Toras Menachem·Vol. 55 (5729·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Mishpatim·Parshas Shekalim·Shabbos Mevarchim Adar 5729תורת מנחם·נה - שנת תשכ"ט - חלק שני·שיחת ש"פ משפטים·פ' שקלים·מבה"ח אדר·ה'תשכ"ט

א268
בס"ד. שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה

בא. פרשת שקלים [שזהו ענין עיקרי ביום הש"ק זה, וכדמוכח גם מההפטרה ששייכת לפרשת שקלים, ולא לפרשת משפטים] היא – בהתחלת פרשת כי תשא: "וידבר ה' וגו' זה יתנו גו' מחצית השקל וגו'".

גואיתא בירושלמי בביאור דיוק לשון הכתוב "זה יתנו" – שלא מצינו דוגמתו בשאר הציוויים, כמו בקרבנות וכיו"ב, שקודם אמירת פרטי הציווי יקדים הכתוב "זה גו'" – "כמין מטבע של אש .. הראהו (הקב"ה) למשה ואמר לו זה יתנו, כזה יתנו".

דומבואר בתוספות, שאין הכוונה שמשה נתקשה לידע מהו מחצית השקל, אלא "שתמה על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו" (כמ"ש בהמשך הפרשה: "לכפר על נפשותיכם"), ועל זה הראה לו הקב"ה מטבע של אש, כמבואר בספרים הפירוש בזה, שכאשר נתינת המטבע היא באופן של אש (מתוך התלהבות וכו'), הרי זה יכול להיות "כופר נפשו".

הב. ולכאורה אינו מובן – כפי ששואל אפילו בן חמש למקרא, ועאכו"כ מי שנמצא בדרגא נעלית יותר:

ומחצית השקל באה לכפר על חטא העגל (וכידוע בפירוש "זה יתנו כל העובר על הפקודים", שקאי על אלו שעברו על חטא העגל), ולכן יש דעה בירושלמי שכהנים אינם חייבים במחצית השקל, כיון ששבט לוי לא השתתף בחטא העגל.

זומזה מובן, שפרשה זו נאמרה (לאחרי חטא העגל, שהי') לאחרי מ"ת (ועד שבהמשך הפרשה מדובר אודות הזמן שלאחרי יוהכ"פ, לאחרי ג"פ ארבעים יום), ובמילא גם לאחרי פרשת "ואלה המשפטים", שעל זה פירש רש"י "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני".

ח269
והנה, בפרשת משפטים נאמר: "אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו", והיינו, שכאשר שורו של אדם המית, יש דין מיתה על הבעלים (בגלל שלא שמר את שורו) – "וגם בעליו יומת", אלא שהתורה אמרה שיכול ליתן "כופר .. פדיון נפשו".

טולכאורה: אם יש מקום לתמיהה "מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו" – היתה תמיהה זו צריכה להתעורר בפסוק "אם כופר גו' פדיון נפשו" שבפ' משפטים, ולמה תמה רק בנוגע למחצית השקל?!

יג. ונוסף על השאלה הנ"ל שנשאלת גם אצל בן חמש למקרא – יש שאלה נוספת ע"ד ההלכה:

יאדובר כמ"פ אודות דברי הרמב"ם בביאור הטעם שמועילה כפי' ("כופין אותו עד שיאמר רוצה אני") גם בענינים שבהם צ"ל רצון גמור – כי, כל אחד מישראל, מצד פנימיותו, "רוצה הוא לעשות כל המצות כו'", אלא "שתקפו יצרו הרע כו'", וכאשר "הוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו כו'", "אין זה אנוס ממנו (ממי שהיכהו) אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה", "וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני", הרי זה נחשב "לרצונו", והיינו, שאין זה באופן שהכפי' פעלה אצלו רצון חדש (שאז הי' נחשב לרצון שמצד הכפי', ולא רצון גמור), אלא הכפי' רק מבטלת מה ש"תקפו יצרו הרע" והעלים על רצונו האמיתי, ואז מתגלה רצונו האמיתי, ש"רוצה הוא לעשות כל המצות כו'".

יבונמצא, שכאשר יהודי עובר עבירה – אין זה הפנימיות שלו, גדלו ותקפו, אלא רק החיצוניות שבו.

יגוכיון שכן, מהי התמיהה בכך ש"מחצית השקל" תהי' "כופר נפשו", בה בשעה שמדובר רק אודות ענין חיצוני?!

