Toras Menachem·Vol. 59 (5730·Part 2)·Sicha of Shabbos Parshas Shemos·25 Teves·Shabbos Mevarchim Shvat·5730תורת מנחם·נט - שנת תש"ל - חלק שני·שיחת ש"פ שמות·כ"ה טבת·מבה"ח שבט·ה'תש"ל

א9
בס"ד. שיחת ש"פ שמות, כ"ה טבת, מבה"ח שבט, ה'תש"ל.
בלתי מוגה

בא. בנוגע להתוועדות זו הקשורה עם שבת מברכים חודש שבט, חודש האחד עשר – הנה נוסף על הצד השוה והנקודה המשותפת שיש בשבת מברכים זה בכל מקום ומקום בכל תפוצות ישראל, יש בכל מקום ענין מיוחד ששייך למקום ההוא, אשר, ע"פ הפס"ד מדברי הגמרא ש"באתרא דרב הלכה כרב", מובן, שזהו הענין העיקרי במקום זה, שגובר על כל שאר הענינים, ובנוגע למקום זה – בית הכנסת ובית המדרש שבד' אמותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – הרי הענין העיקרי של שבת מברכים שבט (שכולל את היום דר"ח וגם את כל ימי החודש) הוא יום העשירי בשבט, יום הסתלקות-הילולא של נשיא המקום, נשיא ישראל.

גובזה גופא יש מעלה מיוחדת בשנה זו, שבה ימלאו עשרים שנה להסתלקות-הילולא – כמשנ"ת תיכף ביו"ד שבט הראשון שלאחרי ההסתלקות, "לשנה הבאה", שישנו מארז"ל בירושלמי ובילקוט שמעוני בנוגע ל"שמשון": "כתוב אחד אומר וישפוט את ישראל ארבעים שנה, וכתוב אחד אומר והוא שפט את ישראל עשרים שנה .. מלמד שהיו הפלשתים יראים ממנו כ' שנה לאחרי מותו כדרך שהיו יראים ממנו כ' שנה בחייו", ולכן, גם על התקופה של עשרים שנה לאחר מותו נאמר "וישפוט את ישראל".

דב. ויש לבאר תחילה מארז"ל הנ"ל – דלכאורה אינו מובן: הרי בפסוק נאמר "וישפוט את ישראל", ומה שייך הענין "שהיו הפלשתים יראים ממנו" למשפט בנ"י?!

ה10
והביאור בזה – בפשטות, ומזה יובן גם בתוכן הענין – שמדובר אודות פעולתו של שמשון להגן על ישראל מפני הפלשתים, כמ"ש "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים", ומזה מובן, שכל זמן שנמשך המצב שהפלשתים יראים ממנו, ישנו הענין ד"להושיע את ישראל", ולכן אפשר לומר על זה "וישפוט את ישראל".

ואמנם, ביאור זה אינו מספיק, כי, ענינו של שופט אינו רק "להושיע את ישראל"; זהו ענינו של המלך, להגן על בנ"י מפני המצירים והמעיקים, ולפעול המצב ד"נפל פחד היהודים עליהם", אבל שופט, עיקר ענינו הוא – כמ"ש "שופטים .. תתן לך בכל שעריך ושפטו את העם גו'", "בין דם לדם בין דין לדין גו' דברי ריבות בשעריך", היינו, לדון את בנ"י בעניניהם, באופן ש"הצדיקו את הצדיק וגו'", וא"כ, מה שייך הענין "שהיו הפלשתים יראים ממנו" ל"וישפוט את ישראל"?!

זאך גם הביאור בזה הוא בפשטות, ומזה יובן גם בתוכן הענין:

חאיתא בגמרא: "במחשכים הושיבני .. זה תלמודה של בבל", והיינו, שלימוד התורה בבבל הוא באופן הקשור עם חשכת הגלות ("במחשכים"), שכן, בשביל לימוד התורה יש צורך בדעה צלולה, כמארז"ל "שמעתא בעיא צילותא", אבל כשנמצאים בגלות בבל, תחת עול המלכות ושרי', לא יכול להיות המצב ד"צילותא" לאמיתתו, ובמילא יש חסרון בלימוד התורה,

ט– וכפי שמצינו בנוגע לפורים, שחברי הסנהדרין אמרו לאחשורוש "מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו", "מטולטלין אנו", "ניטלה עצה ממנו ואין אנו יודעין לדון כו'". ואע"פ שזה הי' רק "אמתלא" ("אַן אויסרייד"), הרי לא יתכן שהסנהדרין, שכל ענינם הוא לפסוק דינים ע"פ תורת אמת, יאמרו דבר שהוא היפך האמת –

יורק בארץ ישראל, שאין מצב של גלות, יכולה להיות דעה צלולה לגמרי, ואז יכול להיות לימוד התורה לאמיתתו.

