Toras Menachem·Vol. 59 (5730·Part 2)·Shabbos Parshas Mishpatim·Rosh Chodesh Adar Rishon·5730תורת מנחם·נט - שנת תש"ל - חלק שני·ש"פ משפטים·בדר"ח אדר ראשון·ה'תש"ל

א216
בס"ד. ש"פ משפטים, בדר"ח אדר ראשון, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)

גמדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'. הנה מ"ש יבוא כל בשר להשתחוות לפני, הוא בדוגמת מ"ש בפרשת השבוע בהציווי לעלות לרגל לביהמ"ק, שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך גו', שהרי איתא בגמרא כשם שבא לראות כך בא ליראות, ודוקא ע"י הראי' (שגדלה מעלתה לגבי שמיעה, שדוקא על ידה נעשית וודאות והתאמתות הכי עמוקה) באים להשתחוואה, שהו"ע הביטול (כמבואר בלקו"ת ס"פ ברכה). אמנם, כל זה הי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים, אבל משחרב ביהמ"ק, אין אנו יכולים לעלות ולראות (ובמילא אין אנו יכולים) ולהשתחוות לפניך. ועז"נ שלעת"ל יבוא כל בשר להשתחוות, ועוד יותר מכמו שהי' קודם, לא רק שלש פעמים בשנה, אלא מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו. וכדאיתא בילקוט סוף ישעי' על הפסוק מתי אבוא ואראה פני אלקים, אמרו ישראל, רבש"ע, אימתי אתה מחזיר לנו את הכבוד שהיינו עולים בשלשת פעמי רגלים ורואים את השכינה, א"ל הקב"ה, בני, בעוה"ז הייתם עולים בשנה שלש פעמים, כשיגיע הקץ [שזהו לאחרי שתהי' שריפת כתלי הגלות (די גלות ווענט וועלן פאַרבּרענט ווערן) לגמרי, שזהו קץ הגלות, ותתחיל האתחלתא דגאולה, וכמ"ש ברמב"ם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו וכו' ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחום מלחמת ה' וכו' והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, שזוהי הגאולה האמיתית והשלימה, הנה אז] אתם עתידים להיות עולים שם בכל חדש וחדש, שנאמר והי' מדי חדש בחדשו וגו', שאז תהי' העלי' לביהמ"ק ליראות ולהשתחוות בכל שבת ור"ח. והקשה בילקוט, היאך

ד217
באים בראש חדש ובשבת מסוף העולם, ומבאר, שהעבים באים וטוענים אותם ומביאים אותם לירושלים כו', והוא שהנביא מקלסן, מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם.

ושבכללות יש בזה ג' זמנים. זמן הא' הוא ימות החול, שאינם שבת וחדש, שבהם גם לעת"ל לא תהי' העבודה דלעלות וליראות ולהשתחוות. זמן הב' הוא בשלש רגלים, שבהם היתה העלי' לרגל בזמן הבית, ולא רק בזמן בית ראשון, אלא גם בזמן בית שני שבו נאמר ואכבדה חסר ה', והיינו, שלא הי' מאיר גילוי ה' עילאה, רק ה' תתאה, וג"ז הי' בהעלם, ומזה מובן, שמעלת ההשתחוואה שבבית שני לא היתה כמו מעלת ההשתחוואה שבבית ראשון, שהמקום ששם בא לראות, שהוא הפועל את ההשתחוואה, הי' נעלה יותר. וזמן הג' הוא שכשיבוא הקץ, שאז תהי' ראי' והשתחוואה בכל שבת ור"ח, ועוד זאת, שכללות הראי' וההשתחוואה (גם בשלש רגלים) תהי' באופן נעלה יותר גם מכמו שהי' בזמן הבית (ע"ד האמור לעיל בנוגע למעלת הראי' וההשתחוואה בבית ראשון לגבי בית שני), ולא רק למעלה מבית שני, אלא גם למעלה מבית ראשון (דאף שהי' בו הגילוי דקיימא סיהרא באשלמותא, מ"מ, לא הי' באופן של קיום), והיינו, שלעת"ל יהי' אור העולה על כולנה, דאמיתית הפירוש בזה הוא (לא רק שיהי' נעלה יותר, אלא) שאור נעלה זה הוא "על כולנה", שבא ע"י הגילוי והעבודה שהי' בבית ראשון ובית שני.

