Toras Menachem·Vol. 53 (5728·Part 3)·Sicha for Shabbos Parshas Pinchas·Shabbos Mevarchim Menachem-Av 5728תורת מנחם·נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי·שיחת ש"פ פינחס·מבה"ח מנחם-אב·ה'תשכ"ח

א318
בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ח.
בלתי מוגה

בא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה איתא במדרש תילים.

ג* * *

דב. דובר לעיל (במאמר) אודות טענת בנ"י "רוצים אנו ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי", שמצד מדרגת התורה כפי שנמשכת ובאה למטה, יש נתינת מקום למעמד ומצב ש"אין לנו פנאי" ליגע בתורה יומם ולילה, כיון שצריך לעסוק גם בעניני העולם.

הועד כדי כך, ש"כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה", שבזה נכלל גם האופן היותר נעלה בענין ה"מלאכה", כפי שמפרש כ"ק מו"ח אדמו"ר שקאי על אהבת ישראל, ועל זה נאמר "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה", כי, "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו", אלא צ"ל תורה וגמילות חסדים (אהבת ישראל).

וג. וכיון שהתורה כללות ופרטות נאמרה, הנה כשם שלמעלה יש מדרגת התורה כפי שהיא למעלה מהעולם, וכפי שנמשכת ובאה למטה (עד למעמד ומצב ש"אין לנו פנאי"), ישנם גם ב' מדרגות אלו בתורה כפי שנמשכת למטה.

זובכללות – הרי זה החילוק שבין תורה למצוות, החל ממצות תפילין ש"הוקשה כל התורה (מצוות התורה) כולה לתפילין":

חתורה (שבע"פ) – ענינה גילוי רצון העליון, אבל היא עדיין למעלה מהעולם, שהרי אין בה עור הבהמה שממנו עושים הבתים דתפילין, וכן הקלף והדיו לכתיבת הפרשיות כו', וישנו רק הלימוד של האדם, באופן של "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו'" כמבואר בארוכה בתניא;

ט319
ואילו השייכות לעולם, שיתאחד עם הקב"ה – נעשית ע"י המצוות, כמו במצות תפילין, ע"י עשיית הבתים מעור בהמה, וכתיבת הפרשיות בדיו על הקלף,

יאלא שענין זה נעשה דוקא ע"י בנ"י, כמבואר בתו"א בד"ה הבאים ישרש יעקב, ש"זהו דוקא כשאיש ישראל מניח אותם .. משא"כ .. כשעכו"ם מניח אותם לא יצמח מזה שום גלוי כלל, והיינו כמשל כח הצומח שבארץ שלא בכל מקום נצמח הפרי .. כמו"כ דוקא לישראל נאמר כי תהיו אתם לי ארץ חפץ".

יאומזה מובן, שבישראל גופא ישנם גם ב' אופנים אלו: מעמד ומצב שלמעלה מהעולם – קודם הנישואין, ו"גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כל כך בטרם יוליד בנים הרבה" (כמ"ש רבינו הזקן בהל' ת"ת); ומעמד ומצב ש"אין לנו פנאי" – "בן עשרים לרדוף", לאחרי ב' או ג' שנים לאחר הנישואין, כשיוליד בנים כו'.

יבד. אמנם, מצד הענין ד"כללות ופרטות נאמרה", הנה גם כשנמצאים במעמד ומצב שלמעלה מהעולם, אמרו רז"ל "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו", אלא צ"ל תורה וגמ"ח, כנ"ל.

יגוזהו כללות ענין השליחות שתיקן כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבימי הקיץ נוסעים התלמידים לעסוק בחיזוק בנ"י לעורר אצלם את נקודת היהדות, לקיים הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך", אבל בדרכי נועם ודרכי שלום, ללמדם את המעשה אשר יעשון ואלה אשר לא תעשינה.

ידאבל, פעולה זו גופא צריכה להיות כלולה מענין התורה:

טוהפעולה דקירוב הזולת היא ע"י התורה, ובדיבור דוקא, כדרשת חז"ל על הפסוק "חיים הם למוצאיהם", "אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה", ולכן צריכים לדבר עניני תורה, נגלה וחסידות, ובשופי, כך, שיראו את מעמדו ומצבו של המדבר, שבמשך כל השנה כולה יושב בד' אמות של תורה ותפלה, ופנוי אך ורק ללמוד תורה

טז320
ולהתפלל, ורק במשך שבועות אלו מעמיד את עצמו במעמד ומצב ש"אין לנו פנאי ליגע בתורה יומם ולילה", כדי להתעסק בקירוב בנ"י.

