Toras Menachem·Vol. 52 (5728·Part 2)·Shabbos Parshas Bamidbar·Erev Holiday of Shavuos 5728תורת מנחם·נב - שנת תשכ"ח - חלק שני·ש"פ במדבר·ערב חג השבועות·ה'תשכ"ח

א415
בס"ד. ש"פ במדבר, ערב חג השבועות, ה'תשכ"ח
(הנחה בלתי מוגה)

גלי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את הוי'. הנה וארשתיך לי הוא מאמר הקב"ה שנקרא חתן לנשמות ישראל שנקראים בשם כלה, כמבואר בלקו"ת שכנסת ישראל שהיא מקור כל נשמות ישראל נק' כלה. ולהעיר ממ"ש בהגהת הצ"צ עיין רבות בא כו', ומשם משמע, שגם הנשמה שמלובשת בגוף נקראת בשם כלה. וענין זה (וארשתיך לי גו') נאמר על כל אחד ואחד מישראל, שלכן נאמר בלשון יחיד, ע"ד מ"ש אנכי הוי' אלקיך, בלשון יחיד, כדרשת חז"ל שכל אחד מישראל הי' אומר עמי הדיבור מדבר.

הבזה, כמבואר בלקו"ת שכלה (מלשון כליון) הוא ע"ש הפסוק כלתה נפשי, והיינו, לפי ששרשה הוא מספירת המלכות שתשוקתה לדבקה במקורה וחיי החיים ית' בכלות הנפש, כמאמר נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך, ומזה נעשה ענין הכליון בכל נשמה ונשמה שהיא חלק אלקה ממעל.

זיותר, הנה בפסוק הנ"ל כתיב נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי' לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי, וצריך להבין טעם חילוק הלשונות בכתוב, שגבי נפשי כתיב חצרות הוי', וגבי לבי ובשרי כתיב א-ל חי. דהנה, בחי' א-ל חי היא בעילוי גדול הרבה יותר מבחי' חצרות הוי', וכמו שהוא למטה שחצר היא למטה מבית (שלכן דירת האדם בקביעות אינה בחצר, כי אם בבית דוקא), ועאכו"כ שחצר היא למטה מהאדם הדר בהבית. ונפשי היא למעלה מלבי ובשרי, שהרי בשרי קאי על בשר הגוף, וממש"נ לבי ובשרי (שהכתוב מקשר לבי עם בשרי),

ח416
מובן, שגם לבי קאי על הלב הגשמי. וא"כ, איך אפשר לומר שנפשי נכספה וגם כלתה לחצרות הוי' בלבד, ואילו לבי ובשרי (שלמטה מבחי' נפשי) ירננו אל א-ל חי (שלמעלה מבחי' חצרות הוי'). אך הענין בזה, שהיא הנותנת, שבנוגע לבחי' נפשי מספיק שיהי' הכליון לבחי' חצרות הוי', אבל בנוגע ללבי ובשרי, לא מספיק בחי' חצרות הוי' שהו"ע הגילויים, כיון שזה לא יפעל עליו (דאָס וועט אים ניט דערנעמען), ולכן נאמר לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי, שתהי' תשוקתו לבחי' העצמות דוקא.

יבזה, דהנה יש שני בחי' כלה, כלה נאה וחסודה, וכלה כמות שהיא. ובזה נחלקו ב"ש וב"ה, כדאיתא בגמרא כיצד מרקדין לפני הכלה, ב"ש אומרים כלה כמות שהיא, וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה, והלכה כב"ה (ועד שב"ש במקום ב"ה אינה משנה), דס"ל שאפילו אם היתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה. וכמבואר בלקו"ת שהלל הוא מלשון בהלו נרו, שהו"ע הגילוי, ולכן, גם בכלה שהיא חיגרת או סומא פועלים לגלות בה את הענין דכלה נאה וחסודה. והנה, על בחי' כלה נאה וחסודה נאמר נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי', חצרות לשון רבים, שהם חצר החיצונה וחצר הפנימית, וגדלה מעלת חצר הפנימית לגבי חצר החיצונה שהיא בין החצר החיצונה להבית (כפי שמצינו גם בהלכות עירובין), וכמ"ש חצר בית המלך הפנימית נוכח פתח הבית, ועז"נ כל גו' אשר יבוא גו' אל החצר הפנימית אשר לא יקרא וגו', והיינו, אַז דאָרטן איז גאָר אַנדערש, ולכן כתיב שער החצר הפנימית גו' יהי' סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח, שאז נמשך מן החצר הפנימית אל החצר החיצונה. וענינם בעבודה, שחצר החיצונה שהיא העבודה החיצונה הו"ע פסוד"ז, כי בפסוד"ז נזכר גדולתו ית' ממה שהוא מחי' עולמות כו', וחצר הפנימית שהיא העבודה הפנימית הו"ע ק"ש, שבה נאמר ואהבת גו' בכל מאדך, שהו"ע המס"נ. וענין הכוסף והכליון לחצרות הוי' הוא בבחי' נפשי, שזהו בחי' כלה נאה וחסודה. אך בחי' כלה הב', שהיתה חיגרת וסומא, ובה

