Toras Menachem·Vol. 53 (5728·Part 3)·Sicha for Monday Parshas Pinchas·19 Tammuz 5728תורת מנחם·נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי·שיחת יום ב' פ' פינחס·י"ט תמוז·ה'תשכ"ח

א298
בס"ד. שיחת יום ב' פ' פינחס, י"ט תמוז, ה'תשכ"ח.
– לפני תפלת מנחה –

בבלתי מוגה

גא. מבואר ברשימה שנדפסה זה עתה בסוף המאמר ד"ה תפילין דמארי עלמא (תרנ"ג), שסיום המאמר הי' ביום השביעי של "שבעת ימי המשתה" (כפי שנקראים ברשימה) – יום ב' י"ט תמוז, דכיון שביום א' הי' התענית (נדחה), לכן הוסיפו (לימי המשתה) את יום ב' י"ט תמוז, והתחלתו היתה בפסוק "וחזקת והיית לאיש", שזהו חלק ההמשך שהתחלתו "והנה בשל"ה פ' ויחי .. איתא כו'", עד סיום ההמשך כפי שבא בדפוס.

דובענין זה יש הדגשה מיוחדת עתה – במלאות שבעים וחמש שנים למאורע זה.

הב. ובהקדם ביאור הענין המיוחד דשבעים וחמש שנים:

וידוע המבואר בתורה אור (ובתוספת ביאור בהדרושים שלאחריו) על הפסוק "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן", וז"ל: "כי ממוחין למדות צריך לילך דרך הגרון, ואחר שירד ממדרגת מוחין ועדיין לא נעשו מדות קודם שיבואו להלב, נק' אז חרן, וכשהי' אברם בן ע"ה, היינו, ז"פ עשר בחי' חיצוני' וה' חסדים בחינת פנימי', יצא מחרן, שבא הארה והתגלות מחכמה למדות".

זוהענין בזה:

חענינו של אברם הוא – כמבואר בתו"א לפנ"ז – א"ב ר"ם, שהו"ע שכל הנעלם מכל רעיון, דהיינו, בחי' החכמה, אלא שזוהי הדרגא העליונה שבחכמה.

ט299
וענין זה נמשך ע"י שבעים שנה וחמש שנים: שבעים שנה – קאי על שבעת המדות כפי שהם בשלימותם, שלכן כל אחת כלולה מעשר, ואז מספרם שבעים. אלא שזהו עדיין חיצוניות המדות; וחמש שנים (שהזכיר קודם לע' שנה) – קאי על חמשה חסדים המגדילים, שעל ידם נמשכים גם פנימיות המדות.

יוזהו "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" – שאז נעשה אצלו היציאה וההמשכה ממוחין למדות, כי, כדי שיומשך ממוחין למדות, הרי להיותם מהותים שונים, ועד למהותים הפכיים (כמדובר גם לעיל), צריך להיות ביניהם הפסק וצמצום דמיצר הגרון, ועד שנמשכים גם מוחין דאבא, ואז נעשים המדות באופן דחמש שנים ושבעים שנה.

יא[ולהעיר, שאע"פ שלפי ביאור הנ"ל, הרי ה"חמש שנים" אינם ענין בפני עצמו ביחס ל"שבעים שנה", אלא ענינם הוא המשכת הפנימיות בהחיצוניות דהשבעים שנה שלפנ"ז, הרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", שלאחרי השבעים שנה היו חמש שנים נוספות.

יבוע"ד שמצינו בדרושי סוכות שבסידור, בפירוש מאמר הזהר על הכתוב "בחמשה עשר יום לחודש גו'", שמחלק את ה"חמשה" ואת ה"עשר" לדרגות שונות, ואעפ"כ, בנוגע לכמות הזמן, הרי זה באופן שמצרפים אותם ביחד, ועי"ז נעשה "חמשה עשר יום". וכן הוא גם בנוגע לחמש שנים ושבעים שנה].

יגוענין זה קשור גם עם כללות ענין התפילין – שהרי ענין התפילין הוא המשכת מוחין למדות, כהפי' במארז"ל "הקב"ה מניח תפילין", שקוב"ה קאי על בחי' ז"א, שזהו"ע המדות, ומניח תפילין הו"ע המשכת המוחין בכלל, ועד למוחין דאריך אנפין בפרט – שזהו כללות ענין המשכת המוחין במדות.

