Toras Menachem·Vol. 55 (5729·Part 2)·Sicha for Shabbos Parshas Vayeshev·23 Kislev·Shabbos Mevarchim Teves 5729תורת מנחם·נה - שנת תשכ"ט - חלק שני·שיחת ש"פ וישב·כ"ג כסלו·מבה"ח טבת·ה'תשכ"ט

א71
בס"ד. שיחת ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "פדה בשלום נפשי".

גא. דובר בהתוועדות של י"ט כסלו אודות ענינו של י"ט כסלו שהוא ענין כללי בתורת החסידות, שעל ידו נפעלו ענינים עיקריים כו', כידוע החילוק בין המעמד ומצב שלפני פטרבורג למעמד ומצב שלאחרי פטרבורג. וכיון שענין החסידות שייך לכאו"א מישראל – הרי זה ענין עיקרי אצל בנ"י; וכיון שעיקר ענינם של בנ"י הוא תורה ומצוות, ש"הם חיינו ואורך ימינו", הרי מובן, שענינו של י"ט כסלו פועל בכללות ענין התומ"צ.

דוכן דובר אודות החידוש של רבינו הזקן לגבי הבעש"ט והמגיד (אע"פ שרבינו הזקן מפליג בשבחם כו', ועד שבנוגע לי"ט כסלו גופא כותב רבינו הזקן במכתב הגאולה שהי' זה "יום הלולא רבא של רבינו הקדוש נ"ע") – בדוגמת החידוש שניתוסף אצל רבינו הזקן גופא לאחרי פטרבורג לגבי קודם פטרבורג.

הונקודת הדברים – שהחידוש של רבינו הזקן הוא בענין של חב"ד, היינו, שתהי' ההמשכה בחכמה בינה ודעת, ועי"ז תהי' גם הפעולה על הלב, שהרי המוח שליט על הלב בטבעו ותולדתו (כמבואר בתניא), ועאכו"כ ע"י עבודה, ובמילא מובן, שכאשר יש שינוי במוח (חב"ד), הרי זה פועל גם על הלב, וכן על הכבד, ד"תלת שליטין אינון, מוחא ולבא וכבדא", ועד שנמשך בכל עניני האדם.

וב. המעלה של חסידות חב"ד שחידש רבינו הזקן – יכולים ללמוד או מתורת חב"ד גופא, או מהסיפורים אודות תורת חב"ד.

זובהקדמה – שהסיפורים היו נקראים פעם ה"סביב" ("דער

ח72
אַרום") של חסידות, אבל לאמיתו של דבר, הרי הם עצמם חלק מתורת החסידות. וכפי שרואים עד כמה השתדל כ"ק מו"ח אדמו"ר להפיץ (גם) את הסיפורים, שמזה מובן, שאין זה רק ה"סביב" של חסידות, אלא זהו ענין ולימוד בתורת החסידות גופא. כלומר: מהסיפורים לוקחים לא רק את ה"סביב" של מאמרי החסידות, אלא גם ענין של לימוד ותורה בתורת החסידות גופא.

טומצינו זאת גם בנגלה דתורה – כדאיתא בגמרא "משיחתו של רבן גמליאל למדנו ב' (ג') דברים כו' שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד", וכן אמרו רז"ל "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים", וכשם שהדברים אמורים בנוגע לאבות העולם, כן הוא גם בנוגע לאבות החסידות, ובפרט בנוגע לרבינו הזקן.

יובכן: ידוע הסיפור אודות החלום של אדמו"ר האמצעי, ופתרון החלום ע"י רבינו הזקן, ובסיום הדברים אמר רבינו הזקן, שכאשר שמע מהמגיד את המאמר גדולה תשובה כו' (שנדפס באור תורה), שבו נתבאר המשל אודות צדיקים ובעלי תשובה, משני בני המלך, האחד, שהי' קרוב אל המלך, והמלך הי' שמח בו כו', והשני, שלא התנהג באופן המתאים לבן מלך, והי' במרחקים כו' (הן בגשמיות והן ברוחניות – לפי ערך הדרגא שהיתה נדרשת ממנו), הנה כאשר הבן השני חוזר ומתקרב אל המלך, הרי זה מעורר אצל המלך שמחה ותענוג הרבה יותר מאשר מהבן הראשון שלא נתרחק מעולם – אזי קיבל על עצמו לעשות בעלי תשובה.

יאומזה מובן, שהחידוש של רבינו הזקן בתורת חסידות חב"ד הוא – עשיית בעלי תשובה.

יבג. ועוד נקודה בזה:

יגידוע שבכל מצוה ומצוה צריך להיות ענין של שמחה – שמחה של מצוה, וכמו"כ צ"ל ענין השמחה במצות התשובה, וכמשנ"ת בי"ט כסלו שבתשובה צריכה להיות השמחה ביתר שאת וביתר עוז.

ידוהנה, שמחה הנ"ל היא דבר נוסף על המצוה, ולא חלק מהמצוה עצמה. ולדוגמא: שמחה של מצוה בנטילת לולב – הנה המצוה עצמה

טו73
היא נטילת לולב, ואילו השמחה היא בהוספה על עצם קיום המצוה, ששמח בעשיית המצוה. וכן הוא בנוגע לתשובה – שהשמחה היא דבר נוסף על גוף המצוה.

