Toras Menachem·Vol. 55 (5729·Part 2)·Shabbos Parshas Mishpatim·Parshas Shekalim·Shabbos Mevarchim Adar 5729תורת מנחם·נה - שנת תשכ"ט - חלק שני·ש"פ משפטים·פ' שקלים·מבה"ח אדר·ה'תשכ"ט

א261
בס"ד. ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשכ"ט
(הנחה בלתי מוגה)

גתשא את ראש בני ישראל גו' זה יתנו גו' מחצית השקל וגו' לכפר על נפשותיכם. הנה במחצית השקל ישנם ב' ענינים. הא', בתחלת נדבת המשכן שנתנו כל אחד ואחד מחצית השקל ומהם נעשו האדנים, והב', משהוקם המשכן שנתנו כל אחד מחצית השקל לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה. וצריך להבין שייכות ב' הענינים שבמחצית השקל, אדנים וקרבנות, דלכאורה הם ענינים שונים ומובדלים זמ"ז בתכלית. דהנה, האדנים הם החלק היותר תחתון במשכן, ועד שאינם מעיקר המשכן, אלא רק יסוד המשכן, שהרי המשכן עצמו הוא הקרשים והיריעות, ומסקנת הגמרא היא דאמר קרא ועשית קרשים למשכן, משכן קרוי משכן, ואין קרשים קרויין משכן, היינו, שעיקר המשכן הוא היריעות, כמ"ש ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו', ואילו האדנים היו בתחתית המשכן, שעמדו ע"ג העפר שבקרקע המשכן, ועליהם היו הקרשים, ועליהם היריעות, היריעות התחתונות, ועליהם יריעות עזים, ועליהם עורות אילם מאדמים ועורות תחשים, שמזה מובן שהאדנים הם דרגא היותר תחתונה שבמשכן. וכן הוא גם בהבחינות דסדר השתלשלות הנרמזים בפרטי הענינים שבמשכן, שהאדנים רומזים על הבחי' היותר תחתונה, כידוע שאדנים הוא מלשון שם אדנ"י, שענינו בספירות הוא ספירת המלכות, ספירה היותר תחתונה. ואילו ענין הקרבנות הוא עיקר ענינו של המשכן, והו"ע נעלה ביותר, כמבואר בהמשך ההילולא שקרבנות הם ענין קירוב הכחות והחושים, כדאיתא בספר הבהיר אמאי איקרי קרבן ע"ש שמקרב, ועד כדי כך, שרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס. ונמצא, שאדנים וקרבנות הם ענינים שונים ומובדלים זמ"ז בתכלית, ומהי שייכותם זל"ז, שלכן באים שניהם ממחצית השקל.

הצריך להבין בכללות הענין דנתינת מחצית השקל לקנות מהם קרבנות ציבור, שעז"נ לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים2, שהו"ע הכפרה על החטאים, וכידוע הפירוש במ"ש1 כל העובר על הפקודים, מאן דעבר על פיקודייא דאורייתא, דקאי על חטא העגל, שהוא חטא כללי ומקור ושורש לכל החטאים, וכמו חטא עה"ד, כדאיתא בגמרא שבשעת חטא עה"ד הטיל הנחש בחוה זוהמא, וכשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן, ובחטא העגל חזרה זוהמתן. ואף שלא חזרה הזוהמא לגמרי כמו שהיתה בחטא עה"ד, כדמוכרח מזה שגם לאחרי חטא העגל ישנו חילוק בין גופי אוה"ע לגופי בנ"י להבדיל, כדברי הגמרא14 ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, עכו"ם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן, מ"מ, הרי חזרה הזוהמא במקצת עכ"פ. והיינו, לפי שחטא העגל הוא מעין חטא עה"ד. וזהו מ"ש גבי חטא העגל וביום פקדי (על כל שאר החטאים) ופקדתי גו', היינו, שלולי חטא העגל לא היתה האפשרות לכללות ענין החטאים, כיון שחטא העגל הוא מעין חטא עה"ד שהוא השרש והסיבה לכל החטאים. והנה, ידוע שחטא עה"ד נשתלשל ממיעוט הירח, ומיעוט הירח נשתלשל משבה"כ דתהו, ושבה"כ נשתלשל ממיעוט וחסרון האור למעלה ע"י צמצום הראשון (כמבואר במאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר וגם במאמרים שלפנ"ז). ועפ"ז מובן גודל מעלת הענין דמחצית השקל, דכיון שעל ידו נעשה הכפרה והתיקון על חטא העגל, שהוא כמו חטא עה"ד ששרשו הוא חסרון האור דצמצום הראשון, הרי מובן שהענין דמחצית השקל מגיע עד לבחי' האור שלפני הצמצום, לתקן את חסרון האור ע"י המשכת האור שלפני הצמצום. ונמצא, שמחצית השקל הו"ע כללי שנוגע לכללות העבודה דקיום התומ"צ שענינם לפעול המשכת האור האלקי למטה. וזהו גם הקשר עם פירוש הב' במ"ש כל העובר על הפקודים, כל דעבר בימא, שהרי בקרי"ס הי'

