Toras Menachem·Vol. 60 (5730·Part 3)·Acharon Shel Pesach·5730תורת מנחם·ס - שנת תש"ל - חלק שלישי·אחרון של פסח·ה'תש"ל

א110
בס"ד. אחרון של פסח, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)

גחוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה ונחה עליו רוח הוי' וגו', ומסיים כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים. ומבואר בתרגום ובמדרשי חז"ל שכתוב זה (ויצא חוטר גו') קאי על משיח צדקנו, ובכתובים אלו מתאר הנביא גודל מעלתו של משיח, אופן הנהגתו ומעמד ומצב כללות העולם שיהי' אז, בזמן שיוסיף אד' שנית ידו גו' והניף ידו על הנהר וגו'. וצריך להבין מה שבפסוקים אלו נאמר גם וברוח שפתיו ימית רשע, לא ירעו ולא ישחיתו גו', דלכאורה, מה שייך ענין זה (שלילת וביטול המציאות דרשע כו') למעמד ומצב הכי נעלה שיהי' בימות המשיח, שכדי לבטל את מציאות הרשע הרי זה דוקא ע"י רוח שפתיו של משיח, שע"פ פשטות הכתובים ה"ה רוח הוי' שעלי' נאמר ונחה עליו גו' (שלכן אין לתרץ שמדובר אודות ב' זמנים, היינו, שהענין שברוח שפתיו ימית רשע יהי' לפני הזמן שנחה עליו רוח הוי').

הלהוסיף בביאור גודל המעלה דונחה עליו רוח הוי', ע"פ מ"ש בזהר (באד"ר) ע"פ מארבע רוחות בואי הרוח גו' (שנאמר בנבואת העצמות היבשות), דא הוא רוח דמלכא משיחא, דכתיב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', הרי ארבע רוחות וכו', ומבאר, שזהו רוח דעתיקא שלמעלה מרוח חכמה ובינה כו' וכוללת אותם כו'. ומוסיף לבאר, שענין זה קשור עם מ"ש והריחו ביראת ה' [כי ריח הוא למעלה מחכמה ובינה, כפי שממשיך לא למראה עיניו (שראי' היא בחי' חכמה) ישפוט ולא למשמע אזניו (ששמיעה היא בחי' בינה9) יוכיח], דמורח ודאין, כי שורש הריח הוא

ו111
מבחי' חוטמא, שעז"נ ותהלתי אחטם לך, לבעל החוטם אני מתפלל, דהאי קרא לעתיק יומין אמרו.

חזה קשור עם כללות מעלתו של משיח, עליו נאמר הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד, כידוע שמאד הוא אותיות אדם, אלא שהוא בצירוף אחר שמורה על בל"ג [ולהעיר, שאדם ר"ת אדם דוד משיח, אבל בצירוף דמא"ד הנה משיח הוא הראשון], והיינו, שמשיח הוא למעלה מאדם הראשון וממשה רבינו (כדאיתא בתנחומא ירום מאברהם כו' ונשא ממשה). וזהו הנה ישכיל עבדי, ישכיל דייקא, ממקור החכמה כו' הנעלם בעצמות ממש, שלא נגלה עדיין לשום אדם, גם לאבות ולמשה במ"ת, שלכן מצינו שמשיח ילמד תורה את כל העם כולו, כולל גם האבות ומשה רבינו, אע"פ שמשה קיבל תורה מסיני. ועוד זאת, שהלימוד של משיח יהי' באופן של ראי' [שעפ"ז מתורצת גם השאלה איך יוכל האחד לשאת ריבוא רבבות אנשים], שעל ידה תופסים שלא בערך יותר מאשר בשמיעה. וכהדוגמא שהובאה על זה ממ"ש בפע"ח גבי האריז"ל [שעל ידו התחיל גילוי פנימיות התורה, שנעשה אח"כ באופן דיפוצו מעינותיך חוצה, שזוהי ההכנה לשלימות הגילוי דפנימיות התורה ע"י משיח], שבשעת השינה בשבת שמע בישיבה של מעלה דברים נפלאים מה שלא הי' יכול לפרשם בשמונים שנה רצופים. וזה תמוה לכאורה, איך יכול לתפוס במחשבתו בשעה א' מה שצריך לומר בדיבור פ' שנה, עם היות שאותיות המחשבה נק' אתוון רברבין,