טזאמנם, זהו רק בתשובה תתאה; אבל בתשובה עילאה – השמחה היא חלק מעצם ענין התשובה, כי: בתשובה תתאה יש גם תנועה של מרירות, וכמבואר באגה"ת ש"ז"ש רז"ל במשנה אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש .. והיא בחי' תשובה תתאה כו'", ורק לאח"ז צריך להיות ענין השמחה; משא"כ בתשובה עילאה, כיון "שהיא בשמחה רבה" (כמבואר באגה"ת), הרי השמחה היא חלק מהתשובה עצמה.

יזובנוגע לעניננו:

יחכיון שאצל רבינו הזקן הי' הכל מיוסד על אהבת ישראל, הרי מובן, שכאשר רבינו הזקן עסק בעשיית בעלי תשובה, בודאי לא הסתפק בכך שתהי' אצלם תשובה תתאה, שיהיו זהירים ב"סור מרע ועשה טוב" [שהרי ענין זה אינו חידוש שנתחדש אצלו ע"י שמיעת תורת המגיד הנ"ל, ובודאי הי' אצלו גם לפנ"ז, שהרי זוהי מצוה מפורשת בתורה: "הוכח תוכיח את עמיתך"], אלא פעל שתהי' אצלם גם תשובה עילאה.

יט[וע"ד המדובר לעיל אודות פתגם אדמו"ר האמצעי, שהתברך, שכאשר אברכים נפגשים יחדיו, ידברו ביניהם אודות יחודא עילאה. ודוגמתו בתשובה – תשובה עילאה].

כונמצא, שמצד החידוש של רבינו הזקן בעשיית בעלי תשובה גם בבחי' תשובה עילאה, ישנו גם העילוי שהשמחה היא חלק מהתשובה עצמה.

כאד. כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר, שבהמשך להמדובר אודות ענין התשובה, הנה כאן המקום להמשיך בנוגע להמדובר בי"ט כסלו אודות ה"סיום" על מסכת יומא בענין התשובה.

כבהמשך ה"סיום" – נכלל בשיחת י"ט כסלו שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש חי"ז ע' 194 ואילך.

כג*

כד74
ה. כמו"כ דובר לעיל אודות ההשתוות של תורה תפלה ותשובה, שיש בהם ב' קצוות: בתשובה – קצה התחתון הוא "עזיבת החטא בלבד", ולאידך גיסא, יש בתשובה גם אריכות גדולה, עד לענין הכפרה, ובאופן שנעשה קרוב וחביב יותר, כמ"ש הרמב"ם. וכן בתורה – קצה התחתון הוא "פסוק אחד שחרית ופסוק אחד ערבית", ששייך רק למי שאינו יכול ללמוד יותר; ולאידך גיסא, מי שיש ביכלתו כו', הנה אם מבטל אפילו רגע אחד, מגיע לו עונש חמור. ועד"ז בתפלה יש ב' קצוות: יש תפלה קצרה, כמו "א-ל נא רפא נא לה", ויש תפלה ארוכה, כמו תפלת משה – ארבעים יום.

כהוכמו"כ יש בכל א' מג' ענינים הנ"ל הן מחשבה והן דיבור (ענינים שבמחשבה וענינים שבדיבור): בתפלה – כוונת התפלה (מחשבה) ותפלה כפשוטה (דיבור). וכן בתשובה – עזיבת החטא (מחשבה) ווידוי (דיבור). ועד"ז בנוגע לתורה – ענין הדיבור, וענין ההבנה וההשגה.

כווכמו"כ קשורים ג' הענינים דתורה תפלה ותשובה עם מספר ארבעים – שזהו גם ששלשתם מתחילים באות ת', י' פעמים ארבעים – וקשורים עם ארבעים יום: תורה – ניתנה לארבעים יום. וכן בתפלה – מצינו בגמרא "מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והי' מאריך יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו, רבינו, כמה ארכן הוא זה, אמר להם, כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב בי' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'", שמזה מובן, שתפלה קשורה עם ארבעים יום. וכן בתשובה – שהענין ד"סלחתי כדברך" נפעל בסוף הארבעים יום.

כזולהעיר, שהארבעים יום בנוגע לג' הענינים דתורה תשובה ותפלה הם אותם ארבעים יום – ארבעים יום האחרונים, שבסיומם (ביוהכ"פ) ניתנו לוחות שניות, שזהו"ע התורה; ואז הי' גם שלימות ענין התשובה – "סלחתי כדברך"; וכמו"כ הי' אז גם ענין התפלה – שהרי הענין

כח75
ד"סלחתי כדברך" נפעל ע"י תפלתו של משה שהתפלל שתתקבל ותועיל התשובה של בנ"י (שהרי משה עצמו לא הי' זקוק לענין התשובה).

כטומאותם ארבעים יום נמשכו הענינים דתורה תשובה ותפלה לכל בנ"י עד סוף כל הדורות – שהרי התורה שיש בידינו היום היא מהלוחות השניות; וכן בנוגע לתשובה, ישנם עתה ארבעים ימי התשובה מר"ח אלול עד יוהכ"פ; וכן בנוגע לתפלה – דכיון שלמדים מתפלת משה בנוגע לאריכות התפלה של תלמיד שהי' ריבוי זמן לאח"ז, בזמן התנאים, הרי מובן, שענין התפלה עתה קשור עם תפלת משה.

