Toras Menachem·Vol. 60 (5730·Part 3)·Shabbos Parshas Metzora·Shabbos HaGadol·12 Nissan 5730תורת מנחם·ס - שנת תש"ל - חלק שלישי·ש"פ מצורע·שבת הגדול·י"ב ניסן·ה'תש"ל

א33
בס"ד. ש"פ מצורע, שבת הגדול, י"ב ניסן, ה'תש"ל
(הנחה בלתי מוגה)

גהזה לכם ראש חדשים וגו' דברו אל כל עדת וגו' בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית (ואיתא בשו"ע אדה"ז שאותו היום שבת הי' (שבת הגדול), שהרי בה' בשבת יצאו ישראל ממצרים, וכיון שט"ו בניסן הי' בה' בשבת, א"כ עשרה בניסן הי' בשבת). וצריך להבין מהו ההמשך והשייכות דבעשור לחודש הזה ויקחו גו' למ"ש לפנ"ז החודש הזה לכם ראש חדשים, דלכאורה הם ב' ענינים שונים, דהחודש הזה לכם איירי בקידוש חדשים ועיבור שנים, ובעשור לחודש גו' איירי בקרבן פסח, הן פסח מצרים והן בפסח דורות (דהרי מפרשה זו למדים כמה ענינים בנוגע לפסח דורות). ואף שבין החודש הזה לכם גו' לבעשור לחודש גו' כתיב דברו אל כל עדת בנ"י, היינו שכאן מתחיל ציווי בפ"ע, מ"מ, כיון שב' הענינים באים בהמשך אחד, ולאחר ההקדמה דוידבר ד' אל משה ואל אהרן גו', מובן שיש להם קישור ושייכות.

הע"פ מ"ש הצ"צ (שיום ההילולא שלו הוא י"ג ניסן) באוה"ת בביאור דברי הזהר עה"פ בעשור לחודש הזה, אמאי בעשור [דלכאורה הול"ל בעשירי לחודש, שהרי הלשון בעשור מורה שישנם כאן עשר ענינים, וכיון שיום זה אינו אלא יום העשירי בלבד, הול"ל בעשירי לחודש הזה, ואמאי כתיב בעשור], בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא, והיינו, שענין זה הוא בהמשך למ"ש החודש הזה לכם, שהו"ע ר"ח, מולד הלבנה, ספירת המלכות (כמבואר לעיל בארוכה), והשלימות בזה הוא בעשור לחודש, שאז נשלמת ספירת המלכות בכל עשר ספירות שבה [וזהו בעשור, שכולל עשר ענינים, היינו, כל עשר הספירות שבמלכות].

ו34
ובהמשך לזה נאמר ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, דקאי על שלימות העבודה דכנס"י (מלכות) בכל ג' הקוין (שכוללים כל העשר ספירות), כי, שה לבית אבות קאי על הג' אבות, דאין קוראין אבות אלא לשלשה, ובפרטיות, ב' הלשונות שה לבית אבות ושה לבית, הנה שה לבית אבות קאי על אברהם ויצחק בעת העקידה, דכתיב אלקים יראה לו השה גו' וילכו שניהם יחדיו, ברצון א', אע"פ שזה הלך לעקוד וזה בא ליעקד, וכמו"כ הוא גם בפנימיות הענינים, וכמ"ש עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, שנתאחדו בחינת אברהם (חסד) ובחינת יצחק (גבורה) שניהם יחדיו. ושה לבית קאי על יעקב, דביעקב כתיב כל שה נקוד וטלוא, וכתיב ויבן לו בית, ושה לבית היינו שצריך להעלות את השה, שה פזורה ישראל, לקבצה ולהכניסה לבית וכו'. וענינם בעבודה הם ב' אופני העבודה דהעלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה. שה לבית אבות, בחינת אברהם ויצחק, הו"ע העלאה מלמטה למעלה, ושה לבית, בחינת יעקב בחיר האבות, הו"ע המשכה מלמעלה למטה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

חלקשר זה עם מ"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך, ואיתא במפרשים כי ישועתן של ישראל היא ישועתו של הקב"ה. ועד"ז דרשו רז"ל עה"פ החודש הזה לכם, לי (הקב"ה שנקרא "הזה") ולכם היא הגאולה כביכול אני נפדתי עמכם. וענין זה קשור גם עם השלימות דג' הקוין (כנ"ל בפירוש שה