יד[אך עדיין אין להסתפק בהמשכת המוחין במדות, אלא יש צורך שיומשך עד למטה בעולמות בי"ע (עד למטה מטה בעולם העשי' הגשמי) – שהם ב' הענינים דתפילין של ראש ותפילין של יד, כמבואר בסיום ההמשך, וכפי שיתבאר לקמן].

טו300
ג. ומזה מובן גם בהנוגע לפועל – כמדובר כמ"פ שבכל ענין צ"ל הוראה ו"בכן":

טזכאשר עוברים שבעים שנה וחמש שנים מאותו זמן, אזי ישנה תוספת כח מיוחד מלמעלה,

יז– ובפרט ע"י התעוררות רחמים רבים של רבותינו נשיאינו: בעל המאמר ד"ה תפילין דמארי עלמא, ועאכו"כ כ"ק מו"ח אדמו"ר שאמירת ההמשך דמאמר זה התחילה ביום הבר-מצוה שלו –

יחשיוכלו לפעול את כל הענינים, ויומשכו כל ההמשכות מלמעלה מעלה עד אין קץ עד למטה מטה עד אין תכלית, היינו, שבעשי' הגשמית כפשוטה יפעלו וימשיכו את כל ההמשכות מלמעלה מעלה, עד להאופן היותר נעלה המבואר בההמשך בפי' "הקב"ה מניח תפילין".

יטובאופן שיומשך במעשה בפועל – לעשות לו ית' דירה בתחתונים, מתוך שמחה וטוב לבב,

כ– שבאופן כזה צ"ל קיום המצוות בכלל, ובפרט קיום מצות תפילין, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין" –

כאוכמבואר בסיום המשך המאמר בנוגע לספירת היסוד (ששייכת לצדקה לפי שממנה נמשך למלכות), ש"נק' היסוד ששון, דהמל' נק' שושנה, ויסוד ששון, וידוע דששון הוא בסוף השמחה, ויש בזה תענוג יותר מבעצם השמחה" (וכפי שמבאר שם "המשל בזה" מענינים גשמיים).

כבועי"ז יקויים מ"ש "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך", ש"נפל פחד היהודים עליהם" ולכן "רבים מעמי הארץ מתיהדים", ועד שיקויים היעוד "ועמדו זרים ורעו צאנכם", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

כג* * *

כדד. אע"פ שנמצאים עתה בימי בין המצרים, הנה, לכל לראש, הרי קביעות השנה היא באופן ששבעה עשר בתמוז (התחלת בין המצרים) נדחה (כנ"ל מהרשימה שגם אז נדחה התענית), ואז, הנה גם ע"פ דין

כה301
הנגלה יש ענינים שבהם נעשה שינוי לקולא, ועאכו"כ ע"פ המדובר אודות הנוסח הידוע: "כיון דאידחי אדחי".

כווהעיקר, שזהו המשך לענין של שמחה שהתחיל לפני בין המצרים – בי"ב תמוז, ועכשיו נמצאים בסוף השמחה, וע"פ המבואר בסיום ההמשך, הנה "בסוף השמחה .. יש .. תענוג יותר מבעצם השמחה" (כנ"ל ס"ג) – תענוג הכי גדול, תכלית ושלימות התענוג, כמובא שם הדוגמא בענינים גשמיים, ועאכו"כ בענינים רוחניים.

כזוענין זה קשור במיוחד עם בעל הגאולה והשמחה, שאז היתה הבר-מצוה שלו – שלכן מדובר בסיום המאמר (שנעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחלתן) אודות מעלתו של יוסף (שמו הראשון של בעל הבר-מצוה), ומבאר20 ש"יוסף הוא בחי' יסוד", ו"נק' היסוד ששון (וממנו נמשך לבחי' המלכות שנק' שושנה) .. וידוע דששון הוא בסוף השמחה, ויש בזה בחי' תענוג יותר מבעצם השמחה".