לונוסף לזה, ישנו גם הצד השוה בכל ג' הענינים דתורה תשובה ותפלה – שעל ידם נעשית מציאות חדשה: בתורה – "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". בתשובה – שעל ידה נעשה מרשע גמור, צדיק גמור. ובתפלה – כיון שצריך לעמוד "כעבדא קמי מרי'", הרי הוא מציאות אחרת מכמו שהי' לפנ"ז.

לאו. אמנם, נוסף על הצד השוה שביניהם, יש גם מעלה מיוחדת בכל א' מהם שאין בחבירו.

לבוע"ד שמצינו בנוגע לר' אלעזר בן ערך ור' אליעזר בן הורקנוס, שתחילה אמרו "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס בכף שני', מכריע את כולם", ואח"כ אמרו "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים, ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ואלעזר בן ערך בכף שני', מכריע את כולם", ולכאורה הרי זה דבר והיפוכו, שבתחילה אומרים שר"א בן הורקנוס שקול כנגד כל חכמי ישראל, כולל גם ר"א בן ערך, ואח"כ אומרים להיפך?! – אך הענין הוא, שכאשר מדובר אודות המעלה של "בור סוד שאינו מאבד טיפה", אזי ר"א בן הורקנוס מכריע את כולם, ואילו כשמדובר אודות המעלה של "מעין המתגבר", אזי ר"א בן ערך מכריע את כולם.

לגועד"ז בעניננו – שיש מעלה מיוחדת בכל א' מג' הענינים דתורה תפלה ותשובה.

לדהמעלה דתפלה לגבי תורה ותשובה:

לה76
לימוד התורה – צריך להיות באופן ש"כל עצמותי תאמרנה", וכדאיתא בגמרא במסכת עירובין שהתורה צריכה להיות "ערוכה ברמ"ח אברים", ואם לאו, ישנו עונש כו'. ונמצא, שבלימוד התורה ישנה מציאות האדם; זוהי אמנם מציאות של קדושה ושל תורה, אבל בכל זאת "מציאות".

לווכן בתשובה – כיון שצריך להיות ענין של הזזה, שבשביל זה יש צורך בתנועה של חוזק ותוקף כו', ועד שצריך להתבטא בענין של מעשה בפועל, כמו "שישברו פספסיהם" (כמובא להלכה בשו"ע חו"מ), הרי מודגשת כאן מציאותו של האדם.

לזמשא"כ בתפלה – הרי צריך לעמוד "כעבדא קמי מרי'", כך, שמתבטלת מציאותו לגמרי.

לחובפרט ע"פ דרושי החסידות שבהם מבואר שעיקר התפלה היא שמונה-עשרה, ואילו כל שאר הענינים שלפנ"ז, כולל גם ברכות ק"ש וק"ש הם רק הכנה לשמו"ע – הרי בשמו"ע מודגש ענין ביטול המציאות עוד יותר מאשר בק"ש*.

לט*) כי, בק"ש שואל ומשיב מפני הכבוד כו', ומותר לקרוץ בעיניו, וכמעשה דרב. ומ"ש בשו"ע אדה"ז או"ח סס"ג ס"ז: "הקורא ק"ש לא ירמוז וכו'" – הרי מפורש הטעם "מפני שנראה כקורא דרך ארעי, והתורה אמרה .. עשה אותם קבע", ולא מצד ענין הביטול. וכן איתא שם, שלאחר פרשה ראשונה "מותר לצורך מצוה קצת"; משא"כ בשמו"ע, דצ"ל "כעבדא קמי מרי'", בלי שום תנועות. ועיין ברכות לג, רע"א: "עומד לפני ממה"מ כו'". [וידוע דמאן דמחוי כו']. ולהעיר משו"ע אדה"ז סק"ד ס"ב: "עומד לפני המלך – אין לזוז ממקומו".

מוכמו"כ יש מעלה בתשובה לגבי תורה ותפלה:

מאאמרו רז"ל "שאלו להקב"ה כו' א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו", והיינו, שתשובה הו"ע שבא רק מצד הקב"ה, ולא מצד עניני המטה. וזוהי מעלת התשובה לגבי תורה, שניתנה למטה דוקא, ועאכו"כ לגבי תפלה, שענינה העלאה מלמטה למעלה – שלכן הנה כאשר אומרים בתפלה "יהי רצון", לא יודעים בוודאות שאכן יומשך ויקויים הדבר, כיון שזהו

מב77
ענין שמצד המטה; משא"כ תשובה שהיא מצד הקב"ה דוקא, ולכן בכחה לפעול מה שתורה ותפלה אינם יכולים לפעול, ובפשטות – שהתשובה מתקנת ומשלימה מה שנחסר בתורה ותפלה, כיון שכל ענין התשובה הוא מצד הקב"ה.

מגולכן, בכח התשובה לפעול שני ענינים – להוציא את האדם ממציאות של רשע גמור, ולעשותו למציאות של צדיק גמור.

מדובזה גדלה מעלת התשובה יותר מתורה ותפלה, שפועלים רק ענין אחד: תורה – "כאילו ילדו", מהעדר המציאות למציאות (של תורה), ותפלה – "כעבדא קמי מרי'", ממציאות להעדר המציאות; משא"כ תשובה פועלת שני הענינים: ביטול המציאות של רשע גמור, ועשיית המציאות של צדיק גמור.

