Toras Menachem·Vol. 59 (5730·Part 2)·Shabbos Parshas Vayikra·Parshas Zachor·13 Adar Sheni 5730תורת מנחם·נט - שנת תש"ל - חלק שני·ש"פ ויקרא·פ' זכור·י"ג אדר שני·ה'תש"ל

א308
בס"ד. ש"פ ויקרא, פ' זכור, י"ג אדר שני, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)

גאת אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. הנה הקריאה דפ' זכור באה בהמשך להמסופר בפ' בשלח ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו', וממשיך בכתוב והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' (והרי סדר הענינים דמלחמת עמלק נוגע גם לזמן שלאח"ז, וכמ"ש מלחמה לה' בעמלק מדור דור). ואיתא על זה במכילתא ובמשנה, וכי ידיו של משה עושות מלחמה כו', אלא לומר לך כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה כו', היו מתגברים כו'. וצריך להבין, מהו הטעם שדוקא במלחמת עמלק היתה ההתגברות ע"י הרמת ידיו של משה, שלא מצינו זאת בשאר המלחמות, החל מהמלחמה של אברהם כנגד ד' המלכים שנצחו את החמשה, ועד"ז אצל יעקב שהתקין עצמו למלחמה כו', וכן במלחמות שלאח"ז כמסופר בתנ"ך ובאריכות בדרשות רז"ל. ובפרטיות יותר, הנה הענין דמסתכלין כלפי מעלה, הו"ע הבטחון בה' (היפך הענין דכחי ועוצם ידי גו', וכמארז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו כו'), וענין זה צ"ל בכל מלחמה, כמ"ש והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם גו' אל ירך לבבכם וגו' כי הוי' אלקיכם ההולך לפניכם גו' להושיע אתכם, וכתיב כי הוי' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והי' מחניך קדוש וגו', וכמ"ש הרמב"ם ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו כו', והיינו, שצריך לבטוח בה' שבודאי ינצח במלחמה. וכידוע הדיוק במ"ש כי תצא למלחמה על אויביך, ולא עם אויביך וכיו"ב, שהוא מלכתחילה על אויבך, למעלה ממנו, והיינו, שאין לו שייכות לאותם הדרכים

ד309
וההנהגות והגדרים שאצל האויב (כי, אילו היתה לו שייכות אליהם, אזי הי' אפשר להיות ולאום מלאום יאמץ), ורק בגלל שהקב"ה רוצה שהמלחמה תהי' בדרך הטבע, לכן יוצא למלחמה עם כלי נשק ועושה כל תכסיסי מלחמה (וכמ"ש במלחמת עמלק ויחלוש וגו' לפי חרב), אבל הוא יודע שבעצם הוא מלכתחילה למעלה מהאויב, ואז בטוח הוא שנתנו הוי' אלקיך בידך15. וזהו כללות הענין שישראל מסתכלין כלפי מעלה, שהו"ע הבטחון בה', ובאופן של הסתכלות שפירושה ראי' והתבוננות חזקה [כמבואר בפוסקים בנוגע לדברים שאסור להסתכל בהם, אף שמותר לראותם, כמו במלך, דכתיב מלך ביפיו תחזינה עיניך, ואעפ"כ אמרו שאסור להסתכל בנשיא, שהמכוון בזה הוא ראי' והתבוננות חזקה]. אך צריך להבין, מהי השייכות דישראל מסתכלין כלפי מעלה (שצריך להיות בכל מלחמה) להרמת ידיו של משה, שעז"נ במלחמת עמלק והי' כאשר ירים משה ידו גו', כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה כו', דלכאורה, הרי ענין ההסתכלות באלקות (מסתכלין כלפי מעלה) הי' בלאה"כ, וכמו בעת קרי"ס שאמרו זה א-לי ואנוהו, גם ללא הרמת ידיו של משה [דמ"ש בקרי"ס ויט משה את ידו, הרי זה הי' רק כדי שיבקע הים, ולא בשביל ההסתכלות באלקות], ומהו הטעם למה שבמלחמת עמלק היתה ההסתכלות של ישראל כלפי מעלה ע"י הרמת ידו של משה.

