Toras Menachem·Vol. 60 (5730·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Bechukosai·Shabbos Mevarchim Sivan·5730תורת מנחם·ס - שנת תש"ל - חלק שלישי·שיחת ש"פ בחוקותי·מבה"ח סיון·ה'תש"ל

א259
בס"ד. שיחת ש"פ בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תש"ל.
בלתי מוגה

בא. אע"פ שביום הש"ק זה ישנם כמה ענינים – הרי זה לכל לראש שבת פרשת בחוקותי, וכיון שזהו שמו של יום הש"ק זה, וידוע ששמו של כל דבר מורה על חיותו (כמבואר בשער היחוד והאמונה), הרי מובן, שענינו של יום הש"ק זה הוא: "בחוקותי".

גובהקדמה – ששם זה הוא מצד ענין התורה שביום הש"ק זה:

דשם – יכול להיות גם מצד ענין שבעולם, או מצד ענין שבעבודת האדם, או מצד מנהג ישראל ש"תורה הוא"; אבל שמות הפרשיות – שהובאו בסידור הרס"ג וכו' – הם מצד התורה עצמה, היינו, שהתורה עצמה קובעת שמות אלו, ובתורה גופא (שנחלקת לתושב"כ ותושבע"פ) – תורה שבכתב (שהיא המקור שעלי' מיוסדת תושבע"פ, כרגיל בדרך הלימוד דתושבע"פ: "מנא הני מילי – דאמר קרא"), ובתושב"כ גופא – לא רק נ"ך, אלא חומש.

הוהיינו, שאין זה כמו השם "שבת שובה", שהוא מצד ב' טעמים: (א) להיותו בזמן שבו צריך לעסוק בעבודה ד"שובה ישראל עד ה' אלקיך", (ב) בגלל שבו קורין בהפטרה "שובה ישראל עד ה' אלקיך" – שזהו פסוק בנביאים; ואילו השם "בחוקותי" הוא בחומש עצמו – בהתחלת הפרשה בתורה שקורין ביום הש"ק זה.

ו[ולהעיר, שאע"פ ש"כל התורה ענין אחד" (ונפק"מ להלכה בפועל בנוגע לתלמיד ששואל מרבו כו'), וכידוע מאמר הרגצ'ובי שכל התורה, מאות ב' ד"בראשית" עד אות ל' ד"כל ישראל" שבסוף פרשת ברכה, הו"ע אחד ארוך – הרי התורה נחלקת לנ"ג פרשיות, ג"ן סדרים

ז260
דאורייתא (כדאיתא בזהר), ובכל שבת קורין פרשה אחת בתורה, וביום הש"ק זה – פרשת בחוקותי, ע"ש התחלתה].

חאך אין הכוונה שכל הפרשה נקראת כן רק בגלל שזוהי התחלת הפרשה, אלא התוכן של כל הפרשה מתבטא בשמה של הפרשה.

טוכמשנ"ת פעם הראי' לזה מהפרשיות נח ותולדות, ששתיהן מתחילות בתיבות "אלה תולדות", ואעפ"כ נקראת הראשונה "נח" והשני' "תולדות" – דלכאורה: הן אמת שאי אפשר לקרות שתיהן באותו שם, אלא צריך לקרוא כל פרשה בשם בפ"ע, אבל אעפ"כ, אם השם הוא רק מצד התחלת הפרשה, מסתבר בשכל לקרוא לפרשה הראשונה בשם הקרוב יותר להתחלת הפרשה – "תולדות", שהיא התיבה השני' שבפרשה, ולפרשה השני' – "יצחק", שהיא התיבה השלישית שבפרשה. ועכצ"ל, ששם הפרשה הוא לא סתם מצד התחלת הפרשה, אלא שם זה מורה על תוכנה של כל הפרשה עד לסיומה. ואדרבה: בגלל שזהו תוכן הפרשה, לכן נקבע באחת התיבות שמופיעות בהתחלת הפרשה, שכוללת את כל הפרשה.

יועפ"ז, שם הפרשה אינו ע"ש התחלתה, אלא שניהם באים מצד אותה סיבה: כיון שזהו תוכן הפרשה כולה, לכן (א) הרי זה מופיע בהתחלת הפרשה, (ב) וזהו השם של כל הפרשה.

יאוכיון שזהו שם בתורה, הרי זה שייך לכאו"א מישראל, שביכלתו להבין ממנו תוכן הענין:

יבבנוגע לעניני העולם – לא כל אחד יכול להבין מהשם את תוכנו של הענין, אלא זהו ענין ששייך ליחידי סגולה בלבד, כמסופר בגמרא: "רבי מאיר הוה דייק בשמא .. מה שמך .. כידור .. שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר כי דור תהפוכות המה" (אע"פ שזהו פסוק בחומש, ואילו כאן מדובר אודות שמו של אדם בעוה"ז), והיינו, שענין זה שייך דוקא לר' מאיר, ש"מאיר עיני חכמים", אבל לא לכל אחד מישראל.

יגאבל שם בתורה – כיון שהתורה היא "תורה אור", היינו, שהתורה מאירה, ובה נמצאים כל הענינים באופן מואר – מורה השם

יד261
על תוכן הענין בגלוי לכל אחד, ונעשה גם הוראה (תורה מלשון הוראה) לכל אחד.

טוובהקדים – שכל התורה שייכת לכל אחד מישראל, שיש לו חלק בכל חלקי התורה, הן בפשט, הן ברמז, הן בדרוש והן בסוד, ויש לו חיוב ללמוד כל חלקי התורה, כולל גם חלק הסוד, ואין זה ענין של הידור, אלא כפי שפוסק רבינו הזקן בהל' ת"ת ש"צריך לבא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה הן בפשטי ההלכות הן ברמזים ודרשות וסודות".

טזומשמעות הדברים, שמקצת הבנה גם בחלק הסוד שבתורה שייך לכל אחד לפי ערכו; הוא אמנם לא יבין באופן יסודי ועמוק כ"כ כמו יחידי סגולה, אבל גם הוא יכול להבין לפי ערכו, כמובן מהכלל ש"תורה על הרוב תדבר", כך, שאין זה עבור יחידי סגולה בלבד, אלא עבור כל אחד.

יז[ולהעיר גם ממה שמצינו בשל"ה בנוגע להזכרת שמות כ"ד הספרים, וכן שמות המסכתות וכו' – בדוגמת הדין המובא בהל' ת"ת בנוגע לתושב"כ, ש"אם מוציא בשפתיו אע"פ שאינו מבין אפילו פירוש המלות מפני שהוא עם הארץ, הרי זה מקיים מצות ולמדתם, ולפיכך כל עם הארץ מברך ברכת התורה כו'"].

יחוכיון שהתורה כולה שייכת לכל אחד מישראל, הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לשם הפרשה: "בחוקותי", שמורה על תוכן הפרשה באופן ברור ומואר, ומהוה הוראה לכאו"א.

יטב. בנוגע לביאור הענין ד"בחוקותי" – ישנו פשטות הענין, וישנו גם כפי שהוא קצת בעומק יותר:

כ"בחוקותי" כפשוטו – הרי זה א' מג' הסוגים שבמצוות: משפטים עדות וחוקים.

כא"משפטים" – הם המצוות שגם השכל מחייב שצריך לקיימם, כדברי הגמרא במסכת עירובין: "אילמלא לא ניתנה תורה (ח"ו) היינו למידין צניעות כו' וגזל כו'".

כב262
[אמנם גם מצוות אלו צריך לקיים לא מצד חיוב השכל, אלא בגלל ציווי הקב"ה, וכנוסח הברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", ובזה גופא – מצד ציווי הקב"ה למשה רבינו בהר סיני, וכמ"ש הרמב"ם בנוגע למצות מילה: "אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו (אע"פ ש"אחד הי' אברהם", היהודי הראשון) .. אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו כו'". אבל אעפ"כ, רצונו של הקב"ה שהמצוות יתחלקו לג' סוגים, וביניהם יהי' גם הסוג ד"משפטים", שגם השכל מחייב אותם].

כג"עדות" – הם מצוות שמהווים זכר וסימן (עדות) על ענין מסויים, והיינו, שהשכל מצד עצמו לא הי' מחייב זאת, אבל לאחרי ציווי על זה, יש לזה מקום גם בשכל, ובודאי שאין על זה קושיא מצד השכל.

כדו"חוקים" – הם מצוות שלא זו בלבד שאינם מחוייבים מצד השכל, אלא השכל שואל עליהם קושיא, וכדברי רש"י (שמזה מובן שכן הוא בפשטות) ש"אומות העולם מונין את ישראל כו'", היינו, שמצירים להם ומקניטים אותם: בהיותכם "עם חכם ונבון" – מה לכם ולענינים שהם היפך השכל!...

כהואעפ"כ נאמר כאן "אם בחוקותי תלכו", והיינו, שאע"פ שמדובר כאן אודות לימוד התורה, כפירוש רש"י (מתו"כ): "שתהיו עמלים בתורה", מ"מ, נקראת כאן התורה כולה בשם "חוקים" – "בחוקותי".

כוובפרט ע"פ דברי הגמרא "עזרא תיקן להן לישראל שיהיו קורין קללות שבתורת כהנים (בפ' בחוקותי) קודם עצרת", וכיון שקורין פ' בחוקותי קודם שבועות, זמן מ"ת, הרי מובן, שהענין ד"בחוקותי" שייך לכל התורה.

כזולכאורה אינו מובן: כיון שרוב התורה היא ע"פ שכל, ועד שבלשון הקבלה והחסידות נקראת התורה "חכמתו של הקב"ה", ובלשון הכתוב24: "היא חכמתכם ובינתכם" – איך אפשר לומר "בחוקותי" על כל התורה, שכל התורה ענינה "חוקים"?!

כח263
ג. גם צריך להבין בנוגע לפירוש השני ד"בחוקותי" – כפי שמבאר רבינו הזקן ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה:

כטעשרת הדברות היו באופן של חקיקה – "חרות על הלוחות", אבל כל התורה (מלבד עשה"ד) היתה באופן של כתיבה.

לואפילו לפי מ"ש בירושלמי על הפסוק "מזה ומזה הם כתובים", "בין כל דיבור ודיבור דקדוקי' ואותיותי' של תורה" (שבלוחות נכללו כל תושב"כ ותושבע"פ, ועד כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש שניתן למשה מסיני) – הרי הלשון בזה הוא "כתובים", שזהו רק ענין של כתיבה. וכבפשטות הענינים, שרק עשרת הדברות היו חקוקים על הלוחות, ולא כל התורה, אע"פ שענין הקדושה הוא בכל התורה בשוה, וכמ"ש הרמב"ם: "אין הפרש בין .. ותמנע היתה פילגש ובין אנכי ה' אלקיך ושמע ישראל, כי הכל .. תורת ה' תמימה טהורה וקדושה כו'".

לאואע"פ שעשה"ד כוללים את כל התורה, כל תרי"ג מצוות וגם ז' מצוות דרבנן, שלכן יש בעשה"ד תר"ך אותיות, כנגד תרי"ג מצוות וז' מצוות דרבנן (כדאיתא בספרים) – הרי ענין זה הוא בהעלם, ואילו בגילוי היו רק עשה"ד "חרות על הלוחות".

לבוא"כ, איך אפשר לומר על כל התורה "בחוקותי", שכל התורה היא באופן של חקיקה?!

לגוגם צריך להבין הקשר של "בחוקותי" (מלשון חקיקה) עם הפירוש "שתהיו עמלים בתורה" – דלכאורה, ענין היגיעה בתורה שייך בעיקר בכל שאר התורה, בכל תושב"כ, ובעיקר בתושבע"פ, ולא דוקא בנוגע לעשה"ד שהיו באופן של חקיקה? אלא מאי, התירוץ הוא שכל התורה היא בבחי' חקיקה – אבל, כאמור, הא גופא דורש ביאור, היכן מצינו ענין החקיקה בכל התורה?

