Toras Menachem·Vol. 46 (5726·Part 2)·Sicha for Shabbos Parshas Shmini·Shabbos Mevarchim Iyar 5726תורת מנחם·מו - שנת תשכ"ו - חלק שני·בס"ד. שיחת ש"פ שמיני·מבה"ח אייר·ה'תשכ"ו

אבלתי מוגה

בא. על הפסוק¹⁷⁸⁴ "החודש הזה לכם גו'", איתא במדרש¹⁷⁸⁵: "כשבחר ביעקב ובניו קבע בו (בעולמו) ר"ח של גאולה". וכיון שלא נתפרש יום פרטי בחודש שבו דוקא ישנו ענין הגאולה, הרי מובן, שחודש ניסן כולו נקרא "חודש של גאולה".

גוכן הוא גם בנוגע לדברי הגמרא¹⁷⁸⁶: "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" – שלא נתפרש יום פרטי בחודש ניסן, אלא החודש כולו שייך לענין הגאולה.

דוענין זה מתאים גם עם דברי השל"ה¹⁷⁸⁷ – שהובאו בסיום מאמר הצ"צ ד"ה החודש הזה לכם¹⁷⁸⁸ (שמדובר אודותיו לאחרונה, החל מפרשת החודש¹⁷⁸⁹, וכאמור, שישנו מאמר זה גם מאדמו"ר מהר"ש, משנת תרכ"ו¹⁷⁹⁰) – על הפסוק "החודש הזה לכם ראש חדשים", שבחודש ניסן כל החודש הוא כמו ר"ח, שכל יום הוא כמו ר"ח.

הוהרי ר"ח יש בו כמה מעלות לגבי יו"ט, כולל גם היו"ט דחג הפסח שהוא "ר"ה לרגלים"¹⁷⁹¹, כדלקמן.

וב. ובהקדמה – שכל ענין בפנימיות התורה צריך להתבטא גם בנגלה דתורה¹⁷⁹², אם ברמז, או עוד יותר מאשר רמז בלבד, וכן הוא בנוגע למעלה המיוחדת של ר"ח גם לגבי יו"ט, שמצינו זאת גם בנגלה, ועד לפסוק מפורש:

זבאחת ההפטרות שנאמרו לאחרונה כתיב¹⁷⁹³: "כה אמר ה' אלקים שער החצר הפנימית הפונה קדים יהי' סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח".

ח369
ומובן גודל העילוי דפתיחת שער זה – שהרי לפנ"ז כתיב¹⁷⁹⁴ "ויאמר אלי ה' השער הזה סגור יהי' לא יפתח ואיש לא יבוא בו כי ה' אלקי ישראל בא בו", והיינו, שזהו גילוי נעלה ביותר, וכיון שגילוי זה לא יכול להאיר בששת ימי המעשה, לכן שער זה "יהי' סגור ששת ימי המעשה", ורק "ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח", שבהם יכול להתגלות גילוי נעלה זה.

טוכיון שרק "ביום השבת יפתח וביום החודש (ר"ח) יפתח", ואילו ביו"ט הוא סגור – הרי מובן, שיש מעלה בר"ח לגבי יו"ט¹⁷⁹⁵.

יג. וכמו"כ מצינו בנוגע לגיהנם – שפעולתו היא בימי החול, אבל לא בשבת ור"ח, משא"כ ביו"ט¹⁷⁹⁶:

יאובהקדמה – שאף שכללות העונש של הגיהנם הוא מעונשי התורה, שלהיותה תורת חסד, הנה כל עניני' הם עניני חסד, הרי ענין החסד הוא בנוגע למטרה ותכלית הדבר, שהכוונה בזה היא לטובה¹⁷⁹⁷, אבל הפעולה עצמה היא ענין של גבורות וצמצומים, והיינו, שרצון העליון יכול לבוא בקו הימין או בקו השמאל, וענין העונשים הוא מקו השמאל.

יבולכן: בשבת שענינו בחי' החכמה¹⁷⁹⁸, שהיא בקו הימין – אין מקום ליניקה ללעו"ז, שהו"ע הגבורות.