יאועפ"ז מובן בנוגע לשמשון, שאפשר לומר "וישפוט את ישראל" גם עשרים שנה לאחרי מותו, כיון שהיו פלשתים יראים ממנו – כי,

יב11
ענין המשפט "בין דם לדם בין דין לדין גו'", תלוי בלימוד התורה, שהרי "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ל"אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא", ומובן, שכאשר פלשתים היו יראים ממנו, אזי היו יכולים הסנהדרין לעסוק בלימוד התורה מתוך דעה צלולה, ובמילא נעשה המשפט דבנ"י כדבעי.

יגועד"ז דובר ביו"ד שבט הראשון, בשנת תשי"א, שכן הוא גם בנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר – שגם עשרים שנה לאחרי הסתלקותו הרי זה נחשב ששפט את ישראל, כמו בחיים חיותו בעלמא דין.

ידג. והנה, מ"ש בתורה בנוגע לשמשון הו"ע של הוראה [שהרי תורה מלשון הוראה, ובפרט בנוגע לנביאים, כדברי הגמרא "הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים מיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות (ללמוד .. הוראה) נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה", ומזה מובן גם בנוגע לכל חלקי התורה שהם הוראה לדורות], שכן הוא גם אצל כל נשיאי ישראל.

טוויומתק יותר ע"פ דברי הגמרא בנוגע ל"שמשון", ש"על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר כי שמש ומגן הוי' אלקים וגו'":

טזידוע מ"ש רבינו הזקן [שיום ההילולא שלו, כ"ד טבת, הי' בערב שבת] בשער היחוד והאמונה על הפסוק "כי שמש ומגן הוי' אלקים", "פי' מגן הוא נרתק לשמש להגן .. וכמו שהנרתק מגין בעד השמש כך שם אלקים מגין לשם הוי' ב"ה".

יזוהיינו, ש"שמש הוי'" הוא למעלה מה"מגן" דשם אלקים – שהרי ענינו של שם אלקים הוא שעל ידו היתה בריאת העולם, כמ"ש "בראשית ברא אלקים", "אלקים" דייקא, לשון רבים, ובגימטריא "הטבע", וכדאיתא בספרים בנוגע לשם "טבע" [והרי השם מורה על מהות הדבר הנקרא בשם זה, כפי שמבאר רבינו הזקן בשער היחוד

יח12
והאמונה] שהוא מלשון "טבעו בארץ שערי'", כמו טביעה בים, שהדבר ישנו במציאות, אלא שאינו נראה, כיון שהמים מכסים עליו, ורואים רק את המים, וזהו ש"אלקים" בגימטריא "הטבע", שאע"פ שיש אלקות בעולם, הרי זה באופן שהאלקות הוא בהעלם ואינו נראה בגלוי, כך, שבגלוי לעיני בשר ("וואָס עס וואַרפט זיך אין די אויגן") נראה רק הנברא, ולא הבורא, כיון ששם אלקים מסתיר על האלקות כפי שהוא בגלוי בשם הוי', ורואים רק את ענין האלקות כפי שבא בטבע.

יט[וע"ד מ"ש בפרשתנו (ונתבאר בתו"א) "זה שמי לעלם", "חסר וי"ו, העלימהו, שלא יקרא ככתבו", וכמארז"ל "לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת"].

כאמנם, שם הוי' – "שמש הוי'" – הוא למעלה משם אלקים, ולמעלה מכל השמות שאינם נמחקים (אפילו כפי שהם במדריגתן הכי נעלית), להיותו שם המפורש, שם המיוחד ושם העצם.

כאוזהו ענינו של שמשון, ש"על שמו של הקב"ה נקרא" – שלמרות ההעלם וההסתר שבעולם, "זה שמי לעלם", נקרא שמשון על שמו של הקב"ה, "שמש הוי'", ובאופן שכולם רואים זאת בגלוי, אפילו עמי הארץ, שלכן היו יראים ממנו.