יזוכיון שיכול להיות שבהיותו בדרך לא יהי' ברשותו ספר או מאמר, צריך לשנן בע"פ כו"כ עניני תורה, נגלה וחסידות, כדי שיוכל ללמוד גם "בלכתך בדרך", במחשבה או בדיבור, בכל מקום לפי ענינו.

יחזאת ועוד: כיון שהנסיעה היא כדי לפעול על הזולת שיצא מהמדידות וההגבלות שלו, הנה כדי שיוכל לפעול זאת, צריך הוא בעצמו לצאת מהמדידות וההגבלות שלו, ולכן עליו לשנן עניני תורה, נגלה וחסידות, יותר מהמדידות וההגבלות שלו, וכל המרבה הרי זה משובח.

יטוכיון שרוצים למלא את רצון המשלח, ויודעים שאם משנים אפילו פרט אחד, אזי מתעוררת שאלה על כל ענין השליחות (כמובא באחרונים), ורוצים ומתברכים ("מ'ווינטשט זיך") שמילוי השליחות יהי' בהצלחה רבה, למעלה מן המשוער – הנה ההצלחה יכולה להיות דוקא ע"י הדיבור בעניני תורה, נגלה וחסידות, ובשופי, ללא שום אמתלאות.

כה. וכללות הענין בזה:

כאתכלית הכוונה היא – לפעול ב"חוצה", ועד שסוכ"ס יכניסו את ה"חוצה" בפנים; אבל ההתחלה היא עי"ז שמביאים את ה"מעיין" ל"חוצה". ובזה גופא – כיון שיש חילוקי דינים בין ההמשכה מהמעיין לאחרי שנפסק (העבירו ע"ג בריכה והפסיקו) לגבי המעיין כפי שהוא במקורו, צריכים להביא ל"חוצה" את המעיין עצמו – אע"פ ש"מעיין" ו"חוצה" הם שני הפכים.

כבועז"נ "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", שנוסף על הפירוש הפשוט ש"גלינו" הו"ע של עונש שבא בגלל "חטאינו", ישנו גם הפירוש ש"גלינו מארצנו" קאי על עבודת הבירורים עצמה, שאינה כמו בזמן שלמה, כאשר

כג321
"קיימא סיהרא באשלמותא", שעבודת הבירורים היתה מתוך מנוחה, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", אלא "מפני חטאינו" – חטא מלשון חסרון, כמ"ש "אני ושלמה בני חטאים", שפירושו חסרים – נעשית עבודת הבירורים גופא במעמד ומצב ד"גלינו מארצנו".

כדובמעמד ומצב ד"גלינו" צריך להמשיך ולהכניס את האל"ף – אין סוף, אלופו של עולם, ע"י התורה (כאמור לעיל שצריך לשנן בע"פ עניני תורה כו'), ועי"ז נעשה מ"גולה" – "גאולה", בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

כהו. ואשרי חלקם של כל אלו שנוסעים בשליחות כ"ק מו"ח אדמו"ר כדי לזכות את הזולת,

כו– זולת כפשוטו, החל מהזולת שבעצמו גופא, כפי שמצינו שז"א נקרא זולת לגבי חו"ב –

כזלהאיר אצלם את "נר הוי' נשמת אדם", ע"י התורה, שנקראת "תורה אור".

כח[כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בברכה להשלוחים].

כט* * *

לז. בהלכות תלמוד תורה מבאר רבינו הזקן אופן ההנהגה בין רב לתלמיד, וז"ל:

לא"הרב שלמד ולא הבינו התלמידים, לא יכעוס עליהם, אלא שונה וחוזר הדבר כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה בטעמה היטב וכו'. במה דברים אמורים, שלא הבינו התלמידים את הדבר מפני עמקו, או מפני דעתם שהיא קצרה",