יגמשא"כ ביו"ט, שענינו בחי' בינה15 – שהרי ימים טובים הם "מועדים לשמחה", וזהו"ע הבינה, "אם הבנים שמחה"¹⁷⁹⁹ – "דינין מתערין מינה"¹⁸⁰⁰, שהו"ע הגבורות. ואף שגם ביו"ט אין בית-דין יושבים לדון דינין¹⁸⁰¹, מ"מ, באיזה מקום שהוא ("ערגעץ וואוּ") יכול להשתלשל מבינה ענין הגבורות, ולכן יש ביו"ט ענין הגיהנם.

ידומזה מובן גם בנוגע לר"ח, שכיון שגם הוא קשור עם בחי' החכמה, הנה גם בו אין פעולת העונשים דגיהנם.

טוד. ומזה נמשך גם בנוגע לעבודת האדם:

טזכתיב¹⁸⁰² "פרש חגיכם", "פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם"¹⁸⁰³

יז370
– כי, דוקא ביו"ט שהוא מבחי' בינה, יש מקום לגבורות וצמצומים, ולכן צריך לשלול ענין הפרש כו'.

יחוזהו גם מה שמצינו שדוקא ביו"ט צריך להדר בהכנסת אורחים¹⁸⁰⁴, וכמפורש בקרא¹⁸⁰⁵: "ושמחת בחגך אתה גו' והלוי והגר גו' אשר בשעריך", משא"כ בשבת לא מצינו ציווי מיוחד על זה, לא בתושב"כ ואפילו לא בתושבע"פ – כי, הענין של הכנסת אורחים הוא כדי לשלול את ענין היניקה כו', משא"כ בשבת שמלכתחילה אין מקום ליניקה, אין צורך לשלול זאת.

יטוזהו גם מה שמצינו שדוקא ביו"ט היו בית-דין שולחים שלוחים כו'¹⁸⁰⁶, כדי להבטיח ששמחת יו"ט תהי' באופן שלא יהי' ממנה יניקה ללעו"ז; משא"כ בשבת – הנה אף שגם בו יש שתיית יין ישן, כדאיתא בשו"ע¹⁸⁰⁷, ובלשון רבינו הזקן בתניא¹⁸⁰⁸: "שותה יין מבושם .. כדי לקיים מצות עונג שבת", ולכאורה גם מזה יכול לבוא דבר בלתי רצוי, מ"מ, לא הוצרכו ב"ד לשלול זאת.

כוטעם הדבר – כאמור – לפי שיו"ט ענינו בחי' בינה, שזהו ענין של הבנה והשגה, שזהו ענין מוגבל, ולכן יכול להיות מזה יניקה כו', משא"כ שבת שענינו חכמה שלמעלה מבינה, וענינה הו"ע הביטול, כמבואר בתניא¹⁸⁰⁹ שמדריגת החכמה הוא הביטול ש"הוא לבדו הוא ואין זולתו", ולכן, לא יכול לבוא מזה ענין של היפך הרצון כו'.

כאה. ועדיין צריך להבין – כיצד מועיל ענין החכמה שבשבת:

כבכיון שבפועל ממש בגשמיות ישנו גם בשבת ענין של שתיית יין ישן (שהוא חזק יותר מיין סתם), הרי לכאורה, בנוגע לפועל ממש, עדיין יכול לבוא מזה ענין בלתי רצוי, וא"כ, מדוע "פרש שבתכם" לא קאמר?

כגאך הענין הוא13 – שבשבת נאמר¹⁸¹⁰ "ויכולו השמים והארץ וגו'", שזהו"ע עליית העולמות מלמטה למעלה, כך, שלא מתעסקים כלל עם עניני העולם, ועד שאפילו עם-הארץ אינו עוסק בעובדין דחול; משא"כ יו"ט, שמותר במלאכת אוכל נפש, כי, ענין היו"ט אינו באופן של יציאה מהעולם (עלי' מלמטה למעלה), אלא אדרבה – המשכה בעולם,

כד371
וכדאיתא בזהר¹⁸¹¹ בפירוש "מקראי קודש"¹⁸¹², שקוראים וממשיכים בחי' הקודש בעולם.

כהוכיון שביו"ט יש שייכות לעניני העולם – אזי יכול להיות שיכנסו לזה ויהיו משוקעים בזה, עד כדי כך, שכתוצאה מזה יהיו ענינים בלתי רצויים, שזהו הענין ד"פרש חגיכם"; משא"כ בשבת שנמצאים במעמד ומצב שלמעלה מהעולם – הנה "פרש שבתכם" לא קאמר.

