Toras Menachem·Vol. 59 (5730·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Vayikra·Parshas Zachor·13 Adar Sheni 5730תורת מנחם·נט - שנת תש"ל - חלק שני·שיחת ש"פ ויקרא·פ' זכור·י"ג אדר שני·ה'תש"ל

א313
בס"ד. שיחת ש"פ ויקרא, פ' זכור, י"ג אדר שני, ה'תש"ל.
בלתי מוגה

בא. בשיחות א-ב נתבאר ענין התקנה המיוחדת דקריאת פרשת זכור (זכירת מעשה עמלק) דוקא, אף שיש עוד זכירות שהם ענינים כלליים בהנהגת בנ"י, ובכל עת ובכל מקום (כמו מ"ת ומעשה העגל, וכן שבת) יותר מאשר זכירת עמלק, שאינו נוגע לפועל בזמן הזה,

ג– כי, לכל לראש צ"ל ענין מחיית ה"עמלק" שבנפשו, שענינו הוא הניגוד לשלימות השם (כדרשת חז"ל על הפסוק "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק", "אין שמו שלם כו' עד שימחה שמו של עמלק"), והיינו, שמנגד על אותיות ו"ה של שם הוי', וענינו בנפש האדם (שגם בה

ד314
יש ד' אותיות שם הוי') – שעמלק אינו מנגד כ"כ על חכמה ובינה (י"ה), אלא על מדות ומעשה (ו"ה), היינו, שידיעת האלקות תומשך במדות שבלב ועד למחשבה דיבור ומעשה בפועל ממש;

הוזוהי ההכנה למ"ת – כיון שעי"ז מבטלים טענת המלאכים "תנה הודך על השמים", שהרי החידוש של מ"ת הוא ש"לא בשמים היא", אלא ניתנה למטה דוקא, היינו, שלא תישאר ברוחניות, אלא תומשך למטה במעשה בפועל דוקא –

והוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"א ע' 190 ואילך.

ז* * *

חב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה זכור את אשר עשה לך עמלק.

ט* * *

יג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "נפש כי תחטא", "אמר ר' עקיבא מה ת"ל ומעלה מעל בה', לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר, לפיכך בזמן שהוא מכחש, מכחש בעדים

יא315
ובשטר, אבל המפקיד אצל חבירו ואינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, לפיכך כשהוא מכחש, מכחש בשלישי שביניהם",

יב– שהשאלה היא: כיון שכבר נאמר "נפש כי תחטא", "מה ת"ל ומעלה בו מעל", דלכאורה היינו הך? והתירוץ, ש"נפש כי תחטא" (חטא סתם) קאי על "וכחש בתשומת יד גו'", שזהו עסק או מלוה ש"מכחש בעדים ובשטר", ואילו "ומעלה מעל בה'" קאי על "וכחש בפקדון", באופן ש"אינו רוצה שתדע בו נשמה", ש"מכחש בשלישי שביניהם" ומועל בה' (והטעם שהסדר בכתוב הוא "וכחש גו' בפקדון או בתשומת יד", היפך הסדר ד"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'" – כיון ש"כחש .. בפקדון" יכול להיות גם באופן שמכחש בעדים ובשטר שמתייחס ל"נפש כי תחטא", ולכן מדייק רש"י "המפקיד אצל חבירו ואינו רוצה שתדע בו נשמה", כיון שיש גם אופן שמפקיד בעדים ובשטר).

יגורש"י מדייק הלשון "שלישי שביניהם", כדי להדגיש את בעלותו של הקב"ה על הפקדון (ולא רק בתור עדות), שלכן נחשבת הכחשת הפקדון לשינוי ("אין מעילה בכל מקום אלא שינוי") ברשותו של הקב"ה, שנתנו להמפקיד. ובפרט ע"פ דברי ר"ע (בעל המאמר) בטעם אמירת המזמור "לה' הארץ ומלואה" ביום ראשון, "על שם שקנה והקנה", "כלומר קונה כדי להקנות", ועד"ז בנדו"ד, שבעלות הקב"ה על החפץ תלוי' בנתינתו לפלוני.

ידובפנימיות הענינים: ענין המעילה בה' שייך בכל חטא, ואפילו

טו316
(חטא מלשון) חסרון בעבודה, כי, כשאינו עושה מחלקו בעולם דירה לו ית', הרי הוא מוציא אותו מרשותו של הקב"ה.

טזואעפ"כ, "אין לך דבר שעומד בפני התשובה", כסיום הפרשה: "וכפר עליו גו' ונסלח לו" –

יזהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ז בתחלתו.