לב[ואז, צריך הרב להתפלל ולבקש מהקב"ה ה"חונן לאדם דעת", שלא תהי' דעתם קצרה,

לג– ובמילא לא יהי' גם המעמד ומצב ד"מרובים צרכי עמך",

לד322
כמבואר בתו"א בפירוש מארז"ל "צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה", ש"כשהדעת מתקצר ומתצמצם .. אזי נעשו צרכי עמך מרובים, רבים ונפרדים" – ש"צריכים" את כל הענינים שישנם בברוקלין ובארצות-הברית... שזהו לפי שמונחים ב"רגלים", שבכמות הם גדולים יותר מה"ראש", ולכן זקוקים ללבושים גדולים יותר, וגם גסים יותר, כמבואר בכ"מ שיש חילוק בין לבושי הרגל ללבושי הראש, כפי שרואים בפועל שלבושי הרגל נעשים מעור, שהוא חומר גס שלא בערך לגבי החומר שממנו נעשים לבושי הראש; וכל זה הוא בגלל שיש מעמד ומצב שע"פ תורה הסדר הוא באופן ש"אין לנו פנאי ליגע בתורה יומם ולילה" (כנ"ל ס"ב) –

להוכאשר הרב יבקש מהקב"ה עבור התלמידים "חננו מאתך חכמה בינה ודעת", ויחתום "ברוך אתה ה' חונן הדעת", הרי בודאי שיומשך כן בפועל, ובלשון רבינו הזקן באגה"ת: "בלי שום ספק וס"ס בעולם .. (ש)הרי ספק ברכות להקל, משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל, מאחר שבקשנו כו'" (בשם ומלכות)],

לו"אבל אם ניכר לרב שמתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ומפני זה לא הבינו, חייב להראות עליהם רוגז ולהכלימם בדברים כדי לזרזם ולחדדם".

לזויש לדייק בזה, שרבינו הזקן משנה מלשון הרמב"ם והשו"ע: ברמב"ם – "לרגוז עליהן". ובשו"ע – "לכעוס עליהם". ואילו רבינו הזקן משנה וכותב "להראות עליהם רוגז".

לחח. ובהקדמה:

לטאם נאמר שאדה"ז חולק על הרמב"ם והשו"ע – צריך למצוא מקור לדברי אדה"ז, ולאחרי שימצאו המקור, צריך למצוא הטעם מדוע הרמב"ם והשו"ע מפרשים באופן אחר.

מולכן, מסתבר יותר לומר שאין פלוגתא בדבר, וטעם שינוי הלשון

מא323
– יובן ע"פ מ"ש בני הגאון המחבר בהקדמתם לשו"ע אדה"ז, שהחידוש של אדה"ז בשולחנו לגבי השו"ע של המחבר (ר' יוסף קארו), וכן לגבי הרמב"ם, הוא, שכותב "הלכות בטעמיהן" (מלבד שאר המעלות שישנם בשו"ע אדה"ז).

מבובנוגע לעניננו:

מגהטעם שהרב צריך לרגוז או לכעוס הוא – כדי לעורר את התלמידים עי"ז שיראו שהרב רוגז וכועס עליהם. ולכן כותב אדה"ז הטעם והתכלית ל"לרגוז" – "להראות עליהם רוגז".

מדאמנם, כאשר פעולת הרב "להראות עליהם רוגז" אינה מועילה, אזי צריך (לא רק להראות, אלא אכן) לרגוז ולכעוס עליהם, כלשון הרמב"ם והשו"ע.

מהט. ביאור הדברים:

מוהמקור לדברי אדה"ז "חייב להראות עליהם רוגז כו'" – הוא בדברי הגמרא במסכת שבת (בנוגע ל"המשבר כליו בחמתו" וכיו"ב): "דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתי'", ומפרש רש"י: "להראותם שהוא כועס".

מזוכן פוסק אדה"ז בהלכות משא ומתן: "הכעס מדה רעה מאוד .. לכן יתרחק מזה .. ואפילו אם צריך לכעוס על העם להפרישם מדבר עבירה ולהחזירם למוטב, יראה עצמו כאלו הוא כועס כו'".

מחוענין זה מיוסד על דברי הרמב"ם בהל' דעות: "הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה .. וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו .. ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כו'".

מטאמנם, בנוגע לתלמידים כותב הרמב"ם ש"חייב לרגוז עליהן", ולא רק "יראה עצמו בפניהם כו'". ומקור הדברים הוא – בדברי הגמרא: "זרוק מרה (אימה) בתלמידים" (שתהא אימתך עליהם), והרי כאן לא נאמר הלשון "להראות", ומזה מובן שכן הוא גם בנוגע לענין הרוגז, ש"חייב לרגוז עליהן", ולא רק "להראות עליהם רוגז".