כוו. אך עפ"ז צריך להבין בנוגע לר"ח:

כזנתבאר לעיל (ס"ב) שר"ח דומה לשבת – ש"שער החצר הפנימית .. ביום השבת יפתח וביום החודש יפתח", ולכן אין פעולת הגיהנם כו'.

כחולכאורה אינו מובן: הרי בר"ח מתעסקים בעניני העולם יותר מאשר יו"ט, שביו"ט הותרה רק מלאכת אוכל נפש, ואילו ר"ח מותר בכל המלאכות (גם המלאכות שאסור לעשותם בחול-המועד כיון שאינם דבר האבד¹⁸¹³), וא"כ, מהו הטעם שבר"ח לא יכולים להיות ענינים בלתי- רצויים?

כטאך הענין הוא – שכל המלאכות שנעשים בר"ח אינם נקראים בשם מעשה, שהרי ר"ח אינו בכלל "ששת ימי המעשה", שבהם "שער החצר הפנימית .. יהי' סגור", ואילו "ביום החודש יפתח", ועכצ"ל, שאין זה נחשב לענין של מעשה ששייך לעולם העשי', וטעם הדבר – כמבואר במאמר של הצ"צ¹⁸¹⁴ שבר"ח ישנו עליית המלכות בחכמה.

לוכיון שהמלכות עולה בחכמה, שממנה לא יכולה להיות יניקה לחיצונים לפי שענינה הו"ע הביטול (כנ"ל ס"ד) – לכן אין בו ענין הגיהנם כו'.

לאומה גם שכיון שבר"ח אין חיוב לענגו בבשר שמן ויין ישן, כמו ביו"ט, לכן אין צורך בהשתדלות מיוחדת לשלול ענין של יניקה ללעו"ז, ובמילא, הרי זה דומה יותר ליום השבת.

לבז. ובנוגע לעניננו:

לגאע"פ שכבר עברו ימי חג הפסח, כך, שחסרים לכאורה כמה ענינים כו' – הנה ע"פ דברי השל"ה שבחודש ניסן כל יום הוא כמו ר"ח, וע"פ

לד372
משנת"ל גודל המעלה דר"ח, נמצא, שימים אלו יש בהם מעלה מיוחדת גם לגבי חג הפסח.

להובפרט ביום השבת, שבו נאמר27 "ויכולו גו'", שהו"ע העלי' והשלימות של כל ימי השבוע, כולל גם שביעי של פסח ואחרון של פסח, שגדלה מעלתם על הימים הראשונים של חג הפסח, שקשורים עם יצי"מ, שהיא חירות שיש אחרי' גלות, ואילו שש"פ ואחש"פ קשורים עם הגאולה העתידה¹⁸¹⁵, שהיא חירות שאין אחרי' גלות¹⁸¹⁶; ונוסף לזה שיום השבת כולל את ימי השבוע שלפניו, הרי הוא כולל גם את ימי השבוע שלאחריו, שחלקם שייכים עדיין לחודש ניסן, שכל יום שבו הוא כמו ר"ח, כנ"ל.

לווביום השבת גופא – הרי זה שבת פרשת שמיני, שבה נאמר¹⁸¹⁷ "ותצא אש מלפני הוי'" – למעלה משם הוי'¹⁸¹⁸, ובאופן שנמשכה ופעלה בדברים גשמיים – "ותאכל גו' את העולה ואת החלבים"34; והרי ידוע שענין הגלות לא פגע מאומה ברוחניות הענינים, שישנם בפועל כמו מקודם.

לזומזה מובן, שביום הש"ק זה ישנו כח חזק לבטל ("דורכברעכן") את כל המיצרים והגבולים, ולהביא את הגאולה העתידה.

לחובפרט כשנמצאים בעקבתא דמשיחא, ובזה גופא – בימים האחרונים שבהם, הרי זה ע"ד שמצינו בנוגע לאור חוזר, שבנקודה התחתונה ביותר שנמשכת למטה ביותר, ישנו תוקף האור¹⁸¹⁹, ובכח זה יוצא כל אחד מהמיצרים וגבולים שלו ("די אייגענע מיצרים וגבולים"), ועי"ז פועלים את הגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח צדקנו, בעגלא דידן ממש.

