Toras Menachem·Vol. 55 (5729·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Vayigash·7 Teves 5729תורת מנחם·נה - שנת תשכ"ט - חלק שני·שיחת ש"פ ויגש·ז' טבת·ה'תשכ"ט

א113
בס"ד. שיחת ש"פ ויגש, ז' טבת, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בא. בהפטרת פרשתנו מסופר אודות דברי הקב"ה ליחזקאל בנבואתו בנוגע לאחדותם של ישראל,

ג– שהיו אז מחולקים לב' חלוקות: יהודה ויוסף, שהיו ב' ממלכות נפרדות, ולכל א' הי' מלך בפ"ע, ובאופן שהיו מנגדים זל"ז, כך, שע"פ שכל לא הי' מקום שיוכלו להתאחד –

ד"קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חבריו וקרב אותם .. לעץ אחד והיו לאחדים בידך".

הוממשיך בנבואה: "וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמר הלא תגיד לנו מה אלה לך", "דבר אליהם כה אמר ה' אלקים הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים .. ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד .. ומלך אחד יהי' לכולם .. ולא יחצו עוד לשתי ממלכות".

ווצריך להבין: למה שונה נבואה זו מכל שאר הנבואות, שבכל הנבואות נצטווה הנביא מיד לומר את הנבואה לבנ"י, ואילו כאן נאמר לו רק ליקח העץ כו', ורק כאשר בנ"י ישאלו לפשר הדבר ("וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמר הלא תגיד לנו מה אלה לך"), אזי יאמר להם את הנבואה?

זולהעיר:

חהציווי "קח לך עץ וגו'" כשלעצמו – מצינו דוגמתו בכו"כ נבואות שהקב"ה צוה לנביא לעשות איזו פעולה, כדי שתהי' אחיזה בגשמיות כו', וכידוע שהנבואה מצד עצמה יכולה להשאר ברוחניות בלבד, מבלי שתומשך למטה בגשמיות, וזוהי התועלת שבעשיית פעולה גשמית בקשר לנבואה, שאז יש לנבואה אחיזה בגשמיות, ועי"ז מבטיחים שהנבואה תומשך למטה בגשמיות (כמבואר הענין בדברי הראשונים).

טוישנו גם האופן שמצינו בנוגע ליעקב, שאע"פ שהקב"ה הבטיחו "ושמרתיך בכל אשר תלך וגו'", מ"מ, התיירא יעקב "שמא יגרום

י114
החטא", ולא יתקיים הדבר בפועל. וגם כאן פירוש הדברים הוא – שהבטחת הקב"ה אינה היפך האמת ח"ו [אמנם בגלל החטא, אבל בכל זאת אין זה אמת], אלא שענין זה נשאר ברוחניות בלבד.

יאאמנם, מצד ענין זה נוגע שתהי' (מלבד הנבואה) גם הפעולה ד"קח לך עץ גו'", כדי שתהי' אחיזה בגשמיות כו', אבל עדיין אינו מובן מדוע הי' הציווי על הפעולה ד"קח לך עץ גו'" בלבד (ללא תוכן הנבואה), ורק כאשר בנ"י ישאלו "מה אלה לך", אזי יאמר להם את תוכן הנבואה.

יבב. ענין זה בולט יותר בנבואה נוספת של יחזקאל הקשורה עם עשרה בטבת (שחל בשבוע זה):

יגמסופר ביחזקאל שהקב"ה אמר לו "הנני לוקח ממך את מחמד עיניך .. ולא תספוד ולא תבכה וגו'", "ואעש .. כאשר צוויתי", "ויאמרו אלי העם הלא תגיד לנו מה אלה לנו כי אתה עושה", "ואמר אליהם דבר ה' הי' אלי לאמר אמור לבית ישראל כה אמר ה' אלקים הנני מחלל את מקדשי .. מחמד עיניכם .. ועשיתם כאשר עשיתי .. לא תספדו ולא תבכו וגו'".

ידובענין זה בולטת יותר שאלת בנ"י "הלא תגיד לנו מה אלה לנו", כי:

טוהפעולה ד"קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה .. ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים גו'" – אינה ענין פרטי שנוגע ליחזקאל עצמו, שהרי להיותו כהן, אינו לא משבט יהודה ולא משבט אפרים, ולאידך גיסא, היו כהנים הן בממלכת יהודה והן בממלכת אפרים. ועכצ"ל, שזהו ענין כללי שנוגע לכל בנ"י, ולכן מובנת שאלת בנ"י: "הלא תגיד לנו מה אלה לך" (מה הרמזים הללו עלינו), כיון שהבינו שזהו ענין שנוגע אליהם;

טזמשא"כ בנוגע למאורע שיחזקאל לא נהג אבילות – הרי זה ענין ששייך להנהגתו הפרטית של יחזקאל, ואעפ"כ, שואלים הם (לא על ההנהגה שלו, מדוע אינו נוהג דיני אבילות, כיון שישנו חיוב "הוכח תוכיח", אלא) "הלא תגיד לנו מה אלה לנו כי אתה עושה". ולכאורה: כיון שהם אומרים בעצמם שזהו ענין ש"אתה עושה", מהי שאלתם "מה אלה לנו" – מניין להם שצריך להיות בזה איזה רמז גם בנוגע אליהם?

יז115
זאת ועוד:

יחבנוגע ל"קח לך עץ גו'", אמר הקב"ה ליחזקאל ש"יאמרו אליך בני עמך לאמר הלא תגיד לנו מה אלה לך",

יט– ואין זה בסתירה לענין הבחירה, כי, הקב"ה לא אמר שכל בנ"י ישאלו, אלא שיהיו כאלו שישאלו, כך, שאחד מבנ"י עכ"פ יהי' מוכרח לשאול, אבל מי יהי' השואל, הרי זה תלוי בבחירתם של בנ"י. וע"ד שמצינו בנוגע למ"ש בתורה "ועבדום וענו אותם", דלכאורה "הרי גזר על המצריים לעשות רע .. ולמה נפרע מהן", כי, "כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם, הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע כו'" –

כואילו בנוגע לנבואה הקשורה עם עשרה בטבת, לא נאמר אפילו שבנ"י ישאלו לפשר הדבר, אלא בנ"י שאלו מעצמם, כך, שבולטת יותר השאלה של בנ"י "הלא תגיד לנו מה אלה לנו", אף שלכאורה הרי זה ענין פרטי שלו, כנ"ל.