ידבשלמא אם מעשה העבירה הי' מצד הפנימיות שלו – הי' מקום לתמיהה כיצד יתכן שנתינת מטבע תהי' "כופר נפשו"; אבל כאשר מעשה העבירה אינו מצד פנימיותו, אלא רק מצד חיצוניות בלבד – יכולה להועיל גם נתינת מטבע.

טוובפרט ע"פ מארז"ל "משה רבינו אוהב ישראל הי'", והרי "על כל פשעים תכסה אהבה", כך, שמצד אהבת ישראל שלו בודאי הסתכל

טז270
משה על כל יהודי באופן טוב, לדונו "לכף זכות" וכו', ובודאי הי' סבור שמעשה העבירה אינו אלא מפני "שתקפו יצרו הרע". וא"כ, מה היתה תמיהתו של משה על נתינת "מחצית השקל" בתור "כופר נפשו"?!

יזד. ויתירה מזה:

יחהציווי "זה יתנו גו' מחצית השקל" בא לאחרי ההקדמה "כי תשא את ראש בני ישראל", שיש בו כמה פירושים, שכולם אמת, וא' מהם – שצריך לנשא ולרומם (לא רק את הרגל, אלא גם) את הראש, שיהי' במדריגה נעלית יותר מכמו שהי' לפנ"ז, ובזה גופא – "כי תשא את ראש בני ישראל", והיינו, שענין הרמת ונשיאת הראש הוא לא רק בבחי' "יעקב", אלא גם בבחי' "ישראל", שם המעלה. וע"פ הידוע ש"ישראל" הוא בחי' ראש, נמצא, ש"ראש בני ישראל" הוא בחי' הראש שבראש, והיינו, שבראש גופא ישנו העקב שבו וכו', ועד לראש שבו, ועז"נ "כי תשא את ראש בני ישראל", היינו, שמשה רבינו צריך לפעול ענין של התנשאות גם בבחי' הראש שבראש, כך, שע"י הענין ד"כי תשא גו'" נתעלו בנ"י למעלה גם מבחי' ראש שבראש כפי שהוא מצד עצמו.

יטומובן בפשטות, שבדרגא נעלית כזו לא שייך כלל ענין של חטא – שהרי אפילו בכללות דרגת ישראל לא שייך ענין של חטא,

כ– כמבואר בלקו"ת על הפסוק "שובה ישראל גו' כי כשלת בעונך", שזהו "כאדם הכושל רגלו כו'", שרק הרגל נכשל באבן כו', בחי' רגל שבנשמה, אבל לא בחי' הראש שבנשמה, בחי' ישראל, אלא שכשלון הרגל פועל גם נפילה בהראש, אבל מצד עצמו אינו שייך לענין החטא –

כאומכ"ש שכן הוא בנוגע ל"ראש" ד"ישראל", ובפרט בהיותו במעמד ומצב ד"תשא".

כבוא"כ, כאשר בנ"י נמצאים במעמד ומצב ד"תשא את ראש בני ישראל" – מהי התמיהה של משה רבינו "מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו", בה בשעה שהצורך בענין הכפרה אינו אלא מצד החיצוניות שבהם?!

כגה. והביאור בזה:

כד271
באור התורה מביא הצמח צדק מ"ש הרמ"ז "מה שנתקשה משה" – "לפי שישראל שרשם מיסוד אבא שלמעלה מהמספר והחשבון, איך יעלו למנין ומספר כו'".

כהוהענין בזה – שמנין ומספר הו"ע של מדידה והגבלה, ואילו בנ"י הם למעלה ממדידה והגבלה.

כווכל זה – אפילו כאשר בנ"י עומדים בדרגת צדיקים, שגם אז הם למעלה ממדידה והגבלה, ועאכו"כ בהיותם במדרגת בעלי תשובה, ש"מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד בו".

כזוהרי בנדו"ד מדובר אודות מעמדם ומצבם של בנ"י לאחרי הכפרה על חטא העגל, שהיתה באופן ש"מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון", ש"נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה סלחתי כדברך", ומזה מובן, שגם התשובה היתה בשמחה, שזוהי תשובה עילאה, כמבואר באגה"ת שתשובה עילאה היא בשמחה רבה.

