Toras Menachem·Vol. 58 (5730·Part 1)·Sicha Shabbos Parshas Vayeshev·Shabbos Chanukah·Shabbos Mevarchim Teves 5730תורת מנחם·נח - שנת תש"ל - חלק ראשון·שיחת ש"פ וישב·שבת חנוכה·מבה"ח טבת·ה'תש"ל

א397
בס"ד. שיחת ש"פ וישב, שבת חנוכה, מבה"ח טבת, ה'תש"ל.
בלתי מוגה

בכ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.

גא. דובר כבר כמ"פ שיום השבת מעלה לא רק את ששת ימי השבוע שלפניו, אלא גם את יום השבת שלפניהם, דכיון שששת ימי השבוע מתברכים מיום השבת, כמאמר "מיני' מתברכין כולהו יומין", הרי בעלייתם ביום השבת שלאחריהם, עולים גם עניני השבת שלפניהם, שממנו נתברכו.

דוענין זה מודגש במיוחד בנוגע לשבת שלפנ"ז שבו חל י"ט כסלו:

הידוע שרבותינו נשיאינו נהגו לערוך את ההתוועדות אור ליום כ"ף כסלו, או עכ"פ בי"ט כסלו לאחרי מנחה. וכאשר י"ט כסלו חל בשבת, הנה בזמן המנחה מתחילים לקרוא בתורה את הפרשה שקורין בשבת שלאח"ז, וכידוע פתגם רבינו הזקן שצריכים לחיות עם הזמן, עם פרשת השבוע שקורין בזמן זה, ובזה מודגשת השייכות של י"ט כסלו עם השבת שלאח"ז, שבו מתחיל ענינה של פרשה זו, ונמשך בגלוי במשך כל ימי השבוע, ובפרט ביום השבת שלאח"ז.

וזאת ועוד: עריכת סעודה לאחרי מנחה – מצינו גם בפורים; אבל בנוגע לי"ט כסלו ישנו ענין נוסף – שהגאולה שהתחילה בי"ט כסלו נמשכה בכ"ף כסלו, שאז הגיע רבינו הזקן לבית החסידים, ועד שהגיע לביתו בימי חנוכה (כמבואר בארוכה ברשימות של רבינו נשיאנו). וכיון שבין י"ט כסלו לחנוכה הי' שבת באמצע [דכיון שהגאולה די"ט כסלו היתה ביום ג' שהוכפל בו טוב (כמ"ש רבינו הזקן), וחנוכה מתחיל בכ"ה כסלו, הרי בהכרח שיש שבת ביניהם], נמצא, שהשבת שלאחרי י"ט כסלו קשור עדיין עם י"ט כסלו.

ז398
ולכן, כאן המקום לסיים או להמשיך את הענינים שדובר אודותם בי"ט כסלו, הן בהתוועדות דיום הש"ק, והן בהתוועדות דמוצאי שבת.

חב. דובר לעיל אודות הקישור של י"ט כסלו עם שבת בשייכות לענין השלום:

טענינו של י"ט כסלו הוא: "פדה בשלום נפשי" – "בשלום" דייקא. וכמודגש גם בדברי הגמרא שקאי על "העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור", ומפרש רש"י: "זה שעסק בדברי שלום, דהיינו תורה, דכתיב וכל נתיבותי' שלום, וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא, שמתוך שגומל חסד .. בא לידי אחוה ושלום", וכן "מתפלל עם הציבור" קשור עם ענין השלום – ההתאחדות עם הציבור. והיינו, שנוסף לכך שג' ענינים אלו הם ענינים עיקריים שעליהם "העולם עומד", הרי הם קשורים גם עם ענין השלום.

י[ולהעיר, שנוסף על ענין השלום שישנו בכל א' מג' ענינים אלו כפי שהוא בפני עצמו, ישנו אופן נעלה יותר בענין השלום כפי שהוא מצד ההתאחדות של כל ג' הענינים אלו לענין אחד, וכמובן גם משייכותם לי"ט כסלו, דכיון שהיתה בו פדי' אחת, הרי מובן שגם הענין דהעוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור שפעל את הפדי', הוא ענין אחד, והיינו, שההתחלקות לג' הענינים היא כפי שנמשך לפרטים, אבל ישנו גם אופן כפי שהוא ענין אחד, כמו פדי' אחת, וכפי שיתבאר לקמן].

יאוגם יום השבת קשור במיוחד עם ענין השלום:

יבבנוגע לימות החול איתא בזהר "כל יומא ויומא עביד עבידתי'", והיינו, שגם לאחרי שישנו ענין ההתכללות שבעולם התיקון, יש לכל יום ענינו המיוחד שאין בחבירו, ועד שאפילו יום השלישי שהוכפל בו כי טוב, "טוב לשמים וטוב לבריות" (כדברי הגמרא במסכת קידושין) – אין בו את המעלות של שאר הימים.

יגמשא"כ ביום השבת, שבו נאמר "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" – הרי כל עניני הבריאה עומדים יחדיו בתנועה אחת של העלאה

יד399
("ויכולו"), שזהו ענין של התאחדות ושלום, כך, ששבת בערך ימות החול הו"ע השלום.

טוג. וההוראה מזה – כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שמכל ענין צריך להיות "בכן" בנוגע לעבודת האדם:

טזמצד הענין ד"פדה בשלום נפשי" שבי"ט כסלו, צריכה להיות הפצת המעיינות חוצה באופן שיגיע בכל מקום – שזהו ענין השלום, שאין ענין של התחלקות, שלכן הרי זה נמשך בכל מקום.

יזוענין זה קשור עם מעלת המעיינות – דכיון שלגבי המעיין אין הגבלות, וכמו שמטהר במ' סאה וב"כל שהוא" באותו אופן, הרי מובן, שכאשר מתגלה המעיין, הרי זה מגיע בכל מקום, ללא הגבלות, גם ב"חוצה".

יחולא רק חוצה במקום, אלא גם חוצה בזמן, והיינו, שאף שישנם חילוקים בלימוד החסידות בין ימות החול ליום השבת, הרי גם בימות החול צריך להיות לימוד החסידות, שכן, לגבי ה"מעיין" אין הגבלות, כך, שגם ימות החול הם זמן המתאים ללימוד החסידות.