לדוכפי שיתבאר לקמן.

לה* * *

לו264
ד. ויובן בהקדם הביאור בפירוש רש"י "שתהיו עמלים בתורה" – דלכאורה אינו מובן:

לזההכרח לפרש ש"בחוקותי תלכו" קאי על לימוד התורה (ולא על קיום המצוות) – מבאר רש"י (מתו"כ): "כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו, הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו וכו'"; אבל מהו ההכרח לפרש "שתהיו עמלים בתורה"?

לחונתבאר פעם בארוכה, שקיום המצוות ("את מצוותי תשמרו") כולל גם מצות לימוד התורה, כדי לידע את המעשה אשר יעשון, ולכן אי אפשר לפרש "בחוקותי תלכו" על לימוד התורה סתם, ועכצ"ל שפירושו "שתהיו עמלים בתורה", שזהו ענין בפני עצמו, שאינו נכלל בלימוד התורה כדי לידע את המעשה אשר יעשון.

לטועל ענין זה (שלא מספיק לימוד התורה סתם, כי אם באופן של עמל דוקא, "שתהיו עמלים בתורה") – נאמר "בחוקותי תלכו":

מיהודי יכול לחשוב: מהו הצורך להתייגע בלימוד התורה? – להיותו בעל כשרון, עם ראש טוב, הנה גם ללא עמל ביכלתו להבין את הפשט יותר טוב ממישהו אחר שיתייגע על זה!

מאוממשיך לטעון: בלימוד התורה יש שני אופנים: לגירסא ולעיון. ולכאורה מספיק שילמד לגירסא. ואפילו אם ילמד לעיון – די בכך שיקשה קושיא אחת ויתרץ אותה, ובכך יצא י"ח "פלפולא דאורייתא"; אבל מהו החיוב להתנהג כרשב"י, לתרץ על כל קושיא כ"ד תירוצים?!

מבאך עז"נ "בחוקותי תלכו", שזהו ענין של חוקה, שלימוד התורה צריך להיות באופן של יגיעה ("שתהיו עמלים בתורה") דוקא (כמבואר גם בקונטרס ומעין).

מגה. אך עדיין אינו מובן סדר הכתוב (שהרי סדר בתורה הוא גם תורה) – שתחילה נאמר "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", ורק לאח"ז נאמר "ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם":

מדאמרו חז"ל "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ו"לא עם הארץ

מה265
חסיד", כך, שלכל לראש צריך להיות לימוד התורה סתם, כדי לידע את המעשה אשר יעשון, שענין זה נכלל בקיום המצוות – "את מצוותי תשמרו", ולאח"ז יכול להיות לימוד התורה באופן נעלה יותר – "עמלים בתורה".

מווא"כ, מדוע נאמר תחילה "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", ורק לאח"ז "ואת מצוותי תשמרו", שכולל גם מצות לימוד התורה כדי לידע את המעשה אשר יעשון?!

מזזאת ועוד: כשם שבכללות המצוות יש צורך שיהי' תחילה ענין התלמוד שמביא לידי מעשה כדי לידע איך לקיים המצוות, כמו"כ כדי להיות "עמלים בתורה", צריך תחילה ללמוד את הפסוק "אם בחוקותי תלכו", וללמוד גם פירוש רש"י (שמביא מתו"כ) שמפרש שהכוונה בזה היא "שתהיו עמלים בתורה", ורק אז יודעים שצריך להיות "עמלים בתורה"!

מחוגם מצד הענין דלימוד התורה כשלעצמו אינו מובן: אי אפשר להתחיל מיד להיות "עמלים בתורה" – שהרי סדר הלימוד הוא: "בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה .. בן חמש עשרה לגמרא" (כמ"ש בפרקי אבות שלומדים ביום הש"ק זה), ורק אז יכול להיות הענין ד"עמלים בתורה".

מטובכלל, אי אפשר להתחיל מיד להזיע (כמדובר בארוכה בהתוועדות הקודמת מ"ש הרח"ו אודות האריז"ל שהי' מתייגע בתורה עד שהי' מזיע מרוב היגיעה); לכל לראש צריך להתחיל ללמוד, ואח"כ יכולים להתגייע עד כדי כך שיזיע מרוב היגיעה!

נו. ויובן בהקדם הביאור בהמשך הפסוקים שלאח"ז, "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם גו'", וכל הברכות האמורות בפרשה, עד "ואולך אתכם קוממיות" – דלכאורה אינו מובן:

נאכתיב "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" – דקאי אפילו על דומם, צומח וחי, ומכ"ש על מין המדבר, ובודאי (במין המדבר גופא) על בנ"י. וא"כ, מדוע דוקא אצל בנ"י תלוי ענין הברכה בכך ש"בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"?

נבוהרי גם בלאה"כ חייב הקב"ה לזון את בנ"י, בגלל שהם בניו,

נג266
כמ"ש "בני בכורי ישראל", ויש חיוב על האב לזון את בנו, וגם מצד זה שבנ"י הם עבדים, כמ"ש "בני ישראל .. עבדי הם", "אל תירא עבדי יעקב", הרי מזונות העבד הם על האדון, כך, שגם ללא ענין של עבודה צריכים בנ"י לקבל את כל הברכות, ועכ"פ – לא להיות גרועים מהגויים, שמקבלים השפעתם באופן כזה?!

נדואין לומר שכאן מדובר אודות תוספת ברכה, כמו "ועץ השדה יתן פריו", כפירוש רש"י: "הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות", שזהו ענין שאינו אצל גויים, אלא רק אצל בנ"י, ולכן תלוי הדבר בכך ש"בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו" – שהרי בפרשה זו מדובר לא רק אודות תוספת ברכה, אלא גם אודות ענינים המוכרחים, כמו "ואשבור מוטות עולכם"48. וא"כ, למה יגרע יהודי מגוי, שגוי מקבל השפעה ללא תנאי, ואילו אצל יהודי יש תנאי "אם בחוקותי תלכו"?!

נהוהגע עצמך:

נוהיהודי הכי גרוע – הרי הוא נעלה יותר מהגוי הטוב ביותר, כמובן מהמבואר בתניא ספ"א. וכפי שמצינו בנוגע למילה: "קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי עובדי כוכבים, שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עובדי כוכבים, שאין הערלה קרוי' אלא לשם עובדי כוכבים וכו'" (דכולהו אפילו מולים מיקרו ערלים (ואילו בנ"י, גם מי שלא נימול, נקרא מהול – בנוגע לכמה דינים)); וכיון שמילה קשורה עם בשר הגוף, כמ"ש "בריתי בבשרכם גו'", הרי מוכח שמעלתו של יהודי לגבי גוי היא גם מצד הגוף הגשמי.

נזוכפי שמבאר רבינו הזקן בתניא שמ"ש "ובנו בחרת מכל עם ולשון" קאי על "הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" – כי:

נחענין הבחירה שייך רק בנוגע לשני דברים שדומים זל"ז, ובמילא, אם לא מצד הגוף החומרי – הרי ממה-נפשך: אם הקב"ה רוצה נפש אלקית – הרי זה רק אצל בנ"י; ואם רוצה ההיפך (כמארז"ל בנוגע ל"מעשיהן של צדיקים" או כו': "איני יודע באיזה מהם חפץ") – הרי

נט267
זה רק אצל גויים, ולא אצל בנ"י, כיון שאצל בנ"י אין רשעים; אצל בנ"י יכול להיות תינוק שנשבה, או ש"יצרו תקפו", אבל לא רשעים, כיון שהנשמה היא תמיד "באמנה אתו ית'", ולכן כל בנ"י הם צדיקים; וכיון שכן, הרי אין להקב"ה ברירה, כביכול, ולא שייך על זה בחירה.

סולכן מבאר רבינו הזקן ש"ובנו בחרת" קאי על "הגוף החומרי", דכיון ש"נדמה בחומריותו לגופי אומות העולם", לכן שייך על זה בחירה. ומזה מובן שגם גופו של יהודי נעלה יותר מגופו של גוי.

סאוא"כ, אם גוי מקבל את כל צרכיו ללא תנאים – הרי בודאי שכך הי' צריך להיות אצל יהודי.

סבולא עוד אלא שכן הי' צריך להיות אפילו בנוגע לתוספת ברכה – שהרי למי יתן הקב"ה זאת: לעצמו – אינו צריך; ליתן לגויים – חס ושלום! וא"כ, אין לו ברירה אלא לתת זאת לבנ"י!

סגומכ"ש בנדו"ד, שלא מדובר רק אודות תוספת ברכה, אלא אודות "ואשבור מוטות עולכם"!

סדוא"כ, מדוע קשורה הברכה לבנ"י עם "בחוקותי תלכו" דוקא?!

סהז. והביאור בזה:

סוכתיב שהקב"ה אומר "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם וגו'", והיינו, שמצד זה ש"אתכם ידעתי", לכן נוגע להקב"ה הנהגתם של בנ"י.

סזוטעם הדבר – כמבואר בתניא שנשמת כל איש ישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש", "כמו שהבן נמשך ממוח האב כו'", וכשם שנוגע לאב מה נעשה עם אבריו, נוגע לו מה נעשה עם בנו, ובאופן כזה נוגע להקב"ה מה שנעשה עם בנ"י שהם בניו.

סחח. אמנם, זוהי רק הסברה בנוגע להקב"ה, מדוע נוגע לו הנהגתם של בנ"י; אבל עדיין צריך להסביר זאת גם ליהודי שנמצא במעמד ומצב ש"יצרו תקפו",

סט[והרי גם ליהודי כזה ניתנה התורה, כדאיתא במדרש שאילו היו בנ"י ששים ריבוא חסר אחד לא היתה ניתנת להם התורה ח"ו, והרי בין

ע268
ששים ריבוא בנ"י נכלל גם נושא פסל מיכה, שעבר עמהם בקרי"ס, ונכנס עמהם לארץ ישראל, ובמילא הי' גם בינתיים – בשעת מ"ת],

עאכך, שצריך להסביר גם לנפשו הבהמית, מהו הטעם שדוקא אצל בנ"י קשור ענין הברכה עם "בחוקותי תלכו".

עבט. וההסברה בזה – שאצל בנ"י התורה היא באופן של "בחוקותי", שהו"ע החקיקה:

עגהחילוק בין חקיקה לכתיבה הוא29 – שבכתיבה יש שני דברים: דיו וקלף, שהרי גם לאחרי כתיבת האותיות בדיו על הקלף, הקלף הוא מציאות בפ"ע, וכמודגש בהלכה שכשרות הס"ת תלי' בכך שכל אות צ"ל מוקף גויל; משא"כ בחקיקה, האותיות והאבן הם (לא שני דברים, אלא) דבר אחד, שהרי האותיות חקוקות בחומר האבן עצמו.

עדוכן הוא בנוגע לבנ"י ותורה – שהרי התורה היא "חיינו", והיינו, שאין זה באופן שיש שני ענינים, תורה וישראל, והתורה רק פועלת שהמציאות של בנ"י תהי' באופן של חיות ("אַ לעבעדיקע מציאות"), אלא מלכתחילה אין כאן שני דברים נפרדים, כי אם מציאות אחת, כמו בענין החקיקה.

עהוכמובן גם ממאמר רז"ל (בתדב"א, ובקיצור במד"ר) שתורה וישראל קדמו לעולם, וביניהם גופא מי קדם למי – ישראל קדמו, וראי' לדבר, שהתורה עצמה אומרת "דבר אל בני ישראל" ו"צו את בני ישראל", היינו, שכל מציאות התורה היא מצד זה שישנה המציאות דבנ"י, ומזה נעשה הדיבור והציווי לבנ"י, ונמצא, שמציאות התורה חקוקה מבנ"י והיא גם חקוקה בתוך בנ"י, עד שהם מציאות אחת.