מהונקודת הענין – שמצד המטה אין אפשרות לפעול שני ענינים בחדא מחתא, וכמבואר בענין "הפקר ב"ד הפקר", שכח הב"ד – מצד המטה – לפעול רק ענין אחד: להוציא דבר מרשותו של פלוני שיהי' הפקר, או להקנות מההפקר לרשותו של פלוני, אבל אין בכח ב"ד לפעול שני הדברים ביחד; אמנם, בנוגע לענין התשובה, כיון שזהו מצד הקב"ה ("שאלו להקב"ה כו'"), שמצדו אין מדידות והגבלות – יש בכחה לפעול שני ענינים ביחד: להוציאו ממציאות של רשע גמור, ולעשותו מציאות של צדיק גמור.

מווכמו"כ יש מעלה בתורה לגבי תשובה ותפלה – שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", כך, שענין התפלה וענין התשובה גופא בא ע"י התורה, והיינו, שאע"פ שענין התשובה הוא למעלה מענין התורה (כנ"ל שהתשובה מתקנת ומשלימה את החסרון שבתורה), הרי ענין התשובה גופא נתגלה ע"י התורה דוקא, וכיון שהתורה מגלה זאת, בהכרח לומר שבמובן מסויים יש מעלה בתורה לגבי תשובה ותפלה.

מזז. אך עדיין צריך להבין: איך אפשר לומר שיש מעלה בתפלה לגבי תורה, בה בשעה שישנו דין שאלו שתורתם אומנותם פטורים מן התפלה, שמזה מוכח שתורה היא למעלה מתפלה, שלכן, אלו שתורתם אומנותם אינם זקוקים לענין התפלה?

מח78
אך הענין הוא – כמבואר במאמר של הצ"צ באוה"ת על הפסוק "עלה ראש הפסגה":

מטאמרו רז"ל "גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אעפ"כ, לא נענה אלא בתפלה, שנאמר אל תוסף דבר אלי, וסמיך לי' עלה ראש הפסגה", ופירש רש"י, "בדבר תפלה זו נתרציתי להראותך אותה", והיינו, שמשה רבינו זכה לראות את הארץ ע"י ענין התפלה דוקא.

נ"ויש להקשות, דהא קיי"ל .. דמי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה, כרשב"י וחבריו, וא"כ, משה ודאי הי' תורתו אומנתו יותר גם מרשב"י ("שאין לך תורתו אומנתו יותר ממנו, שהרי התורה נקראת על שמו, תורת משה"), וא"כ, אכתי תקשי, נהי דגדולה תפלה יותר ממע"ט, הא משה לבד מע"ט הי' תורתו אומנתו דפטור מן התפלה", וא"כ, למה לא הי' יכול לפעול הענין דראיית הארץ ע"י התורה, אלא הוצרך לתפלה דוקא?

נאו"ע"כ צ"ל דנהי דמי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה, פטור דוקא, אבל עכ"ז אין זה כמו שהתפלל ג"כ, ר"ל אם הוא צריך לבקש דבר, כמו משה שנצרך לבקש שיכנס לארץ, צריך תפלה דוקא, ולא ע"י שתורתו אומנתו, שע"י התפלה דוקא יוכל לפעול שינוי רצון למעלה מבחי' התורה .. ולכן משה רבינו .. הוצרך לתפלה, ואתחנן, ועי"ז נתרצה לו להראותה אותה, ובלא התפלה י"ל לא הי' נפעל כן".

נבועפ"ז מתורצת גם השאלה בנוגע למי שתורתו אומנתו שפטור מן התפלה, הרי יש מצות עשה מן התורה "שיהא אדם .. שואל צרכיו כו'" (כמ"ש הרמב"ם), ואם הוא פטור מן התפלה, איך יקיים מצוה זו – כי, אכן כאשר צריך לאיזה דבר, חייב לבקש ולהתפלל, ולא יוכל לפעול זאת ע"י לימוד התורה, "ולא אמרו שפטור מן התפלה אלא כשאין צריך לבקש דבר, דאעפ"כ חייב להתפלל, על זה מהני מה שתורתו אומנתו שאין צריך להתפלל".

נגולהעיר, שהמבואר כאן בענין שמי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה, שהדיוק בזה הוא "פטור דוקא, אבל עכ"ז אין זה כמו שהתפלל"

נד79
– אינו כמו המבואר בדא"ח במ"א, שזהו לפי שיש בכלל מאתיים מנה, והיינו, שבכח התורה לפעול מה שנפעל ע"י התפלה.

נהובתיווך הדברים יש לומר, שתלוי מהו הענין שצריכים לפעול ולהמשיך, והיינו, שיש ענינים שיכולים לפעול גם ע"י התורה, וכמו בנוגע לענין הגשמים, שחוני המעגל פעל זאת ע"י תפלה, ואילו רשב"י פעל זאת ע"י אמירת תורה על הפסוק "הנה מה טוב ומה נעים גו'", ואז אין צורך בענין התפלה, כיון שבכלל מאתיים מנה; ויש ענינים שאי אפשר לפעול ע"י התורה, כי אם ע"י התפלה דוקא, כמו הענין דראיית הארץ, שכדי לפעול זאת הוצרך משה לענין התפלה דוקא.

נוח. ונחזור לעניננו – שהחידוש של רבינו הזקן הוא הענין של עשיית בעלי תשובה.