כאג. אך ענין זה קשור עם מאמר הבעש"ט שכל דבר שיהודי רואה או שומע הרי זה הוראה בעבודת ה'.

כבובהקדמה – שיש ענינים שלא נתגלו במשך אלפי שנים, עד שבא הבעש"ט והבאים אחריו וגילו זאת בתורת החסידות, ולאחרי שגילו זאת, אזי רואים שזהו הפירוש בפסוק מפורש, ועד לפירוש הפשוט.

כגועד"ז בנדו"ד – שזהו הפירוש בפסוקים הנ"ל (ויש לומר, שענין זה הוא המקור לתורת הבעש"ט הנ"ל):

כדכאשר בנ"י ראו שיחזקאל לוקח שני עצים וכו', הבינו, שיש בזה הוראה עבורם בעבודת ה', ולכן שאלו "הלא תגיד לנו מה אלה לך"; ועד"ז בנבואה הקשורה עם עשרה בטבת, שכאשר ראו את הנהגתו של יחזקאל, שאלו "הלא תגיד לנו מה אלה לנו", שכן, זהו טבעו של יהודי, שכאשר רואה דבר מסויים, יודע שזהו הוראה בעבודתו.

כהוכאן רואים איך שיכולים ללמוד מתורת הבעש"ט לא רק ענינים טפלים, אלא גם ענינים עיקריים.

כוד. וענין זה נוגע גם להתוועדות זו:

כזלכתחילה הודיעו שלא תתקיים התוועדות ביום הש"ק זה, ומה גם

כח116
שכבר דובר בהתוועדות דיום הש"ק שלפנ"ז גם בענינים השייכים לה"פגישה" שנערכת ביום הש"ק זה, כך שהיו יכולים לנצלם כו'. ואעפ"כ, מצד דבר חדש שאירע בינתיים, נשתנה הדבר, ומתקיימת התוועדות זו.

כטהדבר החדש בפשטות הוא – שכתבו מכתב וביקשו וכו';

לאבל ישנו עוד מאורע חדש שאירע בשבוע זה, אירוע מפתיע ובלתי רגיל כלל – שהצליחו לטוס למרחק גדול ביותר ולהגיע עד קרוב ללבנה, והקיפו אותה הן מהצד האפל והן מהצד המואר, וצילמו תמונות, ואח"כ הצליחו לחזור לארץ, ולנחות בזמן ובמקום המדוייק כפי שתיכננו מראש.

לאמאורע זה אירע ביום ועש"ק, שבו ישנו החיוב לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, והרי הצורך בהוספת התרגום הוא בשביל ההבנה וההשגה (ולכן מצינו שה"חוזר ולומד כל הפרשה עם פירוש רש"י .. הרי זה מועיל יותר מהתרגום, שהוא מפרש יותר"); אך בגלל מאורע זה ישנם כאלו שנתבלבלו... ועד שזה הפריע להם לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ועם פירוש רש"י!...

לבוע"פ האמור לעיל שכל דבר שרואים או שומעים יש בו הוראה בעבודת ה', הרי מובן שכן הוא גם בנוגע למאורע הנ"ל – שלא זו בלבד שיסתכלו על זה בתור "נסיון", היינו, שזהו דבר שיכול להפריע ולבלבל מעבודתו, ואעפ"כ מתגבר על זה כו', אלא עוד זאת, שיכולים לנצל ענין זה גופא באופן שעל ידו יתוסף בעבודת ה'.

לגה. ולכל לראש – יש להתייחס לאלו שמאורע זה גרם אצלם לבלבול ("טומל'ניש") כו':

לדיש מי שפנה אלי במכתב-שאלה, שמאורע זה הוא בסתירה לנוסח שאומרים בקידוש לבנה: "איני יכול לנגוע בך", שכן, אף שלעת-עתה עדיין לא נגעו בלבנה, אלא הגיעו רק בקירוב מקום, הרי במשך הזמן (מחר או מחרתיים או לאחרי י"ב חודש) יגיעו גם לזה, ובמילא, צריכים

לה117
לשנות את הנוסח... ואם כבר צריכים לשנות, אזי מתעוררת שאלה על כל הענין...

לוובכן: במחילת כבודו הרם, אינו יודע כלל פירוש הדברים: לא נאמר כאן שאין יכולת לאדם לנגוע בלבנה, אלא הפיסקא "איני יכול לנגוע בך" היא בהמשך ל"כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך", היינו, שבשעה שאני רוקד כנגדך איני יכול לנגוע בך ע"י רקידה זו!

לזוברור הדבר, שגם עתה (לאחרי שהגיעו בקירוב מקום ללבנה), כאשר יהודי זקן מדלג שלשה דילוגים בעת קידוש לבנה, אינו יכול לנגוע בה!

לחוא"כ, שאלה הנ"ל היא עם-הארצות, ולא עוד אלא שהיא גם היפך השכל; לא מצינו בשום מקום שאין ביכולת האדם להגיע ללבנה, או אפילו לכוכבים שמרוחקים יותר ממנה.

לטו. אך עדיין יכולים להתייחס למאורע זה כמו "נסיון" שיכול לבלבל ולהפריע לעבודת ה', וצריך להתגבר עליו כו':

ממאורע כזה שמראה גודל מעלת שכל האדם, שביכלתו להגיע לענין נעלה כזה – עלול לעורר ולהגביר את הרגש ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". וכמו"כ הרי זה יכול לבלבל לענין התפלה, שצ"ל בזה הכוונה הכללית ד"דע לפני מי אתה עומד", להתבונן בגדלות הא-ל ושפלות האדם – שהרי במאורע זה רואה מעלת וגדלות האדם כו'.

מאואעפ"כ, מתגבר על זה, ופועל על עצמו שמאורע זה לא יבלבל אותו מעבודתו, וממשיך לעסוק בכל הענינים הנדרשים ממנו, כמו "שנים מקרא ואחד תרגום", וכן ענין התפלה וכו'.

מבז. אבל באמת, לא די בכך שמתייחסים לזה בתור נסיון שצריך להתגבר עליו, אלא יכולים וצריכים לנצל ענין זה גופא לעבודת ה':

מגלאחרי מאורע זה, יכולה להיות ההתבוננות ב"מה רבו מעשיך ה'" ו"מה גדלו מעשיך ה'" [כולל גם הענין דחידוש הבריאה והשגחה פרטית באופן תמידי] באופן נעלה יותר, ובמילא נעשה עי"ז חיזוק האמונה.