עוולהעיר גם ממה שמצינו בנוגע לנשמות ישראל שהם "חצובות מתחת כסא הכבוד" – חקוקות דייקא. אבל ענין זה הוא לא רק מצד הנשמה, אלא גם מצד הגוף קשור יהודי עם התורה באופן של חקיקה.

עז269
וזהו החילוק בין בנ"י לכל שאר הבריאה: כל הבריאה היא אמנם מהקב"ה, כמ"ש "בדבר ה' שמים נעשו", וכמ"ש בפרקי אבות שלומדים ביום הש"ק זה: "בעשרה מאמרות נברא העולם", אבל, ענין זה הוא בהעלם (לא רק מצד הקליפות כו', אלא מצד עצם ענין ההתהוות, כפי ש"בראשית ברא אלקים", שמורה על ההעלם); ורק אצל בנ"י רואים בגלוי שהם מציאות אחת עם הקב"ה, שלכן נקראים בשם "אדם", כיון שגם בהיותם למטה הרי הם באופן ד"אדמה לעליון".

עחולכן נאמר על בנ"י "מעשה ידי להתפאר" – אף שכל הבריאה היא מעשה ידיו – כי, "להתפאר" שייך רק על דבר הגלוי, ולכן שייך ענין זה על בנ"י דוקא, כיון שאצלם רואים בגלוי שהם מציאות אחת עם הקב"ה.

עטוכיון שבנ"י הם מציאות אחת (באופן של חקיקה – "בחוקותי") עם התורה והקב"ה, לכן יכולים לקבל את כל ברכותיו של הקב"ה רק כאשר "בחוקותי תלכו".

פי. וזהו גם הקשר עם ענין העמל – "שתהיו עמלים בתורה":

פאכתיבה – היא אמנם ענין של מעשה, ולא רק מעשה זוטא, אלא מעשה במילואו, אבל אין זו עבודה קשה. ואילו "חקיקה" היא עבודה קשה, שהרי קשה לחקוק על גבי האבן (ובפרט ע"ג אבן טוב).

פבוכן הוא בנוגע לענין החקיקה בישראל – שלהיותן "עזין שבאומות", הרי פעולת החקיקה בהם היא עבודה קשה. ולכן צריכה להיות העבודה באופן "שתהיו עמלים בתורה" דוקא.

פג[(כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:)

פדאבל, אסור להשאיר יהודי במצב שיהי' זקוק ותלוי בענין ה"עמל"...

פהובכן: ישנו פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שכיון ש"כל ישראל בני מלכים (או "מלכים") הם", הרי אצל בן מלך (או מלך) נחשבת אפילו מלאכה קלה – לעבודה קשה, בגלל שאינו רגיל בכך. וע"ד ש"מלאכת

פו270
נשים לאנשים" נחשבת ל"עבודת פרך" – לא מצד הקושי שבעבודה עצמה, אלא לפי "שלא היו רגילים בכך". ועד"ז בנוגע לבן מלך או מלך, שכל עבודה נחשבת לעבודה קשה, כיון שאינו רגיל בכך. – ענינו של מלך הוא "אשר יוציאם ואשר יביאם" (במלחמה), או "לעשות משפט" (כמ"ש הרמב"ם), אבל לא עבודה אחרת.

פזובנוגע לעניננו: כיון שבנ"י הם מציאות אחת עם הקב"ה, הרי הא גופא שצריכים להתעסק עם הגוף ונה"ב נחשב כבר לעבודה קשה, ובמילא ישנו כבר ענין העמל].

פחיא. עפ"ז יש לבאר מ"ש לכל לראש "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה":

פטסדר העבודה הוא אמנם באופן שאי אפשר להתחיל מיד בענין ד"עמלים בתורה" (כנ"ל ס"ה),

צאבל אעפ"כ אומרת התורה בתור הקדמה לכל הענינים: "בחוקותי תלכו", והיינו, שצריך לידע שיהודי הוא מציאות אחת עם התורה, באופן של אותיות החקיקה – "בחוקותי",

צאולכן: (א) המשכת כל הברכות תלוי' בקיום התומ"צ – "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו", (ב) העבודה צריכה להיות באופן של עמל – "שתהיו עמלים בתורה", וכיון ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", הרי מובן שעי"ז ניתוסף חיות מחודשת בקיום המצוות.

צביב. ועפ"ז יש לבאר גם הפירוש במ"ש "אם בחוקותי תלכו", "אין אם אלא לשון תחנונים":

צגלכאורה אינו מובן: איך אפשר לומר על קיום התומ"צ "אם גו'", לשון תחנונים, שהקב"ה מתחנן אצל בנ"י שיקיימו התומ"צ – הרי זה ציווי שמוכרחים לקיימו, ולא בקשה?!

צדאך הענין הוא – ש"אם" לשון תחנונים הוא בנוגע לענין ה"עמל" ("שתהיו עמלים בתורה" וכן בנוגע לקיום המצוות) יותר ממה שמחוייבים מצד הציווי, שעל זה לא שייך ענין של ציווי, כי אם בקשה ותחנונים כו'.

צהוע"י קיום בקשה זו זוכים לכל הברכות האמורות בפרשה: "ונתתי

צו271
גשמיכם בעתם וגו'"55, עד "ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות"48, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

צז* * *

צחיג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ונתתי שלום בארץ גו'.

צט* * *

קיד. נהוג ללמוד פסוק בפרשת השבוע עם פירוש רש"י.

קאובהקדמה – שבפירוש רש"י יש ענינים מופלאים (כידוע מ"ש השל"ה והחיד"א), ועד למאמר רבותינו נשיאינו שבפירוש רש"י יש "יינה של תורה", והיינו, שגם ענינים אלו הכניס רש"י בפירושו ל"בן חמש למקרא", שגם הוא יוכל להבין אותם.

קבזאת ועוד:

קגפירוש רש"י הוא בתכלית הדיוק בכל תיבה ותיבה, וגם מה שרש"י לא מפרש הרי זה בדיוק – אם בגלל שאין צורך בפירוש בגלל שהדבר מובן מעצמו, או שרש"י סומך על מה שפירש כבר לפנ"ז.

קדוכמדובר כמ"פ שאי אפשר לומר שרש"י סומך על מה שיפרש לאח"ז (אא"כ רש"י אומר בפירוש שיפרש זאת לאח"ז), כמובן אפילו בשכל הפשוט, שכאשר לומדים עם תלמיד, אי אפשר לסמוך על מה שלא למד עדיין (שבגלל זה לא יאמרו לו ענינים מסויימים), כי אם על מה שכבר למד.

קהוכן התיבות שמעתיק רש"י מהפסוק הם בדיוק, וכמו"כ החילוק אם רש"י מעתיק את התיבות שבהמשך הפסוק או רק מרמזם בהוספת תיבת "וגו'", כי, מ"ש רש"י "וגו'" אינו בגלל ש"כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן לי'", דא"כ, הי' לו להוסיף "וגו'" בכל פסוק שאינו מסיימו, וכיון שמוסיף "וגו'" רק במקומות מסויימים, עכצ"ל, שהחילוק הוא אם המשך הפסוק נוגע לפירושו, שאז מעתיק את התיבות שבהמשך הפסוק, או שנוגע רק כללות הענין, שאז רק מרמזם בהוספת "וגו'".

קוטו. בפרשת השבוע, קרוב לתחילתה, ישנם שני פסוקים שתוכנם

קז272
שוה: (א) "ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב", (ב) "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו ונפלו אויביכם לפניכם לחרב".

קחובכן: בנוגע לחציו הראשון של הפסוק, מובן בפשטות, שתחילה נאמר כללות הענין – "ורדפתם גו'", ולאח"ז נאמרו פרטי הדברים – "חמשה מאה וגו'", וכפי שמצינו כמ"פ בתורה שתחילה נאמר הענין בכללות, ולאח"ז מוסיפה התורה פרטי הדברים; אבל בנוגע לחציו השני של הפסוק – אינו מובן: מדוע חוזר הכתוב וכופל "ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" – הרי אין בזה חידוש על מ"ש לפנ"ז "ונפלו לפניכם לחרב"?

קטומבואר במפרשים, שקושיא זו מתרץ רש"י בפירושו:

קיעל הפסוק "(ונפלו) לפניכם לחרב", מפרש רש"י: "איש בחרב רעהו", והיינו, שבנ"י לא יצטרכו כלל להרוג את האויבים, כיון שיפלו איש בחרב רעהו.

קיא[ועפ"ז מובן דיוק הלשון "לחרב" – דלכאורה הול"ל "בחרב", כמו "בחרב אצא לקראתך" – כי, "לחרב משמע לחרב אחרים, ולא של הרודפים".

קיבוכן משמע גם מתיבת "לפניכם" (שלכן מעתיק רש"י גם תיבה זו) – כי, "לפניכם" היינו כמו "לפני אוהל מועד", שאין זה אוהל מועד עצמו, אלא רק בסמיכות מקום, אבל זהו מקום בפני עצמו, ועד"ז בנדו"ד, שנפילת האויבים תהי' לפני בנ"י, באופן שיהיו במקום בפני עצמו – כיון שלא יפלו בחרב בנ"י, אלא איש בחרב רעהו].

קיגואילו על הפסוק "ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" מפרש רש"י: "שיהיו נופלין לפניכם שלא כדרך הארץ" – דכיון שהכתוב חוזר וכופל ענין זה, בהכרח לומר שבא להוסיף ענין חדש, וכיון שהענין ד"איש בחרב רעהו" יודעים כבר מהפסוק הראשון, לכן מפרש רש"י שהפסוק השני מחדש "שיהיו נופלין לפניכם שלא כדרך הארץ", למעלה מדרך הטבע.

קידאבל, עפ"ז צריך להבין בנוגע לחציו הראשון של הפסוק, "ורדפתם גו'", שבזה ניתוספו בפסוק השני הפרטים ד"חמשה מאה וגו'":

קיהברוב המקומות בתורה שבהם נאמר תחילה כללות הענין ולאח"ז

קיו273
הפרטים, יש ענין בהכלל שאינו בהפרטים, שלכן נאמר גם בכללות. אבל בנדו"ד, אינו מובן מדוע נאמר "ורדפתם את אויביכם", דלכאורה הי' הכתוב יכול לומר רק "ורדפו מכם חמשה מאה וגו'", כיון שאין שום ענין בהכלל שאינו בהפרטים?!

קיז[ומובן שבשביל החידוש בחציו השני של הפסוק, שלא זו בלבד שיפלו "איש בחרב רעהו", אלא שיפלו "שלא כדרך הארץ" – מספיק לכפול את הענין ד"ונפלו לפניכם לחרב", ללא ההקדמה ד"ורדפתם את אויביכם", שאין בה חידוש לגבי מש"נ בפסוק השני].

קיחטז. ויש עוד ענינים הדורשים ביאור, ונתעכב עתה על ענין אחד בפסוק עצמו, וענין אחד בפירוש רש"י:

קיטא) בפסוק עצמו – "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו", יש דיוק שלעת-עתה לא ראיתי במפרשי רש"י:

קכבשלמא "מאה מכם רבבה ירדופו" – הרי זה בהמשך ל"חמשה מאה"; אבל השאלה היא מדוע נאמר "ורדפו מכם חמשה" דוקא, דלכאורה הי' הכתוב צריך להתחיל "ורדף מכם אחד" (לפי אותו חשבון), וכמו בפ' האזינו: "איכה ירדוף אחד אלף"?!

קכאב) בפירוש רש"י – "חמשה מאה ומאה רבבה", "וכי כך הוא החשבון, והלא לא הי' צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו" – מהו כפל הלשון בשאלת רש"י "וכי כך הוא החשבון, והלא לא הי' צריך לומר אלא כו'"?