לט* * *

מח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויהי ביום השמיני גו'.

מא* * *

מבט. דובר לעיל (ס"ז) שביום השבת ישנו הענין ד"ויכולו", שזוהי העלי' של כל ימי השבוע שלפניו, ובנדו"ד – הרי זה כולל גם את העלי' דאחרון של פסח.

מג373
וכיון שישנו מנהג רבותינו נשיאינו לשתות ארבע כוסות באחרון של פסח¹⁸²⁰, הנה כל ה"נמושות"¹⁸²¹ שלא הספיקו לקיים מנהג זה באחרון של פסח, יכולים להשלים זאת עתה¹⁸²².

מד* * *

מהי. דובר בהתוועדות דאחרון של פסח¹⁸²³ בנוגע לתקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר ללמוד השיעורים בחומש כו', ודובר¹⁸²⁴ אודות השיעור חומש דאחרון של פסח, משלישי עד רביעי בפרשת שמיני, שבו נזכר ענין המס"נ – "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם"34, שזהו הענין ד"בכל מאדך"¹⁸²⁵, בלי גבול.

מואמנם, זהו ענין הרצוא; ולאח"ז צריך להיות גם ענין השוב – שהרי הכוונה אינה שיהי' רצוא בלבד עד כלות הנפש, אלא דוקא באופן ד"נכנס בשלום ויצא בשלום"¹⁸²⁶, ולכן, הנה תיכף לאחרי המאורע דמיתת שני בני אהרן (שאצלם הי' ענין של רצוא בלבד), נאמר הציווי "יין ושכר אל תשת וגו'"¹⁸²⁷, עד "ולהורות את בני ישראל גו'"¹⁸²⁸.

מזוכיון שלימוד השיעור חומש צריך להיות עם פירוש רש"י (ומה טוב – עם פירושים נוספים, וכל המרבה כו', וכידוע שרבותינו נשיאינו היו מוסיפים בכל שנה עוד פירוש¹⁸²⁹) – נתעכב עתה על פירוש רש"י בשייכות לענין הנ"ל.

מחיא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק¹⁸³⁰ "ותצא אש" – דכיון שזה עתה נאמר "ותצא אש"34 בנוגע להשראת השכינה, עכצ"ל, שגם "ותצא אש" שנאמר במיתת בני אהרן הוא גילוי של קדושה, והיינו, שעבודתם כשלעצמה היתה עבודה קדושה, ולכן, "רבי אליעזר אומר, לא מתו¹⁸³¹ בני אהרן אלא ע"י שהורו הלכה (דהקרבת האש) בפני משה רבן"¹⁸³², כי, לדעת

מט374
רבי אליעזר, "האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל"¹⁸³³, ועאכו"כ כשאומרו בפני רבו.

נאבל עפ"ז אינו מובן: איך יתכן שעי"ז "תצא אש" שהיא מעין השראת השכינה?

נאולכן מוסיף רש"י: "רבי ישמעאל (שהי' כהן, ו"כהנא מסייע כהני"¹⁸³⁴) אומר, שתויי יין נכנסו למקדש, תדע, שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש" – שמעדיף להקל בחטא בני אהרן, שלא עברו על ציווי ה' (למרות הדוחק בפירוש הכתובים שנענשו על דבר שלא נצטוו עליו). וממשיך לבאר טעם העונש – "משל למלך שהי' לו בן בית¹⁸³⁵ וכו', כדאיתא בויקרא רבה"¹⁸³⁶, ש"בן בית"¹⁸³⁷ צריך להבין מעצמו, גם ללא אזהרה מפורשת, שזהו היפך רצון המלך.

נבואעפ"כ הפירוש הראשון הוא העיקרי, כיון שעפ"ז מובן הטעם שהעונש הי' ע"י "ותצא אש" דוקא.