מד– לכאורה: איך שייך לומר ענין של חיזוק בנוגע לאמונה?!

מה118
ובכן: ענין האמונה שישנו אצל כאו"א מישראל יכול להיות לפעמים באופן של מקיף בלבד, ויש צורך לפעול שענין האמונה יומשך גם בפנימיות, ועד שיחדור בכל פרטי הענינים דמחשבה דיבור ומעשה. –

מווכללות הענין בזה – שככל שניתוסף ב"מה רבו מעשיך ה'" ו"מה גדלו מעשיך ה'", ניתוסף יותר בהכרת גדולתו של הקב"ה, כי, כל מציאות הנברא ועניניו אינם אלא מהקב"ה, וא"כ, ככל שרואים יותר את גדלותו של הנברא, ניתוסף עוד יותר בהכרת גדולתו של הקב"ה.

מזובפרטיות יותר:

מחא) בנוגע לשכל האדם:

מטעד עתה העריכו את שכל האדם במדה פחותה, שחשבו שאין ביכלתו להגיע למעמד ומצב כזה (להתקרב אל הלבנה), ואדרבה: היו ראיות ע"פ שכל ומדע שזהו דבר בלתי אפשרי, שאי אפשר לנסוע במהירות גדולה כ"כ, כיון שכלי-הטיס עלול להישבר או להישרף וכו'; ואילו עתה נוכחו לדעת גודל מעלת שכל האדם, שביכלתו לפעול ענין כזה. וכיון שכן, הרי ניתוסף עוד יותר בגדולתו של הקב"ה, שברא אדם בעל שכל גדול כ"כ!

נ[ונקודה נוספת בזה – לאידך גיסא – שמזה רואים עד כמה אי אפשר לסמוך על שכל האדם (היפך הענין ד"כחי ועוצם ידי גו'"), שהרי כשם שהתברר עתה שמה שחשבו לפנ"ז אינו נכון, הרי יתכן שבמשך הזמן, ככל שהשכל הולך וגדל, יתברר שגם מה שחושבים עתה אינו נכון].

נאב) בנוגע לענין שבו מתבוננים כדי לראות גדולת ה':

נבכתיב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", "כי אראה שמיך גו' ירח וכוכבים אשר כוננתה". וכיון שעתה נעשה הענין ד"שאו מרום עיניכם" באופן נעלה יותר, הרי גם הענין ד"ראו מי ברא אלה" הוא באופן נעלה יותר.

נגוכמ"ש הרמב"ם: "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ וכו'". וכמבואר בדרושי חסידות (ובפרט בספר החקירה להצ"צ), שככל שמבינים יותר בגודל מעלת הבריאה, כמודגש

נד119
גם בהריבוי עד לאלפי אלפים וריבוא רבבן וכו', אזי רואים יותר את האין-ערוך והבלי גבול של הקב"ה, שאפשר להשיג זאת רק באופן של ידיעת השלילה כו'.

נהואע"פ שמצד שכל עיוני אין חילוק בענין הבלי גבול של הקב"ה בין מספר אחד לאלף אלפים כו' – הרי בהרגש האדם יש חילוק, שמעלת הבל"ג לגבי אלף אלפים פועלת בו התפעלות גדולה וחודרת בו הרבה יותר.

נווכפי שרואים במוחש, שאינו דומה מלך על מדינה קטנה למלך על מדינה גדולה, שמעלתו גדולה הרבה יותר, ועאכו"כ בנוגע למלך מלכי המלכים, שהוא מלך על מלכים כו', הרי זה בודאי באופן אחר לגמרי.

נזח. המורם מכל האמור לעיל:

נחמאורע הנ"ל אין בו שום סתירה שיכולה לערער את כל הבנין. ואדרבה: עי"ז באים להכרה גדולה יותר בגדלותו של הקב"ה, שפועלת חיזוק באמונה כו'.

נטויש להוסיף בנוגע להאמור לעיל שיש ללמוד בעבודת ה' מכל ענין שרואים או שומעים – שהלימוד הוא לא רק מכללות הענין, אלא גם מפרטי הדברים, ועד"ז בנוגע למאורע הנ"ל, וכפי שיתבאר לקמן.

ס* * *

סאט. בנוגע להאמור לעיל שתחילה הודיעו שלא תתקיים התוועדות ביום הש"ק זה, ואח"כ נשתנה הדבר – אין זה ענין של היפך האמת.

סבובהקדמה – שמצינו עד"ז בפרשיות של שבועות אלו (וכידוע תורת רבינו הזקן שצריכים לחיות עם הזמן, היינו, ללמוד הוראות מעניני התורה השייכים לאותו זמן ולחיות עמהן):

סגמצינו בפרשה הקודמת, שבתחילה אמר יוסף לאחיו "שלחו מכם אחד ויקח את אחיכם ואתם האסרו גו'", וכן עשה, "ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים"; ולאחרי כן אמר "אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם ואתם לכו גו'" – ששחרר את כולם, חוץ משמעון.

סדובכן: שינוי זה אינו נחשב להיפך האמת, להיותו שינוי לטובה,

סה120
וכפי שהקדים יוסף בדבריו: "את האלקים אני ירא", ולכן החליט לשחרר אותם.

סוועד"ז בנוגע לבנימין, שבתחילה אמר יוסף "האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי עבד"; ולאחרי כן, כאשר "ויגש אליו יהודה וגו'", נשתנה הדבר, ומובן, ששינוי זה אינו פועל שום חלישות בקיום דבריו, ובפרט בנוגע למלך ש"אמר מלכא עקר טורא", כיון שזהו שינוי לטובה.

סזועד"ז מצינו בנוגע לנביא – כמ"ש הרמב"ם "דברי הפורענות שהנביא אומר .. אם לא עמדו דבריו, אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דבר ולא בא, שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה כו'", והיינו, ששינוי לטובה אינו בסתירה לנבואת אמת שבאה מלמעלה, וגם לאחרי השינוי ה"ה נביא אמת.