קכביש מפרשים, ש"מלת רבבה סובל ב' פירושים, פי' א', עשרת אלפים, ועל זה מקשה רש"י: וכי כך הוא החשבון, ופי' ב', רבבה מספר מרובה על שם ריבוי, וזה הפירוש שולל רש"י באומרו והלא לא הי' צריך לומר אלא כו'".

קכגאבל: עפ"ז הי' רש"י צריך להקדים לכל לראש ב' הפירושים שבתיבת "רבבה", כדרכו בכל מקום שיש ב' פירושים, וכיון שרש"י לא מפרש מאומה, עכצ"ל, שהפירוש ד"רבבה" ידוע לכל, ואין הכרח לומר שיש בזה ב' פירושים, שבגלל זה יצטרך רש"י לכפול לשונו.

קכדגם צריך להבין טעם כפל הלשון בפירוש רש"י בהתחלת הפסוק: "ורדפו מכם", "מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם"?

קכה274
ולפלא שהמפרשים מתעכבים על כפל לשון רש"י בהמשך הפסוק, "וכי כך הוא החשבון, והלא לא הי' צריך לומר אלא כו'", ולא על כפל לשונו בהתחלת הפסוק, "מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם".

קכוואף שכן הוא הלשון בתו"כ (כמו בנוגע להמשך הפסוק "וכי כך הוא החשבון וכו'") – הרי אין ענינו של רש"י להעתיק לשון התו"כ, אלא רק מה שנוגע לפשוטו של מקרא.

קכזוכמדובר כמ"פ – הביאור בנוגע לכל הדיוקים הנ"ל צ"ל באופן המוכרח בפשוטו של מקרא גם עבור בן חמש למקרא, וכפי שיתבאר לקמן.

קכח* * *

קכטיז. נהוג גם לבאר ענין באגרת התשובה בכל שבת, כיון ששבת בכלל קשור עם ענין התשובה, כמובא באגה"ת ש"שבת אותיות תשב" (אמיתית ענין התשובה – תשו"ע), ובפרט בימי ספירת העומר, שהם הימים שבין פסח לשבועות, הקשורים עם ענין התשובה, כי:

קלאיתא בזהר שהענין דספירת העומר הוא בדוגמת מ"ש "וספרה לה שבעת ימים וגו'", והיינו, שלאחרי שהי' ענין בלתי-רצוי, יש לספור תחילה שבעה ימים, ורק לאח"ז יכול להיות ענין הטבילה כו'.

קלאודוגמתו בספה"ע, לאחרי יצי"מ שהיתה באופן ד"כי ברח העם", כפי שמבאר רבינו הזקן – "דלכאורה הוא תמוה למה היתה כזאת, וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם לא הי' מוכרח לשלחם" (שהרי נאמר "כי ביד חזקה ישלחם") – שזהו "מפני שהרע שבנפשות ישראל הי' עדיין בתקפו וכו'",

קלב– לאחרי שבנ"י ישבו מאתיים ועשר שנים במצרים, וכפי שפירש רש"י על הפסוק "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וגו'", "מגיד שמעשיהם של מצריים .. מקולקלים מכל האומות ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל"; וכדאיתא בזהר המשל "לבר נש דרחים אתתא והות דיירא בשוקא דבורסקי, אי לא הוות היא תמן, לא עייל בה לעלמין וכו'" –

קלג275
ולכן, כשהוצרכו בנ"י לצאת ממצרים, לא הי' זמן לשקו"ט כו', אלא הוצרכו לכל לראש לברוח מהרע כו'.

קלדולאח"ז הוצרך להיות הענין דספה"ע במשך שבעה שבועות – בדוגמת "וספרה לה שבעת ימים גו'", שזהו ענין התשובה שענינה חרטה על העבר כו', בבחינת "אסורה מכאן להתקרב שם", כדי שבשעת מ"ת (בחג שבועות) יוכלו להיות במעמד ומצב ד"תמימות" – "תמים תהי' עם ה' אלקיך", תמימות ברוחניות, ובמילא גם תמימות בגשמיות, כך, שכולם היו יכולים לראות ולשמוע כו'.

קלהובפרט ע"פ מ"ש הר"ן בסוף פסחים: "בהגדה אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלקים על ההר הזה, אמרו לו ישראל, משה רבינו, אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמישים יום, והיו מונין כו'", שבגלל התשוקה של בנ"י לקבל את התורה, ספרו את הימים – מתי יגיע כבר יום החמישים שבו יקבלו את התורה (וזהו אחד הטעמים שסופרים "היום שני ימים" ולא "יום שני", כיון שספרו כמה ימים עברו כבר מהחמישים יום שצריכים לספור עד קבלת התורה).

קלוויש להוסיף, שהשייכות לענין התשובה מודגשת יותר בימים שבין ל"ג בעומר לשבועות – החל מיום השבת שלאחרי ל"ג בעומר:

קלזל"ג בעומר הוא יום ההילולא (ובלשון הזהר: "הילולא רבא") דרשב"י, שאודותיו יש פתגם פלאי מרבינו הזקן (כפי שמביא ר' הלל מפּאַריטש בפלח הרמון ששמע מר' אייזיק מהאָמיל בשם רבינו הזקן) "שלפני נשמות הגבוהות כמו רשב"י לא נחרב הבית כלל כו'".

קלחוהגע עצמך:

קלטאין לך מי שסבל כ"כ מהחורבן כמו רשב"י, עוד יותר מאשר ר"ע רבו, שאף שסבל יסורים קשים, עד ש"אמרו לו תלמידיו (התלמידים שלאחרי ל"ג בעומר, לאחרי שפסקו למות) רבינו עד כאן" (כיון שלא יכלו להבין מדוע צריך לסבול יסורים כאלו), הרי יסורים אלו היו במשך זמן קצר, שאז יכולים לסבול כו', וכדברי הגמרא: "אילמלי נגדוה לחנני' מישאל ועזרי' כו'"; ואילו אצל רשב"י הי' צער המערה במשך

קמ276
י"ב שנים, ולאח"ז נצטווה לחזור למערה למשך י"ב חדשים נוספים39, כך, שהיו לו יסורים במשך זמן רב.

קמאולכן דוקא רשב"י אמר "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", בגלל שהי' אצלו צער המערה (ואף שצער המערה הי' גם אצל ר' אלעזר בנו, הרי אצלו הי' בשעת מעשה גם ענין של שכר – כיבוד אב, ולימוד התורה מאביו ורבו, משא"כ אצל רשב"י לא הי' בשעת מעשה ענין של שכר).

קמבולמרות זאת, הי' במעמד ומצב שלפניו לא נחרב הבית כלל!

קמגומזה מובן שרשב"י קשור עם משיח, וכפי שמצינו שרשב"י הי' ניצוץ של משה רבינו (ומשיח), ואיתא בזהר שעד דורו של משיח לא יהי' דור כמו דורו של רשב"י.

קמדוהרי ענינו של משיח הו"ע התשובה, כמובא בחסידות בשם הזהר שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא. וכן הוא ע"פ נגלה – שמצינו פלוגתא בגמרא אם הגאולה העתידה תלוי' בתשובה, ופסק הרמב"ם ש"סוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין".

קמהיח. באגה"ת פרק י"א יש דיוק שכבר נזכר פעם אודותיו, אבל רק בקיצור נמרץ – שנזכרו בו כמ"פ הלשונות "תיכף" ו"מיד", ובשינוי ממקום למקום:

קמובתחילה נאמר שהקב"ה "חפץ חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח – תיכף ומיד שמבקש כו'" (ב' הלשונות: "תיכף ומיד").

קמזובהמשך הענין: "כמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח תיכף שמבקשים כו'" (רק הלשון "תיכף").

קמחולאחרי כן: "אילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד" (רק הלשון "מיד").

קמטובסיום הענין: "שצריך האדם למחול תיכף ומיד שמבקשים ממנו כו'" (ב' הלשונות: "תיכף ומיד").

קנ277
ואינו מובן מהו טעם שינוי הלשון ממקום למקום?

קנאולהעיר, שאע"פ שידוע מכתב כ"ק אדנ"ע שלא כל אחד יכול לדייק בתניא, אלא זוהי דרך עבור יחידי סגולה בלבד – אין זה אמור בנוגע לענין בולט כ"כ, שבמשך חצי עמוד (דף ק' ע"א) נאמר אותו ענין כמ"פ, ובשינוי ממקום למקום, ועכצ"ל שענין זה הוא בהתאם לחילוק שבין הלשונות "תיכף" ו"מיד", ובכל מקום נאמר הלשון המתאים לענינו, וכפי שיתבאר לקמן.

קנב*

קנגיט. הביאור בפירוש רש"י:

קנדהחילוק בין "ורדפתם את אויביכם" ל"ורדפו מכם חמשה מאה וגו'" הוא (לא שתחילה נאמר כללות הענין ואח"כ פרטי הדברים, אלא) בפשטות (עד שרש"י לא צריך לפרש זאת, כיון שבן חמש למקרא מבין זאת מעצמו) – שמדובר אודות זמנים שונים: בתחילה יהי' זמן שבו יקויים "ורדפתם את אויביכם" (סתם), ואח"כ יהי' זמן שבו יקויים "ורדפו מכם חמשה מאה וגו'".

קנהוהחילוק ביניהם:

קנו"ורדפתם את אויביכם" – קאי בפשטות על אלו שיכולים לרדוף, שהם אנשי המלחמה, "כל יוצאי צבא בישראל".

קנזאבל "ורדפו מכם גו'" פירושו מקצתכם ולא כולכם, והיינו, "מן החלשים שבכם", כפירוש רש"י.

קנחובהקדים:

קנטיש מפרשים שהכרחו של רש"י לפרש "מן החלשים" הוא מתיבת "מכם", שהיא מלשון "ומך אחיך", וכמו"כ ישנו "מך" ביחס לענין הכח – חלש, וזהו "מכם", "מן החלשים".

קסובכן: זוהי אמנם המצאה יפה ("אַ שיינער אַיינפאַל"), אבל, אם זהו הכרחו של רש"י, הי' לו לפרש זאת, וגם, לכתוב "מן המוכים שבכם".

קסאויש לבאר הכרחו של רש"י לפרש "מן החלשים שבכם" – בפשטות – כיון שאי אפשר לומר שהכוונה היא מן הגבורים שבכם (כפי שמוסיף ומדגיש: "ולא מן הגבורים שבכם"), שהרי זה נכלל גם

קסב278
במ"ש לפנ"ז "ורדפתם את אויביכם", דקאי לכל לראש על הגבורים, ועכצ"ל, שהפסוק "ורדפו מכם גו'" בא לחדש שיהי' זמן שבו ירדפו "מן החלשים שבכם".

קסגכ. וכיון ש"ורדפו מכם" היינו "מן החלשים שבכם" – מובן מדוע נאמר "ורדפו מכם חמשה גו'", ולא ורדף מכם אחד, כמו "איכה ירדוף אחד גו'":

קסדהבן חמש למקרא זוכר מה שלמד בפ' ויגש בנוגע ליוסף: "ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה", ופירש רש"י: "מן הפחותים שבהם לגבורה", "החלשים", ולא את הגבורים, כדי שפרעה לא יעשה אותם "אנשי מלחמתו".

קסהועד"ז בנדו"ד, שכאשר מדובר אודות החלשים ("ורדפו מכם", "מן החלשים שבכם"), נזכר מספר חמשה.

קסוולהעיר: אצל יוסף הי' אמנם הכרח ליקח חמשה אנשים דוקא, כי: שאר הששה היו גבורים, ובנוגע לחמשת החלשים – כיון שאין עדיפות לאחדים מהם, דמאי חזית כו', הוצרך ליקח את כולם. אבל אעפ"כ, לאחרי שישנו סיפור בתורה שהחלשים היו במספר חמשה, הנה גם כאן שמדובר אודות חלשים, נקט הכתוב מספר חמשה.

