Toras Menachem·Vol. 60 (5730·Part 3)·Sicha of Shabbos Parshas Shemini·Parshas Hachodesh·Shabbos Mevarchim Nissan·5730תורת מנחם·ס - שנת תש"ל - חלק שלישי·שיחת ש"פ שמיני·פ' החודש·מבה"ח ניסן·ה'תש"ל

א10
בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תש"ל.
בלתי מוגה

בא. פרשת החודש נקראת בשם זה – בפשטות – ע"ש התחלת הקריאה בתורה: "החודש הזה לכם וגו'". אבל כיון ש"שמא מילתא היא", ובפרט שם שהוא ע"פ "מנהג ישראל תורה היא", הרי מובן, שהשם "פרשת החודש" מורה גם על התוכן של הפרשה – ענין החודש:

גהענין של "החודש" בפשטות הוא – ראש חודש, וכדברי הגמרא: "כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני, וכתיב התם החודש הזה לכם1, מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח".

דאבל אעפ"כ, לא מצינו שכל ר"ח ושבת מברכים החודש יקרא בשם "החודש" סתם, ותהי' בו קריאה בתורה מיוחדת הקשורה עם ענין החודש (כמו בשבת מברכים חודש ניסן, או בר"ח ניסן כשחל בשבת).

הומזה מובן, שאע"פ שבכל ר"ח ישנו הענין ד"החודש", הרי זה בעיקר ובמיוחד בחודש ניסן, וממנו נמשך על כל שאר חדשי השנה, כמ"ש1 "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – "ראשון" דייקא, מלשון ראש (ולא תחלה), בדוגמת הראש שבאדם שכולל את החיות של כל הגוף, וממנו נמשך בכל הגוף, וכמו"כ כולל חודש ניסן את כל חדשי השנה והוא המקור שלהם.

וב. וכן היא משמעות הדברים ע"פ קבלה:

זידוע שי"ב חדשי השנה (ובשנת העיבור – י"ג חדשים) הם כנגד י"ב צירופי שם הוי'.

ח[ואף שבשם הוי' יש ד' אותיות שמהם נעשים כ"ד צירופים –

ט11
הרי כיון שבשם הוי' יש ב' אותיות שוות, ב' ההי"ן (וכמבואר בשער היחוד והאמונה ש"כל אות .. היא המשכת חיות וכח מיוחד .. לכך גם תמונתן בכתב כל אות היא בתמונה מיוחדת פרטית המורה על ציור ההמשכה והתגלות האור כו'"), לכן יש רק י"ב צירופים (ולא כ"ד).

יואעפ"כ מצינו לפעמים שנימנו כ"ד צירופים בשם הוי' – כיון שיש חילוק בין ה' ראשונה לה' אחרונה, כמבואר בכ"מ, ומובן גם מהמבואר באגרת התשובה ש"ה' תתאה תשובה תתאה ה' עילאה תשובה עילאה".

יאואין סתירה בדבר – כי, יש ענינים שבהם אין חילוק בין ה' ראשונה לה' אחרונה, אלא שניהם בשוה, ובלשון הכתוב: "כאמה בתה", היינו, שבינה ("אמה", ה' ראשונה) היא כמו מלכות ("בתה", ה' אחרונה), ולגבי ענינים אלו (שבהם נכלל גם הענין דר"ח) מונים רק י"ב צירופים; ויש ענינים שבהם יש חילוק בין ה' ראשונה לה' אחרונה, ולגבי ענינים אלו מונים כ"ד צירופים].

יבובהתאם לחילוק שבין י"ב צירופי שם הוי' שמאירים בי"ב חדשי השנה, חלוקים גם י"ב החדשים זמ"ז – דכיון שבכל חודש מאיר צירוף אחר משם הוי', שא' הפירושים שבו הוא מלשון מהוה, הרי התהוותו היא באופן אחר.

יגובנוגע לי"ב הצירופים דשם הוי', הנה לכל לראש ישנו הצירוף דשם הוי' כסדרו: תחילה י' ואח"כ ה' ואח"כ ו' ואח"כ ה', ולאח"ז באים שאר הצירופים, שכולם נכללים תחילה בהצירוף הראשון שהוא כסדרו ונמשכים ממנו.

ידוזוהי המעלה המיוחדת של חודש ניסן – שבו מאיר הצירוף דשם הוי' כסדרו, שלכן כולל חודש ניסן את כל שאר חדשי השנה שנמשכים ממנו.

טוונמצא, שענינו של חודש ניסן כפי שהוא ע"פ קבלה, מתאים עם המבואר לעיל בפשטות הכתוב "ראשון הוא לכם לחדשי השנה".

טז12
ג. וענין זה נוגע לבני ישראל:

יזאיתא במדרש: "משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה".

יחכלומר: קביעת החדשים כפי שהיא מצד בריאת העולם ("משבחר הקב"ה בעולמו") היא באופן שחודש תשרי הוא ראש החדשים, אבל, זהו רק כפי שהסדר הוא מצד טבע העולם, באופן ש"זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו"; ואילו "כשבחר ביעקב ובניו", הנה "החודש הזה לכם ראש חדשים" – חודש ניסן, חודש של גאולה, למעלה מדרך הטבע, כמרומז גם בשם "ניסן" שיש בו ב' נוני"ן, שמורה על "נסי נסים" (כמובן מדברי הגמרא "הרואה הונא בחלום נס נעשה לו, חנינא (נוני"ן הרבה) .. נסי נסים נעשו לו").

יטוענין זה נעשה באופן ד"ראשון הוא לכם לחדשי השנה", והיינו, שאין הכוונה שחודש ניסן בפ"ע נשאר חודש של גאולה, ורק בנוגע לבנ"י ("יעקב ובניו"), אלא מחודש ניסן נמשך גם בכל חדשי השנה, ובכל העולם, שגם בהם יהי' ענין הגאולה שלמעלה מדרך הטבע, כפי שנעשה בכחם של ישראל דוקא – "בחר ביעקב ובניו", "בחר" דייקא, מצד ענין הבחירה.

כוכפי שהי' אז בפועל – שמיד לאחרי שנאמר "החודש הזה לכם וגו'", נאמר הציווי דקרבן פסח: "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה וגו'", שעי"ז מראים שלא מתפעלים מעניני העולם, עד כדי כך, שלקחו "שה", ה"עבודה זרה" של מצרים, וקשרו אותו בכרעי המטה, וכאשר המצריים שאלום "למה זה הם עושין כך, אמרו להם זבח פסח הוא לה' כו'", ולא זו בלבד שהמצריים "לא היו רשאין לומר להם דבר", אלא עוד זאת, שעי"ז נעשה הנס ד"למכה מצרים בבכוריהם" (כמסופר במדרשי חז"ל, והובא בשו"ע של רבינו הזקן) – שבזה מודגש שהענין שלמעלה מהטבע נמשך וחדר גם בעניני העולם.