סח*

סטי. המדובר לעיל אודות המאורע החדש של ההתקרבות אל הלבנה, קשור עם ענין נוסף שאירע משך זמן לפנ"ז:

עיש מי ששאל שאלה: איך יתכן שכאשר אדם אוכל כזית ממאכל בלתי כשר, יענישוהו בגלל זה בשלושים ושמונה מלקות; היתכן להתערב בחייו הפרטיים?! – ומי שהי' צריך להשיב על השאלה, התבלבל, וניסה להתחמק וכו'.

עאובהקדמה – שכאן רואים מיד את רמת החינוך: השואל הנ"ל קיבל את הידע שלו מראַביי רפורמי, ולכן דיבר על שלושים ושמונה מלקות!... – לא היתה כאן פליטת-פה, כי הוא חזר על דבריו והדגיש את המספר שלושים ושמונה מלקות (לא שלושים ושבע ולא שלושים ותשע)! – בתושב"כ נאמר "ארבעים יכנו", ובגמרא יש מחלוקת אם מלקים ארבעים מלקות או שלושים ותשע; אבל מספר שלושים ושמונה מלקות – לא נשמע מעולם!

עבובכל אופן, הטענה היא: היתכן להתערב בחייו הפרטיים של אדם – שכאשר אוכל מאכל שאינו כשר, מלקים אותו?!...

עגאילו הי' מדובר אודות ענין כללי – אזי הי' מוכן לשמוע דעות,

עד121
או אם הי' מדובר אודות ענין שפוגע בהזולת – הי' ניתן להבין את ההתערבות; אבל כשמדובר אודות ענין של אכילה, שרוצה לאכול דבר בלתי כשר – הרי זה ענין שנוגע אך ורק לחייו הפרטיים, ואעפ"כ, לוקחים אותו, בהיותו אדם בוגר, ומלקים אותו ("מ'צימבלט אים אַריין"...) ל"ט מלקות! – היתכן?!... הרי זה היפך החירות והיפך הדמוקרטיא!

עהיא. ועל זה השיבו לו – שכל המציאות של עונש המלקות היא דבר נדיר.

עוואכן יש בזה קורטוב של אמת, כי:

עזעונש מלקות – שייך רק אם היתה התראה לפנ"ז, והיינו, שמתרים ומזהירים אותו שאם יעבור העבירה, ילקו אותו ל"ט מלקות, ואעפ"כ לא הועילה ההתראה, ועבר את העבירה.

עחונוסף לזה, לא די בכך שמתרים בו בהיותו לבדו, אלא ההתראה צריכה להיות בפני עדים דוקא38, וכפי שיודע גם בן חמש למקרא – כמ"ש בפרשה הקודמת "העד העיד", ופירש רש"י: "לשון התראה, שסתם התראה מתרה בו בפני עדים"; ולמרות שהתרו בו בפני עדים ואמרו לו שאם יעבור העבירה ילקוהו ב"ד, והוא יודע שיש בכח הב"ד לקיים זאת – אינו מתפעל ועובר את העבירה!

עטזאת ועוד: תועלת ההתראה היא רק אם העבירה נעשית תוך כדי דיבור מההתראה, והרי השיעור של "תוך כדי דיבור" הוא שיעור מצומצם ביותר (כמו "רגע כמימרי'") – משך זמן אמירת ג' (או ד') תיבות: "שלום עליך רבי (ומורי)", ולאחרי משך זמן זה, אין עונש מלקות, כיון שיכול להיות ששכח את ההתראה. ואעפ"כ, אינו ממתין אפילו משך הזמן דתוך כדי דיבור – גם אם הוא "למדן", ויודע שלאחר כדי דיבור לא יקבל עונש מלקות – כיון שגדלה אצלו תאוות האכילה (להיות "זולל וסובא") עד כדי כך שאינו יכול להתאפק אפילו רגע כמימרא!

פומזה מובן, שעונש מלקות אינו דבר שמתרחש לעתים קרובות, כי אם פעם בכמה עשרות שנים!

פאאבל, ביאור זה אינו מספיק, כי, גם אם אין זה דבר הרגיל כו', הרי

פב122
כאשר קורה הדבר, נשאלת השאלה: היתכן להלקות אדם בגלל אכילת כזית ממאכל בלתי כשר – זוהי התערבות בחייו הפרטיים?!

פגיב. והביאור בזה – ע"פ המבואר בחסידות בארוכה, על יסוד מאמר המשנה (בקיצור) "לפיכך נברא אדם יחידי וכו'", "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם":

פדכאשר אדם עושה פעולה מסויימת, אין לו לחשוב שזהו ענין פרטי שנוגע רק אליו; עליו לדעת שכל העולם – עולם הזה וכל העולמות עליונים ותחתונים – נברא בשבילו, וכיון שכן, הרי הפעולה שלו נוגעת לכל העולם, כך, שאם זו עבירה ח"ו, הרי הוא פועל (אם לא איבוד – עכ"פ) היזק בכל העולם, לא רק בעוה"ז, אלא גם בכל העולמות הרוחניים, ואם זו מצוה, הרי הוא פועל טובה לכל העולם.

פהוכפס"ד הרמב"ם: "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב וכו'", כך, שפעולה אחת שלו נוגעת לכל העולם – שמכריעה את כל העולם כולו!

פווכמבואר בענין דוד זמירות קרית להו, שההתבוננות שלו היתה בזה ש"ריבוי העולמות וכל צבאם .. כולם בטלים במציאות לגבי דקדוק א' מדקדוקי תורה .. אשר בדקדוק קל עולים כל העולמות ומקבלים חיותם ושפעם, או להיפך ח"ו".

פזוכאשר יודעים זאת, אזי הגישה היא אחרת לגמרי:

פחבידעו שכאשר עובר עבירה ח"ו, הנה לא זו בלבד שמעמיד בסכנה את חייו הפרטיים, אלא גם את משפחתו, כל העיר, כל המדינה וכל העולם, ואעפ"כ, גם לאחרי ההתראה בפני עדים, אינו יכול להתאפק אפילו רגע כמימרא, ותוך כדי דיבור עובר את העבירה וגורם היזק לו ולבני ביתו, לכל העיר והמדינה והעולם כולו – הרי אין זה דבר של מה בכך ("אַ קלייניקייט"), אלא הוא הפושע הכי גדול שעובר על עון ופשע הכי חמור!

פטוהגע עצמך: לא תובעים ממנו ענין של מסירת-נפש – שהרי ניתנת לו אפשרות לאכול "סטייק" כשר לארוחת הצהריים, אלא שהוא מתעקש ורוצה לאכול דוקא מאכל בלתי כשר, כך, שזהו (לא רק היפך הדין, אלא גם) היפך האנושיות, שבשביל התאוה שלו יזיק לכל העולם!