כח[ועפ"ז יש לבאר סיפור תמוה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבמנין של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' נרגש ענין של שמחה בליל יוהכ"פ – דלכאורה אינו מובן: הרי ענינו של יוהכ"פ הו"ע התשובה, ומה שייך אז ענין השמחה? – כי, התשובה של יוהכ"פ היא תשובה עילאה (וכמובן גם ממ"ש הרמב"ם "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם .. יוהכ"פ הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים וכו'", ומזה מובן, שהתשובה דיוהכ"פ בערך התשובה של כל השנה כולה היא בבחי' תשובה עילאה), שהיא בשמחה, ולכן הי' ביוהכ"פ ענין של שמחה. וכפי שמצינו גם בהלכה – כפס"ד השו"ע ש"אוכלין ושמחין במוצאי יום כיפור .. בת קול יוצאת במוצאי יום כיפור ואומרת לך אכול בשמחה", שזהו מצד ענין התשובה (עילאה) שביוהכ"פ].

כטוזו היתה תמיהתו של משה – שכיון שבנ"י נמצאים בדרגא נעלית כזו, איך שייך שיהי' אצלם ענין של מנין ומספר.

ל272
והיינו, שגם כאשר מדובר אודות מנין בשביל דבר מצוה, כבנדו"ד, שנתינת מחצית השקל (שעל ידה הי' המנין) היתה כדי לקנות מהן קרבנות ציבור, הרי כיון שבנ"י הם בעצם למעלה ממדידה והגבלה, לא יכול להיות אצלם ענין המספר.

לאוכפי שרואים גם בשו"ע של רבינו הזקן בסימן קנ"ו,

לב– ולדאבוננו, לא לומדים כ"כ סימנים אלו, בה בשעה שלמרות היותם בקיצור, יש בהם שלל מראה-מקומות וחידושים כו' יותר מאשר בשאר חלקי השו"ע של אדה"ז עצמו –

לגש"אסור למנות את ישראל .. ואפילו לדבר מצוה" (בשביל "דבר שבקדושה" ש"לא יהא פחות מעשרה"), אלא ע"י סימן או פסוק כו' (כמובא במפרשים שיש למנות בפסוק שיש בו עשר תיבות), וטעם האיסור למנותם באופן הרגיל – לא רק מפני הסכנה, אלא גם לפי שבנ"י הם למעלה מהגבלת המספר.

לדו. והמענה על זה – כהמשך דברי הרמ"ז שמביא הצ"צ – ש"הקב"ה הראה לו מטבע של אש כו' שבה טבועים ומצויירים כל האורות העליונים כו' (יסוד דנוקבא שבו נחתמים האורות עליונים כו'), ואמר לו זה יתנו כו', חלק הנגלה שהוא נק' זה".

להונקודת הענין – שתוכן המענה של הקב"ה למשה הוא, שמנין בנ"י הוא רק מצד הגליא שבהם, שזוהי החיצוניות, ואילו מצד הפנימיות הרי הם למעלה מענין המספר; אמנם, ע"י ענין המספר שהוא בחלק הגליא שבנשמה, ממשיכים גם פנימיות הנשמה, בחי' הסתים שבנשמה.

לוויש לומר, שזהו הענין שהראה לו הקב"ה מטבע של אש:

לזטבע האש לעלות למעלה לשרשו ומקורו, ואף שעי"ז יתבטל ממציאותו, מ"מ, זהו חפצו בטבעו, כמבואר בתניא.

לחוע"פ תורת הבעש"ט ש"במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא", מובן, שגם כאשר האש נאחז בפתילה למטה, הרי כיון שרצונו להיות למעלה, הנה "שם הוא נמצא".

לט273
ונמצא, שענין האש הוא – שאע"פ שבחיצוניות נמצא למטה, הרי הוא קשור עם הפנימיות, שזהו חפצו ורצונו להיות למעלה.

מוכן הוא בנוגע למנין בנ"י (שלצורך זה הראה הקב"ה למשה מטבע של אש) – שאף שהמספר הוא רק מצד החיצוניות, הרי זה קשור גם עם הפנימיות.

מאוזהו גם הענין דנתינת מחצית השקל – שאף שהנתינה היא רק מחצית, שזהו"ע עשר כחות של בחי' גליא דנשמה, הנה עי"ז ממשיכים גם את המחצית השני', שזהו"ע עשר כחות של פנימיות וסתים שבנשמה, ובצירוף שניהם נעשה שקל שלם, "שקל הקודש".

