאור בהמאמר ד"ה פדה בשלום (שנאמר בהתוועדות די"ט כסלו¹²⁷⁰), בענין המארז"ל24 "כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור":

מאישנם¹²⁷¹ שני דיוקים שלא נתבארו בהמאמר. והם: (א) מה שמחלק תורה גמ"ח ותפלה בציבור – לשתי חלוקות. (ב) דיוק הלשון "כל העוסק כו'", היינו שמדבר כאן באדם העוסק בתורה כו', ולא בענין התורה גמ"ח ותפלה בציבור עצמם (כלשון המשנה באבות¹²⁷²: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח").

מבט. והנה, הביאור בדיוק הראשון, יובן בהקדם טעם הסדר של ג' ענינים אלו: תורה, גמ"ח ותפלה¹²⁷³ – דלכאורה הוצרך להקדים תפלה (בציבור) לתורה וגמ"ח, שהרי עיקר זמן ת"ת¹²⁷⁴ ומעלת לימוד התורה הוא

מג302
כשהיא באה לאחרי התפלה דוקא, וכידוע בענין שתהא תפלתי סמוכה למטתי¹²⁷⁵. וכן גמ"ח היא לאחרי התפלה ולימוד התורה, וכהפס"ד¹²⁷⁶ – מביהכנ"ס (תפלה) לביהמ"ד (תורה) ואח"כ ילך לעסקיו – ינהג בהם דרך ארץ (שאז היא העבודה דגמ"ח).

מדואף שגם קודם התפלה צ"ל גמ"ח, כמארז"ל¹²⁷⁷ "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי", הרי ענינה של צדקה זו, הוא, מה שהיא הכנה לתפלה, ולא ענין העבודה דגמ"ח (מצד עצמה). ומכ"ש ש"יהיב פרוטה" אינו ענין של "העוסק כו' בגמ"ח", התעסקות בגמ"ח.

מה(וכ"ה גם בנוגע ללימוד התורה, דאף שגם קודם התפלה אומרים הפסוקים דיברכך וכו'¹²⁷⁸ – לימוד זה אין זה התעסקות בתורה¹²⁷⁹, ועיקר "העוסק בתורה" הוא אחרי התפלה דוקא).

מוולכאורה הי' אפשר לתרץ, שטעם הסדר בגמרא הוא מצד הסדר שבפסוק, שבתחילה נאמר "בשלום" שהוא תורה וגמ"ח, ואח"כ – "כי ברבים היו עמדי" שהו"ע תפלה בציבור. אבל עדיין יוקשה בסדר הכתוב עצמו, שלכאורה צ"ל תחלה "ברבים היו עמדי", ואח"כ "פדה בשלום נפשי". ואף שלפי פשוטו "כי ברבים היו עמדי" הוא נתינת טעם על "פדה בשלום נפשי", ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"¹²⁸⁰, הרי מצינו בכמה כתובים, שמקדימים טעם הדבר להדבר עצמו.

מזי. והענין הוא, דהנה כללות עבודת האדם היא בשתים: העלאה מלמטה למעלה, והמשכה מלמעלה למטה. וזהו ההפרש בין תורה וגמ"ח לתפלה, שתורה וגמ"ח ענינם המשכה מלמעלה למטה, ותפלה ענינה העלאה מלמטה למעלה.

מח303
והנה, תכלית הכוונה הוא לעשות לו ית' דירה בתחתונים¹²⁸¹, המשכה מלמעלמ"ט על ידי התורה וגמ"ח, אלא שבכדי שהתורה וגמ"ח יהיו כדבעי, הוא ע"י קדימת ההעלאה שבתפלה.

מטועפ"ז יובן מה שמחלק ג' ענינים אלו לשתי חלוקות, ומה שמקדים תורה וגמ"ח לתפלה – שבתחילה מדבר בענין הכוונה ותכלית המכוון, שהיא ההמשכה שע"י תורה וגמ"ח, ואח"כ – בענין ההכנה לזה, והיא ההעלאה דתפלה.