ט35
לבית אבות גו' שבא בהמשך להחודש הזה לכם גו'), כמ"ש דוד פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, ואיתא בברכות כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור וכו' כאילו פדאני לי ולבני מבין אוה"ע, היינו, שהפדי' בשלום דהקב"ה ובנ"י (פדאני לי ולבני, אני נפדתי עמכם) היא ע"י העבודה בכל הג' קוין. וכן הוא גם בפסוק ואני תפלתי גו' ישעך (ישועתן של ישראל והקב"ה), שנזכרו בו כל ג' הקוין. אלקים הוא בחינת יראה, מדתו של יצחק (גבורה), ברב חסדך הוא בחינת אברהם שמדתו מדת החסד, ויתירה מזה, רב חסדך, שנמשך ופועל גם באלקים. וענני באמת ישעך הוא בחינת יעקב, שמדתו היא מדת האמת.

יאבביאור הפסוק ואני תפלתי גו', מביא הצ"צ ביהל אור מ"ש בזהר בפירוש מ"ש ואברהם היו יהי' לגוי גדול ועצום, דאפילו בשעתא דקב"ה יתיב בדינא על עלמא, לא אשתני כו' בדינא על דא וברחמי על דא כו', והכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, זמנין דאיהו עת רצון וזמנין דלאו איהו עת רצון כו', דכתיב דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב כו', כאן ליחיד כאן לצבור כו', בגין כך בריך לי' לאברהם דאיהו שקיל ככולא עלמא, והיינו, שכיון שאברהם שקול ככולא עלמא. ומבאר הצ"צ שזהו כעין מ"ש במשה דכיון דלרבים הוא בעי (שרבים צריכים לו) כרבים דמי, ולכן הענין של עת רצון הוא אצלו בכל הזמנים. ומביא גם מ"ש בילקוט עה"פ ואני תפלתי גו' עת רצון, אמר הקב"ה דוד בשביל שאתה יחידי אמרת עת רצון, אבל תפלת צבור אינה חוזרת ריקם כו' בכל קראנו אליו, אבל ליחיד פעמים פתוחין פעמים נעולין. וצריך להבין, הרי גם דוד לרבים הוא בעי, וכפי שמבאר הצ"צ בפירוש הכתוב פדה בשלום נפשי וגו' כי ברבים היו עמדי, שכיון שהי' נלחם עבור הרבים וכל ישראל היו תלויים בו לכן כרבים דמי, וא"כ, היתה תפלתו צריכה להיות חשובה כתפלת הרבים שבכל עת אינה חוזרת ריקם, ולמה אמר שתפלתו צריכה להיות בעת רצון דוקא.

יגע"פ הביאור בפירוש עת רצון, דהנה, עת דא כנס"י, מלכות, ורצון הוא יסוד (שרצון נקרא היסוד של כל ספירה המרצה לנוקבא), ועת רצון הוא שיסוד ומלכות מתחברים יחד. ועוד פירוש בזה, שעת רצון קאי על בחי' הרצון עצמו, בחינת הכתר שלמעלה מהשתלשלות, שגם משם נמשך בבחי' המלכות. והענין בזה, דמ"ש ואני תפלתי גו' קאי על ספירת המלכות, שנקראת כנס"י ומטרוניתא, שיש בה ב' אופנים, אופן הא', כפי שיורדת למטה, שזהו כללות הענין דכנס"י, שנוסף על הפירוש שכונסת ואוספת האורות מהבחינה שלמעלה ממנה, מבחינת ז"א, ישנו גם הפירוש שכונסת ואוספת הניצוצות של התומ"צ שלמטה, שהם באופן דשה פזורה ישראל (כנ"ל ס"ב בפירוש שה לבית), להעלותם למעלה [ויש בזה התכללות ראשון והתכללות שני, בירור ראשון ובירור שני וכו']. ואופן הב', כפי שספירת המלכות היא בשלימות העלי', שמקבלת מכתר, שאז נקראת בשם שלומי אמוני ישראל. ועפ"ז יש לבאר החילוק בין אברהם ודוד בהענין דעת רצון, דהנה, דוד הוא ספירת המלכות, ולכן העת רצון שהי' אצלו בכל הזמנים (משום שחשיב כרבים) הוא רק מה שהמלכות מקבלת מיסוד, אבל להגיע לבחינת הכתר שלמעלה מהשתלשלות, הי' צריך עת רצון מיוחד, שלא הי' אצלו בכל זמן, וזהו שאמר ואני תפלתי גו' עת רצון. משא"כ אצל אברהם, שנקרא האדם הגדול בענקים, הנה העת רצון שהי' אצלו בכל הזמנים הוא מבחי' הכתר שלמעלה מהשתלשלות, כי, בחינתו של אברהם היא שכל הנעלם מכל רעיון, ולכן, היתה אצלו ההמשכה מבחינת הכתר בכל הזמנים.