קסזוכאן רואים שבצחות לשונו מבהיר רש"י ענינים שאחרים לא מתעכבים עליהם, כבנדו"ד, שע"פ פירושו "מן החלשים" מובן מדוע נאמר "ורדפו מכם חמשה", ועד שרש"י לא צריך לפרש זאת, כיון שהבן חמש למקרא מבין זאת בעצמו.

קסחכא. ויש להוסיף, שע"פ פירוש רש"י "מן החלשים שבכם", תתורץ גם קושיית התוס':

קסטבנוגע לדברי הגמרא במסכת סוטה "מדה טובה מרובה ממדת פורענות" – איתא בתוס': "וא"ת הא מצינו מדת פורענות גדולה ממדת טובה, דכתיב101 איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה, גבי מדת פורענות, וגבי מדה טובה כתיב95 ורדפו מכם חמשה מאה. וי"ל, דעדיין גבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה, אבל הכא דכתיב ורדפו מכם חמשה, סיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב".

קע279
אמנם, נוסף על מה שהקשה האוה"ח הקדוש95 על דברי התוס', הנה לפי פירוש רש"י ש"ונפלו אויביכם לחרב" היינו "איש בחרב רעהו", נמצא, שגם בפרשתנו מדובר רק ברדיפה, ולא בהריגה (שאינה נעשית ע"י בנ"י, אלא איש בחרב רעהו). וא"כ, הדרא קושיית התוס' לדוכתא?

קעאאך קושיא זו מתורצת ע"פ פירוש רש"י ש"ורדפו מכם חמשה מאה גו'" היינו "מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם", כמבואר באוה"ח, שעפ"ז אתי שפיר ש"מדה טובה מרובה ממדת פורענות", כי, מ"ש גבי מדת פורענות "איכה ירדוף אחד אלף" הרי זה מן הגבורים, ומ"ש גבי מדה טובה "ורדפו מכם חמשה מאה" הרי זה "מן החלשים", ואילו בנוגע לגבורים, יהי' זה יותר מאשר "אחד אלף", כיון ש"מדה טובה מרובה כו'".

קעבועפ"ז יש להוסיף ביאור מדוע כפל רש"י "ולא מן הגבורים שבכם" – ש"הכוונה היא שבא לשלול שלא לפרש בדבריו שרצונו לומר אפילו מן החלשים, לזה פירש לא מן הגבורים", כי, החשבון של "חמשה מאה" הוא רק כאשר מדובר אודות החלשים בלבד, ללא גבור אחד, כי בנוגע לגבורים, הרי גבור אחד ירדוף יותר מאלף, כנ"ל.

קעגכב. אך עדיין צריך להבין:

קעדמדוע יהי' זמן שבו ירדפו רק מן החלשים שבכם, ולא מן הגבורים שבכם – מה אירע לגבורים שלא ירדפו?!

קעהוגם: כיון ש"ורדפו מכם גו'" "מן החלשים שבכם" יהי' לאחרי הזמן שבו יקויים "ורדפתם את אויביכם" דקאי על הגבורים (כנ"ל סי"ט) – מה ישאר לחלשים לעשות לאחרי מה שעשו הגבורים?!

קעווכפי שיתבאר לקמן.

קעז* * *

קעחכג. בנוגע לפרקי אבות שלומדים בשבתות שבין פסח לעצרת, הנה בפרק שלומדים ביום הש"ק זה נימנו כמה ענינים במספר עשרה. וכיון שגם סדר בתורה הוא תורה41, הרי מובן שסדר הדברים הוא בדיוק, הן סדר המשניות והן סדר הענינים שבכל משנה בפ"ע.

קעט280
ונתעכב עתה על מאמר המשנה "עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש, לא הפילה אשה מריח בשר הקודש וכו'".

קפוצריך להבין: מדוע נזכר לכל לראש הנס ש"לא הפילה אשה מריח בשר הקודש" – לכאורה יש להזכיר תחילה הניסים שאירעו עם בשר הקודש עצמו, ש"לא הסריח כו'", או אצל הכה"ג (ש"לא אירע כו' ביוהכ"פ"), או בביהמ"ק עצמו, ש"לא נראה זבוב בבית המטבחים", או ש"לא כבו הגשמים אש של עצי המערכה, ולא נצחה הרוח את עמוד העשן" וכיו"ב;

קפאובפועל מתחילה המשנה עם הנס ש"לא הפילה אשה מריח בשר הקודש" – שאינו קשור עם ביהמ"ק עצמו;

קפבלא קודש הקדשים, ששם יכול להכנס רק הכה"ג (אפילו לא סגן הכה"ג) ביוהכ"פ בלבד, וגם לא המקום שבו יכולים להכנס כל הכהנים, כי אם המקום שבו יכולים להכנס גם נשים (ולשם הוצרכו להביא מבשר הקדשים – "המורם" ש"נאכל לכהנים לנשיהם כו'"), שרק שם הי' יכול להיות הנס ש"לא הפילה אשה כו'",

קפגויתירה מזה: נס זה הי' יכול להיות גם מחוץ לביהמ"ק, ואפילו מחוץ לחומת ירושלים, שגם שם הי' יכול להתפשט ריח בשר הקודש – ע"ד שמצינו בגמרא בנוגע לריח הקטורת שהתפשט והגיע עד ליריחו! – וגם שם הי' הנס שמצד קדושת הבשר, לא בא תקלה על ידו ("לא הפילה אשה כו'").

קפדולכאורה, יש להקדים הניסים שאירעו בביהמ"ק עצמו, או עם בשר הקודש עצמו, ובפרט בנוגע לכה"ג ביוהכ"פ, שבו תלוי' כפרת בנ"י (כפי שאומרים בנוסח ה"עבודה": "על ידך תהי' סליחתנו"), ורק לאח"ז יש להזכיר גם הנס ש"לא הפילה אשה כו'"?

קפהכד. והביאור בזה:

קפונס הוא מלשון הרמה, כמו "נס על ההרים", שהו"ע שידוד והרמת הטבע למעמד ומצב שלמעלה מהטבע (והיינו, שאע"פ שגם

קפז281
הטבע נברא ע"י הקב"ה, הרי בריאתו היתה באופן שישאר בגדרי הטבע, ואילו נס הוא באופן של הרמה למעלה מהטבע).

קפח[ובמילא יש בזה תנאי – שלא יהי' באופן תמידי, כי, כאשר הנס הוא באופן תמידי, הרי זה נעשה דבר טבעי. ולכן מצינו בנוגע ל"מן", שירד במשך ארבעים שנה, שכדי שלא יתרגלו ויחשבו שזהו דבר טבעי (מצד התמידות שבדבר), הי' צורך בכמה ענינים: "וילקטו המרבה והממעיט .. ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר", וכאשר הותירו ממנו עד בוקר אזי "וירום תולעים ויבאש", ואילו ביום השבת – "לא הבאיש ורמה לא היתה בו"].

קפטומובן, שככל שהטבע הוא בתוקף יותר, אזי מודגשת יותר מעלת הנס, שענינו שינוי הטבע:

קצכאשר הנס הוא בקודש הקדשים, ש"מקום ארון אינו מן המדה" – הרי זה בודאי ענין של נס, אבל אין זה פלא גדול כ"כ. ועד"ז בנוגע לכל ביהמ"ק, שהנס ש"עומדים צפופים ומשתחוים רווחים"139 אינו פלא גדול כ"כ, שכן, כשיהודי עומד בתנועה של השתחוואה (בתפלה בכלל, ועאכו"כ בביהמ"ק), הרי הוא בעצם למעלה מהטבע.

קצאהיכן מודגש גודל מעלת הנס? – דוקא כשמתרחש מחוץ לביהמ"ק, בארץ ישראל כולה, ועד לחוץ לארץ שגושה טמא ואוירה טמא, ואעפ"כ קורה שם נס, הרי זה פלא גדול!

קצבוזוהי מעלת הנס ש"לא הפילה אשה מריח בשר הקודש" – להיותו אפילו מחוץ לביהמ"ק.

קצגכה. ועוד מעלה בנס זה:

קצדובהקדים – שבנס גופא יש מעלה יתירה ב"נס בתוך נס", שההרמה שבענין הנס היא גם לגבי "טבע" הנס עצמו.

קצהולדוגמא: במכת ברד נאמר "ואש מתלקחת בתוך הברד", "נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא", והיינו, שאע"פ שהי' נס ה"ברד", דבר קר, שיורד מלמעלה למטה, ושובר את כל עשב ועץ השדה – הנה בזה גופא הי' "אש", דבר חם, שעולה מלמטה למעלה, ויכול לפעמים להועיל לעשב ועץ השדה, ונמצא, שבנס זה הי' צריך להיות שינוי הטבע גם לאחרי שנעשה הנס הראשון.

קצו282
וגם כאן הי' ענין של נס בתוך נס – ובהקדמה:

קצזבקדשים יש דין שאכילתם צריכה להיות באופן ד"למשחה", "לגדולה", שזהו דוקא כאשר הבשר הוא (לא בשר חי, אלא) צלוי שלוק ומבושל, באופן שיהי' טוב וערב ("געשמאַק") בגשמיות כפשוטו (וכמו בנוגע לאכילת בשר ביו"ט, שצ"ל בשר (ומה טוב – לא רק בשר עוף, אלא דוקא בשר בהמה) שמן כו', ונעשה ענין של קדושה שפועל שמחת יו"ט – "אין שמחה אלא בבשר").

קצחובכן: מי מבשל את הבשר שיהי' טוב וערב – הרי זו האשה, כדברי הגמרא "אדם מביא חיטין חיטין כוסס" (בתמי'), אלא האשה (ש"עוזרתו לאדם", כמ"ש "אעשה לו עזר") היא זו שמכינה את החטים שיהיו ראויים למאכל אדם, ועד"ז מובן בנוגע ל"בשר הקודש", שהאשה היא זו שמבשלת וצולה את הבשר שיהי' באופן ד"למשחה", "לגדולה".

קצטוכיון שכן, בודאי נתעוררה אצלה תשוקה גדולה לאכול את בשר הקודש, שהי' ערב למאכל וריחו נודף – כנראה במוחש בנוגע לבשר צלי, וכמסופר במדרש בנוגע לפסחו של משה שריח הצלי הי' מתפשט והולך כו'.

ר[וע"ד המדובר פעם (ונדפס עתה) בנוגע לאהרן שהי' במעמד ומצב ד"חולת אהבה" להכנס לקודש הקדשים, ולכן הי' צורך להזהירו בב' הענינים ד"אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב"; ועד"ז בנדו"ד, שהאשה שמתעסקת בהכנת בשר הקודש היתה צריכה להיות "חולת אהבה" לאכילתו].

ראזאת ועוד:

רבטבע ההורים שמשתדלים ומוסרים נפשם לטובת ילדיהם גם בנוגע לענינים כאלו שבשביל עצמם לא היו משתדלים בהם. ולכן, מטבע

רג283
הדברים שאשה מעוברת תרצה לאכול מבשר הקודש (לא בשביל עצמה, אלא) לטובת העובר ש"אוכל ממה שאמו אוכלת".

רדובפרט ע"פ מה שמצינו בנוגע למעוברת שהריחה, שזהו בגלל התאוה והתשוקה של העובר למאכל זה, שמתמלאת עי"ז שאוכל ממה שאמו אוכלת – כמסופר בגמרא: "ההיא עוברה דארחא, אתו לקמי' דרבי, אמר להו זילו לחושו לה דיומא דכיפורי הוא, לחושו לה ואילחישא" (קיבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו), ולאידך גיסא, "ההיא עוברה דארחא .. ולא אילחישא", שענין זה הי' תלוי במהותו של העובר, אם הוא בצד הטוב או להיפך כו'.