נזוכיון שענין התשובה פועל ומשפיע על כל התורה ומצוותי', וכמבואר בדיוק לשון חז"ל: "תשובה ומעשים טובים", שצריך להיות הקדמת התשובה, ועי"ז נעשים המעשים טובים ומאירים, וכפי שרואים בפשטות שקיום התומ"צ קודם עשיית התשובה אינו דומה לכמו שהוא לאחרי עשיית התשובה – נמצא, שהחידוש של רבינו הזקן בעשיית בעלי תשובה פעל עילוי בכללות קיום התומ"צ.

נחוהענין בזה:

נטרבינו הזקן מבאר בהלכות תלמוד תורה, שללא הקדמת התשובה, הנה "כל התורה ומצות שאדם עושה בעודו רשע .. מוסיף כח בקליפות כו'", אלא שאעפ"כ "אין לו למנוע מלעסוק", כי, "כשיחזור אח"כ בתשובה .. כמ"ש כי לא ידח ממנו נדח, אזי מוציא מהקליפה כל התורה והמצות כו'".

סוכן מבואר בתניא ש"אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה, לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים כו'".

סא80
וכל זה – בנוגע לתשובה על חטאים ועוונות כו', תשובה תתאה;

סבועאכו"כ בנוגע לתשובה עילאה – כאמור לעיל (ס"ג) שכיון שפעולתו של רבינו הזקן היתה מצד אהבת ישראל, בודאי פעל גם את הענין דתשובה עילאה – שכיון שגדלה מעלתה באין ערוך לגבי תשובה תתאה, הרי גם העילוי שפועלת בכללות התומ"צ [כמבואר באגה"ת שתשו"ע צריכה להתבטא בכל הקווין דתורה תפלה וגמ"ח, וזוהי תכליתה של תשו"ע] הוא למעלה באין ערוך מהעילוי שנפעל בתומ"צ ע"י תשובה תתאה.

סגט. וכל זה קשור גם עם הענין ד"פדה בשלום":

סדהענין ד"בשלום" הוא – ב' שלום, כמ"ש "שלום שלום לרחוק ולקרוב", "לרחוק שנעשה קרוב", שזהו ענין התשובה, שעי"ז נעשה ענין השלום כפשוטו, וכן גם "שלום" מלשון שלימות, כי, ע"י התשובה, ובפרט תשובה עילאה, נעשית שלימות בכל ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח.

סהועי"ז נעשה הענין ד"פדה בשלום נפשי", כמארז"ל "כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור .. כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם",

סו– כפי שהי' אצל רבינו הזקן, ועד"ז אצל שאר רבותינו נשיאינו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, וכמודגש גם בכך שבי"ב תמוז אמר פעם מאמר ד"ה פדה בשלום נפשי –

סזועד לשלימות הענין ד"פדה בשלום נפשי" – כאשר "יעלה הפורץ לפנינו", בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

סח* * *

סטי. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ה) אודות מספר ארבעים שישנו בתורה ובתפלה ובתשובה – יש להוסיף, שבזה גופא ישנו הענין דמ"ם פתוחה ומ"ם סתומה, וכדברי הגמרא: "מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה,

ע81
מאמר פתוח מאמר סתום", וכמבואר במפרשים שענינם בתורה הוא גליא דתורה וסתים דתורה (נוסף לכך שבתורה ישנו ענין הדיבור – גליא, וענין ההבנה וההשגה – סתים).

עאוענין זה ישנו גם בתפלה ובתשובה:

עבבתפלה – ישנו ענין הדיבור וענין המחשבה, והרי דיבור הו"ע הגילוי – מאמר פתוח, ומחשבה הו"ע ההעלם – מאמר סתום.

עגובפרטיות יותר – יש במחשבה גופא מאמר פתוח ומאמר סתום: הכוונה הכללית ד"דע לפני מי אתה עומד" ופירוש המילות ע"ד הפשט – מאמר פתוח, והכוונות שע"פ הסוד – מאמר סתום (ובזה גופא – הענין ד"אני מתפלל לדעת זה התינוק" – מאמר פתוח, ופרטי הכוונות – מאמר סתום).

עדוכפי שמצינו בגמרא "כך הי' מנהגו של רבי עקיבא, כשהי' מתפלל עם הצבור, הי' מקצר כו', וכשהי' מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת כו'", מצד ריבוי הכוונה כו', שמזה מוכח שבמחשבה גופא ישנם חילוקי דרגות כו'.

עהוכן יש בתשובה מאמר פתוח ומאמר סתום: "עזיבת החטא בלבד", שזהו דבר הגלוי – הרי זה מאמר פתוח; ואילו התשובה דר' אלעזר בן דורדיא – שאינה עזיבת החטא בלבד, או הרהור תשובה, אלא אריכות ההתבוננות בענין שמים וארץ כו' (כמבואר בגמרא) – הרי זה מאמר סתום.

עווזהו שמצינו בנוגע לתשובה של ראב"ד ש"בכה רבי ואמר יש קונה עולמו כו' בשעה אחת"82 – דלכאורה אינו מובן: למה "בכה רבי", וכי מי מעכב בעדו להגיע בעצמו לדרגא זו?!

עזוכן צריך להבין בנוגע למארז"ל72 "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם" – דלכאורה, לאחרי שצדיקים יודעים גודל העילוי של בעלי תשובה, למה לא יגיעו בעצמם למדריגה זו?!