צ123
וכיון שכן, הרי לא זו בלבד שאין מקום להקשות מדוע מגיע לו מלקות, אלא אדרבה: הקושיא היא – מדוע נותנים לו ל"ט מלקות בלבד, בה בשעה שהעבירה שלו היא פשע הכי גדול!

צאיג. אמנם, כל האמור לעיל הוא ע"פ המבואר בספרים, ומובן שאין זה דומה לראיית דוגמא בפועל, שאז מתקבל הענין באופן אחר לגמרי. ובכן, עזר הקב"ה ויכולים לראות זאת במאורע הנ"ל:

צבלקחו שלשה אנשים, ואמרו להם מראש, שיצטרכו לבטל לגמרי את הרצונות שלהם, ולעשות כל דבר כפי שיצוו עליהם – לאכול בזמן שיצוו עליהם, ומה שיצוו עליהם, וכן בנוגע לזמני השינה וכו', ואפילו איזה סוג נעליים לנעול.

צגוהסבירו להם, שבכל מעשה ופעולה שלהם – אם לא יעשו כפי שנצטוו – מעמידים בסכנה סכום של בליון דולר!...

צד– כאשר שומעים שמדובר אודות בליון דולר, אזי מתעוררת מיד יראת הכבוד!... אמנם אין זה שלו, ואין לו מזה מאומה, כיון שזה שייך ל"אָנקל סעם", אבל אעפ"כ, בשמעו שמדובר אודות בליון דולר, אזי מתבטל ממציאותו לגמרי, בגלל שמרגיש יראת הכבוד ביותר! –

צהומעמיד בסכנה גם את עצמו, ואת אלו שנמצאים יחד עמו וכל הבאים אחריהם, ומעמיד בסכנה את כל התועלת והתכלית שבשבילה שלחו אותם – שהכוונה בזה היתה לצורך עריכת חקירה ודרישה, ואם לא יצליחו בכך, תחסר כמות מסויימת של מידע חשוב כו'.

צוואע"פ שהוא לא מבין מדוע אוסרים עליו לעשות פעולה מסויימת, וכיצד יזיק הדבר וכו' – הרי כיון ששמע זאת מאדם מבוגר, בן ששים שנה, שלומד ועוסק בזה משך זמן, הרי הוא מקבל את דבריו, ויודע שפעולה אחת שלו יכולה להעמיד בסכנה וכו'.

צזוכמו"כ לא יעלה על דעתו לטעון שהוא רק מיעוט, שהרי מלבדו ישנם עוד שני אנשים, שיתנהגו כמו "צדיקים", ורק הוא יתנהג שלא לפי ההוראות – בידעו שהפעולה שלו נוגעת לא רק לעצמו, אלא גם לאלו שנמצאים יחד עמו.

צחומזה יכולים ללמוד שכן הוא גם בנוגע לתומ"צ – שכל פעולה של יהודי נוגעת לא רק לו ולמשפחתו, אלא גם לכל העיר והמדינה וכל העולם כולו.

צט124
ונוסף לזה, ישנם עוד פרטים במאורע הנ"ל שגם מהם יכולים ללמוד הוראות ודרכים בעבודת ה', וכפי שיתבאר לקמן.

ק* * *

קאיד. במצוות יש כמה סוגים: יש מצוות פרטיות, כמו מצות ציצית שזהו ציווי פרטי, ויש מצוות כלליות, ציוויים שנוגעים לכל הענינים, וא' מהם הוא הציווי "ילכו מחיל אל חיל", שזהו ציווי שנעשה כלל בכל המצוות כולם, שתמיד צ"ל עלי' – "מעלין בקודש".

קבוכמודגש גם בנרות חנוכה דמיני' אזלינן:

קג"המהדרין מן המהדרין .. יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך". וכאשר בימים שלאח"ז אינו מוסיף, אלא מדליק כמו ביום הקודם, כמו ביום ראשון – הרי לא זו בלבד שאין אצלו ענין של עלי', אלא אדרבה: הוא במצב של ירידה.

קדולכאורה יכול לטעון: אתמול הי' במעמד ומצב של "מהדר מן המהדרין" עי"ז שהדליק ב' נרות, ולמה כאשר יתנהג כן גם היום, לא יחשב "מהדר מן המהדרין"? – והמענה לזה, שזהו לפי שיהודי צריך תמיד להתעלות בעבודתו הרוחנית.

קה[וזהו א' הרמזים שיכולים ללמוד מנרות חנוכה, נוסף על שאר הענינים. וכן הוא בכל מצוה, שיש בה כמה רמזים שיכולים ללמוד מהם ענינים שונים בעבודה בפועל].

קוטו. אמנם, הא גופא אינו מובן: מהו ההכרח שבכל יום יתוסף בענין הרוחניות?

קזוהביאור בזה – שכיון שבענין הגשמיות והחומריות יש שינוי של צמיחה וגידול בכל יום ויום, הן בנוגע לגוף והן בנוגע לכללות העולם, לכן צריך להיות ענין הצמיחה והגידול גם ברוחניות, כדי להתגבר על הצמיחה והגידול בענין הגשמיות והחומריות.

קחוזהו גם הביאור בדברי הגמרא בנוגע להיפך הברכה בסוף הגלות, ש"בכל יום ויום מרובה כו' משל חבירו" – דלכאורה אינו מובן: מדוע נאמר ענין זה בתורה (ועד שנעשה חלק מתושבע"פ) – הרי התורה

קט125
ענינה הוראה, ואילו ענין זה אין בו הוראה, כי אם בשורה לא טובה לבנ"י, שידעו שביום שני יהי' המצב גרוע יותר מביום ראשון?! אך הענין הוא – שכוונת התורה שידעו שהולך וניתוסף בצד ההיפך, כדי שיוסיפו גם בצד הקדושה.

קיומזה מובן, שכאשר אין הוספה, הנה לא זו בלבד שאין זו עלי', אלא אדרבה, זוהי ירידה, כיון שאי אפשר להישאר באותו מקום, שהרי ניתוסף בצד ההפכי.