חזה יש להקדים תחילה מ"ש בהתחלת פרשת השבוע ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי וגו'. וידוע הדיוק בזה בדרושי אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, אדמו"ר הצ"צ וכו', דצריך להבין, דלפניהם משמע לשון רבים, וכי תקנה הוא לשון יחיד, והול"ל כי יקנו. אך הענין הוא, דכי תקנה קאי על מרע"ה, וקאי אדלעיל מיני', היינו, על מ"ש ואלה המשפטים אשר תשים, משה רבינו ע"ה דוקא ישים המשפטים לפניהם. וזהו גם מ"ש תשים (לשון יחיד) דקאי על משה, שענינו של משה הו"ע התורה, ואח"כ אומר לפניהם

ט218
(לשון רבים), היינו, שע"י משה היתה המשכת התורה לכאו"א מישראל. וזהו גם מה שאמרו רז"ל (והובא להלכה בהל' ת"ת לאדה"ז) שמהפסוק אשר תשים לפניהם למדים שלימוד התורה צ"ל באופן מסויים דוקא, שאתה צריך לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם ומשימו בלבם, כשולחן ערוך ומוכן לאכול לפני האדם.

יאצריך להבין, הלא פרשה זו באה בהמשך לפרשת מתן תורה בהר סיני, שבה נתפרשו עשרת הדברות שכוללים את כל תרי"ג המצוות (כמ"ש רש"י בשם אזהרות הרס"ג), ומדוע שם לא נאמר אשר תשים לפניהם, אלא דוקא כאן, בשייכות לדין דכי תקנה עבד עברי. ומה גם שהדין דכי תקנה בא רק לאחרי כו"כ דינים שקודמים לו [שהרי הדין דכי תקנה עבד עברי קאי על מי שמכרוהו ב"ד בגניבתו (כדאיתא בפירש"י), וא"כ הרי זה לאחרי הגניבה, ולאחרי שאין לו במה לשלם, שרק אז מוכרים אותו ב"ד, ולפנ"ז צ"ל מציאות הב"ד, ועאכו"כ שצ"ל לפנ"ז האיסור דלא תגנוב שבעשה"ד], וא"כ, ביותר אינו מובן מהו הטעם שהענין דאשר תשים לפניהם נאמר דוקא בשייכות לדין דכי תקנה עבד עברי. וגם צריך להבין מהו"ע לפניהם, ומהו"ע כי תקנה.

יגהענין יובן בהקדים המבואר בסוגיא דמ"ת במסכת שבת, שהמלאכים טענו חמדה גנוזה כו' אתה מבקשה ליתנה לבשר ודם, תנה הודך על השמים, ואעפ"כ לא ניתנה להם התורה, לא בשמים היא, אלא נסעה וירדה כו', ועד שניתנה למטה דוקא, במקום שלמצרים ירדתם, ויצה"ר יש ביניכם, ועד שנתלבשה בדברים גשמיים, ובטענות של היצה"ר שיש ביניכם, שהם טענות של שקר, שזה טוען כך וזה טוען כך (כמבואר בתניא).