יטוזוהי ההסברה על גודל הדרישה של רבותינו נשיאינו, ובפרט רבינו נשיאנו, שמוכרחת להיות הפצת המעיינות חוצה (שזוהי ההכנה לאתי מר דא מלכא משיחא), כיון שענינו של י"ט כסלו הוא "פדה בשלום נפשי", וענין השלום הוא דוקא כאשר המעיינות מגיעים בכל מקום, גם ב"חוצה" (ועי"ז מתבטל ענין ה"חוצה" – "אויס חוצה").

כועד"ז בנוגע ליום השבת שענינו שלום – שהרי ביום השבת אין צורך במלחמה עם עניני העולם, ועד שלא קיימת כלל המציאות של היפך הקדושה, וענין הבירורים הוא באופן ד"צדיק אוכל לשובע נפשו".

כאוזהו גם מ"ש בירושלמי שאפילו רשע אינו משקר בשבת, והיינו, שאע"פ שמשקר בימות השבוע, מ"מ, אינו משקר בשבת, כיון שיום השבת חודר ופועל בו, ומצד יום השבת אין מקום למציאות של רע.

כבוענין זה נמשך בגלוי לעיני אומות העולם – כדאיתא בגמרא "שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא .. מה יום מיומים .. מי יימר

כג400
דהאידנא שבתא, אמר לו נהר סבטיון יוכיח" (נהר אחד של אבנים, ובכל ימות השבת שוטף והולך, וביום השבת שוקט ונח); ולא רק בנוגע לנהר סבטיון, שזהו"ע ששייך לקליפת נוגה, שנוטה אל הקדושה, אלא כפי שאומרים ב"כגוונא": "וכל דינין מתעברין מינה", והיינו, שמצד יום השבת לא קיימת כל המציאות דהיפך הקדושה, ולכן גם הגיהנום נח בשבת.

כדועד שענין זה נמשך גם בנוגע לאכילה של אינו יהודי – כדאיתא בגמרא "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניא, מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף, אמר לו, תבלין אחד יש לנו ושבת שמו שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף", והיינו, שענין השבת פועל גם על האכילה של אינו יהודי שתהי' באופן אחר.

כהוזהו כללות ענין השלום שנפעל בכל העולם כולו – שזהו תכלית העילוי, כפי שמצינו אפילו בנוגע לשלום שאינו בקדושה, כמבואר בתורה אור בדרושי דור הפלגה, שכיון שהי' אצלם "שפה אחת ודברים אחדים", ענין השלום, היו יכולים להשיג הענינים הכי נעלים, ועז"נ "חבור עצבים אפרים הנח לו גו'"; ועאכו"כ כאשר השלום הוא בקדושה, הרי זה בודאי תכלית העילוי.

כווענין זה יהי' בשלימות לעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו, שאז לא תהי' מציאות הפכית כו', שלכן, גם הגוים לא יהיו מנגדים, ואדרבה: "ועמדו זרים ורעו צאנכם", וכמ"ש בהפטרה דשבת חנוכה: "ונלוו גוים רבים אל ה'". אבל אעפ"כ, גם אז יהי' הענין ד"ושכנתי בתוכך"33, בישראל דוקא.

כזוהרי כללות המעמד ומצב דלעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו, קשור עם ענין השבת – "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

כח* * *

כטד. המשך סיום מסכת תמיד – הפלוגתא של ר' יהודה ור'

ל401
שמעון בענין "וביום השביעי תשבות" (שקשור עם איסור מלאכה בשבת), בנוגע למלאכה שאינה צריכה לגופה, ודבר שאינו מתכוין; השייכות שבין פלוגתת ר"י ור"ש לפלוגתת רב קטינא ואביי אם "חד חרוב" או "תרי חרוב"; והשקו"ט בנוגע לב' הגירסאות35 "שבת מנוחה" או "שבת ומנוחה" – נכלל בשיחת י"ט כסלו סל"ד.

לאה. ויש להוסיף, שאע"פ שהענין ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" יהי' לעתיד לבוא – הנה מעין זה ישנו גם ביום השבת בזמן הזה:

לבביום השבת גופא יש חילוק בין מעלי שבתא, יומא דשבתא ורעוא דרעוין: במעלי שבתא ויומא דשבתא ישנו ענין של בירור ע"י אכילה כו', והיינו, שאע"פ שהאכילה דשבת היא באופן ד"צדיק אוכל לשובע נפשו"23, הרי זה עדיין ענין של בירורים, אלא שהבירור הוא באופן של שלום; ואילו רעוא דרעוין, שאין בו ענין של אכילה – כמ"ש הצ"צ בנוגע לג"פ "היום" שנאמרו בשבת שהם כנגד ג' הסעודות, שבב' פעמים הראשונות נאמר "אכלוהו היום .. היום", ובפעם השלישית נאמר "היום לא תמצאוהו" – הרי זה למעלה לגמרי מענין הבירורים.

לג402
ועפ"ז נמצא שרעוא דרעוין הוא ע"ד האלף השני ("תרי חרוב"), שלא זו בלבד שיתבטל התואר של מזיק, "משביתן שלא יזיקו", אלא יתירה מזה, שלא תהי' כל המציאות של בירורים – "מעבירן מן העולם".

לדוזהו גם החילוק שבין מעלי שבתא ויומא דשבתא שבהם אומרים "וינוחו בה" או "וינוחו בו" – דרגא אחת, בדוגמת "חד חרוב", לרעוא דרעוין, שבו אומרים "וינוחו בם" – ב' דרגות, בדוגמת "תרי חרוב".

להאמנם, מרעוא דרעוין נמשך גם למעלי שבתא ויומא דשבתא שלפנ"ז, שמצד עצמם יש בהם רק דרגא אחת, ע"ד חד חרוב, שגם בהם יומשך מבחי' "תרי חרוב", והיינו, לפי שכל ענין השבת הוא נקודה אחת (כמשנת"ל מדברי הרגצ'ובי), ולכן כללות ענין השבת הוא ע"ד "תרי חרוב".

לואבל בפועל ובעיקר יהי' ענין זה לעתיד לבוא, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

לז* * *

לחו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה רני ושמחי בת ציון.