יח* * *

יטד. באגרת התשובה אוחזים בפרק י"א, ששם מבאר רבינו הזקן שצריך להיות "נכון לבו בטוח בה'" שהוא "רב לסלוח",

כומבאר, ש"אפילו במדת בשר ודם כן, שצריך האדם למחול תיכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה, ולא יהא אכזרי מלמחול, ואפילו בקוטע יד חבירו" – שזהו דבר שאי אפשר להחזיר לעולם, ואעפ"כ צריך למחול לו.

כאוממשיך: "ואם ביקש ממנו ג"פ ולא מחל, שוב א"צ לבקש ממנו" – שמזה מוכח שלענין זה לא נוגע חומר העבירה, שהרי אינו מחלק בין עבירה קלה, שעלי' צריך לבקש ג"פ, לעבירה חמורה, שעלי' צריך לבקש יותר מג"פ, אלא בכל עבירה מספיק לבקש ג"פ – ד"בתלת זימני הוי חזקה", ולא צריך לבקש יותר.

כבוממשיך: "והגבעונים שביקש דוד המלך ע"ה מהם מחילה בעד שאול שהמית את הגבעונים ולא רצו למחול, גזר דוד עליהם שלא יבואו בקהל ה' שהם רחמנים וכו'" – שזהו מדה כנגד מדה, דכיון שלא היתה להם מדת הרחמנות למחול, אינם יכולים להיות חלק מבנ"י שהם רחמנים (ובפרט ע"פ המדובר אודות השיטה שעונש אינו סתם ענין שאינו שייך לחטא, אלא זוהי תוצאה שבאה מהחטא עצמו), שהרי זה דבר והיפוכו.

כגומסיים: "ובמדת הקדב"ה עאכ"ו לאין קץ".

כד317
ה. וצריך להבין:

כהא) מה נוגע כאן כל אריכות הפרטים ש"ביקש דוד המלך ע"ה מהם מחילה בעד שאול (וחטאו הי') שהמית את הגבעונים" – לכאורה הי' מספיק לומר "והגבעונים שביקשו מהם מחילה ולא רצו למחול", מבלי לפרט מי ביקש, עבור מי, ומה הי' החטא?!

כוב) גם יש לדייק בפרטי הדברים, ומהם: מדוע מוסיף בנוגע ל"דוד המלך" – "ע"ה"?

כזואין לומר שרבינו הזקן מוסיף "ע"ה" בגלל שהזכיר צדיק (והרי "עמך כולם צדיקים") – שהרי לאחרי כמה תיבות מזכיר את "שאול", שגם הוא הי' צדיק – "משיח ה'", וכדאיתא בגמרא על הפסוק "בן שנה שאול במלכו", "כבן שנה, שלא טעם טעם חטא" (ולכן, פגיעת דוד בשאול היתה ענין בלתי-רצוי), ועד שמעלת שאול גדלה יותר ממעלת דוד, כמובן מדברי הגמרא "שאול (נכשל) באחת ועלתה לו (לרעה לקונסו מיתה, לבטל מלכותו), דוד (נכשל) בשתים ולא עלתה לו" (לרעה), ואעפ"כ אינו מוסיף "ע"ה" גבי שאול, אלא רק גבי דוד.

כחויתירה מזה: באגה"ת פ"ז מזכיר רבינו הזקן את דוד המלך – בנוגע ל"דורותינו אלה שאין לנו כח להתענות הרבה כדוד המלך כמאמר רז"ל ע"פ ולבי חלל בקרבי שהרגו בתענית", ואינו מוסיף "ע"ה"!

כטובשלמא אם הי' מוסיף "ע"ה" בפעם הא', הי' אפשר לומר ששוב אינו צריך להוסיף בפעם הב'; משא"כ כשמוסיף "ע"ה" רק בפעם הב'.

ל*

לאו. ובדרך אגב, יש להתעכב על המוזכר לעיל מפ"ז, בנוגע ל"דורותינו אלה שאין לנו כח להתענות הרבה כדוד המלך .. שהרגו בתענית":

לבבהתחלת חלק ראשון של ספר התניא מביא רבינו הזקן מארז"ל

לג318
"צדיקים יצ"ט שופטן שנאמר ולבי חלל בקרבי שאין לו יצה"ר כי הרגו בתענית". וכיון שרבינו הזקן מביא ענין זה ב"ספר של בינונים", שדרגת הבינוני שייכת לכל אחד, הרי מובן שענין זה ("שאין לו יצה"ר כי הרגו בתענית") שייך גם בזמן הזה – החל מ"רבה" (שאמר על עצמו "כגון אנא בינוני") שהי' זמן רב לאחרי דוד, ועד שזהו ענין ששייך לכל אחד.

לדולכאורה הרי זה בסתירה להאמור לעיל ש"בדורותינו אלה אין לנו כח להתענות הרבה כדוד המלך .. שהרגו בתענית"?!