כאד. וענין זה מהוה הוראה לכל אחד ואחד – שהרי התורה היא נצחית, והוראותי' נצחיים הם:

כבגם כאשר נמצאים עדיין בזמן הגלות, קודם הגאולה, צריך ללמוד

כג13
מהנהגת בנ"י בגלות מצרים – שכבר בר"ח ניסן, שאז היו עדיין בגלות מצרים (שהרי הגאולה היתה בט"ו ניסן), הי' כבר הציווי "החודש הזה לכם וגו'", ובהמשך לזה גם הציווי דקרבן פסח, שפעל שבנ"י לא יתפעלו מהמצריים כו'; וכך צריך להיות גם עתה, שכאשר נמצאים עדיין בגלות, צריכים לעמוד בתוקף שלא להתפעל מענינים זרים כו', ולעמוד בתנועה שלמעלה מדרך הטבע, ועי"ז יתבטלו כל הענינים המבלבלים.

כדוענין זה ממשיכים על כל השנה כולה – שגם ההנהגה שבמשך כל השנה כולה תהי' באופן שלמעלה מדרך הטבע.

כהואז נותן הקב"ה את כל הענינים בהרחבה, הן בריאות והן פרנסה, ובלשון הגמרא: "חיי בני ומזוני", ובכולם רויחי.

כווענין זה נעשה הכנה והקדמה וכלי להגיע אח"כ למעמד ומצב ד"בעשור לחודש", ועד לגאולה בחמשה עשר לחודש – כפי שהי' ביצי"מ, כמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים (בימים ההם, כך) אראנו נפלאות" (בזמן הזה), וכמארז"ל "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

כז* * *

כחה. בהמשך להמוזכר לעיל אודות ההנהגה באופן שלמעלה מהטבע בקשר ליצי"מ – יש להתעכב על פרט נוסף בענין זה (כמדובר כמ"פ שהדיוק בעניני התורה הוא לא רק בכללות הענין, אלא גם בפרטי הדברים):

כטעל הפסוק "זה א-לי ואנוהו" שנאמר בקריעת ים סוף, אמרו רז"ל: "הם הכירוהו תחילה" – שהתינוקות שנולדו בגלות מצרים, שלידתם היתה "בשדה", והקב"ה סיפק את מזונם, באופן ש"מלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'", הנה "הם הכירוהו", כיון ש"ראו שכינתו כבר", ולכן אמרו "זה א-לי", "שראיתי כבר".

לוכן הוא גם עתה:

לאבנוגע לענין ש"הם הכירוהו תחילה" – הרי כן הוא גם בנוגע

לב14
לזמן שלפני הגאולה, כמ"ש במלאכי "והשיב לב אבות על בנים", ופירש רש"י: "על ידי בנים", היינו, שההתחלה היא ע"י הבנים, והם פועלים גם על האבות שישובו בתשובה.

לגובנוגע לסיפוק המזון ע"י הקב"ה ("מלקט להן כו'") – הרי בהתבוננות קלה בלבד יכול כל אחד לראות שפרנסתו באה מהקב"ה בעצמו באופן שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, וכידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש שפרנסתן של ישראל בזמן הגלות היא בדוגמת ה"מן" שניתן ע"י הקב"ה באופן נסי.

לד– אמנם אין זה "מן" בגלוי, כיון שישנו העלם הגלות; אבל, אפילו בהתבוננות קלה יכולים לראות שזהו כמו ה"מן" שניתן ע"י הקב"ה, ואין מקום לטעות שזהו ענין טבעי; הן במדינות שהפרנסה אינה בהרחבה, ועאכו"כ במדינות שהפרנסה היא בהרחבה – רואים מיד שהפרנסה באה מהקב"ה.

להואין מקום לחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", וברור הדבר ש"ה' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל", אלא שזהו באופן ש"נותן לך גו'", ובאמצעות לבושים גשמיים, ובפרט בזמן הגלות, שלכן לא רואים זאת בגלוי, אבל אפילו בהתבוננות קלה מסירים את ההסתר הקל ורואים השגחה פרטית בכל דבר.

לווענין זה הוא לא רק אצל אלו שבמשך שנים ארוכות נמצאים בד' אמות של תורה, או שכבר לומדים תורה ועוסקים במצוות במשך עשר שנים, אלא אפילו תינוקות, ואפילו תינוקות שנישבו, יכולים לראות שהכל בא מהקב"ה באופן שלמעלה מהטבע, ועד ש"הם הכירוהו תחילה".

לזוכל זה מודגש ביותר בחודש ניסן – "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – שקשור עם כללות ההנהגה שלמעלה מדרך הטבע, באופן של נס.

לחו. ובאופן כזה צריכה להיות הנהגת כל אחד מישראל:

לטיהודי צריך למסור את רצונו – ה"ראשון" שבכחות הנפש –

מ15
לרצונו של הקב"ה (שנקרא "ראשון"), שזהו ענין המצוות (רצון העליון), כפי שנתגלה ע"י התורה, שהיא חכמתו של הקב"ה, כך, שהענין הראשון שבהתחלת היום הו"ע התפלה להקב"ה, הנחת תפילין וכו', וענין זה נמשך בכללות העבודה במשך היום שהיא באופן ש"בכל דרכיך דעהו", היינו, שהתכלית והמטרה והכוונה שלו בכל הענינים היא לקיים על ידם את רצון הקב"ה, כולל גם עניני החולין שלו, שעובד את הקב"ה גם על ידם, ועד שלוקח גם את ה"עבודה זרה" של מצרים, ומוציא את דמה, ועושה ממנה קרבן לה'.

מאוע"ד שמצינו בנוגע לביהמ"ק שנקרא "ראשון" – כדאיתא בגמרא שיש "שלשה ראשון" וא' מהם הוא "בנין ביהמ"ק, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" – שע"י "חלוני שקופים אטומים" נמשכת ממנו האורה בכל העולם, גם בחוץ לארץ, ועד גם בזמן הגלות.

מבובשביל זה צריך יהודי לעמוד בתוקף שלמעלה מדרך הטבע, שלא להתפעל מכל הענינים המבלבלים, ולא להתפעל מזה שבנ"י הם מיעוט, שע"פ תורה הוא בטל לגבי הרוב – דכיון שעומד בתוקף ובקביעות, עי"ז שהוא קשור עם שרשו ומקורו, הקב"ה, הרי הדין הוא שקבוע אפילו באלף לא בטיל.