לט* * *

מז. דובר לעיל בנוגע לחנוכה, שממנו יש ללמוד בנוגע לכללות זמן הגלות, שאין להתפעל מההעלם וההסתר שבעולם מצד חשכת הגלות, ומבלי הבט על כך שזהו הזמן ד"משתשקע החמה", מדליק יהודי נר "על פתח ביתו מבחוץ", ועי"ז מאיר גם את ה"חוץ" [ההדלקה צריכה להיות אמנם "על פתח ביתו", אבל "מבחוץ", כדי להאיר גם את ה"חוץ"], ועד שפועלים "כליא ריגלא דתרמודאי"49, והיינו, שמבטלים ומכלים ("כליא") את כל הענינים שהם היפך הקדושה – "תרמודאי" אותיות "מורדת" (כדאיתא בספרים), ועד שמתבטלת המציאות ד"חוץ", אלא כל העולם כולו נעשה "רשות היחיד", ליחידו של עולם.

מאוענין זה קשור גם עם האמור לעיל בנוגע ליום השבת – כי,

מב403
מסופר במדרש ש"טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא .. אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת, אל ישב בה רוחות, אל יוריד בה גשמים, אל יצמיח בה עשב, א"ל .. אמשול לך משל לשנים שהיו דרין בחצר אחת, אם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב, שמא מותרין לטלטל בחצר, אבל אם הי' אחד דר בחצר, הרי הוא מותר בכל החצר כולה, אף כאן הקב"ה לפי שאין רשות אחרת עמו וכל העולם כולו שלו, מותר בכל העולם כולו", והיינו, שבענין השבת מודגש שכל העולם כולו הוא "רשות היחיד", כך, שאין מציאות אחרת מלבד הקב"ה.

מגח. ויש הוראה נוספת שלמדים מחנוכה – שצריך להיות מוסיף והולך ואור, וכידוע ש"חנוכה" ר"ת ח' נרות והלכה כבית הלל, והרי סדר הדלקת נרות חנוכה לדעת ב"ה הוא ש"המהדרין מן המהדרין .. יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך"49, וכן נקבע מנהג ישראל – ש"תורה הוא" – שבכל יום צריך להוסיף עוד נר.

מדוהענין בזה:

מהיכול מישהו לטעון – ויתכן שכן הוא באמת – שאתמול הי' כבר בתכלית השלימות, שהרי בירך "להדליק נר חנוכה", ובירך גם "שהחיינו", שזה מורה על תכלית השלימות, כיון שישנם כל ג' הענינים ד"שהחיינו וקיימנו והגיענו" (כמדובר פעם בארוכה).

מוועל זה אומרים לו, שאעפ"כ, צריך היום להוסיף נר שני, ומחר עליו להוסיף נר שלישי. בכל יום שעובר – צריכה להיות הוספה בענין התומ"צ, ואע"פ שאתמול הידר כבר בקיום התומ"צ, צריך היום להוסיף עוד יותר.

מזט. ויש להביא דוגמא לזה בגשמיות – שעי"ז יהי' נקל יותר לפעול זאת.

מחובהקדמה – שמצינו בנוגע לעניני נבואה, שמקשרים זאת עם ענין גשמי, כדי שיתקבל בטוב יותר.

מט404
ולדוגמא: כאשר משה נצטווה לבשר לבנ"י אודות היציאה ממצרים, אמר לו הקב"ה שישליך את מטהו ארצה, "ויהי לנחש", ואח"כ אמר לו "שלח ידך ואחוז בזנבו .. ויהי למטה בכפו" – שענין זה מורה שבכחו של משה לפעול הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, שלמרות שישנה המציאות דמצרים באופן ד"התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו", הרי זה נהפך "למטה" בכפו של משה.

נומובן, שכאשר רואים זאת בגשמיות, אזי נקל יותר לקבל את הבשורה של יצי"מ.

נאועד"ז מצינו אצל נביאים נוספים, שהנבואות שלהם היו קשורים עם פעולות גשמיות, כדי שיהי' נקל יותר לקבל אותם.

נבוכן הוא בנוגע לענין דמוסיף והולך ואור – שרואים זאת גם בגשמיות:

נגכאשר מתעסקים עם הנוער, ובפרט ילדים וילדות לפני בר-מצוה ובת-מצוה – הרי זה גיל שבו רואים את ענין הצמיחה, הן בבשר הגוף, והן בהתפתחות השכל.

נדומזה יש ללמוד שכך צריך להיות גם בנוגע לעניני תומ"צ, שגם בהם צריכה להיות הוספה מיום ליום.

נהכשם שבנוגע לצמיחה בבשר הגוף ובהתפתחות השכל אי אפשר לומר שיכולים להסתפק בהצמיחה שהיתה אתמול, אלא ברור הדבר שהצמיחה של אתמול אינה מספיקה עבור יום זה, שבו צריכה להיות צמיחה מחודשת – כך גם בעניני תומ"צ לא שייך לומר שיכולים להסתפק במה שהי' אתמול, ואין צורך להוסיף היום; בכל יום שניתוסף בבשר הגוף (עוד "פונט" בשר) – צריך להתוסף גם בעניני יהדות.

נואבל מובן שכך צריך להיות לא רק אצל אלו שהם בגיל הצמיחה, אלא גם אצל אלו שהם כבר בגיל הגדלות או הזקנה, צריך להיות הענין דמוסיף והולך ואור, אלא שאצל אלו שהם בגיל הצמיחה ניכר הדבר גם בגשמיות, ומזה צריך ללמוד גם בנוגע לכולם.

נזי. ומזה מובן, שההוראה מנרות חנוכה שצריך להיות מוסיף והולך ואור, נוגעת במיוחד למחנכים – שצריכים לדעת, שבכל יום צ"ל הוספה אצל הילדים.

נח405
לכאורה יכולים לטעון שכבר אתמול למד הילד כל מה שיכלו ללמוד עמו, ולכן לא צריך ללמוד היום.