כחה. וישנו עוד ענין של שמחה, הקשור עם נגלה דתורה (כמדובר כמ"פ שמקשרים נגלה עם חסידות ביחד):

כטבימים אלו4 נסתיימה הדפסת השולחן ערוך של רבינו הזקן (פעם נוספת) בחצי כדור התחתון (כידוע שבו נפעל הענין דמ"ת מתוך קשיים, כמבואר במכתבו של בעל הבר-מצוה ובעל השמחה והגאולה), ויש בו גם הוספות, ועד להוספה מהענינים של רבינו הזקן בעל התניא והשו"ע בעצמו, ובקרוב – בימי בין המצרים – יהי' זה באופן שיוכלו להמשיך זאת ב"חוצה".

לוהרי זה ענין ד"גמרה של תורה", שבו מחוייבים ע"פ דין בעשיית שמחה, בהוספה על כל הענינים האמורים לעיל.

לא* * *

לבו. איתא ברשימה הנ"ל1 בנוגע ל"המשך" תפילין דמארי עלמא, שבכתב לא נרשם התחלת וסיום כל מאמר בפ"ע, אלא רק ההמשך עצמו

לג302
כמו שנדפס (ועכשיו אין גם מי שזוכר איך היתה אמירתם בע"פ). ועל זה מספר בהרשימה, שחלק המאמר שנאמר ביום ב' י"ט תמוז, התחיל בפסוק2 "וחזקת והיית לאיש".

לדומובנת שייכות הציווי "וחזקת והיית לאיש" לענין הבר-מצוה – ע"פ המבואר במחזור ויטרי על המשנה במסכת אבות: "בן שלש עשרה למצוות", וכן הוא בפירוש רש"י במסכת נזיר, שהרמז בתורה על השיעור ד"בן שלש עשרה למצוות" נלמד ממ"ש "ויקחו .. שמעון ולוי .. איש חרבו גו'", ו"וגמירי .. בההיא שעתא בני י"ג שנה הוו", וכיון שאז נקראו בתורה בשם "איש", למדים מזה ש"איש הוי מבן י"ג שנה".

להואע"פ שיש כאלו שמגיעים למעלה זו עוד לפנ"ז, הרי התורה על הרוב תדבר, כפי שהענין הוא מצד הנתינת-כח מלמעלה וההמשכה מלמעלה למטה (ככל הפרטים שבדבר), שבהיותו בן י"ג שנה נעשה "איש" ע"פ תורה בנוגע לכל הענינים בעולם למטה, כמבואר בהלכה.

לוונוסף על המעלה ד"איש" שבאה מלמעלה כשנעשה בן י"ג שנה, ישנו גם הציווי "וחזקת והיית" – ע"י העבודה דלמטה.

לזוזוהי השייכות של התחלת המאמר, "וחזקת והיית לאיש", לענין הבר-מצוה – נוסף על השייכות של כללות התחלת ההמשך, "תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו, ומי כעמך ישראל גו'"14, וכמבואר בהמשך המאמר ש"תפילין נק' פאר .. וכתיב ישראל אשר בך אתפאר, והוא, שהפאר דתפילין הוא ע"י ישראל דוקא", והיינו, שהענין ד"הקב"ה מניח תפילין"14 נעשה ע"י הנחת תפילין דלמטה.

לחונוסף על השייכות דכהנ"ל לכללות הענין דבר-מצוה, ישנה גם שייכות בפרטיות ובמיוחד לבר-מצוה זה, ששמו (הראשון: יוסף) מורה עליו – כי בהמשך המאמר מדובר אודות מעלת יוסף.

לטולאחרי ההתחלה "וחזקת והיית לאיש" – בא חלק המאמר שהוא סיום ההמשך.

מז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה וחזקת והיית לאיש (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

מא* * *

מב303
ח. נתבאר לעיל (במאמר) בנוגע לענינו של יוסף, שפועל שעניני עולם האצילות יומשכו לעולמות בי"ע.

מגויש להוסיף בזה, שע"י ההמשכה לעולמות בי"ע ניתוסף ענין חדש לגמרי – הענין דאתהפכא, שאינו שייך בעולם האצילות, כי אם בעולמות בי"ע דוקא. וע"ד המבואר בנוגע למעלת התשובה, שהיא רק בעוה"ז הגשמי, ששם יכול להיות הענין דאתהפכא, משא"כ בעולמות העליונים (כולל גם עולם האצילות) שעליהם נאמר "עולם ברור ראית".