מגולהעיר, שגם בענין התוקף שלמעלה מדרך הטבע יש כח מיוחד לנוער (ע"ד האמור לעיל בענין "הם הכירוהו תחלה"), שהם מבלבלים את כל הסדרים של דרכי הטבע, ואם רק יעזרו להם – ינצלו זאת עבור קיום התומ"צ מתוך תוקף שלמעלה מדרך הטבע.

מדז. וכאשר בנ"י הקשורים עם הקב"ה מתנהגים בתוקף שלמעלה מדרך הטבע – אזי גם קבלת כל ההשפעות היא באופן שלמעלה מדרך הטבע.

מהואז ההשפעות הם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה – שהרי מצד הטבע כל דבר הוא במדידה והגבלה [וזהו גם א' הפירושים בתיבת "טבע", מלשון "מטבע שטבעו חכמים בברכות", שנקרא כן ע"ש הצורה

מו16
והחותם שנקבעה בו], אבל כאשר ההשפעה היא למעלה מדרך הטבע, הרי היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, בלי גבול.

מזוכאמור לעיל – שממשיכים את הלמעלה מהטבע בטבע, כך, שנמשך בלי גבול למטה מעשרה טפחים, שנמשכים מעשר הספירות, שמהם מתחיל הענין של מדידה והגבלה.

מחוע"ד מ"ש בפרשת בחוקותי "ואכלתם לחמכם לשובע", "אוכל קימעא והוא מתברך במעיו", והרי המזון שבמעיו [לאחרי כל הסדר של חרישה וזריעה וקצירה עד לאפי' ובישול, ועד לאחרי האכילה] הוא בודאי במדידה והגבלה, ואעפ"כ, ע"י ההנהגה ד"בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו גו'", הנה גם במדידה והגבלה נמשכת ברכה בלי גבול. ובפרט בחודש ניסן, שהוא כבר לאחרי זמן החרישה כו' – בודאי יכולה להמשך ברכתו של הקב"ה הבל"ג, ומחודש ניסן נמשכת על כל השנה כולה.

מטועד שבאים לקיום ההבטחה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" בהיציאה מגלות זה, ובפרט ע"פ מ"ש בכתבי האריז"ל שדרא דעקבתא דמשיחא הוא גלגול של הדור שיצא ממצרים, וגם היציאה מגלות זה תהי' ע"י משה – שהרי "גואל ראשון הוא גואל אחרון", ו"משה" בתוספת "אחד" בגימטריא משיח, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בעגלא דידן.

נ* * *

נאח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם ראש חדשים.

נב* * *

נגט. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק "כל הולך על גחון": "הולך על גחון" – "זה נחש, ולשון גחון שחיי', שהולך שׁח ונופל על מעיו. כל הולך – להביא השלשולין ואת הדומה לדומה". "הולך על ארבע – זה עקרב. כל – להביא את החפושית, אישקרבו"ט בלע"ז, ואת הדומה לדומה". "מרבה רגלים – זה נדל, שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן, וקורין צינטפיד"ש",

נד17
– דלכאורה: כיון שרק נחש "הולך על גחון" ורק עקרב "הולך על ארבע", למה לא נאמר בפירוש "כל נחש" ו"כל עקרב"?

נהועכצ"ל שכוונת הכתוב לרבות שרצים הדומים לנחש ועקרב בתכונות ד"הולך על גחון" ו"הולך על ארבע" דוקא, גם אם הדמיון הוא רק חלקי, כמו שלשולין, שזוחלין תמיד על מעיהם, ולא כמו נחש שהולך שח ואח"כ נופל על מעיו; וכן חיפושית, שיש לה יותר מארבע רגלים, אלא שהעליונים אינם משמשים כל כך.

נואבל "מרבה רגלים" – מצינו בשרצים רבים, ולכן "כל מרבה רגלים" פירושו כפשוטו: כל שרץ שהוא מרבה רגלים; אלא כשם ש"הולך על גחון" ו"הולך על ארבע" קאי על שרץ אחד, מסתבר שגם ב"מרבה רגלים" כוונת הכתוב לשרץ אחד: "זה נדל, שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו".

נזובפנימיות הענינים: הטעם שלא נאמר "הולך על מעיו", אלא "הולך על גחון", "שהולך שח" ורק אח"כ "נופל על מעיו", כי, התחלת פעולת הנחש על יהודי היא לכופף את ראשו ("הולך שח"), שיחסר הענין ד"שאו מרום עיניכם", ומזה יוכל לבוא למעמד ומצב ש"נופל על מעיו" –

נחהוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ז ע' 117 ואילך.

נט* * *

ס18
י. בנוגע לאגרת התשובה שאוחזים עתה בפרק י"א – ישנו ענין בהמשך להמדובר בהתוועדות שלפנ"ז, וגם (כרגיל) ענין חדש:

סאלאחרי שרבינו הזקן מבאר ש"אפילו במדת בשר ודם .. צריך האדם למחול תיכף ומיד שמבקשים ממנו מחילה", ולא כמו הגבעונים שלא רצו למחול כו' – מסיים: "ובמדת הקב"ה עאכ"ו לאין קץ".

סבוממשיך: "ומה שמשבחים ומברכים את ה' חנון המרבה לסלוח" – דלכאורה מהו השבח להקב"ה שהוא סולח, בה בשעה שגם בשר ודם צריך לסלוח – הנה החידוש בזה הוא "המרבה דייקא, וכמ"ש בעזרא ורב לסלוח".

סגאבל עדיין אינו מובן: הרי גם אצל בשר ודם צריך למחול כמה פעמים, וכמובן בפשטות שאם צריך לסלוח אפילו על ענין גדול, כמו "בקוטע יד חבירו", הרי בודאי צריך למחול על כמה ענינים קטנים, שנחשבים כמו ענין אחד גדול?!

סדועל זה ממשיך לבאר, "שבמדת בשר ודם אם יחטא איש לאיש וביקש ממנו מחילה ומחל לו ואח"כ חזר לסורו, קשה מאד שימחול לו שנית ומכ"ש שלישית ורביעית, אבל במדת הקב"ה אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים וכו'".