נטועל זה באה ההוראה מנרות חנוכה – שאע"פ שאתמול הדליק נר אחד, ולא דרשו ממנו יותר מזה, ואעפ"כ, היום צריך להדליק שתי נרות, ומחר שלוש נרות, ועד ליום השמיני שבו צריך להדליק שמונה נרות; וכן הוא בנוגע לחינוך הילדים, שאע"פ שאתמול למד כבר כל מה שהי' יכול ללמוד, הנה כשבא יום נוסף, צ"ל הוספה בעניני תומ"צ – שיתוסף אצל הילד עוד ענין ועוד ענין, וכמו"כ יתוסף עוד ילד ועוד ילד וכו'.

סוזוהי השייכות של חנוכה עם ענין החינוך (כמוזכר בתורה אור הענין דחנוכת הבית והענין ד"חנוך לנער") – כיון שהסדר בחינוך הילדים נלמד מנרות חנוכה, שצריך להיות באופן דמוסיף והולך ואור.

סאיא. אמנם, הוראה זו היא לא רק בנוגע לילדים, אלא גם בנוגע למחנך עצמו:

סבאין לחשוב שכיון שבהשגחה פרטית בחרו בו להיות מחנך, הרי זו הוכחה שהוא "צדיק גמור", ואינו צריך להוסיף מאומה, אלא כמ"ש "והוי' יגי' חשכי" (כמוזכר לעיל), "חשכי" דייקא, שצריך להאיר את החושך שבעצמו ("דעם אייגענעם חושך"), ובאופן דמוסיף והולך ואור.

סגומובן, שכאשר מתעסק בחינוך הילדים באופן דמוסיף והולך ואור, אזי נעשה גם הענין ד"הוי' יגי' חשכי", כיון ש"נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה", כפי שמבאר רבינו הזקן במאמר הראשון שבתורה אור ד"ה השמים כסאי והארץ הדום רגלי.

סדוכדברי הגמרא "הבא לטהר מסייעין אותו", וכפי שמדייק בעל השמחה והגאולה שלא נאמר "הבא ליטהר" (בעצמו), אלא "לטהר" (אחרים), ועי"ז "מסייעין אותו".

סהיב. וע"י כללות ההנהגה באופן דמוסיף והולך ואור, מאירים את חשכת הגלות, ומה גם שחושך הגלות הוא באופן של הוספה, כדברי הגמרא "בכל יום ויום מרובה כו' משל חבירו", וכיון ש"מרובה" בצד

סו406
ההיפך, צריך לפעול שיהי' "מרובה" בצד הקדושה, ועי"ז שמוסיפים בכל יום בקדושה, מבטלים לגמרי את חשכת הגלות.

סזועד"ז בנוגע לחינוך הילדים בדרך התומ"צ באופן דמוסיף והולך ואור, שעי"ז מעמידים "צבאות השם" שהולכים לקבל פני משיח.

סחובונים את "השמים כסאי והארץ הדום רגלי" – ביהמ"ק השלישי, שיבנה במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

סט* * *

עיג. האמור לעיל בנוגע לענין החינוך בא בהמשך להמדובר בי"ט כסלו אודות ה"פעדעריישן", שעליהם להתנהג באופן ד"קבל את האמת ממי שאומרה", ולקבל את הטענה שיש ליתן כסף עבור מוסדות חינוך.

עאאלא שכדי לפעול על הזולת, צריך להתחיל עם עצמו, וכאשר יפעל זאת בעצמו, אזי יוכל לדרוש בתוקף יותר מדוע לא נותנים את הכסף עבור חינוך.

עבובנוגע לעניננו:

עגיש כאלו שמבזבזים הרבה כסף כדי לערוך חקירה ודרישה (כפי שנקרא בשפת המדינה: "ריסערטש"), ולגלות מהו סוד קיומו של עם ישראל!...

עד– הקב"ה גילה זאת במ"ת לפני שלש וחצי אלפי שנה, אבל הוא אינו מסתפק בכך, ומבזבז ריבוי כסף לערוך בעצמו "מחקר", ולכתוב ספר על ממצאיו, שכן, אם רק יעתיק פסוק מחומש שיש בו שלש או ארבע שורות בלבד – אין זה ענין גדול, ועי"ז לא יקרא בשם "פּרופסור", ולא יקבל פרס של מליון דולר!... ולכן עליו להדפיס ספר בן שלש, ארבע או חמש מאות עמודים, בתוספת ציוני מראה-מקומות וכו', ואז יקרא "פּרופסור", ויקבל פרס של מליון דולר. ולאחרי כן, שוכב לישון, באמרו: "שישו בני מעי"... ושוב אינו צריך לעשות מאומה!

עהובכן:

עומלבד זאת שכיון שכותב הספר יש לו גם יצה"ר (להיותו בכלל "בכל לבבך בשני יצריך"), אי אפשר לדעת בוודאות אם מסקנתו בספרו תהי' רק ע"פ נפש האלקית, או שתתערב גם דעת נפשו הבהמית – הנה

עז407
אפילו אם אכן יגיע למסקנא האמיתית, אין לשכוח על מטרת כל הענין: השגת כסף עבור ענייני יהדות!

עחאפילו אם יש צורך בחקירה ודרישה כדי לדרוש את הכסף, כיון שה"נדבן" מוכן לתת כסף רק ל"פּרופסור" שמקבל פרס של מליון דולר... – הרי מובן שלאחרי החקירה ודרישה אין לשכב לישון ולומר "אני את שלי עשיתי" (ובפרט שילמדו את ספרו...), אלא צריכים לזכור את התכלית והמטרה – שיתנו כסף עבור מוסדות יהודיים ועבור חינוך הכשר, שהרי ישנם ריבוי ילדים שממתינים להכנס לישיבות, ואי אפשר להכניסם, בגלל שאין כסף, וכיון שכן, צריכה להיות עיקר ההתעסקות להשתדל להכניס עוד ילד ועוד ילד לישיבה, ועד"ז בנוגע לבנות – להכניסן ל"בית-רבקה" או שאר מוסדות חינוך הכשרים לבנות ישראל, שהרי הילדים אינם יכולים להמתין, כיון שבכל יום שעובר צריך להתוסף אצלם בעניני תומ"צ.

עטובכן, כאשר מראים "דוגמא חי'" בענין זה – אזי נקל יותר לפעול זאת אצל הזולת.

