Toras Menachem·Vol. 52 (5728·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Vayikra·Parshas HaChodesh·Rosh Chodesh Nissan 5728תורת מנחם·נב - שנת תשכ"ח - חלק שני·שיחת ש"פ ויקרא·פ' החודש·ר"ח ניסן·ה'תשכ"ח

א206
בס"ד. שיחת ש"פ ויקרא, פ' החודש, ר"ח ניסן, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בא. דובר כבר כו"כ פעמים אודות הענין ד"כל יומא ויומא עביד עבידתי'", שלכן, צריך להיות בכל יום ענין חדש שלא הי' לפנ"ז.

גובפרטיות יותר – יש בכל יום ענינו בתור יום בשבוע, בתור יום בחודש, ובתור יום בשנה, ומובן, שגם עבודת היום קשורה עם ענינים אלו, הן מצד השבוע, הן מצד החודש והן מצד השנה.

דוג' ענינים אלו באים לידי ביטוי בפועל, בענין של הלכה או מנהג ישראל:

הענינו של היום בשבוע – כפי שאומרים בכל יום "שיר של יום".

וענינו של היום בחודש – שמתבטא באמירת השיעור תהלים כפי שנחלק לימי החודש (כפי שפירסם כ"ק מו"ח אדמו"ר תקנה קדמונית זו). וכן הוא בנוגע לתקנת חכמים לכתוב זמן בשטרות, שעיקרו הוא היום בחודש.

זוענינו של היום בשנה – שהרי בכל שנה ושנה ישנו מחזור השנה, ובבוא זמן מסויים בשנה צריכה להיות העבודה בענינו של זמן זה, ועי"ז נמשך על כל השנה כולה, וכמו בנוגע לחודש ניסן, שע"י עשיית הענינים השייכים לחודש ניסן, נמשכים ענינים אלו על כל השנה. ובשיעורי היום – הרי זה השיעור היומי בתניא כפי שנחלק לימי השנה, וכן סיום הש"ס בכל שנה (כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק).

חוהנה, אף שמדובר אודות ג' ענינים שונים, היום בשבוע, היום בחודש שקשור עם מהלך הלבנה, והיום בשנה שקשור עם מהלך החמה (כמאמר הראב"ע: אין ללבנה שנה ואין לשמש חודש) – הרי מובן, שכאשר ענינים אלו נפגשים ביחד, אזי ישנו קשר ושייכות ביניהם.

טובפרט שכללות ענין קביעות הזמנים הוא ע"פ תורה, הרי מובן שבודאי אין זה בדרך מקרה (ובמכ"ש מעניני העולם, שגם בהם לא שייך

י207
ענין של מקרה, כתורת הבעש"ט שגם עניני העולם הם בהשגחה פרטית, ועאכו"כ בנוגע לעניני התורה), ובמילא מודגש עוד יותר הקשר והשייכות ביניהם.

יא[ולהעיר, שבענין של השגחה פרטית גופא יש חילוקים בנוגע לגילוי והעלם כו',

יב– כמובן ממ"ש הרמב"ם בפירוש הכתוב "והלכתם עמי בקרי והלכתי (אף אני) עמכם בחמת קרי", דקאי על אלו שאומרים על דבר צרה ש"דבר זה ממנהג העולם .. נקרה נקרית", ולכאורה, איך יתכן שיהודי יאמר שדבר זה הוא בדרך מקרה? אלא זהו לפי שהענין של השגחה פרטית הוא לפעמים בהעלם.

יגומובן גם ממ"ש "עין ה' אל יראיו", "עיני ה' אל צדיקים" (אף שהענין של השגחה פרטית הוא אצל כולם), כיון שההשגחה עליהם היא בגלוי יותר. והיינו, שגם כאשר בנ"י עושין רצונו של מקום, יש חילוק בין סתם בנ"י לצדיקים, שההשגחה עליהם היא בגלוי יותר –

ידולכן שייך שפיר לומר הביטוי "עאכו"כ" בנוגע לשלילת ענין המקרה בתורה "במכ"ש" מעניני העולם].