להויש לומר הביאור בזה:

לודובר כמ"פ אודות החילוק בין חלק ראשון בתניא לאגרת התשובה, שבחלק ראשון מדובר אודות עבודת הבינוני, ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם", משא"כ באגרת התשובה מדובר אודות מי שעבר כו', שלכן צריך לשוב בתשובה.

לזועפ"ז: בנוגע לבינוני שלא עבר עבירה מימיו, הנה אף שגם הוא צריך להתענות כו', כדי לבטל את "מהותו ועצמותו של הרע" ש"לא חלף והלך ממנו מאומה, ואדרבה, נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה כו'", הרי כיון שלא עבר עבירה, אין צורך בריבוי מופלג של תעניות, ולכן גם בזמן הזה שייך להרגו בתענית (כפי שמשמע בחלק ראשון שבתניא).

לחמשא"כ בעל תשובה, שתחילה צריך להתענות כל ריבוי התעניות שמתענים על עבירות, ולאח"ז צריך להוסיף ולהתענות בשביל להרוג את היצה"ר – הרי זה ריבוי מופלג של תעניות, ועז"נ ש"בדורותינו אלה אין לנו כח להתענות הרבה כו'".

לט*

מז. הביאור באגה"ת פי"א – יובן בהקדם קושיא נוספת:

מאמדוע נאמרה הפיסקא "והגבעונים כו'", לאחרי "ואם ביקש ממנו

מב319
ג"פ .. שוב א"צ לבקש ממנו" – לכאורה הוצרך להיות מקומה לפנ"ז, בהמשך להפיסקא "ואפילו בקוטע יד חבירו", והיינו, שצריך למחול לא רק "בקוטע יד חבירו", אלא אפילו אם המית, כפי שמצינו בדוד שביקש מחילה בעד שאול שהמית את הגבעונים (שעפ"ז באה הפיסקא "והגבעונים כו'" בהמשך למ"ש לפנ"ז, ולא סתם בתור מאמר המוסגר), ולאח"ז הפיסקא "ואם ביקש ממנו ג"פ כו'", להורות שאין חילוק בחומר הדבר (כנ"ל), אלא בכל הענינים, אפילו אם המית, מספיק לבקש ג"פ?

מגובהכרח לומר, שבפיסקא "והגבעונים כו'" (שמביא לאחרי הפיסקא "ואם ביקש ממנו ג"פ כו'"), אין כוונת רבינו הזקן להביא ראי' שצריך למחול, אלא לבאר עד כמה צריך להיות נוגע ענין הרחמנות.

מדועפ"ז יובן גם מדוע מביא את פרטי הענינים "שביקש דוד .. בעד שאול שהמית כו'" – כיון שבזה מודגש עד כמה צ"ל הרחמנות, שהרי אפילו במקרה כזה שעושה העבירה לא ביקש מחילה בעצמו, אלא מישהו אחר ביקש בעדו, ועוד זאת, שמדובר אודות עבירה חמורה, "שהמית את הגבעונים", אעפ"כ, כיון ש"לא רצו למחול, גזר דוד עליהם שלא יבואו בקהל ה' שהם רחמנים".

מהח. אך עדיין אינו מובן: מדוע הוצרכו הגבעונים למחול – בה בשעה ששאול עצמו לא ביקש מהם מחילה?!

מוכאשר אדם מבקש מחילה – הרי זה מורה שהוא מתחרט ושב בתשובה, שענינה הוא עזיבת החטא, כמ"ש רבינו הזקן ש"מצות התשובה" (על כל החטאים עוונות ופשעים) היא "עזיבת החטא"; משא"כ כאשר אינו מבקש מחילה. וא"כ, מהי התועלת בכך שמישהו אחר מבקש מחילה בעדו, בה בשעה שהוא בעצמו לא שב בתשובה?! – ואדרבה: רק לאחרי ש"ביקש ממנו ג"פ .. שוב א"צ לבקש ממנו", אבל עד ג"פ צריך לבקש מחילה!

מזואכן מצינו שהריגת הגבעונים נחשבת לחטא אצל שאול אפילו לאחר מיתתו – כמ"ש "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים", ואיתא בגמרא "אל שאול – שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים – על אשר המית את הגבעונים .. קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה, וקא תבע על אשר המית את הגבעונים .. באשר משפטו שם פעלו","במקום שדנים את האדם שם מזכירין פועל צדקותיו"

מח320
(שזהו מצד מוחין דגדלות כו'); ומזה מובן שבחייו לא ביקש שאול מחילה מהגבעונים. ויש לומר, שזו היתה סברת הגבעונים שלא רצו למחול, כיון ששאול בעצמו לא ביקש מהם מחילה. וא"כ, מדוע באמת הוצרכו למחול?