טובזה, כמשנת"ל שזה שהתורה נסעה וירדה כמה מדריגות עד שנתלבשה למטה בעוה"ז, הו"ע של ירידה גדולה ביותר, אבל ירידה זו היא צורך עלי', שעי"ז מתעלית התורה למדריגה עליונה יותר

טז219
מכמו שהיתה קודם ירידתה. וענין זה נעשה ע"י עבודת נש"י למטה, שע"י עבודתם פועלים עילוי גם בהתורה, וכידוע בענין לימוד התורה לשמה, היינו לשם התורה, שנש"י פועלים עילוי בתורה שאין בה מצד עצמה. וזהו מצד גודל מעלת נש"י, שקדמו לכל דבר, וכמ"ש עם המלך במלאכתו ישבו שם, ואמרו רז"ל במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, והיינו, שכאשר נמלך כו', הנה הנשמות היו כבר שם, והיינו שהם למעלה מבחי' נמלך כו', שמושרשים בעצמות למעלה משרש התורה, וכיון שבשרשם הם למעלה מהתורה, לכן פועלים העלי' בתורה.

יחאף שפעולת העלי' בתורה היא מצד מעלת הנשמה עצמה, מ"מ, הרי זה נעשה דוקא ע"י הנשמות שלמטה שנקראים עבדים, ולא ע"י הנשמות כמו שהם למעלה שנקראים בנים30, והיינו, ע"י עבודת עבד דוקא, ולא ע"י עבודת בן, שהחילוק ביניהם, שבן הוא בז"א, שנקרא בן לגבי או"א ולמעלה מזה, משא"כ עבד הוא כשבא בבי"ע, ובבי"ע גופא בעשי' דוקא, שזהו המקום שבו נעשית כללות העבודה דאתכפיא סט"א, ובאופן שמזה מגיעים לאתהפכא, שאז אסתלק יקרא דקוב"ה כו', וכמבואר במאמרי ההילולא, שהפי' דאסתלק הוא שנמשך גילוי אור בבחי' רוממות, והיינו, שאין הכוונה שלא נמשך למטה, אלא שנמשך למטה ונשאר ברוממות, ואדרבה, להיותו בבחי' רוממות והתנשאות עצמית, הרי הוא נמשך למטה דוקא, כידוע.

כיש לבאר מה שתיכף לאחר מ"ת נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד גו', כי, דוקא ע"י מדריגת עבד, שזוהי העבודה בעולם העשי', פועלים העילוי שבא ע"י ירידת התורה למטה. אמנם, עבד זה צ"ל עבד עברי דוקא. ובהקדים, דלכאורה אינו מובן, מדוע מכנה אותו הכתוב בשם (עבד) עברי, הרי בשם עברי היו נקראים קודם מ"ת דוקא, וכמ"ש אלקי העבריים וגו', וכיון שכתוב

כא220
זה הוא כבר לאחרי מ"ת, הי' צריך לקרותו בשם ישראל, או בשם יהודי, כמארז"ל כל הכופר בע"ז (שחשיב כמודה בכל התורה כולה) נקרא יהודי. אך הענין הוא, שהשם (עבד) עברי הוא ע"פ מ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם, שעבר הנהר קאי על בחי' שלמעלה גם מגן עדן, שהרי כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, והיינו, שהגן מקבל מהנהר, ועבר הנהר הוא למעלה גם מהנהר. ועז"נ בעבר הנהר ישבו אבותיכם, ששם ישבו והושרשו האבות, החל מאברהם, שהוריש כל עניניו לזרעו אחריו (וגם לגרים, שהרי אברהם הוא גם אב לגרים), שזהו גם כללות הענין שמעשה אבות סימן לבנים, ירושה לנו מאבותינו, וכלשון אדה"ז הון עתק כו', שירושה היא גם בתינוק בן יומו, שיורש את הכל, ועד שהוא מציאות אחת עם אביו, כמארז"ל עה"פ תחת אבותיך יהיו בניך. וזהו מ"ש (כי תקנה) עבד עברי דוקא39, דכיון שהנשמה ירדה למטה, שדוקא שם היא בבחי' עבד, הנה בכדי שע"י עבודתה תוכל לפעול העילוי כו', הרי היא צריכה להיות קשורה עם שרשה ומקורה למעלה, בחי' עבר הנהר (עברי), שהמשיכו האבות לכאו"א מישראל, עד גם למי שהוא בדרגת עבד, שמצד עצמו בהפקירא ניחא לי', שגם אצלו יומשך מבחי' עבר הנהר. וכיון שהמשכה זו היא משורש הנשמה שהיא למעלה מהצמצום, הרי כשם שקודם הצמצום לא הי' מקום לעמידת העולמות, נעשה כן גם בדרגת העבד למטה, שהעולם אינו תופס מקום אצלו כו'.