סהיא. ויש בזה כמה דיוקים – ובפרט בהשוואה למהדורא קמא של אגה"ת:

סוא) מהו הדיוק "חזר לסורו" – שלא נמצא במהדו"ק:

סזהפירוש ד"סורו" הוא "מנהגו" (כפירוש רש"י). ולכאורה, כאשר יחטא איש לאיש פעם אחת, אין זה נעשה אצלו מנהג (אלא רק לאחרי ג"פ). וא"כ מדוע כותב רבינו הזקן "אם יחטא איש לאיש .. ואח"כ חזר לסורו", בה בשעה שאין זה מנהגו?

סחויתירה מזה: בנדו"ד לא נוגע כלל לומר שזהו מנהגו (שיפול על זה הלשון "חזר לסורו") – שהרי העובדה ש"קשה מאד שימחול לו שנית" היא בגלל שחטא פעם נוספת (לאחרי שחטא פעם אחת וביקש ממנו מחילה), אפילו אם אין זה מנהג אצלו?!

סטב) מדוע מוסיף רבינו הזקן "כמ"ש בעזרא ורב לסלוח" – דלכאורה אין שום הוספה במ"ש "רב לסלוח" לגבי "המרבה לסלוח"?

ע19
ואכן במהדו"ק מביא רק "המרבה לסלוח", ומפרש "שמרבה תמיד לסלוח אחר שחזרו וחטאו", ואינו מוסיף כמ"ש בעזרא ורב לסלוח.

עאג) בכל עזרא לא כתוב "ורב לסלוח"!

עבולהעיר, שמצינו לפעמים שגם נחמי' נקרא בשם עזרא, אבל גם בנחמי' לא כתוב "ורב לסלוח", וגם בכל תנ"ך אין פסוק כזה! – בשביל זה לא צריך להיות בקי בתנ"ך; מספיק להסתכל בקונקורדנציא!...

עגזאת ועוד:

עדיש פסוק בישעי' (שאומרים בהפטרת "דרשו ה' בהמצאו" בתענית ציבור): "וישוב אל ה' גו' כי ירבה לסלוח". ולכאורה: במקום להביא מעזרא פסוק שלא נמצא – הי' יכול להביא פסוק שנמצא בישעי' (ומופיע בכל הסידורים שבהם נדפסה הפטרת תענית ציבור).

עהואף שעדיין לא היתה מתורצת השאלה מהו הצורך בראי' מפסוק שאינו מוסיף מאומה על "המרבה לסלוח",

עו– ובפרט שלכאורה אין להביא ראי' ממ"ש בעזרא ורב לסלוח, שהרי אפשר לומר שזהו בגלל שעזרא הי' צדיק. וכן אין להביא ראי' ממ"ש "כי ירבה לסלוח", דיש לומר שזהו רק "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב"; והראי' היא רק מהברכה "המרבה לסלוח", שכל אחד מישראל, ללא נפק"מ אם הוא צדיק או לא, אומרה ג"פ ביום, ע"פ ציווי אנשי כנסת הגדולה, בשם ומלכות, שמזה מוכח שכן הוא בודאי "בלי שום ספק וס"ס בעולם" –

עזתתבטל לכל-הפחות השאלה שלא מצינו פסוק כזה!

עחולהעיר, שיש כאלו שלא מדייקים בספר התניא מצד גודל הקדושה כו'. אבל כאן אין זה ענין של דיוק, אלא שרבינו הזקן אומר "כמ"ש בעזרא ורב לסלוח", בה בשעה שלא מצינו בעזרא פסוק כזה.

עטיב. וממשיך רבינו הזקן בנוגע ל"מדת הקב"ה" ש"אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים" – "כי המחילה היא ממדת הרחמים, ומדותיו

פ20
הקדושות אינן בבחי' גבול ותכלית אלא בבחי' א"ס, כמ"ש כי לא כלו רחמיו וכו'".

פאולכאורה הרי זה באופן שונה ממש"נ בהתחלת הענין:

פבבהתחלת הענין נאמר רק שהקב"ה הוא "מרבה לסלוח", "וכמ"ש בעזרא ורב לסלוח", והיינו, שהסליחה היא אמנם ריבוי פעמים, אבל עדיין הרי זה בהגבלה, וסוכ"ס הרי זה מסתיים (וכמו הדוגמא ממחילה "בשלישית ורביעית", אבל לא יותר). וכמובן גם מפירוש רז"ל על הפסוק "ה' .. ארך אפים", ש"מאריך רוחי' וגבי דידי'", והיינו, שהקב"ה אמנם מאריך אף (בבחי' ריבוי), אבל אין זה לעולם, אלא סוכ"ס "גבי דידי'", כיון שזהו בהגבלה.

פגואילו בהמשך הענין מסיים שזהו בלי גבול – ש"מדותיו הקדושות אינן בבחי' גבול ותכלית אלא בבחי' א"ס, כמ"ש כי לא כלו רחמיו"?

פדוגם ממ"ש לפנ"ז ש"במדת הקב"ה אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים" – מובן שזהו בלי גבול:

פהובהקדם מ"ש הבחיי ש"התינוק משנולד מתחיל להתייבש", דכיון שרואים שמגיע זמן שמציאותו מתבטלת לגמרי, בהכרח לומר שענין זה התחיל מיד כשנולד, דאל"כ, מדוע יהי' שינוי ברגע שלאח"ז וכו'. ועפ"ז מבאר הצ"צ מ"ש בירושלמי על הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", שהם "חזקים כיום הבראם" – דכיון שלא נעשה בהם שינוי מיד כשנבראו, הרי מוכח שהם בלי גבול, כי, אילו היו בהגבלה, הי' צריך להיות בהם שינוי מיד ברגע הראשון; ולולי רצון הבורא שיהיו קיימים רק במשך שיתא אלפי שנין דהוה עלמא, היו קיימים לעולם.

פוועד"ז מובן גם בנדו"ד: אם יש חילוק בין פעם ראשונה ושני' (או שלישית ורביעית), הרי מובן שיש גבול עד כמה נמשך הדבר; משא"כ אם אין שינוי בין א' לאלף פעמים, הנה מזה גופא מובן שזהו בלי גבול.

פז21
ולכאורה, איך יתאים עם מ"ש בהתחלת הענין שהקב"ה הוא רק "המרבה לסלוח", שזהו רק ענין של ריבוי, אבל בהגבלה?

פחיג. ויש לומר שיש בזה ב' דרגות: יש דרגא שהסליחה היא בהגבלה – רק עד פעם רביעית, ולא יותר; ויש דרגא שהסליחה היא בלי גבול, ומצדה אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים.

פטומובן שב' דרגות אלו תלויים באופן התשובה: יש אופן תשובה שפועל רק הדרגא ד"חנון המרבה לסלוח"; אבל יש עוד אופן בתשובה שפועל הענין ד"כי לא כלו רחמיו", בלי גבול.