רהומזה מובן, שאשה שעומדת ללדת ולד שבצאתו לאויר העולם תתחיל לחנכו על יסודי התורה והמצוה, הנה בגלל היותה אשה כשרה, בודאי תרצה לאכול מבשר הקודש, שיהפוך להיות דם ובשר מבשרו של העובר וישפיע עליו לטובה כו'.

רווכיון שכן, הרי מובן שכאשר אשה מעוברת מריחה בשר הקודש, ומאיזה סיבה שתהי' אינה יכולה לאכול ממנו (אם בגלל שאינו שלה, או בגלל שאינה טהורה כו'), ואעפ"כ "לא הפילה כו'" – הרי זה נס גדול ביותר (ע"ד "נס בתוך נס"), שנשתנה טבעו של בשר הקודש גופא, ולכן "לא הפילה אשה מריח בשר הקודש".

רזכו. ענין זה קשור עם הכינוס של נשי ובנות חב"ד, שתפקידן להשפיע על כל נשי ובנות ישראל בכל עניני קדושה.

רחולכל לראש – כמ"ש "קדושים תהיו", ופירש רש"י: "הוו פרושים כו'", וכמ"ש "כל כבודה בת מלך פנימה", ומובן שאין זה בגלל הבושה להיראות כו', אלא אדרבה: כיון ש"כולך יפה רעייתי ומום אין בך", הנה "כל כבודה בת מלך (צריך להיות דוקא באופן מוסתר –) פנימה".

רטוכמסופר בגמרא אודות דברי קמחית: "מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי", ובגלל זה זכתה ש"שבעה בנים היו לה" – "כל השביעין

רי284
חביבין", ו"כולן שמשו בכהונה גדולה" (וענין זה קשור עם דברי המשנה בפרקי אבות הנ"ל: "לא אירע כו' לכהן גדול ביום הכיפורים").

ריאוענין זה נוגע במיוחד לחינוך הילדים, שזהו עיקר תפקידה של האשה, ועד שזוהי הסיבה שאשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא, בגלל שהיא משועבדת לבעלה, וצריכה לעסוק בחינוך הילדים – "אקרויי בנייהו לבי כנישתא".

ריבוכל זה צריך להיות לא רק בנוגע לעצמה, אלא עלי' לפעול זאת על כל נשי ובנות ישראל, כהוראת רבי עקיבא, רבו של רשב"י: "ואהבת לרעך כמוך" – "זה כלל גדול בתורה".

ריגואם הדברים אמורים בשנים כתיקונן – עאכו"כ כשנמצאים בזמן כמו עתה, וכפי שיתבאר לקמן.

ריד* * *

ריהכז. אע"פ שכבר דובר כמ"פ אודות הענין הידוע ד"מיהו יהודי", הנה כל זמן שלא יתבטל הענין, צריכים להמשיך לדבר על זה.

ריומישהו שאל אצלי אם אפשר כבר ליתן "מזל טוב", כיון שהענין נגמר ונתתקן, ומשיח יכול כבר לבוא, שהרי הם כבר יוצאים מהממשלה... אבל האמת היא שהענין נשאר כמקודם, ועדיין רחוקים מתיקון הענין (גם אם יש איזה הזזה לטובה) – שהרי הם רק אמרו שהם יוצאים מהממשלה, אבל עדיין לא יצאו בפועל.

ריזועוד ועיקר: גם האמירה אודות היציאה מהממשלה היתה בגלל "כסאות" ו"הסכמים" וכו', אבל הם לא אמרו שהסיבה לכך היא בגלל שזהו ענין שהוא היפך התורה!

ריחהיתה כאן "עיסקת חבילה" – כדרך הסוחרים, מנהג התגרין, שמסכמים ביניהם שכל אחד מהם יוותר על ענינים מסויימים, גמול לי ואגמול לך... ומוכרים דבר אחד תמורת דבר אחר. ובנדו"ד: הסכימו לוותר על גיור של ראַביי רפורמי בחוץ לארץ, בתנאי שיוותרו להם בנוגע לגיור של ראַביי רפורמי בארץ ישראל, וכאשר לאח"ז לא עמדו בדיבורם, כמנהג התגרים... אזי באים בטענה: איך אפשר להסכים לגיור כזה, בה בשעה שזהו היפך ממה שהסכימו ביניהם!

ריט285
כאשר מקרה זה הגיע לדיון בבית-המשפט, לא טענו שזה היפך התורה, אלא הטענה היא: הרי סוכם שאנחנו לא נתערב בגיור שבחו"ל בתנאי שאתם לא תתערבו בגיור שבא"י, וא"כ, למה אינכם עומדים בדיבורכם!...

רכעד עכשיו לא רציתי לגלות זאת, אבל עכשיו הם בעצמם הדפיסו בעיתון שלהם שערכו "עיסקת חבילה" הנ"ל, ועכשיו יש להם טענות – לא על זה שעושים היפך תורת משה, היפך הדת, אלא על זה שלא עומדים בדיבורם!...

רכאוכל זה, נוסף לכך שעיסקה זו כשלעצמה היא היפך התורה – שאומרים שמסכימים לוותר על גיור רפורמי בחו"ל, ובכך "מוכרים" את כל יהודי חו"ל, ששם נמצא רוב בנין ורוב מנין של בנ"י (כולל גם בנוגע לממון) – עשר מליון יהודים כ"י, ויש אומרים שמספרם גדול יותר – 12 או 13 מליון, ובכל אופן, גם עשרה מישראל ("מנין") ואפילו יהודי אחד, הרי זה גם נוגע, ואילו כאן "מוכרים" את כל ה-12 מליון יהודים שבחו"ל, עבור 2 מליון יהודים שבא"י, שרק שם לא יניחו לערוך גיור רפורמי, בגלל כבודה של הרבנות הראשית של א"י – בה בשעה שהטעם צריך להיות בגלל שזהו היפך התורה!

רכבועשו זאת אלו שקוראים עצמם "דתיים", ולא אלו שקוראים עצמם "בלתי דתיים",

רכג– אני מדייק לומר "שקוראים עצמם", כיון שלאמיתו של דבר כל היהודים הם "דתיים", ולפעמים, אצל אלו שקוראים עצמם "בלתי דתיים", יש דתיים יותר מאשר אצל אלו שקוראים עצמם "דתיים"... –

רכדאלו שקוראים עצמם "דתיים" – הם אלו שהפרידו וחצו את בנ"י לשנים, באמרם, שרק בא"י מתנגדים הם לגיור רפורמי, אבל הם מסכימים לגיור רפורמי בחו"ל, כך, שמי שמביא "פתק" מרב רפורמי בחו"ל יכול להחשב ל"יהודי", ובכך "זרקו" את כל יהודי חו"ל... כמשל הנוסעים בספינה שצריכים לזרוק משהו, שלכל לראש זורקים את ה... (אינני רוצה לפרש, ובפרט ביום השבת).

רכהכח. ובגלל זה באים כל הצרות בארץ ישראל שסובלים מהגויים:

רכוכשהתחילו לדבר אודות החזרת שטחים – התחילו הגויים להתערב, וסבלו מהם צרות. דיברו אודות החזרת שטח מסויים –

רכז286
התחילו צרות מהגויים בשטח זה, וכשדיברו אודות החזרת שטח אחר – התחילו צרות מהגויים בשטח ההוא.

רכחוכשהתחילו לדבר אודות "מיהו יהודי", לומר על גויים שהם יהודים ולתת לגויים את כל ארץ ישראל,

רכט– צריך רק לעבור דרך קפריסין, מלבורן או ברוקלין, כדי להשיג אישור על יהדותו ע"ג "פיסת נייר" שאינה שווה מאומה, אפילו לצור ע"פ צלוחיתו (כפי שיודע גם מי שנותן את פיסת הנייר), וללמוד ב"אולפן" במשך כמה שבועות, ודי בכך בשביל להיות "יהודי", ולקבל חלק בא"י –

רלאזי התחילו צרות מהגויים בכל ארץ ישראל; וכאשר הכריזו בגלוי שבנוגע לגויים מרוסיא יש "הנחות" ו"קולות" מיוחדות שיוכלו להיות יהודים – אזי התחילו הרוסים לטוס במטוסים מעל ארץ ישראל, שזהו דבר שלא הי' עד עתה, ורק כשהכריזו שגוי רוסי יכול להיות יהודי, אזי התחילו הרוסים להתערב!

רלא[וכיון דאתינן להכי – יש להבהיר:

רלבחושבים שעושים "טובה" ליהודי רוסיא: כיון שהגיעו ידיעות שיש תקוה שתיכף יצאו יהודים מרוסיא, ורבים מהם נשואים לנשים נכריות – יעשו להם "טובה" ויקילו עליהם, שלא יצטרכו להיפרד מהנשים נכריות (שהרי איך אפשר להתערב בענין הקשור עם שלום בין איש לאשתו, ויש גם ילדים וכו'), עי"ז שיעברו דרך וינה ויקבלו מפב"פ "פתקא" שהאשה היא יהודי' (או שהאיש הוא יהודי), ואז יהי' הכל כשר, ויוכל גם לקבל חלק בארץ ישראל.

רלגובכן: לא עושים להם "טובה"; מדובר אודות יהודים שיש להם מס"נ עבור יהדות! – הם אמנם נכשלו בנישואי נשים נכריות, אבל בשאר עניני יהדות יש להם מס"נ יותר מאלו הנקראים "דתיים" ש"מוכרים" את השו"ע... ואילו יהודי רוסיא מוסרים נפשם עבור עניני יהדות במשך כו"כ שנים, למרות הקושי שבדבר כדברי הגמרא במסכת כתובות119: "אלמלי נגדוה כו'". וכיון שכן, צריכים ליתן להם חיזוק ביהדות, ולא להיפך!

רלדאי אפשר לתת "חיזוק" עי"ז שבאים לביהכנ"ס במוסקבא עם תפילין ביו"ט, או שבאים לשם במכונית, או אפילו אם צועדים ברגל,

רלה287
אבל באים עם "מצלמה" בעיצומו של היו"ט! לא נותנים "חיזוק" עי"ז שמצלמים יהודים בביהכנ"ס במוסקבא בתפלת שבת!...

רלוהוא בעצמו רוצה לשוב בתשובה ולהפטר מהאשה הנכרית (כיון שזוהי צרה הן עבורו והן עבור האשה, והפירוד ממנה יהי' ברכה הן עבורו והן עבור האשה והן עבור הילדים), אלא ששולחים להודיע שאין לו מה לדאוג; עליו רק להשיג "פתק" שהאשה יהודי', ואז יוכל להמשיך לחיות אתה, והכל יהי' בסדר! – זהו ה"חיזוק ביהדות" שנותנים ליהודי רוסיא?!...].

רלזכאשר מכריזים בגלוי שארץ ישראל שייכת ל-2 בליון גויים – אזי מתחילים כל הגויים להתערב בעניני ארץ ישראל, וכפי שרואים שמעולם לא היתה ארץ ישראל תחת שליטת אומות העולם כמו עכשיו!

רלחבמשך כל ה-22 שנים לא סבלו יהודים כמו מאז שהתחילו לדבר אודות "מיהו יהודי"; אף פעם לא סבלו ופחדו כ"כ כמו עכשיו; אפילו בזמן מלחמת ששת הימים לא פחדו כ"כ כמו שפוחדים עכשיו, מאז שהתחיל הענין של "מיהו יהודי"!

רלטועד לענין של פקו"נ ממש – שבגלל זה נופלים קרבנות מבנ"י רח"ל, וכמו המאורע שאירע לאחרונה עם הילדים.

רמכט. שאלו אצלי: מהיכן אני יודע בוודאות כ"כ שזוהי הסיבה לכל הצרות? האם אתה "נביא" או "בן נביא"?!

רמאובכן: אינני "נביא" וגם לא "בן נביא".