נובכ"ז בתורה וגמ"ח עצמם מקדים תורה לגמ"ח, אף שדירה בתחתונים נעשה יותר ע"י גמ"ח מאשר ע"י תורה (וכמשנ"ת בתניא¹²⁸² במעלת הצדקה) – נוסף על שכן סדרן במשך היום מביהמ"ד לעסקיו כו' כנ"ל, הרי בתורה וגמ"ח עצמם, אמרז"ל¹²⁸³ "ת"ת כנגד כולם". ואף שמבואר באגה"ק27 אשר עכשיו עיקר העבודה הוא בצדקה, הרי זהו עכשיו דוקא, "בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחי' רגלים ועקביים שהיא בחי' עשי'", אבל בימי רז"ל (שהם אמרו "כל העוסק כו'") עיקר העבודה הי' תלמוד תורה, כמבואר באגה"ק שם.

נאוע"פ כל זה יובן סדרן של ג' ענינים אלו: תורה, גמ"ח ותפלה (בציבור), שסדר זה הוא מלמעלמ"ט, לפי חשיבות הענינים: תורה, אשר (בימיהם) היא עיקר המעלה, אח"כ גמ"ח, שהיא למטה מתורה כנ"ל, ואח"כ תפלה, שהיא הכנה לההמשכה דתורה וגמ"ח.

נביא. אך עדיין צ"ל, שהרי התורה היא נצחית, דמזה מוכרח אשר הסדר בג' ענינים אלו שבמאמר זה, מתאים הוא גם עכשיו.

נגוי"ל ע"פ המבואר במ"א¹²⁸⁴ שבהעלאה יכול להגיע למעלה יותר מאשר בהמשכה. ולפי"ז, תפלה שהיא העלאה מלמטלמ"ע, גדלה מעלתה על תורה וגמ"ח.

נדועפ"ז יובן סדרן של ג' ענינים אלו גם עכשיו, שסדר זה הוא מלמטלמ"ע: בתחילה – תורה, אח"כ גמ"ח, אשר (עכשיו) היא למעלה מתורה, ואח"כ תפלה, שגדלה מעלתה על ההמשכה דתורה וגמ"ח, כנ"ל.

נהיב. ולהבין מה שאומר "כל העוסק כו'", שמדבר ע"ד אדם העוסק, ולא בענין התורה גמ"ח ותפלה בציבור עצמם – הנה:

נו304
בעסק התורה גמ"ח ותפלה בציבור, שהם כללות ג' הקוין, ישנם ב' ענינים: א', מה שנוגע להעולם, אַז אין וועלט זאָל זיך אויפטאָן די ענינים של ג' הקוין, שעי"ז יהי' דירה לו ית' בתחתונים. והב', מה שנוגע להאדם העובד, אַז ער דאַרף טאָן אין די ג' ענינים.

נז(ובדוגמת מה שבאכילת קדשים ישנם ב' ענינים: א', מצוה לאכול הזבח, שמצוה זו היא על האדם האוכל, ויש בה כמה תנאים ("למשחה, לגדולה"¹²⁸⁵, אינו חי¹²⁸⁶). ב', בנוגע להקדשים, שלא יבואו לידי נותר¹²⁸⁷ (ובענין זה אין נוגע התנאים דלמשחה וכו'¹²⁸⁸)).

נחוהנה, בנוגע לעניננו (גאולת רבינו הזקן¹²⁸⁹), הרי מובן, אשר ג' דברים אלו – נוגע לאדם העובד, היינו רבינו הזקן, אשר הוא נפדה בשלום. וכמו שכותב¹²⁹⁰ "כשקריתי בפסוק פדה בשלום כו' יצאתי בשלום", אשר הוא עצמו עסק בג' ענינים אלו בהיותו במאסר (ולכן פעלה קריאתו), ועי"ז הוא נפדה בשלום.

נטוצריך להבין, איך הי' שייך בהיותו במאסר העבודה דתפלה בציבור. – דלימוד התורה ובאופן דעוסק, שייך גם בהיותו במאסר, וגם עסק בגמ"ח בהיותו במאסר, ע"ד שאמר הלל, כשהי' הולך לאכול, שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועני' הוא גופו¹²⁹¹, אבל איך הי' יכול להתפלל בציבור?

סוהענין הוא, כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ¹²⁹² (שהשנה היא שנת המאה להסתלקות הילולא שלו) – דתפלת יחיד שהרבים צריכים לו הוא כמו תפלה בציבור.

