Toras Menachem·Vol. 45 (5726·Part 1)·Sicha for Shabbos Parshas Shemos·23 Teves 5726תורת מנחם·מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון·בס"ד. שיחת ש"פ שמות·כ"ג טבת·מבה"ח שבט·ה'תשכ"ו

אבלתי מוגה

בא. עיקר ענינה של פרשת שמות הוא – שעבוד מצרים.

ג– התחלת הפרשה היא אמנם "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", אבל אין זה עיקר החידוש, שהרי "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" נאמר כבר בפ' ויגש¹⁴⁰⁸; ואילו החידוש שבפרשת שמות הוא שאז התחיל השעבוד של בנ"י במצרים.

דואע"פ שבסוף פרשת ויחי מסופר כבר אודות מיתת יוסף¹⁴⁰⁹ – הרי עיקר ענין השעבוד התחיל בפרשת שמות, לאחרי ש"וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"¹⁴¹⁰, כאשר "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף"¹⁴¹¹, ועד ש"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך .. בחומר ובלבנים וגו'"¹⁴¹².

הוענין זה הוא עיקר ענינה של פרשת שמות דוקא – שהרי פרשת וארא שייכת לענין הגאולה, כיון שבה מסופר כבר אודות המכות, שאז פסקה עבודה מישראל (כמסופר במדרשי חז"ל¹⁴¹³), כך, שהי' כבר ענין של גאולה קצת; ואילו המעמד ומצב דקושי השעבוד הוא בפרשת שמות דוקא.

וואף שגם בפרשת שמות נאמר כבר "ותעל שועתם אל האלקים וגו'"¹⁴¹⁴, והקב"ה אמר למשה לומר לבנ"י "אהי' אשר אהי' גו'"¹⁴¹⁵, "פקד פקדתי אתכם וגו'"¹⁴¹⁶, ועד ש"ויאמן העם גו' ויקדו וישתחוו"¹⁴¹⁷ – הרי זה רק הכנה והקדמה לגאולה, ואילו הגאולה עצמה היתה עדיין בהעלם, ולא בגלוי, ובודאי לא בשלימות ובכל הפרטים, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"¹⁴¹⁸, "לא תשאר פרסה"¹⁴¹⁹ (ולא רק באופן ד"לכו נא הגברים גו'"¹⁴²⁰, בחי' הראש, שאז חסר לא רק בשלימות הגאולה, אלא החסרון הוא גם בגאולה של הגברים עצמם).

ז334
ב. המשך השיחה – ביאור פרטי הענינים דשעבוד מצרים שעיקרו הי' "בחומר ובלבנים", לבנים דוקא, שנעשים בידי אדם, ומקומם בבבל¹⁴²¹ (בניגוד לאבנים שהם בריאה בידי שמים ומקומם בארץ ישראל)¹⁴²², כי, עיקר החידוש הוא בהפיכת הקליפה לקדושה, "העדר" ל"מציאות", וזהו ענין עשיית "לבנים", ע"י שריפה באש¹⁴²³, ביטול הסט"א והפיכתה לקדושה, חידוש שנעשה ע"י עבודת האדם – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס¹⁴²⁴ בלקו"ש ח"ו ע' 13 ואילך.

חג. וההוראה מזה:

טובהקדמה – שלכאורה נוגע לנו רק כללות הענין שבנ"י היו בשעבוד מצרים, "כור הברזל"¹⁴²⁵, בתור הכנה למ"ת, כמ"ש¹⁴²⁶ "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"; אבל מה נוגע פרטי הענינים שהשעבוד הי' "בחומר ובלבנים" דוקא?!

יאמנם, ע"פ תורת הבעש"ט שכל ענין – אפילו עלה קטן שמתהפך ע"י נשיבת הרוח – הוא בהשגחה פרטית¹⁴²⁷, הרי עאכו"כ בנוגע לעבודת כללות בנ"י בגלות מצרים בחומר ובלבנים דוקא, שענין זה הוא בודאי בהשגחה פרטית ובכוונה מיוחדת.