ט112
לפי שבמחשבה משיג במעט זמן מה שצריך על זה בדיבור זמן רב, מ"מ, היינו שמשיג במחשבה ברבע שעה מה שצריך לדבר שעה או שתים, אבל שישיג במחשבה בשעה א' מה שצריך לומר ס' או פ' שנה, זהו נמנע. אבל הענין הוא, שהשגתו היתה בבחי' ראי', דהיינו ראיית עצמיות החכמה, ולא כמו שמתלבשת בבינה והשגה בבחי' אותיות, והיא למעלה מעלה מבחי' השכל כמו שמלובש בהשגה ואותיות, עד שיתכן שמה שמשיג בבחי' ראיית החכמה בשעה ושתים, כשירצה להלבישה באותיות יצטרך ע"ז זמן ס' או פ' שנה. ועפ"ז יובן העילוי דמשיח לגבי משה, דהנה, משה ביקש אעברה נא ואראה את הארץ, כי במשה כתיב וירא ראשית לו, ורצה משה להמשיך בחינה זו בכנ"י, שנקראת ארץ חפץ, ולא פעל (אלא רק ביחידי סגולה), ולכן נאמר ועתה ישראל שמע כו', ורק לעתיד יהי' גילוי בחי' זו בכנס"י ע"י משיח. ועז"נ הנה ישכיל עבדי, שישכיל הוא פועל יוצא, שימשיך וישכיל בכנ"י בחי' ראי' דחכמה העצמית כו'. וזהו גם מ"ש והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו, בראיית עין השכל, ולא למשמע אזניו, בשמיעה דבינה כו', רק בבחי' הראי' דחכמה העצמית כו'.

יאכל הנ"ל בביאור גודל העילוי דונחה עליו רוח הוי' וגו', יוקשה ביותר, מהי השייכות דונחה עליו רוח הוי' למ"ש אח"כ וברוח שפתיו ימית רשע. ומובן שאין לתרץ שמ"ש כאן ימית רשע אין הכוונה לרשע כפשוטו בגשמיות, אלא לענין הרשע ברוחניות ובדקות כו', שהרי בחי' רוח הוי' (שגדלה מעלתה ביותר, כנ"ל) היא למעלה שלא בערך גם מענין הרשע בתכלית הדקות.

יגבהקדים מ"ש בהמשך הכתובים, והי' צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. והענין בזה, דהנה, אזור הוא חגורה שעל המתנים, שמקומם למטה מן הלב ולמעלה מן הטבור, ששם הוא חצר הכבד שהוא הפרסא המפסקת בין אברי הנשימה לאברי המזון (העיכול), שזהו בדוגמת ענין רקיע המבדיל בין מים למים, היינו, בין

יד113
תענוג רוחני לתענוג גשמי (כי המים מצמיחים כל מיני תענוג), וכלשון רז"ל מפלגך ולעילא כו' מפלגך ולתתא כו', ולכן שם דוקא צ"ל אזור וחגורה כו'. וע"פ המבואר בכ"מ (גם בדרושי ההילולא לכ"ק מו"ח אדמו"ר) שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר, מובן, שהכח על זה הוא ממקום גבוה כו', שזהו"ע צדק (אזור מתניו) ואמונה (אזור חלציו), שהיא מלכות [שבהיותה בבחי' דין אזי נקראת צדק, וכשמקבלת מתפארת (שנקראת אמת) אזי נקראת אמונה], כי נעוץ תחלתן בסופן, ששרש המלכות הוא בכתר.