פ– האמת היא שאין חילוק מהו מעמדו ומצבו של זה שדורש זאת, ועד כדי כך, שאפילו כאשר גוי דורש מיהודי ענין של תומ"צ, עליו לעשות זאת, וכפי שמצינו פס"ד מפורש ברמב"ם בנוגע לכפי' על קיום המצוות, שכאשר אי אפשר לכפות ע"י יהודי, יכולים להשתמש בגוי – "דינא דמלכותא דינא" – כדי לכפות יהודי לקיים מצוה;

פאאבל אעפ"כ, כאשר יהודי תובע זאת, ומראה דוגמא חי' על זה – אזי נקל יותר לפעול זאת.

פבובכן: כאשר יהודי מראה שהנהגתו היא באופן שמדליק נר אחד, ולמחר מדליק שתי נרות, ואח"כ שלש נרות, ועושה זאת לא רק בביתו באופן שאף אחד אינו רואה, אלא אינו מתפעל לעשות זאת בחוץ, שכולם יראו שהוא מוסיף נר בכל יום – הנה כאשר מראה שזוהי דרך ההנהגה הנכונה, אזי יוכל לדרוש מאחרים שגם הם יתנהגו כך – להשתדל להכניס לישיבה עוד ילד ועוד ילד, וכיון שבשביל זה יש צורך בכסף עבור המלמדים, צריכים לילך ולדרוש כסף!

פגוכאמור, דוקא כאשר מי שדורש זאת מתנהג כן, אזי יכול לדרוש

פד408
שגם אחרים יעשו כן, והרי הדרישה צריכה לבוא ממנו דוקא, שכן, כאשר "גביר" דורש דבר-מה, אזי שומעים אותו ואומרים לו "יישר כח", אך כאשר הולך לדרכו, צוחקים ממנו, משא"כ כאשר צעיר דורש זאת – מתקבלים הדברים.

פהומה שטוען שאף פעם לא התנהג כן, ומדוע יתחיל לפתע להתנהג כן – אומרים לו: נמצאים אנו בזמן שכולם מתנהגים באופן של מרידה, ולדוגמא: "נערים פני זקנים ילבינו", וא"כ, יתנהג גם הוא באופן של מרידה בעצמו, כך, שכולם יראו בו "מרד חי", עי"ז שיתחיל מהיום והלאה להתנהג באופן אחר מכפי שהתנהג עד עתה – ללמוד מנרות חנוכה שיש להוסיף נר בכל יום!

פוובמילא, כשיבוא למחרת לדרוש מפלוני כסף עבור חינוך, יפעלו דבריו, כיון שיוכל לומר לו: הנך מכיר אותי? אתה חושב שמדבר אתך מישהו אחר ממי שדיבר אתך אתמול, אבל האמת היא שזה אותו אדם – זה אני, אלא שפעלתי מרידה בעצמי, והתחלתי להתנהג בדרך האמת.

פזוכאשר ילך בדרך זו, אזי יצליח בכל מה שרוצה לפעול, וכאשר יוכל להראות את ההצלחה של דרך זו, אזי יצליח בכל שאר עניניו, וכפי שאומרים כאן: אין כזו הצלחה כמו ההצלחה עצמה.

פחיד. האמת היא, שהנסיון היחידי שישנו בימינו – הרי זה נסיון קטן בלבד (שהרי הקב"ה יודע שאנחנו נשמות נמוכות, ואינו מבקש אלא לפי כחן, ולכן נותן רק נסיונות קטנים) – "אל יבוש מפני המלעיגים"; הוא חושש שחבריו ילעגו עליו, ויתנערו ממנו, כיון שיראו שהוא קנאי-אדוק ("פאַנאַטי"), ושוב אינו אדם מודרני, בן תרבות.

פטובכן:

צלכל לראש – מה איכפת לך ש"שוטה" לועג עליך?! אדרבה: העובדה ש"שוטה" לועג עליך, מוכיחה שהצדק אתך, שכן, שוטה לועג על נורמלי, ולא על שוטה!...

צאובנוגע לטענה שיתנערו ממנו – הנה המציאות היא להיפך: כאשר אדם מראה שהולך בדרך האמת, שהיא הדרך הנכונה, ללא פשרות,

צב– כי, כשעושים פשרות על חצי או שליש אמת, הרי ישנו חצי

צג409
או שליש שאינו אמת; אמת אי אפשר להחליף אלא באמת, ואם מחליפים אמת באמת, אין זו החלפה, אלא זוהי האמת עצמה –

צדהנה לא זו בלבד שלא מתנערים ממנו, אלא מתייחסים אליו מתוך דרך-ארץ, ועד שגם הם מתחילים להתנהג כמותו.

צהטו. אך עדיין טוענים, שההגבלה בד' אמות של תורה וד' אמות של מצוות כו', היא ענין של צמצום.

צואבל האמת היא שההיפך הוא הנכון, שהרי אמרו רז"ל "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", כך, שהחירות האמיתית היא בתורה דוקא, ודוקא ע"י התורה יכולים לפעול בכל מקום. ולא כמו אלו שאומרים שאם לא יצמצם את עצמו לעסוק רק בתורה אזי יוכל לפעול על אחרים, אלא אדרבה, דוקא כאשר עוסק בתורה בלבד אזי יוכל לפעול על אחרים.

צזוככל הענינים שניתן להבינם ע"פ דוגמא מגשמיות – יובן גם ענין זה מחידוש גדול שנתגלה לאחרונה בחכמות חיצוניות הנקרא בשם "קרני לייזר":

צחקרן אור, בדרך כלל, ככל שמתפשטת למרחוק יותר, הולכת ונחלשת, שכן, תוקף הקרן אור היא בהיותה במקורה, ולכן, ככל שמתרחקת ממקורה, הולכת ונחלשת.

צטוכדי שתפעל פעולתה – בנוגע לאור או חום – גם במקום רחוק, ובאופן שאפילו במרחק של כו"כ מילין תישאר בתקפה – נפלו על "המצאה", שהעצה לזה, לצמצם את קרן האור שלא תתפשט לצדדים, אלא במשך כל המרחק תישאר בכיוון אחד, ואז תישאר בכל התוקף גם במרחק רב, ועד שתוכל לחדור ולבקוע אפילו מחיצה עבה של ברזל!