יאוכיון ש"כל המלכיות (גלויות) נקראו ע"ש מצרים"¹⁴²⁸, לפי שגלות מצרים היא השורש לכל הגלויות, החל מירידת הנשמה בגוף שזהו"ע של גלות¹⁴²⁹ מצרים (מלשון מיצר וגבול¹⁴³⁰), ועד לגלות האחרון (גלות הרביעי שהוא גלות אדום) – הרי מובן שכל פרטי הענינים שבגלות מצרים

יב335
נוגעים גם לכל שאר הגלויות, והיינו, שכאשר יודעים במה התבטאה גלות מצרים, אזי יודעים כיצד להזהר כו' בשאר הגלויות.

יגד. ולהעיר גם מהמבואר בכתבי האריז"ל¹⁴³¹ שהנשמות של בנ"י שהיו במצרים היו גלגול של דור הפלגה, שאמרו "הבה נלבנה לבנים גו' ותהי להם הלבנה לאבן והחמר גו' לחומר"¹⁴³², והתיקון שלהם הי' ע"י עבודת בנ"י "בחומר ובלבנים".

ידוהענין בזה:

טוהחטא של דור הפלגה הוא – ש"אמרו .. נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה"¹⁴³³; והתיקון על זה נעשה ע"י שעבוד מצרים, שהי' הכנה ליצי"מ שתכליתה הוא הענין דמ"ת (כמ"ש¹⁴³⁴ "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"), שזהו ההיפך בתכלית מ"נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה": במקום "נעלה לרקיע" – "וירד ה' על הר סיני"¹⁴³⁵, "על ההר הזה" דוקא; ובמקום "נעשה עמו מלחמה" – הנה בשעת מ"ת הי' נשמע הקול "אנכי הוי' אלקיך" ו"לא יהי' לך אלהים אחרים"¹⁴³⁶ מכל ד' רוחות העולם¹⁴³⁷.

טזולאחרי מ"ת נאמר¹⁴³⁸ "ועשו לי מקדש", "בית קדושה", וכמ"ש הרמב"ן¹⁴³⁹ ש"עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון כו'" (הענין דמ"ת) – שכבר הי' יכול להיות למטה בנין המקדש, "בנה בניתי בית זבול לך גו'"¹⁴⁴⁰.

יזויש להוסיף, שהתחלת תיקון דור הפלגה נעשה ע"י אברהם אבינו:

יחובהקדמה – שהענין דגלות מצרים וגם הגאולה ממצרים נאמר כבר לאברהם, כמ"ש¹⁴⁴¹ "ועבדום וענו אותם גו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", והרי "אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשוי'", שלכן, הנה מזמנו של אברהם שייכת כבר ארץ ישראל לבנ"י, כמ"ש "לזרעך נתתי את הארץ"¹⁴⁴², כולל גם "את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני", ש"עתידים להיות ירושה לעתיד"¹⁴⁴³.

יט336
ולכן, התיקון של דור הפלגה שהי' ע"י הדור שהיו במצרים, התחיל כבר ע"י אברהם – "אברם העברי"¹⁴⁴⁴, ע"ש ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד"¹⁴⁴⁵, שבה בשעה שדור הפלגה הי' במעמד ומצב ש"כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים", "על יחידו של עולם"¹⁴⁴⁶, הנה אברהם אבינו בהיותו בן שלש שנים הכיר את בוראו¹⁴⁴⁷, ועבודתו היתה באופן ש"ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"¹⁴⁴⁸ – "שם" דייקא, למטה בארץ, היפך הענין ד"נעלה לרקיע", ו"א-ל עולם", שהעולם ואלקות הם מציאות אחת (שזהו הדיוק "א-ל עולם", ולא "א-ל העולם"¹⁴⁴⁹), היפך הענין ד"נעשה עמו מלחמה".