נגוהלימוד מזה – עד כמה נוגע הביטול לרבו, עד כדי כך, שנדב ואביהוא, שהיו גדולים ממשה ואהרן, נענשו ע"י שהורו הלכה בפני משה רבן; וביחד עם זה צ"ל לימוד התורה בהבנה והשגה דוקא (ואילו האיסור דשתויי יין¹⁸³⁸, בינה, הבנה והשגה, הוא רק בהכניסה למקדש¹⁸³⁹, בעת

נד375
התפלה¹⁸⁴⁰, אבל לימוד התורה צ"ל באופן דשתויי יין, וכפי שמצינו¹⁸⁴¹ בר' יהודה ב"ר אילעי שפניו היו דומים לפני שתויי יין¹⁸⁴², בגלל שהי' בבחי' שתויי יין ברוחניות¹⁸⁴³); כי, בנ"י הם "בן בית" אצל הקב"ה, ולכן נותן להם הכח לחבר ב' ההפכים: הבנה והשגה, יחד עם ביטול¹⁸⁴⁴ – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ב ע' 49 ואילך.

נהיב. בהמשך להאמור לעיל אודות הביטול לרבו – יש להוסיף:

נו376
ישנם הטוענים¹⁸⁴⁵: לשם מה צריך "רבי"?! – הרי גם הוא בעצמו "תלמיד חכם" ו"למדן" וכו', כך, שמצד גדלותו, יש ביכלתו "להתעסק" בעצמו עם הקב"ה, ללא צורך ב"ממוצעים" (כידוע דברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בענין זה¹⁸⁴⁶); ישנה רק המציאות של הקב"ה – יש האמיתי, והמציאות שלו – יש הנברא, ומלבד זה אין שום דבר – אין באמצע...

נזומסביר טענתו: כשיש לו שאלה בהלכה – יכול לעיין בגמרא, ואם דברי הגמרא הם באריכות יותר מדי – יכול לעיין בשו"ע עם באר היטב וכו'; וכשיש לו שאלה בעבודת ה', יראת שמים וכו' – יכול לעיין בחובת הלבבות, ועוד ריבוי ספרים, כך, שלא חסר לו "רבי".

נחבשלמא לפני הקמת המשכן – ממשיך לטעון – היו זקוקים למשה רבינו, שעל ידו דוקא נפעלה השראת השכינה למטה, כמבואר בארוכה במאמר ההילולא¹⁸⁴⁷ דברי המדרש¹⁸⁴⁸ שע"י החטאים נסתלקה השכינה מארץ לרקיע, ואח"כ עמדו כמה צדיקים והורידו את השכינה עד לרקיע הא', ודוקא משה הוריד את השכינה מרקיע הא' לארץ, ופעל הענין ד"ושכנתי בתוכם"¹⁸⁴⁹, ודוקא על ידו הי' הענין דמ"ת – "משה קיבל תורה מסיני"¹⁸⁵⁰;

נטאבל לאחרי מ"ת – הרי הוא בעצמו יש לו כבר את כל התורה כולה, ובמילא, אינו זקוק לאף אחד; ישנו "קוב"ה", וישנה "אורייתא", ויש גם המציאות שלו – "ישראל", וכיון שכן, הרי "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"¹⁸⁵¹, וחוץ מזה אין שום דבר!...

סאך על זה באה ההוראה – שכבר הי' לעולמים אצל נדב ואביהוא, שאף שהיו בתכלית השלימות, מ"מ, כיון שהורו הלכה בפני משה רבן, הרי זה גרם לענין המיתה.

סאוכפי שרואים אצל רבי אליעזר – שלמרות ש"האבן הזאת (שישב עלי' ר"א) דומה להר סיני", והי' יכול "לומר דברי תורה יותר ממה שקבלו מסיני"¹⁸⁵², הנה כשבאו אליו וביקשו ממנו לומר מה הדין בענין פלוני, אמר, שאינו יכול להשיב, כיון שלא שמע זאת מרבו, ו"האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל"!...

סב377
והרי המדובר הוא לאחרי מ"ת, ואעפ"כ, בהכרח שתהי' השמיעה מפי רבו, כי, גם לאחרי מ"ת צ"ל ענין של ממוצע – "אנכי עומד בין ה' וביניכם גו' להגיד לכם את דבר ה'"¹⁸⁵³, ולולי זאת, "גורם לשכינה שתסתלק מישראל"; אם אין לו רבי, לא יכולה להיות אצלו שכינה!...

סגיג. עפ"ז יש לבאר מאמר תמוה בגמרא במסכת מנחות¹⁸⁵⁴:

סד"בשעה שעלה משה למרום .. אמר לו (הקב"ה), אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו, רבש"ע, הראהו לי .. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא הי' יודע מה הן אומרים, תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו, רבי, מניין לך, אמר להן, הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו".

