Toras Menachem·Vol. 58 (5730·Part 1)·Sicha of Shabbos Parshas Vayechi·18 Teves 5730תורת מנחם·נח - שנת תש"ל - חלק ראשון·שיחת ש"פ ויחי·י"ח טבת·ה'תש"ל

א437
בס"ד. שיחת ש"פ ויחי, י"ח טבת, ה'תש"ל.
בלתי מוגה

בא. פרשת ויחי שקורין ביום הש"ק זה, היא חלק מהתורה שנקראת "תורת חיים", תורה שמאירה ("נר מצוה ותורה אור") ומורה את הדרך בחיים, וגם "תורת אמת", שבזה נכלל גם שהיא מציאות ותכלית בפני עצמה (לא רק שמורה הוראה בחיים, שזהו כמו הכנה לענין נוסף), כי, "אמת" הו"ע שיש בו תכלית בפני עצמו (כולל גם שאינו "מסובב" מענין אחר).

ג[וכיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", הרי זה נמשך גם בעולם – כידוע מ"ש הרגצ'ובי בנוגע למ"ש בדברי הרמב"ם במורה נבוכים שיש ענינים בעולם שאינם מכוונים, ואינם מציאות בפני עצמם, אלא רק הכנה לענין שלאח"ז, שזהו רק קס"ד במו"נ, אבל כפי שהענין בא להלכה בספר הי"ד, הנה גם ענינים שלכאורה הם רק הכנה לענין שלאח"ז, יש להם מציאות ותכלית בפני עצמם].

דולדוגמא:

ה"חנוך לנער על פי דרכו" – שהחינוך "על פי דרכו" הוא לא רק הכנה לענין שיבוא לאח"ז, אלא זהו גם תכלית בפני עצמו, ועד כדי כך, שמדגישים את המעלה שבדבר, ש"גם כי יזקין לא יסור ממנה"8, היינו, שזהו"ע שנשאר בתמידות.

וועד"ז בנוגע לתפלה, שאף שענינה בקשת צרכיו (כמ"ש הרמב"ם), "שציוונו הש"י שיבקש האדם זה ממנו ית' לבד", וא"כ, כשאין לו צרכים מיוחדים, אינו צריך להתפלל, מ"מ, אין התפלה רק הכנה למילוי צרכיו, אלא יש בה תכלית בפני עצמה, ועד שזהו כללות

ז438
ענין העבודה – "ועבדתם את ה' אלקיכם" (שקאי על המצות עשה דתפלה9).

חועד"ז בנוגע לענין ד"בכל דרכיך דעהו", שאע"פ שאין זה הענין ד"ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", אלא "דרכיך", עניני הרשות, שנקראים על שמו של האדם, מ"מ, אין זה רק הכנה לענין התומ"צ, אלא ע"י "דרכיך" גופא נעשה "דעהו" – כמדובר כמ"פ שזהו לא רק באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים", אלא באופן ש"דרכיך" (אכילתו ושתיתו) גופא מהווים תכלית בפני עצמו, שעי"ז נעשה "דעהו" – "דע את אלקי אביך", שזהו הפירוש ד"בכל דרכיך דעהו", שבתוך ובענין "דרכיך" גופא ישנו הענין ד"דעהו".

טוכן הוא בנוגע לפרשת ויחי, שהיא הסיום של כל ספר בראשית, שתוכנו "מעשה אבות", שהוא "סימן לבנים":

ימהלשון "מעשה אבות סימן לבנים", משמע, שיש מקום לשאלה מהו הצורך בסיפור "מעשה אבות", הרי זה ענין שאירע לפני אלפי שנים, ומה נוגע לנו לידע זאת? – והמענה הוא, שזהו "סימן לבנים", היינו, שכל בנ"י בכל הדורות, עד לדורנו זה, צריכים ליקח מזה הוראה בדרך החיים, מה לעשות ומה לא לעשות, מה טוב ומה לא טוב.

יאולכאורה אין זה דבר בפני עצמו, אלא רק סימן ונתינת כח לבנים. אבל האמת היא, שלאחרי שענין זה נכתב בתורה, תורת אמת, הרי זה נעשה ענין ותכלית לעצמו.

יבוהענין בזה – כפי שמבאר רבינו הזקן [בעל ההילולא דכ"ד טבת, שחל ביום ששי שלאח"ז, שמתברך מיום הש"ק זה] בענין "אין קורין אבות אלא לשלשה", "שבחי' האבות היא ירושה לבניהם אחריהם בכל דור ודור .. צריך להיות בכל אדם, (לפי) שהם שרש ומקור כל נשמות ישראל", ולכן, "מעשה אבות" הו"ע אמיתי שישנו גם עתה בתור ענין בפ"ע, ולא רק הכנה לענין נוסף, כנ"ל בנוגע לכללות התורה, תורת חיים וגם תורת אמת.