נ324
ויש לבאר טעם החילוק בין "דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתי'", רק "להראותם שהוא כועס", ובין "זרוק מרה בתלמידים", ש"חייב לרגוז עליהן" – כי, כשמדובר אודות בני ביתו, שיכולים להיות גם עמי-הארץ, מספיק "להראותם שהוא כועס"; אבל כשמדובר אודות תלמידים, שהם מבינים כו' [והראי', שכאשר מדובר אודות עניני העולם, "לייגן זיי זיך אַריין כו'", ומצליחים להבין וכו'], יכול להיות מעמד ומצב שלא יהי' מספיק "להראות עליהם רוגז", אלא יהי' צורך "לרגוז עליהן".

נאואעפ"כ כותב רבינו הזקן "להראות עליהם רוגז", כיון שהטעם שצריך לרגוז עליהם הוא כדי שיראו שהוא רוגז. ורק כאשר הפעולה "להראות עליהם רוגז" אינה מועילה, אזי צריך (לא רק להראות, אלא אכן) לרגוז עליהם, כנ"ל.

נבולהעיר, שגם כאשר יש חיוב לרגוז עליהם – יש שיעור עד כמה חייב לרגוז:

נגבשו"ע אדה"ז הל' שמירת גוף ונפש ובל תשחית (שנדפס מחדש זה עתה) איתא: "כל המשבר כלים .. עובר בלא תעשה שנאמר לא תשחית .. ואפילו כוונתו כדי להראות כעס וחימה להטיל אימה על בני ביתו שאינן נוהגין כשורה".

נדומ"ש במסכת שבת "המשבר כליו בחמתו .. דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתי'" – הרי זה "כי הא .. (ד)רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי", אלא שבני ביתו חשבו שהיו כלים שלמים.

נהומזה מובן גם בנוגע לתלמידים, שגם כשיש חיוב לרגוז עליהם, יש בזה שיעור והגבלה – שאסור לשבר כלים כו'.

נוומובן הטעם בפשטות – כי, בשלמא בנוגע לתלמידים, יש סיבה שבגללה צריך לרגוז עליהם, אבל הכלים – מהי אשמתם ("וואָס זיינען זיי שולדיק")?!... והרי "התורה חסה על ממונן של ישראל".

נזי. והנה, כל השקו"ט האמורה לעיל – באה בהמשך להמדובר בהתוועדות שלפנ"ז אודות חוסר ההתעניינות בדברים שנאמרים בהתוועדות, שלכן לא שואלים מאומה וכו', כך, שזהו מעמד ומצב ש"ניכר לרב שהם מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם ולפיכך ..

נח325
חייב לכעוס עליהם ולהכלימם בדברים כו'"; ולאידך גיסא, מהי התועלת מזה, ולשם מה לכעוס, בה בשעה ש"כל הכועס .. נשמתו מסתלקת ממנו", כנ"ל בארוכה.

נטובכן, יש לציין שאכן הואילו לשאול – ברוך השם... – על האמור ש"כל הכועס .. נשמתו מסתלקת ממנו" (כמ"ש רבינו הזקן בהלכות משא ומתן46, והמקור לזה – בדברי הזהר), דלכאורה אין זה שייך בנדו"ד, כיון שרבינו הזקן כותב בהל' ת"ת (הנ"ל) שרק "חייב להראות עליהם רוגז", אבל לא לכעוס ממש?!

סוהמענה על זה – שבנדו"ד המצב הוא שכבר ניסו במשך כמה שנים לפעול זאת בכמה דרכים, בדרכי נועם כו', ועד גם "להראות עליהם רוגז", וכיון שעדיין לא הועיל, אזי יש חיוב לרגוז עליהם, כנ"ל.

סאולאחרי כל זה נשאלת השאלה: האם ועד כמה צריכים להמשיך לרגוז?!...

סביא. ובנוגע לגופו של ענין הנ"ל – קבלתי כמה מכתבים על זה:

סגאחד כותב, שישנם דברים גרועים יותר מזה, וא"כ, למה צריך "קאָכן זיך" בענין זה; ואחד כותב, שבלאה"כ לא יועילו הדברים... כך, שהצעקה והרוגז ("דער שרייען און ווערן אויפגעקאָכט") בענין זה הם לחנם...