עחאך הענין הוא – שכאשר מדובר אודות תשובה באופן של עזיבת החטא בלבד, הרי זה שייך לכאו"א, משא"כ כאשר מדובר אודות מדריגת

עט82
התשובה של ראב"ד, שלא הסתפק בהרהור תשובה בלבד, אלא באריכות ההתבוננות כו', הרי זה ענין שאינו שייך לכאו"א, וכנ"ל שזהו ענין מאמר סתום שבמחשבה.

פולאידך גיסא – הנה גם בעזיבת החטא גופא ישנם ב' הענינים דסתים וגליא: הרהור תשובה במחשבה, שזהו ענין סתום, שלכן, המקדש את האשה על מנת שאני צדיק גמור, הרי היא ספק מקודשת37, כיון שלא יודעים בבירור אם הרהר תשובה; ונוסף לזה ישנו ענין הוידוי, בדיבור, שהוא בגילוי (פתוח).

פאוכן בוידוי (תשובה בגילוי) גופא יש ב' הענינים דסתים וגליא: אריכות הוידוי, או רק בתיבה אחת – "חטאתי". וכמו בענין הדיבור (גילוי) שבתפלה – תיבות ספורות, "א-ל נא רפא נא לה", או אריכות התפלה במשך ארבעים יום (כנ"ל ס"ה).

פביא. ויש מעלה מיוחדת בפנימיות התורה – שיש בה כל ג' הענינים דתורה תפלה ותשובה:

פגענין התורה – כפשוטו – שהרי זוהי פנימיות התורה;

פדענין התפלה – שהרי תפלה, מלשון התופל, הו"ע החיבור, והרי עיקר החיבור עם הקב"ה נעשה ע"י פנימיות התורה, כי, ע"י נגלה דתורה נעשה החיבור של גליא שבישראל עם גליא דקוב"ה, ואילו ע"י פנימיות התורה נעשה החיבור של סתים שבישראל עם סתים דקוב"ה;

פהוענין התשובה – שעיקר ענינה הוא כמ"ש "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", שזהו כל ענין החסידות, וכאמור לעיל בנוגע לרבינו הזקן – מייסד תורת חסידות חב"ד – שעבודתו היתה לעשות בעלי תשובה.

פווזהו מה שצריכים לפעול עתה – להביא את ענין החסידות לכאו"א מישראל, כיון שכאו"א שייך לזה. וכמבואר ברמב"ם: "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם וכו'", התבוננות בגדלות הבורא, כמ"ש "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם", שזהו כל ענין החסידות. ובפרט לאחרי פטרבורג, שהרי החידוש של י"ט כסלו

פז83
הוא שאז נעשה הענין דתורת החסידות באופן אחר לגמרי, ביתר הבנה והשגה כו', כמבואר בתורת שלום2.

פחוזהו ענין הפצת המעיינות (להביא אותם) חוצה, ואז – קא אתי מר, ביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

פט* * *

ציב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה פדה בשלום נפשי.

צא* * *

צביג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "וכל בנותיו", "רבי יהודה אומר אחיות תאומות נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום. רבי נחמי' אומר כנעניות היו, אלא מהו וכל בנותיו, כלותיו, שאין אדם נמנע מלקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו",

צג– שהקושי בפסוק הוא: (א) מי הם "כל בנותיו" – מספר גדול, (ב) מדוע לא נזכר בכתוב אודות כלותיו, שבודאי גם הן באו לנחמו? והתירוץ: "אחיות תאומות .. ונשאום". אבל כיון שקשה לומר שנשאו אחיות מן האב, שהרי מסתבר שקיימו כל המצוות, לכן מוסיף ומפרש ש"בנותיו" הן "כלותיו".

צדוההתאמה לשיטתייהו של ר"י ור"נ: ר"י מתעכב על כללות ענין נישואי השבטים בהתאם לרצון האבות שבניהם לא ישאו נשים מבנות כנען; ור"נ מתעכב על פירוש התיבה הפרטית "כל בנותיו", שמשמעותה שהיו ב' סוגי בנות: בנות וכלות –

צההוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 261 ואילך.

צו* * *

צזיד. [לאחרי השאלות בפירוש רש"י צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א

צח84
להכריז אודות ה"מלוה מלכה" לטובת "חדרי תורה אור", ואח"כ התחיל לנגן הניגון "ופרצת". ואח"כ אמר:]

צטבהמשך להמדובר לעיל אודות ענין התשובה, יש להתעכב גם אודות לשון רבינו הזקן בהתחלת אגה"ת: "שלשה חילוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד", אף שלשון הברייתא הוא "ותשובה עם כל אחדואחד"?

קוהביאור בזה:

קאהלשון "כל אחד ואחד" מתאים על מספר שאינו פחות מארבע, כי: "אחד ואחד" הם שנים, ו"כל" מרבה לא פחות משתים. וכיון שכאן מדובר אודות "שלשה חילוקי כפרה", לכן כותב רבינו הזקן "עם כל אחד", שמורה על שלש דברים: "אחד", ו"כל" – עוד שתים.

קבומ"ש בברייתא "עם כל אחד ואחד" – הרי זה לפי שבברייתא מדובר גם אודות חילול השם (אע"פ שאין זה נכלל במנין ד"שלשה חילוקי כפרה"), שגם על זה צ"ל תשובה; אבל באגה"ת, שאינו מביא את הענין של חילול השם, כותב "עם כל אחד".