ו263
גילוי אלקות באופן נעלה ביותר, כמ"ש זה א-לי, מראה באצבעו ואומר זה, ועד כדי כך, שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי גדול שבנביאים, שזהו כללות הענין דהמשכת האור האלקי למטה. ועפ"ז צריך להבין השייכות דמחצית השקל לענין הקרבנות (שממחצית השקל קנו קרבנות ציבור דכל השנה), דהנה, ידוע שקרבנות ענינם הוא העלאה מלמטה למעלה, ועז"נ חסד חפצתי ולא זבח, לפי שזבח (קרבנות) ענינו העלאה מלמטה למעלה, ותכלית הכוונה היא בענין ההמשכה למטה דוקא, שזהו"ע החסד (והיינו, שאף שישנו הרצון גם בענין ההעלאה דקרבנות, הרי זה רק חיצוניות הרצון בלבד, אבל פנימיות הרצון, שהו"ע החפץ, הוא בענין החסד, שהו"ע ההמשכה למטה דוקא). וכיון שקרבנות ענינם העלאה, צריך להבין מהי שייכותם למחצית השקל שענינו הוא המשכת האור למטה דוקא.

חזה יש להקדים תחילה המבואר בד"ה אם כסף תלוה דפ' משפטים שנת תרכ"ט (ששנה זו היא שנת המאה לאמירתו), שמקשה שם תוכן קושיא הנ"ל מצד אחר. דהנה אמרו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, שהם ג' הקוין, דגמ"ח (אם כסף תלוה) הוא קו הימין, המשכה מלמעלה למטה, תורה הוא קו האמצעי, ועבודה שהו"ע הקרבנות, הוא קו השמאל, העלאה מלמטה למעלה. וצריך להבין, איך יתאים ענין עמידת העולם על העבודה (ענין הקרבנות) עם מ"ש חסד חפצתי ולא זבח. ובהמשך המאמר מביא מ"ש בגמרא ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, וחשיב גם עיון תפלה, ופריך והא אנן תנן אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעוה"ז כו', וחשיב שם רק שלשה דברים, ומתרץ, הני נמי בהני שייכי, ופירש רש"י שעיון תפלה הוא בכלל גמילות חסדים, דכתיב גומל נפשו איש חסד, והר"ש

ט264
מוסיף שנפש היינו תפלה, דכתיב ואשפוך את נפשי לפני ה', והיינו, שע"י התפלה נעשית ההמשכה בנפשו, שזהו ע"ד ענין הגמ"ח שהוא בחי' השפעת החסד מאדם לחבירו. ומקשה על זה, שהרי ענין התפלה נכלל בקו העבודה, שהו"ע הקרבנות, כמארז"ל תפלות כנגד קרבנות תקנום, והרי ענין הקרבנות הוא העלאה מלמטה למעלה (כנ"ל), וא"כ, איך אפ"ל שתפלה היא בכלל גמ"ח, שהו"ע ההמשכה מלמעלה למטה.