טוהענין יובן ע"פ המבואר בדרושי אדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ וכו' עד לאדמו"ר נ"ע (שב'

טז37
ניסן הי' יום ההילולא שלו), וכ"ק מו"ח אדמו"ר (בהמאמרים דשנת ת"ש), דאית רצון ואית רצון, אית רצון שלמעלה מהשכל, ואית רצון שבא ע"י השכל והתבוננות. ובעבודה הוא ענין האהבה, כפי שמבאר אדמו"ר מהר"ש שאהבה הוא מלשון אבה ורצון, ובזה יש ב' מדרגות, אהבה דבכל לבבך וגו', ואהבה דבכל מאדך. אהבה דבכל לבבך היא האהבה שבאה ע"י ההתבוננות דשמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד, דאחד הוא אותיות א' ח' ד', ח' רומז על ז' רקיעים וארץ, וד' רומז על ד' רוחות העולם, וכולם בטלים להא', אלופו של עולם56, וע"י התבוננות זו מתעוררת אצלו האהבה דבכל לבבך. ובפרט ע"י ההתבוננות דהוי' אלקינו, שהוי' הוא כוחנו וחיותנו, שזהו מה שנוגע לו בעיקר, הנה עי"ז מתעוררת אצלו האהבה דבכל לבבך, שכל כוחותיו ועניניו מסורים לאלקות. ובפרטיות יותר יש בזה גופא ב' בחינות, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר נ"ע החילוק שבין המדות להרצון (שבא ע"י ההתבוננות) שלמעלה מהמדות, שהמדות עצמם הו"ע הרגש עצמו דקרבת אלקים לי טוב, כי הוא חייך, והרצון שלמעלה ממדות שבא ע"י ההתבוננות, הו"ע דקרבת אלקים טוב, שחפץ באלקות מצד האלקות עצמו. אמנם, גם האהבה והרצון שע"י התבוננות הם במדידה והגבלה דשכל. ולמעלה מזה היא האהבה דבכל מאדך (אהבה רבה, אהבה בתענוגים), שהו"ע המסירת נפש שלמעלה מהתבוננות בשכל, ולכן נקראת בכל מאדך, שמאד הוא בלי גבול. דהנה, אף שענין המס"נ נאמר בתורה, מ"מ, לא נאמר בתורה טעם על מס"נ, כי התורה היא חכמה ושכל, ושכל אינו מסכים על מס"נ [וזה שענין המס"נ נאמר בתורה, הוא משום שכל ענין מתגלה ע"י התורה, שענינה תורה אור]. ואף שהתורה היא חכמתו של הקב"ה, הרי גם החכמה דאלקות היא בגדר חכמה ושכל, שהוא מדוד ומוגבל, ולכן, גם מצד חכמה דקדושה, אי אפשר להיות ענין המס"נ שהוא ביטול

יז38
המציאות לגמרי. ואף שענין הביטול והנחת עצמותו מוכרח גם ע"פ השכל, ואדרבה, מתנאי השכל שכדי להבין דבר שכל לאשורו צריך לבטל ולהניח מציאותו על הצד, ולולי זאת, מצד הרגש מציאותו ישנו הענין דהשוחד יעור גו', מ"מ, אין בזה ענין הביטול במציאות, אלא הביטול עצמו קשור עם השכל, שמבטל את עצמו כדי שיוכל להשכיל. משא"כ מס"נ ענינה שמוסר נפשו לגמרי, והיינו, לא בכדי להשיג איזה דבר, אלא ביטול במציאות לגמרי, וביטול זה אין השכל יכול לקבל, והוא ביטול שלמעלה מהשכל לגמרי. וזהו"ע האהבה דבכל מאדך, מס"נ שלמעלה מהשכל, בלי גבול. ובפרטיות יותר, הנה גם ענין המס"נ (בכל מאדך) הוא ענין כללי שיש בו ב' אופנים, רצוא ושוב, שהם ב' אופני העבודה דהעלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה (כנ"ל ס"ב), תפלה ותורה. והענין בזה, שיש מס"נ באופן של רצוא בכלות הנפש, שזהו"ע הרצון, מלשון מרוצה, שכללות ענין הרצוא הוא למעלה משכל, דשכל קשור עם מציאות, ואינו מחייב ענין הרצוא וכלות הנפש שהוא ביטול במציאות. ויש מס"נ שהיא באופן של שוב, שחפצו ורצונו להמשיך הגילוי למטה, ואין זה בשביל לרוות נפשו הצמאה כו', אלא כברא דאשתדל בתר אבוי וכו' דרחים לון יתיר מגרמי', היינו, שרצונו הוא להשלים הכוונה העליונה, שזהו"ע רצתה לעשות רצון קונה, שגם זה הו"ע של מס"נ שלמעלה מהשכל, להיותו בטל במציאות לגמרי, שכל רצונו אינו אלא להשלים את רצון העליון.