יג439
ב. המשך שיחות א-ב – ביאור ענינם של מנשה ואפרים (ב' אופני עבודת בנ"י בגלות): "מנשה", "כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" – הדגשת התשוקה והקשר ל"בית אבי", ו"אפרים", "כי הפרני אלקים בארץ עניי" – הדגשת היתרון שנעשה ע"י הירידה "בארץ עניי" דוקא; והטעם שמנשה הי' הבכור, ואעפ"כ, יש מעלה יתירה באפרים, שלכן הקדימו יעקב בברכה, כי, תכלית המכוון הוא היתרון שנעשה ע"י הירידה בארץ עניי (אפרים), אלא שהעבודה בפועל ובגלוי היא ע"י הקדמת הזכרון והקשר עם בית אבי (מנשה), כמו הקדמת "סור מרע" ל"עשה טוב". וכל זה צ"ל גם בעבודת כאו"א מישראל –

יד440
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בהוספות ללקו"ש ח"ה בסופו (ע' 459 ואילך); חט"ו ע' 432 ואילך.

טו* * *

טזג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה יהודה אתה יודוך אחיך גו'.

יז* * *

יחד. בהמשך להמדובר לעיל (במאמר) אודות הפסוק "יהודה אתה יודוך אחיך", הנה גם בנוגע להנהוג לבאר פירוש רש"י בפרשת השבוע, נתעכב על ענין ששייך ליהודה – על הפסוק "גור ארי' יהודה גו'".

יטהביאור בפירוש רש"י: "גור ארי' – על דוד נתנבא (שרק אצלו מצינו ב' תקופות: "גור" ואח"כ "ארי'"), בתחלה גור, בהיות שאול מלך עלינו אתה הייתה המוציא והמביא את ישראל, ולבסוף ארי', כשהמליכוהו עליהם. וזהו שתרגם אונקלוס שלטון יהא בשירויא, בתחלתו" (ולא כבתיב"ע ות"י: "גור בר אריון");

כ"מטרף, ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף חי' רעה אכלתהו, וזהו יהודה שנמשל לארי'. בני עלית, סלקת את עצמך ואמרת מה בצע וגו', וכן בהריגת תמר שהודה צדקה ממני, לפיכך כרע רבץ וגו', בימי שלמה איש תחת גפנו וגו'",

כא– דכיון שהסיבה לכך שיהודה זכה במלוכה (ולא ראובן) היא בגלל ש"מטרף בני עלית" ("לפיכך כרע רבץ גו'"), הרי כשם שאצל ראובן מצינו הן הענין דהצלת יוסף, והן ענין התשובה על בלבול יצועי

כב441
אביו, עכצ"ל שכן הוא גם אצל יהודה, ולכן מוכרח לפרש ש"עלית" קאי על הסילוק לא רק מהריגת יוסף אלא גם מהריגת תמר. והחילוק בין ראובן ליהודה, שהמעלה של ראובן היא בנוגע לעצמו, ואילו המעלה של יהודה היא בנוגע לטובת והצלת הזולת, ולכן ראוי יהודה למלכות, כי תפקידו של המלך לדאוג לצרכי העם –

כגהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 439 ואילך.

כד* * *

כהה. נהוג ללמוד גם ענין באגרת התשובה, ובפרט בעמדנו ביום הש"ק שלפני יום ההילולא של רבינו הזקן, בעל אגה"ת, והרי בודאי צריך להיות לימוד תורתו ביום ההילולא, ביום השבת שלפניו וביום השבת שלאחריו, ובזה גופא יש מעלה מיוחדת בלימוד אגה"ת, שנוסף לכך שזהו"ע של רזין דאורייתא, הרי זה גם ענין של נגלה דתורה, כמדובר פעם בארוכה שבאגה"ת ישנם ענינים ע"פ נגלה הרבה יותר מאשר בשאר חלקי ספר התניא (שער היחוד והאמונה, חלק ראשון וכן אגה"ק), שעיקרם הוא פנימיות התורה.

כוולהעיר גם מהשייכות של ענין ההילולא לענין התשובה – כי, ענין התשובה הוא כמ"ש "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", וזהו גם ענין ההילולא, ובפרט אצל צדיקים שמיד ביום ההסתלקות נעשה אצלם ענין העלי', כיון שאינם זקוקים לעבור את כל הענינים שבאים בינתיים, וכמובן מהמבואר בסידור בדרושי ל"ג בעומר, שרשב"י אמר של"ג בעומר הוא "יום שמחתו", כיון שבו ביום הי' אצלו הענין ד"בחד קטירא אתקטרנא", שלכן גילה אז סודות התורה שלא גילה לפנ"ז – שזהו לפי שענין העלי' הי' בו ביום. וכן הוא בנוגע ליום ההסתלקות של רבינו הזקן, שבו ביום הי' ענין העלי'.

כז[וזהו גם טעם מנהגנו לומר תחנון ביום הילולא (לא כמנהג פולין שאין אומרים תחנון), וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שפעם אמר

כח442
הצ"צ: וכי ישנו זמן יותר טוב לאמירת תחנון מאשר ביום הילולא, שבו יכולים לפעול כל הענינים שמבקשים בתחנון].

