Toras Menachem·Vol. 48 (5727·Part 1)·Sicha of the eve and Friday of Parshas Vayeshev·Yud Tes Kislev 5727תורת מנחם·מח- שנת תשכ"ז - חלק ראשון·בס"ד. שיחת אור ליום ועש"ק פ' וישב·י"ט כסלו·ה'תשכ"ז

אבלתי מוגה

בא. ישנו הלשון הידוע והמנהג הידוע ש"פותחין בדבר מלכות"¹³²⁹ – "מאן מלכי רבנן"¹³³⁰.

גובנדו"ד, כשמדובר אודות התוועדות של י"ט כסלו, יום הגאולה של רבינו הזקן, בעל התניא והשלחן-ערוך, שמסר נפשו על הפצת התורה בכלל, הן פנימיות התורה, תניא, והן נגלה דתורה, שלחן-ערוך, ובמיוחד בנוגע לענין שאודותיו הי' הקטרוג למעלה, ובדרך ממילא נמשך גם הקטרוג למטה¹³³¹, ואח"כ גם הגאולה, שהי' בעיקר בנוגע להפצת פנימיות התורה, תורת החסידות – הרי בזמן זה מתאים שתהי' הפתיחה בדבר מלכות במאמר-פתגם ("אַ וואָרט") של רבינו הזקן.

דובזה גופא (שהרי ישנם כמה וכמה מאמרים ופתגמים של רבינו הזקן, בשטחים שונים ובאופנים שונים) ישנו "דבר מלכות" שקשור עם הגאולה – שזוהי אגרת הקודש ד"ה קטנתי שכתבה רבינו הזקן "אחר ביאתו מפ"ב" (כפי שצויין בתחלתה), שנדפסה באגה"ק שבספר התניא¹³³².

הב. באגה"ק זו עומד רבינו הזקן, בעל השמחה והגאולה, על הפסוק¹³³³ "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך", ולומד מזה "דבר בעתו" – ש"בכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד", שזהו הענין ד"קטנתי" (ולא כמו בלעו"ז, ש"כל שהחסד גדול הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב לבו").

וומזה מסיק בנוגע למעשה – "לבלתי רום לבבם מאחיהם כו'" (אלו שלא היו עדיין במעמד ומצב שיהיו שמחים על הגאולה, ואפילו אלו שהיו בתנועה הפכית), אלא להתייחס אליהם "במדת אמת ליעקב", לקרבם כו', "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים הפנים וגו'".

זעד כאן תוכן האגה"ק.

חג. כאשר רבינו הזקן מעתיק את הפסוק בהתחלת האגה"ק – אינו

ט304
מעתיק את הפסוק כולו, אלא רק את התיבות "קטנתי מכל החסדים ומכל", ומוסיף "גו'" (או כפי שנדפס בטעות: "כו'"¹³³⁴).

יולכאורה אינו מובן¹³³⁵ – דממה נפשך: אם נוגע כאן הן ענין החסדים והן ענין האמת, הי' רבינו הזקן צריך להעתיק גם תיבת "האמת"; ואם נוגע כאן רק ענין החסדים (כהפירוש הפשוט באגה"ק שמדבר אודות החסד שהקב"ה עושה לאדם), ואילו אמת אינו נוגע לעניננו – הי' רבינו הזקן צריך להעתיק רק את חלק הפסוק "קטנתי מכל החסדים", ולסיים בתיבת "גו'", ע"פ הכלל ש"כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן לי'"¹³³⁶, שלכן "נוהגין רז"ל כשמביאין פסוק ואינם משלימים אותו, כותבים וגומר"¹³³⁷, אבל לא להוסיף תיבת "ומכל", שהיא התחלת הענין השני – "ומכל האמת"?

יאד. ויובן בהקדם החילוק בין "כל החסדים" ל"כל האמת":

יב"כל האמת" הם גם חסדים, אלא ש"חסדים" סתם הם הטובות שעשה הקב"ה אע"פ שלא הבטיח, ואילו "אמת" הם החסדים שהוצרך הקב"ה לעשות מצד מדת האמת, לעמוד בדיבורו שהבטיח לעשות החסד, כמ"ש רש"י בפירוש "ומכל האמת", "אמתת דבריך .. כל ההבטחות שהבטחתני".

יג[וזהו גם מה שהקשה הרמב"ן על אונקלוס "שתרגם מכל חסדין ומכל טבוון, והוא רגיל לתרגם חסד ואמת טיבו וקשוט"].

ידומזה מובן, שאצל יעקב היו שני הענינים – "מכל החסדים ומכל האמת" – שהרי מצינו בכתוב כמה הבטחות שהקב"ה הבטיח ליעקב, כמ"ש¹³³⁸ "ואתה אמרת היטב איטיב עמך", וכמו"כ עשה הקב"ה עמו כמה חסדים שלא הבטיח עליהם; משא"כ כאשר רבינו הזקן מביא ענין זה בנוגע לחסדים שהיו בגאולה די"ט כסלו – הרי כיון שאז לא היו הבטחות מיוחדות, אזי מתאים רק חלקו הראשון של הפסוק: "קטנתי מכל החסדים", ולכן לא מזכיר רבינו הזקן את ענין "האמת".

טואבל עפ"ז נשארת עדיין השאלה – שלא הי' לו להזכיר גם תיבת "ומכל"?

טזאך הענין הוא – שלאמיתתו של דבר יש הבטחה לכל אחד

יז305
מישראל, שאם רק ילך בדרך התורה והמצוה, "בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם"¹³³⁹, אזי יומשכו כל ברכותיו של הקב"ה.

יחואם הדברים אמורים בנוגע לכל אחד מישראל שהולך בדרך התורה והמצוה – הרי עאכו"כ בנוגע ליהודי שנמצא במעמד ומצב שלא שייך שתתערב אצלו איזו פני':

יטאיתא בגמרא¹³⁴⁰: "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני וכו'" (ש"מתכוין אף להנאת עצמו"), שבאופן כזה יכול להיות לפעמים שלא תתקיים ההבטחה;

כמשא"כ אצל נשיא ישראל, ובפרט כשמוסר נפשו (לא בשביל לימוד התורה לעצמו, שהרי על זה לא היתה התנגדות, אלא) עבור הפצת המעיינות באופן שיגיעו גם ב"חוצה" – לא שייך שיהיו פניות של הנאת עצמו, שהרי אדרבה: עליו להתנתק ("אָפּרייסן זיך") מהלימוד לעצמו שיכול להיות בעמקות הכי גדולה, ולהתחיל ללמוד תורה בכלל ופנימיות התורה בפרט עם יהודי שנמצא ב"חוצה", שאי אפשר ללמוד עמו באותו עומק רוחב ואורך כפי שלומד לעצמו, כך, שלא זו בלבד שלא שייך בזה פני' של הנאת עצמו, אלא אדרבה, שצריך לירד ממדריגתו בלימוד התורה, וללמוד תורה באופן שיהי' מובן גם לתלמיד שנמצא עדיין ב"חוצה".

כאוכיון שכן, הרי בודאי שגם אצל רבינו הזקן הי' ענין של טובות וחסדים שהוצרכו להיות מצד מדת האמת, היינו, מצד הבטחת הקב"ה.

כבאלא, שאין זו הבטחה גלוי' שנתפרשה בתושב"כ בנוגע לפלוני בן פלוני, אלא רק בכללות – "אם בחוקותי תלכו וגו'"11, וכל שאר הבטחות השכר על קיום התורה ומצוותי'.

כגולכן, לא מסתפק רבינו הזקן בחלקו הראשון של הפסוק, "קטנתי מכל החסדים", אלא מוסיף גם תיבת "ומכל" (התחלת הענין ד"מכל האמת") – כיון שאצל כל אחד מישראל, ובפרט אצל נשמה כללית שעוסקת בטובת הזולת, ישנו (לא רק ענין החסדים, אלא) גם הטובה שעושה הקב"ה מצד ההבטחה שהבטיח, שנקרא בלשון תרגום בשם "טבוון", ובלשון הקודש בשם "אמת"; אבל, כיון שהי' זה בעולם של העלם (ולא כפי שנתפרש בגלוי אצל יעקב), לכן הביא רבינו הזקן ענין

כד306
ה"אמת" ברמז בלבד – רק התחלת הענין: "ומכל", ולא כתב תיבת "האמת" בפירוש.

כהעד כאן – מה שאפשר לפרש בפשטות בדברי רבינו הזקן שמביא מספר מדוייק של תיבות, לא פחות ולא יותר: "קטנתי מכל החסדים ומכל גו'".

כוה. וע"פ האמור כמ"פ שכל ענין שבתורה מהוה הוראה (תורה מלשון הוראה¹³⁴¹) לכאו"א, ובפרט כשמדובר אודות אגרת-קודש שנכתבה מלכתחילה לשם הוראה, כפי שמסיים רבינו הזקן אגה"ק זו בהוראה לכאו"א בדורו, ועד"ז לאלו שילמדו אגה"ק זו בדורות שלאחריו, שהרי "דברי צדיקים קיימים לעד"¹³⁴² – הרי מובן שענין זה מהוה הוראה לכאו"א:

כזידוע פתגם רבותינו נשיאינו¹³⁴³, שכשם שאין לטעות ולהגדיל מעלת עצמו, כך גם אין להקטין אותה, שכן, א' הדרכים של הלעו"ז היא – להפיל יהודי ביאוש, ולומר לו שלא יוכל לנצח במלחמת היצר שבתוכו, ועד"ז בנוגע למלחמה נגד המניעות והעיכובים שישנם בעולם על לימוד התורה וקיום המצוות, ובפרט ב"חוצה". וכיון שהעמידה נגד פיתויי היצר דורשת מלחמה קשה וכבדה – צריך יהודי לידע מעלותיו, התוקף והחוזק שיש לו למלא את שליחותו של הקב"ה, מבלי הבט על כל הקשיים.

כחוהרי המעלה הכי גדולה שיכולה להיות היא – הא גופא שיהודי יודע שהוא שלוחו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכפי שמביא רש"י בפירושו על התורה¹³⁴⁴: "משל הדיוט אומר, עבד מלך מלך .. קרב לגבי דהינא ואידהן".

כטולכן, בטוח כל אחד מישראל, שלא זו בלבד שהקב"ה עושה עמו חסדים, אלא ישנם גם הענינים שהקב"ה מוכרח לעשותם, כביכול, כדי לקיים את ההבטחה שהבטיח, שזהו ענין "האמת", "אמתת דבריך .. שהבטחתני".

לוענין זה נותן לו כח לעמוד נגד יצרו ולנצחו, ולהתגבר על

לא307
ההעלמות וההסתרים שישנם בעולם, מלשון העלם¹³⁴⁵ (והסתר), ועד שיקיים מתוך שמחה וטוב לבב את השליחות של הפצת המעיינות חוצה – שעל זה מסר בעל השמחה והגאולה את נפשו, עד שניצח ביום הגאולה י"ט כסלו, ונמשך אח"כ מידי שנה בשנה,

לבובפרט כשמתאספים יחד כמה עשיריות מישראל, אשר, "אכל בי עשרה שכינתא שריא"¹³⁴⁶, "אף שאינם מדברים בדברי תורה"¹³⁴⁷, ועאכו"כ בהתוועדות לשם התעוררות והחלטות טובות בעניני תומ"צ – הרי בודאי שישנו סיוע מלמעלה, כמה פעמים ככה, למלא את השליחות לעשות לו ית' דירה בתחתונים¹³⁴⁸, מתוך גאולה וחירות אמיתית, עדי יקויים היעוד וההבטחה שתהי' הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

לג* * *

לדו. בין הסיפורים הקשורים עם הגאולה, ישנם גם סיפורים שאירעו ביום הגאולה, י"ט כסלו, בפעם הראשונה, בשנת תקנ"ט, שחלקם נדפסו כבר, וחלקם – בלקוטי דיבורים מרבינו נשיאנו.

להומסופר שם¹³⁴⁹: "הגאולה היתה בעת תפלת מנחה, ואותן הג' תפלות של אותו המעת-לעת היו עמדו הבעש"ט והרב המגיד (שי"ט כסלו הוא יום ההילולא שלו) נשמתם עדן".

לוז. והענין בזה:

לזאע"פ שהגאולה היתה בשעה מסויימת ביום, וכנ"ל שהגאולה היתה בעת תפלת מנחה – הרי היא קשורה עם כללות היום, כפי שכותב רבינו הזקן, בעל הגאולה, באגרת שלו¹³⁵⁰, אודות יום הגאולה: "יום יט כסלו, יום ג' שהוכפל בו כי טוב, יום הלולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע", והרי ענינים אלו – הן יום ג' שהוכפל בו כי טוב, והן יום ההילולא של הרב המגיד – שייכים לכל המעת-לעת, וטעם הדבר – דכיון ש"מקצת היום ככולו"¹³⁵¹, נעשה כל היום "יום הגאולה", ולכן, בכל המעת-לעת היו ענינים הקשורים עם הגאולה.

לח308
וכיון שהקטרוג, ובמילא גם הגאולה, היו קשורים עם הפצת מעיינות תורת החסידות של הבעש"ט והמגיד – הרי זה ע"ד שמצינו בגמרא¹³⁵² שא' האמוראים אמר שלעתיד ("כי שכיבנא") יצא ר' חייא¹³⁵³ לקראתו, כיון שלמד תורתו, ועד"ז בנדו"ד, שכיון שאצל רבינו הזקן הי' הענין ד"עולמך תראה בחייך"¹³⁵⁴, הנה אלו שעבור תורתם מסר את נפשו – הבעש"ט והמגיד – היו עמו; אלא, שבהיותו בגלות במאסר, לא הי' הדבר בגלוי במשך כל הימים כולם, אבל ביום הגאולה, הנה במשך המעת-לעת היו עמו הבעש"ט והמגיד בגילוי.

לטוענין זה הי' ב"הג' תפלות של אותו המעת-לעת":

מובהקדם מה שמצינו אצל נשיאי ישראל, שגם בהיותם בעולם האמת, היו יכולים לבוא ולהיות ביחד עם נשמות בגופים, כדאיתא בספר חסידים¹³⁵⁵ – מיוסד על סיפור הגמרא¹³⁵⁶ – אודות רבי, שלאחרי הסתלקותו הי' בא לביתו במעלי שבתא, ועורך קידוש כו' (וכידוע אריכות הפלפול בזה¹³⁵⁷ – איך מתאים הדבר ע"פ הלכה, שלאחרי הסתלקותו יוכלו להיות אצלו ענינים הקשורים עם קיום התומ"צ בעוה"ז הגשמי).

מאאמנם, כדי שנשמה בגוף תוכל להיות ביחד עם נשמות מעולם האמת, יש צורך שתהי' במעמד ומצב מיוחד, שבו יש עילוי לא רק לנשמה, אלא גם לגוף.

מבובכללות במשך היום הרי זה בזמן התפלה – כי, התפלה נקראת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"¹³⁵⁸, וכמבואר הפירוש בזה¹³⁵⁹, שע"י התפלה מעלים גם את בחי' "ארצה" עד שמגעת "השמימה", וכיון ש"שמים" ו"ארץ" אצל איש ישראל הם הנשמה והגוף¹³⁶⁰, נמצא, שבזמן התפלה מתעלה גם הגוף ("ארצה") למדריגת הנשמה ("השמימה"), ולכן, ע"פ דין צריך להיות הגוף הגשמי בזמן התפלה "כעבדא קמי מרי'"¹³⁶¹, והיינו, שלא זו בלבד שהנשמה עומדת במעמד ומצב ד"דע לפני מי אתה עומד"¹³⁶², אלא ענין זה צריך לפעול גם על הגוף, עד שניכר בו שעומד

מג309
"כעבדא קמי מרי'", ככל פרטי ההלכות שהובאו בשו"ע¹³⁶³ בנוגע לאופן עמידת אברי הגוף.