צוזהו סדר הדברים באגה"ת – שתחילה מדבר אודות "המרבה לסלוח", שזהו בהגבלה (וכיון שזהו בהגבלה, יש חילוק גם בין פעם שנית לשלישית ורביעית), ואח"כ מדבר אודות דרגא נעלית יותר – "לא כלו רחמיו", בלי גבול.

צאיד. ועפ"ז תתורץ קושיא מדברי המדרש שלכאורה הם בסתירה לדברי רבינו הזקן באגה"ת:

צבאיתא במדרש (והובא בפירוש רש"י) בנוגע למ"ש במחלוקת קרח "וישמע משה ויפול על פניו"77, שזהו "מפני שכבר הי' בידן סרחון רביעי, משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם שתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי אוהבו של מלך, אמר, כמה פעמים אטריח את המלך, אף כאן, חטאו בעגל – ויחל משה, ויהי העם כמתאוננים – ויתפלל משה, במרגלים – ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים, במחלוקתו של קרח אמר כמה אוכל להטריח את המקום כו'".

צגולכאורה איך יתאים זה עם מ"ש רבינו הזקן באגה"ת ש"במדת הקב"ה אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים" – שעפ"ז הוצרך משה להיות בטוח שהקב"ה ימחל אפילו בפעם הרביעית?

צדויובן ע"פ הנ"ל – כיון שבאגה"ת מדובר אודות דרגת התשובה שממשיכה הענין ד"כי לא כלו רחמיו" שהוא באופן של בלי גבול, משא"כ מצד דרגת "המרבה לסלוח" שהיא בהגבלה, יכול להיות חילוק בין פעם שנית ופעם שלישית ורביעית.

צהטו. ויש לבאר הטעם שנקט פעם שלישית ורביעית דוקא:

צו22
"בכל יום ויום ג"פ מברכים בא"י חנון המרבה לסלוח" – כיון שחוזרים וחוטאים גם לאחרי שמבקשים מחילה פעם הא' והב' (שהרי "אילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד"). ונוסף לזה יש גם פעם רביעית – כיון שחוזרים וחוטאים גם לאחרי שמבקשים מחילה בפעם השלישית, שלכן צריכים לחזור ולבקש "סלח לנו" למחרת בבוקר.

צזואין לומר שבקשת "סלח לנו" בבוקר היא על העבירות שנעשו ביום זה קודם תפלת שחרית – שהרי ע"פ דין צ"ל "תפלתי סמוך למטתי", היינו, שצריך להתפלל מיד בקומו משינתו, כך, שאין זמן לחטוא קודם התפלה, וא"כ, על מה יבקש "סלח לנו"?! ועכצ"ל, שבקשה זו היא על העבירות שנעשו ביום שלפנ"ז, לאחרי בקשת "סלח לנו" בפעם השלישית.

צחוזהו שנקט פעם שלישית ורביעית – מצד הסדר שבכל יום.

צטולאח"ז נקט "אלף פעמים" ("אין הפרש בין פעם א' לאלף פעמים") – כי, לפי החשבון שאומרים ברכת סלח לנו ג"פ בכל יום, נמצא שבמשך כל השנה אומרים ברכת סלח לנו לערך אלף פעמים (וכפי שממשיך בנוגע לכפרה דיוהכ"פ – "אחת בשנה" – על כל השנה כולה).

קטז. ועפ"ז נמצא שיש בזה ג' ענינים:

קאבפעם הראשונה – מספיק ענין הסליחה מצד עצמו, ואין צורך בענין ד"המרבה לסלוח".

קבבפעם השנית – יש כבר צורך בענין ד"המרבה לסלוח", וכן בפעם שלישית ורביעית, וכנ"ל שזהו החשבון דאמירת "המרבה לסלוח" בכל יום.

קגולאח"ז ישנו החשבון דאמירת "המרבה לסלוח" במשך כל השנה – "אלף פעמים", שזהו מצד הדרגא ד"כי לא כלו רחמיו".

קדונקט מספר אלף – כיון שאלף הוא מספר השלם, וכידוע שבמספר השלם גופא יש חילוקי דרגות: עשר, מאה, ועד לשלימות ענין המספר – אלף, ולכן א' הפירושים ב"אלף" הוא מלשון אל"ף, שמורה על התחלת ענין המספר באופן מחודש.

קה*

קו23
יז. ויש להתעכב גם על מה ששאלו בנוגע להמדובר בהתוועדות שלפנ"ז56 אודות "הגבעונים שביקש דוד המלך ע"ה מהם מחילה בעד שאול שהמית את הגבעונים כו'", ששאול בעצמו לא ביקש מחילה מהם – שמדברי הגמרא משמע להיפך:

קזאיתא בגמרא: "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו .. (וראי' לדבר ממ"ש) ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ויאמר שאול צר לי מאד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ואקראה לך להודיעני מה אעשה, ואילו אורים ותומים לא קאמר, משום דקטלי' לנוב עיר הכהנים (לפי שנתבייש ממנו, שלא יאמר לו אתה גרמת לעצמך שלא נענית באורים ותומים, לפי שהרגת את הכהנים), ומנין דאחילו לי' מן שמיא, שנאמר (ויאמר שמואל אל שאול) ומחר אתה ובניך עמי .. עמי במחיצתי, ורבנן אמרי מהכא, והוקענום לה' בגבעת שאול (גבעונים אמרו לדוד (במענה לשאלתו: במה אכפר על שאול שהרג את הגבעונים) יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום בגבעת שאול) בחיר ה', יצתה בת קול (וסיימה אחריהם) ואמרה בחיר ה'" (דודאי הם לא אמרו בחיר ה', שהרי לגנותו היו באין ולא לכבודו).

קחולכאורה מדברי הגמרא משמע ששאול עשה תשובה ומחלו לו?

קטאמנם, כד דייקת שפיר, הנה בגמרא הנ"ל נאמר חידוש גדול ("אַ געוואַלדיקער אויפטו"), אלא שאין זה שייך להמדובר לעיל, ולכן אין משם קושיא, ואדרבה כו', כדלקמן.

קייח. לכל לראש יש להוכיח ששאול עצמו לא שב בתשובה ולא נמחל לו – מהמסופר בתנ"ך:

קיאכאשר דוד אמר אל הגבעונים "מה אעשה לכם ובמה אכפר", אמרו הגבעונים "יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום גו'", ודוד לא אמר להם שכבר מחלו לו כו', אלא הסכים עמהם ונתן להם שבעה מבניו "ויוקיעום גו'". ומזה מוכח ששאול לא שב בתשובה, ולא מחלו לו.