רמב– (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) בודאי לא יקפיד אאמו"ר על דברי אלה, כיון שברור אצלי שגם הוא סבור כך, ולכן אני אומר זאת בגלוי. –

רמגאבל ישנו פס"ד ברור ברמב"ם: "בזמן שתבוא צרה ויזעקו עלי' ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן .. וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת

רמד288
קרי, כלומר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי".

רמהאינני מביא ראי' ממדרש או מפסוק שיכולים ללמדו בכמה פירושים [כמו ה"קראים" שלומדים תושב"כ לא כהפירוש בתושבע"פ, ועד ל"קראים" שישנם עכשיו שלומדים גם תושבע"פ...], אלא הראי' היא מהלכה פסוקה בדברי הרמב"ם, שכאשר קורה מאורע מסויים אצל בנ"י, ויכולים לומר על זה כמה ביאורים: ביאור אחד, שזהו "מנהג העולם", ביאור שני, שזהו "נקרה נקרית", וביאור שלישי, שזה קשור עם מעשיהם של ישראל – פוסק הרמב"ם שברור הדבר שאין זה "מנהג העולם", ולא "נקרה נקרית", אלא בודאי קשור הדבר עם מעשיהם של ישראל, והדרך לתקן זאת היא דוקא עי"ז שיפשפש במעשיו כו'; ואם ישנו מי שאומר שאין הדבר קשור עם מעשיהם של ישראל, אלא זהו "מנהג העולם" או "נקרה נקרית" – "הרי זו דרך אכזריות"; הוא אכזר, ומתאכזר על חיי ילדי ישראל!...

רמווכן איתא בגמרא במסכת סוטה: "במדה לא בטיל" (שמודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה), וענין זה אומרת התורה לכל אחד מישראל – לא רק ל"יחידי סגולה" או ל"נביאים"; אלא אדרבה, שהרי נביאים הם יחידים, ואילו התורה נאמרה לכל אחד מישראל, ועד שבא גם בשכל אנושי – שהעונש הוא באופן של "מדה כנגד מדה".

רמזולכן, כאשר יהודים אומרים על גויים שהם יהודים, ויש להם חלק בא"י – אזי מתחילים הגויים להתערב בעניני א"י.

רמחוכיון שכן, הרי ברור הדבר שהסיבה לכך שגויים התחילו להתערב בעניני א"י היא – לא מצד "מנהג העולם", שבגלל ה"פוליטיקה" בין רוסיא לארה"ב מחזקת רוסיא את הלחץ נגד א"י, אלא בהכרח לומר שזהו מצד מעשיהם של ישראל, והדרך היחידה לתקן זאת היא עי"ז שיפשפש במעשיו.

רמטואדרבה: אם יש למישהו הסברה אחרת – שיבוא ויאמר! אבל תחילה עליו לעיין בדברי הרמב"ם, ואח"כ יקרא את העיתונים, ויבדוק ב"לוח" מתי התחילה ה"חבלנות" ביותר, ואז יפשפש במעשיו – ושוב לא יצטרך לחפש סיבת הדבר, כיון שיראה בבירור שבגלל שאומרים על גויים שהם יהודים, ונותנים להם את כל א"י, הנה מזה באים כל הצרות שסובלים מהגויים, ועד שנופלים קרבנות מילדי ישראל!

רנ289
ומה ששואלים שכבר הי' בעבר מאורע עם ילדים כו' – הנה החידוש שבמאורע זה, שבתחילה עברו שם אנשי צבא, ולא פגעו בהם, ורק כשעברו באותה דרך הילדים, ירו עליהם! מאורע כזה – לא הי' מעולם!

רנאערכו לילדים "לוי' מכובדת", באופן של "יקרא דשכבי" ו"יקרא דחיי", אבל צריכים לעשות משהו בנוגע לסיבה שגרמה שיצטרכו לערוך לוי'; וסיבת הדבר ברורה לחלוטין – לא בגלל "מנהג העולם", ענינים שבין רוסיא וסין, וושינגטון ולונדון, אלא בגלל שמכריזים בגלוי על גויים שהם יהודים!

רנבל. ואלו שנקראים "דתיים" – לא נעמדים להכריז שזהו ענין שהוא נגד ה' ונגד משיחו, היפך תורת משה שניתנה מהקב"ה "בהר סיני" (כמ"ש בסיום פרשתנו), והיפך תורת משה – הרמב"ם, אלא אומרים להיפך: בחו"ל – יכול להיות גם גיור רפורמי, ורק בא"י לא יעזור גיור רפורמי.

רנגוכאשר שואלים אותו: איך אתה מסכים לכך שבחו"ל יספיק גיור רפורמי, ומה יהי' עם חופה וקידושין? – עונה, שאינו חייב לערוך חקירה ודרישה! ומוסיף, שתמיד נהגו כך, שלא לחקור ולדרוש מהיכן הגיעה ה"תעודה"...

רנדובכן: מהו המענה שאף פעם לא נערכה חקירה ודרישה – וכי בגלל שעבר עבירה אחת מותר לו לעבור עבירה נוספת?! אתמול גרמת "חורבן", והיום אתה חוזר וגורם "חורבן"!

רנהמצינו אמנם בגמרא ש"כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו", אבל זוהי רק קס"ד, ואילו המסקנא היא שרק "נעשית לו כהיתר".

רנווהאמת היא, שכולם יודעים (גם הם בעצמם) שאין הדבר בסמכותם כלל!

רנזמי נתן לך סמכות לערוך "מסחר", ו"למכור" את כל היהודים שבחו"ל, כן ירבו, עבור היהודים שבא"י?!

רנחובפרט שכל ה"ריוח" שבדבר מוטל בספק – שהרי סדר הדברים הוא שכאשר זורקים חלק מהתורה, מחצה שליש או רביע, אזי "מצוה גוררת מצוה", ועד"ז בהפכו, וכפי שראו בפועל שבתחילה וויתרו על

רנט290
ניתוחי מתים, ואח"כ ויתרו על טלוויזיא בשבת, ואח"כ ויתרו בענין השטחים, ואח"כ בפרשת שליט [ובזה גופא – בתחילה אמרו שזהו מקרה מיוחד שאין ללמוד ממנו על השאר, אבל אח"כ נהגו כן בנוגע לכל שאר הגויים], ואח"כ בנוגע לגיור רפורמי בחו"ל – דבר שנוגע ל-12 מליון יהודים, ועכשיו רוצים לאשר גיור רפורמי גם בא"י, כיון שהולכים מדחי אל דחי!...

רסוכאמור, אין זה בסמכותם כלל, כיון שמדובר אודות נכסיו של הקב"ה שאינם בבעלותם! ולא עוד אלא שבגללם נופלים קרבנות מילדי ישראל, שגם הם נכסיו של הקב"ה, ואין לאף אחד בעלות עליהם.

רסאולכן: צריך להכריז בגלוי שזהו היפך תורת ה' שניתנה למשה רבינו בהר סיני, והיפך דת ישראל, וצריך לבטל את ה"גושפנקא הדתית" שמעניקה ההסכמה לחוק זה, ורוצים עוד לומר שזהו נצחון עבור הדת, או עכ"פ הסכם ע"פ דת – ע"י היציאה מהממשלה, ובודאי יעזור הדבר שגם אלו שנקראים אינם דתיים יבטלו את הגזירה האיומה של גיור שלא כהלכה.

רסבואפילו אם לא יעזור הדבר – הרי העיקר הוא שידעו שזהו היפך התורה, ולכן צריכים לצאת מהממשלה ולהכריז שהסיבה לכך היא בגלל שזהו היפך תורת משה!

רסגואז יוכלו לבוא בטענה להקב"ה שאין סיבה שיפלו קרבנות... כיון שהכל יודעים שזהו היפך התורה; משא"כ כשלא אומרים שזהו היפך התורה, אי אפשר לבוא בטענה להקב"ה על הצרות שיש מהגויים.

רסדלא. אך יש מי שטוען: איך אפשר לדרוש שיצאו מהממשלה, בה בשעה שנמצאים בשעת הדחק, שעת חירום, חיילים נלחמים וכו' – בזמן כזה צריך לשמור על ה"מורל", ולא לגרום ל"משבר" ע"י פירוק הממשלה.

רסהוהמענה על זה – כמדובר לעיל שמשל למה הדבר דומה, לחולה שצריך ליתן לו רפואה חריפה ("אַנטיביאָטיקע"), ומישהו יטען: היתכן שנותנים לחולה דבר חריף, מר או מלוח – הרי זה דבר בלתי נעים, ואינו רוצה זאת, וא"כ, מי שנותן לו זאת הרי הוא אכזר!...

רסוובכן: אם זהו רופא שאיכפת לו רק להיקרא "אדם נחמד" ("אַ

רסז291
פיינער מענטש"), "אוהב ישראל" – אזי לא יתן לחולה תרופה חריפה, אלא רק תרופה קלה, או אפילו דבר המזיק, "סם" – אם זה רק דבר מתוק שהחולה חפץ בו, כיון שאינו חושב אודות בריאותו של החולה, אלא איכפת לו רק שהוא (הרופא) ייקרא אדם נחמד.

רסחומוסיף לטעון שישנו מאמר המשנה "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו",

רסט– ולהעיר מדיוק הלשון "בריות" דוקא, כפי שמדייק רבינו הזקן שקאי על "הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא", כיון שאין להם מעלה נוספת מלבד העובדה שנבראו ע"י הקב"ה, ואעפ"כ, אם "רוח הבריות נוחה הימנו", אזי "רוח המקום נוחה הימנו" –

רעובמילא צריכים להיות "אדם נחמד", ולוותר ולתת לחולה כל מה שרוצה. אלא מאי, בינתיים ימות החולה – הנה "בהדי כבשא דרחמנא למה לך", הקב"ה כבר ידאג לכך, שהרי כל יהודי חביב אצל הקב"ה, והקב"ה בודאי יעזור!

רעאאבל כאשר רוצים שהחולה יבריא – חייבים ליתן לו תרופה חריפה, מבלי להתחשב בכך שהחולה אינו רוצה זאת, ובגלל זה יקראו לו "אכזר"... כיון שנוגע מצבו של החולה.

רעבובלשון רש"י163: "משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו, אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב וכו'", והיינו, שהחולה שיש לו ריבוי חום, רוצה דבר קר – לאכול צונן ולשכב בטחב, ואם לא ימלאו את רצונו אזי יהי' ברוגז, ואעפ"כ, אם הוא רופא שחושב אודות בריאותו של החולה, אזי אומר לו: אינני יכול למלא את רצונך, והנני מזהיר אותך: "אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב", כיון שזה דבר המזיק לבריאותך.

רעגועד"ז בנדו"ד:

רעדאתה טוען שזוהי שעת חירום וכו', ומה אתה עושה? – משחק ב"כיסאות" וכו', ומכניס לא"י גויים, שמהווים "גייס חמישי", כך, שלא זו בלבד שיורים על החיילים שנמצאים ב"חזית", אלא אתה גורם שיורים על יהודים גם מאחור, ממזרח וממערב, ובאופן שאי אפשר להזהר מפניהם, כי, בנוגע לשונאים, יודעים שהם גויים ולוחמים נגדם, אבל כאן אינו יודע שהם שונאים, כיון שאומרים עליהם שהם יהודים! – אתה

רעה292
אומר לחייל להלחם נגד הגויים, והוא נלחם נגדם; ובה בשעה אתה מכניס גויים לארץ ישראל שיירו עליו באופן שלא יוכל לעמוד בפניהם!

רעוולכן, בהכרח לבטל ענין זה, ודוקא עי"ז יפסקו הצרות שסובלים מהגויים בתעלת סואץ, ברמת הגולן ובכל מקום.