טוב. ובנוגע ליום זה – הנה:

טזמצד ימי השבוע – הרי זה יום השבת, שבו נעשה הענין ד"ויכולו השמים וגו'", והיינו, שכל עניני ימי החול מתעלים ביום השבת.

יזומעלה מיוחדת בנוגע ליום הש"ק זה – שערב שבת הוא היום האחרון של חודש אדר, עליו נאמר "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ומזה מובן שבכל יום צריכה להיות הוספה בשמחה לגבי היום שלפניו (דאל"כ, אין זה באופן ש"מרבין", כי אם המשך בלבד), כך, שהשמחה היותר גדולה היא בימים האחרונים של החודש, ובפרט ביום האחרון של החודש – כ"ט אדר; וכיון שכ"ט אדר חל בערב שבת, הרי השמחה היותר גדולה שבו מתעלית ביום הש"ק זה.

יח208
מצד ימי החודש – הרי זה ראש חודש.

יטומצד ימי השנה – הרי זה "יום השמיני למילואים" ש"נטל עשר עטרות".

כובענין זה ניתוסף עילוי מיוחד בשנה זו בנוגע לקביעות של יום השמיני למילואים בימי השבוע – שהרי בפעם הראשונה היתה הקביעות של יום השמיני למילואים ביום ראשון בשבוע (שזהו אחד מעשר העטרות שנטל אותו היום – "ראשון למעשה בראשית"), ואילו הקביעות בשנה זו אינה ביום ראשון בשבוע (ואילו הענין ד"ראשון למעשה בראשית" ישנו רק בהעלם), אלא ביום השבת, יום השביעי בשבוע, שיש בו העילוי ד"כל השביעין חביבין", כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר שאמר בבואו לאמריקא בפעם השני'.

כאג. ויש להוסיף בזה, שבנוגע לר"ח ניסן נאמר5 "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", והיינו, שיש לו שייכות לא רק לענין ה"חדשים", אלא גם לענין השנה – להיותו "ראשון .. לחדשי השנה".

כבוכללות הענין בזה – כמבואר במאמרי אדמו"ר האמצעי (מיוסד על המאמר של רבינו הזקן בקיצור) בדיוק הלשון "ראש", ולא תחילה, שזהו כמו ה"ראש" שהוא (לא רק התחלה, אלא) כולל את החיות של כל הגוף (הן קודם שמתפשט בגוף והן לאחר שמתפשט בגוף, כמבואר בתניא החילוק בזה), ועד"ז בנוגע לחודש ניסן שהוא "ראש חדשים" ו"ראשון .. לחדשי השנה" – לא רק בנוגע לחדשים, אלא גם בנוגע לחדשי השנה.

כגויתירה מזה – שגם בנוגע לענין השנה יש מעלה בחודש ניסן גם לגבי חודש תשרי, וכפי שיתבאר לקמן.

כד* * *

כהד. החילוק בין חודש ניסן לחודש תשרי – מבואר במאמרים ד"ה החודש הזה לכם, מיוסד על דברי העקידה שיש למעלה ב' מיני

כו209
הנהגות: הנהגה טבעית והנהגה נסית (למעלה מדרך הטבע), וזהו החילוק שבין חודש תשרי לחודש ניסן, שבחודש תשרי היא ההמשכה הכללית על ההנהגה הטבעית באופן ד"יום ולילה לא ישבותו", ובחודש ניסן היא ההמשכה הכללית על ההנהגה שלמעלה מדרך הטבע, כמו הענין דיצי"מ (שהי' בחודש ניסן), שהי' באופן שלמעלה מדרך הטבע, ועד שפרעה בעצמו שילח את בנ"י ("גרש יגרש אתכם"), ובאופן ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה".