קומזה למדים, שהדרך לפעול על אחרים היא – כשהולכים בכיוון אחד בלבד, שאז ישנו התוקף לפעול על אחרים.

קאואף שיש לטעון שכדי לפעול בכל מקום צריך להיות בתנועה של התפשטות בכל מקום – הנה האמת היא, שדוקא כאשר מצמצם את עצמו בד' אמות של תורה, ד' אמות של מצוות וד' אמות של תפלה, והולך רק בכיוון אחד, אזי נעשה אצלו התוקף שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בינו לאביו שבשמים, ומצליח לפעול גם על אחרים.

קב410
ועד"ז בנוגע לטענה שהנהגה זו אינה מתאימה לדעת הרוב – הרי נמצאים עתה בזמן שלא מתחשבים עם הרוב.

קגוכפי שהי' גם בימי חנוכה – כידוע בפירוש "רבים ביד מעטים", שאין הכוונה ב"רבים" רק לגוים, אלא גם לבני ישראל, והיינו, שרוב בנ"י היו סבורים שצריכים להתנהג לפי תרבות יון, ולא ע"פ תומ"צ, ואעפ"כ, ניצחו ה"מעטים" את ה"רבים". וכך גם בימינו אין להתפעל מדעת הרוב.

קדטז. וסדר זה צריך להיות אפילו אצל מי שיכול להיות אצלו ספק שהנהגה זו תפריע לו בפרנסה – אף שאין האמת כן.

קהולהעיר גם מהפתגם שמובא בספרי מוסר, בפירוש הכתוב "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", שע"י ההתבוננות באלקות באופן ד"וידעת היום והשבות אל לבבך"83, נעשה אצלו "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", היינו, שכל עניני "שמים" נחשבים אצלו "ממעל", למעלה ממנו, וחפץ להשיגם, ואילו עניני "ארץ" הם "מתחת", למטה ממנו, ואין לו צורך בהם, ובמילא הרי הוא "שמח בחלקו", כיון שסבור שגם מה שיש לו, לא מגיע לו.

קווכ"ש אצל אלו שלא הגיעו לגיל שצריכים לדאוג לענין הפרנסה, ובמילא לא שייך אצלם החשש בנוגע למשרה שלהם, שיפטרו או לא יקדמו אותם, או לא ישלמו להם את השכירות – הרי בודאי שאצלם צריך להיות סדר ההנהגה באופן האמור לעיל.

קזיז. ונחזור לעניננו – שכאשר הולכים בדרך האמורה, שביום הראשון מדליק נר אחד, ולמחרת מדליק נר שני, ואח"כ נר שלישי וכו' עד לשמונה נרות, אזי יוכל לפעול שיתוספו עוד ילדים שיקבלו חינוך יהודי, ולא רק הוספה לפי אחוזים, אלא ב"פ ככה, כמו בחנוכה, שבלילה השני ניתוסף ב"פ ככה.

קח411
וכמו"כ אצל כל ילד גופא יתוסף עוד נר – כי, ע"פ תורת הבעש"ט על הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ", יש להסתכל על כל ילד יהודי כמו על "ארץ" שטמונים בה כו"כ אוצרות, וצריכים רק לגלות אותם, ולכן, מלבד זאת שמוסיפים עוד ילדים לחינוך הכשר, צריכים להשתדל שיתוסף אצל כל ילד גופא.

קטובפשטות – ללמוד עמו אל"ף בי"ת כפשוטו ואל"ף בי"ת של יהדות, ואח"כ ללמוד לקרוא בסידור, ואח"כ ללמדו חומש וכו', ובאופן שהלימוד יביא לידי מעשה – קיום המצוות, וללכת "מחיל אל חיל", כדברי הגמרא בסיום מסכת ברכות (שזהו ענין הברכה): "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו' שנאמר ילכו מחיל אל חיל".

קייח. וכאשר טוענים מהו הכח להצלחה בזה – הנה כיון שמברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר חנוכה", הרי מובן, שכאשר מקיימים ציווי של הקב"ה, נותן הקב"ה כח להצליח בזה.

קיאאלא מאי, הטענה היא שאין זה דרך הטבע – הנה על זה באה הברכה "שעשה נסים לאבותינו", וכפי שהי' "בימים ההם" כך יהי' גם "בזמן הזה", כך, שהקב"ה יעשה נס שיצליחו בזה.

קיב– אמנם הפעולה בזה צריכה להיות באופן ד"מעט מעט אגרשנו", שהרי אי אפשר לפעול הכל בבת אחת, אלא צריכים תחילה לבטל א' מז' העמים ואח"כ עוד אחד כו', עד שמבטלים את כל הקשיים, אבל צריכים לדעת מלכתחילה שהתכלית היא לברר את כל האומות.

קיגוכאמור, שבודאי מצליחים בזה, כיון שממלאים את ציווי הקב"ה, ומה גם שמתפללים להקב"ה שתהי' הצלחה בחינוך הילדים,

קיד– ואף שבימינו יש רק נסיונות קטנים (כנ"ל סי"ד), הרי זה בדוגמת תפלת עשיר, "תפלה למשה".

קיהולהעיר מהשייכות ד"תפלה למשה" לי"ט כסלו, כיון שמזמור זה הוא בשיעור תהלים של יום י"ט בחודש, וא"כ אמרו רבינו הזקן ביום שיצא לחירות (נוסף על אמירת השיעור תהלים כפי שנחלק לימי השבוע,

קיו412
כידוע שבהיותו במאסר אמר רבינו הזקן תהלים בשופי (כלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר), הן השיעור דימי החודש והן השיעור דימי השבוע). –

קיזואז עוזר לו הקב"ה להצליח בכל עניניו, ומעמיד דור שהולך לקבל פני משיח.

קיח* * *

קיטיט. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ג) אודות הצורך בהפצת המעיינות חוצה – נמצאים כאן אלו שנסעו למקום רחוק בגשמיות, אבל לאמיתו של דבר הרי הם בקירוב מקום לשרשם ומקורם – הרבי, כיון שהם שלוחיו להפיץ שם את המעיינות.