כבוהרי ענין זה הוא אצל כל נשיאי ישראל, וכפי שראו בגלוי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאע"פ שבמשך כל שנותיו בחיים חיותו בעלמא דין, מתחלת נשיאותו, הי' במעמד ומצב של תוקף הגלות דמצרים שבדורנו (לא כמו אצל שאר הנשיאים, שהיו אצלם זמני מנוחה וזמני גלות), אעפ"כ, לא התפעל מהעלם והסתר הגלות כו', ועד כדי כך, שגם עשרים שנה לאחרי הסתלקותו ישנו הענין שפלשתים יראים ממנו, וישנו הענין ד"שפט את ישראל".

כגולהעיר, שאין הכוונה שלאחרי עשרים שנה מתבטלים ח"ו ענינים אלו, כי אם, שבנוגע לעשרים שנה הראשונות יש צורך להדגיש ולהבהיר זאת, דכיון שיש מקום לסברא שלאחרי ש"ויקם מלך חדש" (כלשון הכתוב בפרשתנו) נעשה סדר חדש, לכן צריך להדגיש שגם אז נמשך

כד13
הענין ד"שפט את ישראל", אבל בודאי שענין זה נמשך גם לאחרי עשרים שנה, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז.

כהד. וההוראה מזה:

כוכשבאים לזמן שבו ימלאו עשרים שנה, צריך כל אחד לערוך חשבון צדק בנפשו בנוגע לכל משך עשרים השנים, אם הנהגתו היתה כדבעי, כפי שדרש בעל ההילולא, ואם אכן הי' ירא ממנו, כמו שהי' בחיים חיותו בעלמא דין.

כז– בנוגע לפלשתים, הרי בודאי שהיו יראים ממנו, אבל בנוגע לבנ"י, שאצלם ישנו ענין הבחירה, צריך להבטיח ("באַוואָרענען") שאכן יראים ממנו כמו שהי' בחיים חיותו בעלמא דין. –

כחומובן, שעשיית החשבון עתה היא באופן של חשבון צדק ביתר שאת וביתר עוז, שהרי הכל מודים שעכשיו לא שייך שיהי' אצל בעל ההילולא ענין של לחץ או פיתוי וריצוי כו' (כפי שהיו יכולים לחשוב בנוגע לזמן שלפנ"ז), כיון שנמצא בעולם האמת!

כטואע"פ שידוע שהי' תנאי קודם למעשה שענין הנשיאות יהי' בחסד וברחמים, וא"כ, יכולים לחשוב שגם החשבון יכול להיות באופן כזה – הנה ענין זה הוא רק לאחרי שכל אחד עושה כל התלוי בו, ואז ישלימו, יתקנו ויכפרו את כל הענינים שאינו יכול לפעול בעצמו, מצד סיבות שאינם תלויים בו, באופן של חסד ורחמים.

לוע"י חשבון הנפש ניתוסף גם ענין התשובה, ועי"ז נעשה עילוי בכללות העבודה – שתמורת זה שעד עתה היו כל הענינים במדידה והגבלה, בכחות מדודים ומוגבלים, ובאופן שכל דבר דורש משך זמן, הנה מצד ענין התשובה נעשים כל הענינים באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, ו"בשעתא חדא וברגעא חדא".

לאוכהפס"ד בגמרא במסכת קידושין שהמקדש את האשה "על מנת שאני צדיק", כיון ש"הרהר תשובה", אזי מקודשת, ועד"ז בנוגע לבנ"י שנקראים "אשה" להקב"ה, שכאשר ישנו הרהור תשובה, נעשית כנס"י מקודשת להקב"ה.

לב[ולהעיר, שבענין הקידושין למטה ה"ה ספק מקודשת, כיון שהאשה אינה יודעת (וגם אצל האיש המקדש יכול להיות ספק) האם אכן

לג14
הרהר תשובה; אבל בנוגע לקידושין שבין כנס"י להקב"ה הרי זה באופן שכנס"י היא מקודשת בודאי, כיון שהתשובה היא באופן ש"יעיד עליו יודע תעלומות כו'" (כלשון הרמב"ם), וצריכים רק שלאח"ז תומשך התשובה במעשה בפועל].