טזתכליתה של פרסא ומחיצה זו היא (לא רק להפסיק, אלא גם) לחבר ולהמשיך העליון לתחתון, כידוע בענין מחצתי ואני ארפא, שתתרפא המחיצה שבין העליונים לתחתונים, ויהי' גילוי אלקות למטה (ואז יהי' ענין המחיצה בקדושה בלבד, כמו המחיצות שבביהמ"ק). ועפ"ז מובן, שעי"ז שצדק אזור מתניו גו', נעשית פעולתו של משיח באופן שברוח שפתיו ימית רשע, ועד שלא ירעו ולא ישחיתו גו' (ואדרבה, כפי שמצינו בסנהדרין בנוגע לנחש הקדמוני, שבהתחלת הבריאה הי' שמש גדול). וכל זה הוא מצד גודל מעלתו של משיח, שנחה עליו רוח הוי' וגו', שלהיותו גבוה ביותר, יש בכחו לפעול (לא רק על בנ"י, אלא גם על אומות העולם, ועד) למטה מטה ביותר.

יחנעשה ע"י כללות מעשינו ועבודתנו למטה בעוה"ז התחתון [לא רק בנוגע לקיום המצוות, אלא גם בנוגע ללימוד התורה, כידוע בענין חברים מקשיבים לקולך השמיעני, וכמבואר באגה"ק שהעליונים אין בהם כח לברר ולהעלות כו' אלא התחתונים לבד כו', ולכן באים העליונים לשמוע חידושי תורה מהתחתונים כו'], שדוקא עי"ז ממשיכים הגילוי דגבוה גבוה ביותר, שזהו הגילוי דמשיח, בחי' היחידה.

כתהי' לנו, שיקויים בנו מקרא שכתוב ונחה עליו רוח הוי' וגו', וברוח שפתיו ימית רשע, שזהו כללות הענין שמשיח ילחם מלחמות ה' וינצח, ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל. ובלשון הכתוב אלקים יושיע ציון וגו', שפסוק זה, אף שבא בהמשך למ"ש בהתחלת המזמור למנצח על שושנים לדוד, הנה בזמן דוד קאי על דוד, אבל בזמן הזה קאי על משיח [ולהעיר שגם דוד קשור עם משיח, כמ"ש הרמב"ם בביאור הכתובים דפרשת בלעם, ששם נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד כו' ובמשיח האחרון שעומד מבניו (משיח בן דוד, נוסף על משיח בן יוסף) שמושיע את ישראל באחרונה], שעליו אומר הקב"ה בני אתה אני היום ילידתיך, היום אגלה לבריות שבני אתה, ועל ידו יהי' הענין דאלקים יושיע ציון. ועפ"ז יש לפרש המשך הכתוב ויבנה גו', שקאי על מעלת הבנין דביהמ"ק העתיד שיהי' בית נצחי, והיינו, דנוסף לכך שביהמ"ק בכללותו הוא באופן שקדושתו היא מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, הרי, בענין זה גופא יש חילוקי דרגות, והחידוש דביהמ"ק העתיד הוא שענין זה יהי' בדרגא נעלית, ועד שהבנין עצמו יהי' בית נצחי. וממשיך בכתוב, וישבו שם וירשוה, ירושה דייקא, שאין לה הפסק, כידוע מעלת הירושה ונחלה לגבי מתנה, שירושה דוקא אין לה הפסק, והיינו, שנוסף על נצחיות הבנין מצ"ע, ניתוסף בו גם מעלת הירושה שאין לה הפסק. ויש לומר, שההוספה דוירשוה על ויבנה, היא, שלאחרי שמשיח יבנה מקדש במקומו49 (יבנה גו'), ירד ויבוא ויתגלה בו מקדש בנוי ומשוכלל מן השמים (וירשוה, ירושה שבאה מלמעלה). וממשיך בכתוב, וזרע עבדיו ינחלוה, דקאי על שבט לוי, שהובדל לעבוד את ה' לשרתו (עבדיו), והקב"ה זוכה להם,

כא115
שנאמר אני חלקך ונחלתך (ינחלוה). ואוהבי שמו – כהנים, כי אהרן הוא אוהב שלום, ושמו של הקב"ה שלום. וישכנו בה – באופן נצחי, כמ"ש אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח. ואז זוכים גם לקיום היעוד לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים.

כב______ l ______