מדוזהו הטעם שבזמני התפלות של אותו המעת-לעת היו הבעש"ט והרב המגיד יחד עם רבינו הזקן.

מהובזה גופא מדגישים שמדובר אודות "הג' תפלות" – כי, נוסף על הצד השוה שבכל התפלות, יש בכל תפלה מעלה מיוחדת לגבי שאר ב' התפלות, וזהו ש"אותן הג' תפלות של אותו המעת-לעת היו עמדו הבעש"ט והרב המגיד", היינו, שהמעמד ומצב המיוחד אצל רבינו הזקן שהיו עמו הבעש"ט והרב המגיד, הי' לא רק בנוגע לצד השוה שבכל התפלות, אלא גם בנוגע למעלה המיוחדת שבכל תפלה לגבי שתי התפלות האחרות.

מוח. וע"פ האמור לעיל (ס"ה) – הרי גם ענין זה מהוה הוראה לכל אחד בעבודתו:

מזובהקדמה – שגם כאשר מדובר אודות ענין נעלה שאינו מרגיש אותו, הרי הידיעה שזוהי האמת פועלת שתהי' העבודה בנקל יותר, בידעו שהוא מתייגע ושואף להגיע ולראות דבר שישנו במציאות, אלא שיש אצלו מסך, העלם והסתר, שאינו מניח לו לראות את הדבר, ועליו רק לבטל את ההעלם וההסתר, הדבר המונע.

מחועד"ז בנוגע להוראה מענין הנ"ל:

מטצריך לידע, שכיון שזהו יום הגאולה, הנה כאשר ישנו הענין ד"נזכרים"¹³⁶⁴, "לחיות" ("איבערלעבן") זאת כדבעי, אזי יכולים להימשך אליו – יחד עם ענין הגאולה של רבינו הזקן, בעל השמחה והגאולה – גם הענינים של הבעש"ט והרב המגיד, בכל הג' תפלות של המעל"ע, הן בתפלת מעריב, הן בתפלת הבוקר, והן בתפלת המנחה.

נט. ובפרטיות יותר – בנוגע לכל א' מג' התפלות:

נאבתפלת מעריב יש מעלה מיוחדת, שפועלת עוד יותר מאשר תפלת הבוקר ותפלת מנחה – אע"פ שע"פ הלכה "תפלת ערבית רשות"¹³⁶⁵,

נב310
ואילו תפלת הבוקר ותפלת מנחה הם חובה – להיותה התפלה הראשונה במשך היום.

נגובהקדים – שאצל בנ"י הסדר הוא ש"היום הולך אחר הלילה"¹³⁶⁶, והיינו, שהתחלת היום היא מהלילה.

נדוזהו החידוש של תפלת ערבית – שזוהי הפעם הראשונה (התחלה ראשונה) ביום שיהודי בוקע ("ברעכט-דורך") את גשמיות העולם, שבעוה"ז הגשמי יוכלו להתפלל להקב"ה ולפעול ע"י התפלה כל הבקשות שמבקשים בתפלה: מברך השנים ורופא חולים וכיו"ב.

נהומובן גודל החידוש שבדבר – שהרי העולם קשור עם חוקי הטבע שהטביע הקב"ה בעולם, כמ"ש¹³⁶⁷ "זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף גו' לא ישבותו", ואעפ"כ, יש בכחו של יהודי, שכאשר מתפלל תפלתו ומבקש צרכיו לפני הקב"ה, ה"ה פועל היפך הטבע – החל מ"חונן הדעת", ועד לכל הבקשות שבתפלה – שלולי התפלה, מצד הטבע בעצמו, היו באופן אחר, וע"י תפלתו משתנה הטבע.

נווכאמור – ההתחלה ופריצת הדרך בענין זה היא בתפלת מעריב.

נזולאחרי כן באה המעלה שבתפלת הבוקר – שלא זו בלבד שהיהודי עצמו מתפלל באריכות, אלא הוא פועל את ענין התפלה ("ער מאַכט דאַווענען") בעולם כולו:

נחתפלת מעריב – עיקרה עבודת ישראל, ואילו שאר הענינים הם בקיצור נמרץ, ואילו בתפלת הבוקר – ישנה כל האריכות שב"פסוקי דזמרה", שתוכנם, שכל העולם מתפלל ומזמר ומשורר להקב"ה, ועד שכבר בהתחלת התפלה, "הודו לה' קראו בשמו", אומרים מיד: "הודיעו בעמים עלילותיו"¹³⁶⁸; ואילו כאשר יהודי מגיע כבר לתפלה שלו – הנה תפלת שמו"ע היא החלק הקטן בכמות לגבי אריכות התפלה לפנ"ז.

נטוכללות החידוש שבתפלת הבוקר – שפועלת וחודרת בכל ד' השליבות של ה"סולם" (כדברי הגמרא במסכת ב"ב¹³⁶⁹ שהמדידה של סולם היא שיש לו "ארבעה חווקין"), שכן, בתפלת הבוקר ישנם כל ד' השליבות בשלימות, כפי שנימנו בספרי הקבלה¹³⁷⁰, וכמובן גם מפשטות

ס311
פירוש המילות פרטי החילוקים של ד' חלקי התפלה, מהודו עד לאחרי שמו"ע.

סאונמצא, שבתפלת הבוקר נפעלת חובת האדם – שהרי הנשמה ירדה למטה בכדי לפעול על העולם שהעולם יתפלל להקב"ה, שעי"ז נעשה העולם משכן ומקדש לו ית', בדוגמת המשכן וביהמ"ק – "משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן"¹³⁷¹ – עליו נאמר¹³⁷² "ושכנתי בתוכם".

סבולאחרי כן ישנו החידוש של תפלת המנחה:

סגאיתא בספרי מוסר ובארוכה בספרי חסידות¹³⁷³, בביאור מארז"ל¹³⁷⁴ "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה", שהחידוש של תפלת מנחה הוא להיותה באמצע היום, כאשר האדם נמצא עדיין בעיצומו של הלהט ("אין מיטן קאָך") של עבודת היום.

סד– תפלת מעריב היא לאחרי סיום עבודת היום, כאשר אינו עוסק עוד בעניני העולם, ונמצא בד' אמותיו; ותפלת הבוקר היא קודם שיוצא לעסוק בעניני העולם, שהרי הדין הוא שקודם התפלה אסור לעסוק בעניני העולם¹³⁷⁵, אלא יש להתחיל את היום בעבודת התפלה.

סהוכיון שכן, הרי מובן שעדיין לא פעל בעצמו חידוש גדול שיוכל לעמוד "כעבדא קמי מרי'" ולהתפלל לפני הקב"ה – כי, תפלת ערבית היא לאחרי שנסתיימה עבודת היום, ותפלת הבוקר היא לפני שהתחילה עבודת היום, כך, שעבודת היום בל"ט מלאכות דעובדין דחול, אינה מבלבלת לתפלות אלו.

סוואילו תפלת מנחה, תפלת הצהריים, זמנה באמצע היום – סתם יום, שאינו יום השבת או ימים טובים, שהם מועטים בכמות, אלא ששת ימי המעשה, שבהם צריכה להיות ההתעסקות "בכל אשר תעשה"¹³⁷⁶, כדברי המכילתא¹³⁷⁷ ש"זו מצות עשה", שאז מתעסקים בעניני העולם, כל אחד לפי מצבו ומעמדו, ובאמצע, מביט בשעון ורואה שעכשיו יש מנין בביהכנ"ס ועליו להתפלל מנחה בציבור, ואז מנתק את עצמו מכל עסקיו

סז312
והולך לביהכנ"ס כדי להתפלל להקב"ה בציבור, ולאחרי תפלת המנחה חוזר לעבודה של ששת ימי המעשה.

סחוזהו החידוש שבתפלת מנחה לגבי תפלת מעריב וגם לגבי תפלת הבוקר – שיהודי יכול להיות לומד תורה ומקיים מצוות ועוסק בעבודת התפלה, ולעשות כל ענינים אלו בשלימות, וגם כאשר נמצא באמצע העבודה בעניני העולם, הרי הוא מפסיק באמצע ומתפלל באופן כמו שלא היתה אצלו עבודה קודם לזה ולאחרי זה,

סט– ואדרבה: העובדה שמקודם לכן התייגע בעבודה מוסיפה אצלו בתפלה, דכיון שראה בעבודתו השגחה פרטית כו', אזי תפלתו היא מעומק הלב יותר, ומגעת למעלה מעלה, וממשכת ברכת ה' עד למטה מטה –

עולאידך, אין זה מנתק אותו לגמרי מהעולם, אלא לאחרי התפלה בכחו לחזור ולעסוק בעניני העולם, ובאופן שיהי' ניכר שעושה זאת יהודי שכבר התפלל מנחה, ונמצא במעמד ומצב נעלה יותר מכמו שהי' קודם שהתפלל תפלתו.

עאי. ובכל ענינים אלו – ישנו הסיוע של רבותינו נשיאינו, ע"י רבינו הזקן, בעל השמחה והגאולה, וביחד עמו – המגיד והבעש"ט.

עבוענין זה ממשיכים מי"ט כסלו בימי כל השנה כולה, למטה מעשרה טפחים, שתהי' שנה טובה ומבורכת,

עגובלשון רבינו נשיאנו¹³⁷⁸: "לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו" (היינו, שנמשך גם באופן של "חותם", שכאשר "נחתום בטבעת במלך" אזי "אין להשיב"¹³⁷⁹),

עדברוב הצלחה וברכה וישועה וגאולה, מנפש ועד בשר.

עה* * *

עויא. בנוגע לגאולה די"ט כסלו, כמסופר כל פרטי המאסר והגאולה והתוצאות שלאח"ז – דרוש ביאור: כיון שמדובר אודות מאורע שאירע לפני קס"ח שנים, הרי לכאורה אין מקום בשכל "לחיות" ("איבערלעבן") זאת בכל שנה ושנה?!

עזובדוגמת זה נשאלת השאלה על כל עניני מועדי השנה הקשורים עם מאורעות שאירעו לפני שנים רבות.

עח313
בשלמא בנוגע לענינים שנעשים ע"י בני אדם באופן הסכמי – הרי זה ענין של זכרון בלבד, ואין ראי' והוכחה שצריך "לחיות" זאת באותו אופן כפי שהי' בפעם הראשונה, או לכל-הפחות מעין זה ובדומה לזה; אבל כאן מדובר אודות מועדים שנקבעו (לא ע"י הסכמת בני-אדם, אלא) ע"פ התורה והמצוה, וכיון שהתורה נקראת "תורת אמת", הנה כאשר התורה דורשת מיהודי לעשות דבר מסויים, אין הכוונה שיעשה זאת כאילו האמת היא כן, אלא כיון שהתורה דורשת זאת, הרי זה סימן שהדבר מצד עצמו הוא אמת, אלא שהוא צריך לעשות את החלק שלו, התלוי בו, שענין זה יהי' חלק מחייו.

עטוכמו בנוגע למתן-תורה, שאז ניתנו כללות התומ"צ – הנה גם כאשר יהודי לומד תורה עכשיו, בהיותו אלפי שנה לאחרי היום של מ"ת, ובמקום אחר, שבכל הפרטים הוא להיפך ממדבר סיני, דורשת ממנו תורת-אמת, ש"מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע"¹³⁸⁰.

פומזה מובן, שכשם שהדברים אמורים בנוגע למ"ת וכללות התורה, כן הוא גם בנוגע לפרטי התורה, שכל פרט של תורת-אמת מוכרח להיות כולו אמת.

פאוכשם שהדברים אמורים בנוגע לימים טובים הכתובים בתושב"כ או האמורים בתושבע"פ, כן הוא גם בנוגע ליום שנעשה בו נס לרבו, ועאכו"כ נשיא של כל ישראל, ובפרט כשרואים שהתוצאות של הגאולה ניכרים בכל מקום ובכל זמן – הרי בודאי שע"פ תורה יש לקבוע זאת "למועד תמידי בישראל" (כלשון הידוע של בעל הגאולה¹³⁸¹), וכיון שזוהי דרישה של תורת-אמת, בהכרח לומר שהדבר יכול להתקיים ע"י כאו"א, כיון שזוהי האמת.

פביב. והענין בזה:

פגכשם שהגאולה באה לאחרי המלשינות וכו', באופן ד"לפום צערא אגרא"¹³⁸², כדי שתהי' שמחת הגאולה "כיתרון האור מן החושך"¹³⁸³, כך גם עתה – אע"פ שכבר היתה הגאולה, וכבר הי' הפס"ד של ב"ד של מעלה שתהי' יד החסידים על העליונה (כפי שנדפס בארוכה ברשימת רבינו

פד314
נשיאנו¹³⁸⁴) – יש אצל כאו"א בעניניו כמה סיבות, העלמות והסתרים, הן בעולם שמסביבו והן בו בעצמו, שעומדים מנגד, ורוצים להפריע ולמנוע ממנו לעסוק בהפצת היהדות בכלל ובהפצת המעיינות בפרט, ע"ד עניני המלשינות כו' שהיו אז.

פההוא מרגיש בעצמו שלא תמיד קל לו לעשות את הענינים שיודע בעצמו שצריך לעשותם, ועאכו"כ שישנם קשיים למלא ענין שמישהו אחר אומר לו שצריך לעשותו, אבל אצלו אין עדיין רגש זה, ולכן אינו רוצה לקבל על עצמו שליחות זו, כל זמן שלא יתקבל הדבר לגמרי בשכלו ובהרגש לבו, ובינתיים, יכול להחרב רח"ל אחד מישראל, משפחה בישראל או סביבה שלימה בישראל.

פומשמעותו של מצב כזה הוא – שאוסרים את הנפש האלקית בבית-האסורים, באופן שאינה יכולה לזוז ממקומה, כיון שנפש הבהמית נעשית בעה"ב עלי', ואינה מניחה לה לעשות כרצונה.

פזוכיון שכן, הרי יש צורך בענין של גאולה, ובאופן שרבינו הזקן כותב באגה"ק¹³⁸⁵ בנוגע לגאולתו – ש"הפליא הוי' לעשות בארץ", עד ש"ראו כל אפסי ארץ", שכולם מודים שמבטלים את הטבע, ויוצאים לחפשי, כדי להפיץ תורה ומצוותי'.

פחיג. אבל בשביל זה נדרשת ממנו עבודה – שלא יתפתה לחשוב שההעלמות וההסתרים שמצד הנפש הבהמית הם מציאותו האמיתית (ה"אני" האמיתי שלו), ואילו הפצת התומ"צ היא שליחות ממישהו אחר – שהרי המציאות היא להיפך:

פטהרמב"ם פוסק בהלכות גירושין¹³⁸⁶, שכל אחד מישראל, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, רוצה לקיים מצותו של הקב"ה.

צוהרי אחת המצוות הכי גדולות – "כלל גדול בתורה" – היא: "ואהבת לרעך כמוך"¹³⁸⁷, שלכן, כל מה שהוא יודע אודות תומ"צ, עליו להשתדל שכל אחד מישראל ידע לכל-הפחות כפי שהוא יודע,

צאוכיון שבמצוה זו חייב כל אחד מישראל, גם הגדולים שבהם, הרי הם צריכים להשתדל שהידיעה שלהם בתורה וההידור שלהם בקיום

צב315
המצוות – "כמוך" – תגיע לכאו"א מישראל, שאז יקויים היעוד "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"¹³⁸⁸, באופן ש"כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"¹³⁸⁹.