כזוהענין בזה:

כחאע"פ שגם ההנהגה שבדרך הטבע היא משם אלקים, שהוא א' מהשמות שאינם נמחקים, וגם ההנהגה שבדרך הטבע היא בהשגחה פרטית (כתורת הבעש"ט6 שכל עניני העולם הם בהשגחה פרטית ע"י בורא העולם), ובפרט ע"פ המבואר בשער היחוד והאמונה שהתהוות העולם היא בכל רגע ורגע (וכמבואר באגה"ק שענין ההתהוות קשור עם ההשגחה העליונה, ולא כדעת הטועים וכו') – הרי ענין זה הוא בהעלם בלבד (והיינו, שגם שם אלקים עצמו אינו בגילוי, וגם הכחות אינם בגילוי, ורק מספר הכחות הוא בגילוי), אבל בגילוי לא רואים את השייכות להנהגה שלמעלה מהטבע.

כטוזוהי המעלה של חודש ניסן – שענינו הוא הנהגה שלמעלה מהטבע באופן גלוי, ועד ל"נסי נסים", כדברי הגמרא במסכת ברכות בנוגע להרואה בחלום תיבה שיש בה ב' נוני"ן: "נסי נסים נעשו לו".

לה. ויש לומר בדרך אפשר, שהמעבר מההנהגה שבדרך הטבע (תשרי) להנהגה שלמעלה מהטבע (ניסן), הוא ע"י הממוצע שביניהם – שזהו ענינו של פורים (עיקרו של חודש אדר, החודש שלפני ניסן):

לאידוע שבכל המגילה לא נזכר שמו של הקב"ה, אפילו לא שם אלקים, כך, שגם ע"פ תורה הרי זה באופן של העלם כו'.

לבוכדאיתא בגמרא "אסתר מן התורה מנין, שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", ועד להסתר כפול – "הסתר אסתיר", וכפירוש

לג210
הבעש"ט שההסתר עצמו הוא באופן נסתר, שאפילו לא יודעים שזהו הסתר, וע"ד מ"ש "שמים חושך לאור".

לדואעפ"כ, הי' בפורים ענין של נס, אלא שהי' זה נס שמלובש בטבע, ולכן, הרי זה "ממוצע" בין ההנהגה שבדרך הטבע להנהגה הנסית שלמעלה מדרך הטבע.

להו. וע"פ הידוע שכל ממוצע בין שני ענינים צריך להיות למעלה משניהם, הרי מובן, שהיו"ט דפורים צריך להיות למעלה מניסן ותשרי.

לווהענין בזה – כמובן ממאמר רז"ל "כל המועדים עתידים להתבטל חוץ מפורים", והרי ענין המועדים קשור עם הנהגה נסית, ואעפ"כ אומרים שפורים הוא למעלה מהם.

לזאמנם, בפורים עצמו ענין היו"ט הוא בהעלם,

לח– ואף שענין השמחה הוא בפורים יותר מבכל הימים טובים, כמארז"ל "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'", משא"כ בכל הימים טובים שב"ד שולחים שלוחים כו' להבטיח שתהי' השמחה בהגבלה כו', מ"מ, לא נקבע ליו"ט לענין איסור מלאכה, כדאיתא בגמרא "מלאכה לא קבילו עלייהו" (אף ש"מרדכי גזר בעשיית מלאכה ורצה שיהי' פורים יו"ט לאסור במלאכה", שזהו מצד דרגתו של מרדכי, אבל שאר בנ"י לא היו בדרגא זו) –

לטואילו ענין הגילוי [שזהו ענין עיקרי בתורה, "נר מצוה ותורה אור", שהו"ע הגילוי] נעשה עי"ז ש"מיסמך גאולה לגאולה" – בחג הפסח (שבו שילח פרעה את בנ"י ממצרים ויצאו "ביד רמה"), שאז מתגלה גם ענינו של פורים.

מואע"פ שכבר "בר"ה בטלה עבודה מאבותינו במצרים" – הרי זה רק ביטול הענינים הבלתי-רצויים, בחי' סור מרע; ואילו הפיכת מצרים גופא נפעלה בחודש ניסן דוקא (עוד לפני יצי"מ – מיד לאחרי מכת חושך, שאז נאמר "וישאלו גו' כלי כסף וכלי זהב", כדי לקיים ההבטחה

מא211
"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ובפרט לאחרי שקשרו את השה – העבודה זרה של מצרים – לכרעי המטה, ועשו זאת בגלוי כו').