לדוע"י ענין התשובה נעשה מ"ש במדרש על הפסוק "ואלה שמות בני ישראל וגו'", "ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין" – שיוצאים מגלות מצרים עם אותם השמות הקדושים שהיו להם בבואם למצרים (מבית יצחק ויעקב), כיון שלא התפעלו מחשכת הגלות, והיציאה ממצרים היא "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ו"כספם וזהבם אתם", עד ש"לא תשאר פרסה", ולא עוד אלא "ונצלתם את מצרים" – בחסד וברחמים, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.

לה* * *

לוה. בהמשך להאמור לעיל (ס"א) שנוסף לכך ששבת מברכים שבט כולל את כל ימי החודש, הנה מה שנוגע בעיקר אלינו הוא יום ההילולא דעשירי בשבט – ישנו ענין נוסף בשנה זו, שערב שבת ("מעלי שבתא") הי' כ"ד טבת, יום ההילולא של רבינו הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד (שממלא מקומו הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר), כמסופר בהקדמה לשו"ע של רבינו הזקן (מהרבנים בני הגאון המחבר, שביניהם גם אדמו"ר האמצעי), ש"יצתה נשמתו בטהרה, אחר כמה נוראות ונפלאות שנראה ממנו ז"ל באותן הימים שלפני הסתלקותו, לא פסק פומי' מגירסא עד יום מנוחתו, ואחר שהתפלל תפלת ערבית והבדלה בחונן הדעת בדעה צלולה ומיושבת .. במוצאי שבת כ"ד טבת .. בחד קטירא איתקטר בי' בקוב"ה .. בשמחה ובטוב לבב".

לזובהתאם לכך, יש להתעכב על דברי רבינו הזקן באגה"ק בנוגע לענין ההסתלקות, ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים, כי אם חיים רוחניים,

לח15
שהם אמונה יראה ואהבה", ולכן, גם לאחר ההסתלקות יכולים להמשיך ולקבל מהצדיק, ואדרבה, באופן נעלה יותר מכמו בחיים חיותו בעלמא דין, כי, "בהיות הצדיק חי על פני האדמה היו שלשה מדות אלו בתוך כלי ולבוש .. בגופו", אשר, עם היותו גוף קדוש, ישנה עדיין הגבלת הגוף, ואילו לאחרי פטירתו מתבטלת הגבלת הגוף, ולכן יכולים לקבל ממנו יותר ממה שקיבלו ממנו בחייו.

לטומזה מובן, שכן הוא גם בנוגע לרבינו הזקן בעצמו:

מובהקדם המדובר פעם אודות פירוש המשנה "ליתן דין וחשבון", אף שלכאורה הסדר הוא שתחילה צ"ל "חשבון", ואח"כ "דין" – שיש לבאר זאת ע"פ תורת הבעש"ט בדברי המשנה "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו", שמאמר זה מלמדנו שאין דנין את האדם אלא "מדעתו", היינו, ששואלים אותו: מה דינו של מי שעושה כך וכך, ולאחר שפוסק את הדין מדעתו, הרי זה נעשה פס"ד גם בנוגע לעצמו, שלא מדעתו. וזהו גם "דין וחשבון", שתחילה ישנו הדין שפוסק בעצמו על דבר זה, ואח"כ בא ה"חשבון" בנוגע אליו.

מאוכיון ש"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא", מצינו ענין זה (לא רק ברמז, אלא) בסיפור מפורש בתנ"ך – שנתן הנביא (שדבר ה' הי' בפיו ומלתו על לשונו) בא בשליחותו של הקב"ה לדוד, וסיפר לו הסיפור ע"ד כבשת הרש, וכאשר דוד פסק את דינו, אמר לו נתן הנביא: "אתה האיש וגו'".

מבואם הדברים אמורים בנוגע להיפך הטוב, הרי עאכו"כ שכן הוא בצד הטוב, שהרי "מרובה מדה טובה כו'".

מגועד"ז בנוגע לעניננו, שהפס"ד של רבינו הזקן הוא גם בנוגע אליו (ועד"ז בנוגע לכל שאר הצדיקים, וכן בנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר) – שגם לאחרי ההסתלקות יכולים לקבל ממנו כו'.