צגהאמת היא – שכל יהודי הוא בן אברהם יצחק ויעקב,

צדהחל מ"אברם העברי"¹³⁹⁰ (ועד"ז בנוגע ליצחק ויעקב), כפירוש חז"ל¹³⁹¹ "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד", והיינו, שהי' אחד ויחידי – "אחד הי' אברהם"¹³⁹² – נגד כל העולם,

צהולא זו בלבד שלא התפעל מהעולם, אלא עוד זאת, ש"ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם"¹³⁹³, וכדברי הגמרא¹³⁹⁴ "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב" [ולהעיר מהכלל¹³⁹⁵ בנוגע לדרשה ד"אל תקרי", שאין הכוונה שנשאר רק פירוש אחד, אלא שניהם אמת. ועד"ז בנדו"ד: "ויקרא גו'", שאברהם קרא והכריז כל כך עד ש"ויקריא"], שהעולם עצמו התחיל להכריז אודות הקב"ה שהוא "א-ל עולם", ועד באופן ש"אין עוד מלבדו"¹³⁹⁶,

צווכיון שהוא בן אברהם (יצחק ויעקב), הרי "מעשה אבות סימן לבנים"¹³⁹⁷, ו"בן" הוא יורש, ועד שהיורש עומד במקום המוריש (כדברי הגמרא במסכת ב"ב¹³⁹⁸), והיינו, שזוהי אותה מציאות שהיתה מקודם לכן, כך, שמציאותו של כל אחד מישראל היא המציאות של אברהם, ולכן אינו מתפעל מכל העולם, אפילו כשנראה לו שכל העולם כולו הוא מעבר השני.

צזואז זוכה גם להצלחה – שכשם שהי' אצל אברהם, שאף שההתחלה היתה באופן ש"כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד", הנה לאחרי כן מלך אברהם עליהם (כמסופר בחומש¹³⁹⁹), ועד ש"וירש (זרעו) את הארץ" (כמ"ש בנבואת יחזקאל64), כך נעשה גם אצל כל אחד מישראל, שיורש את הארץ – שכובש תחילה את הארץ שלו, רמ"ח

צח316
אבריו ושס"ה גידיו, "עיר קטנה זה הגוף"¹⁴⁰⁰, ואח"כ כובש את חלקו בעולם, היינו, שנעשה בעה"ב על עניני העולם השייכים אליו,

צטועד שמתקיימת הנבואה ד"וירש את הארץ" כפשוטה – שבנ"י כובשים את ארץ ישראל כולה, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

ק* * *

קאיד. י"ט כסלו נקרא בשם "מועד תמידי"53, ונקרא גם בשם "ראש השנה"¹⁴⁰¹, היינו, שהוא כמו הראש על כל השנה, שכוללת זמנים שונים, ובמילא גם מצבי-רוח שונים, כולל ובמיוחד בנוגע למעמד ומצב של בנ"י, ועליו להחיות ולהנהיג ולהורות את הדרך בכל יום ויום, הן בימי השמחה והן בימים של היפך השמחה ח"ו, הן ביום והן בלילה, הן בגשמיות והן ברוחניות.

קבומזה הוכחה וראי' ברורה בנוגע לענינה של תורת החסידות (שי"ט כסלו הוא המועד תמידי ור"ה שלה):

קגתורת החסידות היא לא רק דרך מסויימת כיצד ללמוד תורה, ולא רק הוראת דרך בצוק העתים כו', כידוע שכיון שבנ"י היו אז במצב ירוד, מצד הרדיפות והגזירות כו', וכתוצאה מזה היו קשיים בהעמקה בלימוד התורה ובהידור בקיום המצוות, ולכן הי' צורך להורות דרך שגם בצוק העתים (הן מצד הזמן והן מצד המקום) יכולים לילך במסילה העולה בית א-ל, עד למעמד ומצב ד"ראשו מגיע השמימה";

קדענינים אלו ישנם אמנם בתורת החסידות, אבל לא זהו עיקרה של תורת החסידות, שכן, ענינים אלו קשורים עם מעמד ומצב מסויים, חוג מסויים, סביבה מסויימת וכו', ואילו כשמדובר אודות "ראש" של כל ימי השנה ושל כל הענינים, עכצ"ל שזהו ענין כללי הרבה יותר¹⁴⁰².

קהטו. ויובן מהלשון המובא באגה"ק של הבעש"ט¹⁴⁰³ בנוגע לתורתו, תורת החסידות (כולל גם כפי שנמשכת ובאה בתורת חסידות חב"ד, ר"ת חכמה בינה דעת, באופן של הבנה והשגה) – "יפוצו מעינותיך חוצה":

קוענינו של מעיין – עם היותו טיפין טיפין, שהרי רוב המעיינות הם באופן שבתחלתן (ששם הוא עיקר דין המעיין) אין ריבוי מים בכמות,

קז317
אלא רק מעט מים, הרי מי המעיין הם "מים חיים"¹⁴⁰⁴ שאין להם הפסק, ולכן, לאחרי משך זמן, הנה ממיעוט הכמות של מי המעיין באופן של טיפין טיפין, נעשה נהר שוטף, עד שעולה על כל גדותיו, ועד שכתוצאה מזה – "הרוה את הארץ והולידה והצמיחה"¹⁴⁰⁵, והיינו, שכח הצמיחה שהוא בהעלם בארץ, מתגלה ע"י המים (מי הברכה) שמרווים את הארץ, ועי"ז נעשית הצמיחה כמה פעמים ככה, שמגרעין אחד צומח אילן גדול עושה פירות, ומחטה ושעורה אחת נעשית צמיחה "מאה שערים", כיון ש"ויברכהו ה'"¹⁴⁰⁶.

קחוכל זה מתחיל מהמעיין – שהרי גם מי הגשמים (שאודותם מדובר בפסוק "הרוה את הארץ גו'") באים ממי אוקיינוס, דהיינו, ממים של מטה¹⁴⁰⁷, מי הנהרות, שעולים למעלה ואח"כ יורדים למטה ע"י הגשמים, והרי התחלת מי הנהרות הוא מהמעיין.

קטומזה מובן, ש"מעיין" אינו ענין פרטי הקשור עם צמיחה פרטית של אילן פרטי בשדה פרטי, אלא בו תלוי' כל המציאות של נהר גדול שעל ידו נעשה כללות ענין ההולדה והצמיחה בארץ.

קיובשם זה – "מעינותיך" – נקראת תורת החסידות, וההדגשה בזה היא – שלא זו בלבד שמי המעיינות באים ל"חוצה", אלא שהמעיינות עצמם צריכים להיות ב"חוצה".

קיאטז. וענינו בנמשל:

קיבלכל יהודי (ולכל אדם בכלל) נתן הקב"ה כחות וכשרונות ואפשרויות כו', וכדברי הגמרא¹⁴⁰⁸ ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", אלא כדי שינצל אותם – באופן של טוב וקדושה (ולא להיפך ח"ו, שהרי "מפי עליון לא תצא הרעות"¹⁴⁰⁹) – במילואם, שלא ישאר אפילו פרט א' בלתי מנוצל (לבטלה).

קיגאך יכול להיות שהכחות והאפשרויות ישארו ח"ו באופן של שינה, או שינוצלו ללא חיות וזריזות כו'.

קידובענין זה היא פעולת תורת החסידות – שכל ענין שבתורה יהי' באופן של "מים חיים", מי מעיין, והיינו, שאע"פ שכבר לומד את התורה במשך כו"כ ימים, שבועות, חדשים ושנים, הנה לא זו בלבד שאין זה

קיה318
כדיוטגמא ישנה, כי אם כחדשה¹⁴¹⁰, בכ"ף הדמיון, אלא עוד זאת, שיהי' זה כמו "מעיין", שגם בהיותו בן מאות ואלפי שנים, הנה הטיפה שנובעת מהמעיין היום, יש בה את כל התכונות והדינים של מעיין, "מים חיים", ועד שבכל טיפה ישנו כל ענין המעיין, שלכן מטהר המעיין בכל שהוא¹⁴¹¹.

קיוובאופן כזה צריך להיות לימוד התורה – "אין מים אלא תורה"¹⁴¹² – שכל ענין שלומד בתורה, הן בלימוד הפשט, רמז, דרוש או סוד, גם אם הוא קטן בכמות, ואפילו אות אחת בתורה – יהי' זה מעיין שלם, כך, שאם רק יתייגע ("יגעתי"¹⁴¹³) כדבעי, תהי' מזה נביעה של נהר גדול, מלא על כל גדותיו.

קיזומלימוד התורה הרי זה נמשך גם בהליכותיו בעולם – "אסתכל באורייתא וברא עלמא"¹⁴¹⁴:

קיחיש אמנם כאלו שאומרים לו: הרי העולם עומד כבר ריבוי שנים, הרבה לפני שנולדת, ו"אתם המעט מכל העמים"¹⁴¹⁵, וא"כ, כיצד אתה לוקח על עצמך לשנות את העולם ולהעלותו לדרגא נעלית יותר מכמו שהי' עד עתה, בה בשעה שישנם ענינים מנגדים שלא תוכל להתמודד עמהם.

קיטאבל אעפ"כ, יודע הוא שיש לו שליחות מהקב"ה, שנטע בו כחות מיוחדים, בדוגמת כח הצמיחה שנטע הקב"ה בארץ, כך, שאפילו כשמדובר אודות מדבר שממה ח"ו, הנה אם רק יש אצלו "מעיין מים חיים", ולא יחביא אותו, אלא יביא את המעיין עצמו – החיות וההתלהבות והחום – ל"חוצה", לחלקו בעולם, בעניני העולם, אזי סוכ"ס יצליח לפעול בעולם להיות במעמד ומצב שירווה מ"מים חיים",

קכ"והולידה והצמיחה" – שכל הדברים שטמונים ומכוסים בעולם, מבלי לדעת עד כמה הם יקרים גדולים ועמוקים, יציצו ויצמחו ויגדלו, ויומשכו לכאו"א, כראוי לארץ טובה ומבורכת "ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת"¹⁴¹⁶.

קכאוכאמור, עניינו של מעיין הוא – שלא נוגע בו ענין הכמות; העיקר הוא – הקשר עם המקור שממנו נובע המעיין, שלא יהי' נפסק ממקורו. וכן הוא בנמשל – שכאשר יהודי קשור עם הקב"ה, שהוא

קכב319
"מחי' חיים"¹⁴¹⁷, מקור כל החיים, אזי יש ביכלתו ע"י מעשה אחד ופעולה אחת להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו (כפי שפוסק הרמב"ם¹⁴¹⁸ הלכה למעשה), ולהמשיך ברכת ה' – "והולידה והצמיחה".

קכגיז. וזהו ענינה של תורת החסידות – שמגלה ופותחת אצל כל אחד מישראל שיודע אודות האוצרות האין-סופיים שטמונים בפנימיותו, שהם בדוגמת ה"מעיין",

קכדויודע שיש לו שליחות מהקב"ה – וכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"¹⁴¹⁹, נותן הוא תחילה את האפשרויות, שאם רק ירצה, יוכל למלא את השליחות – להביא את המעיין לידי גילוי, וגם להביאו ל"חוצה", שיהי' שם באופן של הפצה ("יפוצו"), לאורך ולרוחב ולעומק, לכל הששה קצוות,

קכהעדי קיום היעוד – שבו חותם הרמב"ם ב"משנה תורה" הלכות תשובה וגם הלכות מלכים, בתיאור פעולת משיח לתקן את העולם – "מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"60.

קכו* * *

קכזיח. כדי לבוא ל"חוצה" ולמלא שם את השליחות, יש צורך שיהי' מושג וידיעה מה נעשה ב"חוצה" – בעולם, שבו צריך יהודי למלא את השליחות לפעול שהעולם יהי' דירה לו ית', עולם שיהי' בנוי ונשלט ע"פ צדק ויושר, טוב וקדושה, ולא להיפך ח"ו.

קכחוכדי לדעת כיצד לפעול זאת – הנה כאשר התורה נותנת שליחות זו, הרי היא נותנת גם את ההוראות, ומספרת מה נעשה בעולם כו'.

קכטוכדרכה של תורה – יש הוראות שניתנו בגלוי בתור ציווי והוראה, כמו "וידבר ה'", "ויאמר ה'", ועד"ז בנוגע לציוויים שבתושבע"פ, ועד לדיני השו"ע; ויש גם כמה הוראות והודעות שבאים באופן של סיפור אודות "מעשה אבות", כדי שילמדו מזה "סימן לבנים", כיצד צריכים להתנהג במעמד ומצב שהוא מעין ודוגמא כפי שהי' אצל האבות.

קלוהיינו, שאף שיודעים שהם רק "בנים", ואינם מגיעים בהכחות וההתמסרות שלהם למעלת האבות, הרי כיון שהאבות התייגעו וסללו והראו את הדרך, הנה "זכות אבות" ו"ברית אבות", ש"לא תמה"¹⁴²⁰,

קלא320
עומדת לבנים שרוצים ללכת בדרך אבותיהם, כך, שמ"מעשה אבות" ניתן כח והוראה, ועד שנמשך במעשה בפועל – ע"י ה"סימן לבנים" – במעשה בנים.

קלביט. אחת ההוראות שניתנו בתושבע"פ באופן של סיפור:

קלגמסופר במדרש תהלים¹⁴²¹ (ובכ"מ¹⁴²²) אודות רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, בהיותו בזמן הגלות, גלות רומי, ששלח את תלמידיו, ר' אמי ור' אסי¹⁴²³, לראות ולבחון את הנעשה בעיירות ישראל, מה צריך לפעול כו'. ובבואם לאחת העיירות, שאלו וביקשו שיראו להם את שומרי העיר, "נטורי קרתא", וכאשר הציגו בפניהם את אנשי החיל שהיו ממונים על שמירת הסדר והבטחון של העיר, אמרו ר' אמי ור' אסי: "אלין (אלו הם) נטורי קרתא"? – אדרבה: "אלין חרובי קרתא"! – "נטורי קרתא" הם "סופרים ומשנים", מלמדי מקרא ומלמדי משנה, שלומדים עם התינוקות תורת ה', "הה"ד93 אם ה' לא יבנה בית וגו'" (עד כאן סיפור המדרש).

קלדוהרי המדרש – שהוא חלק מתושבע"פ – אינו ספר סיפורים, אלא ככל התורה, שמהוה הוראה לכל אחד מישראל כיצד להתנהג בעניניו, במעמדו ומצבו – הן בנוגע לגוף שלו, "עיר קטנה זה הגוף", והן בנוגע לחוג והסביבה ועד לעיר בישראל, שהקב"ה נתן לו את האפשריות הכחות והזכות להנהיג אותם:

קלהכאשר מדובר אודות החזקת וקיום של סביבה ועיר בישראל, הנה בהשקפה ראשונה ובמושכל ראשון, נראה לו, שאלו ששומרים על הבטחון והסדר כו' הם "נטורי קרתא". ועל זה באה הוראת התורה – שצריך לידע, שלא זו בלבד שהם אינם "נטורי קרתא", אלא אדרבה: הם "חרובי קרתא"; מי הם "נטורי קרתא" – אלו שלומדים מקרא ומשנה עם בנ"י.

קלווהגע עצמך:

קלזכיון שאין סומכין על הנס¹⁴²⁴, הרי יש צורך שיהיו בעיר אלו שתפקידם לשמור על הסדר והבטחון – כפי ציווי התורה: "ונשמרתם

קלח321
מאד לנפשותיכם"¹⁴²⁵, שלכן צריכים להתנהג בדרך הטבע, ולא לסמוך על ענינים שלמעלה מהטבע.