סאוהנה, ידוע פירוש רבינו הזקן¹²⁹³ בעל הגאולה והשמחה על מארז"ל¹²⁹⁴ כאן ליחיד כאן לציבור, דכאן ליחיד הוא בחי' יחידה שבנפש. ומזה

סב305
שהגמרא מדמה "כאן לציבור" לענין "כאן ליחיד" (בעשי"ת), מובן, אשר גם הענין דתפלה בציבור, שייך לבחי' יחידה, דבענין הספירות הוא בחי' פנימיות הכתר, וכמשנ"ת במאמר¹²⁹⁵ שתפלה בציבור היא מבחי' פנימיות הכתר. וכ"ה גם בענין עסק התורה (פנימיות התורה) וגמ"ח (שלמעלה מצדקה) שהם מבחי' פנימיות הכתר – דבעבודת האדם היא בחי' יחידה.

סגועפ"ז יובן מה שאומר כאן "כל העוסק כו'", שמדבר בנוגע להאדם – כי בחי' יחידה שבנפש היא למעלה מבחי' עולם. ולכן, אינו מדבר כאן בנוגע לתורה גמ"ח ותפלה בציבור עצמם, וואָס זיי דאַרפן זיך אָפּטאָן און אויפטאָן אין עולם, כ"א בנוגע להאדם העוסק, בחי' יחידה שלו, שלמעלה מענין העולם (משא"כ במשנה דאבות שמדבר בענין עמידת העולם, "על שלשה דברים העולם עומד", הנה שם נוגע ענין ג' קוין אלה כמו ששייכים לעולם).

סד*

סהיג. ועפ"ז תומתק יותר השייכות דפדה בשלום כו' וכל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור לגאולת רבינו הזקן שענינה הוא הפצת מעינות תורת החסידות כנ"ל:

סוענינה של תורת החסידות היא בחי' יחידה. וכמו שנת"ל (בשיחת י"ט כסלו¹²⁹⁶) דלהיות שחסידות היא בחי' יחידה, לכן היא נותנת חיות בכל ד' חלקי התורה, פשט רמז דרוש סוד, שהם בחי' נרנ"ח.

סזולכן, ההכנה להנתינת רשות מלמעלה על הפצת המעינות, גילוי יחידה דתורה, היתה עבודת רבינו הזקן בבחי' יחידה שלו, ובחי' יחידה שלו האירה בכל ג' הקוין תורה גמילות חסדים ותפלה, שהם כללות עבודת האדם.

סחועל ידי עבודה זו – גילוי היחידה והתגלותה בכל ג' הקוין – ניתן הרשות מלמעלה לגלות את המעינות, בחי' יחידה דתורה, ושתאיר ותכניס חיות בכל ד' חלקי התורה, נרנ"ח שבתורה, עד לבחי' נרנ"ח שבעולם, עד לבחינה היותר תחתונה שבעולם, עד אשר גם כח הפועל בנפעל וגם הנפעל עצמו (בחי' חוצה) יכיר וירגיש אשר "אין עוד מלבדו"¹²⁹⁷.

סטיד. ומכאן באים גם להקשר והשייכות שבין י"ט כסלו לחנוכה

ע306
שמודגש ביום הש"ק זה שבין י"ט כסלו (בימי השבוע שלפני השבת) לחנוכה (בימי השבוע שלאחרי השבת)¹²⁹⁸:

עאהשייכות שבין י"ט כסלו לחנוכה מתבטאת בענין הצדקה – שהרי הענין די"ט כסלו קשור במיוחד עם ענין הצדקה, כנ"ל (ס"ז), וגם בחנוכה נוהגים להרבות בצדקה¹²⁹⁹.

עבובהתאם לכך, הנה בעמדנו בערב חנוכה צריכים לחטוף ("אַריינכאַפּן") ולעורר אודות ההוספה בנתינת הצדקה בימי חנוכה, ומה גם שכבר דובר על זה בשנים שלפנ"ז, ונוסף על הדיבור שהוא "מעשה זוטא", כבר באו הדברים בדפוס60, שזהו"ע של "מעשה רבה"26.