סהולכאורה אינו מובן:

סומשה רבינו הי' בתכלית הביטול, כמ"ש¹⁸⁵⁵ "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", וכמבואר בחסידות¹⁸⁵⁶, שזהו "מפני שידע אשר כל עניני מעלותיו .. הוא מה שניתן לו מלמעלה .. וחשב דאילו היו אלו הכחות אצל אחר, הי' ג"כ במדריגה ומעלה זו, ואפשר דאחר .. הי' מגלה את הכחות יותר". וכיון שבמשך כל ימי חייו הי' בתכלית הענווה, איך יתכן שכאשר בא לידי פועל וראה שישנו מי שיודע יותר ממנו כו', אזי "תשש כחו"?!

סזוהביאור בזה – ע"פ האמור לעיל:

סחהסיבה לכך ש"תשש כחו" היא (לא בגלל שראה שרבי עקיבא יודע יותר ממנו – שהרי ענין כזה בודאי לא שייך אצל משה רבינו, אלא) בגלל שראה בלימודו של ר"ע רק את ענין ההבנה והשגה, ללא ענין הביטול וענוה וקבלת עול, ובראותו שיכולים להגיע לאמיתתה של תורה, ובדרגא נעלית יותר ממשה רבינו, ע"י הבנה והשגה בלבד, ללא ביטול וקב"ע – אזי "תשש כחו".

סטאך בראותו שר"ע משיב לתלמידיו (על שאלתם "רבי מניין לך") "הלכה למשה מסיני" – אזי "נתיישבה דעתו", בראותו שלאחרי כל גדלותו של ר"ע בהשקו"ט בתורה באופן של הבנה והשגה, שיושב ודורש

ע378
על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות, ועד ש"כולהו אליבא דר"ע"¹⁸⁵⁷, יש אצלו גם ענין הביטול – לא רק לציית להקב"ה, דמאי קמ"ל, אלא גם לקבל "הלכה למשה מסיני", ללא נפק"מ אם הוא מבין זאת בשכלו אם לאו.

עאיד. ויש להוסיף, שכללות ענין הביטול יחד עם הבנה והשגה, מודגש גם בענינים שהזמן גרמא:

עבבאים אנו זה עתה מחג הפסח, שבו ישנו החיוב דאכילת מצה, שצריכה להיות "לחם עוני"¹⁸⁵⁸ דוקא, שענינו בעבודה הו"ע הביטול והקבלת עול, ללא ה"געשמאַק" שבענין ההבנה וההשגה, שלכן צריכה להיות העבודה באופן של אתכפיא דוקא, כמשנת"ל בארוכה¹⁸⁵⁹.

עג[ומכאן נבוא גם להמשך הביאור בענין מצה עשירה – כיון שהגיעו אלי שאלות כו', כפי שיתבאר לקמן].

עדולאידך גיסא – עומדים אנו בימי ספירת העומר, שענינה בעבודה הוא בירור וזיכוך המדות, ועד למעמד ומצב דאתהפכא¹⁸⁶⁰, שענין זה קשור דוקא עם הבנה והשגה, ענין היין כו'.

עהוהרי התכלית של ספירת העומר היא – מתן-תורה [כמ"ש הר"ן¹⁸⁶¹, שמצד גודל התשוקה של בנ"י למ"ת, היו סופרים את הימים כו'], שבו מודגשים ב' הענינים:

עומחד גיסא – ענינה של התורה הוא הבנה והשגה, כמ"ש¹⁸⁶² "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"; וביחד עם זה, הנה דוקא "משה קיבל תורה מסיני"67: "משה" – שהי' "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"72, ו"מסיני" – ד"מכיך מכל טוריא"¹⁸⁶³.

עזוכמודגש גם בכך שההכנה למ"ת היתה דוקא ע"י הקדמת נעשה לנשמע¹⁸⁶⁴, שזהו"ע הביטול והקב"ע דוקא, שעוד לפני שיודע מה שיצוו עליו, אם יבין זאת בשכלו אם לאו, ה"ה מקבל עליו לקיים זאת, וכסיפור הגמרא¹⁸⁶⁵: "ההוא צדוקי דחזיי' לרבא .. אמר לי' עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו .. איבעיא לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא לא

עח379
קבליתו", והשיב לו רבא: "אנן דסגינן בשלימותא (התהלכנו עמו בתום לב), כתיב בו¹⁸⁶⁶ תומת ישרים תנחם".