קכובודאי יצליחו כולם לפעול ולשנות את המדינה כולה – כל אחד במקומו, שהרי "מה' מצעדי גבר כוננו", ולכן צריך כל אחד לפעול דוקא בהמקום שבו נמצא, ולעשות זאת באופן ש"דרכו יחפץ"93, שבזה יהי' חפצו ורצונו.

קכאובכן: יאמרו עתה כולם יחד "לחיים", וימלאו עבודתם מתוך שמחה וטוב לבב.

קכבונקודת הענין – שאע"פ שלכאורה הרי זה ענין של ירידה, "ויוסף הורד מצרימה", הרי לאחרי כן רואים הכוונה בזה – "למחי' שלחני .. לפליטה גדולה", ועד "להחיות עם רב" (כסיום הכתוב בסוף "ספר הישר", ספר בראשית).

קכגולא כמו אלו החושבים שיוסף לא הי' ראוי להיות יחד עם כולם, ולכן שלחו אותו מצרימה, אלא אדרבה: להיותו "בן זקונים", זכה להיות שם, ולפעול שם כל הענינים, ועד שנעשה בעה"ב על כל המדינה, באופן ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו".

קכדועד"ז בנוגע לשליח שנמצא במקום מסויים בתור בא-כחו של רבינו נשיאנו, שגם כאשר מנהל רק מוסד חינוך פרטי, הרי הוא נעשה בעה"ב על כל המדינה, עי"ז שעובד עבודתו בדרכי נועם ודרכי שלום, ועד שנעשה הענין ד"פדה בשלום", ובאופן ש"ברבים היו עמדי"9, שגם

קכה413
אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד, היינו, שאפילו אלו שהיו בתחילה מנגדים, הרי הם מודים לו.

קכוונעשה הענין ד"פדאני לי ולבני מבין אומות העולם"10, כיון שמעלים את כל ניצוצות הקדושה שצריכים להוציא משם, ואז הולכים לקבל פני משיח צדקנו, משיח בן דוד, בקרוב ממש.

קכז[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לכמה שלוחים (גם להשלוחים לאוסטרליא) לומר "לחיים", והתחיל לנגן "והריקותי לכם ברכה", ועמד מלוא קומתו ורקד על מקומו משך זמן רב].

קכח* * *

קכטכ. המדובר לעיל (סי"ט) אודות העלאת הניצוצות – קשור גם עם מ"ש בפרשת השבוע: "והנה אנחנו מאלמים אלומים", כמבואר בתורה אור, שקאי על בירור והעלאת הניצוצות שנמצאים ב"שדה", שזהו מקום שהוא מחוץ לביהמ"ק, ואפילו מחוץ לחצר ביהמ"ק, שהרי שם אסור לזרוע, אלא הזריעה היא ב"שדה" דוקא, שזהו מקום ש"לא ישב אדם שם", ושם צריך לאסוף ולקשור את כל הניצוצות כו'.

קלובהמשך לזה, יש לבאר פירוש רש"י על הפסוק "מאלמים אלומים".

קלאהביאור בפירוש רש"י "מאלמים אלומים", "כתרגומו, מאסרין אסרן, עמרין, וכן נושא אלומותיו, וכמוהו בלשון משנה והאלומות נוטל ומכריז",

קלב– ש"מאלמים אלומים" פירושו לא רק קושרים קשרים (סתם), אלא (בעיקר) ש"אלומים" היינו "עמרין", בהתאם להמאורע שעליו מודיע החלום, שאחי יוסף השתחוו לו בבואם לקנות ממנו תבואה. ועל זה מביא ראי' ממ"ש "נושא אלומותיו", שמזה מוכח שאלומה קאי על שבלים.

קלג414
אלא שעדיין יש לדחוק ולפרש שהכוונה לשקים קשורים שמכילים זרעונים, ולכן מביא ראי' מהמשנה "והאלומות נוטל ומכריז", שמפני כובדן אינן מתגלגלות אלא נשארות במקומן, ומזה מוכח שאלומות הם עומרי שבלים (אבל ראי' זו אינה מספיקה, כיון ש"לשון חכמים לעצמו", ולכן מביא תחילה הראי' מהפסוק "נושא אלומותיו") –

קלדהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"י ע' 115 ואילך.

קלה* * *

קלוכא. בהמשך להכרזה אודות הזמן והמקום של התוועדות מלוה- מלכה לטובת "חדרי תורה אור", כיון שמפקחין על צרכי ציבור בשבת – הנה בודאי ישתתף בזה כל אחד כפי יכלתו, ובפרט שמדובר אודות מוסד חינוך של תורה, ובארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

קלזכב. ובקשר לזה – יש נקודה נוספת:

קלחמגיע להם יישר-כח מיוחד על עריכת החגיגה ("באַנקעט") כאן, בשכונת "קראון-הייטס", אשר, דוקא "שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם" (כמדובר בארוכה באחרון של פסח).

קלטובהקדמה:

קמזה כבר עשרה חדשים שמדברים אודות הצורך להתעסק בטובת שכונת קראון-הייטס, ובנוגע לפועל – עשו אסיפה והקימו "ועד", והחליטו לערוך עוד אסיפה!... ובזה הסתיימה כל הפעולה (וכפי שרואים בפועל כמה משפחות ניתוספו ובאו לגור בשכונה... מאז שהתחילו לדבר על ענין זה). אלא כיון ש... ממשיך "להרעיש" על זה, אין ברירה וחייבים לעשות משהו, ולכן פירסמו שאם מישהו צריך עצה

קמא415
בדבר, אזי יתנו לו עצה!... – מי צריך את ה"עצות" שלך; יש צורך בענין של מעשה בפועל!

קמבהיו כאלו שכתבו פתקים שכוונתם לעשות כך וכך, וביקשו שאעיר על דבריהם, ובתחילה עניתי להם, מתוך תקוה שהדברים יבואו לידי פועל; אבל לאחרי משך זמן הפסקתי לענות, בראותי שבפועל לא עושים מאומה!

קמגובנוגע למי שאומר שיעסוק בזה (ומוסיף שמוכן למסור נפשו ולקפוץ לאש...), אבל מבקש תחילה "ברכה" – הנה לכל לראש יש צורך בדבר ממשי שעליו תחול הברכה (כדברי הט"ז בריש הל' חנוכה), ואילו כאן, לא עושים מאומה, ורק מבקשים ברכה. והעיקר: בשכונות אחרות עוסקים בפועל, ללא בקשת ברכות!... מה יש לבקש ברכות, לכל לראש יש לפעול!...