רעזלב. ומובן, שכל מי שיכול לפעול בזה – צריך לפעול בזה, ואז יזכה לכל הברכות כו', ויזכר ויכתב בתור מי שעסק בזה; ומכלל הן אתה שומע לאו – שמי שלא יעסוק בזה, יזכר ויכתב בתור מי שלא עסק בזה!

רעחולפלא שיש רבנים שלא רוצים לומר שום דבר! – לשם מה הנך רב ומנהיג בישראל?! – אמור בפירוש שזהו ענין שהוא היפך התורה!

רעטשאלתי רב מסויים מדוע הוא שותק, והשיב, שבכל מקרה לא ישמעו בקולו, וא"כ, למה לו להסתכסך עם כולם?!... ואמרתי לו: לכל לראש, מניין לך שלא ישמעו בקולך? וגם אם לא ישמעו בקולך – ידעו לכל-הפחות שזהו דבר מופרך לגמרי, כיון שהוא היפך תורת משה!

רפויש רב שאומר שאינו יכול לדבר על זה, כיון שהוא עסוק להכין "דרשה" לשבת או לחג השבועות. שאלתי אותו: מה פירוש אתה צריך להכין "דרשה" – "תרעיש" ("מאַך אַ שטורעם") אודות "מיהו יהודי"!...

רפאוהרי זה ענין ששייך לחג השבועות – שהרי חג השבועות הוא זמן מ"ת, שאז הי' הענין ד"ונפלינו אני ועמך", היינו, שבנ"י הובדלו והופרשו מהגויים, וכאן יש כאלו שאתמול מכריזים על גויים שהם יהודים, והיום רוצים ללכת יחד עמהם לקבל את התורה! – לא זה הוא הענין של מתן-תורה! זהו ענין בלתי-רצוי גם עבור הגוי, שהרי "עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה", היפך מבנ"י שהתורה היא "חיינו".

רפבאבל אותו רב טוען שאין רצונו לדבר על זה, כיון שהוא צריך לומר דבר חידוש, ואילו "מיהו יהודי" הוא דבר ישן, ואין זה פופולרי!...

רפגומה בכך שאין זה פופולרי?! – הרי יהודים סובלים צרות מגויים, ועד לענין של סכנת נפשות – הורגים יהודים!... וא"כ מוכרחים לדבר על זה!

רפדמוטב שה"דרשה" של שבועות לא תהי' "מוצלחת" כ"כ, ובלבד שעי"ז תציל נפש אחת מישראל!

רפה293
אך עדיין יש רב שטוען שאין רצונו לריב עם כולם – הוא לא "בעל מחלוקת"!... וכאשר אומרים לו: כיון שאתה רב, עליך לדאוג לכך – אזי אומר שהוא "רב", "מדריך ומנהיג רוחני", ולא "בעל מחלוקת"... אבל במה מתבטאת ה"הדרכה" שלך? – צריך להדריך בדרך האמת, שידעו שיהודי הוא יהודי, וגוי הוא גוי!

רפואך הוא ממשיך לטעון שרצונו לשבת וללמוד תורה, ולא להתערב בענינים כאלו. ומוסיף, שהוא בכלל לא מבין מה אני רוצה, ומה ראיתי לפתע לריב עם כולם – הרי ידוע הדבר שקובעים שם "חוקים" שהם היפך התורה, ותמיד היו כאלו דברים, ואף פעם לא אמרתי מאומה, ומדוע דוקא כאן הנני כ"כ לוחם?! ולכאורה הרי זו טענה צודקת!

רפז– ישנו פתגם בשם רבינו הזקן: "מיט אַ עצה שלאָגט מען זיך ניט אָן"... [פתגם זה שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר (לפני כ"ה או כ"ו שנים בערך), ומעולם תמהתי: לשם מה אמר לי זאת?!...] –

רפחובכן: גם אני רוצה לשבת וללמוד תורה, וגם אני יכול לחשוב למה לי לנהל מלחמה ולהסתכסך עם כולם – הרי לא אלמן ישראל, יש רבנים, אדמו"רים וכו', והקולר תלוי בצווארו של פלוני וכו'.

רפטאך הענין הוא – שזהו דבר שקשור עם פקו"נ בפועל ממש, כאמור לעיל שיהודים נהרגים בגלל זה, ולכן הרי זה מבטל את כל הענינים, כך, שאי אפשר להתאפק, ואין ברירה, ומוכרחים לעשות הכל כדי לתקן את המצב.

רצלג. ובנוגע לפועל – והלואי שישמעו דברי:

רצאלכל לראש – כאמור לעיל – צריך להיות ענין השלום וקירוב הלבבות באופן המיוסד על תורת אמת, שזה יעזור לבטל את הגזירה.

רצבוהשלב השני – שאלו שנקראים "דתיים" יכריזו בגלוי שזהו היפך התורה, ולכן הם יוצאים מהממשלה – לא בגלל שלא עמדו בדיבורם, אלא בגלל שזהו ענין שהוא נגד תורת משה, תורת ודת ישראל, ואי אפשר להסכים על זה.

רצגוהשלב השלישי – שיבטלו את החוק האיום של גיור שלא כהלכה, ועי"ז יפטרו מהצרות שסובלים מהגויים.

רצד294
ולהעיר: ברור הדבר שהגזירה תתבטל ויפסקו הקרבנות כו', כיון ש"לא יטוש ה' עמו ונחלתו", אלא שיש להשתדל שיהי' זה בחסד וברחמים, ולא באופן ש"ביד חזקה גו' אמלוך עליכם", וכהחידוש של רשב"י – שאין צורך בעניני תעניות כו', אלא "אנן בחביבותא תליא מילתא".

רצהלד. וענין זה קשור גם עם הכינוס של נשי ובנות חב"ד:

רצובודאי לא יתפעלו מעניני פוליטיקא וכיו"ב, וישלחו "מברק" לאמהות של הילדים הנ"ל, ולעומד בראשם, לאמר, שברור הדבר (כמו ששתים ועוד שתים הם ארבע) בלי שום ספק שהצרות שסובלים מהגויים הם בגלל שרוצים להכניס גויים לא"י, והסיבה לכך שהרוסים התחילו להתערב בעניני א"י היא בגלל שהכריזו בגלוי שיש לעשות "הנחות" מיוחדות לגויים מרוסיא שרוצים חלק בא"י. ולכן צריך לרחם על נפשות ילדי ישראל ולבטל את הגזירה!

רצזיש ללחוץ לא כ"כ על אלו שנקראים "שמאלניים", אלא על אלו שנקראים "ימניים" – שיכריזו בגלוי שאינם מסכימים על ענין שהוא היפך התורה, ובודאי יפעל זה גם על אלו שנקראים "שמאלניים". – הלואי היו יכולים לפעול על הדתיים כמו שיכולים לפעול על אלו שקוראים עצמם אינם-דתיים.

רצחוכל זה יהי' בדרכו של רשב"י שאמר "אנן (כל אחד מאתנו) בחביבותא תליא מילתא, דכתיב ואהבת את ה' אלקיך .. וכתיב אהבתי אתכם וגו'", וכדרך רבו רבי עקיבא – כפי שאמר רשב"י לתלמידיו: "שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא" – שהדגיש הענין דאהבת ישראל, והרי ידוע פתגם רבינו הזקן שאהבת ה' ואהבת ישראל הם כולא חד, וכמרומז גם בנגלה – בדברי הגמרא במסכת שבת: "דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא כו'", וכפירוש רש"י שזהו לפי

רצט295
ש"רעך" קאי על הקב"ה, כמ"ש "ריעך וריע אביך אל תעזוב", "זה הקב"ה"; ובאופן שזכות הרבים מסייעתם.

שועד שיקויים מ"ש "ונתתי שלום בארץ" – החל מהפירוש ש"שלום" קאי על התורה, ועד לשלום כפשוטו – "ושכבתם ואין מחריד .. ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב", "ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות" – "כי אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה", בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

שא* * *

שבלה. הביאור באגרת התשובה:

שגאע"פ שהלשונות "תיכף" ו"מיד" מורים על אותו ענין, מ"מ, יש לכל אחד מהם ענין בפ"ע, ולכן יש יתרון בצירוף שניהם יחד129.

שדהלשון "תיכף" מורה על הקירוב והסמיכות גם בענין המקום, כפי שמצינו במשנה בנוגע לכלאים: "התוכף תכיפה אחת", ולכן, גם במושג של זמן הרי זה באופן של קירוב וסמיכות; ואילו הלשון "מיד" מורה על הקירוב בענין הזמן בלבד. ולא עוד אלא שבזה גופא יש חילוקים, כמבואר בכללי הש"ס וכללי הפוסקים בנוגע לגדר ד"מיד" – אם זה באותו יום, או אפילו ג' ימים, ועד שגם משך זמן ארוך יותר נקרא "מיד", כפי שמצינו במסכת תענית: "מתריעין עליהן מיד", "ואיזה הוא מיד שלהן וכו'" – שזהו משך זמן לאח"ז.

שהלו. ועפ"ז יש לבאר שינויי הלשונות באגה"ת:

שובהתחלת הענין כותב רבינו הזקן שצ"ל "נכון לבו בטוח בה' .. (ש)חנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה כו'" – כי, בקשת הסליחה היא לא רק שהקב"ה יסלח מיד, אלא גם שיהי' זה באופן ד"תשמיעני ששון ושמחה" (כמובא בהמשך הפרק), שענין זה

שז296
הוא דוקא כאשר הסליחה היא באופן ד"סלחתי כדברך", "בשמחה ובלב שלם" (שזהו מה שפעל משה בארבעים יום האחרונים, בהוספה לענין הסליחה בכלל שהיתה גם בארבעים יום האמצעיים), שאז הסליחה היא באופן שנעשים בקירוב מקום וחיבור – "תיכף" – עם הקב"ה, ועד לחיבור באופן שנעשים מציאות אחת.

שחוממשיך בביאור הראי' לדבר: "וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו' ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח" – כיון שכאן לא נוגע שאמירת הברכה היא מיד לאחרי הבקשה, שהרי הראי' היא בתקפה גם אם אמירת הברכה היתה ריבוי זמן לאחרי הבקשה, אלא כאן נוגע רק הענין ד"תיכף" – שהברכה היא בחיבור ואחדות עם הבקשה, שזה מורה שכן הוא האמת.

שטובהמשך הענין, "ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד, כמו שאנו מברכין בא"י גואל ישראל" – כיון שכאן נוגע רק קבלת התשובה באופן שהקב"ה מוחל מיד.

שיובסיום הענין, ש"אפי' במדת ב"ו כן שצריך האדם למחול תיכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה" – דכיון שהאתערותא דלתתא צריכה להיות כמו האתערותא דלעילא, צריכה להיות הנהגת האדם כמו הנהגת הקב"ה, ולכן, כשם שהקב"ה "חנון ורחום ורב לסלוח תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה", הן בזמן, והן באופן של קירוב כו', כנ"ל, כמו"כ "צריך האדם למחול תיכף ומיד", הן מיד בזמן, שלא לדחותו בלך ושוב, והן באופן של קירוב, בשמחה ובלב שלם.

שיאלז. והעיקר – שיקויים פס"ד הרמב"ם127 ש"סוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין".

שיבוענין זה יהי' באופן שקשור עם מנין בנ"י,

שיג– כפי שמתחילים לקרוא בפ' במדבר: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'", שעי"ז נעשים באופן ד"את שדרכו למנות" שאינו בטל, וכדאיתא במדרש שבנ"י נימנו תשעה פעמים, והמנין העשירי יהי' בביאת משיח צדקנו –

שידכמ"ש "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל", שבזה מודגש

שיה297
היוקר של כאו"א מישראל, ש"הוא (הקב"ה) עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו" – למנותו ולהוציאו מהגלות אל הגאולה, בקרוב ממש.

שיו[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

שיז______ l ______