כה. ולכל לראש יש לבאר את ההוראה בעבודת האדם שנלמדת מזה ששעבוד מצרים הי' "בפרך":

כאנזכר לעיל¹⁴⁵⁰ מ"ש במדרש¹⁴⁵¹ ש"בפרך" פירושו "בפה רך", והיינו, עי"ז שפרעה בעצמו נטל סל ומגריפה ועשה לבנים, וכך פיתה ומשך את בנ"י לעבודה, ועד שבסופו של דבר שיעבד אותם בעבודת פרך כפשוטה.

כבודוגמתו בעבודת כל אחד מישראל בענין הגלות דירידת הנשמה בגוף:

כגידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁴⁵² בפירוש מארז"ל¹⁴⁵³ "כך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר לו וכו'", ש"תחלת הזדווגות היצה"ר אל האדם שמסכים לו על כל אשר יעשה, שאומר לו מה שעשית כך וכך הוא ראוי ונכון כו', עד שמסיתו וכו'".

כדוהיינו, שהתחלת הפעולה של היצה"ר היא באופן שמשתתף עם האדם בעבודתו עי"ז שמסכים עמו כו' – בדוגמת השתתפות פרעה עם בנ"י; ולאחרי כן – ביכלתו לפעול עליו כל מה שרוצה כו', וכדברי הגמרא¹⁴⁵⁴ "בתחלה קראו הלך (עובר דרך אליו ואינו מתאכסן עמו), ולבסוף קראו אורח (אכסנאי), ולבסוף קראו איש" (בעל הבית).

כהובלשון הכתוב¹⁴⁵⁵: "נופת תיטופנה שפתי זרה", היינו, שלכתחילה

כו337
נראה כמו "נופת", אבל "אחריתה מרה כלענה" – כפי שהי' במצרים, שההתחלה היתה "בפה רך", אבל לאח"ז נעשה עבודת פרך כפשוטה, "עבודה קשה המפרכת את הגוף"¹⁴⁵⁶, והיינו לפי שבאמת ה"ה מפרכת את הנשמה, אלא שאצל בנ"י שהם "גוי אחד"¹⁴⁵⁷, שהנשמה והגוף ענינם אחד, הנה דבר שמפרך את הנשמה פועל גם לפרך את הגוף.

כזו. ונוסף לזה, ישנה ההוראה מכללות הענין דעשיית הלבנים – כמשנת"ל (ס"ב) בארוכה שבזה מודגש כללות החידוש שנעשה ע"י עבודת האדם, כולל גם החידוש בתורה¹⁴⁵⁸, כידוע שענין עיקרי בלימוד התורה הוא "לאפשא לה"¹⁴⁵⁹.

כחועד כדי כך, שבשביל זה ירדה הנשמה למטה – דלכאורה אינו מובן: למה עשה ה' ככה, להוריד את הנשמה למטה, ששם יש כו"כ נסיונות וסכנות כו', הלא מוטב הי' שתישאר למעלה? – אך הענין הוא, שזהו כדי שתהי' עבודת האדם בכח עצמו (ולא "נהמא דכיסופא"¹⁴⁶⁰), שנוסף לכך שזוהי טובתו האמיתית של האדם (שבה רוצה הקב"ה, ש"חפץ חסד הוא"¹⁴⁶¹, להיותו עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב¹⁴⁶²), הרי החידוש שבדבר הו"ע שפועל עיקר התענוג למעלה, "למעשה ידיך תכסוף"¹⁴⁶³, כמשל תענוג המלך מציפור המדברת¹⁴⁶⁴ – שזוהי ההוספה שנעשית ע"י ירידת הנשמה למטה, והיינו, שלא זו בלבד "שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם"¹⁴⁶⁵, אלא באופן נעלה יותר.

כטאמנם, כאשר הנשמה יורדת ומתלבשת בגוף בפועל, אזי "בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כו'"¹⁴⁶⁶ – בדוגמת התחלת גלות מצרים בגלל ש"לא ידע את יוסף"4, "עשה עצמו כאילו לא ידע"¹⁴⁶⁷ ("זיך געמאַכט ניט וויסנדיק"), לשכוח את יוסף, שזוהי תכלית ירידת נשמתו לעולם לפעול ענין של הוספה – "יוסף ה' לי בן אחר"¹⁴⁶⁸, ואח"כ ממשיך היצה"ר ואומר "הבה נתחכמה לו וגו'"¹⁴⁶⁹.