מדו. וזהו גם המענה לאלו ששואלים: כיון שכבר עברו ריבוי שנים לאחרי ההסתלקות, מה נוגע הלהט והרעש ("דער קאָך און דער טומל") בנוגע לקיום רצונו ולימוד תורתו – כי, גם לאחרי ההסתלקות יכולים

מה16
ולכן צריכים לקבל ממנו, ע"י קיום רצונו ולימוד תורתו, כיון שהכניסו את עצמותם בתורתם, כמו הקב"ה (שהרי "צדיקים דומין לבוראן") שהכניס את עצמותו בתורה, כמאמר "אנא נפשי כתבית יהבית".

מווכללות הענין בזה – כפי שמצינו בנוגע למשה רבינו (שהסיפור אודותיו מתחיל בפרשת שמות) ש"מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש", שגם לאחר הסתלקותו ה"ה משפיע ומלמד זכות על בנ"י כו'.

מזוזוהי גם הנתינת כח לכאו"א מישראל בעבודתו – כלשון הרבנים בני הגאון המחבר בהקדמה לשו"ע "ששאל שאל אותו ה' לנו לפקוח עינים עוורות בעקבות משיחא", ובפשטות – שלא להתפעל מכל עניני העולם, וגם בנוגע לעצמו – שיהי' אצלו הענין ד"אמר מלכא ("מאן מלכי רבנן") עקר טורא", בנוגע ליצה"ר ש"נדמה להם כהר", ועד שיהי' במעמד ומצב ד"בתר רישא גופא אזיל", ולבוא להעילוי ד"בחד קטירא איתקטר", בהיותו נשמה בגוף בעוה"ז, באופן ש"עולמך תראה בחייך".

מחועד שבאים להגילוי דשם הוי', שעז"נ "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב גו'", אבל "שמי הוי' לא נודעתי להם", "לכן אמור לבני ישראל אני הוי'", ובהמשך לזה – "והוצאתי אתכם גו' והצלתי גו' וגאלתי גו' ולקחתי גו'", ד' לשונות של גאולה, ועד – "והבאתי גו'".

מטוכל זה נמשך בטוב הנראה והנגלה, החל מלימוד התורה, "אין טוב אלא תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי גו'", וע"י לימוד התורה בהרחבה נמשך גם טוב כפשוטו בנוגע לבני חיי ומזוני רויחי, והרחבה זו נעשית הכנה למרחב האמיתי – "ענני במרחב" (ע"י "מן המיצר") – שיהי' בביאת משיח צדקנו, ובשמחה וטוב לבב.

נ* * *

נאז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה הבאים ישרש יעקב גו'.

נב* * *

נג17
ח. נהוג ללמוד פירוש רש"י על פסוק בפרשת השבוע, שהוא פשוטו של מקרא, ובפרט ע"פ המבואר בשו"ע בנוגע לקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, שפירוש רש"י הוא כמו תרגום. ואע"פ שמצינו בשל"ה שבפירוש רש"י יש "ענינים מופלאים", ובלשון רבותינו נשיאינו: "יינה של תורה", שהו"ע רזין דאורייתא, מ"מ, עיקר ענינו של פירוש רש"י הוא – כדברי רש"י בעצמו: "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא", וכמובן גם מזה שרש"י כתב את פירושו עבור "בן חמש למקרא", שלא הגיע עדיין ל"בן עשר למשנה" ו"בן חמש עשרה לגמרא", הרי בודאי שפירושו הוא ע"ד הפשט, אלא שלאחרי לימוד הפשט יכולים למצוא בפירוש רש"י גם ענינים מופלאים ו"יינה של תורה".

נדובכן: בהמשך להמדובר לעיל (במאמר) שע"י הקדמת גלות מצרים – "הבאים מצרימה"45, "הבאים ישרש יעקב" – נעשה ענין הגאולה, "יציץ ופרח ישראל"80, שענינה הוא בנין ביהמ"ק ("בנה בניתי בית זבול לך") ומלכות בית דוד ("ודוד עבדי נשיא להם לעולם"), וכמ"ש הרמב"ם בנוגע לגאולה העתידה: "יעמוד מלך מבית דוד .. ובנה מקדש במקומו" – נתעכב על פירוש רש"י שבו נזכר הענין ד"בתי כהונה ולוי' ומלכות".