קיב24
וענין זה מוכרח גם מדברי הגמרא גופא – ששאול התבייש רק על "דקטלי' לנוב עיר הכהנים", ולא על שהמית את הגבעונים, שזוהי עבירה בפני עצמה.

קיגואע"פ שעי"ז ש"מתבייש" אזי "מוחלין לו על כל עוונותיו" (גם אלו שלא התבייש מהם), וכדיוק לשון הגמרא: "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו", היינו, שהבושה היא על עבירה אחת, ועי"ז מוחלין לו על כל העבירות – הרי מה ש"מוחלין לו על כל עוונותיו" הוא ענין בפני עצמו, אבל מובן שאין זה ענין של מחילה שע"י תשובה כו'.

קידוע"ד דברי הגמרא במסכת שבת (שהובאו בסוף ספר התניא) "כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו על כל עוונותיו" – שבודאי אין זה ענין של תשובה, שהרי שמירת שבת ("השומר שבת כהלכתו") אינה עבודת התשובה, ועכצ"ל ש"מוחלין לו על כל עוונותיו" הוא ענין בפני עצמו, ולא מצד התשובה. וכן הוא בנוגע ל"כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו", שזהו ענין בפ"ע, ולא ענין התשובה.

קיהובנוגע לעניננו: כיון ששאול התבייש רק על "דקטלי' לנוב עיר הכהנים", ולא על שהמית את הגבעונים, נמצא, שלא שב בתשובה על הריגת הגבעונים; ומה ש"מוחלין לו על כל עוונותיו" – הרי זה באופן ש"אחילו לי' מן שמיא", אבל לא מצד הגבעונים.

קיווכפי שמצינו להדיא במשנה בנוגע ליוהכ"פ: "עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו", כי, בענינים השייכים לחבירו, לא די בכך שהוא (לעצמו) ישוב בתשובה, או שימחלו לו מן השמים, אלא צריך לרצות את חבירו.

קיזוכיון ששאול לא ריצה את הגבעונים, לא הועיל מה ש"אחילו לי' מן שמיא". ולכן, כאשר הגבעונים לא הסכימו לקבל את הריצוי של דוד עד שיתנו להם שבעה אנשים מבני שאול וכו', הוצרך דוד ליתנם להם.

קיח25
יט. ולהעיר:

קיטבהתחלת אגה"ת כותב רבינו הזקן ש"מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד" ("כדאיתא בגמ' פ"ג דסנהדרין ובחו"מ סס"י ל"ד לענין עדות"), ותשובה זו מהני על כל הענינים, ועד שע"י הרהור תשובה נעשה מ"רשע גמור" – "צדיק גמור" (כדברי הגמרא במסכת קידושין). ולכאורה, אם עבר על ענין שבין אדם לחבירו, לא תועיל התשובה עד שישיב את הגזילה וכיו"ב?

קכאך הענין הוא – שכאשר מהרהר בתשובה, בודאי מחליט גם להשיב את הגזילה [וע"פ טבע בני אדם, מסתמא יסכים הנגזל לקבל את הגזילה], ולכן מועילה התשובה מיד, אע"פ שעדיין לא השיב את הגזילה.

קכאאמנם, במקרה שחבירו אינו רוצה להתפייס ולמחול כו' – לא תועיל התשובה. אלא שבדרך כלל הנהגת בנ"י היא באופן שמוחלים תיכף ומיד, שלכן, "הגבעונים .. (ש)לא רצו למחול גזר דוד עליהם שלא יבואו בקהל ה' כו'".

קכבובכל אופן, כיון שהגבעונים לא רצו למחול, הנה גם אם שאול הי' שב בתשובה (אף שבפועל לא שב בתשובה), לא היתה מועילה תשובתו, כיון שהגבעונים לא נתרצו עד שיתנו להם שבעה אנשים מזרע שאול כו', ולכן הוצרך דוד לתתם להם, אע"פ ש"אחילו לי' מן שמיא".

קכגכ. ועדיין יש לבאר בנוגע לשבעת האנשים מבני שאול שנתן דוד לגבעונים:

קכדבנוגע להריגת הגבעונים – איתא בגמרא: "וכי היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון (לגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח), מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן".

קכהואינו מובן: איך יתכן להרוג שבעה אנשים רק בגלל ש"מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן" – הרי ע"פ דין לא מגיע עונש מיתה על מיתת הגבעונים שרק נגרמה ע"י הריגת נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון?!

קכואך יש עוד פירוש בזה – ש"כשהרג נוב עיר הכהנים, המית מהם

קכז26
(מהגבעונים) שבעה כו'", "ומ"ש יותן לנו שבעת אנשים מבניו, לפי שלא נשארו מן ההורגים אלא אלו השבעה .. ואמרו .. אין אנו רוצים לקחת ממון אלא נפשות בעבור הנפשות שהרגו".

קכח*

קכטכא. ובדרך אגב יש להעיר גם בנוגע להמוזכר לעיל (סי"ז) אודות דברי הגמרא "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו", שהובא שם הפסוק "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי" – שיש בזה ענין שלכאורה אינו מובן כלל, ואף אחד לא נעמד על זה:

קלאיך הי' שאול יכול להעלות את שמואל ע"י מעשה אוב – הרי מעשה אוב וידעוני הוא איסור חמור, ועד שענשו סקילה, כמ"ש "באבן ירגמו אותם דמיהם בם", ואיך עבר שאול על איסור סקילה?! ובפרט שהלכו עמו שני אנשים, אבנר ועמשא, שהיו צדיקים גדולים, וא"כ איך היו יכולים לעשות זאת?!

קלאויתירה מזה: טענתו של שמואל היתה רק "למה הרגזתני להעלות אותי", "החרדתני ממקום מנוחתי", היינו, שהפריע אותו ממנוחתו בגן-עדן, אבל לא טען שעבר על איסור אוב וידעוני, ולכאורה, למה לא הי' איסור בדבר?!

קלבוהביאור בזה – שכיון ששאול הוצרך לצאת למלחמה ולא ידע מה לעשות כו', הי' זה ענין של פיקוח נפשות של כל בנ"י, ופקו"נ דוחה את כל התורה כולה. וכיון ששאל בה' ולא נענה, לא היתה לו ברירה אלא לפנות לאשת בעלת אוב.