ובהקדים מה שמלחמת עמלק היתה כאשר בנ"י היו בדרך בצאתכם ממצרים1. דהנה, ידוע מ"ש בכתבי האריז"ל שמצרים הוא מיצר הגרון, שמפסיק בין המוחין למדות. והענין בזה, כידוע שיש ד' אותיות של שם הוי', שהם כנגד עשר ספירות, וענינם בנפש הוא עשר הכחות שיש בכל נפש אלקית, כמבואר בתניא, שהם שלש אמות ושבעת ימי הבנין, מוחין ומדות. ובכללות יותר הו"ע כחות

ז310
פנימיים וכחות מקיפים, כחות פנימיים הם נפש רוח נשמה, וכחות מקיפים הם חי' יחידה.

טענין הפנימיות (כחות פנימיים) מתחיל מבינה, שהו"ע ההבנה וההשגה, כי, הענין שקודם לזה, שהו"ע ההברקה והנקודה (חכמה), אינו מדריגת הפנימיות עדיין, שהרי ענין הפנימיות היינו שהאדם הוא בעה"ב על זה, משא"כ ההברקה, הרי אינו בעה"ב על זה, וכמו שאנו רואים שההברקה נופלת לו מעצמה, וגם בשעה שאינו מוכן לזה, כיון שעוסק בענין אחר, ועד שאינו רוצה בזה, ולכן אין זה בחי' הפנימיות עדיין, אלא זהו ענין המקיף. ורק ענין ההבנה וההשגה, בחי' בינה, שהוא ההתפשטות לפרטים כו', שהאדם הוא בעה"ב על זה, הנה מזה מתחיל ענין הפנימיות. וזוהי מדריגת נשמה שבנר"ן, וכמ"ש ונשמת שדי תבינם, שהו"ע ההבנה והשגה. והנה, מבינה נמשך למדות, שהרי לידת המדות היא מהמוחין, וזהו בחי' הרוח, שהוא בלב. וכיון שבחי' רוח הוא חלק מהנשמה עצמה, לכן יש בזה לא רק המדות שנולדים מן המוחין, שזהו ההתפשטות של המוחין, אלא גם בחי' המדות שבלב שמצד עצמם, שהם המדות הטבעיים המסותרים, שרק הגילוי שלהם הוא ע"י המוחין, אבל הם מציאות בפ"ע. והנה, מהלב נמשך לכל הרמ"ח אברים, לבא פליג לכל שייפין, עד שבא במעשה בפועל, ועד לענין המעשה כפי שישנו גם בבהמה, וכמו התזת צרורות, שגם לגבי שכל הבהמה ה"ז נחשב למעשה, שזהו הב' מדריגות שבמעשה (ע"ד ב' המדרגות שבמדות, התפשטות המוחין ומדות מצד עצמם, כנ"ל), בחי' המעשה כמו שבא מהשכל וכו', ובחי' המעשה שמצד עצמו, ומ"מ גם בו צריך שיפעל השכל. וכללות ענין המעשה הוא בחי' נפש. וכל זה הוא מדריגת הפנימיים. ונוסף לזה יש גם מדריגת המקיפים, החל ממדריגת

י311
החכמה (ענין ההברקה), וכנ"ל, שאינו בעה"ב על זה, ולכן אינו פנימי אלא מקיף. וזהו"ע מקיף דחי'. אמנם, מקיף זה הוא מקיף הקרוב, וכמובן גם מזה שלאחר שישנה ההברקה, ה"ה בעה"ב על זה. אך יש גם אמיתת המקיף, מקיף הרחוק, שהו"ע הרצון שלמעלה מהשכל לגמרי (לא הרצון שבא מהשכל, אלא הרצון שלמעלה מהשכל) ומטה אותו. וזהו"ע עבודת מתנה אתן את כהונתכם, כדאיתא בתניא שלאחר העבודה בכחות פנימיים (שמגעת עד עולם הבריאה ועד בכלל), יש בחי' עבודת מתנה, שהו"ע נעלה יותר, המשכת בחי' המקיף כו'.