מבז. ובנוגע לפועל – שהרי כל ענין צריך לבוא בפועל ממש, שיפעל שינוי על המחשבה דיבור ומעשה שלו, וכידוע שהתאמתות ענין החכמה הוא דוקא כשרואים שהדבר בא לידי ביטוי בפועל ממש:

מגכיון שבחודש ניסן מתחיל סדר ההנהגה שלמעלה מדרך הטבע – הרי זו הוראה לכל אחד מישראל שצריך לצאת מכל ההגבלות שלו (כפי שהי' ביצי"מ, שביטלו את כל המיצרים וכו'), הגבלות הטבע, ואפילו התלבשות בטבע.

מדועי"ז זוכים לגאולה העתידה, שתהי' באופן שלמעלה מהטבע לגמרי, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

מה* * *

מוח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם.

מז* * *

מחט. בנוגע לפירוש רש"י – הנה כפי שהכריזו כבר, ילמדו שני פירושי רש"י, כיון שביום השבת זה יש ענין מיוחד בהוספה על פרשת השבוע, פרשת ויקרא, להיותו ר"ח ניסן.

מטואף שישנם כמה שבתות שבהם ישנם ענינים נוספים מלבד פרשת השבוע, הנה בר"ח ניסן ישנו ענין מיוחד היוצא מן הכלל, כי, ר"ח ניסן הוא "ראש השנה למלכים", והרי ענינו של מלך ונשיא הו"ע שנוגע לכל בנ"י, כפי שמצינו באגה"ק לענין החיוב דקיום כל תרי"ג מצוות, "שכל אדם מישראל צריך לבוא בגלגולים רבים עד שיקיים כל תרי"ג מצות התורה כו'" – "לבד מצות התלויות במלך שהוא מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם כו'".

נ[וענין זה מצינו רק אצל מלך, ואפילו לא אצל כהן גדול – שהרי אע"פ שגם עבודת הכה"ג היא עבור כל ישראל (ובענין זה אין נפק"מ בין הדעה שכהנים הם "שלוחי דרחמנא" ובין הדעה שהם "שלוחי

נא212
דידן", שלכו"ע עבודתם היא בשם כל ישראל), מ"מ, אין זה באופן שהכהנים מוציאים י"ח את כל ישראל; ענין זה מצינו רק אצל מלך, כיון שהוא כולל את כל בנ"י].

נבוכפי שמפרש רש"י בפשוטו של מקרא ש"הנשיא הוא הכל", והיינו, שענין זה הוא גם בדרך הפשט, ובמילא הרי זה ענין שנוגע לכל אחד ולכל הזמן.

נגוענין זה קשור גם עם ההפטרה של פרשת החודש, שבה מדובר בעיקר אודות הקרבנות של הנשיא.

נדוע"פ האמור לעיל שר"ח ניסן פועל על כל השנה כולה, להיותו "ראשון גו' לחדשי השנה", נמצא, שהלימוד בפירוש רש"י ביום הש"ק זה (ר"ח ניסן) נוגע לכל השבתות כולם.

נהובהתאם לכך, נלמד פירוש רש"י על הפסוק "אשר נשיא גו'", "אשרי הדור וכו'" – שנתפרש בזה ש"נשיא האמור כאן שאין על גביו אלא ה' אלקיו", היינו, שלא מדובר אודות נשיא של שבט אחד, אלא אודות הנשיא והמלך של כל ישראל; אלא שרש"י אינו מביא זאת, כיון שאין זה מוכרח בדרך הפשט.

נווכמו"כ נלמד פירוש רש"י בנוגע ל"חלב", כי, כללות ענינה של פרשת ויקרא הו"ע הקרבנות, ועיקר ענין הקרבן קשור עם החלב, כמ"ש ביחזקאל: "להקריב לי חלב ודם".

