Toras Menachem·Vol. 55 (5729·Part 2)·Shabbos Parshas Vayigash·7 Teves 5729תורת מנחם·נה - שנת תשכ"ט - חלק שני·ש"פ ויגש·ז' טבת·ה'תשכ"ט

א109
בס"ד. ש"פ ויגש, ז' טבת, ה'תשכ"ט
(הנחה בלתי מוגה)

גאליו יהודה, ואיתא על זה בהמאמר שנאמר לפני מאה שנה [דאף שהוא רק קיצור מד"ה ויגש אליו יהודה, הרי בקיצור ישנו כל האריכות, ובפרט שהקיצור עצמו הוא ארוך], שנתבאר בזהר שזהו"ע סמיכת גאולה לתפלה (כדלקמן).

הדהנה פסוק זה בא לאחרי כל אריכות הסיפור אודות השתלשלות המאורעות שהביאו לירידת יעקב למצרים, כמארז"ל ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שמצד חסדו של הקב"ה היתה ירידתו ע"י השתלשלות המאורעות הנ"ל. וכמו"כ גם לגבי יוסף, שמכירתו וירידתו למצרים היתה באופן דלמחי' שלחני אלקים לפניכם. והנה, הגם שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, הרי ח"ו לומר שהתורה ענינה סיפורי מעשיות, וכדאיתא בזהר תוארים מבהילים (גוואַלדיקע תוארים לגריעותא) על מי שאומר שענין התורה הוא סיפורי מעשיות, אלא התורה היא נצחית, ותורה מלשון הוראה, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שאורייתא היינו אור ייתא, שהתורה ממשכת אור בהנהגת האדם, ועד שנעשית הוראה לכל אחד ואחד, וכידוע שמעשה אבות סימן לבנים, והפירוש בזה הוא לא רק כמ"ש הרמב"ן בפירושו על התורה שזהו סימן כללי לכללות ישראל בכל דור ודור, אלא זהו גם סימן לכל אחד ואחד באיזה אופן יעבוד עבודתו, גם בהיותו בחוץ לארץ ובזמן הגלות, אלא, שבזמן הזה ענינים אלו הם רק ברוחניות, וכשיבוא משיח ויגמור את הגלות ויתחיל את הגאולה, כפסק הרמב"ם שמשיח

ו110
יקבץ נדחי ישראל, אזי יומשכו הענינים גם בגשמיות. וע"פ כל הנ"ל צריך להבין, מהו ענין הגשת יהודה ליוסף בעבודה בנפש האדם. ועל זה מביא בהמאמר, שנתבאר בזהר שזהו"ע סמיכת גאולה לתפלה.

חבזה, דהנה, יוסף הו"ע הגאולה, שהרי על ידו היתה הגאולה מהרעב, כמ"ש כי למחי' שלחני אלקים לפניכם, ובפרט כפי שהענין הוא ע"פ קבלה, כמבואר בהמאמר, שיוסף הוא בחי' צדיק עליון שנקרא גואל, כמ"ש אם יגאלך טוב יגאל, וטוב בגימטריא י"ז, וקאי על יוסף, כמ"ש יוסף בן שבע עשרה שנה. ויהודה הוא בחי' תפלה דשמו"ע, כי יהודה הוא מלשון הפעם אודה את ה', והודאה הוא בחי' ביטול, והן הן בחי' ההשתחוואות שבשמו"ע, וגם בלידת יהודה כתיב18 ותעמוד מלדת, ועמידה (אין עמידה אלא תפלה) הוא בחי' ביטול. והענין בזה, דהנה, בהתחלת התפלה אומרים הודו להוי' גו', ואח"כ פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש וק"ש, עד שמגיעים לשמו"ע. והנה, הענין דפסוד"ז הוא ההתבוננות בפרטי הענינים דמה רבו מעשיך ה' ומה גדלו מעשיך ה', שעי"ז בא לידי התפעלות כו'. ובברכות ק"ש ההתבוננות היא בענין עבודת המלאכים, השרפים וחיות הקודש, ברעש גדול כו', ובק"ש נעשה הענין דואהבת והשמרו לכם, שהו"ע אהבה ויראה, שכל זה הוא באופן של התפעלות הלב מצד ההשגה כו', שזהו"ע דבינה ליבא. ואח"כ באים לשמו"ע, שהו"ע העמידה בביטול גדול, כעבדא קמי מרי', עד שמתבטל ממציאותו לגמרי (ער ווערט אויס מציאות), שזהו ענינו של יהודה. וכיון שיוסף הו"ע הגאולה ויהודה הו"ע התפלה (שמו"ע), הרי ענין הגשת יהודה ליוסף הו"ע סמיכת גאולה לתפלה, וכדאיתא במדרש בענין הגשת יהודה ליוסף שעז"נ אחד באחד יגשו ורוח לא יבוא ביניהם, וכן הוא בגאולה ותפלה, שאין מפסיקין בין גאולה לתפלה.