קגטו. וכן יש לחזור ולהדגיש גם את הצורך בענין השמחה בעבודת התשובה – כמוזכר לעיל (ס"ג) מ"ש באגה"ת שתשובה עילאה "היא בשמחה רבה", ומוסיף: "שצריך להיות כל ימיו בתשובה עילאה שהיא בשמחה רבה", שמזה מובן, שרבינו הזקן מפרש במארז"ל שצ"ל "כל ימיו בתשובה", שהכוונה היא ל"תשובה עילאה".

קדוכאמור לעיל שהשמחה שבענין התשובה היא בהוספה על כללות ענין השמחה בעבודת ה', כמ"ש "עבדו את ה' בשמחה", ששמחה זו היא בהוספה על עצם הענין, ואילו בתשובה, הרי עצם הענין דתשובה עילאה הו"ע של שמחה רבה.

קהוכל זה – מלבד החילוק בהשמחה עצמה, בדוגמת החילוק שבין צדיקים ובעלי תשובה, וכנ"ל (ס"ב) במשל המגיד משני בני המלך, שהשמחה אצל בעל תשובה היא באופן אחר לגמרי.

קוטז. בהמשך להמדובר ב"סיום" (הנ"ל ס"ד) בענין ג' חילוקי כפרה שמביא רבינו הזקן באגה"ת24, שבהם נכללים רק הענינים שהכפרה

קז85
עליהם היא מחיים (משא"כ חילול השם, שהכפרה היא ע"י מיתה), כיון שהכוונה היא שתהי' נשמה בגוף דוקא, ובפרט ע"פ תורת החסידות, החל מהבעש"ט, שמדגישים את הענין ד"עזוב תעזוב עמו", לברר ולזכך את הגוף, ולא לשברו – הוסיף כ"ק אדמו"ר שליט"א:

קחענין זה קשור במיוחד עם י"ט כסלו – כידוע הסיפור שה"שר" שאל את רבינו הזקן מהו פירוש הדברים שהקב"ה שאל את אדה"ר "איכה", ורבינו הזקן ביאר לו, שהקב"ה שואל אצל כל אדם: "איכה", מה פעלת למטה בעוה"ז כו', וענין זה הציל את רבינו הזקן מ"כלות הנפש" – שבזה מודגש שהכוונה היא שתהי' נשמה בגוף דוקא.

קט[ולהעיר גם ממאמר הבעש"ט, שהי' יכול לעלות בסערה השמימה כמו אליהו הנביא, אלא שרצה לקיים את הענין ד"עפר אתה ואל עפר תשוב" – שזהו ענין בירור התחתון (עפר) דוקא. ואין זה סתירה לכך שאצל אליהו הנביא הי' ענין העלי' בסערה השמימה – כי, יש צדיקים שהעבודה שלהם אינה בבירור התחתון כו'.

קיוכמו"כ בנוגע לרבינו הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד – שרצה להפיץ את תורת החסידות, ולהעמיד דור בריא שילך לקראת משיח, וכיון שכן, הרי מובן שצריך לשמור על בריאות הגוף, וכמ"ש הרמב"ם "היות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא", ואין לערוך תעניות וסיגופים, וכמבואר גם בא' המכתבים שנדפסו במאה שערים].

קיאונקודת הדברים – שהכוונה אינה בענין הרצוא כו'. זוהי אמנם עלי', אבל לא זו היא הכוונה.

קיבוזהו גם הביאור בהמוזכר לעיל (ס"י) אודות תשובת ראב"ד, ש"בכה רבי ואמר יש קונה עולמו כו' בשעה אחת", אף שלכאורה הי' יכול לעשות כמותו – כי, תכלית הכוונה היא להשאר למטה בגוף ולפעול בעולם, ולכן לא רצה רבי לעסוק בעבודה כזו שתביא למעמד ומצב ש"יצתה נשמתו". וכאשר רואים את אופן הנהגתו של רבי – רבי

קיג86
יהודה הנשיא – צריכים ללמוד מזה ולנהוג כמותו, מתוך ידיעה שהכוונה היא לפעול בעולם.

קידולכן, כאשר רבינו הזקן מתחיל את אגרת התשובה – שזהו ענין השייך לכאו"א, וכמודגש בשם "אגרת התשובה", שזוהי "אגרת" (מכתב) שנשלחת לכאו"א – אינו מונה ב"חילוקי כפרה" את הענין דחילול השם שכפרתו היא ע"י מיתה, כיון שתכלית הכוונה היא להיות נשמה בגוף למטה דוקא, והיינו, שענין המיתה אסור שיהי' אפילו בדקות, ולא כמו שאר חילוקי כפרה שיכולים להיות בדקות עכ"פ (שהרי "ברשיעי לא עסקינן").

קיהוע"י אגרת התשובה פעל רבינו הזקן ענין זה בכאו"א מישראל. וכמו בנוגע למ"ש בפ"ב: "ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו עפ"י חכמת האמת מספר הצומות כו'", שלכתחילה הי' זה ענין ששייך לתלמידי האריז"ל בלבד, ורבינו הזקן פעל שענין זה יהי' שייך לכאו"א מישראל, שלכן קבעו באגרת התשובה (כמשנ"ת בהתוועדות שלפנ"ז).