נזי. על הפסוק "ואת כל החלב וגו'", מפרש רש"י: "להביא חלב שעל הקיבה, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר, להביא חלב שעל הדקין".

נחכלומר: כיון שכבר נאמר59 "והקריב גו' את החלב", מה מוסיף הכתוב "ואת כל החלב"? ולכן מפרש רש"י שהכתוב "ואת כל החלב" בא "להביא חלב שעל הקיבה" (כדברי ר"י), או "חלב שעל הדקין" (כדברי ר"ע). ורש"י מוסיף ומעתיק גם תיבת "וגו'", דקאי על התיבות שלאח"ז: "(ואת כל החלב) אשר על הקרב", שגם תיבות אלו שייכים לפירושו – דכיון שנאמר "ואת כל החלב אשר על הקרב" (נוסף על "החלב המכסה את הקרב"59), לכן יכולים לפרש שבא "להביא חלב שעל

נט213
הקיבה" או "חלב שעל הדקין", כיון שחלב זה הוא (לא מכסה את הקרב, אלא) על הקרב.

סומבואר במפרשי רש"י – ע"פ סוגיית הגמרא במסכת חולין (ובכמה דפוסים ניתוסף בפירוש רש"י הציון למסכת חולין) – שלדעת ר"י מרבינן אף חלב שעל הקיבה, וכ"ש חלב שעל הדקין (כי, חלב שעל הדקין שייך – קרוב ודומה – לחלב המכסה את הקרב (שנזכר בכתוב לפנ"ז) יותר מאשר חלב שעל הקיבה), ולדעת ר"ע מרבינן חלב שעל הדקין בלבד.

סאאבל, כמדובר כמ"פ שרש"י מפרש פשוטו של מקרא ל"בן חמש למקרא", שעדיין לא למד משנה ("בן עשר למשנה"63), וכ"ש שלא למד גמרא ("בן חמש עשרה לגמרא"63), ובמילא אינו יודע דברי הגמרא בחולין. וכיון שכן, הרי אם כוונת רש"י שלדעת ר"י בא הכתוב לרבות אף חלב שעל הקיבה, וכ"ש חלב שעל הדקין – הי' רש"י צריך לומר זאת בפירוש (על אתר, או באיזהו מקומן לפנ"ז, שמזה יבין הפירוש כאן), וכיון שרש"י כותב סתם "להביא חלב שעל הקיבה", הרי הפירוש בזה הוא – בפשטות – חלב שעל הקיבה בלבד.

סבאך עפ"ז צריך להבין – מהי סברת מחלוקת ר"י ור"ע אם הכתוב בא "להביא חלב שעל הקיבה" או "להביא חלב שעל הדקין":

סגבשלמא לפי הפירוש שלדעת ר"י מרבינן שניהם (אף חלב שעל הקיבה, וכ"ש חלב שעל הדקין), מובן, שלכו"ע חלב שעל הדקין שייך ל"חלב המכסה את הקרב" יותר מאשר חלב שעל הקיבה, והפלוגתא היא אם הכתוב בא לרבות גם חלב שעל הקיבה, אף שאינו שייך ל"חלב המכסה את הקרב" כמו חלב שעל הדקין;

סדאבל בדברי רש"י "להביא חלב שעל הקיבה, דברי ר"י, רע"א להביא חלב שעל הדקין", שמשמעותו, שהמחלוקת היא אם כוונת הכתוב רק לחלב שעל הקיבה או רק לחלב שעל הדקין – אינו מובן: איך יתכן שתהי' מחלוקת במציאות – איזה חלב שייך יותר ל"חלב המכסה את הקרב", חלב שעל הקיבה או חלב שעל הדקין?!

סהגם צריך להבין: מדוע צריך רש"י להזכיר את שמותיהם של בעלי המימרא – רבי ישמעאל ורבי עקיבא, דלכאורה אין זה נוגע לפירוש פשטות הכתובים.