קלטולכן, גם יהודי שמתנהג ע"פ תורה, יכול להיות מונח אצלו ש"נטורי קרתא" הם אלו ששומרים על הסדר והבטחון כפשוטו – שכן, כאשר ר' אמי ור' אסי באו בשליחותו של רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, לחקור ולדרוש אודות מצבה של העיר, הרי בודאי התעניינו וביררו אצל המנהיגים האמיתיים של העיר, ואעפ"כ, כששאלו אצלם מי הם "נטורי קרתא", הציגו את האנשים השומרים על הסדר והבטחון כפשוטו, כפי שנראה בהשקפה ראשונה.

קמועד"ז בנוגע ל"עיר קטנה זה הגוף":

קמאכיון שע"פ דין השו"ע צריך יהודי לשמור על בריאות הגוף, ע"י סדרי האכילה ושתי' וכו', וכל ההנהגות שע"פ טבע – הנה כאשר שואלים אותו מי הם ה"נטורי קרתא" של ה"עיר קטנה זה הגוף", הרי גם יהודי שהוא בן-תורה ("אַ תורה-איד") יכול לענות ש"נטורי קרתא" הם האברים שעל ידם מתבצעת האכילה ושתי', אברי העיכול, שהם מנהלים את כל ה"מכונה" של הגוף באופן שיהי' גוף בריא.

קמבועל זה באה ההוראה מסיפור המדרש אודות ר' אמי ור' אסי שבאו בשליחותו של רבי יהודה הנשיא, ואמרו בשעתן לאנשי העיר שביקרו בה, ואח"כ נעשה חלק בתושבע"פ, בתור הוראה לכאו"א מישראל בכל זמן ובכל מקום – שידעו היכן נמצאים בעולם:

קמגהן אמת שישנו ציווי בתורה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", שלכן צריך להיות זהיר בבריאות הגוף ע"פ דרכי הטבע, וצריך לשמור על הסדר והבטחון של הסביבה והעיר כו';

קמדאבל, אם ההתחלה היא בענין זה, וכאשר שואלים מי הם "נטורי קרתא", לא מזכירים ענינים אחרים, אלא מתחילים עם אכילה ושתי', ושמירה על הסדר והבטחון ע"פ דרכי הטבע – הרי זו גישה שמחריבה ח"ו את העיר כפשוטה, וכן את ה"עיר קטנה זה הגוף".

קמהכאשר אדם סתם, ויהודי בפרט, סבור שהקיום של ה"עיר קטנה זה הגוף" הוא ע"פ חוקי הטבע, אכילה ושתי', טיול ושינה והריוח במסחר וכיו"ב, שענינים אלו נחשבים אצלו ל"נטורי קרתא" – אומרים לו, שאם

קמו322
ענינים אלו קודמים לעניני התומ"צ, טוב וקדושה, הרי זה מחריב את ה"עיר קטנה זה הגוף".

קמזוכמו"כ כאשר סבור שהקיום של החוג והקהילה והעיר הוא עי"ז שישנו שוטר ששומר על הסדר ברחוב, וישנם שומרי העיר ששומרים על הסדר הכללי של העיר, ורק אח"כ יחשוב על ענינים נוספים לצורך קיומה של העיר – הנה ע"י דרך כזו מחריבים את העיר.

קמחאם רוצים שהשוטר, שומר הסדר והבטחון, אכן ישמור מפני האויב שאין להכניסו לעיר, ויכניס את המסייע שחייבים להכניסו לעיר – יש להבטיח שישנו תחילה "חדר" ו"ישיבה" עם מלמדי מקרא משנה וגמרא עד לשו"ע בפועל, שהם "נטורי קרתא".

קמטוכמו"כ אם רוצים שהאכילה ושתי' יהיו לטובת הגוף כפשוטו – צריך להתחיל את היום בתפלה ולימוד, ולעיין בשו"ע לדעת כיצד עליו לאכול ולשתות, וכיצד עליו לנהל את המסחר; ואז, יהיו האכילה ושתי' והמסחר באופן שלא זו בלבד שלא יחריבו אותו, אלא אדרבה – שיבנו אותו. אבל אם יתחיל באכילה ושתי' – אזי יהי' אוכל ושותה כבהמה¹⁴²⁶, שאז, אין זו אכילת בשר סתם, אלא באופן ש"זולל וסובא", שמחריבה את ה"עיר קטנה זה הגוף".

קנוכן בנוגע לעיר כפשוטה: כדי להבטיח שסדרי העיר לא יהיו כמו הסדרים של סדום ועמורה, יש לשלול בשלילה גמורה את ההנהגה ד"רעים וחטאים לה'"¹⁴²⁷, ולכן יש צורך להקדים את ה"נטורי קרתא", אלו שמנהלים את החינוך על טהרת הקודש, שהם מחנכים את מנהיגי העיר, ומחנכים את שומרי העיר שידעו כיצד לשמור על העיר, מפני מי צריך להיזהר, ואת מי צריך להכניס לעיר, שעי"ז נעשה מעמד ומצב ש"ה' גו' יבנה בית" ו"ה' גו' ישמר עיר"93 (כפי שהמדרש מסיים את סיפור המעשה אודות רבי יהודה הנשיא).

קנאכ. וזוהי ההוראה לכאו"א מישראל:

קנבהן אמת שאין סומכין על הנס, ובמילא צריכה להיות ההנהגה באופן ד"אזלת לקרתא הלך בנימוסי'"¹⁴²⁸, היינו, שצריך להתחשב במדה מסויימת במנהגי המדינה, אבל, במה דברים אמורים – אם רק יודע מ"ש בתושב"כ ובתושבע"פ, באיזה ענינים "דינא דמלכותא דינא"¹⁴²⁹,

קנג323
ובאיזה ענינים צריך להתחשב עם חוקות הטבע, ובאיזה ענינים אומרים שבנוגע לבנ"י נאמר¹⁴³⁰ "מאותות השמים אל תחתו", כיון שאינם שייכים ליהודי, ואדרבה, יהודי מושל ושולט על אותות השמים – כאמור לעיל (ס"ט) בנוגע לענין התפלה, שעל ידה נעשה שינוי הטבע, וכמבואר באגה"ק¹⁴³¹ שזוהי המעלה של תפלה אפילו לגבי תורה, שפועלת "לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה".

קנדוענין זה נעשה ע"י היותו בבחי' "מעיין" (כנ"ל בארוכה), שלכן, הנה אע"פ שנמצא וחי בעולם שבו נקבעו ע"י הקב"ה "חוקות שמים וארץ" באופן ש"לא ישבותו"39, וישנו דין שהולכין אחר הרוב, מ"מ, אינו מתפעל כו', כיון שב"מעיין" לא נוגע הכמות, אלא מספיק גם "כל שהוא", ומה שנוגע הרי זה רק ענין החיות, והקישור עם המקור.

קנהוכאשר הולכים בדרך זו, אזי גם בהיותו במעמד ומצב ש"אחד הי' אברהם", אחד ויחיד, מיעוט בכמות, יקויים מ"ש "וירש (זרעו) את הארץ"64, והיינו, שלא זו בלבד שהוא מנצח, אלא אפילו "זרעו", הבנים שאין להם את התוקף של האבות, כי אם "סימן לבנים" בלבד – גם הם יורשים את הארץ.

קנוונוסף על האמור לעיל בתור הוראה כללית בכל השנים, הרי עאכו"כ בנוגע לשנה זו, שהיא "שנת הקהל", שהתחלתה היתה באופן ד"הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו' למען ישמעו ולמען ילמדו גו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"¹⁴³², אזי ישנה נתינת-כח במיוחד שגם יחיד מישראל יש בכחו (אם רק ירצה באמת) לפעול ולשנות לא רק את עצמו ומשפחתו, אלא גם עיר שלימה, כיון שהולך בכחו ובשליחותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן יש ביכלתו לפעול שינוי בעולם – בתכלית השלימות ומתוך שמחה וטוב לבב – להראות שהטבע יכול להיות למעלה מדרך הטבע, ובאופן ש"ראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"¹⁴³³, ועד לקיום היעוד¹⁴³⁴ "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד".

קנז* * *

קנח324
כא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה פדה בשלום נפשי.

קנט* * *

קסכב. כללות הענין דגאולת י"ט כסלו הי' קשור עם המסירת-נפש של רבינו הזקן – כפשטות הענין, שהרי המאסר הי' קשור עם אשמה כזו שהעונש עלי' דרש ענין של מס"נ כפשוטו, ואעפ"כ לא היתה מניעה בדבר כו'. וכדברי הגמרא בסוף מסכת ברכות¹⁴³⁵ בהמשל מדגים: "ומה במקום חיותנו כו' במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה".

קסאמסירת-נפש זו היתה על כמה ענינים, וכפי שמבאר רבינו נשיאנו¹⁴³⁶ שבכללות היתה המס"נ של רבינו הזקן על ג' ענינים, שכולם קשורים גם עם המאסר והגאולה:

קסבענין הא' – מס"נ עבור הקב"ה, שזהו"ע קידוש השם.

קסגענין הב' – מס"נ עבור תורה ומצוות.

קסדוכפי שביאר אז בארוכה, שהמס"נ על תורה ומצוות נחשבת לענין אחד, כי:

קסהלימוד התורה כשלעצמו – הרי "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו"¹⁴³⁷, ובפשטות, שלא מספיק ולא די הלימוד בלבד, אלא צריך להיות לימוד המביא לידי מעשה, היינו, שלאחרי הלימוד יקיימו את הענינים האמורים בתורה.

קסוועוד זאת: כשם שהחיוב דלימוד התורה הוא בכל יום ובכל עת ובכל שעה, כך גם בנוגע למעשים הנדרשים כתוצאה מלימוד התורה, שאע"פ שכמה מהם הם מצוות שהזמן גרמא, כמו המצוות הקשורים עם שבת וכיו"ב, מ"מ, בכללות ההנהגה היום-יומית ובכל פרט בחייו של יהודי צריך להיות ניכר החילוק אם עושה זאת יהודי שלמד תורה על מנת לקיימה, או שחסרה אצלו הוראת התורה בנוגע לכל רגע וכל מאורע בחייו.

קסזוענין זה מתאים עם פס"ד הרמב"ם בהלכות דעות¹⁴³⁸: "כשם שהחכם ניכר בחכמתו .. כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו וכו'", ומונה שם עשרה דברים שאינם שייכים ללימוד כו',

קסח325
ואעפ"כ, צריך להיות ניכר אם עושה אותם חכם או מי שאינו חכם, והרי אצל בנ"י – התורה "היא חכמתכם ובינתכם"¹⁴³⁹.

קסטונמצא, שלימוד התורה כשלעצמו הוא דבר חלקי, ובהכרח שיהי' הלימוד על מנת לעשות, וכאמור, שהדבר צריך להיות ניכר בכל רגע ביום, "בכל דרכיך"¹⁴⁴⁰.

קעועד"ז לאידך – שקיום המצוות לא יכול להיות ללא שקידה והתמדה בלימוד התורה, וכפי יכלתו, היינו, שכל זמנו הפנוי ע"פ שו"ע צריך להיות מלא בלימוד התורה, שהרי לא יתכן שתהי' העשי' וההנהגה היום-יומית כדבעי, אם חסרה אצלו אהבה והתמדה ושקידה בלימוד התורה.

קעאולכן נחשבת המס"נ על התורה ומצוות לענין וסוג אחד.

קעבוענין הג' – מס"נ עבור ארץ ישראל, כידוע¹⁴⁴¹ שבין הענינים שאודותם היתה המלשינות למטה על רבינו הזקן, בנוגע להנהגתו בתומ"צ באופן שונה מאשר אצל שאר בנ"י, היתה גם המלשינות ששולח כספים לארץ ישראל, שכן רבינו הזקן הי' שולח כספים כדי להחזיק את אלו שנסעו מחו"ל לא"י, וגם אלו שהיו שם מקודם לכן, ועשה זאת מתוך מס"נ – כידוע¹⁴⁴² כמה סיפורים אודות המחלוקת שהיתה לו מבפנים, מתוך בנ"י, ועאכו"כ מצד המלשינות לגבי הממשלה בפטרבורג, ששולח כספים למדינה שהיתה אז ביחסים שאינם של שלום עם מדינת רוסיא שבה חי רבינו הזקן.

קעגכג. ומזה מובן – ע"פ תורת הבעש"ט¹⁴⁴³ על הפסוק¹⁴⁴⁴ "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", "ממנה" דייקא, שמהצרה עצמה באה הישועה – שגם ההצלה של רבינו הזקן, ואתו עמו, תורת החסידות ועניני', ואתם עמם, כל ההולכים בעקבות תורה זו עד סוף כל הדורות, היתה מצד ג' ענינים אלו (שעליהם היתה ההלשנה): קידוש השם ברבים, מס"נ על הפצת התורה והמצוות, וצדקת ארץ ישראל (כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק¹⁴⁴⁵: "והיא שעמדה לנו לפדות חיי נפשנו כו'", כמבואר בארוכה בכו"כ אגרות קודש שנדפסו יחד עם ספר התניא).

קעד326
ועז"נ "וממנה יושע" – שאותם הענינים שאודותם הלשינו עליו, הם עצמם עמדו לו לפעול את הישועה, עי"ז שלמעלה הי' הנצחון על הקטרוגים, ובמילא בטלו גם למטה כל הענינים של העלמות והסתרים, ויצא לחפשי, ובאופן ש"ראו כל אפסי ארץ" ש"דידן נצח"¹⁴⁴⁶, ואשר מאז ניתוסף עוד יותר בפעולותיו בנוגע לקידוש השם, הפצת התורה ומצוותי', ועניני ארץ ישראל.

קעהכד. וכיון שכל ג' ענינים אלו הם בענין אחד, גאולה אחת ביום אחד, הרי מובן, שאע"פ שהם נחלקים לג' סוגים, קידוש השם, קידוש התומ"צ וקידוש ארץ ישראל, מ"מ, ענינם אחד (כפי שהי' המעשה כפשוטו, ומזה מובן שכן הוא גם בפנימיות הענינים).

קעווההבנה וההסברה בזה:

קעזבשביל קידוש השם – לא די שיהודי יכריז שהוא מאמין בהוי' אחד, ומלבד זה, לא יהי' ניכר אצלו השייכות לתורה אחת; ההתקשרות עם הקב"ה היא ע"י התורה דוקא.

קעחוכדברי המדרש¹⁴⁴⁷: "אמר הקב"ה לישראל, מכרתי לכם תורתי, כביכול נמכרתי עמה .. משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו, בתי שנתתי לך יחידית היא .. זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם כו'", וכך אומר הקב"ה לבנ"י, שע"י התורה "אותי אתם לוקחים"¹⁴⁴⁸, והיינו, שכדי לקחת את הקב"ה צריכה להיות החתונה – התאחדות – עם התורה.

קעטומזה מובן, שהענין דקידוש השם – פירסום שמו של הקב"ה באופן ש"יתגדל ויתקדש שמי' רבא"¹⁴⁴⁹ – נעשה דוקא ע"י התורה, היינו, לימוד התורה כפי שנמשך במעשה בפועל, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"¹⁴⁵⁰.

קפוכן הוא בנוגע לחשיבות המיוחדת של עניני ארץ ישראל:

קפאובהקדמה – ש"ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות"¹⁴⁵¹, ועלי' נאמר¹⁴⁵² "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"; ואעפ"כ, אין זה בסתירה לכך ש"את השמים ואת הארץ אני

קפב327
מלא"¹⁴⁵³, ובארץ גופא, "מלא כל הארץ כבודו"¹⁴⁵⁴, כיון שישנם חילוקים באופן הגילוי, ועד שבארץ ישראל עצמה ישנן "עשר קדושות"123, עשר דרגות בקדושה בעילוי אחר עילוי עד לקדושה העשירית.