מבוזהו גם הטעם לכך ש"לא יהי' בהם נגף בפקוד אותם" – כפי שמבאר הצ"צ21, "דעיקר הטעם משום עין כו'" (לא טובה), והרי זרעא דיוסף לא שלטא בי' עינא כו', כמ"ש "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", "מפני שזכה לאשתגחא בעינא עילאה דע"ק עינא פקיחא דלא נאים", והיינו, שיש ב' בחי' עין: (א) עין דז"א, שמשם יכול להיות יניקה לחיצונים, (ב) עין דעתיק, שמשם אין יניקה לחיצונים; וכיון שע"י מחצית השקל נמשכת גם פנימיות הנשמה, ולמעלה הו"ע "עינא פקיחא דלא נאים", לכן "לא יהי' בהם נגף".

מגז. ויש ללמוד מענין זה – כמו מכל הענינים – הוראה ו"בכן" בנוגע לעבודה בפועל:

מדכללות הענין דנתינת מחצית השקל – שהיתה עבור אדני המשכן, ועבור קרבנות הציבור – הו"ע הצדקה.

מהוכאן רואים את גודל מעלת הצדקה – נוסף על דברי המדרש "נפשו של עני כו' החיית אותו, חייך שאני מחזיר לך וכו'", וכמבואר בתניא שעי"ז נעשה הבירור בנפש הבהמית ובחלקו בעולם והעלאת הניצוצות כו' – שעל ידה פועלים המשכת וגילוי פנימיות וסתים דנשמה והתחברותה עם גליא דנשמה, כדברי משה – בראותו את המעמד ומצב האמיתי של בנ"י [שהרי מדתו מדת האמת, ולכן ניתנה "תורת אמת"

מו274
על ידו דוקא, וכידוע החילוק בין משה ליעקב, שמשה הוא אמת מלגאו, ויעקב הוא אמת מלבר] – שהענין ד"כי תשא את ראש בני ישראל", ובאופן ש"לא יהי' בהם נגף גו'", הוא ע"י מחצית השקל, ענין הצדקה, שבכחה לגלות את פנימיות הנשמה.

מזוידוע מה שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע כמ"פ, שגילוי הנשמה הוא נעלה יותר מגילוי אליהו, והיינו, שלמרות גודל ההפלאה דגילוי אליהו כו', הנה גילוי הנשמה הו"ע נעלה יותר.

מחוכדי לבוא לגילוי הנשמה, שיתגלה גם חלק הסתים שבנשמה – הרי זה ע"י ענין הצדקה, ובפרט ע"י גמילות חסדים שגדולה מן הצדקה.

מטוכידוע גם הסיפור שלאחר הסתלקות רבינו הזקן רצה הצ"צ לראותו, ובמשך זמן לא עלה הדבר בידו, וכאשר הלוה מעות ליהודי, הנה מיד בכניסתו לבית-הכנסת נגלה אליו רבינו הזקן (כפי שכבר נדפסו הדברים בארוכה).

נוזהו גם הטעם שענין הצדקה צריך להיות גם אצל אלו שנקראים "אבירי לב הרחוקים מצדקה", ש"כל העולם כולו נזונין בצדקה (בצדקתו של הקב"ה, ולא בזכות שבידן), והם (הצדיקים) נזונין בזרוע" (בזכות שבידם, וקרי להו רחוקים מצדקתו של הקב"ה) – כי, אף שמצד החיצוניות אינם זקוקים לענין הצדקה, הנה כדי שתהי' אצלם התגלות פנימיות הנשמה, צ"ל גם אצלם ענין הצדקה.

נאוזוהי ההוראה לכאו"א מישראל – לפעול זירוז בענין הצדקה (אף שלכאורה אין צורך בזירוז על ענין הצדקה), שיהי' בתוספת כח ותוספת עילוי, הן בנוגע לצדקה בממונו והן בנוגע לצדקה בגופו, כיון שע"י ענין הצדקה נמשך ונתגלה בחי' סתים שבנשמה, ואז נעשית כללות העבודה בתומ"צ באופן אחר לגמרי, כיון שהעבודה היא ע"י גליא דנשמתא וסתים דנשמתא גם יחד, ומתוך שמחה וטוב לבב.

נב* * *

נגח. האמור לעיל בענין מחצית השקל – יש לקשר גם עם פורים,

נד275
דכיון שקריאת פרשת שקלים היא (בר"ח אדר, או) בשבת מברכים חודש אדר, הרי מובן שזה קשור גם עם פורים.