סו214
יא. זאת ועוד:

סזענין זה מובא גם בפירוש רש"י בפ' תצוה: "החלב", "זה חלב הדקים או הקיבה". וגם כאן מציינים המפרשים60 לפלוגתת ר"י ור"ע במסכת חולין61.

סחאבל:

סטא) רש"י כותב בסדר הפוך: "זה חלב הדקים או הקיבה", ולא כמ"ש בפרשתנו: "חלב שעל הקיבה .. חלב שעל הדקין".

עב) כיון שרש"י כותב "חלב הדקים או הקיבה", קשה ביותר לפרש שהכוונה היא או אפילו הקיבה.

עאג) רש"י אינו מזכיר את שמותיהם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא – אף שלכאורה איפכא מסתברא, שכן, אם יש צורך להזכיר את ר"י ור"ע, יש להזכירם בפעם הראשונה, בפ' תצוה, ואז לא יהי' צורך להזכירם בפעם השני', בפרשתנו, ואעפ"כ מזכיר רש"י את ר"י ור"ע בפרשתנו דוקא.

עביב. ויש לומר הביאור בזה:

עגכאשר רש"י מפרש מ"ש בפ' תצוה "(ולקחת גו') החלב (גו' ואת החלב המכסה את הקרב)", "זה חלב הדקים" ואח"כ מוסיף "או הקיבה" – הרי מובן, שבפשטות הכתובים יש קדימה להביא "חלב הדקים", להיותו שייך ל"חלב המכסה את הקרב" (שנזכר בהמשך הכתוב) יותר מאשר "חלב הקיבה".

עדולכן, כאשר רש"י מפרש מ"ש בפרשתנו "ואת כל החלב וגו'" (לא רק "החלב" סתם, כבפ' תצוה, אלא "כל החלב"), "להביא חלב שעל הקיבה (דברי ר"י)" – מובן, שכוונת הכתוב בהוספת "כל החלב" להביא גם חלב שעל הקיבה, וכ"ש חלב שעל הדקין, שהרי הבן חמש למקרא יודע כבר מפירוש רש"י בפ' תצוה ש"חלב הדקים" שייך ל"חלב המכסה את הקרב" יותר מאשר "חלב הקיבה" (שלכן, כאשר נאמר "החלב" סתם, הרי זה רק חלב הדקים).

עהואח"כ ממשיך רש"י ומביא פירוש נוסף: "(רע"א) להביא חלב שעל הדקין" – דכיון שנאמר "ואת כל החלב גו'", בוא"ו המוסיף, בהמשך ל"החלב המכסה את הקרב", יש מקום לומר שגם כאן בא הכתוב להביא רק החלב שעל הדקין (ולא החלב שעל הקיבה), בגלל שייכותו ל"חלב המכסה את הקרב".

עו215
וכל זה – בפרשתנו, שמחד גיסא ישנו הריבוי ד"כל", שבגלל זה מסתבר שכוונת הכתוב להביא גם את החלב שעל הקיבה (שאינו שייך כ"כ ל"חלב המכסה את הקרב"), ולאידך גיסא, כיון שנאמר "ואת" (בהמשך ל"חלב המכסה את הקרב"), יש מקום לומר שכוונת הכתוב להביא רק את החלב שעל הדקין, ששייך יותר ל"חלב המכסה את הקרב".

עזמשא"כ בפ' תצוה, ששם נאמר "החלב" סתם (ולא "כל החלב") – מסתבר לומר שקאי רק על סוג אחד של חלב, ולכן מפרש רש"י "זה חלב הדקים", כיון ששייך יותר ל"חלב המכסה את הקרב" שנאמר בהמשך הכתוב;

עחואעפ"כ מוסיף רש"י "או הקיבה" – דכיון שכאן נאמר "החלב" סתם (ולא כבפרשתנו "החלב אשר על הקרב"), ונזכר בכתוב לפני "החלב המכסה את הקרב", יש מקום לומר שכוונת הכתוב היא לסוג חלב שאינו שייך כ"כ ל"חלב המכסה את הקרב", שזהו חלב הקיבה.