קלגוזהו שטען שמואל "למה הרגזתני להעלות אותי", במקום לשאול בחלומות או בנביאים וכיו"ב, וכאשר שאול השיב ש"ה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות" ולכן "ואקראה לך להודיעני מה אעשה" – לא הי' מקום לטענה שזהו מעשה אוב, כיון שאין ברירה אחרת במצב של פקו"נ.

קלדאמנם, בהכרח לומר ששאול הי' בטוח שיקבל מענה ע"י העלאת שמואל, וע"ד המבואר בתוספות בנוגע לדברי הגמרא אודות אליהו:

קלה27
"לאו כהן הוא מר" (בתמי'), דלכאורה "היאך החי' בנה של האלמנה כיון שהי' כהן" – "שהי' ברור לו שיחייהו לכך הי' מותר משום פיקוח נפש" (וכפי שמצינו בראשונים ואחרונים פלפולים עד לשמים בדברי התוס' הנ"ל).

קלו* * *

קלזכב. כאן המקום להזכיר אודות ב' ניסן (שחל בשבוע הבא), שבו ימלאו חמישים שנה להסתלקות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ובמילא גם חמישים שנה להתחלת הנשיאות של כ"ק מו"ח אדמו"ר – כיון שתיכף ומיד (כמ"ש "וזרח השמש ובא השמש") עברה הנשיאות אליו, וכמדובר כמ"פ בנוגע לעניני ירושה שעוברים ברגע הראשון לבן הבכור, ועאכו"כ כשמדובר אודות בן יחיד, ובפרט ענין הנשיאות, כמובן מהדין שמלך בן מלך אינו צריך משיחה, כך, שלא הי' רגע אחד שיפסיק בין הסתלקות כ"ק אדנ"ע להתחלת הנשיאות של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

קלחובנוגע לשנת החמישים – הנה כפי שר' זלמן דוכמאַן ע"ה הי' נוהג לומר, שכאשר מגיע "יובילייעם", צריך לזכור שזהו "יובילייעם", והיינו, שצריך להיות הענין ד"נזכרים", על מנת שיומשך אח"כ ב"נעשים".

קלטוע"פ המבואר בספרים שבבוא זמן מיוחד צריך לעשות חשבון על כל הענינים שהיו עד זמן זה,

קמ– ולדוגמא: קודם השבת צ"ל החשבון על כל ששת ימי השבוע. קודם שנת השמיטה צ"ל החשבון על כל ששת השנים שלפני השמיטה. וכן בשנת היובל – לאחרי שעוברים "שבע שבתות שנים" ומגיעה "שנת החמישים", ש"קרויין עולם" [כמ"ש בשמואל: "וישב שם עד

קמא28
עולם", וכן "ועבדו לעולם", "עד היובל", שאז יוצא לחפשי] – שיש בו קדושה יתירה, שהרי יובל קשור עם ארץ ישראל בהיותה במעמד ומצב ש"כל יושבי' עלי'", שענינו בעבודה שכל הכחות שלו הם באופן ד"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה" –

קמבהנה מהנכון שבימים ובשעות הספורים עד ב' ניסן, יערוך כל אחד חשבון בעצמו מה עבר במשך החמישים שנה, ולזכור איך הי' המעמד ומצב בזמנו של כ"ק אדנ"ע, והרי כל אחד (שלא רוצה לרמות את עצמו) יודע מה כ"ק אדנ"ע דרש וקיווה כו', וכן בנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר יודע כל אחד מה הוא קיווה ודרש כו',

קמגוהעיקר – לא להיות מרוצה מעצמו,

קמד– וכפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שחסידים היו מסתכלים איך שפלוני מתפלל, והיו מפטירים: "זיך האָט ער שוין מוחל געווען"!... –

קמהאלא לערוך חשבון צדק על כל מה שעבר במשך כל החמישים שנה (ואלו שלא נולדו אז – יערכו החשבון ממה שעבר במשך העשרים או השלושים שנה וכו'), ולתקן את כל הענינים.

קמוומובן, שכל הענינים שצריכים להיות במעשה – לא מספיק שישארו בדיבור, אלא צריכים לבוא גם במעשה,

קמז– וכמשנ"ת בהתוועדות קודמת בנוגע למלאכת המשכן, שאפילו משה רבינו שלא השתתף בעצמו במלאכת המשכן, וחלקו במשכן הי' ללמד את בנ"י (ע"י דיבורו) כיצד לבנות משכן, הנה נוסף לכך שלימודו עם בנ"י הי' באופן שבמשך ב' ימים הביאו בנ"י את כל הענינים הדרושים להקמת המשכן, ובאופן ד"די והותר", הי' צריך שיהי' לו חלק גם בעשיית המשכן בפועל, ועד לחלק שלא הי' יכול להעשות ע"י "שום אדם" –

קמחוהענינים שצריכים להיות בדיבור – לא מספיק שיהיו במחשבה, אלא צריכים לבוא בדיבור כו'.

קמט29
וכאמור לעיל, יש לעשות זאת באופן שישלימו זאת עד ב' ניסן. – האמת היא שרק כאשר יבוא משיח אזי יושלם הכל, ועד אז עדיין צריך להיות ענין העבודה, אבל, ידוע מאמר רז"ל אודות "דור שאינו נבנה (ביהמ"ק) בימיו כו'"!...

קנואע"פ שכאשר יערכו חשבון יראו שזהו חשבון גדול – הנה מה שיכולים להספיק לפעול במשך הימים הספורים עד ב' ניסן, צריכים לפעול; ובנוגע לשאר הענינים – יקבלו החלטה תקיפה שבודאי תבוא אח"כ במעשה בפועל (ע"ד האמור לעיל (סי"ט) בנוגע לעזיבת החטא, שכיון שהחליט בעצמו להשיב את הגזילה אזי נחשב כבר ל"צדיק גמור").

קנאוהעיקר – שיערכו החשבון צדק, ולא יסתפקו בהחלטה טובה, אלא ימשיכו זאת במעשה בפועל, ועי"ז תומשך הצלחה בכל הענינים בגשמיות וברוחניות.

קנבכג. וכאן המקום לעורר אודות ההנהגה המבהילה בנוגע לעיכוב קבוצת התלמידים שרוצים להגיע לכאן:

קנגמדובר אודות כמה עשרות בחורים שרוצים לבוא לכאן מעבר לים, כדי ללמוד פנימיות התורה.

קנדוהם מוכנים לעשות זאת מתוך מס"נ – החל מהצורך ללוות כסף עבור הנסיעה, מבלי לדעת כיצד יוכלו להחזיר את ההלוואה,

קנה– כאשר יתחתן ויקבל "נדן", אזי ישלם את ההלוואה, או שיצטרך לעבוד אח"כ "עבודת פרך" כדי לשלם את ההלוואה, אבל בינתיים אינו חושב על זה!...