קיאטז. והוראה זו יכולים ללמוד גם מפרטי המאורע הנ"ל:

קיבאחד הקשיים בביצוע מאורע הנ"ל הי' הצורך להבטיח שספינת החלל וכל מה שבתוכה יהיו נקיים מהחיידקים הבלתי-רצויים הנמצאים בכדור הארץ, שכן, אף שעד עתה לא גרמו נזק לבריאות האנשים (שהרי אילו לא היו בריאים, לא היו שולחים אותם), מ"מ, אי אפשר לדעת מה יהי' המצב כשיבואו למקום חדש, שהרי התנאים שבחלל (כולל התנאים בתוך ספינת החלל בעת המעוף) שונים בתכלית מאשר על גבי האדמה, ורק קצתם ידועים ולא כולם וכו' וכו'. וא"כ, יתכן שהמקום החדש אינו מוכן לאותם חיידקים, שיגרמו היזק להמקום, ובמילא יגרם היזק גם לאנשים שיבואו לשם, כי, הסיבה לכך שכאן לא נגרם היזק, היא, בגלל התגברות הצד הטוב, אבל מצד שינוי המצב במקום החדש, יתכן שלא די בכחות של צד הטוב שישנם עד עתה להתגבר גם על המעמד ומצב השונה. ולכן צריכה להיות זהירות יתירה ובתכלית האפשרי, ואין להתחשב שתעלה בטירחא, עבודה והוצאות גדולות וכו' וכו'.

קיגומכאן רואים, שכאשר משתנה המצב כו', יש צורך שתהי' עלי' בצד הטוב, ואין להסתפק במדת הטוב שהיתה אצלו עד עתה, כיון שלא די בכך ביחס למצב החדש.

קידומזה מובן בנוגע לכללות הענין ד"ילכו מחיל אל חיל": כיון שישנם תמיד שינויים – הוא בעצמו משתנה, משפחתו משתנית, וכל העולם משתנה – הרי יתכן שדרגת הקדושה שעמד בה עד עתה לא מספיקה בשביל שיוכל גם עתה להתגבר על צד ההיפך, ולכן צריך תמיד להמשיך ולהתעלות, כדי שתהי' לו תוספת כח כו'.

קיה126
יז. ישנו פרט נוסף במאורע הנ"ל שגם ממנו יש ללמוד הוראה בעבודת ה':

קיוכאשר התחילו לחשוב ע"ד ביצוע מאורע הנ"ל, היתה בעי' שהיו צריכים להתמודד עמה: כדי להטיס כלי גדול וכבד, יש צורך בריבוי כמות של חומר דלק שתיצור כח אנרגי עבור הטיסה. אמנם, בשביל ריבוי כמות של חומר דלק יש צורך במיכל גדול יותר וכו'. אבל, ככל שתגדל כמות כלי הטיס, צריך יותר אנרגי' להגבי' וכו', וחוזר חלילה. וא"כ, איך יוכל א' מהם להשיג את חבירו?! – והפתרון שמצאו לזה הוא: לאחרי סיום פעולתה של כמות מסויימת, שאז אין בה צורך, הרי היא מתנתקת מכלי-הטיס ונופלת, כך, שכלי הטיס נעשה קל יותר, ושוב אינו צריך כח גדול כ"כ כדי להטיסו, ובמילא אין צורך בכמות גדולה כ"כ וכו'.

קיזוההוראה מזה:

קיחובהקדים – שלכאורה אינו מובן: כיון שרצונו של הקב"ה שתהי' אצל יהודי הגברת הצורה על החומר, למה נתן בו יצה"ר; ללא יצה"ר הי' יותר קל?! – והביאור בזה, שהצורך ביצה"ר הוא כדי שלא יהי' אצל יהודי "נהמא דכיסופא", אלא ע"י עבודה דוקא.

קיטאך עדיין אינו מובן: אי משום הא, מהו הצורך ביצה"ר גדול וחזק כ"כ, ועד ש"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" – הקב"ה הי' יכול לברוא יצה"ר קטן, וגם על ידו הי' נשלל הענין ד"נהמא דכיסופא"?! והתירוץ לזה – שכדי שהיצ"ט יוכל לעוף למעלה ביותר, יש צורך בריבוי כמות, שזהו היצה"ר המנגד, וככל שתגדל הכמות, היינו, ככל שהיצה"ר (שמבטלים אותו) הוא גדול יותר, כך תהי' העלי' למעלה יותר.

קכועדיין נשאלת השאלה: כיצד מתמודדים עם היצה"ר למרות הקושי שבדבר?! – והעצה לזה, שלאחרי שמסיימים חלק מסויים בעבודה עם היצה"ר, אזי משליכים חלק זה.

קכאובהקדים – שבכללות יש ג' אופנים בעבודה: (א) אתכפיא, (ב) אתהפכא, (ג) הממוצע ביניהם – "הרגו בתענית".

קכבובכן: כאשר העבודה היא באופן של אתכפיא – צריך להתעסק תמיד עם היצה"ר, כי, הכפי' היא רק לפי שעה, והיינו, שבשעה זו מתאפק ואינו מוותר ליצה"ר, אבל חושב לעצמו שברגע שהקב"ה יהי' עסוק ברקיע השביעי... אזי "יחטוף" ויוותר ליצה"ר; משא"כ כאשר מגיע

קכג127
לדרגא שבענין מסויים אין לו יצה"ר כי הרגו בתענית, אזי משליך חלק מהיצה"ר, ובמילא נעשה קל יותר לילך ולהמשיך בעבודתו.

קכדוזוהי ההוראה – שאע"פ שיש צורך ביצה"ר בכדי לעוף ולהתעלות למעלה ביותר, הרי זה צריך להיות באופן שלאחרי שעובד ומתעסק עם היצה"ר במקצת, עליו להשליך את הענין שבו עבד עבודתו, ולהתחיל להתעסק עם חלק אחר של היצה"ר, בענין אחר כו', ואז תהי' העלי' בקלות יותר.

קכהולדוגמא: סדר החינוך מלמטה למעלה – שמבטיחים לקטן (בשנים או בהבנה וידיעה) שאם יתמיד בלימוד חכמה וכו' יתנו לו שכר, צעצועים וכיו"ב, ומפחידים אותו בעונש כו', וכל זה – בדברים שבערך הבנתו והנאתו אז, כי, ערך החכמה מצד עצמה – אינו שייך לזה כלל. ומזמן לזמן מתעלה בזה וכו' וכו', והנאתו מתעלית לדברים רוחניים יותר, עד שבא לתכלית ד"לשמה". ומובן, שלאחרי שמתעלה לדרגא נעלית יותר, יש לו להשליך את ההנאה החומרית הקודמת שהשתמש בה לצורך העבודה.