נהובהקדמה:

נופורים פועל (לא רק בו ביום, אלא) גם על כל החודש, כמ"ש "והחודש אשר נהפך גו'", ולכן, "משנכנס אדר מרבין בשמחה", היינו, שהציווי על ענין השמחה הוא לא רק על פורים, הימים הסמוכים לפורים, או השבוע שחל בו פורים, אלא על כל החודש.

נזוכיון ששבת מברכים החודש נותן כח על כל החודש – שזהו ענינו של שבת מברכים החודש שממשיך ברכה על כל החודש בנוגע לכל פרטי הענינים שנימנו בסידור בברכת החודש: "לחיים ולשלום וכו'" – הרי נוסף לכך שפורים הוא אחד הימים של חודש אדר שמתברך מיום הש"ק זה, מודגשת השייכות של פורים ליום הש"ק זה גם מצד כללות החודש (שבו פועל פורים הענין ד"החודש אשר נהפך גו'").

נחוכמו"כ יש לקשר האמור לעיל בענין מחצית השקל עם פרשת משפטים, שהרי בכו"כ שנים קורין פרשת שקלים בשבת פרשת משפטים.

נטט. השייכות לפרשת משפטים:

סעיקר ענינה של פרשת משפטים בא לידי ביטוי באות הראשונה של תיבת "ואלה (המשפטים)"9, כמובן מדברי רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה, "שכל אות הקודמת בצירוף היא הגוברת והיא העיקר כו'".

סאוזהו גם הביאור בענין של ראשי-תיבות, וכדברי הגמרא: "מנין ללשון נוטריקון מן התורה שנאמר כו'" – דלכאורה, מהי הנתינת-מקום ב"תורת אמת" לענין של ראשי-תיבות, שלמרות שיש רק אות א', הרי היא כוללת את כל התיבה – דכיון "שכל אות הקודמת בצירוף היא הגוברת והיא העיקר כו'", הרי האות הראשונה היא העיקר.

סבובפירוש "ואלה המשפטים" מפרש רש"י: "כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני", היינו, שגם כל פרטי הענינים ד"משפטים" הם "מסיני".

סגובגלל זה ישנו החיוב ש"תשים לפניהם"9, "ולא לפני עובדי

סד276
כוכבים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם", וטעם הדבר – כי, אע"פ ש"יש חכמה בגוים תאמין", הנה "יש תורה בגוים אל תאמין", ולכן, גם כאשר מכוונים ע"פ חכמתם לדיני ישראל, הרי חסר בזה הענין ד"תורה" –"מסיני".

סהולכאורה אינו מובן: מה בכך שאין זה "מסיני" – העיקר הוא לכאורה שבעלי-הדינים יצייתו לדברי הדיינים, וכאשר יש לדיינים שכל ישר אזי יפסקו הדין כמו שהוא בדיני ישראל, וא"כ, מה איכפת לן שאין זה "מסיני"?

סואך הענין הוא – ע"פ האמור לעיל, שלא מספיק בענין החיצוניות בלבד, אלא צריך להיות גם ענין הפנימיות כפי שנמשך ופועל בהחיצוניות, וכמו בענין מחצית השקל, שעי"ז פועלים את החיבור של בחי' גליא שבנשמה עם בחי' סתים שבנשמה, ועד"ז בנוגע להחיבור ד"סיני" עם "משפטים".

סזי. והשייכות לפורים:

סחבנוגע לפורים נאמר "קיימו וקבלו היהודים", ופירשו רז"ל "קיימו מה שקבלו כבר", במ"ת (שאז רק "החלו לעשות", התחלה בלבד), והיינו, שלמרות גודל מעלת הגילוי דמ"ת ("אַ געוואַלדיקער גילוי"), ועד שהי' מעין הגילוי דלעתיד לבוא, כמבואר בתניא, הנה בפורים נשלם מה שהי' חסר במ"ת, כך, שזהו"ע נעלה יותר. וטעם הדבר – כמבואר בתורה אור, שזהו לפי שבפורים הי' אצל בנ"י ענין המס"נ, שהו"ע "בכל מאדך", "שהרי אם רצו להמיר דתם, לא הי' המן עושה להם כלום, שלא גזר אלא על היהודים, אלא שהם מסרו עצמן למות כל השנה כולה, ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו", ועי"ז הי' הנס דפורים שבטלה הגזירה כו'.