כגכי תקנה עבד עברי, תקנה דייקא, לשון קנין. והענין בזה, דהנה ידוע במ"ש ברוך עושך ברוך יוצרך ברוך בוראך ברוך קונך, דעושך יוצרך ובוראך הן כנגד ג' עולמות בי"ע, וקונך קאי על בחי' האצילות, והיינו, שקונך הוא למעלה מבוראך. אך צריך להבין,

כד221
הלא ענין הבריאה הוא החידוש דהתהוות יש מאין (וכמ"ש הרמב"ן דאין אצלנו בלשון הקודש הוצאת יש מאין אלא בלשון ברא), שזהו ענין נפלא יותר מענין הקנין (שאינו התחדשות בגוף הדבר, אלא הוא אותו הדבר, רק שעובר מרשות לרשות), וא"כ, למה ברוך קונך הוא למעלה מברוך בוראך. והביאור בזה, דקנין מורה על המשכה מההעלם אל הגילוי, היינו, שלא נשתנה ממהותו להיות דבר נפרד, משא"כ בריאה קאי על התהוות יש מאין שנעשה דבר נפרד. וענינו בעבודת האדם, שקנין מורה שגם כפי שהנשמה היא למטה בדרגת עבד, נמשך בה שרשה ומקורה, בחי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם52.

כולהוסיף בזה, שמלבד זאת שממשיכים בדרגת העבד למטה משרש ומקור הנשמה בבחי' עבר הנהר, שזהו גם הפירוש דברוך כו' קונך, ברוך מלשון המשכה, כמו המבריך את הגפן, היינו, שממשיכים בחי' עושך, שזהו תחלת העבודה, ואח"כ ממשיכים בחי' יוצרך וכו', ועד שממשיכים גם בחי' קונך בדרגת העבד למטה, יש בזה גם ענין ההעלאה מלמטה למעלה, להעלות את מדריגת העבד לשרשו ומקורו בבחי' עבר הנהר, ועד שעי"ז פועלים גם הפי' הב' שבברוך, שמברכים את זה שעליו נאמר ברוך, היינו שפועלים עילוי גם במדרי' קונך, שזהו מה שאמרו רז"ל שישראל מוסיפים כח בגבורה של מעלה, כיון שלמעשה ידיך תכסוף, שדוקא ע"י עבודת העבד למטה בעוה"ז, נעשה העלי' והשלימות למעלה כו'.

כחואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי, שהענין דכי תקנה קאי על מרע"ה, שעליו נאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. דהנה כתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך, כמבואר בהדרושים, שקאי על משה שמשפיע בחי' עשב, שם ע"ב ושי"ן באמצע התיבה, לבהמתך, לנשמות שהם בבחי' זרע בהמה, כפי שנמצאים

כט222
בבי"ע, עלמא דפרודא, שזהו שדך, שמחוץ לבית שבעיר, עיר אלקינו, דקאי על עולם האצילות, ולא באופן שמעלה אותם לאצילות. וכמו במ"ת, שהי' יכול להיות בשני אופנים, להעלות את בנ"י למעלה ושם תנתן להם התורה, או שהתורה תרד לנש"י כמו שהם למטה, ובפועל הי' מ"ת באופן דוירד הוי' על הר סיני, שהתורה ירדה למטה דוקא. וכן הוא גם אצל משה [שכל מציאותו הו"ע התורה, ועד שנקראת על שמו, כמ"ש זכרו תורת משה עבדי], שממשיך להנשמות דזרע בהמה כמו שהם בשדך, בבי"ע, עלמא דפרודא דוקא. ולכן, על משה נאמר כי תקנה עבד עברי, שהוא הפועל שגם בעבד יומשך מבחי' עבר הנהר, שזהו שורש נשמתו למעלה, והיינו ע"י כי תקנה, שזהו"ע גילוי ההעלם, כנ"ל.