קכו– ידועה אמנם תורת הבעש"ט על הפסוק "כי תראה חמור שונאך וגו'", שהעבודה עם ה"חומר" שהוא "שונאך" צריכה להיות באופן ד"עזוב תעזוב עמו"58; אבל, ענין זה הוא רק בנוגע לחומר הגוף, ואילו בנוגע ליצה"ר – צריך להשליכו כו'.

קכזועד שמגיעים למעמד ומצב שאלקות נעשה אצלו בגלוי, באופן שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד, כפי שיהי' בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

קכח* * *

קכטיח. בהמשך לכל האמור לעיל, יש צורך להבהיר גם לאידך גיסא – שלא לחשוב שכיון שמכל דבר צריכים ללמוד הוראה בעבודת ה', יש צורך לידע את כל הענינים הנ"ל ע"י הקריאה בעיתונים... בכדי להפיק הוראה בעבודה!...

קלבמאמר הבעש"ט10 שמכל דבר בעולם צריך ללמוד הוראה בעבודה, ברור הדבר שאין הכוונה שהאדם צריך להתרוצץ בכל מקום ומקום

קלא128
בעולם, כדי ללמוד הוראות בעבודת ה' – שהרי כל רגע פנוי צריך יהודי לנצל ללימוד התורה; הכוונה אינה אלא שאם הוא כבר ראה או שמע דבר-מה, אזי צריך ללמוד מזה הוראה בעבודתו, אבל לא שבגלל זה יקרא עיתונים וכו'.

קלבולא כמו אלו שלהוטים לידע כל פרטי הדברים מקריאת עיתונים, מבלי להחסיר "ח"ו" אפילו יום אחד, והיינו, שגם לאחרי שכבר שמעו בבוקר ברדיו אודות כללות הענין, רצים מיד לקנות את העיתון, אולי יש שם עוד פרטים שלא שמעו עדיין; מה שמותיהם של האנשים, שמות נשותיהם, וכמה ילדים יש להם וכו', ולכן משתדלים לשמוע עוה"פ את הרדיו, אולי יתוספו עוד פרטים... ולאחרי כן, בבואו לבית-הכנסת ביום הש"ק, עליו להראות לכולם שהוא בקי בכל פרט ופרט, שהרי אינו "מפגר" או "בטלן", אלא הוא אדם מודרני, ולכן מדבר על ענין זה בבית-הכנסת, ביום הש"ק, שכל רגע הוא קודש כו', ומבלבל (לא רק את עצמו אלא) גם אחרים וכו'.

קלגובכן: כל האמור לעיל אין בו משום אישור לאלו שיודעים כל פרטי הענינים מהקריאה בעיתונים כו' (ואדרבה: רחמנות גדולה עליהם כו'), שכן, ענינים כמו עיתונים וכיו"ב, טוב להם שלא נבראו...

קלדואילו הדיבור בכל הנ"ל אינו אלא לאחרי שיודעים אודות מאורע זה, שאז צריכים ללמוד ממנו הוראה בעבודה ה'. וע"ד מ"ש "חנוך לנער על פי דרכו", שגם מ"דרכו" צריך למצוא ענינים בעבודת ה'.

קלהיט. (כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים בבת-שחוק:)

קלומספרים על יהודי זקן מחסידי ליובאַוויטש שהי' יושב ולומד בבית-הכנסת או בביתו, מבלי להתעניין מה קורה בעולם, שכאשר סיפרו לו שהכתירו את ניקאָלאַי לקיסר, שאל: הרי כבר הכתירו אותו פעם אחת, ולמה הוצרכו להכתירו עוד הפעם!...

קלזכוונתו היתה להכתרת ניקאָלאַי הראשון, בזמן הצ"צ, שאז הי' יהודי הנ"ל ילד קטן, וכיון שאז הי' נהוג להדליק נרות לכבוד הכתרת המלך, זכר שכבר הכתירו אותו, ולכן שאל למה צריכים להכתירו עוד הפעם – כיון שלא ידע שמדובר עתה אודות ניקאָלאַי השני, לפי שבינתיים מת ניקאָלאַי הראשון, ולאחריו היו עוד כמה מלכים...

קלחומכאן רואים גם כיצד היתה דרך החיים בעבר – שניצלו כל

קלט129
רגע פנוי ללימוד התורה, ועי"ז זכו לאריכות ימים ושנים טובות מתוך מנוחה וכו', ללא כל הענינים הנדרשים בימינו, כמו פסיכיאטרים ופסיכולוגים, סמי מרפא להרגעת העצבים ("טרענקולייזער'ס"), ואפילו ללא אנטי-ביוטיקה!...

קמ*

קמאכ. יש עוד הוראה שניתן ללמוד מפרט נוסף במאורע הנ"ל:

קמבכאשר התחילו לחשוב אודות טיסה באויר – היו שתי אפשרויות: (א) ע"י דבר שהוא קל יותר מן האויר, שיוכל לרחף על האויר (וע"ד מ"ש הרמב"ם ש"הרוח קל מן המים לפיכך הוא מרחף על פני המים וכו'"). (ב) בדוגמת העוף שפורח באויר "ע"י שהוא מנדנד בכנפיו אנה ואנה, בא' יגבי' לעלות, ובב' ירד למטה לדחות האויר למטה, ובנדנוד זה יעלה כו'". וכידוע פרטי הדברים בזה בנוגע לאוירונים הראשונים.

קמגאמנם, כל זה שייך רק במקום שיש בו אויר, משא"כ במקום שאין בו אויר, או שיש בו רק מקצת אויר, אי אפשר לטוס באופן הנ"ל.

קמדועל זה מצאו עצה – שיהי' הדבר מיני' ובי', היינו, שכלי-הטיס ידחוף מעצמו כח מלמטה, ועי"ז יתרומם למעלה.

קמהוההוראה מזה:

קמונתבאר לעיל (סי"ז) שהעלי' של היצ"ט היא ע"י היצה"ר, היינו, ע"י דבר המנגד, שדוחף אותו מלמטה – בדוגמת העלי' שנעשית ע"י דחיפת האויר. וכידוע במעלת אור חוזר שיש בו כח יותר מאשר אור ישר [כהמשל המובא בדרושי חסידות, שחמימות השמש באויר התחתון גדולה יותר מאשר באויר העליון, כיון שיש בה המעלה דאור חוזר], דכיון שישנו מנגד שצריך לבטלו, אזי נעשה בו תוקף יותר.