עטואין להקשות איך יתכן לומר שמקטירים את חלב הקיבה ולא את חלב הדקין – דכיון שמדובר אודות "איל המילואים" שהיו בו דינים מיוחדים, וכמו מ"ש בהמשך הכתוב64 "ואת שוק הימין", וכפי שמפרש רש"י "שלא מצינו הקטרה בשוק הימין עם האמורים אלא זו בלבד", יתכן שיש בו גם דין מיוחד שצריך להקריב "חלב הקיבה" דוקא.

פיג. אך עדיין יכול הבן חמש למקרא להוסיף ולשאול:

פאאף שבפרשתנו מדייק הכתוב "כל החלב גו'", שמשמעותו לרבות כל סוגי חלב, הרי נאמר גם "ואת כל החלב אשר על הקרב", בהמשך ל"החלב המכסה את הקרב", שמשמעותו היא שהכוונה לחלב ששייך יותר ל"חלב המכסה את הקרב", שזהו החלב שעל הדקין, וא"כ, מהי הסברא לומר שהדיוק ד"כל" מכריע לפרש שכוונת הכתוב "להביא (אף) חלב שעל גבי הקיבה"?

פבוהתירוץ לשאלה זו מרמז רש"י בהזכירו את שמו של בעל המאמר – רבי ישמעאל. ובהקדים:

פגבנוגע לרבי ישמעאל – איתא בגמרא: "ישמעאל כהנא מסייע כהני" (תמיד הוא עוזרן ומיקל להם).

פדויש לומר, שלכן מביא רש"י שהפירוש "להביא חלב שעל הקיבה" הוא "דברי רבי ישמעאל" – שבזה מרומז ביאור עדיפות הסברא שכוונת

פה216
הכתוב לרבות ולהוסיף גם את החלב שעל הקיבה (אף שאינו שייך ל"חלב המכסה את הקרב" כמו "חלב שעל הדקין"), דכיון שרבי ישמעאל הי' כהן, רצונו לסייע לכהנים ע"י ההוספה בתפקידם "לעמוד לשרת גו'", "לשון כהונה שירות הוא" – שיקטירו ע"ג המזבח גם את החלב שעל הקיבה.

פויד. ולהעיר:

פזבגמרא שם: "חלב שע"ג קיבה, כהנים נהגו בו היתר (לאכלו), כרבי ישמעאל שאמר משום אבותיו (כדלקמן), וסימנך (שהוא התירה ולא תשכח בשם מי נאמר) ישמעאל כהנא מסייע כהני".

פחוהגמרא שואלת: "מאי היא" (היכא מסייע להם), וכמבואר בתוס', "דמשום פעם אחת לא הי' קוראהו מסייע כהני", ומשני, "דתניא כה תברכו את בני ישראל, רבי ישמעאל אומר .. כשהוא אומר ואני אברכם, הוי אומר, כהנים מברכין לישראל, והקב"ה מברך לכהנים .. ומאי מסייע כהני, דמוקי לה לברכת כהנים במקום (אצל) ברכה דישראל" (דהכי עדיפא, דמשמע שמתברכין הן עם השאר).

פטוממשיך בגמרא: "רבי ישמעאל שאמר משום אבותיו מאי היא, דתניא ואת כל החלב אשר על הקרב וגו', להביא חלב שעל גבי הדקין, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר, להביא חלב שע"ג הקיבה", ונמצא, ש"חלב שעל הקיבה לרבי ישמעאל מותר, והיינו מסייע כהני".

צופריך בגמרא "ורמינהו כו'", ששנינו שיטת ר"י ור"ע להיפך, שר"ע הוא המתיר חלב שע"ג הקיבה, ולא ר"י, והרי זה היפך "הא דאמרת לעיל נהגו בו היתר כר' ישמעאל", וא"כ, היכן מצינו ש"ישמעאל כהנא מסייע כהני" [וכיון שכן, הרי עכצ"ל שגם דברי ר"י בנוגע לברכת כהנים אינם בגלל הסיוע לכהנים ("דמשום פעם אחת לא הי' קוראהו מסייע כהני"), אלא מטעם אחר]? ומשני, "שאמר משום אבותיו ולי' לא ס"ל".