יאהענין הוא, כמבואר בהמאמר, שאע"פ שתפלה היא כנגד כללות ענין הקרבנות, הרי עיקר הענין בזה הוא קרבנות התמידים, כמארז"ל תפלות כנגד תמידין תקנום, תמידין דייקא [והיינו, שתמידין מורה על התמידיות שבענין הקרבנות, שהרי הקרבת התמידין היא שנים ליום עולה תמיד, בבוקר ובין הערביים, והקרבה זו פועלת על כל משך היום והלילה, שזהו שתמיד של שחר הי' מכפר על עבירות הלילה ותמיד של בין הערביים על של יום (ולהעיר גם ממאמר חז"ל אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום כו' ודאי עשה תשובה)], שכנגדם הוקבע החיוב דתפלת שחרית ומנחה (משא"כ תפלת ערבית שאין לה קבע). והנה, בענין התמידין אמרו חז"ל שעל ידם נקראים ישראל רעיתי, מפרנסתי, שירעו אותי בשני תמידין בכל יום, הה"ד37 את הכבש אחד תעשה בבוקר וגו', והיינו, שהתמידין הם ענין של פרנסה, דכשם שפרנסה בגשמיות ענינה הוא שע"י המזון נעשה חיבור הנפש בגוף, שאם לא יאכל איזה זמן יחלש, עד שברבות הימים יוכל ליפרד הנפש מן הגוף, כן הוא גם ענין הפרנסה למעלה שע"י התמידין, שעי"ז ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, דשמים הוא בחי' ז"א, ואביהם הוא בחי' חו"ב, וע"י התמידין מפרנסין ישראל לאביהם שבשמים, שנמשך בז"א ובחו"ב מבחי' נעלית יותר שעלי' נאמר כי לא אדם הוא גו'. ועי"ז נמשך אוא"ס בעולם, שענין זה הוא ע"ד ובדוגמת חיבור הנפש והגוף, כמארז"ל מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם.

יב265
ויש לומר, שכשם שחיבור הנפש והגוף הוא בכח המפליא לעשות דוקא, כך גם המשכת אלקות בעולם, חיבור רוחניות עם גשמיות, היא מבחי' כי לא אדם הוא דוקא. והענין בזה, שהתמידין חלוקים מכל הקרבנות, שכל הקרבנות ענינם הוא העלאה, וכנ"ל שרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס, אלא שההעלאה היא בשביל ההמשכה, לפי שתכלית הכוונה היא בענין ההמשכה דוקא, שזהו"ע חסד חפצתי ולא זבח (כנ"ל), אבל ענין ההמשכה שבקרבנות נעשה ע"י מנחה ונסכים (בעולה ע"י מנחה ובזבח ע"י נסכים), ולא ע"י הקרבנות (זבח) עצמם, משא"כ בתמידין נעשה ענין ההמשכה ע"י התמידין (קרבנות) עצמם, שזהו שע"י התמידין נעשה ענין הפרנסה, רעיתי מפרנסתי, שהו"ע המשכת האור למטה דוקא. וזהו שעמידת העולם הוא על קו העבודה, ענין הקרבנות, אף שחסד חפצתי ולא זבח, כי עמידת העולם הוא בעיקר ע"י הקרבת התמידין, שעל ידם נעשה המשכת האור למטה דוקא, כנ"ל.

ידתפלות כנגד תמידין תקנום, תמידין דייקא, לפי שענין התפלה הוא לא רק באופן שתכלית ההעלאה היא בשביל ההמשכה, כמו בקרבנות סתם, אלא באופן שבתפלה עצמה ישנו ענין ההמשכה למטה, כמו בתמידין. והענין בזה, שלאחרי המס"נ דק"ש שהו"ע ההעלאה, ישנו עיקר ענין התפלה שהוא ח"י ברכאן דצלותא, ברוך אתה הוי' כו', שזהו"ע המשכת אלקות למטה בבחי' מלך העולם, ועד למצות התפלה כפשוטה שענינה בקשת צרכיו, רופא חולים ומברך השנים כו', היינו, שיומשך האור למטה לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה. וזהו שתפלה היא בכלל גמילות חסדים, כמ"ש גומל נפשו איש חסד, לפי שעל ידה נעשה המשכת האור למטה דוקא, כמו בגמ"ח.