נהט. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "ויעש להם בתים", "בתי כהונה ולוי' ומלכות שקרויין בתים, הבתים (כלשון הכתוב, ולא כבדפוסים שלפנינו: "ויבן") את בית ה' ואת בית המלך, כהונה ולוי' מיוכבד, ומלכות ממרים, כדאיתא במס' סוטה",

נו– שאין כוונת רש"י להוכיח ש"בית" פירושו גם משפחה (שהרי כבר נאמר בהתחלת הפרשה: "איש וביתו באו"), אלא כוונתו להוכיח שאפשר לפרש "בתים" סתם על "בתי כהונה ולוי' ומלכות" (אבל אין לפרש בתים כפשוטו, שהרי לא נאמר "ויבן");

נז18
השקו"ט בנוגע ל"כהונה", אם קאי רק על משה, ולא על אהרן, שנולד לפני ש"תחיין את הילדים";

נחטעם הציון למסכת סוטה, והטעם שלא נתפרש שהשכר הוא שזכתה לבן שנתן את התורה לישראל, כי, השכר ד"בתי כהונה ולוי' ומלכות" הוא עד סוף כל הדורות, ושכר זה הוא מדה כנגד מדה להעמדת עם ישראל עד סוף כל הדורות –

נטהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"א בתחלתו.

ס* * *

סאי. נהוג גם ללמוד ענין באגרת התשובה, ובפרט בעמדנו ביום הש"ק שלאחרי כ"ד טבת:

סבבביאור העלי' והיחוד שנעשה בנפש (לאחרי ש"רוח עברה ותטהרם") – אומר רבינו הזקן הלשון: "לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא, כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה

סג19
כו'", והיינו, שהיחוד הוא (לא במדריגה שלמעלה מ"רוח פיו", אלא) במדריגה ד"רוח פיו" כפי שנמשך כבר ממקורו ונעשה מציאות, והמעלה היא שזהו "בטרם שנפחה", וכפי שמדגיש בנוגע למשל באדם – "בטרם שיוצא הרוח מפיו".

סדואינו מובן:

סההיחוד ב"רוח פיו" כפי שנעשה כבר מציאות (אלא שעדיין לא יצא מפיו) הוא לכאורה שלא בערך כלל להיחוד ב"רוח פיו" כפי שנמצא במקורו.

סווכמובן מהמבואר באריכות בח"א, שכאשר אותיות הדיבור נמצאות במקורן – במחשבה, ולמעלה יותר, בחמדה ותשוקה שבלב, ו(למעלה יותר) בחכמה ושכל שבמוח – הרי הם "מיוחדות בתכלית היחוד". משא"כ לאחרי שהאותיות נמשכו כבר משרשם ונעשו מציאות, הנה אפילו בהיותן עדיין בהאדם החושב והמדבר (לפני שיצאו לחוץ), אינם "בתכלית היחוד" כמו בהיותן כלולים בשרשם ומקורם.

סזוא"כ אינו מובן מ"ש באגה"ת ש"תכלית היחוד" שנעשה ע"י התשובה הוא רק כפי שהנשמה היא "בטרם שנפחה כו' לירד למטה"?

סחיא. והביאור בזה:

סטלעיל מיני' מבואר שהטעם לכך ש"י"ג מדות הרחמים מנקים כל הפגמים" הוא בגלל היותם נמשכים "מרצון העליון ב"ה הנרמז בקוצו של יו"ד" שלמעלה מאותיות שם הוי'.

עוצריך להבין: גם המצוות הם בחי' רצון (וכידוע ההפרש בין תורה למצוות, שתורה היא חכמתו של הקב"ה, ומצוות הם רצונו של הקב"ה), ובכלל – שניהם (תומ"צ) נמשכים מרצה"ע. וא"כ, איך יש ביכולת י"ג מדה"ר שנמשכים מרצון העליון לנקות את הפגמים שנעשו עי"ז שעוברים על רצונו ית' – הרי המדריגה שמנקה את הפגמים צריכה להיות למעלה מהמדריגה שבה מגיעים הפגמים?

עאוהביאור בזה, שברצון (העליון) גופא יש כמה מדריגות, והרצון שממנו נמשכים י"ג מדה"ר הוא למעלה מהרצון של המצוות. וזהו שמדגיש רבינו הזקן בהלשון "הנמשכות מרצון העליון ב"ה כו' שלמעלה מעלה כו'".