קפגוכשם שהדברים אמורים בנוגע למקום – כן הוא גם בנוגע לנפש: "נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש"¹⁴⁵⁵, היינו, חלק מהקב"ה שנמצא בנשמתו, שזוהי מציאותו תמיד, הן בשעת תפלת נעילה ביוהכ"פ, והן בשעת התעסקותו בעובדין דחול "בכל מעשה ידיך אשר תעשה"¹⁴⁵⁶, בחוץ ובשדה, בימות החול; ואעפ"כ, יש חילוק מן הקצה אל הקצה בין מעמדו ומצבו של יהודי כשעוסק בעניני חול, למעמדו ומצבו כשעוסק בעניני קודש, ועד לקדש הקדשים, כמו ביוהכ"פ, "שבת שבתון"¹⁴⁵⁷, וביוהכ"פ גופא יש חילוק בין שאר שעות היום לתפלת נעילה שהיא החותם ותכלית העלי' דיוהכ"פ עצמו.

קפדומזה מובן גם בנוגע לג' הענינים של מס"נ, על קידוש השם, קיום התומ"צ ועניני ארץ ישראל – שאע"פ ששני הענינים דמס"נ על קידוש השם והמס"נ על תומ"צ ישנם בכל זמן ובכל מקום, אי אפשר להפריד אותם מהענין השלישי הקשור עם ארץ ישראל (כמו בנוגע לקידוש השם וקידוש התומ"צ, שאף שלכאורה הם שני ענינים, הרי זה רק בחיצוניות, אבל לאמיתתם של הענינים אי אפשר להפריד ביניהם), שלכן, הנה בכל תפלה ותפלה, הן בשבתות וימים טובים והן בימות החול, צריך יהודי לכוין פניו כנגד ארץ ישראל, שנאמר¹⁴⁵⁸ "והתפללו אליך דרך ארצם", כפי שנפסק בשו"ע, ובפרט בשו"ע של רבינו הזקן¹⁴⁵⁹, בעל השמחה והגאולה.

קפהומזה מובן גם לאידך גיסא – שהמציאות והשלימות של ארץ ישראל היא דוקא כאשר אינה מובדלת אלא קשורה ומאוחדת עם תומ"צ ועם הקב"ה, שאז נעשית אחדות שלימה של כל ג' הענינים.

קפוכה. והענין בזה:

קפזלכאורה: כיצד אפשר לומר שהנחת תפילין, מצוה התלוי' בארץ, ומס"נ על קידוש השם – ענינם אחד, בה בשעה שהם ענינים שונים, במקומות ובזמנים שונים?!

קפחאך ההסברה היא – שזהו מפני שכל ג' הענינים קשורים עם מס"נ:

קפט328
מצד חיצוניות הדברים – יש חילוק בין הפרשת תרומות ומעשרות, שהיא מצוה שקיומה צריך להיות במקום מיוחד, בארץ ישראל דוקא, להנחת תפילין שיכולה וצריכה להיות גם בחוץ לארץ, בכל מקום, או אמירת "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"¹⁴⁶⁰, שהיא בכל המקומות ובכל הזמנים, אבל מתוך כוונה מיוחדת כו'.

קצאמנם, כל זה הוא רק כפי שהענינים הם מצד מעשה, דיבור ומחשבה, אבל לא מצד פנימיות הענין;

קצאמצד פנימיות הענין – הנה כשם שבאמירת "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד", לא די שישאר במעשה דיבור ומחשבה, אלא נדרש מיהודי "למסור נפשו באחד"¹⁴⁶¹, היינו, להיות מוכן למסור נפשו בפועל, מתוך שמחה וטוב לבב, כך גם בנוגע להנחת תפילין, שהיא מצוה שאינה תלוי' במקום, וכן בנוגע לתלמוד תורה, שהיא מצוה שאינה תלוי' לא במקום ולא בזמן, שפנימיות הענין שבזה הוא – החלטה גמורה מתוך מס"נ לקיים רצון הקב"ה.

קצבהסיבה לכך שיהודי לומד תורה היא – לא בגלל העריבות והתענוג ("געשמאַק") שיש לו בזה מצד השכל שבמוח או הרגש שבלב; זהו ענין חיצוני שבא לאחרי כן, אבל פנימיות הענין, שזהו גם אמיתית הענין, הוא – כנוסח הברכה שחייבים לאומרה קודם לימוד התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", היינו, שזוהי תורתו של הקב"ה, חכמתו ורצונו, שהיא "נעלמה מעיני כל חי"¹⁴⁶², אלא "שעשועים גו' לפניו"¹⁴⁶³, ולכן לומדה בהתמדה ושקידה יומם ולילה.

קצגומזה מובן גם בנוגע לארץ ישראל, שכל הענינים וכל המעלות שבעולם שיש בה, ועד ש"לא תחסר כל בה"¹⁴⁶⁴, הם רק ענינים הקשורים עם מחשבה דיבור ומעשה, ואין זה עדיין פנימיות ועצם הדבר; עצם הענין של ארץ ישראל הוא – היותה ארץ הקודש, "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

קצדוכאשר לוקחים את הפנימיות והעצם של הדבר, אזי בטוחים שלוקחים גם את הגילויים והחיצוניות והענינים הטפלים שבדבר:

קצהכאשר אוחזים בלבושי האדם, לא יודעים בוודאות אם תופסים את

קצו329
האדם עצמו. וכפי שמצינו שגם כאשר "ותתפשהו בבגדו", אזי "ויעזוב בגדו .. וינס ויצא החוצה"¹⁴⁶⁵. וכמו בקדושה, יכול להיות כן גם בצד ההפכי. ויתירה מזה: אפילו כאשר אוחזים בגופו של האדם, לא יודעים בוודאות אם תופסים את האדם עצמו, כי, עצם ופנימיות האדם אינם בשר הגוף, אלא הנשמה והרוחניות שבו; אבל כאשר תופסים את נשמת האדם, את שכלו, הרגש בלב, ועד לרצון ותענוג – אזי מובן מאליו שיש לו גם את גוף האדם, לבושי ונכסי האדם.

קצזוכשם שהדברים אמורים בנוגע ל"עולם קטן זה האדם"¹⁴⁶⁶, כן הוא בעולם כפשוטו, ובפרט בארץ ישראל – שעי"ז שלוקחים את "עיני ה' אלקיך" שבארץ ישראל, את הקדושה שבארץ ישראל, אזי מקבלים שליטה וממשלה בלעדית גם על ארץ הקודש, על ה"חלב ודבש" שבה ("ארץ זבת חלב ודבש"¹⁴⁶⁷), ועל ה"חטה ושעורה תאנה גפן ורמון זית שמן ודבש" שבה ("ארץ חטה ושעורה וגו' ודבש"¹⁴⁶⁸) – כל פרטי הענינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, כי, כאשר תופסים את העצם והפנימיות, הנשמה והרוח של ארץ ישראל, הרי מובן ופשוט שבדרך ממילא ישנם גם כל שאר החלקים, שהם טפלים אל העיקר, בדוגמת גוף האדם שטפל אל הנשמה.

קצחונמצא, שמצד הפנימיות, הנה הענין דאמירת שמע ישראל באופן שמוסר נפשו באחד, והענין דלימוד התורה וקיום המצוות, והענין דארץ ישראל, הרי הם כולא חד, כיון שבכולם ישנה אותה הפנימיות – החלטה גמורה מתוך מסירת נפש, שפירושה מסירת הרצון (שהרי "נפש" הו"ע הרצון, כמ"ש¹⁴⁶⁹ "אין נפשי אל העם הזה", שפירושו, אין רצוני כו'), היינו, שמתבטל ממציאותו באופן שכל מציאותו אינה אלא שעל ידו נתמלא רצון מלך מלכי המלכים הקב"ה, בורא העולם ומנהיגו, ורצונו של הקב"ה מתבטא בכו"כ אופנים – אם עי"ז שיהודי מקדש שמו ברבים בפועל, או בכח, מתוך שמחה וטוב לבב, או עי"ז שיהודי מקדש תומ"צ ע"י לימוד התורה וקיום מצוותי', או עי"ז שיהודי מקדש ארץ ישראל ע"י קיום מצוות התלויות בארץ, שאחת מהן (לדעת כמה פוסקים¹⁴⁷⁰) היא מצות ישוב ארץ ישראל.

קצט330
וכיון שמצד פנימיות הענינים הרי זה כולא חד (כמבואר לעיל), אזי לא נוגעת כ"כ ההתחלקות וההסתעפות מהפנימיות ושורש ומקור לאילן גדול שיש בו תרי"ג פרטים, תרי"ג מצוות, שבכל א' מהן יש פרטי פרטים, עד ל"עלמות אין מספר"¹⁴⁷¹, אלו ההלכות שבתורה שאין להם מספר (כפירוש המדרש והזהר)¹⁴⁷².

רכו. וע"פ דברי רבינו הזקן שהענין די"ט כסלו אינו עבור אחדים או רבים מישראל ששייכים לחוג או סביבה מסויימים, אלא זהו ענין ששייך לכל אחד ואחת מישראל¹⁴⁷³, אין נקי, שמזה מובן, שהמאסר הי' נוגע לכאו"א, ובמילא גם הגאולה היא גאולת כאו"א – הרי מובן, שגם האמור אודות הפנימיות והעצם של ג' הענינים הנ"ל (שבגללם הי' המאסר, ובזכותם היתה הגאולה), קידוש השם, תורה ומצוות וארץ ישראל, הו"ע שכאו"א מישראל יכול להגיע לזה ולהתעצם עמו, ולעשות זאת מתוך שמחה וטוב לבב (ככל עניני עבודת ה' ותומ"צ שצריכים להיות מתוך שמחה וטוב לבב).

ראואז מבטיח הקב"ה: "וישבתם לבטח בארצכם"¹⁴⁷⁴, "ונתתי שלום בארץ"¹⁴⁷⁵, "ונפלו אויביכם לפניכם לחרב"¹⁴⁷⁶,

רב– כיון ש"בחוקותי תלכו (כפירוש רש"י מתו"כ: שתהי' עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"11 –

רגולא עוד אלא שענין השלום יהי' באופן שאפילו "חרב של שלום"¹⁴⁷⁷ לא תעבור בארצכם, היינו, שלא יהי' צורך במשקיפים של האו"ם וכיו"ב, אלא הבעלות על ארץ הקודש תהי' ביד בנ"י,

רדויקויים היעוד¹⁴⁷⁸ "והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם",

רהועד לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד שבסיום הפרשה¹⁴⁷⁹: "ואולך אתכם קוממיות".

רו* * *

רז331
כז. ידוע המנהג¹⁴⁸⁰ – שאודותיו כותב כבר רבינו הזקן באגה"ק¹⁴⁸¹ – לערוך חלוקת הש"ס ביום הגאולה שלו, על מנת שיתחילו ללמוד את כל הש"ס ולסיימו כולם ביחד לא יאוחר מי"ט כסלו הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.

רחולכן יחלקו עתה את הפתקאות, וכל אחד ירשום את המסכתא שלוקח על עצמו, וילמדנה במשך השנה בהתמדה ושקידה, כדבעי וכדרוש.

רטוגם אלו שנמצאים במקומות אחרים שאין בהם קהל רב שיוכלו בעצמם לחלק ביניהם את כל מסכתות הש"ס – יצטרפו לחלוקת הש"ס שנערכת כאן.

ריוכאשר כולם משתתפים יחד בחלוקה אחת, יש לכל אחד חלק בלימוד של כל הש"ס כולו, כמדובר בארוכה בהתוועדויות די"ט כסלו שלפנ"ז152, שזהו בדוגמת מלאכה שאי אפשר לעשותה ע"י אחד, אלא ע"י שנים, ועד לרבים, שאז חייב כל אחד, כיון שנחשב כאילו עשה את המלאכה כולה.

ריאוכיון שכל ענין, ובפרט ענין של לימוד התורה, צריך להיות מתוך שמחה – יתחילו עם ניגון, ויחלקו את הכרטיסים-פתקאות, וכל אחד יקבל על עצמו מסכתא מתוך שמחה וטוב לבב.

ריבועי"ז יהי' הלימוד בהצלחה – שזהו כאשר הלימוד הוא באופן שמביא לידי מעשה, בהנהגת יום יום, ועד שיהי' ניכר "במאכלו ובמשקהו .. ובהילוכו .. ובמשאו ובמתנו" (כנ"ל סכ"ב) שעושה זאת יהודי שהשתתף בלימוד התורה ברבים, ויש לו הזכות של לימוד כל הש"ס כולו במשך השנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה.

ריג[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון מאדמו"ר הצ"צ].

ריד* * *

ריהכח. הדוגמא המוזכרת לעיל (סכ"ה) מתפיסת אדם, שכאשר תופסים אותו בלבושיו, ואפילו כאשר תופסים אותו ואוחזים בגופו, בבשר ועצמות הגשמיים, לא יודעים עדיין אם אכן תפסו את האדם, כי, כאשר הרגש וההשגה שלו הם באופן הפכי, לא יעזור מה שאוחזים בבשרו, ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו – שייכת גם לענין נוסף:

ריו332
יש כאלו שמנסים בכל מיני אופנים לתקן את הנוער¹⁴⁸², אך אינם מצליחים. והסיבה לכך – מפני שרוצים לתפוס את הנוער ע"י האחיזה בלבושים או בגוף והחיצוניות שלהם, ולא מתעסקים למצוא את הדרך לנפש והפנימיות של הנוער.

ריזולכן, אין פלא בכך שלא מצליחים – כי, כשמתעסקים עם החיצוניות, אזי נשארים עם החיצוניות, ואילו הענין העיקרי שמושל ושולט באדם – השכל שבמוח והרגש שבלב – הרי זה נשאר כפי שהי' קודם ההשתדלות.

ריחכט. ודוגמא נוספת – מחכמת הרפואה:

ריטכאשר אדם נמצא במצב הבריאות שלא כדבעי, אזי ישנם סימנים שמעידים על כך שאינו במצב של איש בריא, ולדוגמא: מדת החום אצלו אינה כדבעי, וכיו"ב; וישנה גם הסיבה שגרמה לכך שיהי' ניכר שהוא במצב שאינו כדבעי, שכן, הסימנים הם ענין חיצוני, או אפילו ענין פנימי, אבל בכל אופן, הרי זה רק מסובב, ולא זו היא הסיבה.

רכובהתאם לכך, יש שני דרכים כיצד לרפאות את החולי¹⁴⁸³:

רכאיש דרך לרפא את הסימנים, מבלי לטפל בסיבה. ומובן, שגם אם לשעה קלה יצליח לנצח את ה"סימן", להוריד את מדת החום וכיו"ב, אין זו הדרך שעל ידה יבריא האדם, דכיון שלא טיפלו כלל בסיבה, הנה לאחרי הזמן יחזרו הסימנים.

רכבכדי שהאדם יבריא – לא נחוץ להתעסק עם הסימנים, אלא יש צורך לבטל את הסיבה, ולאחרי כן, יתבטלו הסימנים בדרך ממילא, ואם הסימנים נעשו לענין בפני עצמו, אזי יטפלו אח"כ גם בסימנים.

רכגאבל להתעסק ולהקדיש את כל ענין הרפואה לרפא את הסימנים ("סימפטומים") – הנה לא זו בלבד שעי"ז לא מצליחים לרפא את האדם (כנ"ל), אלא יש בזה חסרון נוסף – שמצב זה מרמה את החולה, ומרמה גם את הרופא, שכן, בראותו שלפי שעה ניצח את הסימנים, ובחיצוניות לא נראה עליו שאינו בריא, אזי מניחו הרופא לנפשו, בה בשעה שעדיין לא ביטל את הסיבה, והלה חושב שכבר הבריא, וכאשר אינו יודע שהוא חולה, הרי זו סכנה הכי גדולה!