קיויז. וע"פ מארז"ל "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" – הרי מובן, שע"י העסק ב"תורת התשובה", שזהו תוכן לימוד אגרת התשובה, פועלים את הגאולה ע"י משיח צדקנו, כי, כאשר ישראל עושין תשובה, "מיד הן נגאלין".

קיזאמנם, לעת עתה נמצאים עדיין במעמד ומצב ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", ובמילא ישנו הענין ד"ויתאבל", ויש צורך בענין הנחמה ע"י הקב"ה.

קיחוכמבואר בענין "נחמו נחמו עמי", שכאשר הקב"ה אומר לנביאים, אתם נביאי נחמו את עמי – אזי "ותאמר ציון עזבני ה'", והיינו, שבנ"י אינם מסתפקים בנחמה שע"י הנביאים; הנביא הוא אמנם במדריגה נעלית ביותר כו', וישמעו ממנו דברי התעוררות וכו', אבל בנוגע לנחמה על הגלות – הנה כשם שענין הגלות בא ע"י הקב"ה בעצמו, כך צריכה להיות גם הנחמה ע"י הקב"ה בעצמו. ואכן כנס"י

קיט87
פועלת שהקב"ה חוזר ואומר "אנכי אנכי הוא מנחמכם" – לא רק ע"י הנביאים, אלא "אנכי", וב"פ "אנכי", באופן נעלה יותר ממ"ת (כללות ענין התומ"צ) שבו נאמר פעם אחת "אנכי", והיינו, לפי שהנחמה באה ע"י עבודת התשובה שלמעלה מהתומ"צ, שהיא מצד הקב"ה בעצמו – "שאלו להקב"ה כו'"49.

קכאך צריך לידע שענין האבילות הוא רק על החי ("אין אדם מקבל תנחומין על החי") – שלכן, יצחק, שהי' יודע שהוא חי, לא הי' מתאבל, ורק הי' בוכה מפני צרתו של יעקב (וכן הקב"ה, שלא הי' יכול לגלות לו כו') – כי, גם כאשר נמצאים בגלות, צריך לידע, שעיקר מציאותו של היהודי, שזוהי נשמתו, אינה בגלות, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהנשמה מעולם לא הלכה לגלות, כי אם הגוף בלבד, שאינו אלא טפל. וענינו בעבודה – שכל איש ישראל מצד פנימיותו הוא צדיק גמור, אלא ש"תקפו יצרו הרע" (כמ"ש הרמב"ם), שהוא טפל בעלמא, ואפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון. אבל הכוונה היא – שגם מצד הגוף הטפל יהי' ענין של נחמה, ע"י התשובה כו'.

קכאולהעיר, שאצל נשמות הגבוהות אין ענין של גלות כלל,

קכב– וכמו בנוגע ליעקב עצמו, שמצדו הי' מוכן לילך יחד עם עשו "לשפוט את הר עשו", וכל העיכוב הי' רק בגלל ש"הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד וגו'", והיינו, שבשבילם הרי זו עבודה יותר מדי מהירה, שעלולה לגרום "כלות הנפש", אבל יעקב מצדו הי' מוכן כבר לענין הגאולה –

קכגוכדאיתא בפלח הרמון בשם רבינו הזקן, "שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל כו'". – בודאי ידע רבינו הזקן שסוגיא ערוכה היא במסכת שבת שרשב"י הוצרך להתחבא במערה וכו', ואעפ"כ אמר שאצלו לא הי' חורבן כלל!

קכדאמנם, הכוונה היא שיהי' ענין הגאולה לא רק אצל יעקב אבינו, רבי יהודה הנשיא ורבינו הזקן, אלא גם אצל כאו"א מישראל, אך כיון

קכה88
שאין בכחו לקבל זאת, כאמור ש"ודפקום גו'", לכן ישנו עדיין ענין הגלות.

קכוואעפ"כ, צריך לדעת שזוהי אבילות על החי, כיון שעיקר מציאותו של יהודי – הנשמה – אינה בגלות (כנ"ל), והכוונה היא – ש"יקומו לנחם", ע"י עבודת התשובה.

קכזיח. (לאחרי הביאור בפירוש רש"י, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

קכחכיון שעומדים ליכנס לימי חנוכה, הנה יה"ר שיומשכו כל הברכות וההשפעות באופן דמוסיף והולך ואור, כהוראת ימי חנוכה.

קכטויקויים היעוד69 "פדה בשלום נפשי", כמארז"ל74 "כל העוסק כו' כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", ולא רק באופן ד"כאילו פדאני", בכ"ף הדמיון, כפי שנמשך כבר 1900 שנה... אלא "פדאני" בפועל ממש.

קלויהי' הענין ד"מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם", כמבואר בתורה אור שענין הגלות הוא בדוגמת ענין החלום – "היינו כחולמים", ו"מקץ .. חולם" היינו שנעשה סוף לחלום הגלות, ויקויים מ"ש "ויקץ כישן הוי'", ואז יומשכו כל ההמשכות כו', עד לקיום היעוד "יעלה הפורץ לפנינו"76, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

קלא[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון שמחה, ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו בשמחה רבה.

קלבלאחר אמירת ברכה אחרונה, נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א את המשקה והמזונות, ואמר, שמסתמא יערכו התוועדות נוספת עוד לפני חנוכה, וימשיכו אותה בימי חנוכה.

קלגלאחר תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "ואני אבטח בך"].