צאאמנם, אף שבגמרא מדובר אודות הסיוע של רבי ישמעאל לכהנים בנוגע להיתר אכילת חלב שעל הקיבה, הנה בדרך הפשט אפשר לבאר את הסיוע של רבי ישמעאל לכהנים (לא בנוגע להיתר אכילה, אלא אדרבה) בנוגע להוספה בעבודת הכהנים שיקטירו ע"ג המזבח (לא רק את החלב שעל הדקין, אלא) גם את החלב שעל הקיבה, כנ"ל.

צב217
ולהעיר שיש יתרון בפירוש הפשוט שהסיוע לכהנים הוא בנוגע לענין ההקרבה, כי: בפירוש דברי הגמרא "חלב שע"ג הקיבה כהנים נהגו בו היתר", איתא בתוס': "ה"ה ישראלים (שגם הם מותרים לאכלו), וכהנים דנקט לפי שהקיבה ניתנה לכהנים". ונמצא, שצריך לדחוק בפירוש "כהנא מסייע כהני" שהסיוע לכהנים דוקא הוא (א) רק בנוגע לקיבה שניתנת להם במתנות כהונה, (ב) שיוכלו לא רק ליהנות ממנו, אלא גם לאכלו; אבל לפי הפירוש הפשוט – הרי הסיוע הוא (לא בהוספת היתר אכילה על הנאה בלבד, אלא) בענין של הקטרה ע"ג המזבח, שזהו ענין ששייך אך ורק לכהנים.

צגטו. וכל זה – בפרשתנו, שרש"י מפרש שהכתוב "כל החלב" בא "להביא (אף) חלב שעל גבי הקיבה" (אף שאינו קרוב לחלב המכסה את הקרב), וכ"ש חלב שעל גבי הדקין, ולכן מרמז רש"י ההסברה בזה ע"י הזכרת שמו של רבי ישמעאל, ש"ישמעאל כהנא מסייע כהני", להוסיף בעבודתם, כנ"ל;

צדמשא"כ בפ' תצוה שרש"י מפרש "חלב הדקין או הקיבה" (בלבד), כך, שאין כאן הוספה בעבודת הכהנים – אין צורך להזכיר את שמו של רבי ישמעאל כהנא שמסייע כהני.

צהומה גם שבפ' תצוה מדובר אודות ימי המילואים, שאז נעשתה עבודת הקרבנות ע"י משה, ולא ע"י הכהנים, ואפילו ביום השמיני למילואים היתה ההקרבה ע"י אהרן ובניו דוקא, ולא ע"י כהנים סתם.

צוטז. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק56 "אשר נשיא יחטא", "לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, ק"ו שמתחרט על זדונותיו" – שבא בהמשך לפסוק שלפנ"ז: "חטאת הקהל הוא", חרטה של חטא שלא הי' באשמתם, שהרי התנהגו ע"פ הוראת התורה לעשות ע"פ הוראת הסנהדרין – מצד הנהגת הנשיא

צז218
שמרגיש חומר ענין החטא אפילו בשוגג, ומעורר אצל כל הקהל רגש זה; החילוק בין פעולת המלך ("אשר נשיא גו'", "לשון אשרי") לפעולת הכהן גדול ("אם הכהן המשיח יחטא גו'", ש"פשוטו לפי אגדה כשהכהן גדול חוטא אשמת העם היא כו'"); וההוראה בעבודת האדם בנוגע לשליטת המלך שבו, הראש והמוח, על הלב, שלא יבוא לידי חטא, ואם נכשל אפילו בשוגג, יתחרט וכו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 34 ואילך.

צחיז. המשך הביאור בפירוש רש"י (א) בפ' ויקהל: "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן כו'", (ב) בפ' תשא, בנוגע לכפל הציווי "אלהי מסכה לא תעשה לך" – נכלל בשיחת ש"פ ויק"פ ס"י; סי"ז.