סדאך מה שאיכפת לי – הנני מתיירא שגם אני ארדם ("איך וועל אויך אַנטשלאָפן ווערן") ח"ו; אסתגר בד' אמות שלי, ואשב באדישות ("קאַלט בלוטיק"...) ואלמד לעצמי, באותה מדה שמתנהגים בענין הנ"ל. ואז, כלו כל הקיצין ח"ו!

סהיב. בין המכתבים שקבלתי – כותב אחד: למה אני דורש שיחלקו לי כבוד... ישנם כאלו שהכבוד שחולקים להם הוא במדה פחותה מזה... ולמה אני כועס כל כך?!...

סוובכן: על כזה "פּעטאַך" – כלשון הצ"צ – לא שערתי כלל ("כ'האָב זיך גאָרניט געריכט"):

סזלפני שמונה-עשרה שנה לא רדפתי ("כ'האָב זיך ניט געיאָגט")

סח326
אחר הכבוד, וגם היום לא חסר לי הדבר... והלואי גם בעתיד כך. אינני צריך את הכבוד, וגם לא את ה"מחיר" שדורש כבוד זה... "לא מהם ולא מהמונם"... ישנם דברים גרועים מזה, ואינני מרעיש אודותם, כיון שלא איכפת לי;

סטמה שאיכפת לי – שכאשר חוזרים פתגם מכ"ק מו"ח אדמו"ר, מאביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, פתגם מרבינו הזקן או פתגם מהבעש"ט, ובשעת מעשה ישנים או מפהקים – הרי מביישים את הבעש"ט!... ונמצא, שהנני אשם בכך שמביישים את הבעש"ט!...

עולהעיר: מצינו גם אצל המגיד שהי' אומר תורה אע"פ שהתלמידים לא היו מבינים. אבל שם מדובר אודות ענין שלא הי' יכול להיות נמשך באופן פנימי, כי אם באופן מקיף, ולאידך גיסא, הי' צורך שענין זה יומשך למטה, ולכן הוצרך המגיד לומר ענין זה; ואילו כאן מדובר אודות ענינים שכבר נמשכו בגילוי ובאופן פנימי, ואעפ"כ כו'.

עאובכן: על זה נאמר "ווי לי' למאן דמליל על אודנין דלא שמעין"!... ולהעיר, שלא נאמר הענין החיובי – טוב למי שמדבר על אזנים ששומעות, אלא הענין השלילי – אבוי למי שמדבר על אזנים שאינן שומעות!

עביג. אמנם, עדיין יכולים לטעון שכל האמור לעיל אודות החיוב לרגוז וכו', הוא בנוגע לרב ותלמידים, משא"כ כשמדובר אודות שני ידידים שהם בידידות חזקה, יכול א' מהם לומר דבר תורה, ולזכות את חבירו לשמוע את הדברים, ואילו חבירו, אם הוא רוצה, מקשיב לדבריו, ואם אינו רוצה לשמוע, הולך לישון...

עגובכן, ישנו דין תמוה בשו"ע, שהחיוב דכבוד רבו הוא "אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד בין קטן בין גדול".

עדומקור הדברים – בגמרא: "רבו שאמרו .. אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו", והגמרא מביאה דוגמא לדבר – "כגון רב סחורה דאסברן זוהמא ליסטרון", ומפרש רש"י: "בסדר טהרות היא

עה327
שנוי', ולא הייתי יודע מה כלי הוא, ולמדני, שהוא כף גדולה שמסלקין בו זוהם הקדירה והקלחת לצדדין".

עוויש לבאר הרמז בדוגמא זו, שזהו משל שענינו בנמשל מורה על פעולת הרב בהתלמיד – שהתלמיד בעצם הוא כדבעי למהוי, שכן, כל בנ"י טובים הם ("גוטע אידן"), וה"כוסות" הם טובים, אלא כיון שלאחרי חטא העגל חזרה זוהמתן [אף שלא חזרה לגמרי כמו לפני מ"ת ח"ו, שהרי גם לאחרי חטא העגל ישנו חילוק בין ישראל לאוה"ע], לכן יש מעט זוהמא ("אַ ביסל שמוּץ") שצפה למעלה, וישנו מי שלוקח כף ומסלק את הזוהמא...

עזובכן: גם כאשר רוצים ליתן עצות כיצד לסלק את הזוהמא, הנה במקום לשמוע, ישנים בשעת מעשה!...