עגויה"ר שע"י ההוספה בענין הצדקה יקויים הענין ד"פדה בשלום נפשי" – לא רק "כאילו פדאני כו'", אלא "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם" בפועל ממש, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

עד* * *

עהטו. מאמר (כעין שיחה) ד"ה להבין ענין נרות חנוכה (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

עו* * *

עזטז. דובר אודות מעלת תורת החסידות שהיא בחי' א"ס שברדל"א, שענין זה מתבטא בהמשכה בעולם¹³⁰⁰ למטה ביותר עד להפיכת טבע נפש הבהמית (לשנות טבע מדותיו¹³⁰¹), כמארז"ל¹³⁰² "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין"¹³⁰³, לתבל את היצה"ר ולהפכו לטוב, שענין זה הוא בכח

עח307
העצמות דוקא, שהוא נמנע הנמנעות – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בקונטרס ענינה של תורת החסידות¹³⁰⁴.

עט[בהמשך הענין נתבאר גם הקשר לחנוכה – כי¹³⁰⁵ ענין נרות חנוכה הוא להאיר את החושך ועד שהחושך עצמו נהפך לאור, שזהו"ע "כליא

פ308
רגלא דתרמודאי"¹³⁰⁶, שפועלים הבירור גם בהענין ד"מורדת"¹³⁰⁷; וענין זה נעשה ע"י העבודה באופן של מס"נ שלמעלה מטו"ד¹³⁰⁸].

פא* * *

פביז. יום הש"ק זה הוא גם שבת מברכים חודש טבת:

פגחודש טבת – אינו חודש מובחר, שהרי יש בו התענית דעשרה בטבת, שאז התחיל המצור כו', ועד שמצינו בו חומר מיוחד יותר משאר התעניות, שהרי יש דעה¹³⁰⁹ ש"אפילו הי' חל בשבת (אמנם לא בזמן הזה, ש"אינו חל לעולם בשבת", אבל הי' יכול להיות כן בזמן שהיו מקדשים ע"פ הראי'), לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו¹³¹⁰ בעצם היום הזה, כמו ביום הכיפורים" (וכן משמע גם מדברי רבינו הזקן¹³¹¹).

פדאמנם, כל זה הוא רק בזמן הגלות, לאחר החורבן, כאשר "מפני

פה309
חטאינו גלינו מארצנו", אבל עתה, כשמגיע זמן הקץ ("שהקב"ה חישב את הקץ כו'"¹³¹²), אזי גם עשרה בטבת נהפך "לששון ולשמחה ולמועדים טובים"¹³¹³, כמו בפורים שנאמר בו¹³¹⁴ "ונהפוך הוא", ועד שפועל על כל החודש – כמו פורים, שעם היותו ביום י"ד בחודש, ה"ה פועל על החודש כולו, כמ"ש¹³¹⁵ "והחודש אשר נהפך גו'" – שמתגלה העילוי המיוחד שבחודש טבת שהוא "ירח שהגוף נהנה מן הגוף"¹³¹⁶, והיינו¹³¹⁷, שהיש הנברא נהנה מהיש האמיתי, והיש האמיתי נהנה מהיש הנברא.

פויח. המשך השיחה – הרמז על הפיכת הגלות בפרשת השבוע, בדרשת ר' ירמי' בר אבא במסכת חולין¹³¹⁸ על הפסוק¹³¹⁹ "ובגפן שלשה שריגים", "גפן אלו ישראל¹³²⁰ .. שלשה שריגים אלו ג' רגלים שישראל עולין בהן בכל שנה ושנה, והיא כפורחת, הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות¹³²¹ .. עלתה נצה, הגיע זמנן של ישראל ליגאל .. הבשילו אשכלותי' ענבים, הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה", ומסיים, "אמר לי' ר' אבא לר' ירמי' בר אבא כי דריש להו רב להני קראי באגדתא כוותך דריש להו" – ש"רב", שהפיץ תורה¹³²² בבבל (מקום הגלות) דוקא, דורש כר' ירמי' בר אבא דוקא, שבדרשתו נרמז העילוי שע"י עבודת בנ"י בגלות, הן לבטל את המיצר של הגלות ("הגיע זמנן של ישראל ליגאל"), והן האתהפכא דמצרים ("לשתות כוס התרעלה") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ה ע' 166 ואילך.

פז______  ______