לאכללות הענין דכי תקנה עבד עברי שנפעל ע"י משה, הו"ע בחי' משה שבכל אחד מישראל, שעז"נ מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, שלגבי מדריגה זו נחשב ענין היראה למילתא זוטרתי. וזהו מה שיש בכאו"א מישראל ענין הביטול, שזהו ענינו של משה, ונחנו מה, והו"ע כח המס"נ על קדה"ש שיש בכאו"א מישראל, שהרי אפילו קל שבקלים מוסר נפשו על קדושת שמו ית', וללא התבוננות כלל (ועאכו"כ ללא התבוננות ארוכה), ומזה מובן, שזהו ענין שעומד מוכן אצלו, אלא שמתגלה רק בענין של קדה"ש. אלא שצריך לפעול שכח המס"נ והביטול יומשך ויתגלה בכל הענינים [וכמו בענין מה הוי' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו', אל תקרי מה אלא מאה, שהענין דמ"ה צריך להיות נמשך ונתגלה במאה ברכות שצריך לברך בכל יום (כמבואר במאמר אדמו"ר מהר"ש ד"ה להבין ענין הברכות)],

לב223
שעי"ז נעשית אצלו עבודה מחודשת בכל הענינים (וע"ד המבואר במק"א בפירוש לשון חז"ל תשובה ומעשים טובים, שע"י הקדמת התשובה משתנים המעשים שלו ונעשים טובים ומאירים).

לדגם כללות הענין דעבודת העבד (עבד עברי), שהו"ע הביטול, שהרי העבד אינו מציאות לעצמו כלל, וכמבואר ברשב"א בענין מה שקנה עבד קנה רבו, שאין הכוונה שמתחילה קונה העבד לעצמו, ועי"ז קנה אח"כ רבו, אלא שמלכתחילה קונה לרבו, לפי שהעבד אינו מציאות כלל. ומצד ענין הביטול יש מעלה בעבד גם לגבי בן, דהנה, החילוק בין עבד לבן הוא, שהבן יש לו שייכות אל האב, כמבואר בתניא שהבן נמשך מטיפת מוח האב, שלכן האב זוכה לבנו בחמשה דברים (כדאיתא במשנה), ומשום זה הנה הביטול שלו לאביו אינו בתכלית, משא"כ עבד, שמציאותו אינה ממציאות האדון, הנה הביטול שלו הוא בתכלית. וזהו אמיתית ענין ההשתחוואה, שהו"ע הביטול (כנ"ל ס"א), שזהו דוקא כשאין הכרה להמשתחוה במעלתו של זה שמשתחוה אליו, כי, כשיש לו הכרה במעלתו, אין זה ביטול בתכלית, ורק כשאין לו הכרה במעלתו, אזי הביטול הוא פנימי, אמיתי ועצמי.