יא417
צריכים לפעול ולגלות את הענין דכלה נאה וחסודה, הרי זה ע"ד בעלי תשובה שעליהם אמרו רז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם, ועז"נ לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי, לבחי' העצמות דוקא.

יגבחי' כלה היא ארוסה, ועז"נ וארשתיך לי, ובפרטיות יותר ישנם ג' ענינים באירוסין, שזהו מש"נ וארשתיך לי ג"פ, וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה, וכדאיתא בספרי טעמי המנהגים שג' הכריכות שכורכים רצועת התפילין על האצבע הם כנגד ג"פ וארשתיך, דלכאורה אינו מובן למה נאמר וארשתיך ג"פ דוקא, וממה נפשך, או שיאמר וארשתיך לי לעולם בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים ובאמונה, או שיאמר וארשתיך גם על כל אחד מד' הענינים דצדק ומשפט חסד ורחמים. ומזה מובן, שג"פ וארשתיך הם ג' מדריגות בענין האירוסין.

טובזה, דהנה, מ"ש וארשתיך לי לעולם הוא ע"ד מארז"ל כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, והיינו לפי שהוא מבחי' עתיק, דלית שמאלא בהאי עתיקא, וידוע שהתגלות עתיק בבינה, כמ"ש בזהר הוא (דקאי על בינה) דא עתיקא, וכפי שרואים באדם למטה שהתגלות התענוג הוא בבינה דוקא, ששם בא השכל בריבוי פרטים כו', משא"כ בחכמה שהיא בבחי' נקודה בלבד, אין עדיין התגלות התענוג. וענינו בעבודה, שוארשתיך לי לעולם הו"ע אהבת עולם, שהיא למעלה מאהבה רבה שהיא בבחי' ז"א. אמנם, מי שאינו שייך לעבודה באופן של התבוננות, בחי' בינה, הנה עז"נ וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. בצדק הו"ע הצדקה, כי גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, וכרבי אליעזר שיהיב פרוטה לעני והדר מצלי, והיינו לפי שע"י הצדקה פודה את נפשו מן הגלות כו', כי אין ישראל נגאלין אלא בצדקה,

טז418
שנאמר ושבי' בצדקה. במשפט, דהנה כתיב רשע מכתיר את הצדיק, ועז"נ ובערת הרע מקרבך, לכך צריך להיות משפט על זה. בחסד וברחמים הנה חסד היא מדתו של אברהם, ורחמים (תפארת) היא מדתו של יעקב, ועז"נ ליעקב אשר פדה את אברהם, דהיינו עי"ז שמעורר רחמים רבים על נפשו, כמבואר בתניא בפירוש הכתוב וישק יעקב לרחל גו' ויבך, וכמבואר בלקו"ת שכאשר האדם רואה ששום דבר אינו פועל עליו (קיין זאַך דערנעמט אים ניט), אזי העצה היא לעורר רחמים רבים על נפשו כו'. וממשיך בכתוב, וארשתיך לי באמונה, דהיינו, שגם מי שאינו שייך להתבוננות, וגם איש עני הוא ואין יכול ליתן צדקה [ולהעיר, שענין זה יכול להיות באופן שהוא ע"ד מארז"ל עה"פ אבירי לב הרחוקים מצדקה, שכל העולם כולו ניזונין בצדקה והם ניזונין בזרוע, היינו, שהם רחוקים מצדקתו של הקב"ה, ולכן סיבבו מלמעלה שאינו יכול ליתן צדקה, כיון שאינו צריך לכך. אבל ענין זה יכול להיות גם באופן שהוא נמצא בתכלית הפחיתות, ולכן אין נותנים לו מלמעלה את האפשרות שיוכל ליתן צדקה], הנה גם אצלו יכול להיות הענין דארשתיך, להיות בבחי' כלה, ע"י אמונה, והיינו לפי שענין האמונה ישנו אצל כאו"א מישראל, וכמבואר בתניא שכל ישראל הם מאמינים בה' (מאמינים בני מאמינים), ואפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה'.