יטאף שישנם ב' בחינות ברצון, רצון שע"פ שכל ורצון שלמעלה מן השכל, רצון תחתון ורצון עליון, מ"מ, רצון התחתון הוא כלי לרצון העליון, ויתירה מזה, שדוקא ע"י רצון התחתון מגיעים לרצון העליון. וצריך להבין, דמכיון שרצון התחתון הוא למטה מן השכל, למה נקרא בשם רצון, ועד כדי כך שהוא כלי לרצון העליון. אך הענין הוא, דשרש המדות הוא למעלה מן השכל, וגם המדות הנולדים מן השכל, שרשם הוא בטורי חשוכא שלמעלה מן השכל שהוא אור וגילוי. וגם לאחרי שבאים ע"י השכל, תכליתם ושלימותם הוא להגיע לשרשם

כ39
שלמעלה מהשכל. וזהו"ע התוקף שבהמדות שאינו מדוד ומוגבל ע"פ השכל, שזהו מה שגם לאחר התעוררות הרצון בתפלה נשאר אצלו הסכם חזק על כל היום, הן בבעלי עסק שאי אפשר להם להיות בהתעוררות והתפעלות האהבה בכל היום בעסקם במלאכתם (שעוסקים בה ע"פ תורה, כמ"ש ששת ימים תעבוד וגו'), ורק בשעת התפלה וההתבוננות בברכות ק"ש וכו', אזי מגיע לואהבת בק"ש, אבל לאחר התפלה נשאר רק ההסכם של האהבה, אבל הסכם זה הוא בתוקף גדול, ועל ידו עובד עבודתו לעשות דירה לו ית' בתחתונים במשך כל היום. וכמו"כ גם ביושבי אוהל, שבעת הלימוד ה"ה עסוק וטרוד בהשגת התורה, ואי אפשר שיהי' אז בהתפעלות האהבה כו', שהרי זה מבלבל להלימוד בעיון, ולא עוד אלא שגם בשעה שלומד רק למיגרס, אי אפשר להיות בהתעוררות והתפעלות האהבה, ומה שנשאר בעת הלימוד הוא רק ההסכם לבד, אבל הסכם זה הוא בתוקף גדול כו'. והנה, ההסכם דהאהבה אינו קשור עם ההתבוננות, והיינו, שרק בעת ההתפעלות קשורה האהבה עם השכל, אבל אח"כ, במשך כל היום, שנשאר רק הסכם בלב, אין זה קשור עם השכל, אלא עם שרשו שלמעלה מהשכל. ומטעם זה נקרא גם רצון התחתון בשם רצון, ולא עוד אלא שהוא כלי לרצון העליון, ועד שמתאחדים ונעשים דבר אחד ממש. וכמו"כ יובן למעלה בספירת המלכות, דכתר עליון איהו כתר מלכות, ומזה מובן שכמו"כ הוא גם בהיפך, דכתר מלכות איהו כתר עליון.

כבואני תפלתי לך הוי' עת רצון, דכשם שברצון אית רצון ואית רצון, כך גם בעת רצון יש ב' מדריגות, שזהו החילוק בין אברהם ודוד כנ"ל76. וממשיך בכתוב אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך, אלקים דייקא, בחי' הגבורה, שמורה על ריבוי ההשפעה ביותר. ועד שמגיעים לסיום הקאַפּיטל, אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה, שזהו"ע דכינוס הצאן מהמעמד ומצב דשה פזורה ישראל, וכמ"ש אם יהי' נדחך בקצה

כג40
השמים משם יקבצך ד' אלקיך וגו', ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

כד______ l ______