מדוכמדובר כמ"פ הנה גם החידוש של משיח הוא לא רק בענינים שלמעלה, אלא גם בענינים שלמטה:

מההחידוש בביאת המשיח הוא – לא רק שמתגלית נשמה שמדריגתה היא בחי' היחידה, שזהו למעלה גם ממשה רבינו ע"ה (כפי שהי' בגילוי "גואל ראשון") שנשמתו היא מדריגת חי' (ועאכו"כ ע"פ המבואר שחי' היא מדרגתו של אדה"ר, ומדריגת משה היא בחי' נשמה), ואילו מדריגת משיח (שעליו נאמר "אני היום ילידתיך") היא בחי' יחידה46, אלא עוד זאת, שזהו גילוי שנמשך גם למטה באופן שפועל הענין דאתהפכא (כמדובר לעיל) – כפי שמצינו בפשטות הכתובים, שגם בעלי-חיים שנמצאים בעוה"ז הגשמי והחומרי, שקודם ביאת המשיח הם חיות טורפות, כמו נחש ("צפעוני", וכלשון הכתוב: "נחשים צפעונים אשר אין להם לחש"), וכן זאב, דוב וארי' – יפעל בהם משיח צדקנו ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", ועד ש"נער קטן נוהג בם".

מו[וכמבואר בכ"מ ומדובר בארוכה כמ"פ, שהכוונה בכל ענינים אלו היא לפשוטם של כתובים, והיינו, שאין זה רק משל, והנמשל הוא בענינים רוחניים שלמעלה או בנוגע לאומות העולם, אלא הכוונה היא גם בנוגע לענינים כפשוטם. וזהו החידוש של קבלה וחסידות, ולכן מבאר

מז304
גם רבינו הזקן בדרושים שבהם מדובר אודות פסוקים אלו, שהכוונה היא לפשוטם של ענינים, שהם לא רק למטה מעולם האצילות, אלא בעולמות בי"ע עצמם הרי הם בעולם העשי' הגשמי והחומרי, שגם שם יהי' הענין ד"לא ירעו ולא ישחיתו"].

מחט. וכן הוא גם בנוגע למ"ש בסיום הענין – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים":

מטובהקדם – המוזכר בהמכתב בקיצור שהרמב"ם מביא את הענין ד"מלאה הארץ דעה את הוי'" בד' מקומות, ורק בב' מקומות מוסיף גם את סיום הכתוב "כמים לים מכסים".

נוהחילוק בזה – שבב' המקומות שבהם מוסיף הרמב"ם גם את סיום הכתוב "כמים לים מכסים", מבאר תחילה הענין דידיעת דעת ה', כמו בהלכות מלכים: "ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את הוי' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים כו' וישיגו דעת בוראם כו'", ועד"ז במורה נבוכים.

נאוהענין בזה:

נבהפירוש ד"כמים לים מכסים" הוא – כמבואר במפרשי הכתובים בפשטות – ש"מקום המים קרוי ים, והמים ממלאים אותו המקום עד שלא יראה הקרקע, ואמר כמו שכל הים מכוסה במים, כן יהיו כולם מכוסים וממולאים בדעה".

נגומובן, שאין זה רק ענין של אתכפיא (שזהו באופן שרואים את הענין, ורק פעולתו היא באופן אחר), אלא זהו ענין של אתהפכא – שהרי לולי כיסוי המים הרי זה מקום הראוי לזריעה או להליכה וכו', וכמ"ש "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", והיינו, שיכולים לילך בקרקעית הים, אבל כאשר "מים לים מכסים", אין זה מקום הראוי להליכה, ואדרבה: זוהי סתירה להליכה.

נדובפנימיות הענינים – שקרקעית הים (ארץ) מורה על עלמא דאתגלייא, ואילו "כמים לים מכסים", שהמים מכסים את קרקעית הים

נה305
באופן שלא רואים אלא את המים, מורה על עלמא דאתכסייא, עלמין סתימין, שאינם עלמין דאתגליין, כמבואר במ"א כל פרטי החילוקים בזה.