טזלהוסיף ולבאר מה שענין זה שתפלה היא בכלל גמ"ח נלמד ממ"ש גומל נפשו איש חסד, נפשו דייקא, דהנה, נפש היא מדריגה היותר תחתונה מכל הבחי' דנר"נ ח"י, וכדאיתא בכתבי האריז"ל בפירוש הכתוב נפש כי תמעול מעל, שדוקא הנפש היא החוטאת. ואף שאיתא

יז266
בזהר על הפסוק נפש כי תחטא, שאורייתא וקוב"ה תווהין עלי' ואמרי נפש כי תחטא, היינו, שאפילו בבחי' נפש יש תמיהה איך אפשר שיהי' ענין של חטא, מ"מ, לאחרי התמיהה שבדבר, שייך ענין החטא בבחי' נפש דוקא. וזהו גם מש"נ לכפר על נפשותיכם, ועד"ז מצינו באגרת התשובה שאדמו"ר הזקן כותב כמ"פ הלשון נפש דייקא, וכמו כל בעל נפש החפץ קרבת ה' לתקן נפשו כו' כל לב יודע מרת נפשו, וכיו"ב, כי, כשם שענין החטא הוא בבחי' נפש דוקא, כך גם הכפרה והתיקון היא בבחי' נפש דוקא. וזהו גם הדיוק במ"ש גומל נפשו איש חסד, שענין ההמשכה שבתפלה (שלכן התפלה היא בכלל גמ"ח) היא עד למטה מטה ביותר, אפילו בבחי' נפש שהיא היותר תחתונה.

יטיש לבאר גם ענין מחצית השקל, שממנו נעשו אדני המשכן, וממנו הביאו קרבנות ציבור בכל השנה. והענין בזה, דהנה, כללות ענין הקמת המשכן בא לאחרי סילוק השכינה שנעשה ע"י חטא העגל, וענינו הוא לפעול המשכת השכינה למטה, כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד, שעי"ז נשלמת כוונת הבריאה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ומזה מובן שכל פרטי הענינים שבמשכן קשורים עם ענין ההמשכה למטה דוקא. ועד"ז בנוגע לקרבנות שהם ענין הכי עיקרי בהמשכן, כמשנת"ל שאף שענין הקרבנות הוא העלאה, מ"מ, התכלית בזה היא ההמשכה למטה דוקא, ובפרט בתמידין שבהם גופא ישנו ענין ההמשכה למטה. ולכן נאמר בכל הקרבנות ריח ניחוח, דריח הוא העלאה, וניחוח, מלשון נחות דרגא, הוא ההמשכה שנעשית ע"י העלאה זו. וזהו גם תוכן ב' הענינים שבמחצית

כ267
השקל, שממנו הביאו קרבנות, וממנו נעשו אדני המשכן, שבזה מודגש שגם ענין ההעלאה שבקרבנות עד לתכלית העילוי דרזא דא"ס, קשור עם ענין ההמשכה למטה ביותר שבאדני המשכן, שהם חלק היותר תחתון שבמשכן שעל ידו נעשה החיבור עם קרקע המשכן, שמורה על ההמשכה למטה מטה ביותר, וכנ"ל שענין האדנים בספירות הו"ע ספירת המלכות, שנקראת בשם שכינה, ע"ש ששוכנת ומתלבשת בתחתונים דוקא.

כבלהוסיף ולבאר הענין דמחצית השקל בעבודת האדם, שזהו ע"ד הענין דגומל נפשו איש חסד, שזהו"ע עבודת התפלה שהיא בכלל גמ"ח (כנ"ל). ויובן בהקדם הדיוק במ"ש זה יתנו מחצית השקל גו' עשרים גרה השקל, דלכאורה, כיון שצריכים ליתן רק מחצית השקל, למה נזכר בכתוב הסכום של שקל שלם, עשרים גרה, ולכאורה הול"ל זה יתנו מחצית השקל עשר גרה. ומבואר בזה, שעשרים גרה רומז על ב' בחי' עשר שבנפש האדם, עשר הכחות של חלק הנשמה המלובשת בגוף שהם בבחי' גליא, ועשר הכחות של שורש ומקור הנשמה שהם בבחי' סתים. וזהו מ"ש זה יתנו מחצית השקל גו' עשרים גרה, שע"י העבודה דנתינת מחצית השקל, שזוהי העבודה בעשר הכחות שבבחי' גליא דהנשמה, נמשכים מלמעלה גם עשר הכחות שבבחי' סתים. ונמצא, שמחצית השקל הו"ע גומל נפשו איש חסד, היינו, שגם בנפשו, בחלק הנשמה המלובשת בגוף, ובזה גופא בבחינת נפש שהיא הבחי' היותר תחתונה, בחי' רגל שבנשמה, יומשך משורש ומקור הנשמה, בחי' הראש שבנשמה.