סט[וביאור הדגשת ענין המס"נ שלהם "כל השנה כולה" – ע"ד

ע277
המבואר בחסידות בנוגע למעלת האתרוג, ש"דר באילנו משנה לשנה", שלמרות כל פרטי השינויים שישנם במשך כל השנה, נשאר האתרוג במציאותו, ועד"ז בנדו"ד, שבנ"י עמדו בתנועה של מס"נ במשך כל השנה כולה, עם כל פרטי השינויים שבה].

עאוצריך להבין:

עבאיתא בגמרא – בנוגע לדברי המן "ועשרת אלפים כיכר כסף אשקול גו'" – "גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו", שזהו ענין מחצית השקל [וכמבואר במפרשים שהחשבון דמחצית השקל לששים ריבוא בנ"י מכוון לעשרת אלפים ככר כסף], שבזכותה בטלה גזירת המן.

עגולכאורה אינו מובן: כיון שבנ"י היו במעמד ומצב שעמדו במס"נ במשך כל השנה כולה, למה הוצרכו לזכות של מחצית השקל כדי להנצל מגזירת המן?!

עדאך הענין הוא – שלא די בענין המס"נ, שזוהי עבודה הקשורה עם עשר כחות דבחי' סתים ופנימיות הנשמה, אלא יש צורך שיומשך גם בעשר כחות דבחי' גליא וחיצוניות הנשמה (שמתלבשים בג' הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה בפועל ממש), וכאמור לעיל שיש צורך בפנימיות ובחיצוניות גם יחד.

עהוהיינו, שע"י ענין המס"נ שמצד בחי' סתים שבנשמה נעשה ביטול הגזירה למעלה, אך עדיין הי' צורך לפעול ביטול הגזירה גם למטה, ע"י העבודה שמצד בחי' גליא שבנשמה, שזהו"ע נתינת מחצית השקל, שזהו ענין שנמשך בגשמיות לצורך אדני המשכן וכו', וכאמור לעיל שזוהי המחצית שמצד גליא שבנשמה שמתקשרת עם המחצית שמצד סתים שבנשמה.

עווזהו גם כללות החידוש של פורים לגבי חנוכה – שבפורים צ"ל זכרון הנס באופן שקשור גם עם גשמיות, שזהו החיוב דמשתה ושמחה, "חייב איניש לבסומי כו'", משא"כ בחנוכה לא מצינו ענין כזה (כמבואר בט"ז) – שצריך להמשיך את הפנימיות ולקשרה עם החיצוניות שתהי' חדורה בהפנימיות.

עז278
וענין זה מודגש גם בנוגע לכללות חודש אדר – כדאיתא בגמרא: "בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי .. לימצי נפשי' באדר כו'", שאז יצליח ביותר לנצחו כמ"פ ככה מכמו ששיער מלכתחילה, והיינו, שלמרות גודל הירידה שבעצם ההתעסקות עם גוי בנוגע לענינים גשמיים וחומריים, ובפרט במעמד ומצב שאינו יודע מי ינצח כו', יש נתינת כח מיוחדת על זה בחודש אדר, עליו נאמר "החודש אשר נהפך גו'" – להפוך את עניני העולם לקדושה.

עחיא. ומזה נמשך גם בנוגע לכללות העבודה במשך כל השנה כולה:

עטכיון שמציאותו של יהודי היא "חלק אלקה ממעל ממש", הרי יכול לטעון שגשמיות העולם אין לה ערך כלל לגבי "חלק אלקה ממעל ממש". ואעפ"כ אומרים לו, שעליו לירד לענינים הגשמיים שבעולם, ולפעול בהם בירור וזיכוך, והיינו, ע"י התלבשות נפש אלקית בנפש הבהמית, עד שמתאחדים למציאות אחת, שעי"ז מברר את נפשו הבהמית, ועד שפועל בירור גם בחלקו בעולם.

פכלומר: למרות שגשמיות העולם אינה שייכת ליהודי, ובמכ"ש מזה שאפילו בנוגע לרוחניות שבעולם נאמר "רוח הבהמה היורדת היא למטה", ועאכו"כ בנוגע לגשמיות העולם, שמצד עצמה היא היפך מאלקות – הנה התכלית היא לפעול בירור בגשמיות העולם, ולהפכה לקדושה.