רכדועד"ז בנוגע לבנ"י:

רכהכל יהודי, בכל מקום ובכל זמן, הוא בנו של הקב"ה, ו"נפש השנית

רכו333
בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש"127, ולכן, הסדר הנורמלי אצלו הוא באופן של הגברת הצורה על החומר, הגברת הרוחניות על הגשמיות, ובמילא, הגברת הנשמה על הגוף.

רכזוכיון שכן, הנה כשיש איזה ענין שלא כדבעי בנוגע להגוף, הרי זה סימן שיש איזה ענין שלא כדבעי בנוגע לנשמה, ואילו עניני הגוף באים בתור מסובב וסימן ש"יתפוס" ("ער זאָל זיך כאַפּן") שיש צורך בתיקון לגופו – עי"ז שימצא תיקון לנשמתו.

רכחוכאמור, שכאשר בוחר בדרך לרפא את המסובב, מבלי לגעת בסיבה, הנה לא זו בלבד שהאדם לא יתרפא, אלא ניתוסף חסרון – שעי"ז מרמים את החולה, ומרמים את הרופא, שחושב ששוב אינו צריך לטפל בו, כיון שהוא כבר כדרך כל האדם.

רכטל. וזהו משנת"ל (סכ"ה) בנוגע לבנ"י, ובנוגע לחלקם בעולם, שזוהי ארץ ישראל, ובנוגע לכל עניניהם, "כל אשר גו' בבית ובשדה"¹⁴⁸⁴:

רלצריך לדעת שכל ענינים אלו הם טפלים לגבי עצם המציאות של בנ"י – "בנים אתם לה' אלקיכם"¹⁴⁸⁵, וכשיש צורך לפעול שיהי' בסדר, ולא יחסר אצלו לא בענינים גשמיים ולא בענינים רוחניים, הנה לכל לראש יש להבטיח את השלימות של העצם והפנימיות שלו, וכאשר מתבטלת הסיבה הבלתי רצוי', בטלים בדרך ממילא גם התוצאות המסובבים מהסיבה.

רלאוזוהי הדרך שעל ידה מתקנים מצב של חולי – מחולה שיש בו סכנה לחולה שאין בו סכנה, ואח"כ (מן הקל אל הכבד) שיהי' בריא לגמרי, ועד כלשון ופס"ד הרמב"ם¹⁴⁸⁶: "היות הגוף בריא ושלם מדרכי (עבודת) ה' הוא", היינו, שנעשה גוף שעל ידו רואים אלקות בעולם, בעוה"ז הגשמי, למטה מעשרה טפחים.

רלבובהוספה – שכל זה הוא ביד כל אחד ואחת, וכמ"ש¹⁴⁸⁷ "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא", "לא בשמים היא גו' ולא מעבר לים היא"¹⁴⁸⁸, וכמבואר בגמרא¹⁴⁸⁹ ומדרשים¹⁴⁹⁰ (והובא בפירוש רש"י¹⁴⁹¹), ש"אם בשמים היא אתה צריך לעלות אחרי', ואם מעבר לים היא אתה צריך

רלג334
לעבור אחרי'", ועאכו"כ כש"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"¹⁴⁹² – שבידו הדבר תלוי להיות יהודי בריא בנשמתו ויהודי בריא בגופו, עי"ז שיהי' יהודי בריא בתורתו.

רלדובלשון הכתוב¹⁴⁹³: "ויבוא יעקב שלם", וכדרשת חז"ל¹⁴⁹⁴: "שלם בגופו .. שלם בממונו (בנכסיו, "בכל אשר גו' לו בבית ובשדה") .. שלם בתורתו", בשלימות ובמילוי בכל הפרטים, ובאופן ש"ברכת ה' היא תעשיר"¹⁴⁹⁵.

רלה* * *

רלולא. נוסף על חלוקת הש"ס בי"ט כסלו, ישנה גם תקנת רבינו נשיאנו שחילק את ספר התניא באופן שמתחילים ללמדו מחדש בי"ט כסלו, והיינו, שנוסף על שאר השיעורים ילמדו גם שיעור תניא בכל יום, באופן שיסיימו את ספר התניא במשך השנה, עד י"ט כסלו הבעל"ט.

רלזובהתאם לכך נהוג בי"ט כסלו להזכיר גם בנוגע לסיום והתחלת ספר התניא¹⁴⁹⁶:

רלחבנוגע לספר התניא כותב רבינו הזקן, בעל השמחה והגאולה, בדף-השער (כידוע¹⁴⁹⁷ שזהו הנוסח של רבינו הזקן עצמו): "ספר של בינונים" (וכפי שמבאר בפנים התניא¹⁴⁹⁸ ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך כו'"), "מיוסד על פסוק164 כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו (כפי שנאמר לכאו"א מישראל, ללא חילוק במעמד ומצב כו'), לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד, בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י".

רלטוסיום ספר התניא הוא באגה"ק ד"ה הוכח תוכיח, שבה מסיים אודות מצות השבת, "חיצוניות מהשבת .. ופנימית השבת כו'".

רמוהנה, כללות ענין השבת צריך לכלול גם את ששת ימי החול, כפירוש הרמב"ן על הפסוק¹⁴⁹⁹ "זכור את יום השבת לקדשו", ש"ישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת שני בשבת, כי זו מן המצוה

רמא335
שנצטוינו בו לזוכרו תמיד בכל יום", וכמובא בשו"ע¹⁵⁰⁰ בנוגע לה"זכירות" שבפירוש המלות דברכות ק"ש, שביניהם נכללת גם "זכירת שבת".

רמבונמצא, שענין השבת כולל ומקיף את המציאות של כל העולם כולו – שהרי מלאכת בריאת העולם היתה בששת ימי בראשית, ונסתיימה ונשלמה ביום השבת, כמארז"ל¹⁵⁰¹ "מה הי' העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה".

רמגוזהו הקשר בין התחלת וסיום התניא – שהרי התכלית של "בפיך ובלבבך לעשותו" היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים, בעוה"ז התחתון (כמבואר בארוכה בפרק ל"ו, ובפרקים שלפנ"ז ושלאח"ז), שענין זה נעשה ע"י העבודה במשך ששת ימי המעשה ויום השבת ביחד, שבהם מתנהגים בנ"י באופן ד"בפיך ובלבבך לעשותו".

רמדובכללות – הרי זה ע"י שלשת הענינים ד"העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור"¹⁵⁰² (כנ"ל¹⁵⁰³), שנחלקים לשני סוגים כלליים: (א) "העוסק בתורה ובגמ"ח", (ב) "ומתפלל עם הציבור", שחלוקים זמ"ז בכך שענין התפלה קשור עם הציבור, ואילו הענין דתורה וגמ"ח הרי זה באופן שהוא בעצמו עוסק בכך.

רמהוהדיוק בזה – "העוסק בתורה ובגמ"ח", שצ"ל שניהם יחדיו, כאמור לעיל (סכ"ב) שהכוונה בלימוד התורה אינה שישאר בלימוד כשלעצמו, אלא הלימוד צריך לבוא לידי מעשה – תורה וגמ"ח; וכן לאידך, שהשלימות של גמ"ח היא כשנעשית ע"פ תורה ("תורה'דיקע גמ"ח"), כדאיתא במדרש¹⁵⁰⁴ "כל שהוא רחמן על אכזרים (רשעים) לסוף נעשה אכזר על רחמנים (צדיקים)", ועד"ז מצינו ש"חושך שבטו שונא בנו"¹⁵⁰⁵, והיינו, שכאשר מתנהג באופן של גמ"ח במעמד ומצב שצריך להשתמש ב"שבטו", הרי זה ענין שהוא היפך גמ"ח ("שונא בנו"), שמזה מובן, שענין הגמ"ח צ"ל ע"פ ההדרכה של העסק בתורה.

רמולב. וענין זה – החילוק בין תורה (וגמ"ח) לתפלה – קשור גם עם סיום והתחלת הש"ס:

רמזסיום הש"ס (בגמרא) הוא: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל

רמח336
יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר¹⁵⁰⁶ הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות" – ענין התורה; והתחלת הש"ס היא: "מאימתי קורין את שמע בערבין וכו'" – קריאת שמע ותפלה, שהרי לאחרי שנתבאר הזמן דק"ש, ממשיך בפרקים שלאח"ז גם בנוגע לזמן תפלה¹⁵⁰⁷.

רמטוכיון שסדר העבודה הוא שתחילה צריך להיות ענין התפלה, ולאחרי כן לימוד התורה,

רנ– שהרי אע"פ שמצות תלמוד תורה אינה מצוה שהזמן גרמא, ויכולים ללמוד גם קודם התפלה, מ"מ, הסדר המסודר הוא באופן ש"תפלתי תהא סמוכה למטתי"¹⁵⁰⁸, ואז הנה לימוד התורה שלאחרי התפלה הוא כדבעי. וכהפס"ד בשו"ע¹⁵⁰⁹ שצריך לילך מבית הכנסת לבית המדרש (ולאחרי כן – "הנהג בהן מנהג דרך ארץ"¹⁵¹⁰, שזהו"ע העסק בגמ"ח) –

רנאהנה גם בש"ס גופא הסדר הוא שענין התפלה הוא בהתחלת הש"ס, ולאחרי כן בא ענין הלימוד, עד לסיום הש"ס, "כל השונה הלכות בכל יום",

רנבועד לפעולה בעולם שיתנהל ע"פ איש ישראל "השונה הלכות" – "הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות" – כנ"ל (סי"ג) מהכלל בנוגע לדרשת "אל תקרי", שאין זה מבטל את הפירוש הקודם, אלא שניהם אמת, היינו, ש"הליכות עולם לו" (שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"¹⁵¹¹), אבל, מי הוא בעה"ב האמיתי בעולם, וכיצד נעשה העולם ראוי לקיום – הרי זה כאשר יהודי "שונה הלכות", ובהתאם לכך מתנהג ופועל בעולם.

רנגלג. והנה, החילוק בין ק"ש ותפלה לתורה הוא – שק"ש ותפלה הם מצוות עשה שהזמן גרמא, כדברי המשנה "מאימתי קורין את שמע בערבין כו' עד כו'", ככל פרטי הדעות שנאמרו בהמשך המשנה, ועד"ז בנוגע לזמן התפלה; משא"כ לימוד התורה ("השונה הלכות") הוא מצות עשה שאין הזמן גרמא (וזהו שהתחלת הש"ס היא בנוגע למצות ק"ש, מצות עשה שהזמן גרמא, וסיום הש"ס הוא בנוגע למצות תלמוד תורה, מצות עשה שאין הזמן גרמא – מן הקל אל הכבד).

רנד337
ובנוגע למצוות שאין הזמן גרמא – יש לפרש בשני אופנים: (א) האופן הפשוט – שזוהי מצוה שאינה קשורה כלל עם ענין הזמן, (ב) להסביר זאת באופן אחר – שאין הכוונה לומר שהמצוה אינה קשורה כלל עם ענין הזמן, אלא אדרבה – שכל משך הזמן קשור עם המצוה, או שהמצוה קשורה עם כל רגע שבמשך הזמן.

רנהוהחילוק מזה בפועל ובהלכה – כמבואר באחרונים¹⁵¹² שזוהי הפלוגתא בין רב יוסף לאביי במסכת שבת¹⁵¹³ בנוגע לדעת רבי אליעזר שמכשירי מצוה דוחין את השבת (היינו, שלא רק המצוה עצמה דוחה שבת, כמו הקרבת התמידין, קרבן פסח וכיו"ב, אלא גם הדברים המכשירים את עשיית המצוה דוחים את השבת) – אם הדברים אמורים גם בנוגע למצות ציצית ומזוזה:

רנו"א"ר יוחנן לא לכל אמר ר' אליעזר מכשירי מצוה דוחין את השבת .. למעוטי מאי .. למעוטי ציצית לטליתו (שלא יתלנה בטליתו בשבת) ומזוזה לפתחו .. שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו .. חייב, מאי טעמא, אמר רב יוסף לפי שאין קבוע להם זמן, אמר לי' אביי, אדרבה, מדאין קבוע להם זמן, כל שעתא ושעתא זמני' הוא".

רנזכלומר: דברי ר"א שמכשירי מצוה דוחין את השבת הם רק במצוה הקשורה עם זמן, ובמילא הרי דוחה את ענין הזמן, אבל מצוה שאינה קשורה עם זמן, לא שייך לומר שתדחה את הזמן, כיון שאינה בגדר ושטח ענין הזמן. ולכן, לדעת רב יוסף, כיון שציצית ומזוזה "אין קבוע להם זמן", היינו, שאינם שייכים לענין הזמן, לא שייך לומר בהם שמכשירי מצוה דוחין את השבת.

רנחאבל לדעת אביי – אין לומר שציצית ומזוזה אינם שייכים לענין הזמן, אלא אדרבה: "כל שעתא ושעתא זמני' הוא", ולכן, לדעת ר"א, גם בציצית ומזוזה דוחין מכשירי מצוה את השבת.

רנטלד. ועד"ז יש לבאר בנוגע למצות עשה שהזמן גרמא – כאשר במשך זמן זה יכולים לקיימה רק פעם אחת:

רסולדוגמא – במצות ק"ש, "מאימתי קורין את שמע בערבין כו' עד סוף האשמורה הראשונה", או "עד חצות", או "עד שיעלה עמוד השחר", הנה לאחרי שקרא ק"ש פעם אחת במשך זמן זה, שוב אינו צריך לקרות, ואם יעשה זאת עוה"פ לשם מצוה, ובברכת ק"ש, הרי זו ברכה לבטלה.

רסא338
ויש לבאר זאת בשני אופנים¹⁵¹⁴:

רסבלאחרי קריאת שמע בתחילת או אמצע הזמן, הנה כל שאר שיעור הזמן נפטר ואינו שייך לחיוב דק"ש;

רסגאו שבכל משך הזמן ישנו החיוב דמצות ק"ש, וע"י קריאת שמע פעם אחת, נפעל הענין דק"ש על כל רגע ורגע "עד סוף האשמורה הראשונה" – לדעת ר"א, ועד"ז לפי שאר הדעות החולקים עליו, כך, שלא נשאר רגע אחד בכל שיעור הזמן שאינו קשור עם מצות ק"ש, ולא רק שיכולים לקיים בו מצות ק"ש אם לא קרא עדיין, אלא שגם לאחרי שקיים מצות ק"ש הרי היא באופן של פעולה נמשכת עד סוף זמן המצוה, כיון שזהו שיעור זמן שצריך להיות ממולא כולו במצות ק"ש.

רסדושני אופנים אלו במצוה שהזמן גרמא הם בדוגמת שני האופנים הנ"ל במצוה שאין הזמן גרמא – אם היא מצוה שאין לה שייכות עם ענין הזמן, או להיפך, שכל רגע ממולא במצוה זו¹⁵¹⁵.

רסהלה. ובנוגע לתלמוד תורה:

רסולכאורה לא שייכת שאלה הנ"ל לתלמוד תורה, שהרי גם כאשר לומד תורה במשך רגע אחד או שעה אחת, אין זה פוטר אותו, אלא חייב ללמוד תורה בכל רגע ורגע.

רסזאבל אעפ"כ, הרי ישנו הסוג שעליו אמרו¹⁵¹⁶ "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לא¹⁵¹⁷ ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (אם הוא עם-הארץ, חולה, או טרוד בעסקיו), וא"כ, גם בענין זה אפשר לפרש בשני אופנים הנ"ל:

רסחלאחרי שלמד פרק אחד שחרית, הנה כל שאר היום אינו מחוייב בלימוד התורה, ובמילא, אין זה "יום תורני" ("אַ תורה טאָג");

רסטאו שיש להסביר זאת באופן של עריבות ("די געשמאַקערע הסברה") – שע"י לימוד פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית נעשה כל רגע ורגע שבמשך היום רגע של תורה, כמו אצל מי שהוגה בתורה יום ולילה בפועל בכל רגע ורגע.