עטולהעיר, שזו היתה תשובתו של רבא, שדרכו בלימוד התורה היתה באופן של הדגשת העריבות בהבנה והשגה, עד כדי כך, שהיו רגילים לומר לתלמידים "אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בישרא [שמינא] בי רבא" (עד שאתם הולכים אצל אביי לגרם עצמות, כלומר, ללמוד שלא לשובע, בואו ולמדו הלכות צהובות מרווחות אצל רבא)¹⁸⁶⁷, וביחד עם זה, הדגיש את גודל החשיבות של ענין הביטול והקב"ע.

פונקודת הענין – שבמ"ת נתבטלה הגזירה ש"עליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים"¹⁸⁶⁸, ע"י גילוי אור נעלה ביותר שהוא למעלה מענין ההשגה, שבזה מתבטא החילוק שבין העליונים לתחתונים, ולזה באים ע"י ענין הביטול – אין האמיתי, שעי"ז לוקחים את היש האמיתי, בחי' העצמות.

פא* * *

פבטו. המשך הביאור בהמדובר באחרון של פסח בענין מצה עשירה – נכלל בשיחת אחרון של פסח (סכ"ד ואילך). ובסיום הענין אמר:

פגוההוראה מזה היא – גודל מעלת העבודה דאתכפיא דוקא, שזו היתה אופן העבודה ביצי"מ, שהוצרכה להיות באופן ד"כי ברח העם"¹⁸⁶⁹, ו"כהרף עין"¹⁸⁷⁰, ועד כדי כך, שאילו היו נשארים במצרים עוד רגע אחד, אזי היו נשקעים למטה יותר ממ"ט שערי טומאה, ושוב לא היו יכולים לצאת משם¹⁸⁷¹ (ובלשון ההגדה: "אילו הי' שם לא הי' נגאל"), גם לא ע"י משה, שעליו נאמר¹⁸⁷² "ותחסרהו מעט מאלקים", כיון שנמסרו לו "חמשים שערי בינה .. חסר אחת"¹⁸⁷³, והיינו, שנחסר אצלו שער הנו"ן דקדושה.

פדוענין האתכפיא – לאו מילתא זוטרתי הוא, שהרי מבואר במאמר של הצ"צ¹⁸⁷⁴ שדוקא עי"ז באים להעילוי ד"בכל מאדך"42, בלי גבול.

פהויש להוסיף, שגם בימי ספה"ע שבהם העבודה היא בבירור וזיכוך המדות לבוא לבחי' אתהפכא [וכמודגש גם בענין הקרבת העומר, שבא

פו380
משעורים, מאכל בהמה¹⁸⁷⁵, ומזה עושים מאכל אדם, ש"רוח בני האדם העולה היא למעלה"¹⁸⁷⁶], ישנו עדיין גם הענין דאתכפיא – כי, העבודה דספה"ע היא באופן שבכל יום מבררים ומזככים מדה אחת, ולדוגמא: ביום הראשון דספה"ע העבודה היא בבירור וזיכוך מדת החסד שבחסד דלעו"ז, להפכה למדת החסד שבחסד בקדושה, ונמצא, שבנוגע למדה שכבר נתבררה, נמצאים אמנם במעמד ומצב של אתהפכא, אבל בנוגע להמדות שלא נתבררו עדיין, ישנו העילוי שבעבודה דאתכפיא דוקא, וכיון שכן, הרי צריך לנצל זאת כו'.

פזומזה מובן גם בנוגע לכללות העבודה בזמן הזה – שהיא בדוגמת העבודה דספה"ע שהיא הכנה למ"ת (כנ"ל סי"ד), וכן העבודה בזמן הזה היא הכנה לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא – שצריכים לנצל את מעלת העבודה דאתכפיא שישנה בזמן הזה, קודם שיבואו ה"שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"¹⁸⁷⁷, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁸⁷⁸, שאז יתגעגעו לעבודה שהיתה בזמן הגלות.

פחוהעיקר – שנזכה כבר לגילוי פנימיות התורה דלעת"ל, שעז"נ¹⁸⁷⁹ ד"ישקני מנשיקות פיהו", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

פט______  ______