יבכדי שיוכל להיות ענין הבחירה, הנה את זה לעומת זה עשה אלקים, דכשם שיש עשר כחות בנה"א, כמו"כ יש גם בנה"ב עשר כתרין דמסאבותא כו', אלא שבנה"א הם בתנועה של עלי', רוח האדם העולה היא למעלה, ובנה"ב הם בתנועה של ירידה, רוח הבהמה היורדת היא למטה36. והענין בזה, שיש בנה"ב כחות פנימיים, שהם שכל ומדות ומעשה, ויש בה גם בחי' המקיף, שזהו מה שיכול לעשות דבר נגד השכל, ועד שיכול להיות לה רצון תקיף וחזק לעשות דבר שהוא היפך השכל לגמרי. וזהו"ע קליפת עמלק, שזהו הרצון שלא ע"פ שכל, חוצפה בלא תגא.

ידכדי לנצח במלחמת עמלק, יש צורך בנתינת כח מבחי' עליונה ביותר, וזהו"ע שישראל מסתכלין כלפי מעלה, וכמבואר באגה"ת שצריך לעורר רחמים העליונים על בחי' אלקות שבנפשו ושלמעלה כו' (שהם בבחי' גלות), מי"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות כו'. ועז"נ והי' כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, שהכח על זה בא ע"י הרמת ידו של משה. והענין בזה, דהנה, משה הוא משבעה רועים, והוא הרועה המיוחד, ונקרא רעיא מהימנא, ועד שיש בחי' משה בכל אחד מישראל, וכמ"ש מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו', שענין היראה הוא מלתא זוטרתי לגבי בחי' משה שבכל אחד מישראל, כמבואר בתניא. ודוקא ע"י בחי' משה, שהיא תמיד בשלימות,

טו312
פועלים שתומשך למטה הבחי' שלמעלה מהשתלשלות, שעל ידה יוכל להיות הנצחון במלחמת עמלק. אלא שבשביל זה צ"ל הענין דירים משה ידו, שזהו ע"ד מ"ש שאו ידיכם קודש וברכו את הוי', והיינו, שע"י שאו ידיכם מתעלים למעלה מהוי', עד שיכול להיות ברכו את הוי', וכן הוא בענין ירים משה ידו, שעי"ז מגיעים למעלה מד' אותיות של שם הוי', ודוגמתו בענין ירים משה שבנפשו, ה"ז הבחי' שלמעלה מעשר כחות פנימיים, שעל ידה אפשר לנצח את עמלק, שהו"ע הקרירות כו'. ועד שענין זה נעשה גם הקדמה למ"ת, כמ"ש וישמע יתרו, ודרשו רז"ל מה שמועה שמע ובא קרי"ס ומלחמת עמלק, והיינו, שע"י מלחמת עמלק מגיעים להודאת יתרו, כמבואר בזהר שזהו"ע דיתרון האור מתוך החושך, שדוקא עי"ז מגיעים למ"ת.

יזזכור את אשר עשה לך עמלק גו', שהכוונה בזה היא כדי שתהי' מחיית עמלק, והסדר בזה הוא, שתחילה ישנו הענין דמחה אמחה, שזהו הנצחון שע"י בחי' אלקות שבנשמה, ועי"ז נעשה אח"כ קיום הציווי תמחה גו', שזהו הנצחון ע"י העבודה בכחות פנימיים. ועד שמגיעים להענין דמלחמה להוי' בעמלק מדור דור4, וכפי' התרגום4 דקאי גם על דרא דמשיחא, שאז יקויים היעוד קץ שם לחושך, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

יח______ l ______