ל338
אך על זה נאמר¹⁴⁷⁰: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", וכמ"ש¹⁴⁷¹ "מאויבי תחכמני", שצריך להוסיף כח ואומץ להתחכם ולפעול על היצה"ר כו'.

לאו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"¹⁴⁷², בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

לב* * *

לגז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואלה שמות בני ישראל.

לד* * *

להח. בעת הדפסת ה"מענה לשון" החסידי (שיש בו כו"כ שינויים לגבי הנוסח ב"מעבר יבק"), בקשר עם ההשתטחות על ציון רבינו הזקן בהאַדיטש¹⁴⁷³, נדפס¹⁴⁷⁴ גם העתק מגוף כתי"ק אדמו"ר הצמח צדק, שמזה יודעים פרטי הענינים בקשר להסתלקות רבינו הזקן.

לוובין הדברים כותב הצ"צ, ש"הי' מטולטל עד ביאתן לפּיענא ערב שבת וישלח תקע"ג, ושם במוצאי שבת קדש דשמות כ"ג אור לכ"ד טבת כחצות שעה י"א, נשבה ארון הקודש כו'".

לזולהעיר, שפרטים אלו כתב רק הצ"צ, כיון שהוא הי' נוכח בעת ההסתלקות, כידוע¹⁴⁷⁵ שאדמו"ר האמצעי לא הי' בכפר פּיענא בעת ההסתלקות, ור' חיים אברהם לא הי' אז בקו הבריאות, ואילו ר' משה הי' מעברו השני של הגבול (בצד של נפוליון), ונשאר רק הצ"צ, ולכן הוא זה שכתב פרטי הדברים הנ"ל.

לח– שאלתי פעם את כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁴⁷⁶ בנוגע להמסורת ע"ד לידת רבינו הזקן בשנת תק"ה (קה"ת), הרי אדמו"ר האמצעי כותב בהקדמה לשו"ע "בהיותו בן שלושים שנה .. בק"ק מאהילוב", וכיון שזה הי' בשנת תקל"ז¹⁴⁷⁷, הרי עכצ"ל שנולד בשנת תק"ז? והשיב, שאדמו"ר האמצעי לא הי' מדייק בענינים גשמיים, כי אם בנוגע לענינים רוחניים כו', וכמו שבנוגע להסתלקות רבינו הזקן כותב רק ענינים רוחניים: "אחר

לט339
שהתפלל תפלת ערבית והבדלה בחונן הדעת בדעה צלולה ומיושבת ובדביקות נפלאה כו'", ואינו מדייק בנוגע לענינים גשמיים.

מוכידוע גם מה שאמר רבינו הזקן אודות אדמו"ר האמצעי¹⁴⁷⁸, שבודאי אין צורך להזכיר לו אודות אמירת "והוא רחום" וכיו"ב, כי בעת תפלתו רואה את הענינים למעלה כו', אבל יש צורך להזכיר לו אודות עניני מנהגים כו', כי, להיותו בדביקות במשך כל כ"ד שעות המעת-לעת, לא הי' ביכלתו לדייק בעניני מנהגים כו'.

מאולהעיר, שבנוגע לבעש"ט מצינו¹⁴⁷⁹ "שהתפלל כמה תפלות והתענה תעניתים שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליית נשמתו כו' שיוכל לירד למטה כו'", והיינו, שבשביל הירידה למטה הי' צריך להשתדלות ע"י תפלות ותעניות כו', וכל זה – רק בגלל שרצה להשיב לשואלים בנוגע לענינים גשמיים; ואילו אדמו"ר האמצעי לא רצה כו', ולכן לא דייק בנוגע לענינים הגשמיים.