פאונמצא, שדורשים מיהודי שני קצוות הפכיים: מחד גיסא – דורשים ממנו לעמוד בתנועה של מס"נ כו'; ולאידך גיסא – דורשים ממנו להתעסק עם העולם ולברר אותו,

פבובזה גופא – לא רק ע"י אכילה לשם שמים וכיו"ב, אלא להכניס את עצמו ("אַריינלייגן זיך") בהדבר המתברר ולהפכו לקדושה. והיינו, שהפעולה בבירור העולם צריכה להיות לא כפי שנעשית ע"י "חיצון", אלא כפי שנעשית ע"י "פנימי" (כפתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע), והרי הכוונה אינה להיות מונח בעולמות העליונים, ולעסוק בעניני העולם בלא לב ולב, אלא צריך להכניס את עצמו בפעולת הבירור בעולם,

פגובסגנון האמור לעיל – שצריך להיות החיבור של סתים וגליא.

פד279
וכן יהי' גם בביהמ"ק השלישי – שעומד בנוי למעלה, מעשה ידי שמים, וכיון שירידתו למטה היא ע"י מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות, הרי נחשב גם למעשה ידי אדם,

פהוהעיקר – שיומשך בגלוי למטה מעשרה טפחים, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

פו* * *

פזיב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תשא.

פח* * *

פטיג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "אם כסף תלוה את עמי", "רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ מג', וזה א' מהן" (כפי שמנאן רש"י בפירוש הפסוק "ואם מזבח אבנים" בס"פ יתרו),

צ– דלכאורה: רש"י עצמו מביא עוד ב' מקומות ש"אם" אינו רשות: "אם כופר יושת עליו"10, "ואם יהי' היובל" (ויש עוד כמה מקומות שאי אפשר לפרש "אם" במובן של "רשות", כמו "אם בחוקותי תלכו"), אלא שכלל זה הוא רק בנוגע לענינים שתוכנם הוא בגדר רשות וחובה, ולא בסיפור דברים ותנאי (או אפילו בדבר שיש בו חיוב, אבל לא נאמר כאן בתור ציווי וחובה); אבל בג' מקומות הנ"ל לא שייך לפרש תיבת "אם" בתור תנאי, כיון שבהם לא נאמר עדיין עיקר הציווי;

צאהטעם שרש"י מעתיק גם התיבות "את עמי" – כי, ההוכחה שזהו

צב280
חובה ולא רשות היא מזה שמדובר אודות הלואה לישראל ("את עמי תלוהו ולא לנכרי");

צגוהטעם שרש"י מזכיר שמו של בעל המימרא, ר' ישמעאל, בכדי לרמז שבג' מקומות אלו יש הכרח גמור לפרש שהוא חובה, כיון שגם ר"י – שבכל מקום שאין בו הכרע ס"ל שאינו אלא רשות – סובר שהוא חובה.

צדוה"יינה של תורה", שיסוד הפלוגתא הוא החילוק שבין אופני העבודה דצדיקים (ר"י) ובעלי תשובה (ר"ע): צדיק (שמופרך אצלו בטבעו כל דבר שהוא היפך הקדושה, ולכן "לא יאמר .. אי אפשי לאכול בשר חזיר .. אבל אפשי כו'", כמבואר בחסידות שמאמר רז"ל זה קאי בצדיק), יעשה גם דבר שהוא רשות (גם ללא ציווי), ואילו אצל

צה281
בע"ת שסורו רע וזקוק לזהירות יתירה (שלכן צ"ל לומר "אי אפשי"), צ"ל חובה –

צוהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 99 ואילך.

צז*

צחיד. בנוגע לאגה"ת – (א) ההבהרה בהמדובר בנוגע לגירסא בקידושין "על מנת שאני צדיק גמור" – נכללה בשיחת יו"ד שבט סנ"א. (ב) הביאור בדיוק לשון רבינו הזקן שכותב כמ"פ הלשון "נפש" – נכלל במאמר פ"ד.

צט*

קטו. בהמשך להמדובר לעיל אודות אופן העבודה דבעל תשובה, שצריך זהירות יתירה כו' – הרי זהו גם הטעם לכך שניתוספו כו"כ גדרים וסייגים כו', כיון שמצד התגברות החושך נתעורר הצורך בזהירות יתירה כו', משא"כ בזמנים שלפנ"ז שלא הי' חושך כ"כ, לא הי' צורך בכך.