עחיד. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

עטויה"ר שיפעלו הדברים לכל-הפחות על המדבר, ועד שיפעלו גם על השומעים.

פאלו שחושבים שזהו מצד ענין הכבוד כו' (כנ"ל סי"ב) – יהי להם אשר להם, והעיקר – שיקבלו ממי שיהי'... ובלבד שיתוסף בתורה ויראת שמים,

פאועד שנזכה לקיום היעוד "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", בקרוב ממש, ע"י משיח צדקנו.

פב* * *

פגטו. בעמדנו בימי בין המצרים, שיהפכו בקרוב לששון ולשמחה, ותהי' הכניסה לארץ ישראל ע"י משיח צדקנו – מן הראוי שהלימוד בפירוש רש"י בפרשת השבוע (כנהוג בכל התוועדות ביום הש"ק) יהי' בנוגע לחלוקת הארץ, ולכן נתעכב עתה על פסוק שמבאר את טענת בנות צלפחד, ש"היו מחבבות את הארץ .. (ו)אומרות תנה לנו אחוזה":

פדהביאור בפירוש רש"י על הפסוק "והוא לא הי' וגו'", "לפי שהיו

פה328
באות לומר בחטאו מת*, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים, ולא בעדת** קרח שהצו על הקב"ה, אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים עמו. ר"ע אומר מקושש עצים הי', ור"ש אומר מן המעפילים הי'",

פו*) ומ"ש "בנות צלפחד גו' למשפחות מנשה בן יוסף", "ללמדך שהיו כולם צדיקים" – היינו רוב זכויות (ועד"ז בנוגע ליוסף עצמו – ראה פרש"י וישב לז, ב. מ, כג. ועוד).

פז) דיוק הלשון "עדת** קרח" – י"ל לחדודי מפני ש"אבדו אף יונקי שדים".

פח– דכיון שרצו לקבל חלק אביהן* (שהרי "אנו במקום בן עומדות") שהי' מיוצאי מצרים, הוצרכו לומר ש"בחטאו מת", ולא מצד החטאים שהיו שייכים לארץ ישראל [מתלוננים, "וילונו גו' ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת", ועדת קרח, שהושפעו מדברי דתן

פט329
ואבירם "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו"]: מקושש עצים – שאירע שנה לפני המתלוננים, ומעפילים – שחזרו בתשובה** על החטא שלא רצו להכנס לארץ.

צ*) מפורש בכתוב דכל טענתן מכח "אבינו" – ג"פ.

צא) תשובה הכי גדולה על עבירה אחרת – בנוגע לכניסה לארץ, אבל חטא (כמפורש: "בחטאו", ופשט ד"חטאו" היינו חטא**) דהעדר שמיעת ציווי משה (ולא יפלא ששניהם בענין אחד, שזהו כל הענין דמצוה הבאה בעבירה! ומכש"כ בנדו"ד).

צבובכן: ר"ע הי' רגיל לזכות את ישראל, ולכן* בוחר בחטא דמקושש עצים שהוא קל יותר מחטא המעפילים [להיותו חטא יחיד*, שמושלל לגמרי מ"החטיא את אחרים", וגם להיותו בשבת

צג330
הראשונה שהיו בנ"י במדבר, לפני מ"ת, אינו חמור כמו לאחרי מ"ת], ור"ש, "דדריש טעמא דקרא" (ולדעת רש"י – פליגי ר"ש וחכמים גם בדליכא נפקותא), מעדיף לומר שהי' מן המעפילים, שבזה מודגש הטעם שמגיע לו חלק בארץ, כיון שמסר נפשו עלי'.

צד*) אבל אין לומר שהוצרך לומר כן בגלל הגזירה שוה ד"במדבר במדבר" שקיבל מרבו (ולא בגלל זכותן של ישראל, שהרי אדרבה – כטענת הבר-פלוגתא דר"ע: "אתה מוציא לעז על אותו צדיק") – שהרי אין רש"י מעתיק תיבת "במדבר", היינו שהגז"ש אינה ע"ד הפשט.

צה**) אבל אין לומר שזהו לפי שמקושש עצים לשם שמים נתכוין – שהרי זה היפך דרך הפשט לגמרי, וא"כ מהי הגנות שהזכיר רש"י ("בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשני' בא זה וחללה").