קנוואינם מתחשבים עם שום דבר – גם לא עם ההורים שאינם מעונינים שיסעו, באמרם, שבארץ ישראל לא חסר מאומה, יש שם מספיק ישיבות, כולל גם ישיבות שבהם לומדים פנימיות התורה, כך, שגם שם יכולים לילך מחיל אל חיל בלימוד התורה, ואדרבה: כמארז"ל על הפסוק "וזהב הארץ ההיא טוב", "אין תורה כתורת ארץ ישראל",

קנזוכמו"כ אינם מתחשבים בהעדר הנוחיות וההתייסרות שתהי' מנת חלקם בכל הקשור להסתדרות במקום שינה ואכילה וכו'.

קנח30
ולמרות כל זה – מתעקשים הבחורים שרצונם לבוא לכאן ללמוד פנימיות התורה.

קנטוכבר ביקשו וקיבלו ממשרד הבטחון היתר-יציאה למשך י"ב חדשים – בגלל שנוסעים כדי ללמוד פנימיות התורה!

קסוהגע עצמך: משרד הבטחון – אין ענינו לשלוח בחורים לישיבה... תפקידו של משרד הבטחון הוא להגן על ארץ ישראל ולהבטיח שגוי לא יפגע ביהודי, כך, שכשמדובר אודות בחורים שהם בגיל גיוס, הנה מצד משרד הבטחון עליהם להשאר בארץ ישראל, ואין לאפשר להם לנסוע לכאן.

קסאואעפ"כ אירע פלא גדול, שכאשר פנו לשר הבטחון ואמרו לו שבחורים רוצים לנסוע לכאן ללמוד פנימיות התורה – הסכים ונתן רשות (בידעו שיהיו לו צרות מחבריו, שיטענו נגדו היתכן שנתן להם רשות לנסוע...), כי, בשמעו שמדובר אודות לימוד פנימיות התורה – אף שאינו יודע בדיוק מה זה נגלה דתורה או פנימיות התורה... – אין רצונו להתערב!... ולכן נותן היתר-יציאה.

קסבולאחרי כל זה, הנה המניעה היא דוקא מכאן, שטוענים שאי אפשר לקבל קבוצה גדולה כל כך, כיון שאין מספיק מקומות עבור שינה ואין מספיק כסף עבור הוצאות האכילה!...

קסגשמעתם דבר כזה?! – בכל ניו-יורק אין מספיק כסף להשיג מקומות שינה, מטות, מצעים ומגבות וכו', ואין מספיק כסף לקנות עוד כמה פרוסות לחם (שהרי הרבה יותר מזה לא נותנים להם)!...

קסדהאמת היא שיכולים להרויח כסף על ידם – כי, כשיפרסמו שמקבלים תלמידים גם מעבר לים, אזי יוכלו לקבל כסף עבור כל אחד מהם. אבל גם לולי זאת, אפילו אם אכן אין להם כסף – הרי זו האחריות שלהם להשיג כסף כדי שיוכלו לקבל את הבחורים, וכפי שרואים שבנוגע לענינים שנוגעים להם יכולים למצוא עצה, אלא שענין זה לא נוגע להם, ולכן מחפשים תירוצים!

קסהאין זה ענין של דיון ושקו"ט ("זיך אויס'טענה'ן") עם בשר ודם, עמי או עם מישהו אחר, אלא עם רבותינו נשיאינו מייסדי הישיבה!...

קסו31
ומה שטוען שאין לו פנאי לעסוק בענין זה, כיון שהוא עסוק באמירת חת"ת – יחשוב ויתבונן ממה הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר מרוצה יותר: שיאמר חת"ת, או שייאחר אמירת שיעורי חת"ת ללילה, ובינתיים יקדיש חמש דקות להשתדל שיקבלו את הבחורים שרוצים לבוא לכאן.

קסזומה שטוענים שבין הבחורים יש כאלה שבנסיעתם לכאן מעורבת פני' שלא לשמה – מי אתה להבחין בענינים כיו"ב?!...

קסחולהעיר גם מהמענה של הגאון הרגצ'ובי לא' ששאל אודות שני תלמידים, האם יכול לדחות את התלמיד שאינו מסוגל כ"כ ללמוד לטובת תלמיד שמסוגל ללמוד יותר טוב – שאסור לעשות זאת, ובלשון הכתוב: "מי עמד בסוד ה'"!

קסטומה שטוענים שיש ביניהם "ווילדע בחורים" – הנה גם אם אמת הדבר שיש מישהו כזה, הרי זוהי הסיבה שאינו "ראש ישיבה", אלא תלמיד, וזהו תפקידו של ראש הישיבה– לחנך את התלמיד שלא יהי' במצב כזה, אבל לא לדחותו ולוותר עליו!

קעועד כדי כך גדולה האחריות של הרב כלפי התלמיד – שיש דין ש"תלמיד שגלה (לעיר מקלט בגלל שהרג נפש בשוגג) מגלין רבו עמו"! והגע עצמך: הרב טוען שאין לו שייכות עם התלמיד שגלה לעיר מקלט, ורצונו לישב בירושלים עיר הקודש וללמוד תורה. ואעפ"כ אומרת לו התורה: כיון שזהו תלמיד שלך, מוטלת האחריות עליך – להעלות את התלמיד לדרגא שלך, או לגלות יחד עם התלמיד!...

קעא(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

קעבויה"ר שמכאן ואילך יוכלו לדבר בשבת ויו"ט רק דברים טובים ונעימים, בדרכי נועם ובדרכי שלום.

קעגויתן השי"ת הרחבה בכל הענינים, החל מהרחבת המוחין, וכשיש הרחבת המוחין, אזי מתבטלים כל הענינים המבלבלים – כדברי כ"ק

קעד32
אדנ"ע בשיחת פורים תר"פ (שנדפסה עתה), שעכשיו אינו מתפעל מהם כלל, ואם יכנסו אליו לחדרו, אזי יתבטלו לגמרי!... ומ"חדרו" יומשך תוקף זה על שטח שלם, ומשם – על עיר שלימה, ומשם – למדינה שלימה, ויתבטלו כל הענינים המעלימים.

קעהוכאמור, שתהי' הרחבה בכל הענינים בגשמיות כפשוטו, ועד לממון כפשוטו, וכל הענינים דזהב וכסף ונחושת כפשוטם, וכן בנוגע לזהב וכסף ונחושת ברוחניות.

קעו[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "הושיעה את עמך"].

קעז______ l ______