נוומזה מובן גם בנוגע לנמשל – שכאשר הנברא משיג דעת בוראו, אזי בטלה מציאותו בתור נברא.

נזואע"פ שהרמב"ם אזיל לשיטתו שמסיים "וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם" – הרי ע"פ ביאור רבינו הזקן בתניא שענין ההשגה הוא באופן של "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל כו'", מובן, שכאשר מתאחד עם "הוא המדע והוא היודע והוא הידוע", אזי אינו מציאות לעצמו, אלא כל מציאותו היא המציאות של הקב"ה, כביכול. והרי זהו שלימות הענין דאתהפכא.

נחובענין זה יש גם נפק"מ בנגלה דתורה בנוגע לדין והלכה, וכפי שיתבאר לקמן (סי"ב) בקיצור.

נטוהעיקר – שהענין דאתהפכא יומשך בפועל גם למטה, ש"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", וטעם הדבר, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", היינו, שמציאות הארץ נעשה באופן ש"מלאה .. דעה את הוי'", ועד שהארץ היא במעמד ומצב ד"כמים לים מכסים".

ס* * *

סאי. ברשימות הצ"צ לישעי' על הפסוק "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", מביא מ"ש הבחיי על הפסוק "ולמקוה המים קרא ימים", "אין שם הים נקרא על המים, כי אם על החפירה .. שהיא בית המקוה שהמים נקוים שם, וכן אמר הכתוב כמים לים מכסים, כי המים מכסים את החפירה הנק' ים".

סבוממשיך לבאר, ש"החפירה של הים שהוא עמוק עמוק זהו משל לבחי' מוחא סתימאה, והמים שבו הוא החכמה דא"ס ממש".

סגוממשיך, ש"בחי' מים שבים נק' בגמ' מים שאין להם סוף, ופי'

סד306
בזח"ג .. ובגין דאיהו מכתר אתקריאו שאין להם סוף, דכתר א"ס אתקרי".

סה[ומובן, שהכוונה היא לא רק לבחי' הכתר סתם, אלא גם לדרגא הכי עליונה שבכתר (בדוגמת האמור לעיל בענין פנימיות אבא פנימיות עתיק), ולמעלה יותר, ככל פרטי הדרגות שנתבארו בהמשך תפילין דמארי עלמא18 (שנדפס זה עתה)].

סוומסיים, ש"עז"נ ומלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים, בחי' גילוי מים שאין להם סוף, שהוא חכמה דא"ס, יומשך בבחי' ארץ כו'".

סזיא. וזהו גם הקישור עם המבואר באמרי בינה בסוף פתח השער, בענין "מלאה הארץ דעה את הוי' גו'" כפי שהוא בעבודה:

סח"ארץ" – הו"ע האמונה. ובענין זה פועל יהודי ע"י עבודתו – ש"מלאה הארץ דעה גו'", היינו, שהענינים שעד עתה היו אצלו באופן של אמונה, יומשכו להיות באופן של ידיעה ("וידעת"), הבנה והשגה,

סט– וענין זה גופא יהי' באופן ש"מלאה הארץ דעה", ועד לאופן ד"כמים לים מכסים" (ולא כמו בזמן הזה, שיש אמנם דעה בארץ, אבל אין זה באופן ד"מלאה", ועאכו"כ שאין זה באופן ד"מים לים מכסים") –

עואז יהי' ענין האמונה בענינים נעלים יותר, כמבואר בארוכה בלקו"ת בהדרושים על הפסוק69 "וידעת היום והשבות אל לבבך".

עאוזהו כללות ענין גילוי רזין דתורה, ובפרט תורת חב"ד, ועד לאופן הגילוי ע"י בעל השמחה והגאולה, בעל הבר-מצוה – שיומשך בארץ הענין ד"דעה את הוי'", באופן ד"מלאה", ועד לאופן ד"כמים לים מכסים".