קמזאך עדיין נשאלת השאלה: כיצד נעשית העלי' כאשר אין מנגד, כמו לעתיד לבוא, ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ומבואר בחסידות שאז יהיו העליות ("ילכו מחיל אל חיל") בקדושה גופא (ועד"ז בזמן הזה יש לפעמים עליות בקדושה גופא), ולכאורה, איך נעשה ענין העלי', ללא מנגד?

קמחאך הענין הוא – כפי שרואים מענין הנ"ל – שענין העלי' יכול

קמט130
להיות גם מיני' ובי' (כידוע בענין זווג מ"ד ומ"ן שבעתיק שהוא מיני' ובי'). וענינו בעבודה – שבקדושה גופא ישנם ב' כחות הפכיים, כמו חסד וגבורה, וע"י העבודה בב' קוים אלו, שזהו"ע התפארת, נעשית העלי' בקדושה גופא.

קנועד שבאים לתכלית העלי' בקדושה שתהי' לעתיד לבוא59, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

קנא* * *

קנבכא. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ויגש אליו יהודה.

קנג* * *

קנדכב. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ועזב את אביו ומת", "אם יעזוב את אביו דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי אמו בדרך מתה" – "דואגים אנו שמא כו'", ולא כפי שאמר יעקב בוודאות "וקרהו אסון", כי, יראת יעקב מפני ה"חזקה" שכבר אירע אסון בדרך אצל יוסף ואצל רחל, לא היתה שייכת אצל בני יעקב, שהרי ידעו שאצל יוסף לא נגרם נזק מצד הדרך, ולכן אמרו רק "דואגים אנו שמא ימות בדרך, שהרי (סוכ"ס) אמו מתה בדרך" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 216 ואילך.

קנהכג. המשך הביאור בפירוש רש"י בפ' וישב בענין "אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט", נכלל בשיחת ש"פ וישב סי"ג.

קנו* * *

קנזכד. רגיל לאחרונה לבאר ענין באגרת התשובה, בקיצור עכ"פ:

קנחבהתחלת פ"ב נאמר ש"אין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לענשו ע"ז ח"ו בעוה"ב ונפטר לגמרי מן הדין בעוה"ב".

קנטוצריך להבין: מהי ההדגשה (וב"פ) שזהו רק "בעוה"ב"?

קסוהביאור בזה – שכוונתו לשלול את העונשים של ב"ד של מטה, שבנוגע לעונש של ב"ד של מטה לא מועילה תשובה, כיון שתשובה

קסא131
היא דבר שבלב, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (כמבואר בארוכה בשו"ת נו"ב – ע"פ נגלה, ומזה מובן גם כפי שהענין הוא ע"פ חסידות).

קסבכה. ויש להוסיף גם בנוגע למשנ"ת בהתוועדות דש"פ וישב בנוגע להדגשת רבינו הזקן שיש רק "שלשה חילוקי כפרה", ואילו הרביעי (חילול ה') אינו נכלל בהם, כיון שאינו ענין של כפרה (בשלימותה) – שענין זה קשור עם מ"ש בהפטרת יום הש"ק הנ"ל: "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו".

קסגולהעיר, שענין זה קשור גם עם משנ"ת בהתוועדות דיום הש"ק שעבר, אודות חילוקי הדעות אם חזקה היא בתרי זימני (ובפעם השלישית נעשה דבר ודאי) או בתלתא זימני (ובפעם הרביעית נעשה דבר ודאי), שעפ"ז נמצא שבפעם הרביעית הרי זה דבר ודאי לכל הדעות – בהתאם למ"ש בהפטרה הנ"ל: "על ארבעה (דוקא) לא אשיבנו", כיון שלכל הדעות נעשה דבר ודאי.

קסד* * *

קסהכו. בהמשך להמדובר בפירוש רש"י אודות סכנת הדרך, נזכר פירוש רש"י על הפסוק "ויבואו על העיר בטח", "בטוחים היו על כחו של זקן" – שלכן לא חששו בני יעקב (כולל גם יוסף, שידע כל מה שאירע במעשה שכם, כפי שפירש רש"י שאמר "מנחש אני בגביע שלי ששנים מכם החריבו כרך גדול של שכם") מפני סכנת הדרך (משא"כ יעקב עצמו שחשש "שמא .. נתלכלכתי בחטא כו'"). ואח"כ אמר:

קסוהענין ד"בטוחים .. על כחו של זקן" הוא יותר מהענין ש"בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה", כי, הענין ש"הוא הודה וכו'" פירושו שהצדיק מתפלל ומבקש עבור אנשי העיר, ואילו הענין ד"בטוחים על כחו של זקן" ("כחו" דייקא, ולא תפלתו) הוא אפילו כשמדובר אודות ענין שהצדיק אינו יודע אודותיו – כבמעשה שכם, "שלא נטלו עצה ממנו"82, ואדרבה: דבר זה הי' היפך רצונו, כפי שאמר

קסז132
להם לאחר המעשה: "עכרתם אותי", ואעפ"כ, כיון שעשו זאת לשם שמים, הגין עליהם "כחו של זקן".

קסחוכן הוא בנוגע לענין ההתקשרות של חסידים אל הרבי:

קסטאם רק מקבלים אותו ("מ'נעמט אים אָן") ל"זקן" ו"אב" שלו, אזי יכולים להיות בטוחים "בכחו של זקן", שפועל בכל הענינים, אפילו ענינים שאינו יודע אודותם, ואפילו ענינים שאינם כפי הרצון – כיון שהכוונה היא לשם שמים.

קעוכיון שכן, הרי יש בכח להכנס לעיר אחת, ב' ערים או מדינה שלימה, ולפעול בהפצת המעיינות חוצה, מתוך פריצת ובקיעת כל הענינים כו',

קעאועד כפי שהי' בפורים [שהרי באים אנו מימי חנוכה, ומתכוננים לימי הפורים הבאים עלינו ועל כל ישראל לטובה], ש"איש לא עמד בפניהם", ו"רבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם", וכמ"ש "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך",

קעבועי"ז זוכים לגאולה האמיתית והשלימה, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.