צו*) וכדיוק לשון רש"י – ששינה מלשון הספרי93 "ושני' חללו" (לשון רבים), ומדגיש "בא זה וחללה". ובנוגע לכל ישראל – הרי זה רק "גנותן של ישראל", ולא חטא (וע"ד פרש"י בהעלותך ט, א), ולא מצב חדש שנגרם** ע"י מעשה זה, אלא ש"דבר (ומגלה) הכתוב" מצב המגונה דבנ"י.

צזוה"יינה של תורה", בנוגע למעלת התשובה ד"ויעפילו", שלא זו בלבד שעל ידה נתתקן החטא* ובטלה הגזירה, אלא עוד זאת, שעי"ז ניתוסף בהשייכות לארץ ישראל יותר מכמו שהי' לפני החטא. וכמו"כ בנוגע לתשובה שתבטל את ה"מפני חטאינו גלינו מארצנו", שעל ידה תהי' הכניסה לא"י ע"י משיח צדקנו באופן נעלה יותר –

צח*) אף שחטאו באי שמיעתם להציווי "אל תעלו".

צטהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ח ע' 171 ואילך.

ק* * *

קאטז. נהוג לאחרונה לבאר משנה בפרקי אבות – לפי המנהג לומר פרקי אבות "כל שבתות הקיץ", וכפי שמצינו במאמרי רבותינו נשיאינו,

קב331
שגם לאחרי חג השבועות (בשבתות הקיץ) יש מאמרים שמתחילים במשנה מפרקי אבות.

קגובכן, נתעכב עתה על המשנה "יהושע בן פרחי' אומר, עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות".

קדובהקדמה – שכיון שמסכת אבות היא "מילי דחסידותא", הרי מובן, שלא מדובר כאן אודות מי שאביו לא לימדו תורה, כיון שבמקרה כזה, החיוב "עשה לך רב" הוא מעיקר הדין, ולא מצד "מילי דחסידותא", אלא המדובר הוא אודות כל בנ"י, גם מי שיכול ללמוד בעצמו, ואפילו מי שלכאורה אין מי שילמד אותו – שמצד "מילי דחסידותא" צריך גם הוא לקיים את ההוראה "עשה לך רב כו'".

קהוצריך להבין השייכות של הבבות במשנה זו – שלכן נאמרו בוא"ו המחבר, כיון שבאים בהמשך אחד:

קובנוגע ל"עשה לך רב וקנה לך חבר" – הרי "רב" ו"חבר" שייכים זל"ז, להיותם מהדברים שבהם "התורה נקנית".

קזולהעיר גם מהדיוק של הצ"צ בענין "עשה לך רב וקנה לך חבר", ש"עשה לך רב" הוא מתוך קבלת עול, כיון שענינו של הרב הוא כמו מלך – "מאן מלכי רבנן" – שממשיך ופועל ענין הקבלת-עול, ולאחרי הקב"ע של הרב, אזי יכול להיות "וקנה לך חבר".

קחאך עדיין צריך להבין השייכות של "עשה לך רב וקנה לך חבר" ל"הוי דן את כל האדם לכף זכות", שלכן נאמר "והוי כו'", בוא"ו המחבר?

קטואין לומר שהשייכות היא שע"י "עשה לך רב וקנה לך חבר" יבוא לשלימות החכמה, ואז יהי' "דן את כל האדם לכף זכות" – כי: (א) אם מדובר כאן אודות שלימות החכמה – הנה בהמשך ל"עשה לך רב וקנה לך חבר", הול"ל "ועשה לך תלמידים", שעל ידם באים לשלימות החכמה, כמארז"ל "הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן". (ב) הענין ד"דן .. לכף זכות" אינו שייך לשלימות החכמה,

קי332
אלא למדות שבלב, שכאשר יש לו נטי' למדת החסד, אזי "דן את כל האדם לכף זכות", וכפי שיתבאר לקמן.

קיא*

קיביז. כאן המקום להשלים החובות מההתוועדויות שלפנ"ז:

קיגא) בנוגע למה ששאלו על משנ"ת בדברי הרמב"ם "אף בפרשת בלעם כו'" – נכלל בשיחת ש"פ בלק105.

קידב) בנוגע למה ששאלו על המדובר בפירוש רש"י על הפסוק "ריח ניחוח", "שיהא נחת רוח לפני" – נכלל בשיחת ש"פ שלח 108.

קיהושאר החובות – נשאיר להזדמנות אחרת.