עביב. וכאמור לעיל (ס"ט) – יש בענין זה גם נפק"מ בנוגע לנגלה דתורה:

עגהענין ד"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" קשור גם עם מ"ש "והשבתי חי' רעה מן הארץ", שבזה יש פלוגתא בתו"כ בין ר' יהודה לר'

עד307
שמעון: "ר"י אומר מעבירם מן העולם (ביטול מציאותם לגמרי), ר"ש אומר משביתן שלא יזוקו", היינו, שנשארת מציאותם של המזיקין, אלא שאינם מזיקים.

עהומבאר הרגצ'ובי, שר"י אזיל לשיטתי' בדין ביעור חמץ – "ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים":

עולדעת ר"י – יכול להיות ענין הביעור רק באופן שמבטלים את כל המציאות לגמרי, לא רק ביטול האיכות, אלא גם ביטול הכמות, ולכן יש צורך בשריפה דוקא; ולדעת חכמים – אין הכרח בשריפה דוקא, אלא אפשר לבער גם באופן ד"מפרר וזורה לרוח או מטיל לים", שאז נשארת מציאות החמץ, אלא שאין זו מציאות של חמץ בגלוי – ביטול האיכות.

עזוכן הוא בנוגע להשבתת המזיקין לדעת ר"ש – שצ"ל רק ביטול האיכות, היינו, שנשארת מציאותם אלא שאינם מזיקים, וכמו "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", שישנה מציאותם של נחש ("צפעוני"), זאב, דוב וארי', אלא שהם במעמד ומצב ש"לא ירעו ולא ישחיתו", ו"נער קטן נוהג בם".

עחוזהו גם כללות הענין ד"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" – שגם בים יש מציאות של נבראים, כמארז"ל "כל שיש ביבשה יש בים", אלא שהם באופן של עלמא דאתכסייא, וכן בנוגע לארץ, ש"ידגו לרוב בקרב הארץ", אלא שזהו באופן ש"מלאה הארץ דעה את הוי'".

עטיג. וכיון שכל הענינים של ימות המשיח תלויים ב"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות", הנה גם העבודה עתה צריכה להיות באופן כזה:

פההתחלה היא אמנם בענין האמונה, "ארץ", אבל לאח"ז צ"ל גם ענין הידיעה, "דעה את הוי'", כמ"ש "דע את אלקי אביך ועבדהו", ועד "בלב שלם" – "מלאה הארץ דעה את הוי'".

פאוכידוע שהתחלת העבודה היא באופן של יחודא תתאה, שהתחלתה

פב308
הו"ע האמונה, ועד שבאים להתכלית – ביטול היש, ולאח"ז באים לעבודה דיחודא עילאה.

פגוכן הוא גם בהנחת תפילין (ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין"19, שהכוונה בזה היא לענין המצוות) – שתחילה צ"ל הנחת תפילין של יד, שקשור עם יד כהה, שמורה על התחלת העבודה, ולאח"ז באים לתפילין של ראש, וכמבואר לעיל (במאמר16) שעי"ז פועלים הענין ד"אלה תולדות יעקב יוסף" (יעקב – תש"ר – המשכה באצילות, ויוסף – תש"י – המשכה בבי"ע), שיומשך בהענין ד"ואתה מחי' את כולם", כפי שנעשה מצד עבודת בנ"י למטה.

פדוכללות הענין בזה – שישראל ע"י עבודתם, "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות", ממשיכים הענין דימות המשיח, גילוי משיח ותכלית השלימות דימות המשיח ועיקר השכר, ועד לה"מאור" עצמו, ועד למעלה מעלה – שכל זה נעשה ונפעל במשך הגלות.

פהוענין זה נמשך לאח"ז באופן ד"והפכתי אבלם לששון", ובלשון הכתוב: "השיגוה בין המצרים", היינו, שמ"בין המצרים" באים להשגות נעלות ביותר, כי, דוקא "מן המיצר" נעשה לאח"ז "ענני במרחב י"ה", מרחב העצמי.

פוויומשך כאן למטה מעשרה טפחים בגלוי, שכל אחד מישראל וכל בנ"י יהיו במעמד ומצב ד"מרחב" כפשוטו ו"מרחב" בכל הפירושים, וילמדו תורה ויקיימו מצוות מתוך הרחבה, ועד לגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

פז[טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].