לובאים לשלימות ענין הביטול כפי שיהי' לעת"ל, שזהו מ"ש והי' מדי חדש בחדשו גו' יבוא כל בשר להשתחוות לפני, שזוהי העבודה המחודשת דלעת"ל, באופן של השתחוואה בתכלית הביטול. אבל כ"ז תלוי במעשינו ועבודתינו במשך כל שית אלפי שנין דהוי עלמא, ובפרט במשך זמן הגלות, בעבודת פרך, שזהו כללות ענין העבודה, מלשון עורות עבודים [והרי מי שמעבד עורות אינו יכול להיות מלך ולא כה"ג, כמבואר בגמרא ובפוסקים], שזהו כללות הענין דנר מצוה ותורה אור, שזוהי העבודה שמצד הכלים, שישנו ענין הטבע, והוא שובר את הטבע, שזהו"ע אתכפיא סט"א, ועי"ז נמשך האור כו'. וזהו ענין עבד עברי, שהעילוי בעבודתו הוא מצד ענין הביטול (כנ"ל במעלת הביטול דעבד על הביטול דבן), וזוהי גם מעלת העבודה שבזמן הגלות דוקא,

לז224
שעי"ז באים להגילוי דלעת"ל, שיהי' באופן נעלה יותר מהגילוי שהי' בזמן הבית, וכנ"ל (ס"א) שבזמן הבית היו עולים לרגל רק ג' פעמים בשנה, בג' הרגלים, אבל לעת"ל תהי' העלי' לביהמ"ק בכל שבת ור"ח.

לטבזה, דלכאורה אינו מובן, מהו הטעם שבזמן הבית היתה העלי' לרגל רק ביו"ט, ולא בשבת, הלא יו"ט הוא רק מקראי קודש, ושבת היא בחי' קודש מלה בגרמי', וכידוע שביו"ט מאיר רק בחי' מוחין דאימא, ספירת הבינה (שזהו"ע השמחה), משא"כ בשבת מאיר בחי' מוחין דאבא, ספירת החכמה. וביותר אינו מובן, הרי העלי' לרגל לביהמ"ק הוא כדי לראות, וראי' הו"ע החכמה, וא"כ, מהו הטעם שהעלי' לרגל היתה בג' רגלים, ולא בשבת, שהוא בחי' החכמה. והביאור בזה, שיו"ט הו"ע השמחה, ושמחה ענינה גילוי, וכמו שרואים שבעת השמחה מתגלים באדם ענינים כאלו שבזמן הרגיל אינם יכולים להתגלות. משא"כ בשבת, אף שענינו תענוג, כמ"ש וקראת לשבת עונג, שזהו"ע מוחין דאבא, מ"מ, הרי זה בהעלם, וכמבואר בפע"ח שעכשיו מאיר בגילוי רק חיצוניות עתיק, והיינו, שהענין דפנימיות אבא פנימיות עתיק הוא עכשיו בהעלם גם בשבת. וזוהי מעלת היו"ט, שאף שהגילוי שבו הוא למטה מבחי' מוחין דאבא שמאיר בשבת, מ"מ, כיון שענינו שמחה, שפורץ גדר, הרי זה מאיר בגילוי למטה, שלכן אמרו אין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, שזהו"ע שבא בגילוי אצל האדם ובכל העולם כולו. ולכן היתה העלי' לרגל בזמן הבית רק ביו"ט. אבל לעת"ל, שאז יאיר בשבת בגילוי בחי' פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק, שזהו מ"ש כולם ישבעו ויתענגו מטובך, שענין זה יהי' בשלימות ובגילוי לעת"ל, לכן תהי' העלי' לרגל ליראות בביהמ"ק בכל שבת.

מאתהי' העלי' לרגל בכל ר"ח. דהנה ידוע שר"ח אינו נקרא יום המעשה, וכמ"ש שער החצר הפנימית הפונה קדים יהי'