יצריך להבין, הרי בגאולה ותפלה הסדר הוא שסומכים גאולה לתפלה (ולא תפלה לגאולה), וכיון שיוסף ענינו גאולה ויהודה

יא111
ענינו תפלה, הי' צריך יוסף לגשת ליהודה, ע"ד סמיכת גאולה לתפלה, ולמה נגש יהודה אל יוסף, שזהו ע"ד סמיכת תפלה לגאולה.

יגזה צריך להקדים תחילה הענין דלכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה (כמנהג ישראל לומר זה בכל ליל שבת). דהנה ידוע שענין השבת הו"ע התפלה של כל ימות השבוע, והיינו, דכשם שענין התפלה הוא העלי' מלמטה למעלה, כמ"ש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ואיתא בזהר סולם דא צלותא, כמו"כ ענין השבת הו"ע עליית העולמות מלמטה למעלה. וכשם שענין התפלה הו"ע הביטול (כנ"ל), הנה כן הוא גם בשבת, דשבת הוא מלשון שביתה, שאסור במלאכה, שזהו"ע הביטול. אמנם, כדי שיוכל להיות העלי' מלמטה למעלה, צריך להיות נמשך הכח על זה מלמעלה. וזהו שכנס"י אומרת להקב"ה לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה, היינו, שבכדי שיוכל להיות הענין דכלה, שהו"ע הכליון והעלי' מלמטה למעלה, הנה בשביל זה צריך להיות לכה דודי לקראת כלה, שהו"ע ההמשכה מלמעלה לכנס"י שנקראת כלה, ועי"ז יוכל להיות הכליון והעלי' מלמטה למעלה, כמבואר ענין זה בלקו"ת ובדרושי אדמו"ר האמצעי ובאור התורה באריכות.

טוג"כ ענין סמיכת גאולה לתפלה, שכדי שיוכל להיות ענין העלי' דתפלה, צריך להיות נמשך הכח על זה מלמעלה, שזהו"ע סמיכת הגאולה. ועד"ז ביוסף ויהודה (שענינם הוא גאולה ותפלה), שכדי שיוכל להיות ענין העלי' דתפלה (ענינו של יהודה), צ"ל תחילה נתינת כח מלמעלה, והו"ע ההמשכה מיוסף (שענינו גאולה), שזהו מ"ש בסוף הפרשה שלפנ"ז אודות גביע הכסף שהטמין יוסף באמתחת בנימין, דהנה, בנימין הוא צדיק תחתון, וענין גביע הכסף הו"ע האהבה, כידוע שכסף הו"ע האהבה, וכמ"ש בתניא שכסף הוא מלשון נכסוף נכספתה לבית

טז112
אביך, והיינו, שיוסף המשיך ופעל בבנימין ענין האהבה לאלקות. והו"ע האהבה המסותרת שיש בכאו"א מישראל, שזהו שיוסף הטמין את גביע הכסף, היינו שהאהבה אינה בהתגלות, שאינו מרגיש את האהבה, אלא היא אהבה מסותרת. וטעם הדבר, לפי שבנשמות הבינונים ולמטה מזה אי אפשר שתהי' האהבה בגילוי, כדי שלא תהי' מזה יניקה לסט"א ח"ו, והיינו, דכיון שהרע הוא עדיין בגילוי אצלם, לכן יכול להיות שהאהבה תהי' בענינים זרים ח"ו, ולכן צריכה להיות האהבה בהעלם דוקא, שהו"ע אהבה מסותרת. ולאחרי שישנה המשכת האהבה מלמעלה, אזי יכולה להיות העלי' מלמטה למעלה שבתפלה.

יחויגש אליו יהודה, והיינו, שהגשת יהודה ליוסף הו"ע התפלה עצמה, שבאה לאחרי הקדמת סמיכת גאולה לתפלה, שהו"ע המשכת האהבה המסותרת מלמעלה (גביע הכסף שהטמין יוסף, שענינו גאולה), שבזה נכללים כל הדרגות כו', אלא שהם עדיין בהעלם. ועי"ז נעשה אח"כ ענין ההעלאה מלמטה למעלה, שזהו ויגש אליו יהודה, שהו"ע העלי' דיהודה עד שמתעלה למדריגת יוסף.

כג"כ מ"ש בהפטרה דפרשה זו, ואתה גו' קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה גו' ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף גו' וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך, ויתירה מזה, שיהודה יתעלה למדריגה נעלית יותר ממדריגת יוסף, שזהו שמסיים ודוד עבדי נשיא להם לעולם. וזהו גם הענין דמעשה גדול שיהי' לעתיד לבוא, כאשר יהי' דוד עבדי נשיא עליהם לעולם, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.