מבוהענין בזה – שבודאי יש מעלה בירידה למטה דוקא, וכידוע מאמר הבעש"ט¹⁴⁸⁰ שהי' יכול לעלות בסערה השמימה, כמו אליהו הנביא¹⁴⁸¹, אלא שרצה שיהי' אצלו העילוי ד"אל עפר תשוב"¹⁴⁸². וענין זה קשור עם החידוש של תורת החסידות שנתגלתה ע"י הבעש"ט שצריך לפעול בדברים תחתונים דוקא; אבל לאידך גיסא, מובן, שאין חסרון אצל אליהו הנביא בגלל שעלה בסערה השמימה ולא נתקיים אצלו הענין ד"אל עפר תשוב".

מגהמשך השיחה – הטעם שי"ט כסלו (ר"ה לחסידות) האחרון של רבינו הזקן וכן הסתלקותו היו בגלות דוקא, כיון שהתגלות העצם (בחי' היחידה שבנפש, וכן בתורה – תורת חסידות חב"ד) היא דוקא במקום של העלם והסתר, שמושלל מכל גילוי אור¹⁴⁸³; השייכות לפרשת שמות, כיון שגם בענין השם מודגש שעצם האדם מתבטא דוקא היכן שלא רואים שייכות גלוי' להאדם¹⁴⁸⁴; והרמז בשמותיו של בעל ההילולא¹⁴⁸⁵:

מד340
שניאור, מלשון שני אור¹⁴⁸⁶ (נגלה וחסידות¹⁴⁸⁷), וזלמן אותיות לזמן – גילוי עצם מהות התורה (שבכחה לחבר נגלה ונסתר) בהעלם העולם; והתכלית שבגאולה שיהי' גילוי היחידה גם בכחות הפנימיים, וזוהי השייכות ל"וארא"¹⁴⁸⁸ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 33 ואילך.

מה[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להכריז אודות ה"דינער" לטובת ישיבת תומכי תמימים שיתקיים ביום ראשון¹⁴⁸⁹, המקום והזמן כו'].

מו* * *

מזט. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק¹⁴⁹⁰ "ויירא משה", "כפשוטו, ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין כו'" – שהצורך במדרשו הוא בגלל שלפי פשוטו אינו מובן: למאי נפק"מ הסיפור "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר", כיון שלא הי' נוגע למעשה, שהרי רק בגלל שמיעת פרעה ברח למדין. ולפי פשוטו, בא סיפור זה ללמדנו גודל ענין הבטחון, כמאמר הידוע "טראַכט גוט וועט זיין גוט"¹⁴⁹¹, כי, אילו לא הי'

מח341
משה מתיירא, ובוטח בבטחון גמור, הנה זה גופא הי' פועל שהי' הדבר נשכח כו'. וזוהי ההוראה בנוגע לכל המניעות ועיכובים, שבודאי מתבטלים ע"י הבטחון והמחשבה לטוב – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס¹⁴⁹² בלקו"ש חל"ו בתחלתו.

מטוזהו גם הביאור במאמר המדרש¹⁴⁹³ בנוגע לענין הגאולה, "ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין" – דלכאורה, בנוגע לענין הגאולה נוגע רק הענין ד"סלקין", ולמה נזכר גם הענין ד"נחתין" – כי, תיכף ומיד בעת הירידה לגלות ("נחתין") צריך כבר לחשוב אודות היציאה מהגלות ("סלקין"), בידעו שבודאי יש לו נתינת-כח לצאת מן הגלות (ולולי זאת לא הי' הקב"ה שולחו לגלות), כיון שגם בהיותו בגלות אינו נמצא לבדו, אלא ביחד עם הקב"ה – כמרומז גם במ"ש¹⁴⁹⁴ "איש וביתו באו", דקאי על יחוד מ"ה וב"ן¹⁴⁹⁵, שזהו"ע ההמשכה מלמעלה כו'.

נוכן הוא בנוגע לגאולה מגלות זה האחרון – שבודאי "לא ידח ממנו נדח"¹⁴⁹⁶, וכל בנ"י יצאו מהגלות, "בנערינו ובזקנינו גו'"11, ועד ש"לא תשאר פרסה"12, בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

נא______  ______