יחג' המדריגות בענין וארשתיך הם כנגד ג' עולמות בי"ע. וארשתיך לי לעולם, בחי' בינה, הוא כנגד עולם הבריאה (עלמין סתימין דלא אתגליין), דאימא עילאה מקננן בכורסייא. וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, בחי' המדות, הוא כנגד עולם היצירה, דשית ספירן מקננן ביצירה45. וארשתיך לי באמונה הוא כנגד עולם העשי', כי, מצד פחיתות המדריגה דעולם העשי' לא שייך שם ענין השכל והמדות, כי אם ענין האמונה, ואדרבה, דוקא בעשי' הוא תוקף האמונה. וסדר ג'

יט419
המדריגות שבכתוב הוא בהתאם לסדר ההמשכה בעולמות, שמבריאה נמשך ליצירה ועשי'. וע"ד המבואר בענין כי בי"ה הוי' צור עולמים, ביו"ד נברא עולם הבא ובה"א נברא עולם הזה, שהו"ע ההמשכה מיו"ד לה"א, מעלמא דאתכסייא לעלמא דאתגלייא, והיינו, שתחילה נמשך בה' ראשונה, בחי' בינה, עולם הבריאה, ומשם נמשך לאות ו' ועד לה' אחרונה, שהם עולמות יצירה ועשי'. ויש להוסיף, שכללות ההמשכה בג' מדריגות אלו שהם כנגד ג' עולמות בי"ע היא ע"י הסולם, שיש בו ב' ענינים, כמארז"ל סולם זה מזבח, וסולם זה סיני49, שהם ב' הענינים דתורה ותפלה, שעל ידם היא ההמשכה מלמעלה למטה וההעלאה מלמטה למעלה.

כאכל זה הוא בבחי' כלה וארוסה, שעז"נ וארשתיך גו'. אבל אח"כ צריך להיות בחי' נישואין, וזהו שמסיים בכתוב וידעת את הוי', מלשון והאדם ידע את חוה, שהוא בחי' התקשרות האמיתי, וכמ"ש לעתיד לבוא כי מלאה הארץ דעה את הוי'. ומדריגה זו היא כנגד עולם האצילות, ששם איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, ונקרא אצילות מלשון אצלו וסמוך, והיינו, לפי שהוא בתכלית הביטול, וזהו גם מ"ש את הוי', את הטפל להוי'. וההכנה לזה היא ע"י העבודה בג' המדריגות דוארשתיך לי וגו', שכנגד ג' עולמות בי"ע, ועי"ז באים מענין האירוסין שהוא בבחי' מקיף לענין הנישואין שהוא באופן של התקשרות פנימית.

כגגם מה שמפטירין בפסוק זה בשבת שלפני מתן תורה, לפי שענינו של מ"ת [שאז נעשה חידוש גם בהמצוות שהיו כבר קודם מ"ת, כמ"ש הרמב"ם] הוא וידעת את הוי'. וההכנה לזה היא וארשתיך לי באמונה, לפי שההכנה למ"ת היתה ע"י אמירת נעשה ונשמע, ובאופן של הקדמת נעשה לנשמע, שזהו ע"ד ענין האמונה. וכמו"כ גם בענין וידעת את הוי' דלעתיד לבוא, שההכנה לזה היא ע"י העבודה דדרא

כד420
דעקבתא דמשיחא מתוך אמונה ומס"נ דוקא, כמבואר בענין והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, שעיקר ענין הענוה דמשה הי' מצד ההתבוננות בדרא דעקבתא דמשיחא, שאינם שייכים לא לשכל (וארשתיך לי לעולם) ולא למדות (וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים), ואעפ"כ עומדים במס"נ מצד ענין האמונה כו', שזהו"ע וארשתיך לי באמונה, ועי"ז זוכים לוידעת את הוי', בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יקויים היעוד והי' מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר מרוב, שיומשך בלי מספר במספר, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.