קאוהנה, אחד הענינים שניתוספו הוא הענין דהפצת המעיינות חוצה:

קבבזמנו של הבעש"ט לא דרשו הפצת המעיינות חוצה. – אמנם הבעש"ט עצמו הי' נוסע ממקום למקום כו', אבל לא מצינו שדרש זאת מהחסידים שלו. – וכמו"כ לא דרשו זאת בזמנו של אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצ"צ וכו' עד לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע; כך שלא היו צריכים להתייסר ("זיך אויסרייסן") ולנסוע למקום רחוק כו', אלא

קג282
היו יכולים לשבת על התורה ועל העבודה, לטבול במקוה חמה בכל יום, ולהתפלל באריכות...

קדאמנם, אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר התחיל סדר של נסיעה למקום רחוק כו', וכן תרגום של עניני תורה וחסידות בשבעים לשון.

קהולכאורה יכולים לטעון: הרי ענין זה לא הי' בדורות שלפנ"ז, ואפילו לאחרי פטרבורג, שאז התחיל הענין דיפוצו מעינותיך חוצה, גם לא הי' סדר כזה?!

קוובכן יש על זה שני ביאורים:

קזביאור אחד – שמצד התגברות החושך, חושך כפול ומכופל, שלא הי' כמותו מעולם, נדרשת עתה העבודה באופן כזה דוקא, לצאת ולנסוע ולהשפיע על מספר היותר גדול של יהודים.

קחוביאור שני – לצד הטוב – שכיון שעומדים בעקבתא דמשיחא, ותיכף ("אָט אָט") בא משיח, ש"הנה זה עומד אחר כתלנו", וכדברי רבינו, שצריך לצחצח את הכפתורים לקראת ביאת משיח, לכן יש צורך עתה לברר את הבירורים האחרונים.

קטולהעיר: בכלל צריך לידע שאין זה סדר לשאול שאלות, שהרי זה נכלל ב"כל המהרהר וכו'". אמנם, כיון שחב"ד דורשת להבין כל דבר בהבנה והשגה, באופן שיהי' מובן גם לנפש הבהמית, כך, שלא יהי' לה שום תירוץ או אפילו אמתלא (כדאיתא בספרים ש"אמתלא" פירושה "אמת לא") – לכן מבהירים את המענה לשאלה הנ"ל.

קיטז. ויש להוסיף בזה, ע"פ המשך הדברים בפירוש רש"י הנ"ל83 – "את העני עמך", "הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני":

קיאתאר לעצמך מה הי' קורה אילו אתה היית במעמד ומצב שבו נמצא פלוני – בודאי היית מרים קול צעקה ("דו וואָלסט אויפגעהויבן אַ געשריי"): היתכן שפלוני יושב במנוחה, מתפלל באריכות ועוסק בענינים של הידור מצוה כו', ובגלל זה אינו יכול לבוא ולעזור לי, בשעה שחסר אצלי בענינים עיקריים?! – לא היית מאפשר ("דו וואָלסט ניט צוגעלאָזט") מצב כזה!... ולכן: כאשר הקב"ה עזר לך שאינך במצב כזה, הנה כאשר אתה

קיב283
יושב בברוקלין, ויודע שבמקום פלוני נמצא יהודי שחסר אצלו בענינים עיקריים – עליך לנסוע לשם ולהתעסק עמו!

קיגאלא מאי, יהודי הנ"ל אינו צועק – הרי אדרבה: הרחמנות עליו גדולה יותר, כיון שאפילו אינו מרגיש שחסר לו.

קידוכיון שכן, צריך להפסיק לחפש אמתלאות כדי להשתמט מההתעסקות עם הזולת, אלא ללכת אליו [שהרי לא נמצאים בזמן שביהמ"ק הי' קיים, שממנו היתה אורה יוצאה לעולם, שאז היו נכללים הניצוצות ממילא כנר בפני האבוקה כו'] ולעוררו משנתו כו' (ולשמוח על כך שהוא בעצמו אינו במעמד וממצב כזה...).

קיהועבודה זו נדרשת בעיקר בדורנו זה, בעמדנו בסמיכות לביאת משיח, שעומד הכן וממתין עד שנסיים "לצחצח את הכפתורים", ואז יבוא מיד79, בקרוב ממש.

קיו[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "פרזות תשב ירושלים"].