מב225
סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח, שיום השבת ויום החדש אינם בכלל ימי המעשה, משא"כ יו"ט הוא בכלל ימי המעשה, שהרי יו"ט מותר במלאכת אוכל נפש (כמפורש בתושב"כ ומבואר בארוכה בתושבע"פ). אך עדיין אינו מובן, הלא ר"ח מותר לא רק במלאכת אוכל נפש, כמו יו"ט, אלא גם בכל המלאכות, ואיך אפ"ל שאעפ"כ אינו נכלל בימי המעשה. והביאור בזה, דהנה, בדיבור יש ב' מדריגות, הא', כמו שמקבל מהמדות (ז"א), והב', כמו שמקבל ממוחין. וכמו באדם למטה, שכאשר מדבר דברי אהבה וכו', אזי הדבור מקבל מהמדות, והיינו, דעם היות שהמדות באים ע"י השכל (וכמ"ש הרמב"ם היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וכו'), מ"מ, אין הדיבור מקבל באופן ישר מהשכל. אבל כשמדבר דברי שכל, אזי מקבל הדיבור באופן ישר מהמוחין, והיינו, שהדיבור הוא במקומו (ולא באופן שכלול בשכל), שהרי מה שנראה בחיצוניות לזולתו הוא רק ענין הדיבור ע"י האותיות, אלא שהשכל מאיר בהאותיות, וכמארז"ל עה"פ חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה דוקא, אבל העיקר הוא השכל, שהשכל מתגבר על האותיות, והו"ע התגברות האורות על הכלים. וזהו גם החילוק שבין ר"ח לימי המעשה, שבימי המעשה מקבל הדיבור מבחי' המדות, משא"כ בר"ח מקבל הדיבור מבחי' החכמה, וזהו הטעם שאף שמותר בעשיית מלאכה, מ"מ אינו נכלל בימי המעשה, כיון שאז מקבל הדיבור מבחי' החכמה. ובענין זה שגילוי החכמה הוא בהאותיות, יש מעלה בר"ח אפילו לגבי שבת, כי, בשבת מאיר רק גילוי בחי' החכמה עצמה, משא"כ בר"ח שבחי' החכמה מאיר בהאותיות, הרי זה למעלה מבחי' החכמה עצמה, שזהו מה שנמשך ממקור החכמה, דהחכמה מאין תמצא, מבחי' הכתר. וזהו מ"ש הפונה קדים, דקדם הו"ע הכתר, שלמעלה מבחי' חכמה, שנקראת ראשית, שמאיר בשבת. וגילוי בחי' זו יהי' לעת"ל, ולכן תהי' אז העלי' לביהמ"ק בכל (שבת ו)ר"ח.

מדגילוי בחי' זו שתתגלה לעת"ל, תלוי במעשינו ועבודתינו עכשיו, שזהו מ"ש כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד,

מה226
דקאי על העבודה בששת ימי החול, ובכללות בשית אלפי שנין דהוי עלמא, שצריכה להיות באופן של עבודת עבד, דהיינו היפך טבע הרגילות (כמבואר בתניא שעובד אלקים הוא מי שמשנה את הטבע והרגילות שלו), ובאופן של כפי', שזהו גם הפירוש דמעשינו, כמו מעשין על הצדקה, שהו"ע הכפי', כמבואר במאמרי בעל ההילולא. ואז יהי' ענין השמחה בשלימות, כמ"ש ישמח ישראל בעושיו, וישמח הוי' במעשיו, שמח לא נאמר אלא ישמח, לשון עתיד, שזה יהי' לעת"ל דוקא. וזהו ג"כ מה שישמח אותיות משיח, דבמשיח יש ב' ענינים, בחי' בן, כמ"ש בני אתה אני היום ילדתיך, דקאי על משיח, ובחי' עבד, כמ"ש הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, ועיקר העילוי הוא בחי' עבד שבו, שדוקא מצד בחי' עבדי יהי' גבה מאד, אותיות אדם, אבל בצירוף המורה שהוא למעלה גם מאדה"ר. וזהו ישמח ישראל בעושיו, לשון רבים, כמבואר בתניא דקאי על העבודה בעוה"ז הגשמי שנק' רשות הרבים וטורי דפרודא, שעי"ז פועלים שישמח הוי' במעשיו, בביאת משיח צדקנו, שיקבץ נדחי ישראל שאז הרי זה משיח ודאי10, בקרוב ממש, ובעגלא דידן.

מו______ l ______