מטט. ולכן מדייק רבינו הזקן ש"ביקש דוד המלך .. מחילה בעד שאול":

נענינו של מלך – מבאר רש"י על הפסוק "וישלח ישראל מלאכים אל סיחון גו'", "ובמקום אחר תולה השליחות במשה .. שמשה הוא ישראל .. לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל".

נאוכפי שמבאר רבינו הזקן בנוגע ל"מצוות התלויות במלך", "שהוא מוציא כל ישראל כי הוא כללות כולם". – ולהעיר, שבענין זה מצינו ב' הסברים: (א) שכל ישראל פטורים ממצוות אלו, (ב) שהמלך מוציא אותם ידי חובתם. ורבינו הזקן נקט כאופן הב'.

נבוכיון שהמלך נחשב כמו כלל ישראל, הנה כאשר דוד המלך ביקש מחילה, הרי זה כמו ששאול עצמו ביקש מחילה, ולכן הוצרכו הגבעונים למחול.

נגולכן מדייק רבינו הזקן ש"ביקש דוד המלך .. מחילה כו'", ולא כמו בהמשך הענין ש"גזר דוד עליהם כו'" (דוד סתם, ולא דוד המלך) – כי, בנוגע לגזירה לא נוגע היותו מלך, כיון שהי' יכול לעשות זאת מצד סנהדרין כו', ורק בנוגע לבקשת מחילה, הנה כדי שתועיל בעד שאול, הרי זה רק בגלל היותו מלך, שהוא כמו כלל ישראל.

נדי. אך עדיין אינו מובן:

נהידוע שעבודת שאול ועבודת דוד הם בענינים הפכיים: ענינו של שאול הי' – "שמוע", שהו"ע של הבנה והשגה, כידוע בענין "שאול

נו321
מרחובות הנהר" שזוהי העבודה שמצד שכל, הבנה והשגה; משא"כ ענינו של דוד הי' "שמוע" כפשוטו – "להקשיב", שזוהי העבודה דקבלת עול, "שויתי ודוממתי".

נזוזהו הטעם שדוקא בדוד נאמר "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (שתהי' מלכותו קיימת), ולא בשאול – כמבואר בזה שהחילוק הוא מצד עבודתם, שכיון שעבודת שאול היתה באופן של הבנה והשגה, לכן לא התנהגו עמו באופן של "נצח ישראל", ורק דוד שעבודתו היתה באופן של קבלת עול, התנהגו עמו באופן של "נצח ישראל", כיון שענין הנצח דלמעלה קשור עם ענין הנצח שבנפש האדם (כמבואר בהמשך ההילולא).

נחוא"כ, אינו מובן איך הי' דוד יכול להוציא את שאול י"ח בקשת המחילה?

נטיא. ולכן מוסיף רבינו הזקן "דוד המלך עליו השלום":

סאיתא בגמרא במסכת כתובות: "בשעה שהצדיק נפטר מן העולם .. אומרים לו יבא בשלום ינוחו על משכבותם", והיינו, לפי שאמיתית ענין השלום הוא בעולם האמת, משא"כ בעוה"ז שנקרא "עלמא דשיקרא", שבו ישנו ענין המחלוקת כו'.

סאאבל כאן הכוונה שאצל דוד המלך הי' ענין השלום ("עליו השלום") גם בחייו בעוה"ז.

סבולכן מצינו שאע"פ ששאול לחם עם דוד, וכפי שדרשו רז"ל על הפסוק "מכף כל אויביו ומיד שאול", ששאול "הי' שקול כנגד כל אויביו" – הנה דוד לא לחם נגד שאול, ועד שהגין על שאול (כמסופר בתנ"ך), כיון שענינו של דוד הוא שלום, ומצד ענין השלום הי' יכול להיות יחד עם שאול.

סגוכמובן גם מהאמור לעיל ששאול ענינו שכל, ואילו דוד ענינו קבלת עול – כי, שכל שולל ענין הקבלת עול, אבל ענין הקבלת עול אינו שולל ענין השכל; מי שהוא קבלת-עול'ניק אמיתי, הנה כאשר יצוו עליו לעשות דבר ע"פ שכל, יעשה גם זאת.

סד322
ומצד ענין השלום שאצל דוד המלך – "עליו השלום" – הי' ביכלתו לבקש מחילה גם בעד שאול.

סה*

סויב. בסיום ההתוועדות הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א הענין דפורים – שעי"ז שעמדו במס"נ במשך כל השנה כולה, אזי "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה וגו'", וכדאיתא בתרגום ש"עטרת זהב גדולה" קאי על ענין התפילין, שעז"נ "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".

סזוכן יהי' גם עתה – ע"י העבודה במס"נ – ש"תפול עליהם אימתה ופחד", ועד לקיום היעוד "והיתה לה' המלוכה", "והי' ה' למלך על כל הארץ", בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בעגלא דידן.

סח______ l ______