קיו* * *

קיזיח. הביאור במאמר המשנה "עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות" – יובן בהקדם ביאור השייכות לבעל המאמר, ר' יהושע בן פרחי', כידוע שמימרות התנאים והאמוראים קשורים עם שמותיהם [וברוב הפעמים רואים את השייכות שביניהם, כפי שמצינו בנוגע לשמאי והלל, וכמשנ"ת בשבוע שעבר], ומתאימים לכללות הנהגת ימי חייהם, או למאורע מסויים שאירע במשך ימי חייהם, שבגללו אמרו הוראה זו.

קיחובכן, בנוגע לר' יהושע בן פרחי' מצינו בגמרא "לא כר' יהושע בן פרחי' שדחפו לאותו האיש בשתי ידים וכו'".

קיטובהקדים – שיש ב' פירושים בהשלילה דהנהגת ר' יהושע בן פרחי' ("לא כר' יהושע כו'"): (א) אין לנו ללמוד מהנהגה זו, שהיתה שייכת רק לר' יהושע בן פרחי', ורק ביחס לאותו האיש, (ב) השלילה היא גם בנוגע לר' יהושע בן פרחי' עצמו, שטעה בכך שדחה אותו (כפי שמצינו בכמה תנאים ואמוראים שהתחרטו על הנהגה מסויימת), וכמובן

קכ333
מהמשך סיפור הגמרא, שלאחרי שדחה אותו, "אתה לקמי' כמה זמנין, אמר לי' קבלן, לא הוי קא משגח בי', יומא חד הוה קרי ק"ש, אתא קמי', סבר לקבולי, אחוי' לי' בידי', הוא סבר מידחא דחי לי', אזל זקף לבינתא והשתחוה לה, אמר לי' הדר בך, אמר לי' כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

קכאולהעיר, שבזה גופא יש לפרש בב' אופנים: (א) הנהגת ר' יהושע היתה שלא כדבעי, (ב) ר' יהושע דחה אותו בגלל שרצה לעורר אצלו תשובה פנימית ועמוקה יותר, ולכן בפעם האחרונה "סבר לקבולי, אחוי' לי' בידי'", אלא שאותו האיש לא הבין את הרמז, ו"סבר מידחא דחי לי'". וגם לאחרי ש"זקף לבינתא כו'", "אמר לי' הדר בך". וגם לאחרי שאמר "כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה" – לא קיבל ר' יהושע מענה זה, כי, "אין מספיקין דייקא, אבל אם דחק ונתחזק .. ועשה תשובה, מקבלין תשובתו". וכמו ב"אחר", שגם לאחרי ששמע בת-קול "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", הוה לי' לדחוק כו', ועד ש"כי נח נפשי' דאחר .. אמר רבי מאיר .. מתי אמות ואעלה עשן מקברו, כי נח נפשי' דרבי מאיר סליק קוטרא מקברי' דאחר .. כי נח נפשי' דרבי יוחנן פסק קוטרא מקברי' דאחר".

קכבולכן אומר ר' יהושע בן פרחי' "הוי דן את כל האדם לכף זכות" – שמלכתחילה יש לדון כל אדם לכף זכות, ולא לדחותו כו', ואז לא יבוא למאורע כזה (משא"כ אם בתחילה ידחהו, הרי יכול להיות שיחזור אליו בהיותו באמצע ק"ש, ולא יוכל להפסיק...).

קכגיט. ומקדים לזה – "עשה לך רב וקנה לך חבר":

קכדכאשר משתדלים ולא מצליחים למצוא זכות – אזי צריכים לחקור ולדרוש כו', אולי אין החסרון בו, אלא בחבריו. ואם לא מוצאים חסרון בחבריו, יתכן שהחסרון הוא ברבו – בדקות דדקות עכ"פ, וכתוצאה מזה נעשה החסרון אצל התלמיד בגסות ביותר, וכהמשך דברי המשנה: "חכמים הזהרו בדבריכם שמא .. ישתו התלמידים הבאים אחריכם .. ונמצא שם שמים מתחלל".

קכהוזהו שאומר ר' יהושע בן פרחי' – שלמרות היותו נשיא הדור, וכללות הנהגתו היתה ע"פ תורה, יתכן שהאשמה תלוי' בו, שהוא הרב

קכו334
(של אותו האיש), או בחבריו (שגם הם היו תלמידיו), והי' לו לדון אותו לכף זכות כו'.