כטויש להוסיף, שגם המעלה המיוחדת של אגה"ת שיש בה הן פנימיות התורה והן נגלה דתורה שייכת ליום ההילולא – כי: הטעם שיום הסתלקות נקרא בשם "הילולא", שפירושו חתונה, הוא, לפי שענין החתונה הוא חיבור של שני ענינים שהיו נפרדים, וזהו גם ענין ההסתלקות, שנעשה חיבור של הנשמה עם מקורה למעלה לאחרי שהיו נפרדים. וזוהי גם השייכות לאגה"ת, שבה ישנו החיבור של פנימיות התורה עם נגלה דתורה.

לו. באגה"ת סוף פ"ז כותב רבינו הזקן: "ולכן סידרו בק"ש שעל המטה לקבל עליו ד' מיתות ב"ד וכו'".

לאויש לבאר הטעם שרבינו הזקן מזכיר מה ש"סידרו בק"ש שעל המטה" – אף שלכאורה אין ענינו באגה"ת לבאר פרטי הענינים דק"ש שעל המטה (כמו בהדרושים שבסידור וכיו"ב), אלא רק לבאר ענינים השייכים לתשובה (כפי שמבאר לפנ"ז ענין הקרבנות וענין התעניות, החל מביאור הברייתא בסוף יומא) – כי, ק"ש שעל המטה הו"ע התשובה, שזהו הזמן לעריכת חשבון הנפש על מחשבותיו דיבוריו ומעשיו במשך כל היום כולו, ולכן הרי זה שייך לתוכנה של אגה"ת לבאר עניני התשובה.

לבז. ויש לבאר המשך הדברים – "מלבד שעפ"י הסוד וכו'":

לגהענינים שבאגה"ת נתבארו ע"פ נגלה. ומובן טעם הדבר – כיון שמבאר איך ש"קרוב אליך הדבר", לכל אחד מישראל. וא"כ למה מוסיף כאן "מלבד שעפ"י הסוד וכו'"? ובפרט שגם לפנ"ז יש כמה ענינים שמבאר ע"פ נגלה, שאפשר לבארם גם ע"פ הסוד, ואעפ"כ אינו מבארם ע"פ הסוד, ולמה בענין זה מוסיף לבאר גם ע"פ הסוד?

לדויש לומר הביאור בזה:

להרבינו הזקן מבאר לפנ"ז שגם "עבירות קלות .. המבדילים כהבדלת ענן קל וקלוש עד"מ", הנה "אם משים אדם .. מחיצות קלות וקלושות לרוב מאד, הן מאפילות כמו מחיצה אחת עבה ויותר, וככה ממש הוא

לו443
בנמשל וכו'", ומסיים, "ולכן סידרו בק"ש שעל המטה לקבל עליו ד' מיתות ב"ד וכו'".

לזאך לכאורה אינו מובן: כיון שכבר קיבל עליו אתמול ד' מיתות ב"ד, מהו הצורך לקבל עליו ד' מיתות ב"ד עוה"פ לאחרי כ"ד שעות – הרי "עמך כולם צדיקים", ו"לא ברשיעי עסקינן", שיעברו עבירות במשך כל היום?!

לחיש אמנם "שלש עבירות שאין אדם ניצול מהם בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפלה ואבק לשון הרע", אבל אעפ"כ, לא יתכן שבמשך יום אחד – שכולל גם זמן השינה שאז לא שייך שיעבור על עיון תפלה ולשון הרע – יעבור ריבוי עבירות שיאפילו כמו "ענן עב וחשוך", עד שיהי' צורך לחזור ולקבל עליו ד' מיתות ב"ד?!

לטועל זה מתרץ רבינו הזקן, "מלבד שעפ"י הסוד כו'":

מיכולים אמנם לבאר זאת אפילו לא ע"פ הסוד – כמשנ"ת בחלק ראשון של ספר התניא, ש"אף שכבר עשה תשובה נכונה", הרי יתכן "שהיום לא נתקבלה תשובתו .. או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר כו'"; אבל יש להמתיק זאת ("געשמאַקער איז דאָס") "ע"פ הסוד" – ש"כל הפוגם באות יו"ד של שם הוי' כאילו נתחייב סקילה וכו' .. והמבטל ק"ש פוגם באות יו"ד וכו'", כך, שכאשר חסרה כוונה בק"ש או בתפילין, ציצית ותפלה, הרי זה כאילו נתחייב כו', ולכן אתי שפיר שצריך לקבל עליו ד' מיתות ב"ד בכל יום.

מאח. ה"יינה של תורה" וההוראה מפירוש רש"י בנוגע להתעסקות באהבת ישראל – נכללה בשיחה המוגהת הנ"ל (ס"ד).

מב(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

מגוכאשר ישנו ה"קאָך" באהבת ישראל, ועי"ז גם באהבת התורה ובאהבת ה', הרי זה פועל גם אהבת ה' לבנ"י, כמ"ש "אהבתי אתכם אמר ה'", ואז מברך הקב"ה את בנ"י בכל המצטרך, ובאופן ש"כן ירבה וכן יפרוץ", ועד לענין הגאולה (לאחרי שכבר "הנה זה עומד אחר

מד444
כתלנו"), ובלשון המדרש: "ראובן ושמעון נחתין, ראובן ושמעון סלקין", בבוא הזמן שעליו נאמר "עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים".

מה[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].