רע339
ויש בזה נפק"מ בנוגע לפועל – אם נשתנה המצב באמצע היום, שנתרפא או נעשה תלמיד חכם (ללא נפק"מ אם ע"י נס או באופן אחר):

רעאאם נאמר שע"י לימוד פרק אחד שחרית נפטר מהחיוב דלימוד התורה במשך כל היום – לא יתחייב עתה בלימוד התורה, שהרי כבר נפטר; אבל אם נאמר שישנו החיוב על כל היום, אלא שהלימוד דפרק אחד שחרית הוא באופן של פעולה נמשכת על כל היום – הרי עתה שיש ביכלתו ללמוד, לא יכול להיפטר מהחיוב דעכשיו עי"ז שלמד פרק אחד בשחרית.

רעבאך באמת אי אפשר לומר כן, כי, גם אם נאמר שע"י הלימוד פרק אחד שחרית נפטר מהחיוב דלימוד התורה כל היום, הרי פטור זה הוא רק ביחס לחיוב שהי' לו עד עתה, בהיותו עם-הארץ, ואילו כשנעשה תלמיד-חכם, חל עליו חיוב חדש, וממנו לא נפטר.

רעגאלא שהנפק"מ תהי' בנוגע לברכת התורה¹⁵¹⁸:

רעדאם נאמר שהלימוד דפרק אחד שחרית פוטר את שאר היום מהחיוב דלימוד התורה, הנה כאשר באמצע היום נתרפא כו' ונעשה מחוייב בלימוד התורה, הרי זה חיוב חדש בלימוד התורה, ולכן אינו יוצא י"ח ע"י ברכת התורה בבוקר, וצריך לחזור ולברך עוה"פ, לפי הדעה¹⁵¹⁹ שכאשר יש הפסק בנוגע לחיוב לימוד התורה באמצע היום צריך לחזור ולברך.

רעהאבל אם נאמר שהחיוב דלימוד התורה הוא בכל היום, אלא שהלימוד דפרק אחד שחרית הוא פעולה נמשכת על כל היום, כאילו למד כל היום – הנה כאשר באמצע היום אירעה סיבה מסויימת שבגללה יש ביכלתו ללמוד בפועל כל היום, אין כאן חיוב חדש, שבגללו יצטרך לחזור ולברך ברכת התורה, אלא ברכת התורה בבוקר עולה גם ללימוד דעכשיו.

רעולו. וענין זה נוגע גם לשנה זו, כמדובר כמ"פ שהיא שנת הקהל:

רעזהחיוב ד"הקהל" אינו אלא בזמן מסויים (מצוה שהזמן גרמא) – "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל ליראות גו'"¹⁵²⁰, שאז ישנו החיוב ד"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'", וקריאת הפרשיות ע"י המלך; אבל בנוגע לפעולה ד"הקהל" – "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו גו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"104 [הנה אף שמהכתוב "למען ישמעו ולמען ילמדו" למדים

רעח340
בגמרא¹⁵²¹ ש"אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע"¹⁵²², ומזה מובן, שגם חציו השני של הפסוק ("למען גו'") הוא בדוגמת חציו הראשון ("הקהל גו'"), היינו, בזמן מסויים, מ"מ, בנוגע להסיום, "ויראו גו' ושמרו לעשות גו'"], הרי זה בודאי באופן של פעולה נמשכת, במשך כל הזמן שנדרש "לעשות את כל דברי התורה הזאת".

רעטולכאורה, הרי זה ענין ששייך לכל משך הזמן עד ל"הקהל" הבא – דכיון ש"ושמרו לעשות גו'" תלוי ב"הקהל", והחיוב ד"ושמרו לעשות גו'" הוא במשך כל שבעת השנים עד ל"הקהל" הבא לאח"ז, נמצא, שכל עשי' שבמשך שבע השנים הבאות היא "מסובב" מזה ש"מקץ שבע שנים גו' בחג הסוכות" הי' הענין ד"הקהל". ועפ"ז, אין לחלק לכאורה בין שנת הקהל לששת השנים הבאים לאח"ז.

רפאבל, מדיוק לשון הכתוב "מקץ שבע שנים" (ולא "מקץ שמיטה"), מובן, שזהו ענין ששייך ל"שנים" של השמיטה [שהרי בשמיטה מונין שנים (כמו בשנה, ש"חדשים אתה מונה לשנים, ואי אתה מונה ימים לשנים"¹⁵²³, ועד"ז בחדשים, ימים אתה מחשב ולא שעות), היינו, שכל "יחידה" היא שנה אחת, לא חודש, ובודאי לא יום ושעה], והיינו, שאע"פ שזוהי פעולה נמשכת ומסובב עד ל"הקהל" הבא לאחרי שבע שנות השמיטה, הנה בזה גופא יש חילוק בין שנה זו, שבחג הסוכות שבה נתקיימה מצות הקהל, לבין ששת השנים שלאח"ז.

רפאוכשם שהענין ד"בבוא כל ישראל ליראות גו'" בחג הסוכות שייך רק לשנה זו, ואילו בשנה הבאה יחגגו חג הסוכות בפני עצמו, כך גם בהענין ד"הקהל" – שכמה פרטים שבו למדים ממצות ראי', וכמה פרטים במצות ראי' למדים ממצות הקהל (כדאיתא במסכת חגיגה193) – מובדלת שנה זו מששת השנים שלאח"ז.

רפבובפרט ע"פ המבואר במפרשי התורה¹⁵²⁴ (שמבארים גם טעמי המצוות כפשוטם) טעם הציווי ד"הקהל" "מקץ .. שנת השמיטה" – דכיון ששנת השמיטה היתה "שבת לה'"¹⁵²⁵, שבה היו פנויים מעבודת האדמה, שזו היתה עיקר עבודת בנ"י בשנים כתיקונם שהיו יושבים על אדמתם, והי' להם ריבוי זמן פנוי שהוצרכו להקדיש ללימוד התורה, הנה

רפג341
בסיום וחותם השנה היו כולם מוכנים למעמד ומצב ד"הקהל את העם האנשים והנשים והטף", באופן שתהי' הפעולה האמיתית ד"ישמעו ולמדו ליראה גו'"¹⁵²⁶ "ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת", בתכלית השלימות.

רפדולכן, בשנה הבאה לאחרי שנת השמיטה, הנה הפעולה ד"הקהל" – שהיתה בתחילת השנה, בחודש תשרי, בחג הסוכות – נמשכת על כל השנה כולה, ביתר שאת וביתר עוז מאשר בששת השנים שלאח"ז, אע"פ שגם בהם צריך להיות ניכר המסובב והתוצאות של "הקהל" ("ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת") עד ל"הקהל" הבא לאח"ז.

רפהלז. וכאן חוזרים אנו מראש השנה לתורת החסידות ולדרכי החסידות לר"ה כפשוטו שעליו נאמר¹⁵²⁷ "בכסה ליום חגינו", שעניניו נמשכים ומתגלים בחג הסוכות¹⁵²⁸, שבשנה זו היתה בו המצוה המיוחדת של "הקהל":

רפויש מצוה וציווי מיוחד בשנה זו להשתדל בהענין ד"הקהל את העם האנשים והנשים והטף" ועד "גרך אשר בשעריך"104, מתוך כוונה "למען ישמעו ולמען ילמדו גו' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת".

רפזואע"פ שמצות הקהל כפשוטה קשורה עם זמן מיוחד ומקום מיוחד, ושניהם ביחד – יכול כאו"א לעשות זאת בכל מקום ובכל זמן, ובפרט בשנה זו שהיא שנת הקהל, בהצלחה מרובה ומופלגה, לפעול בסביבתו ובקהילתו, ועאכו"כ במשפחתו, ועאכו"כ ב"עיר קטנה זה הגוף"72, בחלקי הגוף שלו, שישמעו וילמדו ויעשו את כל דברי התורה הזאת, מתוך שמחה וטוב לבב.

רפח* * *

רפטלח. דובר כמ"פ¹⁵²⁹ – ע"פ המבואר בספרי מוסר, ספרי חקירה וספרי קבלה וחסידות, וכן הוא בפשוטם של דברים – שקיום כל מצוה צריך להיות מצד ציווי הקב"ה, כפי שאומרים בברכת המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", אבל, ביחד עם זה, יש לכל מצוה סגולה מיוחדת, כפי שנתפרש בכתוב בנוגע לכמה מצוות הענין המיוחד בשכר המצוה: "למען ירבו ימיכם"¹⁵³⁰, "למען גו' והארכת ימים"¹⁵³¹, וכיו"ב,

רצ342
וכמארז"ל בנוגע למצות הצדקה שהיא כללות כל המצוות¹⁵³²: "עשר בשביל שתתעשר"¹⁵³³. וכמו"כ ישנה ההוראה הכללית שמדתו של הקב"ה היא "מדה כנגד מדה"¹⁵³⁴, אבל אין זה מדוד לפי מדת האדם, אלא ה"מדה כנגד מדה" היא רק בנוגע לאותו ענין, אבל בענין זה גופא – כמה פעמים ככה, וכברכתו של הקב"ה שתוספתו מרובה על העיקר¹⁵³⁵.

רצאומזה מובן גם בנוגע למצות הקהל – כפי שלמדים ממצות ראי', שיש לה כמה ענינים משותפים עם מצות הקהל (כנ"ל סל"ו שכמה פרטים למדים זה מזה), וכסגנון הכתוב "בבוא כל ישראל ליראות .. הקהל את העם גו'":

רצבבמצות ראי' נתפרש השכר בכתוב – כפי שלמדים מניקוד התיבות – "יִראה (כתיב, וקרינן) יֵראה, כדרך שבא לראות כך בא ליראות"¹⁵³⁶, והיינו, שעי"ז שמקיים המצוה ליראות, רואה הוא את פני ה'.

רצגומזה מובן גם בנוגע לפעולה דמצות הקהל – במדתו של הקב"ה שהיא מדה כנגד מדה – שגם הקב"ה יקיים "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך",

רצדוכיון שמדובר אודות מצות הקהל כפי שמתקיימת ע"י הקב"ה – אין בזה הגבלות,

רצה– ולא כמו בנוגע לבנ"י שאינם בעלי-בתים כו', כפתגם רבינו נשיאנו¹⁵³⁷: לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל, ולא בכחותינו נצא מהגלות כו', כי, "מפני חטאינו גלינו מארצנו"¹⁵³⁸, ולכן, ביטול הגלות נעשה עי"ז שמבטלים את החטאים שהם סיבת הגלות –

רצוכך, שביכלתו לקיים מצות הקהל בכל הפרטים – להקהיל את בנ"י בבית המקדש הבנוי בירושלים הבנוי', ומלך בן דוד על כסאו נשיא להם לעולם, שאז ה"ה קורא פרשיות המלך לפני כל "האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך".

רצזויתירה מזה – כאמור לעיל שתוספתו של הקב"ה מרובה:

רצחבמצות הקהל – אף שהחיוב הוא להקהיל "האנשים והנשים

רצט343
והטף", הרי ישנם כאלו שפטורים מהקהל, כמו חיגר ברגליו (כדאיתא במסכת חגיגה193).

שואילו בנוגע ל"הקהל" שנעשה ע"י הקב"ה – מצינו בהבטחת הגאולה העתידה ש"קהל גדול ישובו הנה"¹⁵³⁹, וכיון שהמציאות ד"קהל גדול" נעשית עי"ז שהקב"ה מקהיל אותם, הרי הוא מבטל גם את כל ההגבלות שישנם בנוגע למצות הקהל ע"י בני-אדם – "בם עור ופיסח הרה ויולדת יחדיו"211, היינו, שגם חיגר שפטור ממצות הקהל, הוא בכלל "קהל גדול (ש)ישובו הנה"¹⁵⁴⁰.

שאלט. וככל שמוסיפים ומהדרים בקיום הענין דמצות הקהל התלוי בנו עתה, בנוגע לרוחניות המצוה ושרשי המצוה,

שב– להקהיל אנשים נשים וטף למען ישמעו ילמדו ויראו כו', והיינו, שעושים את ה"כינוס" במקום קדוש, ובאווירה של קדושה, על מנת לעשות את כל דברי התורה הזאת, שעי"ז מבטיחים שההחלטות יהיו ע"פ התורה והמצוה (ובודאי שלא יחליטו החלטות הפכיות, ולא יתחשבו במה שיאמרו הגויים, או יהודים שמתנהגים כגויים ("אידישע גויים")) –

שגאזי מכינים ומקדימים וממהרים וממשיכים למטה בגלוי את ה"הקהל" שע"י הקב"ה – "בם עור ופסח הרה ויולדת יחדיו קהל גדול ישובו הנה".

שדוכשם שמצות הקהל היתה צריכה להיות דוקא בשמחה, ב"זמן שמחתנו", הנה באופן כזה יהי' גם הענין ד"קהל גדול ישובו הנה" – כמ"ש בנבואה¹⁵⁴¹: "ושמחת עולם על ראשם",

שהבקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח בן דוד, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו.

שו* * *

שזמ. בנוגע למצות הקהל כפשוטה, הרי מובן, שלא נעשה הדבר בבת אחת, אלא, ככל מעשה בני אדם, באופן שכל אחד התעסק ופעל במקומו כדי להתאסף ולהקהל לירושלים, ובירושלים גופא – למקום שבו קרא המלך את פרשיות התורה. וכן הוא הסדר בפסוק – שלא נזכרו כולם יחד, אלא תחילה נאמר "הקהל את האנשים", ואח"כ "והנשים", ואח"כ "והטף", ואח"כ ענין קשה יותר – "וגרך אשר בשעריך".

שחומזה מובן גם בנוגע להנדרש עתה – שלא תובעים דבר שאי

שט344
אפשר לעשותו, להפוך בבת-אחת את כל הענינים מן הקצה אל הקצה, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"91, אלא רוצים רק שיתחילו לעסוק בזה בהידור, בהתמדה ושקידה, וכאמור לעיל – מתוך מס"נ, ומן הקל אל הכבד: "הקהל .. האנשים", ואח"כ "והנשים", ואח"כ "והטף", ואח"כ "וגרך אשר בשעריך".

שיאבל, צריך לידע, שאימתי מתקיימת ונשלמת המצוה – לא כאשר מסתפק באנשים בלבד, אלא צריך להקהיל גם את הנשים, וגם את הטף, וגם "גרך אשר בשעריך", ורק אז עומד המלך וקורא את הפרשיות.

שיאוכמו"כ מובן, שגם כאשר יש לו קשיים להקהיל את האנשים, אינו יכול להסתפק בכך, וכן לאחרי שמקהיל גם את הנשים, אומרים לו שעדיין אין זה מספיק, אלא צריך להקהיל גם את הטף, וכפי שמוסיפים מפרשי התורה¹⁵⁴², שהכוונה היא לא רק לאלו שהגיעו לחינוך, אלא אם רק נולד בעולם, ויצא מספק נפל (וכיון ש"ספיקא דאורייתא לחומרא"¹⁵⁴³, הרי הוא בן קיימא)¹⁵⁴⁴, צריכים כבר להקהיל אותו במקום קדוש.

שיב[וזהו גם מה שדובר כמ"פ¹⁵⁴⁵ בנוגע לחינוך, שחינוך אמיתי, חינוך מצליח, הוא – לא כשמתחיל בגיל בר-מצוה, ואפילו לא כשנעשה בן חמש ובן שש (כשהגיע לחינוך)¹⁵⁴⁶, אלא משהתינוק "יודע לדבר אביו לומדו תורה"¹⁵⁴⁷ (כפי שמתחיל רבינו הזקן הלכות תלמוד תורה).