קמדולא עוד אלא שיש כאלו שאומרים ומפרסמים (בעקבות דרישתי מראש העיר בביקורו אצלי, לפעול להגברת השמירה בשכונת קראון- הייטס, בתוככי ברוקלין וניו-יורק כולה) שגם אצלי יש חלישות בענין זה – בה בשעה שאין זה ענין ששייך אלי; זהו פס"ד מפורש בשו"ע חושן משפט שלא ניתן לשינוי, כך, שאין לי ברירה... אינני יכול – ואינני רוצה – לשנות את פס"ד השו"ע, וכל מלכי מזרח ומערב לא יוכלו לשנות זאת. ובכל אופן, שאף אחד לא יאמר ששיניתי את דעתי; מי שרוצה לומר דבר מעוות – יאמר שזוהי דעתו, ובודאי לא בשמי! יש

קמה416
לי עט ונייר, ואם ברצוני להודיע חוות-דעתי, אעשה זאת בעצמי. ובפרט שאמרתי בפירוש באחש"פ, שהנני מדבר על זה ברבים, בגלל שיש כאלו שאומרים שהתחרטתי, ולכן הנני חוזר ומדגיש שלא התחרטתי ולא אתחרט, כיון שזהו דין מפורש בשו"ע, ככל החומר שבדבר שעי"ז גורמים החרבת מוסדות חינוך, בתי-כנסיות ובתי-מדרשות וכו'.

קמוומה שישנו "מעשה רב" של ראַביי קונסרבטיבי או יהודי נכבד מחוג אחר שעזבו את השכונה, ולכן רוצה גם הוא לעשות כמותם – יכול לעזוב יחד עמהם, וגם בלעדיו תתקיים שכונת "קראון-הייטס"... אבל, עליו לדעת שזהו היפך השו"ע!... קח שולחן-ערוך ולמד את הדינים ותווכח בעצמך. ובשביל זה נכתבו (בהשיחה דאחש"פ) כל פרטי הדברים שבענין זה באופן ברור, עם ציוני מראה-מקומות, כדי שכל אחד יוכל לעיין וללמוד זאת.

קמזוכל זה – נוסף לכך שרואים בפועל אצל אלו שעזבו את השכונה, שאצל פלוני אירעה גניבה, ואצל אלמוני אירעה שריפה, לא עלינו, וגם לא עליהם... ולעומת זאת, כשממלאים רצונו של הקב"ה ע"י ההנהגה ע"פ שו"ע, אזי נמשכים כל הברכות כו'.

קמחויה"ר שמכאן ולהבא לא יצטרכו לדבר בהתוועדויות אודות ענינים של עגמת-נפש, שאין זמנם בשבת, ובפרט בשבת חנוכה, ובזה כבר יצאנו י"ח עגמת-נפש על כל השנה כולה...

קמטונחזור לעניננו – שמגיע יישר-כח מיוחד לאלו שעורכים את הסעודה וההתוועדות שלהם כאן בקראון-הייטס, ואכן תהי' להם הצלחה, והצלחה רבה ומרובה.

קנומהם יראו וכן יעשו – לערוך שמחות בשכונה זו, הן שמחות כלליות והן שמחות פרטיות, חתונות, תנאים, בר-מצוה וכו'. – אין זה פקודה וציווי ח"ו, אבל זוהי הצעה. ועי"ז תהי' להם הצלחה רבה ומרובה בגשמיות כפשוטה למטה מעשרה טפחים, כי, כאמור, "שם צוה ה' את הברכה", וכן יקום!

קנא417
כג. ה"יינה של תורה", בנוגע לקיבוץ הניצוצות שבשדה ע"י ההתעסקות עם הזולת, להחזירו בתשובה ולקרבו לאלומתו של יוסף הצדיק, נשיא הדור, ממלא מקומו של רבינו הזקן שענינו הי' עשיית בעלי תשובה – נכלל בשיחה הנ"ל (ס"כ) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.

קנבכד. ויש להוסיף, שענין התשובה קשור גם עם יום השבת – כמבואר באגרת התשובה ש"שבת" אותיות "תשב". אלא שזהו"ע תשובה עילאה, כי, תשובה תתאה שהיא מתוך מרירות, זמנה קודם השבת, משא"כ ביום השבת ש"אין עצב בה", אין ענין המרירות, כי אם עזיבת החטא בלבד.

קנגועפ"ז יש להוסיף ביאור במ"ש באגה"ת פ"א ש"מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד", ואפילו לא וידוי דברים – דלכאורה הרי זה בסתירה למ"ש בהמשך הפרק שישנו גם ענין "הוידוי .. כמ"ש בתורה והתוודו את חטאתם" (וכבר דובר פעם הביאור בזה, וגם נדפס, אך כאן ניתוסף בזה "אַ געשמאַקער ביאור") – כי, ענין התשובה צ"ל באופן ש"כל ימיו בתשובה", גם ביום השבת, ולכן אי אפשר לומר שמצות התשובה היא וידוי דברים, כי וידוי דברים (אמירת תחנון) בשבת אסור.

קנדוההסברה בזה – כיון שביום השבת נעשית עליית העולמות לבחי' המחשבה, ולכן לא שייך אז הענין דוידוי דברים, כי אם עזיבת החטא בלבד, כמבואר בספר המצוות להצ"צ, שע"י וידוי דברים מבטלים את גוף העבירה, ואילו ע"י עזיבת החטא מבטלים את המחשבה והרצון שהיו בשעת החטא, וכיון שבשבת אין ענין הדיבור, כי אם ענין

קנה418
המחשבה, לכן ישנו רק הענין דעזיבת החטא, ולא הענין דוידוי דברים (כיון שאין כבר גוף החטא).

קנווהעיקר – שע"י התשובה באים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

קנז[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן את שיירי המזונות לר' משה הכהן דובינסקי (עבור ה"מלוה מלכה").

קנחבצאתו (וכן אחר תפלת מנחה) התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ואני אבטח בך"].

קנט______ l ______