עבוהענין הוא, כמבואר בסה"מ תקס"ב ד"ה להבין שרשן של הדברים

עג20
הנ"ל, שרצון הוא צמצום העצמות, ובמדריגת הרצון כפי שנמשך כבר "להיות כך", שם מגיע ענין הבירורים, אבל ישנו "מהות כח הרצון" שלא נמשך עדיין "לרצות הטוב ולשנוא הרע", ומצדו אין מדידות כלל, ויכול "לרצות במה שלא רצה מקודם".

עדוזהו הביאור שתשובה מנקה כל הפגמים – כי, מצוות נמשכים מהרצון כפי שכבר בא בהמשכה, וכיון שברצון זה נקבע ("אויסגעשטעלט") כבר "לרצות הטוב ולשנוא הרע", הרי הרע מנגד כו'; משא"כ תשובה מגעת ב"כח הרצון העצמי שמתאחד עם העצמות קודם שירצה", ששם "נשתוו ב' ההפכים", ולכן יכולים לשנות מרע לטוב.

עהוזהו גם הטעם שתשובה מועילה דוקא בעוה"ז, ולא בעוה"ב, כיון שדוקא בעוה"ז מאיר "כח הרצון העצמי" שעל ידו יכולים לשנות מרע לטוב.

עויב. וענין זה מבאר רבינו הזקן במ"ש "בטרם שנפחה ברוח פיו כו'":

עזהפירוש ד"ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכי' נפח" הוא, שהכח על ירידת הנשמה למטה להתלבש בגוף – "ויפח באפיו" – הוא מתוכיותו ופנימיותו. כי, מצד ריחוק הערך שבין נשמת האדם לגוף האדם [שהריחוק ביניהם הוא יותר מאשר הריחוק שבין הנפש והגוף שבשאר הנבראים (כמבואר בארוכה בתו"א ד"ה להבין הטעם), ולכן, עיקר הענין דכח המפליא לעשות שמקשר רוחניות בגשמיות הוא בחיבור של נשמת וגוף האדם דוקא], יש צורך בכח נעלה ביותר לחבר אותם. וזהו הענין ד"ויפח" – מתוכיותו ופנימיותו.

עחומזה מובן, שכאשר "רוח פיו" נמצא כבר בדרגא שעומד לבוא באופן של נפיחה "לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם" – אז דוקא נתגלה בו הכח העצמי (שיכול לחבר נשמה וגוף), שאין בו לפנ"ז, קודם שנופח כו'.

עטלפעמים מבואר שעיקר כח הנופח מתגלה בנשמה בהיותה כבר

פ21
למטה בגוף. אבל, בהיותה למטה בגוף הרי זה באופן שהגוף ונה"ב מעלימים ומסתירים כו', ואילו כאשר הנשמה היא "בטרם שנפחה ברוח פיו ית'" (אבל במצב ותנועה ששייכת כבר לבוא באופן של נפיחה), אזי ישנם ב' המעלות: מציאותו של הכח העצמי, ובאופן שהכח העצמי הוא בגילוי (כיון שעדיין אין ההעלם וההסתר של הגוף ונה"ב).

פאולכן מדגיש רבינו הזקן שהענין ד"לדבקה בו ית' ביחוד נפלא" (שע"י התשובה) הוא "כמו שהיתה מיוחדת .. בטרם שנפחה כו'" – כיון שדוקא בדרגא זו ישנו גילוי כח העצמי, שפועל לנקות כל הפגמים, כנ"ל.

פב* * *

פגיג. ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י – ההוראה בנוגע לגודל העילוי של העמדת בתי ישראל, שיש בהם ענין הכהונה ולוי' ומלכות (כהונה – שכהן עובד בביהמ"ק, ואסור לו להיטמא כו' – פרישות והבדלה מעניני העולם, דביקות והתחברות לאלקות; לוי' – שיוצא לפעול גם על יהודי שנמצא מחוץ לירושלים וא"י, ועד לדרגא של בית הקברות, היפך החיים – להחיותו כו'; ומלכות – לפעול בכל העולם כולו את המלוכה והממשלה של הקב"ה) – נכלל בשיחה המוגהת הנ"ל (ס"ט).

פד22
(וסיים:) והעיקר – שעי"ז פועלים ביאת משה ודוד, גואל ראשון הוא גואל אחרון, "עד כי יבוא שילה" – ביאת משיח צדקנו, בחסד וברחמים, ובטוב הנראה והנגלה.

פה[טרם צאתו (וכן לאחר תפלת מנחה) התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ואני אבטח בך"].

פו______ l ______