שיגובשביל זה יש צורך להתחיל עוד מקודם לכן – משעה שנולד, שכבר אז מתחיל ענין החינוך ע"י תליית "שיר המעלות" וכיו"ב, ועד שמבואר בכ"מ217 שחינוך אמיתי מתחיל תשעה חדשים קודם לידת הולד (כמה חדשים לפני ירידת הנשמה בגוף, וכמה חדשים לפני שמתחיל אפילו עצם ענין התרקמות הגוף) – ע"י ההנהגה הראוי' של הוריו, אביו ואמו, באופן שיוולד בטהרה ובקדושה, שעי"ז יגדל אח"כ ילד שירוו ממנו נחת, נחת אמיתי, נחת יהודי ונחת חסידי בכל הפרטים, שכן, כדי שכל זה יומשך בפועל ללא קשיים, ובמדה הכי גדולה ככל האפשרי, יש צורך בקידוש אביו ואמו בשעת כו', כמבואר בתניא¹⁵⁴⁸ שעי"ז נמשך לבוש קדוש לנשמת בנו, ועאכו"כ שצריך להיות תחילה ההכנה שע"י הטהרה וכו' וכו', שבזה מתחיל כבר חינוך הילד שנולד.

שיד345
ומזה מובן גם בנוגע לאמיתית הענין ד"הקהל" בנוגע לטף כפי שהוא ברוחניות – עוד לפני שנולד בעולם כפשוטו, אלא מיד כשמתחילה ההכנה והחינוך לזה, ע"י ההנהגה המתאימה של האב והאם המולידים את הבן והבת].

שיהוכן הוא גם בנוגע ל"הקהל" של הקב"ה – שהגאולה היא באופן של קיבוץ גלויות, והרי עצם השם "קיבוץ גלויות" מורה על ליקוט וקיבוץ "אחד אחד"¹⁵⁴⁹, "אחד מעיר ושנים ממשפחה"¹⁵⁵⁰ (אע"פ שלאח"ז תהי' הגאולה האמיתית והשלימה ברגע אחד).

שיוובאופן כזה צריכה להיות גם גאולת כל אחד ואחד – כמבואר באגה"ק¹⁵⁵¹ שהגאולה הפרטית שכל אחד פודה את נפשו, "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי"¹⁵⁵², שהו"ע פדיית נפש האלקית ממאסר הגוף ונפש הבהמית, היא ההכנה לגאולה הכללית של כל הנשמות שבגופים, ועד לגאולת השכינה שנמצאת "בגלותא"¹⁵⁵³ – ע"י עבודתו בכל יום בהענין ד"קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", ללקט ולקבץ את המחשבות והדיבורים והמעשים שלו, שיהיו במקום קדוש, על מנת לעשות את כל דברי התורה הזאת.

שיזויה"ר שיהי' זה בקרוב ממש – החל מאחינו הנתונים במצור ובשבי' כפשוטו, שתהי' פריצת כל הגדרים, ופתיחת כל השערים והדלתות לרווחה, בחסד וברחמים, ובאופן טוב, וטוב הנראה והנגלה, ו"קהל גדול" יצאו משם, שלמים בגופם ובנשמתם, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"¹⁵⁵⁴, ועד ש"לא תשאר פרסה"¹⁵⁵⁵, ו"שמחת עולם על ראשם", בתוככי ה"קהל גדול" דכלל ישראל, ע"י קיבוץ כל הגלויות, בגאולה האמיתית והשלימה, וכאמור, בטוב הנראה והנגלה, מתוך הרחבה, ובשמחה ובטוב לבב.

שיח* * *

שיטמא. בין הענינים הקשורים עם שמיטה, "במועד שנת השמיטה", ישנו גם ענין הפרוזבול, ומעניני הפרוזבול – שצריך שתהי' לו קרקע¹⁵⁵⁶.

שכ346
ולכאורה: כיון שלא לכל אחד יש קרקע, א"כ, כיצד יכול כל אחד לעשות פרוזבול?

שכאוא' ההסברות בזה¹⁵⁵⁷ – כמובא מדברי הגאונים¹⁵⁵⁸, שכל אחד מישראל יש לו קרקע בארץ ישראל, אמה על אמה, כי, אברהם שילם "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר"¹⁵⁵⁹, וע"פ החשבון של שדה אחוזה, "זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף"¹⁵⁶⁰, נמצא, שקנה שש מאות אלף אמה בארץ ישראל, והנחיל זאת לבניו אחריו, כך, שלכל אחד מששים ריבוא בנ"י יש לכל-הפחות אמה על אמה.

שכבועאכו"כ – אלו שיש להם בארץ ישראל נחלה כפשוטה.

שכגמב. ובנוגע לעניננו – בשייכות לשמחת הגאולה של רבינו הזקן, מייסד ומפיץ תורת חסידות חב"ד:

שכדאלו שמסרו נפשם בפועל על לימוד תורתו וקיום מצוותיו והוראותיו, וממשיכים לעשות זאת מתוך מס"נ בחיי יום יום, בפועל ממש, למטה מעשרה טפחים – הרי הם אלו שנמצאים עדיין שם.

שכהויש מהם אלו שכבר זכו לפתוח את הדלת והדרך ונמצאים עתה בכפר חב"ד¹⁵⁶¹, ומסיימים שם את ההתוועדות של שמחת הגאולה של רבינו הזקן, בעל השמחה והגאולה.

שכוויה"ר שיקויים אצלם "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"¹⁵⁶², "נחלה בלי מצרים"¹⁵⁶³, בכל עניני כפר חב"ד, הגשמיים והרוחניים גם יחד,

שכזו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"183 – התפשטות כפשוטה, באופן שיוכלו לקבל ולקלוט את אחיהם ואחיותיהם וכל קרוביהם העולים משם, בעגלא דידן, בידים פתוחות ובלב רחב וביד נדיבה, למטה מעשרה טפחים, בהרחבה למעלה ולמטה ולד' רוחות, ומתוך שמחה וטוב לבב.

שכח[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה לניגון אדמו"ר הזקן].

שכט* * *

של347
מג. ביציאת מצרים – שעז"נ¹⁵⁶⁴ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שכך יהי' גם בגאולה העתידה לבוא כאשר קא אתי מר דא מלכא משיחא – הי' הסדר שמשה אמר שירה עם האנשים, ומרים אמרה שירה עם הנשים¹⁵⁶⁵.

שלאועפ"ז – וגם מצד הענין ד"כל כבודה בת מלך פנימה"¹⁵⁶⁶ – מובן גם בנוגע לפעולה על הנשים בענין ד"הקהל", שענין זה יכול להיות נפעל ביתר שאת וביתר עוז כשיהי' בדוגמת יצי"מ – ע"י מרים בין הנשים (ומשה בין האנשים).

שלבוענין זה תלוי גם בשתי הסברות בנוגע למצות הקהל כפשוטה – אם זוהי מצוה שמוטלת על בית-דין, שב"ד צריך להקהיל את בנ"י, או שזוהי מצוה שכאו"א מחוייב בה, האנשים והנשים והטף¹⁵⁶⁷. והדעה המכרעת – שאין זו מצוה המסורה לב"ד, אלא כאו"א מחוייב בה, גם הנשים.

שלגועאכו"כ כשמדובר אודות הטף – הרי איתא בגמרא193 (והובא בפירוש רש"י על החומש104, שמזה מובן שזהו פשוטו של מקרא, דרכו של רש"י) "טף למה באין, ליתן שכר למביאיהן", והרי רואים בפועל, שכדי שהבאת הטף תהי' באופן טוב ונקל יותר, הרי זה צריך להיעשות ע"י הנשים, ובמיוחד כשמדובר אודות תינוק הצריך לאמו.

שלדובפרט ע"פ האמור לעיל (ס"מ) שענין החינוך מתחיל כבר תשעה חדשים קודם לידת הולד, ועוד לפנ"ז, בהכנה ע"י מנין הימים כו' (ככל פרטי הענינים שאודותם מדובר במסכתא שבסוף הש"ס) – ענינים שמסורים ונתונים ליד האשה, שהיא עקרת הבית של בית פרטי, בגלל היותה עקרת הבית של כללות בית ישראל שנשען עליהם, כמארז"ל¹⁵⁶⁸ "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים", וע"פ המבואר בספרי קבלה¹⁵⁶⁹, מובן שכך יהי' גם בדור שיכנס לארץ ע"י משיח צדקנו.

שלהולכן ישנו תפקיד מיוחד המוטל על נשי ובנות ישראל בכל השנים, ועאכו"כ בשנת הקהל, שהמצוה שבה צ"ל "זהיר טפי"¹⁵⁷⁰ היא: לאסוף

שלו348
יהודים, קטנים וגדולים, צעירים וזקנים, אנשים ונשים ועד "גרך אשר בשעריך", ולפעול על כאו"א מהם "לעשות את כל דברי התורה הזאת" – בודאי יש מקום חשוב, עיקרי ואחראי לפעולתן של הנשים, הן בנוגע לנשים והן בנוגע לטף, וגם בנוגע להשפעתן על האנשים ועל הגר אשר בשעריך, שגם הם יעסקו בזה.

שלזוזהו הטעם שבמצות הקהל ישנו ענין היוצא מן הכלל – שעם היותה מצוה שהזמן גרמא, מ"מ, גם הנשים חייבות בה¹⁵⁷¹.

שלחמד. וכמו"כ ישנו חידוש במצות הקהל בנוגע לטף¹⁵⁷²:

שלטכלל גדול בתורה – שקטן פטור מכל המצוות. ואעפ"כ, ישנו חידוש גדול ונפלא במצות הקהל שלא מצינו דוגמתו בכל שאר מצוות התורה – שגם הטף חייבים לבוא, וכמשמעות פשטות לשון הגמרא193 (אף שבספרי המפרשים לא מתעכבים על זה): "אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין כו'" – שכשם שאנשים צריכים לבוא ללמוד, והנשים צריכות לבוא לשמוע, כמו"כ מוטל חיוב כזה גם על הטף (ולא מצינו מ"ד שביאת הטף יש לה גדר אחר), אלא שהפעולה בזה היא בנוגע ל"מביאיהן", אבל הטף הם אלו שפועלים זאת.

שמולהעיר, שגם מצות חינוך קשורה עם טף, אבל, אין זו מצוה שמוטלת על הטף, שהרי קטן אינו מחוייב במצוות; מצות חינוך מוטלת על האב, אלא שפעולת האב בקיום מצות חינוך נעשית עי"ז שמחנך את הבן¹⁵⁷³. ורק מצות הקהל יוצאת מן הכלל, כנ"ל.

שמאוהחידוש שבמצות הקהל בנוגע לטף הוא גדול יותר מאשר החידוש בנוגע לנשים – כי בנוגע לנשים יש עוד מצוות שהזמן גרמא שהנשים חייבות בהן, כפי שלמדים בנוגע לכל אחת ממצוות אלו¹⁵⁷⁴; ואילו בנוגע לטף – החיוב דהקהל הוא יוצא מן הכלל שלא מצינו דוגמתו בכל התורה כולה.

שמבולהעיר, שבדוגמת זה מצינו גם בנוגע לתלמוד תורה, כפי שמבאר הצ"צ בפסקי דינים¹⁵⁷⁵ בדברי הרמב"ם¹⁵⁷⁶ "מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר" (לא רק "כשיגדיל", אלא עוד משך זמן לפנ"ז:

שמג349
"כשיכיר"), "שמא גם על הקטן יש חיוב מדאורייתא" (אף שנשים פטורות מת"ת); אבל בנדו"ד מצינו חידוש גדול יותר – שאפילו קודם שיכיר, אם רק יכול להיות ה"שכר למביאיהן", שבשביל זה מספיק שנולד בעולם, ישנו כבר החיוב על הטף להשתתף במצות הקהל.

שמדוכשם שהדברים אמורים בנוגע לטף בשנים – כן הוא גם בנוגע לטף בידיעות:

שמהישנם כאלו שאף שהם מבוגרים בשנים, ועד שיש לו כבר זקן לבן (או שאילו הי' לו זקן, אזי הי' לבן...), אבל בידיעות¹⁵⁷⁷ – הוא עדיין בבחי' טף שאפילו לא הגיע לחינוך עדיין, ואין לו שייכות עדיין לצורת אל"ף, ואפילו לא יודע שחסר לו משהו!

שמווזהו החידוש – שכאשר ישנה ההתעוררות ד"בבוא כל ישראל ליראות גו'", אזי גם הוא מתעורר, ויודע שצריך להשתתף ב"הקהל", אע"פ שלכאורה לא תהי' לו מזה שום תועלת, שהרי אינו מבין אפילו צורת אל"ף, כי אם "ליתן שכר למביאיהן", היינו, שרוצה לעשות נחת רוח ליהודי נוסף, ובגלל זה מניח תפילין, אף שאין לו מזה תענוג ("געשמאַק"), ואינו מבין בזה מאומה ("ער ווייסט ניט ווי אַזוי, וואָס און ווען"), אבל בינתיים הוא מניח תפילין!

שמזמה. וזהו החידוש שבמצות הקהל על כל המצוות שבתורה, וכלשון החינוך¹⁵⁷⁸ (שהובא בכמה מפרשים) ש"זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת" (וכפי שמקדים לפנ"ז בנוגע למי שמחסר ומבטל מצוה זו).

שמחוכאמור לעיל, שבנוגע לרוחניות הענינים, ביד כאו"א לקיים זאת עתה, ובפרט בשנה זו,

שמטוכמו"כ אפילו במקום זה, ואדרבה, דוקא במקום זה ישנה היכולת המלאה ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך הרחבה, ומתוך שמחה וטוב לבב, באין כל מפריע,

שנולעשות זאת באופן דמוסיף והולך ואור – כמצות ימי חנוכה הבאים לקראתנו לשלום: להוסיף ב"נר מצוה ותורה אור"¹⁵⁷⁹, ולהאיר "על פתח ביתו מבחוץ"¹⁵⁸⁰, והיינו, שהמעיינות יהיו לא רק בפנים, אלא יוכלו

שנא350
להגיע גם ל"חוצה", וכאמור, באופן דמוסיף ו"הולך ואור עד נכון היום"¹⁵⁸¹ – יום הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

שנב[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ), "ניע זשוריצי כלאָפּצי", "ופרצת", "אבינו מלכנו"].

שנג* * *

שנדמו. קבלתי מכתב מיהודי שכותב, שזוכר, שלפני יותר מחמישים שנה היתה הקביעות די"ט כסלו כמו בשנה זו, וחגגו בליובאוויטש את י"ט כסלו מיום חמישי בלילה עד מוצאי שבת, והי' נקרא "י"ט כסלו הארוך"¹⁵⁸².

שנהמסתמא יעשו כן גם כאן, במקומות מסויימים ובמקומות מיוחדים, וכל המרבה הרי זה משובח, אבל, באופן מסודר.

שנוולהמשיך מר"ה לתורת החסידות ולדרכי החסידות על כל השנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה – תוספת התמדה ושקידה בלימוד התורה הנגלה והחסידות, ובקיום המצוות בהידור, ובעבודת התפלה,

שנזובהתאם למאמר רז"ל174 – שיהי' אצל כל אחד הענין ד"העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור",

שנחועי"ז יומשך בפועל ממש (ללא כ"ף הדמיון), למטה מעשרה טפחים, הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"174, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

שנט[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את המזונות וכו' עבור ההתוועדות דיום הש"ק, אח"כ ברך ברכה אחרונה, וטרם צאתו התחיל לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

שס______  ______